ארכיון הקטגוריה: הגיגים

אודות המלכודות השכיחות ביחסים חברתיים ואישיים.


לכולנו ישנם שתי רמות של מערכות יחסים:

האחת עם אנשים אותם אנו מכירים בקושי

והשנייה עם אנשים שהם קרובים אלינו.

בחטיבה הראשונה, מצויים אנשים שאנו פוגשים בעבודה, או ידידים רחוקים שבאים אחת לכמה זמן. קרובי משפחה שפוגשים באירועים משפחתיים. ואילו בקטגוריה השנייה, מצויים אנשים מן המשפחה הקרובה, או ידידים קרובים, אותם פוגשים לעיתים קרובות, ומבלים איתם זמן רב יחסית.

עם הראשונים אנו מנהלים שיחות חברתיות, ועם השניים, שיחות אישיות.

בשני המקרים ישנן מלכודות שכיחות שרוב היחסים נופלים לתוכם.

בקטגוריה של הכרות חברתית, הפח הוא שהיחסים יתנהלו על פי התוויות חיצוניות לחלוטין, ויסבו סביב נושאים שכל מטרתם להעביר את הזמן בצורה מהנה. דבר זה יוביל ליחסים שטחיים הלוקים בהעדר עומק ומשמעות.

בקטגוריה של יחסים אישיים, המלכודת היא שהיחסים יתנהלו על פי אינטרסים, ויהיו משופעים במאבקי שליטה. מה שיוביל ליחסים לא רגועים, שבהם חשדנות ואיבה מפעפעים מתחת לפני השטח, מה שיגרום להסגרות רגשית הדרגתית של אלה כלפי אלה.

ואילו יחסים שברמת הכרות שטחית וחברתית, הנם עמוקים ומשמעותיים. וברמת אישית וקרובה יותר – הנם שיוויוניים, הרמוניים ומכבדים, הם נפוצים ושכיחים כמו הסיכוי שאדם שנפטר יחזור מן המתים.


——————————————————————————–

סוף יולי 2005

הנפש הולכת לאיבוד

האוריינטציה של הנפש מתבלבלת כשהיא מוצאת עצמה באקולוגיה הקרה של מרחב סוציו-טכני עמוס. היא מאבדת את הצפון, ויוצאת מסינכרוניזציה.

היא שם ללא מסכות, מגננות, תווית התנהגותיות. ואז היא אבודה, חשופה, בודדה ומלאת חרדה –

כילדה שנזרקה לפתע מעולם האגדות של נסיכים ונסיכות אל אמצעיתו של מסלול מרוץ עמוס במכוניות דוהרות .

היא חשה שם, בחוץ – עירומה ופגיעה כחלזון שנחפר ממעי האדמה הרכה והאפלולית, נעקר מקונכייתו והוטל, רוטט ומסונוור לאמצעיתה של זירה צרובת אורות זרקורים כשמסביב קהל שואג.

ולא רק עירומה וחשופה, היא עוד יותר חשה פעורה. חשה כיצד הכול שועט פנימה כגדודי חיילים שהבוץ על נעליהם מכתים את מרצפותיה הצחורות.

אבודה ומבוהלת כפינגווין שמצא עצמו לפתע בתוך להקת קופים מצווחים, באמצעיתו של ג'ונגל לוהט באפריקה.

שהרי זקוקה היא ל

– שקט כדי לקלוט.

– מרחב כדי להתמצא

– חום אנושי כדי לתפקד.

– וזמן כדי לצוף.

הזמן שלוקח לה לצאת ממעמקיה, להתמצא, להגיב, ולהשתלב במרחב הטכנו-סוציאלי, זורק אותה מחוץ למשחק.

הזמן שלה הוא זמן אחר. זמן הנפש הוא לא הזמן הציבורי 'החברתי', זמן ההמונים השועטים. זמנה הוא זמנו של העובר ברחם זמן הזרע באדמה. זמן היין בחבית ביקב. זמנה הוא זמן ההבשלה, זמן ההתגלות. במציאות הפנימית של הנפש, זמן הוא ישות חיה, שמאפשרת מרווח נשימה וחיים, לישויות הפנימיות. במציאות החיצונית – אין זמן. הכול מתרחש מעכשיו לעכשיו, וכל תווך שמפריד ביניהם, נתפש כקללה, כמעצור שמפריע להגיע.

במציאות הפנימית, הזמן מלטף את הנפש, מערסל אותה כעלה על פני נחל הזורם לאיטו. במציאות החיצונית סוגדים למולך המיידיות. מה שלא מיידי עוצר את המרוץ לאורגזמה הגדולה, לריגוש הגדול, הבא.

שם חיים מריגוש עתיר גירוים אחד, למשנהו, עם מרווחי ריקנות אדירים ובלתי נסבלים, בין ריגוש לריגוש.

והנפש חיה באורגזמה שקטה הולכת ונמשכת. החשיפה למרוץ אחר הריגוש, רק בולמים וכולאים אותה מלחוש את הזרימה הפנימית והשקטה שעליה היא צפה.

מבועתת היא חשה את החיים החיצונייים הרוצים לחרוג המה שיותר מהר מריקנות עכשווית, אל הריגוש הבא. והיא, כל שהיא רוצה הוא להמשיך ולהיות חלק ההוויה מן הזרימה הפנימית.
הם תופשים את הזרימה הפנימית הזו כריקנות מאיימת. ואילו היא תופסת אותם כרעש מצווח, אור מסוור, וחוסר סדר נורא, הבא עליה לכלותה.

פתאום היא מוצאת עצמה בוורטיגו, סחרור עמוק, כל המכשירים במטוס התקלקלו, השמיים נראים לה מתרחקים והקרקע מתקרבת.

הנפש חשה בחיים החיצוניים אובדן עשתונות מוחלט. הכול קורה לה הפוך:

– היא מצפה מאחרים לבוא ולהתאחד עמה, והם באים כדי ליצור חיץ.

-היא באה פתוחה, הם באים סגורים

-היא באה לאחרים לאט, (כדי למצוא את הקצב הנכון), הם באים אליה מהר.

-היא באה שקטה, הם רועשים.

-היא נותנת להם להוביל, ובמקום לתת לה את ההובלה בחזרה, הם לוקחים את הרשות ומשתמשים בה כדי להנחית, לצוות ולשלוט.

כל הזמן היא חשה צורך להסתתר, שהרי כולם נראים לה כמחשבים להתנפל עליה ולדרוס אותה. אך זאת לא מכיון שהם החליטו לעשות בה שמות. הם פשוט לא רואים אותה, היא לא נתפסת במסך שלהם,

וכך הם דוהרים דרכה, ומעליה כמו הייתה שקופה ועשויה מאויר.

אך היא לא. היא, שחשה כל הגה, וכל מבט, כאילו היו מליון רמקולים, וטריליון זרקורים, מוצאת עצמה תחת רגליהם הדוהרות. כשהיא לוחשת במלא גרונה הדל: "הצילו'.

 

גבריאל רעם

21.3.2005
——————————————————————————–

על אודות הנפש בקצרה

נפש יש בנו – מדי פעם.

אין לך אדם שהיא שורה בו בלי הפוגה

ולתמיד.
יום אחר יום

שנה אחר שנה

יכולים לחלף בלעדיה.
לעתים תקנן לזמן-מה

בהתפעלות ובפחדים

של הילדות.

לפעמים רק בתמהון

שאנו זקנים.
לעתים רחוקות תתלוה אלינו

בעסוקים מיגעים

כמו הזזת רהיטים

סחיבת מזודות

או הליכה בנעלים צרות.
בזמן מלוי שאלונים

וכתיתת בשר

היא, לרב, מחוץ לבית.
מבין אלף שיחותינו

היא נוטלת חלק באחת,

אם בכלל,

מפני שהיא מעדיפה שתיקה.
כאשר גופנו מתחיל לכאב ולכאב

היא חומקת חרש מהמשמרת
היא בררנית:

לא לרצון לה לראותנו בקרב ההמון.

מחליאים אותה מאבקי הכח שלנו על זוטות

וטרטורי תגרנות.
השמחה והעצב

בשבילה אינם שני רגשות נבדלים.

היא פוקדת אותנו

רק כשהם מחברים
אנו יכולים לסמך עליה

כשאיננו בטוחים בדבר

אבל סקרנים אנחנו לגבי הכל.
מבין העצמים החמריים

חביבים עליה שעונים עם מטטלת

ומראות שעמלות בהתמדה

אפילו כשאין איש מביט בהן.
היא לא אומרת מאין תבוא

ומתי תעלם לנו שוב,

אבל ברור שהיא מחכה לשאלות כגון אלה.
נראה

כי כשם שאנו צריכים אותה,

אף היא צריכה אותנו,

בשביל משהו.


ויסלבה שימבורסקה
תירגם מפולנית דוד וינפלד
מתוך: "רגעים" 2003

 

 

העתיד.

הנעורים שמחים וטובי לב. בין היתר, או בעיקר, בגלל שכל כך הרבה עתיד לפניהם.
הדף החלק הזה מעניק תחושה שהכול יכול להיכתב בו והתחושות הן של אופוריה לקראת הכתוב המצופה והמקווה. 
אף אחד לא חושב על פרידות מבנות/בני זוג, שלא לדבר על נטישות, על גילוי מחלות, או על סיבוכים קשים שנובעים מכך וכו'.
ואז מה שנכון לנו, זה מצד אחד הלם ושוק כשהציפיות לא מתגשמות ואכזבה מול היבול הזעום במנת האושר היומית שכן מגיע. 
וכשחולפים הנעורים (והם אכן חולפים) והעתיד הולך ומצטמצם, הולך ומצטמק – האדם הופך למציאותי, בעל כורחו ומסתפק בניחומים הקטנים. ולקראת סופם של חייו מוכן אפילו להסתפק בעובדה שהוא חי, נושם, מסוגל לאהוב, לאכול מאכלים טעימים, לקרא ספר וכו'. וזה הופך לעיקר.
הוא מברך על כל יום שעובר, מבלי שהמעט שנותר לו נחמס ונחסם.
אכן, האושר האמיתי מצוי בזיקנה…
כי היא מסונכרנת עם הערך הבסיסי של הדברים, במקום עם ציפיות, תקוות ושאיפות.
מה חבל שכה מעטים מתפכחים, בעבור השנים, לאמת הכואבת והמחיה הזו
 

נולדנו כדי…

א. אנו חיים חיינו כאילו נולדנו לחיותם, כאילו נולדנו כדי לחיות, נולדנו לחיים. נולדנו, לחוות הרפתקה מסקרנת ומופלאה.

בתחילה פתח-הלידה. אחר מבוא או פרוזדור -הילדות והנערות. ואז סלון-הבגרות: החיים. הדבר העיקרי, שאותו סוף סוף אנו חיים.

אך לא כן, לא זה, לא היא.

סלון חיינו אינו אינו תחנה סופית. אינו מחוז חפץ נייח ויציב. שהרי קירותיו זולגים אל החדר הבא, וכל חדר קטן ממשנהו. כל חדר זקן מן הקודם לו. ובשלב כלשהו יאזל מרחב חיינו. לא יהיה עוד. ולשם מובילים חיינו.


ב. ואילו אנו חיים חיינו כברי מזל. ולא כ'אכול וושתה, כי מחר'… אלא כזוכים בהגרלה הגדולה והפרס הוא החיים. ועתה הגיע העת להשתמש בפרס – לחגוג.

ותוך כדי החגיגה וליקוק הדבש, אין אנו משגיחים, ואולי, דווקא מתעלמים – מן הקירות השוקעים, מן המרחבים המצטמצים, מן הזמן ההולך ואוזל.


ג. חיינו מובילים ומובלים לקראת אין היותם.

ולשם כך נולדנו; כדי לא להיות. כדי להעלם סופית.

נולדנו למות, נולדנו למוות. נולדנו לחדול.

והכל הוא אך הקדמה ומבוא לקראת החדר האחרון, הסופי.

נולדנו כדי למות.


——————————————————————————–

"''אהה'', אמר העכבר,' מיום ליום הולך העולם וצר. תחילה היה רחב עד להפיל אימה, רצתי הלאה ומה שמחתי כשראיתי לבסוף מרחוק חומות מימין ומשמאל, אך חומות ארוכות אלו אצות כל כך להתחבר זו עם זו, עד שזה כבר הגעתי לחדר האחרון, ושם בפינה עומדת המלכודת, ולתוכה אני רץ'. 'אינך צריך אלא לשנות את הכיוון', אמר החתול ובלעו!".

הסיפור: "משל קטן", מתוך "המשפט" של קפקא


——————————————————————————–

גבריאל רעם. בית קפה 'מטילדה', רח' בני אפריים 109 תל אביב. 17.12.2005

המלכודות השכיחות ביחסים חברתיים ואישיים.

לכולנו ישנם שתי רמות של מערכות יחסים:

האחת עם אנשים אותם אנו מכירים בקושי

והשנייה עם אנשים שהם קרובים אלינו.

בחטיבה הראשונה, מצויים אנשים שאנו פוגשים בעבודה, או ידידים רחוקים שבאים אחת לכמה זמן. קרובי משפחה שפוגשים באירועים משפחתיים. ואילו בקטגוריה השנייה, מצויים אנשים מן המשפחה הקרובה, או ידידים קרובים, אותם פוגשים לעיתים קרובות, ומבלים איתם זמן רב יחסית.

עם הראשונים אנו מנהלים שיחות חברתיות, ועם השניים, שיחות אישיות.

בשני המקרים ישנן מלכודות שכיחות שרוב היחסים נופלים לתוכם.

בקטגוריה של הכרות חברתית, הפח הוא שהיחסים יתנהלו על פי התוויות חיצוניות לחלוטין, ויסבו סביב נושאים שכל מטרתם להעביר את הזמן בצורה מהנה. דבר זה יוביל ליחסים שטחיים הלוקים בהעדר עומק ומשמעות.

בקטגוריה של יחסים אישיים, המלכודת היא שהיחסים יתנהלו על פי אינטרסים, ויהיו משופעים במאבקי שליטה. מה שיוביל ליחסים לא רגועים, שבהם חשדנות ואיבה מפעפעים מתחת לפני השטח, מה שיגרום להסגרות רגשית הדרגתית של אלה כלפי אלה.

ואילו יחסים שברמת הכרות שטחית וחברתית, הנם עמוקים ומשמעותיים. וברמת אישית וקרובה יותר – הנם שיוויוניים, הרמוניים ומכבדים, הם נפוצים ושכיחים כמו הסיכוי שאדם שנפטר יחזור מן המתים.


——————————————————————————–

סוף יולי 2005

מאוחר מידי…

אדם הולך לו. מאיתנו, או לעולמו. ובאחת, ולאחר מכן בהדרגה, הוא מתגלה בפנינו, כפי שלא ראינו, לא הערכנו כשחלקנו את חייו כשהיה עימנו.

עובדת היותו קיים, האפילה על מה שהיה בו. לא ראינו בו כי ראינו אותו. הוא הסתיר את שחי בו.

התווית של מה שגילם עבורנו: בעל, אב, אחות, מאהב, ידידה, אם, בת וכו' – הסתירה את האדם שבו.

היינו עסוקים בתגרנות אישית. ניהול הפנקסנות של עוולות וחשבונות ישנים- דחקה את הערכיות של עצם קיומו, ייחודיותו ומשמעות קיומו עבורנו – אל מחוץ לשטח השיפוט על האיכות והערכיות האמיתיים.

שקענו בביצה של חשבונות אישיים.

או אולי היינו קרובים מידי; כשאדם חי עם תמונה כשאפו נוגע בבד, אין הוא רואה מה מצויר בה.

יום יום, שעה שעה, רגע רגע – אנו לוקחים כמובן מאליו את הקרובים לנו, ולקחת כמובן מאליו זה לא לקחת בכלל.

ואז יום אחד הוא איננו. לתמיד, לא יחזור. ואז באחת, הוא מופיע, כפי שלא היה עבורנו במשך כל הזמן שהיה עימנו; חי מאוד, ייחודי מאוד, ברור מאוד. ברור מי הוא, ברור מה חי בו, ברור מה ייחודי בו, ברור מה היה עבורנו.

רק כשהלך – הוא מגיע. רק כשהוא כבר איננו, הוא ישנו.

כמה מוזר; כדי שנוכל לראותו באמת, הוא היה צריך ללכת.

ההעדר הפיסי מגשים את הישנות הנפשית.

מאוחר מדי.

גבריאל רעם. 14.8.2007

 

התרמית הגדולה

מוטו: החברה, כחברה, מגוננת על היחיד מפני הגילוי של הריקנות והאין שקיימים בתוכו ובינו לבין העולם והחיים.

האדם כל הזמן מוקף באחרים, המקימים קול המולה גדולה ויוצרים התרחשות סואנת שמסיטה את תשומת הלב ממה שלא מתרחש (היכן שזה אמור להתרחש): בין האדם ובין עצמו ובינו לבין העולם.

(ולא רק כשהיחיד מוקף באחרים, אלא גם כשהוא לבד הוא חושב על עצמו דרך מה שיגיד לאחרים כשיפגוש בהם, או מה יגידו לו אם ידעו שכך הוא חושב לעצמו).

התרחשות ההחברתית היא עלה התאנה המסתיר את העירום ההוויתי והישותי של האדם.

זה ההיפוך של בגדי המלך; כאן החברה משמשת כבגדי המלך, ובכך מסתירה את העובדה שמאחורי בגדי המלכות אין מלך.

חברת הזולת היא הלבוש שמסתיר את העדר הישות הפנימית.

הזולתיות היא יצירת תדמית שוקקת וצבעונית שכל מטרתה להסיח את הדעת ממה שאמור לשכון בתוכה. והוא חייו הפנימיים של היחיד ביחידותו.

חברת האחר היא התרמית הגדולה, שמסיטה את תשומת הלב ממה שחשוב באמת. היא כמו קוסם שעושה משהו גדול כדי להסב את תשומת הלב ממשהו קטן שהוא הדבר העיקרי שעושה את הקסם. והדבר הגדול כאן הוא הטריטוריה הענקית שחברת האחרים תופסת בחיינו. והמשהו הקטן שאליו לא שמים לב בגלל הרעש הגדול של החברה – הוא העדר הנוכחות פנימית של היחיד ביחידותו. וחוסר בעמדה והתייחסות פנימית, אותנטית, כלפי החיים והעולם.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

7.5.2006


 

במדינת הגמדים.


מה קורה כשענק מתנהג כאילו שהוא גמד?

הוא עובר במשקוף ומקבל מכה בראש.

עוסק בעיסוקי גמדים; יושב תחת פיטריה וחש מכווץ וחסר ערך.

מצטופף בקבוצות קטנות וחש שהטריטוריה שלו מאויימת כל הזמן.

מנסה להיות עם כולם וכמו כולם במקום עם עצמו וכמו שעצמו היה יכול וצריך להיות.

רב על קטנות, מתעקש על שטויות, קטנוני על כל דבר.

הוא היה יכול להרים עצי אלון, ומוצא עצמו מעביר קיסמים מצד אחד של השולחן לצד השני.

מנסה לשחות במי התהום, לינוק מהם תעצומות ורעננות, ומוצא עצמו משתכשך במי אפסיים דלילים.

עיניו הגדולות רוצות להגיע למרחקים, לראות מעבר לכאן ולעכשיו, וכל הזמן הוא כפוי להביט מטה, לעסוק בזוטות.

הוא שונה, הוא בולט, הוא חריג. 'תפסיק להתנשא' אומרים לו, והוא  משתופף ומשתופף ומשתופף, כל כך רוצה להיות גמד כמו כולם…

9.8.2007

מי 'אני'? איזה 'אני' הוא אני? והאם זה 'אני' בכלל?

סוגיית ה'אני',  היא אחד הסוגיות הפחות פשוטות בפסיכולוגיה ובתפיסה העצמי של האדם. קל לבוא ולהגיד: 'אני'. ולחשוב שמדובר על אני אחד, ברור מובחן, בלתי משתנה, קונסיסטנטי וחד משמעי. דהיינו, כל הזמן זה אותו האני; יש רק אני אחד, והאני עובר ממצב רוח אחד למישנהו. אך ככל שחוקרים, מוצאים יותר שאלות. למי בדיוק אנו מתכוונים כשאנו אומרים את המלה הזו? האם כל הזמן זו אותו אני וכו.
זיגמונט פרויד ביסס במידה רבה את התורה שלו על חלוקת האני לשלוש: איד, אגו וסופר אגו. דהיינו: אני ייצרי, אני חברתי ואני שהוא המיזוג בין השניים.
חלוקה זו היא חלוקה מקובלת, ישנן חלוקות רדיקליות יותר, למשל ההוגה הרוחני והמיסטיקן גורדייף, הוא בכלל טוען שיש לנו הרבה 'אניים' זמניים, שכל אחד תופס את הבמה לפרק זמן מסויים.
הנה פחות או יותר ההגדרה שלו לזה:


'I'S: The short-lived thoughts, emotions and sensations which one takes to be the expression of oneself in the moment they occur.  People have a tremendous number of 'I's, many of which are contradictory, but ordinarily fail to notice any of this.

כאן ברצוני להציע מודל פשוט, שמנסה לבחון את סוגיית האני דרך פריזמת הזמן בחיינו. שלושה מצבי 'אני': אני עבר, אני הווה ואני עתיד.
_א. אני בזמן עבר:_
זה אני שמבין עצמו דרך מה שקרה לו. כאן ההגדרה היא: אתה הוא סך כל החוויות שעברת. וככל שעברת יותר חוויות וצברת יותר ניסיון, כך האני שלך עשיר וגדוש יותר.
_ב. אני בזמן הווה:_
זה האני של התודעה; האני כאן הוא האני מודע. ה'אני' הוא זה שמודע למה שקורה. ככל שרמת התודעה שלי גבוהה יותר, (מסוגלת לקלוט את שמעל למה שגלוי ומצוי), עמוקה יותר (מסוגלת לקלוט את מה שמתחת ובתוך מה שגלוי ומצוי), ורחבה יותר (מסוגלת לקלוט את מה שקיים מחוץ לתחום הצר של מה גלוי ומצוי) – כך האדם משתבח באני ער וצומח – יותר. 
_ג. אני בזמן עתיד:_
זה ה'אני' של הפוטנציאל הלא מוגשם של חיי; ל''אני' יש חלק מוגשם (זה אני בזמן עבר), אני שמגשים עצמו כרגע, (בהתאם לממדי -רוחב, עומק וגובה התודעה). ואני שעומד להגשים עצמו, בהתאם לפוטנציאל שעדיין קיים באדם ולא בא לידי מימוש והגשמה. והחלק שעדיין לא הגשים עצמו, הוא האני בזמן עתיד.
האני הראשון הוא מוצק, האני השני הוא נוזלי, והאני השלישי הוא במצב צבירה גזי: אויר. האויר יכול להפוך למיים, והמיים יכולים להפוך למוצק (קרח).
האויר הוא פוטנציאל למיים, כפי שהמיים הם פוטנציאל לקרח. וקרח הוא משהו מוצק וברור. אתה יכול להביט בו, לחוש אותו. הוא לא משנה צורה, הוא שם. והוא יכול לקרוא בשם: אני.
אבל זה רק 'אני' בלשון עבר. מי אתה? זה שהיה. כי האני של עכשיו עדיין מתהווה, האני של אחר כך עוד לא התהווה.
הזהות שלך, אם כן,  היא האני ההיסטורי שלך.
כך שבחינת ה'אני' דרך שלושת ממדי הזמן מביאה אותנו אמנם ל'אני  פרמננטי, אך זה אני קפוא, אני שהיה, אני מת. לא 'אני' חי.
חסר כאן  מרכיב נוסף, שבהצטרפו יכול להפיח רוח חיים במוזיאון 'האני' הזה.
שלושת מצבי הזמן בחייו של האדם נמשלו כאן לשלושה מצבי צבירה. ושלושת מצבי הצבירה מצויים גם כאלמנטים בטבע. אדמה, מיים ואויר. אך אנו מכירים 4 אלמנטים בטבע ולא רק שלוש. מי חסר? האש.
– אדמה יש לנו, זה האני ההיסטורי,
– מיים יש לנו, זה האני המתהווה,
-אויר יש לנו זה האני הפוטנציאלי.
-ומה שחסר זה האני של האש.
האש מכלה את העבר, מאדה את הווה ומשתמשת בעתיד כבחומר דלק.
ואז הופך האדם לנר חי. ממיס את העבר (חלב), שורף את ההווה (פתילה) ושואב דלק מן העתיד (חמצן).
וכשואלים כל אחד מן ה'אניים', 'מי אתה'? התשובה שונה:
_האני הראשון אומר:_ אני הוא זה שחווה את חייו.
_האני השני אומר:_ אני הוא זה שיש לו תודעה ומודעות  ביחס לחייו.
_האני השלישי אומר:_ אני הוא זה שמגשים וממשיך להגשים את חייו.
_והאני הרביעי אומר:_ אני הוא זה שבוער את חייו. 

XXX
גבריאל רעם.

על מרחב חיצוני ושקט פנימי ולהיפך.

מהו הסימן לכך שאדם מצליח בחייו וחי חיים טובים? אם לאחר גיל שלושים, שלושים וחמש הוא מצליח להמיר את דירתו הקטנה השוכנת באזור הומה, לבית גדול ומרווח השוכן באזור שקט ומרוחק.
ואם אדם עני ודל בהישגים, אוכל במסעדה קטנה, צפופה ורועשת – הרי שאנשים שהגיעו למשהו בחייהם, אוכלים במקומות מרווחים שקטים ונינוחים. וכך בכל תחום בחיינו, אדם שהצליח בחייו, טס במחלקה ראשונה במטוס. ושוב, שם זה מרווח יותר ושקט יותר.
כלומר, מהו הסימן לכך שאדם חי חייו ברמה גבוהה? וחייו מעודנים ואיכותיים? מרחב ושלווה.
שני אלה, שקט וחלל מרווח, הם מסמני החיים האיכותיים.
אך כל זה נכון במידה ומתייחסים לחיים רק במישור החיצוני. ולוקחים בחשבון רק את החלל החיצון ומתעלמים מן החלל הפנימי; מנפש האדם וממה שחי בתוכו פנימה.
אדם יכול לחיות חייו עם חלל פנימי מכווץ וחסר שקט, בשעה שהוא שוכן בדירה מרווחת באזור שקט ומטופח.
אנשים רבים משקיעים בהפיכת עולמם החיצוני למרווח ברמת החלל ואצילי ומעודן –ברמת השקט. 
א. חלל:
אנשים מנסים להשיג עוד שטח טריטוריאלי: בכמות המלים שהם מצליחים להוציא מן הפה בשיחה. במעמד,: כדי שיוכלו לשלוט ללא צורך להפעיל סמכות, בשקט ובאצילות. וכל זאת בעוד שבתוכם הם: לחוצים, מכווצים, נתונים בכלא של חששות, חשדות, תסכולים והיעלבויות.


ב. שקט:
אנשים גרים במקומות שקטים. רצוי בטבע, כשרק צפצוף הצפרים, או צרצור הצרצרים, או קרקור הצפרדעים – מנגן ברקע. המכונית צריכה להחליק בשקט, מקומות בילוי ציבוריים, כבתי קפה ומסעדות אמורים להיות מצוידים בחלל שקט ורגוע, המלצרים הולכים בשקט ומדברים בשקט. אבל מה קורה בפנים? בפנים רעש והמולה והתרוצצות והתנגשויות, בין רצונות ושאיפות. מחשבות, דעות וכו'.
וכך יוצא שכשאנו כבר מגיעים לחיות בחללים מרווחים ונוסעים במכוניות גדולות ושקטות – אנו נכנסים לתוכם עם המחיר ששילמנו כדי לקנות אותן: מחיר החלל הפנימי שלנו שהלך והתכווץ ככל שהמאמצים שהשקענו היו מאומצים יותר. וכך, בדרך כלל ככל שהחלל הפנימי במכוניות גדול יותר (מכוניות יוקרה), כך החלל הפנימי של אלה שנוהגים בהם – קטן ומכווץ יותר.
אז אנו יכולים להגיע לחיות בשכונה שקטה, או לשבת במחלקה שקטה במטוס. או במשרד מבודד ושקט בעבודה – אך לרוב, המחיר ששילמנו בעבור השג זה הוא התגברות הרעש הפנימי. כי ככל שהתחרנו עם יותר אנשים נחושים, בדרך לפסגת השקט, ובדרך לחלל המרווח – כך התאמצנו בפנים יותר. וככל שהתאמצנו יותר בתוכנו, כך הלך החלל הפנימי שלנו והתכווץ.
ועל כל מאמץ נוסף שהתאמצנו, נוסף כיווץ פנימי נוסף. וכך יוצא שהתעשרנו בחלל חיצוני אך נעשינו עניים בחלל פנימי. התעשרנו בשקט חיצוני, על חשבון שקט פנימי.
ככל שהתאמצנו יותר כדי להשיג עוד שקט חיצוני, כך גבר המאמץ הפנימי, שהקריב את השקט הפנימי בעבור ההישג המקווה והתרבו הרעשים בתוך החלל המכווץ שלנו. 
וכך יוצא, כי עולמנו החיצוני מרווח ושליו. בעוד עולמנו הפנימי מצומצם, הומה וחסר שקט.
ואז אנו מתנחמים על העדר השקט והחלל המרווח בתוכנו, בחלל והשקט החיצוניים.
אנו משקיעים מאמץ רב בהפיכת  חיינו החיצוניים לארמון אצילים, ותוך כדי כך הופכים חיינו הפנימיים לאורוות חזירים.

 

בחוץ אנו רוזנים ובני אצולה. ובפנים חזירים נוחרים.
קנינו לנו נזם זהב מפואר, גדול ונוצץ, אותו אנו עונדים בגאווה על אפנו הפנימי. אף החזיר.


גבריאל רעם