ארכיון הקטגוריה: החיים

מודעות למשאב המתכלה: הזמן

 

 

אין דבר אחר מלבד הזמן.

החטא הגדול ביותר הוא כלפי הזמן.

האם האיש הזה, מולי, שמילא כוס קרטון בקפה ונעלם במוסך יודע, יודע עכשיו, שבזמן מילוי כוס הקפה, עוד חלק משארית חייו התכלה לו ועתה נותר לו עוד פחות זמן לחיות…

אנו חיים על חשבון הזמן שהולך וקטן, הלך וכלה.

ואין לנו כלל מודעות ולו חלקית, בזמן אמתי, שכל רגע שאנו חיים בא על חשבון מה שנותר לנו לחיות.

כמו חשבון בנק עם כמות מסוימת של כסף, וכל הוצאה כספית בחשבון מותירה בו פחות כסף. והנמשל כאן הוא שכל רגע שאנו חיים הוא על חשבון הזמן שנותר לנו לחיות. כל רגע שאנו חיים מקצר את המשך שנותר לנו לחיות.

ואין כל קשר בין מה שאנו עושים עם הזמן ובין עובדת התרוקנותו המתמדת. אנו יכולים לחיות חיים נאצלים, או חיים מושחתים, אנו יכולים לבזבז  זמן על בטלה או על השקעה תועלתית. לגבי הזמן זה לא משנה . הוא יתרוקן באותה המידה ובאותו הקצב. אך מה שכן משנה זו חוסר המודעות שלנו לכך שאנו חיים חיים שאולים. שאולים משארית חיינו. אין לנו שמץ של מודעות לכך שרגע זה נגרע מסך הרגעים שעוד נותרו לנו. כל רגע שאנו חיים מותיר לנו פחות זמן ומקרבנו בכך אל סופנו.

בעיקרון, המוות לא מגיע בגלל תאונה או מחלה, (הוא אכן יכול להגיע בגלל אחת מסיבות אלו), הוא יגיע כשלא יהיה לאדם יותר זמן לחיות. זה יכול להיגמר בגיל 70 או אפילו 130, אבל יום אחד המשאב הזה יתכלה עד תום ולא יוותר עוד זמן. יום אחד שארית הזמן שלנו תגיע לסופה ולא משנה גם אם אדם יאריך את חייו עוד ועוד על ידי חיים נכונים (יהיו אשר יהיו), יום אחד זמנו יגיע לסופו.

וכמובן שאין שום דבר שאפשר לעשות לגבי זה, הזמן יגמר כעבור תקופה מסוימת, זו או אחרת, איך שלא יהיה. ודבר זה ידוע פחות או יותר, ברמה זו או אחרת של וודאות, אך הנקודה היא לא בעובדת המוגבלות של משאב הזמן, אלא בכך שאנו חיים בחוסר מודעות  מוחלט לגבי זה שאנו חיים על זמן שאול. וחוסר מודעות מוחלט, יוצר חוסר ערך מוחלט. אנו מעריכים משהו על פי מידת המודעות שלנו כלפיו. בהעדר מודעות – אין ערך.

אם אדם אינו מודע לכך שאישה שהוא אוהב מאוהבת בו, לא יהיה עבורו שום ערך לאהבתה אותו.

אם אדם קונה מכונית מובחרת במיוחד, מזארטי, או פרארי. אם אין לו מודעות ביחס לערכה, אזי הוא יעריך אותה בהתאם למגבלת המודעות שיש לו לגבי שוויה. הערך לא יהיה בהתאם לשוויה האמתי אלא בהתאם לערך המיוחס על פי רמת מודעותו לערכה שלה המכונית.

חיים ללא מודעות לזמן, שוללים מהם כל ערך.

בהעדר מודעות לכך שאנו חיים על זמן שאול, (שכל דקה שאנו חיים היא על חשבון הדקות שעוד נותרו לנו לחיות) – חיינו לא יהיו בעלי ערך עבורנו.

אך בנוגע לזמן, זה לא רק חוסר מודעות ששוללת ערך. הזמן מוגבל, והולך ומצטמצם כל הזמן, כך שיש כאן חוסר מודעות כפולה, האחת לזמן והשנייה למוגבלותו והצטמצמותו המתמידים.

ואכן, ככל שמשאב מסוים הינו נדיר או מוגבל (יהא זה זהב, אנרגיה, אהבה, ידידות אמת וכו') כך ערכו יעלה. אך ללא מודעות לנדירותו או מוגבלותו – לא יהיה שום ערך לאותו המשאב. אין ספק שאדם שנותרו לו חודשיים של חיים, יעריך את הזמן שנותר לו באופן שונה לגמרי, כי עכשיו יש לו מודעות לתהליך התכלותו של הזמן. כעת מוחש לו שכל רגע שעובר מקטין את הזמן שנותר לו. וכל רגע יהיה ספוג במשמעות וערך. (אבל זה נכון באותה המידה לגבי כל בני האדם, רק שהם מצליחים להתחמק מן המודעות הוודאית לגבי החיים על זמן שאול שהולך ומתכלה בכל רגע).

בקיצור, חיים ללא מודעות הם חיים ללא ערך. וזמן שאין מודעות לגבי מוגבלותו והתכלותו המתמידים, יהיה זמן חסר ערך, מה שיוביל לחיים חסרי ערך.

את המודעות ניתן להמשיל לאור חשמל בלילה. ללא אור בדירה, לא ניתן להעריך אם יש בה מטילי זהב עד התקרה או רהיטים מפלסטיק.

כך שבסופו של דבר לא משנה כמה שנים חיינו, וגם לא מה עשינו איתם: עד כמה נהנינו או התפתחנו או תרמנו, או כל דבר אחר שעשינו או לא עשינו עם חיינו – מה שמשנה היא מה הייתה מידת ורמת המודעות שלנו בכל רגע לכך שהרגע הזה נלקח מן הזמן השאול שעוד נותר לנו. ללא מודעות קשה מאוד זו, יהיה לחיינו מעט מאוד ערך עבורנו, אם בכלל.  

עד כאן הדברים פשוטים. אך הם אינם פשוטים כלל. הסיבה מדוע ישנה חוסר מודעות כה גורפת לעובדה שכל רגע של חיינו הוא על חשבון מה שנותר – היא סיבה אמוציונלית. המודעות הזו להתמעטותו של הזמן תוך כדי ועל ידי, החיים, אם באים אליה בגישה רגשית, גורמת לתסכול עמוק, רתיעה וסירוב להשלים עם זה. ועל כן אנו חיים בהדחקה עמוקה של עובדה ברורה זו. כך שבעיית חוסר המודעת לזה אינה בחוסר המודעות, אלא במפגש עם עובדה זו דרך רגשותינו. וזו הבעיה הגדולה והאתגר הגדול: לפגוש את האמיתות הקשות של חיינו עם התודעה ולא עם הרגשות. ומן הסתם כדי להגיע ליכולת לרסן את הרגשות ולפתח את התודעה ככלי פנימי שפוגש את המציאות – יש צורך בעבודה פנימית. וזה כבר סיפור אחר…

*

 

זו רשימה מתוך ספר בשם: "החיים, רשימות מן הגלות", (כחלק מחטיבה שמוקדשת לנושא הזמן) העומד לצאת לאור, בהוצאת ניסן בחודשים הקרובים.

*

גבריאל רעם, 21.11.13

 

מיניות מוחפצת, חיים מוחפצים.

חלק א':

אנו חיים בעולם של חפצים. פעם, לפני זמן רב, היו פחות חפצים מבני אדם, היום אנו טובעים בהם. ולא רק הכמות משחקת כאן, גם מבחינת האיכות. הכל חפצים, גם בני אדם, גם יחסים, הכל מוחפץ.

אנו מכירים את המשפט של רוסו: "אדם לאדם זאב", היום, במאה העשרים ואחת, ניתן אולי להגיד: 'אדם לאדם – חפץ'. וחפץ לחפץ – ניכור.

חיים עם חפצים הם קלים, ראשית החפץ מקל עלינו ושנית קל לטפל בו, צריך ידע טכני כלשהו וכשהוא מוטמע – הטיפול בחפץ קל.

לא רק שאנו חיים בעולם של חפצים אלא שאנו מוצפים בהם, כל שבוע חפצים חדשים מתדפקים על דלתנו: וכה מפתה ליפול בשבי הקסם החפצוני, להאמין שהחפצים הם שיקרבו אותנו לחיים נוחים וקלים אולי אפילו, מאושרים יותר.

גם היחס לחפצים, כיום, הוא לא מה שהיה פעם; פעם חפץ היה איתך ועבורך לזמן ארוך, לפעמים לכל החיים, לפעמים עבר מדור לדור. היום השימוש בחפצים הוא קצר מועד, ורוב החפצים הם אפילו חד פעמיים: השתמש וזרוק. אין זמן ליצור קשר רגשי עם חפץ, השתמשת, גמרת, זרקת. ואתה פנוי לחפץ החד פעמי הבא.

והשליטה החפצונית הינה רחבה ומקפת יותר משניתן לתפוס בסקירה שטחית. למשל נגנים בתזמורת, מוחפצים דרך הכלי שעליו הם מנגנים, ודרך החלק מגופם שמתפעל אותו. דהיינו, הם שוליים לחפץ אותו האבר שגופם מתפעל. כנ"ל חלק גדול מן העובדים, הם מוחפצים בתוקף ההזדהות של המקצוע והפרנסה שלהם עם אובייקט אחד שבו הם מתמחים, בין אם זה זמר אופרה (ש'החפץ' שלו הוא קולו), נהג אוטובוס, מפעיל טורבינה בחב' חשמל, או אופה במאפיה, גנן בגינה, או טכנאי שיניים במעבדה. הם מזוהים ומתוגמלים לא בגללם, לא בגלל היותם, לא בגלל מצב הוויתם, אלא בגלל המיומנות החפצונית שלהם.

למעשה אנו 'מדינה'  תחת כיבוש, המנטאליות החפצונית השתלטה עלינו.

ועד כדי כך, שאנו קרובים לשכוח איך להיות בלי (חפצים), איך להיות האחד עם השני, לא כמו האחד עם חפץ, אלא כמו 'אני עם אתה' (דיאלוג של 'אני אתה', הוא מונח של הפילוסוף מרטין בובר) .

(מעניין, בהקשר זה, גם המונח: 'מטפל' לפסיכולוג, או 'מטפל', לעוסק ברפואה משלימה. בבני אדם לא מטפלים, בחפצים מטפלים, לבני אדם מתייחסים).

האם אנו זוכרים איך להתייחס לאחר? להתייחס מתוך זיקה ולא מתוך ניכור?

ולא לטפל, להפעיל, לסובב, למשוך, לדחוף, להחזיק, לתפוס, לשמוט. כל אלה עושים לחפצים לא לבני אנוש.

 אך לבני אדם מחופצנים אפשר לעשות דברים אלו וכל מיני דברים שלא עושים לבני אדם שהם בעלי נפש, נשמה ורגשות.

ובכל עניין ההחפצה, יש עניין של מיקוד.

האדם השלם, בעל הנפש, רגשות וקיום של חיים פנימיים – לא יקבל יחס כאל חפץ. רק כשהוא מפורק לחלקים (מכאניים, תפעוליים) מתחילה ההחפצה. קודם פירוק ורק אחר כך ההחפצה. ואיך עניין המיקוד שייך לכאן? ובכן כשמביטים באדם, ניתן להביט בו ככוליות, (בדרך כלל בשליש העליון של הגוף). ואילו המבט המחפצן 'ננעל' על חלקים מן השלם. (זה בעיקר קורה עם המבט המיני ש'נתקע' בחלקים המיניים בעלי מקדם הגירוי הגבוה).

עכשיו, לא רק שהמבט המחפצן מפרק ומחלק את האדם, משלם לחלקיו. ככל שאדם שלם יותר, דהיינו מפותח ומלא בהווייתו, נפשו ותודעתו – כך תהיה לו נטייה פחותה לחלק את שלמותו של הזולת לחלקים מחופצנים. ומה משמעות הדבר? האדם הלא מפותח, הלא בוגר רגשית – לא מגלה התייחסות לזולת כיצור חי ושלם בפני עצמו, אלא רוצה לנצל חלקים אטרקטיביים ושימושיים בזולת, לצרכיו הוא.

חלק ב':

ואין תחום או חלק בבני אדם המחופצן יותר מן המיניות. וליתר דיוק – בעיקר מיניות של נשים. גברים, כנראה, מחפצנים מיניות נשית יותר מאשר ההפך. אך לא רק, כפי שנראה בהמשך.

ובכלל גברים הינם יותר יצורים של חפצים מאשר נשים, נשים הן יותר יצורים של יחסים. גברים מתמצאים בחפצים (עזרים טכניים, מכוניות וכו'), נשים מתמצאות בקשרים, התקשרויות ויחסים (בין בני אדם וביחס לבני אדם).

ובחזרה למיניות. מבעד לעיני החשק הגברי הנשים נתפסות כחפצים של מיניות. ובחפץ יש לטפל, לעיתים לרכוש, לטלטל, לגעת, לאחוז, לתפוס, להחזיק, להפיק תועלת.

ונשים אינן יודעות כל כך כיצד לקבל את עובדת חיפצונן. מצד אחד 'רוצים אותך, חושקים בך'. מצד שני 'הרצון והחשק הזה הוא לא בי כבן אדם, לא בי כאנוש,  אפילו לא בי כיחיד שלם, אפילו לא בי כאישה – אלא בחלקים מכאניים שהם חלק מן החלק הגופני שבי, חלקים אותם ניתן לתפעל ומהם להפיק: עונג'.

הן קרועות. מצד אחד הן נמשכות לגברים, רוצות ליצור עימם יחסים – רגשיים, נפשיים, מיניים. מצד שני 'רוצים אותי כדי לנצל אותי, ואפילו לא אותי, אלא חלקים מכאניים בגופי'. 'ואני מרגישה לעיתים קרובות, מושלכת הצידה, כפחית שתייה לאחר שנלגם ממנה המשקה'.

'אם לא אבליט את המיניות שלי כסחורה מושכת – אולי גברים לא ימשכו אלי, ואני זקוקה לגברים, מצד שני אני מרגישה מושפלת כשמשתמשים בחלקים ממני כבחפצים להפקת עונג'.

כך לגבי מיניות ומשיכה מינית, מה לגבי זוגיות ויחסים?

ובכן, יש לגברים (לא לכולם, לחלק מהם) קושי במעבר הזה ממגע מחופצן עם חלקים בגופה של האישה, ליחסים אנושיים, עמוקים, אישיים, אינטימיים ומלאים.

ביחסים, בדרך כלל, הגברים פחות מתמצאים, (זה גם מורכב יותר). ואז או שהגישה ביחסים היא פרקטית, מה שצריך לעשות  -עושים. וזה במקרה הטוב, במקרה הפחות טוב – כמעט שאין יחסים. עושים דברים ביחד, עושים דברים האחד לשנייה, אבל יחסים?

כמובן שמה שמוצג כאן מוקצן והופך לכמעט גרוטסקה. ברור שגברים רבים אינם כאלה, וישנן שמועות שזן חדש של גברים הגיע. והוא ממש לא כזה.

אך ראשית, נקודת המיקוד כאן הינה עקרונית ולא מעשית, הדברים ברמת העקרון. ושנית, המיקוד כאן הוא פחות בגברים ויותר בנשים, שהיחס אליהן כאל אובייקטים, מיניים ובכלל – מותיר אותן עם תסכול עצום.

ובקרב הנשים הפחות בוגרות רגשית או מפותחות באישיותן – קיימת, אולי, יותר הסתגלות למצב – מנסות לגלם את תפקיד נושאת האובייקטים המיניים. אך עדיין אין זה אומר שבתוך תוכן אין בהן חוסר נחת וחוסר השלמה ביחס לשימוש הזה שנעשה באבריהן וההחמצה שמחמיצים את האדם שבהן.

והאם יכולה להיכנס כאן אגרסיביות? ובכן, לעיתים קרובות אנו מפנים אגרסיה כלפי חפצים. הם, בחוסר יכולתם להתנגד, בפסיביות שלהם, סופגים את הטלטלה, המכה, החבטה הזריקה, השבירה. בין אם זה כסא שמורם ומוטח שוב לארץ בכוח, סגירת דלת בחבטה מזעזעת צירים ומשקופים, או אגרוף לקיר, בעיטה לצמיג מכונית ועוד. בחפץ מותר לפגוע, אפשר אפילו להרוס, הוא לא מרגיש, הוא לא סובל. האם כך גם חש האנס כלפי הנאנסת המוחפצת? שלילת הזכות לחוש כאב ולמחות?

תחילת ההתחלה של רצח, מכל סוג שהוא, היא החפצה. אפשר לרצוח אדם בעיקר כשהרוצח לעתיד 'נוטל' ממנו את צלם האנוש. כי אם לא יעשה כן, הוא יהיה יותר מידי דומה לו, ואז יזדהה עימו, יחוש את כאביו וכו', ואז: 'מה שקורה לו כנראה גם קורה לי, ולרצוח אותו זה לרצוח מישהו כמוני'.

חלק ג':

הנשים עוברות תהליך של 'דה הומניזציה', דומה, להבדיל, לתהליך שעובר אויב במלחמה – הוא לא בן אדם כמוני ולכן מותר לפגוע בו. או עבדים ומשרתים – הם כה נמוכים עד שהם אפילו לא בני אדם, 'הם לא מרגישים, כאב אצלם זה לא כמו אצלנו…' וכשזה מגיע לבעלי חיים ה'דה הומניזציה' מגיעה לשיאים דוחים במיוחד של שפל אנושי. כאן בני האדם מפטמים אותם עד מוות כמעט (אווזים) הורגים אותם תוך עינויים קשים (אפרוחי תרנגולים זכרים), מצופפים אותם בכלובים קטנים (תרנגולות), עושים בהן ניסויים מזוויעים ועוד ועוד. הם מונצחים כחפצים על פי סוג המאכל (חפץ) שהם ישמשו לנו (בשרן או תוצרתן: ביצים, חלב, גבינה וכו').

ועם בדה הומניזציה 'מותר' לרצוח אז גם מותר לעבור על דיברה אחרת שאסורה בעשרת הדיברות, לשקר. זו הדיברה התשיעית ושם זה כתוב קצת אחרת, בהקשר של עדות שקר: 'לא תענה ברעך עד שקר'.

בחפץ משתמשים, ואם לא מותר להשתמש בו יש לפעמים צורך להוליך בכחש לרמות, לטעון טענות שונות. ממחקרים על שקרים שגברים מספרים לנשים ונשים לגברים, מסתבר שכמות השקרים שגברים מספרים לנשים עולה בהרבה על הכמות ההפוכה. בספר101 שקרים שגברים מספרים לנשים   מאת ד"ר דורי הולנדר, היא מלמדת אודות הדרכים והשיטות הערמומיות בהן גברים מוציאים שקרים אלו אל הפועל.

לשם הדגמה, הנה רק 60 השקרים הראשונים (מתוך הספר).

גברים לא מעטים מבטיחים יותר מאשר הם מתכוונים לקיים באשר להתפתחות היחסים (מטרתו, לעיתים קרובות, היא בה כאובייקט ולא בה כשותף ליחסים הרמוניים והדדיים).

חלק ד':

וממיניות להחפצה בחיינו בכלל – להחפצת הורים. זה מתחיל מתינוקות שזקוקים ליד מטפלת, ליד מאכילה, לשד מיניק וכו'. אך זה לא נגמר שם. גם אחר כך, שהרגשות מתחילים להיכנס לתמונה, התינוק ממשיך לחפצן, הפעם את רגשות החיבה והמסירות כלפיו על ידי הבעות ותנועות שונות (כמובן שהכל בשלב זה נעשה ברמה האינסטינקטיבית לחלוטין).

ועוד, מאוחר יותר, (במידה והילד, הבוגר עתה, לא עבר תהליך של התבגרות, גדילה פנימיים)  – אזי דאגתו, נכסיו וכיסיו של ההורה נכנסים לתמונה ודמותו של ההורה כאנוש בר התייחסות וזיקה יכולה להישאר מטושטשת. (וההורה הזקוק נואשות להתייחסות חמה, אוהבת ובעיקר אנושית, מצד יוצאי חלציו – מנפיק בחפץ לב חפצים וכספים, מתוך תקווה נואלת שזה יביא למעט יחס והתייחסות אישית ואינטימית מצד יוצא חלציו).

ההורים הם בדרך כלל אלה שמחופצנים בקשר עם יוצאי חלציהם… ההתייחסות שלהם להוריהם כאל יצורי אנוש עם נפש ורגשות שזקוקים לזיקה ולא רק להזדקקות (מצידו) – לוקה בחסר. בתחילת הדרך, ההזדקקות (המחופצנת, הזדקקות של הצורך בטיפול) היא מן התינוק או הילד כלפי ההורה. אך ככל שההורה מתבגר ומזדקן, והילד הופך לבוגר, כך מתחילה ההזדקקות של ההורה ליוצאי חלציו. זו הזדקקות רגשית בעיקרה, צורך ביחס והתייחסות מצד הילד הבוגר. כל עוד ההורה בריא הצורך איני צורך פיסי אלא רק ובעיקר צורך נפשי; 'שיהיה איתי', 'שיהיה קרוב אלי', 'שתהא בינינו אינטימיות נפשית', 'שנוכל לדבר, להידבר'. אך היחס של יוצא חלציהם אליהם כאל אובייקטים/חפצים מספקי צרכים פיזיים בעיקר – ממשיך.

חלק ה':

ובחזרה להחפצת נשים. הזמן לא עומד במקום ביחס להחפצת נשים. פעם (אפילו עדיין בשנות הששים של המאה הקודמת) עדיין הקימורים הנשיים הדגישו את 'החפצים/אברים המיניים' באישה שהם בעלי מקדם הגירוי הגבוה, היום קורה דבר משונה; גוף האישה כגוף או כמצבור של אברים/חפצים מיניים בעלי שימוש מיני – הולך ונעשה שטוח, דק וארוך. אין כמעט אברים חפצוניים בולטים. מה זה אומר? האם הגענו בחזרה ליכולת להיפטר מהגישה לאישה כאל נושאת בגופה אובייקטים (חפצים) מיניים? כאן ישנה חידה גדולה. כי אנו מן הסתם יודעים שכיום היחס לאישה הינו יותר מנוכר ויותר חפצוני מאי פעם (למשל מכנים דוגמניות בשם: קולבים).  דוגמניות המסלול צועדות בפרצוף נטול הבעה, בתנועות מכאניות חסרות חיים וחיות, ובפוזה חסרת איפיון אישי – חפץ לכל דבר ועניין. מה שקרה כאן שפעם הייתה עוד אישה והיו לה חלקים חפצוניים בעלי מקדם משיכה מיני. היום כל הגוף הנשי כולו – הפך לחפץ.

זה כמו המעבר מעבודת אלילים לעבודת אלוהים הערטילאי. היום החפצוניות 'קפצה רמה'. איך צורך עוד לחפש ולנצל את חפציה המיניים של האישה, כל כולה הפכה לחפץ, חפץ שמשיכתו המינית מצויה באסתטיקה קרה; כמו שכיום, חצפים כגון ריהוט, דירות, בתים, פחות חמים ואישיים וחסרי ייחוד עיצובי והינם יותר פונקציונאליים וקרים – כך גם היחס לאישה כאובייקט מיני; לא מעוניינים בחפציך. כל כולך – חפץ. 'וככל שתגלמי יותר חפץ בגוף חסר ייחוד, קר, מרוחק ולא מאופיין – כך, אנו הגברים', נמשך אליך יותר.

(וצריך להבין, זה לא שגישת הגבר עברה מיחס לחלקים בגופה ליחס אליה כאל שלם, לא, כעת כל הגוף שלה הפך לחלק מחופצן מתוך עדר של נשים נטולות זהות אישית).

'ככל שתהיי אלמונית, אנונימית וזרה – כך אמשך אליך יותר, כי בהכירי את האדם שבגופך, כך מפלס המשיכה שלי יורד, וככל שאני קרוב אליך נפשית, המשיכה תמשיך לרדת עוד'. רק שאת חפץ זר, חסר איפיון אישי, אנושי: אופי ייחודי, אישיות, פנים, הבעה, צורת הליכה אישית – אני יכול להמשך אליך'.

חלק ה':

פעמים אחדות ברשימה זו מוזכר הקיטוב שבין גישה מוחפצת לגישה של אנושיות. ובכן ישנו קושי כלשהו להכיל שני קטבים אלו על הרצף של אותו הציר. בדרך כלל כשיש יחס חיובי לאחד – השני נדחף מחוץ לתמונה. וכאן אולי ההבדלים בין נשים לגברים ביחס להחפצה של המיניות  – נעשים קטנים יותר.

ובמה הדברים אמורים? ובכן אם גבר מסוים משדר לאישה בעיקר אנושיות, התייחסות והתחשבות רגשית – אזי אצל נשים לא מעטות גבר זה אולי ייתפס כגבר מושך פחות מבחינה מינית.

אנושיות, חום אנושי וכו' נתפסות על ידי גברים ונשים לא מעטים (באופן תת הכרתי כמובן) כשופכות מים קרים על אש המשיכה המינית. לא לחינם נשים שמוצגות במודעות פרסומת כאובייקטים מיניים (וזה לרוב…) משוללות הבעה. ואם יש הבעה היא קרה, מרוחקת. חלילה לה מלשדר חום או אמפטיה. בדרך כלל אובייקטיבים מיניים גם חובשים משקפי שמש כהות המסתירות את החלק המאוד אנושי בפניהם: את עיניהם.

וכך אנו מוצאים, שהמיניות הרווחת הולכת יד ביד עם זרות, ניכור וחפצוניות, בעוד שאנושיות ואמפטיה לא נתפסות כעולות בקנה אחד עם שידור של משיכה מינית.

מי שמרשה לעצמו להתייחס לבן/ת המין השני לא כאל חפץ, או מצבור של חפצים (אברים) מיניים – אלא בהתחשבות, באנושיות, עם זיקה אישית ( של ה'אני אתה' של בובר) דיאלוגית, התייחסות לאדם שבו ולא לחפצים המיניים שהם חלק מגופו/ה – כמו מוריד מעצמו אחוז ניכר מכוח המשיכה המינית שלו/ה.

וכך אני מגיעים למסקנה שתישמע מופרכת לרוב בני האדם; התייחסות אנושית ואישית לאדם– לא בדיוק הולכת ביחד עם מה שאנו תופסים כמשיכה מינית עוצמתית. או משיכה מינית בכלל.

חלק ו':

וכך אפשר להגיד לסיום, כי ככל שבין שני בני אדם קיים יותר חום אנושי ויחס אנושי חם ומתחשב – כך המיניות אצלם תהא אולי שולית. זה יבוא אולי על חשבון הלהט המיני שמצטנן משהו כשמנורת האנושיות נדלקת.

אולי כדי לשמר את הלהט המיני אנו ממדרים וחוסמים את כניסת זיקת ה'אני אתה' הדיאלוגי, ההדדי.

כיום אנו חיים בתקופה מינית ביותר, כמעט הכל משדר מין וגירויים מיניים. האם זה אומר בהכרח שאנו חיים בתקופה פחות אנושית ויותר מנוכרת? תקופה בה אנושיות מטואטאת לשוליים ומיניות מנוכרת ומוחפצת באה למרכז?

קשה מאוד לקבל את הכתוב כאן. הרעיונות המובעים כאן רדיקליים וקשים לעיכול. הרי איננו מוכנים לוותר לא על זה ולא על זה. ומאמינים בכל מאודנו שסינרגיה בין אנושיות למיניות – רצויה ואפשרית.

וכך, לא נותר למחבר אלא לסיים את חיבורו זה במלים: חומר למחשבה.

**

גבריאל רעם,

6.7.13

*

המיסתורין והפוטנציאל הטמונים בעברנו ובעתידנו.

תקופתנו מתאפיינת בחיפוש אחר מקורות אנרגיה טבעית.

למעט אנרגיה סולארית, קיימים עדיין מאגרי אנרגיה אדירים בבטן האדמה. נפט, פחם, גז.

למעשה בטן האדמה היא העבר שלנו. חומרים אורגניים שונים כוסו בשכבות של עפר ואדמה ככל שעבר הזמן. וכשחופרים באדמה כדי לגלות מצבורי אנרגיה, למעשה מנסים לחדור אל העבר של הפלנטה. (ואכן הגיאולוגיה, שחופרת באדמה היא המדע שמתמחה בחדירה פנימה ואחורה, אל העבר כדי לגלות, בין היתר, מצבורי אנרגיה).

וגם אצלנו, בחיינו, זה כך; שכבות אדירות של אנרגיה, טמונות/קבורות בעברנו. הן בעברנו כחברה, כאומה, כמשפחה וכיחידים.

אנרגיה רבה כלואה בעברנו.

הבעיה היא שעברנו מוצג לנו (או שאנו אלו המציגים זאת לעצמנו) – כתקופה שיש לברוח ממנה. העבר, כביכול, היה מלא טעויות, משגים וכו'; למשל, הורים שאחראים, לעיוותים באופיינו והתנהלותנו;  הגישה הרווחת שאין לנו מה לחפש שם. (אנשים שנזכרים ועוסקים במה שקרה להם בעברם – עשויים לקבל הערות שמראות להם שזה בזבוז זמן במקרה הטוב, או לא  יעשה להם טוב במקרה הפחות טוב). מבחינה זו נוסטלגיה 'מותרת' בעיקר לקשישים, שממילא עתיד מסעיר כבר לא מחכה להם.

אולי הדוגמה הבולטת לגישה זו, וברמה הלאומית, היא ההתרחקות, אם לא התכחשות, לעברו של העם היהודי בגולה, כפי שבאו לביטוי בעיקר בהלכי רוח לאחר קום המדינה. אך גם ברמה יותר כללית, אנו תרבות שמקדשת את הווה ומתגרשת מן העבר, שרואה את העבר כפרימיטיבי ומלא ברעות חולות (ימי הביניים 'החשוכים'), שהנאורות, המודרניות והמדע משפרות אותו ומתרחקות ממנו ובצדק.

אנו מספרים לעצמנו כי עכשיו אנו נעים לתקופה 'נאורה', מודרנית, בעלת תובנות פסיכולוגיות המתקנות את שגיאות העבר (למשל, הורים שלא ידעו איך לחנך את ילדיהם). כל זה מאחורינו (וטוב שכך…).

ובחזרה ליחיד ולחייו. הילד שהיינו הינו מצבור אדיר של אנרגיה גולמית, ובשלב כלשהו (כנראה בגיל 5-6) הוא פוגש התניות אוסרות רבות, זה מתחיל בגן ומתעצם כשהוא מגיע לכיתה א'; כל האנרגיה האדירה הזו, החיוניות הבסיסית הזו,  נבלמת ונאצרת. לאחר המפגש עם בית הספר; יש שיעורים, ושעות פריקת האנרגיה הינן מועטות יחסית לעוצמת האנרגיה שמפעמת בו. וכך היא 'נתקעת' בו, לא זורמת הלאה, נשללת מן הנער/ה שהם הולכים להיות. ומאז ועד היום אין להם קשר עימה.

עלינו לשחרר ולהוציא לחופשי את הילד המפוחד הכלוא בעברנו. הוא עדיין שם, חי בהמשך ציר הזמן, בממד נעלם מתודעתנו, אבל שם, אבוד, מבולבל, תקוע.

עלינו לבוא אליו עם אהבה, לא לפחד ממנו, לחבק אותו ולהוציא אותו מן הכלא של הפחדים שלו (מאיסורי המבוגרים ומדמות עצמו הפגומה כביכול) ולקחת אותו עימנו אל ההווה, אל המקום שחיים מתרחשים ומשתנים, עכשיו.

כותב על כך המשורר אהרון שבתאי:

האני לא יראה את זהב העתיד

הַאֲנִי לֹא יִרְאֶה אֶת זְהָב הֶעָתִיד
אֶלָּא אִם יַחֲזׁר עַל עִקְּבוֹתָיו לָעֲלָטָה,
יִגְהַר עַל פִּגְרוֹ הַמֻּטָּל בּעֲבָרוֹ כִּבְעַבְטִיט
וִינַתֵּק מֵעָלָיו אֶת עֲבוֹתוֹת הַחֲרָטָה.

לְשֵׁם כָּךְ יִלְבַּשׁ צוּרַת "הוּא" כְּסַרְבָּל,
וְנוֹשֵׂא אַרְגַּז כֵּלִים – כְּלֵי לֵב,
יַנְשִׁים אֶת הַיֶלֶד הַמְזוֹרֵר וְנִבְהָל
מִבָּבוּאָתוֹ בִּרְאִי מַבָּט שֶׁאֵינוֹ עוֹלֵב.

הוּא יֹאמַר לוֹ: "קוּם, מִי שֶהָיָה אֲנִי,
צֵא לְקַלְקֵל אֶת חַיֶיךָ מִבְּלי לְהִכָּלֵם,
הֱיֵה בּוּר וְיָהִיר, מְעַד וּשְׁגֵה

כִּי רַק בְּכַף יָדְךָ אֶמְצָא מְזוֹנִי
רַק אִם אֶסְלַח לְךָ אֶהְיֶה שָלֵם.
הַבֵּט, אֲנִי שוֹבֵר אֶת הַשּׁוֹט, אֵינֶנִּי מַלְקֶה!"

(מתוך: אהרן שבתאי, הלב, שלשים ושתים סונטות, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 1995)

וחוץ מאיחוד  מרגש ונוגע ללב עם זה שהוא באמת אנחנו האמיתי והבסיסי, אנו יכולים, בעת ובעונה אחת, להצטייד במצבור אנרגיה גולמית שיכולה להניע אותנו בעוצמה, לקראת עתידנו.

עד כה דשדשנו בהווה, לעיתים הולכים במעגלים, נעדרים את האנרגיה החיונית כדי לפרוץ מכלא המעגל. עכשיו, עם האנרגיה המשוחררת מן העבר, ניתן לזנק קדימה והלאה.

עד כאן אודות העבר, ומה עם העתיד?

ובכן, כמו העבר, גם הוא מצוי במצב צבירה לא נגיש, אלא על ציר שמתארך לתוך מימד שנמצא מחוץ לרמת התודעה שלנו. וגם הוא מלא אנרגיה, וגם הוא לא מנוצל.

בעתיד טמון מיצבור דלק אדיר; באני שלנו שעדיין לא התגשם. ושוב, כמו ביחס לעבר, הוא שם, ממתין לנו שנגיע אליו כדי להגשימו.

ואם כלפי הילד שהיינו עלינו להיות ארכיאולוגים ולחלץ את הילד השבוי ממצב צבירה מוצק, מכלא סטיגמות החברה (ובעקבות כך מדימוי עצמי נחות), אז כלפי העתיד עלינו להיות נביאים, חוזים, עלינו להיות הרצל, עלינו להתמגנט ולהתאהב בדמות של מי שאנו עומדים להיות.

עצם ההתייחסות לאני שנהיה עשויה לחלץ אותו ממצב הצבירה האוורירי, של ההיוליות האנרגטית ולתת לו גוף וצורה ובכך לממש את האנרגיה האדירה שלו שתזרום אלינו ותחיה אותנו.

זה נקרא כאן כמדע בידיוני, אבל מה שתואר לגבי העתיד קורה בכל פעם שאדם מצליח בדיאטת הורדה במשקל, למשל, הוא מצליח בכך רק כשהוא מתאהב בדמותו המחוטבת העתידית, שמחכה לו שיצטרף אליה. ובינתיים בתוך הערוץ שנוצר על ידי ההתאהבות בדמות של מי שנהיה – זורמת מן הדמות העתידית – אלינו בכאן ועכשיו – אנרגיה, שמעניקה לאדם את הכוח להימנע מאכילת כמויות גדולות של אוכל ברמה ירודה.

אז מה נכתב כאן?

כל העולם בכלל, ובני אדם בפרט, סובלים ממשבר אנרגיה חמור. ואנו תקועים במקום ולא מסוגלים להניע עצמנו קדימה ומעלה בגלל אותו מחסור חמור באנרגיה, (גם בגלל שהמון אנרגיה גם הולכת לאיבוד על ידי הזדהויות רגשיות עם הקטבים של סבל והנאה ומעורבויות רגשיות קשות). אך יש לנו המון אנרגיה פוטנציאלית, הטמונה בעברנו ובעתידנו. זמינים לנו בכל זמן. וניתן להנגיש אותם רק בכוח האהבה. אהבה אל הילד המבולבל והנטוש שעדיין תועה ותקוע בעברנו. והתאהבות באני המפותח, הבוגר והמעוצב  שנהיה.

יצירת קשר עם האני שהיינו והאני שנהייה, דרך האני שאנחנו עכשיו – עשוי להפוך אותנו לישות שלמה, דינמית ועוצמתית.

**

גבריאל רעם, 26.6.13

מחק הזמן

(הערה: זו לבטח אחת מן הרשימות האכזריות שכתבתי. אפשר לדלג על מסה/רשימה זו – עבור אלה שהאמת הקשה, קשה להם לעיכול).

*

הזמן עובר אותנו, דרכינו ומאחורינו.

הזמן כמו מחק גדול ונסתר – מוחק הכול.

אך אנו חיים באשליה לגבי מחק הזמן. האשליה היא שלאחר המחיקה (של אתמול) – יוצר האדם דף חדש, ליום חדש, (המשך רציף של יום אתמול), כך שמבחינתו הוא מוחק את המחיקה.

אך המחק של הזמן מוחק/צוחק אחרון. הוא צוחק אחרון וגם ראשון, שתי מחיקות:

המחיקה הראשונה:  יומיומית, כל יום חדש נכתב מעל מחיקת יום האתמול. וכל לילה מוחק את האתמול. זו המחיקה ההולכת ונמשכת, כמו מחיקת צעדי ההולכים על חוף הים על ידי הגלים הבאים כל כמה דקות ומוחקים אותם.

המחיקה השניה: היא זו שלתמיד. כמו מחק שמוחק דף שנכתב עליו בעיפרון, המחיקה מכחישה שאי פעם נכתב משהו על הדף הזה.

האם נערה מאוהבת בכפר קטן בצפון צרפת במאה ה15 אי פעם הייתה?

וזו הטרגדיה  של הקיום האנושי, לא רק שהוא חד פעמי ושוכן בכלים חד פעמיים, הוא גם נדון למחיקה כפולה.

ולנו אין מושג, לא על המחיקה של האתמול לאחר כל לילה, ולא על המחיקה הסופית. אנו חיים בתחושה שכל יום הוא המשך של אתמול וכל יום מחזק את האתמול ואת עובדת ושרירות קיומנו.

**

גבריאל רעם, 18.6.13

פחד מוות…

" אין דרך טובה יותר לתהות על קנקנו של אדם, מאשר לקבל מושג אודות יחסו, או אי יחסו, למוות".

ג.ב.י.

 

חלק א':

ראיתי אתמול 26.5.13 סרט דוקו של סלי סלמה: 'כולנו נידונים" בערוץ הראשון. הסרט עוסק ביחסם של אנשים שונים לסוגית המוות שלהם.

ומה שמעניין זה שכולם ניסו או להמעיט, או לבטל את – מורא המוות. כל אחד בדרכו ניסה לתאר כיצד אפשר לחיות עם זה, או להתעלם. איך אפשר להתעלם, או במלים אחרות: לא לחשוב על זה? אני כל הזמן חושב על זה, זה כמעט כול הזמן איתי. ואי אפשר להתרגל לזה, בשום אופן, זה נורא מידי. זה עומד נגד כל רגע של חיים והופך אותו לנטול משמעות ואבסורדי. והרי איזו משמעות יכולה להיות לכל מה שקורה לנו עכשיו אם עוד כמה שנים לא נהיה? בחיינו אנו מתגאים בהבדל בינינו לבין בהמות (אנו רוצחים ואוכלים אותם כאילו הם לא כמונו) והנה כותב קהלת: " כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם–כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל. ג,כ הַכֹּל הוֹלֵךְ, אֶל-מָקוֹם אֶחָד; הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר, וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר". קהלת ג,יט

אנו מנסים להאריך חיינו, מצטערים על ההולכים צעירים, ושמחים על מי בקרובינו שהלך לעולמו 'שבע ימים ושנים' – אך כל זה מתגמד לחלוטין מול עניין המוות וכותב על זה שוב, קהלת "וְאִלּוּ חָיָה, אֶלֶף שָׁנִים פַּעֲמַיִם, וְטוֹבָה, לֹא רָאָה–הֲלֹא אֶל-מָקוֹם אֶחָד, הַכֹּל הוֹלֵךְ" : ו,ו

אי אפשר לעולם להתרגל לרעיון המוות. ואלה שמנסים, בדרך כלשהי, לשכנע שאפשר להתרגל לזה מדחיקים ומרדדים את המשמעות האיומה של המוות. המוות שישיג את כולנו – סותר הכול ושם דבר לא יכול לנחם אל להפחית אפילו באלפית הגרם, את הפלצות, האימה והייאוש ביחס למוות. בעוד שנים מספר נהפוך לאבק, ואז כאילו מעולם לא היינו. כפי שנכתב בקהלת: "אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים, וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה".  א11 

"כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם-הַכְּסִיל, לְעוֹלָם: בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים, הַכֹּל נִשְׁכָּח, וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם, עִם-הַכְּסִיל"

"כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים, שֶׁיָּמֻתוּ; וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה, וְאֵין-עוֹד לָהֶם שָׂכָר–כִּי נִשְׁכַּח, זִכְרָם. ט,ה גַּם אַהֲבָתָם גַּם-שִׂנְאָתָם גַּם-קִנְאָתָם, כְּבָר אָבָדָה; וְחֵלֶק אֵין-לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם, בְּכֹל אֲשֶׁר-נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶש"ׁ. ט,ו

וזו הטרגדיה הגדולה של חיינו, שמיום ליום נהיית מוחשית יותר ועל כן נוראה וקשה יותר. אך יש האומרים: "איני מפחד למות, אני רק לא רוצה להיפרד מהחיים ומהקרובים לי". או: "איני פוחד מן המוות, אני פוחד מן הסבל". או: "אני רוצה למות מות נשיקה". כול אלה מגמדים את הנוראות הבלתי נתפסת של המוות עצמו. משכנעים עצמם שאם ישכנעו עצמם שזה לא כה נורא (כי ישנם דברים נוראים ממנו), אכן כך יהיה. ולא היא. זה נורא. ואין שום אפשרות שזה יהיה אחרת. ועם שנכתבו דברים אלה, כדאי לקרא את חלק ב'…

חלק ב':

ועתה צלילה למרווחים הקוונטיים של הנושא. ולמה הכוונה? ובכן, אם נגיד לאדם: יש לך בחירה, בין מוות לבין דמנציה מוחלטת, ובין מוות ולבין חוסר הכרה. דהיינו, אתה יכול לחיות לנצח אך רק בתנאי שתהיה באחד משני המצבים הללו: דמנציה מוחלטת (וכמובן מטופל על ידי מטפל צמוד 24/7) או חוסר הכרה מוחלט (מונשם על ידי מכונה). איך יצביעו רוב בני האדם? דילמה קשה? ובכן לא קשה לשער, חלקם יגידו שאין הבדל בין כל אחד מן המצבים הללו ובין מוות ואז מן הסתם חלקם (אולי החלק הלא קטן) יבחר במוות על פני שתי האופציות הראשונות. ואולי חלק (אני  משער חלק יחסית קטן) יבחר בדמנציה מוחלטת או חוסר הכרה מוחלט (שניהם ללא יכולת שינוי) יחד עם חיי נצח.

וכאן עולה סוגיה מעניינת: גם אלה שיגידו שהם מעדיפים למות במקום דמנציה וחוסר הכרה וגם אלה שגידו שאין הבדל בין מוות לבין דמנציה וחוסר הכרה – שני קהלים אלה מביאים למסקנה מעניינת: זה לא איבוד החיים ממנו אנו מפחדים או שונאים (שהרי אם אין הבדל, לגבי רוב האנשים, בין מוות לבין חוסר הכרה ודמנציה מוחלטת) אז הבעיה עבור רוב בני האדם אינה חיים או לא חיים (מוות) – אלא: הכרה או חוסר הכרה. (כי גם בדמנציה וגם בחוסר הכרה, בשניהם לאדם אין הכרה, באחת היא כבויה בשנייה היא לא מתפקדת).

ואם אכן זו הסוגיה: הכרה וחוסר הכרה (או תודעה או חוסר תודעה) – זה מציף סוגיה נוספת: אם כל העניין אינו חיים או מוות, אלא מוות או חוסר תודעה והכרה עצמית – אז אם כך איך אפשר להסביר את מצב התודעה הירוד עד מחוק של האדם הממוצע, שבא לביטוי בשלל של פרקטיקות תודעתיות/פסיכולוגיות כגון: הדחקה, הכחשה, הפחתת דיסונאנס אמוציונאלי, התעלמות, השלכה (ומעניין שכול אלה באים ליישום ולביטוי המלא ביותר ביחסינו למוות, בעיקר: הדחקה, הכשה והתעלמות) – כל אלה הינם מפחיתי מודעות אם לא מעלימי תודעה. וכאן מגיעה המסקנה השלישית – בעצם אין לנו מה לחשוש מדמנציה מוחלטת או חוסר הכרה לנצח – שהרי חיינו אלה אינם כה רחוקים מזה כפי שזה נתפס בדרך כלל; אלה הם חיים מכאניים, חיים על פי טייס אוטומטי (תגובות על פי התניה מראש ולא על פי שיקול דעת לגופו של עניין וזמן), חיים חסרי מודעות עצמית. רוב בני האדם מנותקים מהרגשות שלהם (שבשל כך מושלים בהם) ולא ממש יודעים מה חי בהם ומדוע הם פועלים ומגיבים כך ולא אחרת. (הם כמובן יתנו סיבות ומניעים טכניים, אבל ברוב המקרים לא יהיו מסוגלים לתת מניעים מהותיים אמיתיים).

ואם אכן נתבונן ללא משוא פנים אל תוך החיים הפנימיים של אנשים המקיפים אותנו – עלינו להודות שמודעות עצמית ותודעה ערה וחסרת פניות חוץ מן האמת והיא לבדה – כמעט שלא קיימת שם.

ואם זה כך (או כמעט כך) אז אין הבדל גדול במיוחד, מהותי וחד משמעי בין מצב תודעתי זה ובין הדמנציה וחוסר ההכרה שחלק נכבד מן האוכלוסייה רואה כשווה מבחינת הנוראות שלו לנוראות המוות.

 

——–

גבריאל רעם, 27.5.13

חיים מהונדסים

הבדל מרחיק לכת קיים בתפיסת החיים של אדם היום ולפני כמה מאות שנים. אך גם אפילו לפני כמה עשרות שנים.

בעיקר, איבדנו את היכולת לחיות את החיים במתכונתם הראשונית, הגולמית.

היום הכול כמעט מהונדס. ואין המדובר רק על ירקות ופירות שמהונדסים גנטית (ההנדסה גנטית הפך זה מכבר למטבע לשון מקובל). למשל כול הנושא של צבעי מאכל; היום אין כמעט מאכלים מוכנים ללא צבעי מאכל. (מי שמכין את המאכלים לסופרים אינם שפים, למרות שלעיתים הם תורמים את שמם, אלא מהנדסי מזון וכימאים) תהליכי הבישול, הפיסטור וההנדסה שעוברים המאכלים בדרכם לסופר – מדיפים מהם את צבעיהם הטבעיים,  אך אנשים משייכים טעם לצבע. למשל יינות לבנים שנצבעו באדום ויינות אדומים שנצבעו בלבן, יתנו לטועם את הטעם של הצבע ולא את הטעם המקורי האמיתי. ואמת המטפורית המסתתרת מאחורי זה, אומרת כי איבדנו את היכולת לשפוט וליהנות ממאכלים בגין הטעם המקורי שלהם ועתה אנו צריכים מתווכים שיהנדסו את המזון ויאפשרו לנו לזהות אותו כמזון המקורי וזאת בשעה שלאחר שנצבע ועבר תהליכים כימיים שונים – יש מעט מאוד קשר בין המאכל הסופי ובין המאכל הגולמי המקורי.

דוגמה אחרת לגמרי, אך באותו עניין היא גם ביות של בעלי חיים. גם ביות זה הוא סוג של הנדסה. למשל הכלאת של כלבים כדי לקבל במקום הזאב כלב ידידותי והנדסה נוספת כדי לקבל כלבים ננסיים…

דוגמה קצת יותר קיצונית, אך קיימת;  אנו מתרגלים לאט לאנשים שהמוח שלהם עבר סוג של הנדסה על ידי כדורים אנטי פסיכוטיים… (היום ידוע שכדורים פסיכיאטריים יכולים להביא לשינויים במבנה המוח).

אך כאן נעסוק בדוגמאות יותר שגרתיות, פחות קיצוניות אך לא פחות משפיעות.

למשל הטלוויזיה. אנו צורכים אותה ככלי בידורי או כמכשיר מספק עניין. אך אין אנו מתייחסים מספיק לטלוויזיה בחיינו כמשהו שמהנדס ומתנה את חיינו.

היום אדם צעיר הפוגש את החיים – פוגש אותם לאחר שמן הסתם 'עבר אותם' בטלוויזיה. כמעט כל חוויה אפשרית שיעבור בחייו, מוצגת בפני האיש הצעיר כבר בטלוויזיה, כך שכשהוא מגיע כבר לחוות חוויה חדשה בחייו, היא אינה עוד חדשה, (מכיוון שהוא הזדהה עם 'דמותו' בטלוויזיה) הוא כבר 'חווה אותה' בטלוויזיה ועכשיו הוא חווה את החוויה האמיתית 'יד שנייה' – ומה שהוא חווה עכשיו נחווה כפחות אפקטיבי בהשוואה לחוויה הטלויזיונית' שהייתה 'מושלמת' (מבוימת ומשוחקת) טוב יותר ועתירת הרבה יותר גירויים… (אך לעניין הגירויים – מאוחר יותר).

ומטלוויזיה לספרות יפה. והכוונה לקריאת פרוזה. כיום, כמו בצרכנות טלוויזיונית, צריכת פרוזה (פיקשן) קודמת במרבית המקרים לחוויה עצמה. ומאז שאנו צורכים פרוזה, אנו חיים חיינו כאילו הם סיפור, כאילו אנו גיבורים בספרים שקראנו. והחוויה עצמה פחות מסעירה, כי כבר 'עברנו' את זה עם הגיבורים בספרים שקראנו ושם זה, שוב, היה מלוטש, מסעיר ומרגש הרבה יותר מהחוויה מלאת המעצורים והמחסומים הרגשיים שכה מלווה מפגשים רגשיים ומיניים עם צעירים וצעירות אחרים .

ואלו רק שתי דוגמאות התחלתיות. אין כמעט משהו בחיים שאנו פוגשים, שלא עבר קודם לכן סוג של ניתוח פלסטי על ידי מהנדסי החיים.

ובחזרה לחיים האורבנים והמתועשים – אנו מתחילים לשכוח טעמם, מראם והשפעתם של חיים 'יד ראשונה'… ויותר מזה (וזה העיקר): היום, חוויות 'יד ראשונה' – כבר לא 'עושה לנו' את זה. זה גולמי מידי, פחות מידי מלוטש, מזמין, מעורר תיאבון או ריגוש.

ודוגמה נוספת; כיום כדי לבוא במגע תשוקתי עם בני/ות המין השני, אין זה מספיק סתם להיפגש במקום כלשהו. היום בלי קבוצה שלמה של תנאים מקדימים ומשלימים – זה לא יוצא לפועל כמעט. אם זה לא תחת השפעת משקה משכר, אורות מהבהבים, מוסיקת רוק משלהבת – איננו יכולים לתפקד במוד חיזורי. בלי זה אנו לא 'במצב המתאים'. אפשר להגיד כי: 'שכחנו' איך להיות עם המין השני בלי פילטרים. זה לא שאנו כבר לא נמשכים, נהפוך הוא, נהפוך הוא, אך אנו כבר זקוקים ל'אווירה הנכונה' כדי להיות מסוגל לתפקד בקונטקסט המשיכתי/חיזורי.

וככל שעובר הזמן והדור הנוכחי מתחלף בדור חדש – המוזיקה נעשית יותר רועשת, המשקאות יותר משכרים, הצפיפות יותר אפלולית והלבוש הדוק וחשוף יותר. וכל זה כדי שבסופו של דבר נגיע לידי אותו מגע בלתי אמצעי וקדום כל כך של מגע גוף עירום בגוף עירום – בלהט התשוקה.

אין ספק שחווית המפגש האינטימי עם המין השני איבדה את השפעתה הראשונית המחשמלת (כל מפגש ראשוני עם משהו חזק ועוצמתי – אמור להיות בו משהו מחשמל) והיא צריכה הקדמות, מתווכים ומסננים. ודוגמה זו היא אך משל לתחומים נוספים אחרים בחיינו בהם התחלנו להזדקק למתווכים, הקדמות ומסננים כדי להיות מסוגלים לתפקד (כוס קפה 'על הבקר' למשל).

הנושא הבא נשמע משונה בשמיעה ראשונה: (אמנם לא מדובר בו בהנדסה של החיים, אך הוא מראה עד כמה התרחקנו ממפגש ישיר ובלתי אמצעי עם המציאות…).

המדובר על המפגש (חוסר המפגש) של כפות רגלינו החשופות עם האדמה. ובכן, כיום אין כמעט דבר כזה. כשאנו במכונית, אנו מרוחקים מן הקרקע כחצי מטר ואף יותר. כשאנו יורדים מן המכונית, כפות רגלינו הנעולות בגרביים ונעליים פוגשות אספלט או מרצפות. (אמנם בחוף אנו יחפים, אך זה כמו חופשה מבית הסוהר; קצר, חפוז ובעיקר מוקדש לטבילה בים, רביצה בשמש, או ספורט שכולל קפיצות וניתורים), כלומר החוויה של מפגש בלתי אמצעי של כפות רגליים יחפות עם אדמה חשופה – כמעט שלא קיים. וכאן המקום להבהיר מה היא הבעיה האמיתית בה מדובר כאן. (שהרי בנושא עצמו  של בידוד בין כפות הרגליים לאדמה – אין בו חידוש) אין המדובר בבעיה בריאותית, אלא פסיכולוגית/נפשית. אי החיבור הבלתי אמצעי עם הקרקע – הינו מטאפורה של אי חיבור בלתי אמצעי לקרקע המציאות. שאכן הקרקע נתפסת בעיני רוחנו כמסמלת ומגשימה את המציאות. המציאות כמשהו שרגלינו פוגשות אותו והוא מעניק לנו משען ותמיכה תחתית. קרקע המציאות כמשהו שחוזרים, או מתרסקים, אליו. אדם מציאותי מכונה על ידינו כאדם שיש לו 'שתי רגליים על הקרקע'. בעוד שאדם לא מחובר למציאות – זוכה מאיתנו לכינויים של 'תלוש', מרחף וכו'. גם בישיבה אין כמעט מצב שבו שתי כפות הרגליים מונחות במלוא שיטחן על הקרקע, בדרך כלל משלבים רגל על רגל, או חלק מכף הרגל ( או קצות האצבעות או העקב) מנותקים מן הרצפה… (ואנו מכנים עצמנו: אנשי המציאות, כאלה המתרחקים בכל דבר פנטסיה ואשליה).

ובחזרה להנדסה של חיינו. ועתה לדוגמה מעט אבסטרקטית: הזמן. גם הוא מהונדס ועוד איך. שלא כמו קודמינו של לפני כמאה שנה, הם היו נעדרי שעונים (דבר שכמעט איננו יכולים לתאר לעצמנו), לכל היותר היה להם שעון חול או שעון שמש. היום איבדנו את היכולת לחוות את הזמן לפי האיכות של חיינו הפנימיים. איכות שתשפיע על הזמן בכיוון של כיווץ או הרחבה, 'המהרה' או האטה, יציבות או מוטרפות. המחוגים ובמיוחד הדיגיטציה של הזמן – גודעת ומפרידה אותנו מאיכותו החוויתית. ואנו פוגשים אותו דרך המדד הטכנולוגי. ואכן כיום לזמן אין יותר איכות (מעניין מבחינה זו המונח: 'זמן איכות'…) יש לו בעיקר כמות.

ואנו משלמים מחיר בעבור ההינדוס והתיעוש שהכול כמעט עובר עד שהוא מגיע אלינו. היום הריח הוא כבר לא אותו הריח, המראה של הפרי אינו אותו מראה, אך זה ידוע. השמיים אינם בהירים ושקופים כמו השמיים של פעם (זיהום האויר) והכוכבים לא זוהרים כמו פעם (האויר פחות צלול). הכול הפך דהה היותר מחד, ואגרסיבי ועתיר בגירויים מאידך. מה משמע? ובכן, הטבע (הכולל פירות, פרחים, שמיים וכוכבים) הפך לדהה  והעולם שנוצר בידי בני אדם (בעיקר הערים ומה שבתוכן) הפך לעולם אגרסיבי, לחוץ, מהיר  ובעיקר, עתיר עד מאוד בגירויים. עניין הגירויים משמעותי מאוד לעניין החיים המהונדסים; הגענו למצב בו בלעדי המגה גירויים לא נוכל לחוש עוד את חווית החיים. עתה אנו זקוקים להם לגירויים כמו מכת פטיש כבד בראש, אחרת זה כבר לא עושה לנו את זה. ואנו בחרדת שקיעה בשעמום קיומי.

ועל כן, הגירויים גדלים והולכים במכפלות ממש; טעמי המאכלים מתובלנים ועתירי רטבים  וטעמים. ולמרות כל הדיבור הקולינרי אודות חומרי גלם טריים, אין במסעדות שום מאכל כפי שהוא מופיע בטבע, הכול מהונדס ונראה יותר כיצירת אמנות מאשר כפי שהיה בטבע (אין קשר במוחנו בין השניצל ובין העוף שאך לפני ימים מספר הילך, במקרה הטוב בחווה, או שכן בתוך לול צר עם עוד עופות – במקרה הרע).

בחשיפה הזו לגירויים למיניהם, למשל, שוב, לגירויים מיניים; פעם די היה בקרסול של אישה כדי לגרום לליבו של גבר להלום בקצב מוגבר. כיום הצעירים חשופים כבר מגיל צעיר, לגירויי פורונו בוטים, קיצוניים ואף אלימים ומעוותים, והכול כדי לגרום לחוויה מינית חזקה, מה שפעם קרסול חשוף היה עושה…

והמדובר אכן בשינויים קיצוניים בכמות ורמת הגירויים שנכנסו רק בשנים האחרונות להנדסת החיים,  למשל סרטי מתח; בסרט של היצ'קוק, לפני 50 שנה, הגופה הראשונה הייתה מתגלית באמצע הסרט וגם אז, לא ראו כמעט דם, או אברים פצועים. היום הגופה הראשונה מופיעה כבר בכותרות והסרט עצמו משופע באברים קטועים, דם מושפרץ ועוד ועוד. וליבנו גס בזה, אני מחפשים את אותו הגירוי שנגרם להורינו בסרט של היצ'קוק. אך נזקקים לשם כך למגה גירויים שהולכים ונעשים יותר חזקים, מעוותים וקיצוניים ככל שעובר הזמן.

וזה מוזר לחשוב שרק לפני כמה עשרות שנים אבותינו ואבות אבותינו חוו את החיים כה אחרת מאיתנו; באופן יותר חשוף, אינטנסיבי, לא ממודר ולא מוסתר. לא היו זקוקים כלל לגירויים ובטח שלא למגה גירויים כדי לחוות את החשמל של להיות חי ולהיפגש עם אדם אחר.

והמדובר על שינוי עצום במהלך של כמה עשרות שנים בלבד. הכול הפך למהונדס ועתיר בגירויים, בלעדיהם איננו יכולים לדמיין את חיינו.

השיפורים, הקוסמטיקה והקביים – הפכו לתנאי הכרחי בכדי להיות מסוגל לחיות כמה שיותר קרוב, לפחות מבחינה תדמיתית – למצב קיומי מועצם, חוויתי ומטלטל.

מבחינת האדם הפשוט – הכול כרגיל, הוא עדיין חווה חייו כעוצמתיים למדי, אך הוא אינו מודע להתמכרות שלו להנדסה ולמגה גירויים בלעדיהם חייו לא יהיו חיים עוד.

————————————-

גבריאל רעם

26.5.13

האפקט המחזורי של המשברים

חלק א':

אין כמעט אחד מאיתנו שלא נכנס למשבר נפשי אחת לכמה זמן. יכול להיות לפעמים משבר יותר קשה, לפעמים פחות, אבל חיינו רצופי משברים. כך שהשאלה היא לא אם 'נכנסתי למשבר או לא', אלא כל כמה זמן זה קורה, ובמיוחד 'איך אנו מנהלים את המשבר'. כמו כל דבר בסופו של דבר איננו יכולים להזמין גורל, אבל יש לנו יכולת כזו או אחרת לנהל את המשברים שהגורל מזמן לנו.

ולמה הכוונה? ובכן, ראשית, אנשים נוטים לא לדבר על משברים וגם לא להתייחס אליהם, בעיקר לפני ואחרי המשבר. כשהמשבר אינו נוכח – יש נטייה להקל ראש בחומרתו ועוברים ל'לחיות את החיים', על כל הכרוך בזה. אך זה פחות חמור, מה שיותר חמור זו ההתנהגות שלנו בזמן המשבר. דהיינו, יש לנו נטייה בזמן משבר לפרוק כל עול ולתת לכל להתרסק. מעין צורת חשיבה של: אם כבר משהו נשבר, אז לפחות נוכל להרפות מלהחזיק את עצמנו כל הזמן, שזה אומר בעיקר: לשמוט את הסטנדרטים והדרישות שלנו מעצמנו, ולהרפות מאחיזתנו בסדר וארגון פנימי – ולחגוג את החופש הניהיליסטי עד הסוף.

כאילו משהו בנו רוצה להשתחרר ולחגוג כאוס וכשמגיע המשבר אנו מרגישים שעכשיו ניתן לתת לכל להתפרק.

דוגמא טובה היא דיאטת הרזיה. לאחר זמן מה בדיאטת הרזיה מגיע המשבר הראשון שהוא החטא הראשון במסדר המשמעת העצמית והמודעות של האכילה המבוקרת. זה יכול להיות התפרעות עם עוגת גבינה. או חגיגה שלוחת רסן עם שקית בוטנים קלויים, או חיבוק עם כוס פופקורן ענקית בסרט. לא משנה עם מה יצאנו לתרבות רעה… הרצון לתת לכאוס להיכנס ולהחריב את כל שנבנה מאז החלטנו שזהו זה, אנחנו נכנסים למשטר אכילה – חוגג. וזאת לאחר שהוא נמצא מאחורי הקלעים של הצגת חיינו, כל הזמן, צובר עוצמה ככל שהסדר החדש מחזיק מעמד. (כאילו ממתין למשבר הבא).

מה שעוד מעניין זה שלא חוזרים למשקל של לפני ההחלטה על הדיאטה, מעלים יותר קילוגרמים מאשר היו קודם… והנמשל הוא שאם לא עוצרים את הנפילה לקראת ההתרסקות בזמן – נגיע למצב יותר גרוע מזה  שהיינו בו לפני שהחלטנו לקחת עצמנו בידיים.

ובחזרה למשל, ככל שהמעבר מאכילה לא מבוקרת לאכילה מבוקרת – גדול וחריף יותר, כך תצטבר לה האנטיתזה הכאוטית ביתר שאת וביתר עוצמה.

התירוץ (או 'ההסבר') שאנו נותנים לעצמנו יחד עם ההרשאה להתפרע, הוא – שלאחר שהמשבר בדיאטה כבר הגיע, אין טעם לשמור על ארגון, סדר ומשמעת פנימיים ('כי ממילא הכול כבר אבוד') וכך אנו מאפשרים לסדק להפוך לשבר ומכאן למשבר טוטלי וכאמור, הגעה למצב יותר גרוע מזה שהיה לפני שהחלטנו לקחת עצמנו בידיים…

התירוץ ש'הכל אבוד' מאפשר לכל מה שהיה מוחזק בנו להישבר עם הסדק הראשון. והנזק יהיה עצום.

חלק ב':

אבל אפשר גם לאמץ ראיה שונה, (גם אפילו לאחר שאנו נותנים לכל להתרסק בחוסר אחריות אופייני) – הראיה השונה אומרת שהשכול והכישלון של הסדק הראשון לא אומרים כלום. כי גם אם אדם נכנס למשבר (כתוצאה מן הסדק), דווקא אז הוא צריך לזכור את מה שכה קשה לזכור בזמן נפילה למשבר – וזה שמשברים והזדמנויות מגיעים במחזוריות. וכמו שנכנסנו למשבר בגלל מחזוריות, כך ההזדמנות לצאת ממנו – גם היא מגיעה במחזוריות.

נכון שמנקודת מבט של המשבר הכול נראה חסר טעם, אך כל עוד האדם לא מת, האפשרות לצאת מן המשבר קיימת והיא כאמור תגיע במחזוריות.

ועל כן מה שחשוב בשעת המשבר זה לא לזנוח את כל הסטנדרטים ולא לתת לעצמך ליפול למלוא עומקה של הבאר שלתוכה נפלת.

גם אם הכול נופל בנקודת המפגש שלנו עם החוץ, אסור בתכלית האיסור לתת לעצמנו ליפול גם בפנים. אנו צריכים להחזיק עצמנו במצב הפנימי הכי טוב, לקראת ההזדמנות הבאה של יציאה מן המשבר.

כדי שכשההזדמנות תחזור, נהיה שם, במלוא כוחותינו ויכולותינו.

כי אם ההזדמנות לחזור חזרה למשחק – תגיע ואנו לא נהיה שום במלא עוצמתנו הפנימית – החמצנו את ההזדמנות הפז של לחזור לעניינים ולהיות שוב על הסוס. (ואז אנו באמת במשבר אמיתי…).

אין כאן שאלה של: אם תיפתח דלת ההזדמנות שוב, ברור שהיא תגיע, כי הכול, כאמור, עובד במחזוריות מעגלית. ומה שהיה פעם יבוא שוב. השאלה היא כשהדלת תיפתח שוב  – האם נהיה בבית?

 כך שכשהמשבר מגיע (במחזוריות) אל לנו לעזוב עצמנו ולהפקיר את הזירה הפנימית לכאוס המשתולל. עלינו להיות מוכנים כל דקה לדלת ההזדמנות שתיפתח שוב.

להיות במשך כל המשבר עם פנים לדלת ולא עם הגב לדלת ההזדמנות והפנים לכאוס שבפנים.

כי אם נהיה בבית כשההזדמנות לחזור למשחק תגיע – יהיה לנו קמבק מפואר, הרבה יותר מוצלח מן הפעם האחרונה שהיינו על הסוס…

כי אין דבר, או מצב, או אדם – מוצלחים יותר מאשר אלה שנפלו לכישלון והצליחו לצאת ממנו. הצלחה שלא עברה 'הפריה' של כישלון היא הצלחה בוסרית, ילדותית, מלאת אגו. אך הצלחה שעברה את המיזוג עם האנטיתזה של עצמה – היא הסגסוגת (שתי וערב) העמידה והחזקה ביותר מפני קריסה.

כל עוד השחקן המצליח במשחק החיים לא עבר את הזיווג עם ההיפוך של ההצלחה – זה לא אמיתי, כי אין דבר חלש יותר מתיזה שלא הופרתה על ידי האנטיתזה. ובאותה המידה אין דבר חזק יותר מאשר התיזה שהופרתה על ידי האנטיתזה – וחזרה חזרה למשחק החיים.

———————

גבריאל רעם,

6.5.13

ברי המזל לעומת חסרי המזל

יש אנשים שמאמינים במזל ויש אחרים שאינם מאמינים בו, אלא בעבודה קשה וכי אלה שנראים בעלי מזל, הם בסך הכול אנשים שעובדים קשה ובמבט שטחי לא רואים את המאמץ והזיעה שהשקיעו אלא רק את התוצאה, ועל פי זה מסיקים שהם ברי מזל.
אך כשאדם סוקר בצורה נייטרלית את האנשים שפגש במהלך חייו, עליו להודות שיש אנשים שהיה להם את מגע מידאס; כל שהם נוגעים בו הופך לזהב. ויש אנשים שכל שהם נוגעים בו מאבד את המעט זהב שכבר היה לו… (האמריקאים מכנים אותם 'מצליחנים ומפסידנים').
ואין ספק שאם כולם היו מאמינים ברעיון המזל – הם היו רוצים להיות ברי המזל.
ובכן, ראשית יש להגיד שהאמונה במזל אישי היא אנטי מדעית, היות ואינה מצליחה להידחק למסגרת הצרה של רציונאליות וכלי מדידה אמפרים.
שהרי אין שום חוק או הנחה מדעית שתומכת ברעיון המזל.
אך אם נצא מנקודת הנחה שמזל אישי קיים בספירה כלשהי המצויה מחוץ ליכולת התפיסה הצרה והמוגבלת שלנו (שהרי יש יותר דברים שמתרחשים מחוץ לגבולות ההיגיון שלנו מאשר להיפך) – הרי שכולם כמעט, ירצו להיות בצד ברי המזל מאשר להיפך.
אז המסה הנוכחית אכן גורסת כי ראשית, רעיון המזל אכן קיים ושנית, בראיה לטווח רחוק, אולי דווקא כדאי להיות חסר מזל מאשר בר מזל…
הסבר:
ובכן אדם בר מזל (שכל שהוא פוגש – נפתח בפניו, משחק לטובתו ומשתף פעולה אם האינטרסים שלו) – עובד פחות קשה מאשר אדם ללא מזל אישי.
למה הדבר דומה? לאדם שנכנס לחדר כושר ופונה לעבר המשקולות, אך כל המשקולות עשויים בקרטון (שרק מצופה בעטיפת ברזל ואילו התוך עשוי קרטון) מה שמקל עליו מאוד להרים אותם.
הנמשל כאן הוא שאדם עם מזל פוגש את הקשיים בחייו – כמשקולות עשויים מקרטון; ואז כמובן, הוא מרים אותם ללא קושי. וזאת לעומת חסר המזל שכל המשקולות שהוא פוגש, אכן עשויים כולם ממתכת, והוא חווה קשיים גדולים להניף אותם כלפי מעלה. וכמובן שגופו של בר המזל שמרים משקולות מקרטון יהיה רפוי, מוזנח וחסר שרירים, בעוד שגופו של חסר המזל המתמודד עם משקולות כבדים – יהיה הרבה יותר מפותח.
ועתה הנמשל, מה שקורה לאנשים ברי מזל הוא, כמובן, שכמעט 'הכול הולך להם' ומשתף עימם פעולה. אך אליה וקוץ בה; בשעה שבחוץ הכול כמעט הולך להם, הרי שבפנים המערכת הנפשית/פסיכולוגית שלהם הולכת ונחלשת. וכך, במקום לפתח כושרות וכישורים אישיים, כגון: עוז רוח, אומץ, העזה, התמדה, סבלנות, תקווה, סיבולת גבוהה, נחישות ויצירתיות – חל ניוון בכושרות ובכישורים הללו ובאחרים וזאת בהעדר קשיים שמצריכים את הפיתוח של כל הכושרות שהוזכרו קודם. ככל שהאדם פוגש פחות קשיים, כך עליו פחות לפתח ולהשתמש בכושרות וכשרים פנימיים כדי שבעזרתם יוכל להתמודד עם הקשיים הרבים (חוסר מזל).
לעומת זאת, חסרי המזל (ששום דבר לא הולך להם מעצמו) – נזקקים למאמץ גדול יותר ולהפעלת כמה שיותר כושרות אישיים, במקסימום של מיקסום היכולות האישיות. כך שבהעדר שיתוף פעולה מצד המזל, חסרי המזל נאלצים לפתח את הפוטנציאל הגלום בהם וזאת כדי שיהיו מסוגלים להתמודד עם קשיי החיים וחוסר שיתוף הפעולה מצד גורמים חיצוניים.
ואם נחזור למשל, אז חסר המזל אולי לא מצליח בסופו של דבר להרים את המשקולות הכבדים של מה שהוא פוגש בחייו (ואכן חייו ה מעוטי הצלחה והישגים) – אך לעומת זאת הוא הולך ומתפתח, הולך ומפתח את הכישרונות והכשרים הפנימיים שלו, כדי שאלה יספקו לו את הרמה הנדרשת כדי להתמודד עם חוסר המזל שבחייו.
וכך כשחסר המזל ובר המזל מגיע לקו מטרה כשלהו, ממנו הם יכולים למדוד את ההצלחה והכישלון של חייהם – בר המזל מגיע חלש ורפה בשריריו התודעתיים והנפשיים. ואילו חסר המזל מגיע לשם עם עולם פנימי מפותח ויכולת התמודדות פנימית עם חוסר שיתוף הפעולה של מה שהוא פוגש בחיים.
למעשה, הדבר היחיד, או העיקרי, החשוב בחייו של אדם, זה מצב חייו הפנימיים. וככל שאדם מצליח יותר בחייו החיצוניים כך תשרור יותר פסיביות והזנחה בחייו הפנימיים. וזאת לטובת החיים החיצוניים הפועלים בחברה מטריאליסטית, תחרותית ומסחרית, חברה הסוגדת לתדמית במקום למהות.
לעומתו חסר המזל נאלץ לפתח את 'שרירי' תודעתו ונפשו, כדי להתמודד עם תוצאות חוסר המזל שהוא פוגש בחייו.
וחשוב לציין כי קשה עד בלתי אפשרי להיות בעל הישגים בשני העולמות – הפנימי והאישי וגם בעולם החיצוני חברתי. או שאדם מפתח את רמות התודעה והנפש שלו, או שהוא מזניח אותם בגלל הצלחה בעולם החיצון. עולם של תחרות, אמביציה, לחצים, מתחים ומאבקי שליטה.
אנלוגיה נוספת לרעיון המזל ניתן לקבל דווקא מעולם הכדורגל; שחקני כדורגל, ככל שינצחו יותר בקלות קבוצות חלשות – כך יזניחו את האימון והמאמץ של להיות בעלי כושר גופני גבוה ויכולת יותר טובה לעבוד בעבודת צוות על חשבון האינטרסים של האגו של כל שחקן ושחקן.
כך שברמה הנמוכה, לא חשוב מה חי באדם ובאיזה רמה הוא מצוי, אלא הישגים מדידים בעולם החיצון.
ואילו ברמה הגבוהה, לא חשוב כלל להצליח בעולם החיצון, כי הצלחה שם זה כמו לצייר בחול הים (שימחק בגלל גאות הים או צעדיהם של ההולכים על החוף) או לחרוט ציורים בקרח (המצוי בטמפרטורה של החדר, וסופו להינמס).
בסופו של דבר העולם האמיתי הוא עולם הנפש והתודעה (כי כל אדם נולד עם נפש ותודעה, שבדרך כל מוזנחים למען הישגים בעולם החברתי החיצון). ואכן עולם התחרות המטריאליסטי לא עוסק בדברים אמיתיים אלא בנורמות חברתיות, שכידוע יכולות להשתנות מקצה לקצה, בחלוף הזמן או בהשוואה בין תרבות לתרבות.
כך שבסופו של דבר להישגים בעולם החיצון החברתי, אין ממשות אמיתית (לטווח רחוק).
רק מה שהצליח אדם לפתח מתוך הפוטנציאל עימו הוא נולד – הוא ששורד את המעלות והמורדות של החיים והוא שאמיתי, כל ההצלחות בחברה יכולים בכל רגע לאבד ערכן ולחייך לברי מזל אחרים. אין דבר פחות יציב מן ההצלחה בעולם המטריאלי- מסחרי.
מה שנותר לאדם בחלוף השנים, זה מה שהצליח לחצוב מתוך עצמו ולפתח, למרות הקשיים בחייו, אבל בעיקר, בגללם.
—————————-
גבריאל רעם, 20.2.13

מאיגרא רמא, לבירא עימקתא

 

לעיתים קרובות – כשאין אנו מרוצים מחיינו, או מקצב ההתקדמות שלנו או מן ההשגים שלא הגענו אליהם, או ממשהו ביחסים – נראה לנו כי היינו יכולים אולי להתאמץ יותר, לעשות דברים, לשפץ משהו. אנו בוחנים את הדברים המעולים בחיינו, את הכשרונות שלנו, את ההשגים שלנו ומנסים להבין למה הם לא הביאו לנו את התוצאה הרצויה, איפה שם הפאשלה? ברצותנו להתקדם ולהגיע לחיים טובים, או מאושרים או משופרים יותר (בכל תחום שהוא) אנו בדרך כלל שמים לב לחלון הראוה של חיינו, לדברים שהיו אמורים להצעיד אותנו קדימה ומנסים להבין מדוע הם 'לא עשו את העבודה'.

נראה לנו כי אם היינו משפרים יותר את החלקים שאנו טובים בהם – היינו מגיעים רחוק יותר. למשל בחורה יפה שסובלת משברונות לב עם בחורים, משוכנעות כי ניתוח פלסטי, או הרזיה נוספת יביאו לשינוי בשדה הרומנטי. וכו' וכו'.

מסה זו מציגה גישה שונה, הטענה כאן היא כי הבעיה הגדולה ביותר אינה בפסגה, למשל במנהיגות, אלא בעם. לא בצורת החשיבה, אלא במצב היצרים והרגשות. לא בציונים הגבוהים, אלא בנמוכים, לא בשיניים הקידמיות הנקיות, אלא באלה האחרויות והאכולות, לא בחזית המצוחצחת של המכונית אלא בשיירי הסנדוויץ במושב האחורי. הבעיה לעולם אינה בחדר האורחים כי ממילא תמיד הוא יהיה מרווח ונקי ומעוטר בעציצים. הבעיה לעולם תהא במרתף, בחצר האחורית, במגרה התחתונה.

משולים אנו לאותו שיכור שאיבד כספו ברחוב בלילה, והוא מחפשו תחת הפנס ולא בחושך, היכן שהלך לאיבוד. יש לנו נטיה לשפר את המשופר ולחפש את השגיאה או הבעיה היכן שאנו טובים ממילא.

בשיחות שלנו עם ידידים, נוטים אנו להתמקד בה שאנו יודעים, לדבר על מה שאנו מתמצאים בו, להבליט את תכונותינו הטובות, וכך השיחה הופכת לכר בו נמנעים מלדון בחלקים בפחות משופרים בחינו, לא מעלים משברים, אכזבות, מפחי נפש, אי בהירויות, ספקות עצמיים. לא משתמשים בשיחה כדי ללבן דברים מעורפלים, להעלות באוב דברים מציקים מן העבר. את כל זה משאירים רק למצב שבו באמת הגיעו מים עד נפש (גם אז, זה רק עם פסיכולוג קליני מורשה). הזירה הרגילה של שיחותנו היא בעיקר לשם עיסוק בפסגות ובחלונות הראוה שלנו. וכך יש תחושה שמה שאפל, לא ברור ואפילו בעייתי לא קיים, או לפחות לא רלוונטי. גישה זו בפשטות נקראת הדחקה.

אנו שופטים ומעריכים בני אדם על פי ההשגים שלהם, עד כמה הם טובים ומצוינים, עד כמה הרחיקו לכת במצוינות שבהם, ולא במה שמוזנח או לא משופר בחייהם.

אם ניקח למשל פרופסור שהוא ראש חוג באוניברסיטה, או מנהל חברה גדולה – שניהם אמורים להיות מעולים בתחומם, והם שוכנים בראש הפירמידה שלהם. אך אם ניקח ונביט וננסה להעריך את חייהם כמכלול (שבו ראשות החוג או ניהול החברה הן רק אחת מן הפרמטרים שבו) אז נמצא כי מה שחשוב ומשפיע בחייהם הוא לא מה הוא יודע לעשות, אלא *מי הוא? מה חי בו?* וכדי לדעת מה חי בו אין לנו מה לבקר במשרדו המצוחצח, אלא בחדריו האחוריים, במרתף. לשאול מה בחייהם מודחק, לא מאורגן, חלש, רעוע, לא נקי. _כי אלה הדברים שימוטטו אותם בסופו של דבר_. ולא רק אותם, גם כל ממלכה ואימפריה.; *החולשות הקטנות שדוחקים לקרן זוית ומטאטאים מתחת לשטיח, אלה הם הדברים שממוטטים את מגדל חיינו*.

זה הסנדויץ' מלחם לבן המרוח בחמאה -פעם ביום. ואי הקדשת עשר דקות ביום להתעמלות ותנועה – שיביאו בסופו של דבר להתקף לב, לא רמת הביצוע של התפקיד רם המעלה. כי השליטה בסופו של דבר באה מלמטה.

העילית החברתית (כביכול) בורחת מן המרתפים שורצי העכברושים – אל הפנטהאוז המודרני, אך אם לא נרד אל מרתף חיינו, אל הצללים השוכנים לבטח בחשכה המסתירה, יתפשט הסרטן הנפשי והגופני דרך הביבים, יפגום בשיפוט שלנו, ירעיל את חיינו וימוטט את המגדל.

ד"ר אראל שליט, פסיכולוג יונגיאני, בסיפרו: "הגיבור וצילו" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995), אומר כי חלק לא קטן מן העוולות הגדולת של האנושות- ושל יחידים לעצמם- נגרם כתוצאה מהתעלמות ~מהצל~, מדחיקים את ~הצל~, או משליכים אותו על אחר (גזענות ואנטישמיות), וכך נותרים עם דמות עצמי טהורה וזכה, אין מקום למשהו שקצת מקלקל, ו~הצל~? אנו אוהבים לחשוב שהוא קיים אצל האויב, הזר, האחר, או מודחק לתת ההכרה, אל מחוץ לתחום הלגיטימי. "^הרוע הכי נוראי בא מהצורך במושלם, שום דבר לא היה יותר פרפקט מהנאצים, בגלל זה ההרג שלהם היה כל כך 'מושלם', במושלם אין מקום לצל"^.

וכך, ללא החלק האפל – החיים הופכים לפלאקטיים; למשהו שטחי, זעיר בורגני, בינוני, נוח, חסר ייחוד ונטול כל מימד של עומק. כפי שאומר אראל שליט: ^"כל התבוננות פנימה , מתחת לפני השטח, מתבוננת בהכרח גם על הצד של הצל^".

זו לא החזית המלוקקת שקובעת, כי אם הפינות, המשקעים, השקערויות, המטענים המודחקים. הטענות שלא השמענו, המחשבות הרעות אותן לא ביטאנו, הרגשות השליליים אותם לא החצנו.

מרכז הכובד האמיתי של האדם הוא בחולשות והפיתויים, העצלויות וההבטחות שלא קוימו. הם אלה שימוטטו את האימפריה שלנו, בין אם רוחנית, עיסקית, אקדמית או תיקשורתית – היא.

זה לא מה שנעשה, אלא מה לא נעשה; במה התרשלנו, למה הרשינו לקרות, מה כיסינו, מה הסתרנו?

על איזה בדק בית ויתרנו, בשם מרוץ העכברושים המטורף הזה?

על איזה מסוה מכובד לא ויתרנו, בגלל עכברוש זה או אחר, שכמעט הציץ מאחורה?

עם כמה זבל בחיינו (הפרטיים והחברתיים) אנו מתפשרים בשם התדמית החברתית המקובלת?

כי שוב, לא הפנים המאופרות, לא המילים היפות, לא הידע המלוטש, לא ההישג החברתי והכלכלי, אלא ~הביבים~: הביבים הייצריים, הרגשיים, והשכליים -, הם שירעילו את גורל חיינו הנפשיים.

כי השליטה באה לא מלמעלה אלא מלמטה. לא על ידי התבססות בפיסגה, אלא על ידי אי תשומת לב והתעלמות מן התחתיות.

והתעלמות מן התחתיות משדר שהזנחנו את הצל, את הדמונים, את תת מודע הנמוך, את ה'אני המסכן'. את האני האמיתי, את עצמיותנו המוזנחת והנעזבת.

זה לא שלא היינו מצוינים מספיק, אלא שהנחנו לפער בין המצוינות שלנו ובין מה שדפוק ומקולקל בנו להמשיך ולהרחב, עד שרצועת הגומי המחברת את 'החצר האחורית' ו'החצר הקידמית' – נמתחה עד קצה גבול יכולתה, ואז החצר הקידמית נאלצה לחזור בבת אחת אל המישור התחתון שהוא הריאליה היחידה. מישור שכל הזמן חיכה לה בפנים.

(שהרי כולנו יודעים כי קטסטרופות [1] לא צונחות עלינו מבחוץ הן שואבות אותנו מבפנים).


"היה היה איש עקום, שהלך בשביל עקום

נשען על מקל עקום

ומצא מטבע עקום

בו קנה חתול עקום

שתפס לו עכבר עקום

ויחדיו גרו בבית עקום

בתוך העלם העקום הזה. "

מתוך: "אמא אווזה"


[1] בהקשר זה ניתן לקרוא את המסה שלי: "על משברים, טראומות

וקטסטרופות" (תסמונת איוב),

http://stage.co.il/Stories/216518

 

על כל הקטגוריה: החיים.

החיים

''רובנו לא יודע לחיות את החיים, רק לשרוד אותם''.

**

I would rather be ashes than dust!

I would rather that my spark should burn out

in a brilliant blaze than it should be stifled by dry-rot.

I would rather be a superb meteor, every atom

of me in magnificent glow, than a sleepy and permanent planet.

The function of man is to live, not to exist.

I shall not waste my days trying to prolong them.

I shall use my time.

ג'ק לונדון

**

''I thought that it was strange to assume that it was abnormal for anyone to be forever asking questions about the nature of the universe, about what the human condition reaaly was, my condition, what I was doing here, if there was really something to do. It seemed to me on the contrary that it was abnormal for people not to think about it, for them to allow themselves to live, as it were, unconsciously. Perhaps it's because everyone, all the others, are convinced in some unformulated, irrational way that one day everything will be made clear. Perhaps there will be a morning of grace for humanity. Perhaps there will be a morning of grace for me.''

Eugen Ionescu

(Extract from ''The Hermit'', 1973)

**

''ווטסון היקר שלי, החיים הנם מוזרים הרבה יותר מכל דבר שמוחו

של אדם מסוגל להמציא. לא היינו מעיזים לחשוב על הדברים שהם

אמיתות קיום פשוטות בתכלית. תהיה סמוך ובטוח. אין דבר בלתי

טבעי כל כך כמו מה שנראה רגיל בתכלית. ואין מטעה כמו המובן

מאליו''.

קונן דויל,

********************************************************************************************

 

החיים, בריכת החיים.

הרוב מוצאים עצמם במים ומבינים שהעניין הוא לשחות, או להכות במים עם הידיים והרגליים (ולהראות כאילו ש…).

אחרים צוללים, אחדים טובעים, יש שצפים, וכאלה שמשתכשכים.

כך או כך, רוב בני האדם – פשוט מוצאים עצמם במים ומאז לוקחים עובדה זו כמובנת מאליה.

אך לא כולם, יש כאלה שמוצאים עצמם במים, ומאז פוקחים זוג עיניים תמהות וכל הזמן תוהים, בוהים ושואלים: ''מה זה הדבר הזה? איפה אני? מה הם החיים הללו?''. מנסים לתהות על קנקנם של המיים, להבין מה העיסקא; מה כאן קורה, למה הם כאן ומה עושים עם זה?

מתבוננים מסביב בהשתאות. על כל אדם ועל כל נתז מיים, כאילו עוד לא עיכלו את עצם היותם כאן ואת פשר הדבר.

חלקם נעשה מדענים, חלקם הוגים ופילוסופים, וחלקם סתם חיים חייהם במין תהייה ראשונית ומתמדת: ''מה זה? מה הם החיים הללו? לתוך מה נפלתי? מה כאן קורה''?

לתוהים (ואף תועים וטועים אלו) מוקדשת סידרת המסות הבאה. החיים.

ציטוטים על: 'החיים':

http://tinyurl.com/bhuqs