איכויות שהן נדירות וחסרות מאוד בין בני אדם הם: אכפתיות, חמלה, חום אנושי ואהבה.
לא משנה איזה משבר או
באיזה טראומה מוצא עצמו אדם לפתע בחייו – אם הוא מוקף במספר אנשים המחבקים אותו
באהבה ואכפתיות – הוא יתגבר וישרוד.
והמשבר או קריסה של
אדם קרוב (בין אם זה פיסי, פסיכולוגי, מנטלי או כל תחום אחר) – מבחן בנוסח נייר
לקמוס לגבי אהבתם והמחויבות של החמלה והאכפתיות שלהם.
המשבר אמור לגרום
להתלקחות ולבעירה מוגברת של האהבה ומחויבותם לאכפתיות ודאגה.
כשאדם קרוב נמצא
בצומת קשה, קרוביו ילכו באחת משני דרכים קיצוניות; התרחקות והתעלמות ממנו. או
הגברה והתעצמות של האהבה וכו", זו נקודת מפנה.
אם המשבר פוגש אהבה
מתמודדת – היחסים מתחזקים, אך אם המשבר פוגש ניכור – היחסים יסבלו מנזק קשה.
למעשה, אם אדם מחובר
לנפשו, שאז יהיו לו אנושיות ואכפתיות אנושית כלפי כל יצור אנוש – אזי אם הוא פוגש
אדם קורב במשבר – החמלה והאכפתיות אמורים להיות שם באופן טבעי, גם ללא אהבה
ואכפתיות אישיים.
אך לנטוש נפש קרובה בדיוק בזמן שהיא יותר זקוקה לאהבה וחמלה הוא אנטי-אנושי.
. הערה: למעשה אהבה וחמלה בעת משבר של האחר מופיעות אצל חיות, בעיקר פילים:
הגורל של אנשים מיוחדים* הוא שתהיינה להם בעיות אישיות. ככל שיותר מיוחדים – כך הבעיות תהיינה גדולות וסבוכות יותר.
אין
בעיות אישיות ללא היות האדם מיוחד.
הבעיות האישיות הן בגלל האקולוגיה החברתית שבה האדם המיוחד גדל וחי, ושממנה הוא מקבל את דמותו בחזרה- מעוותת.
ומדוע כיצד ומתי, העיוותים הופכים לבעיות אישיות? ובכן מיוחד זה רגיש, רגיש זה פגיע, כשאתה פגיע לדמותך המעוותת זה הופך לצומת כואבת ובעייתית, ומכאן הבעיה האישית.
החברה
האנושית אינה סובלת כל סטיה מקונפורמיות, תהא זו מיוחדות או סתם שונות.
הדרך לנהוג באדם עם בעיות אישיות היא לא על ידי עצות אודות איך לתקן את בעיותיו או את מה שאינו תקין בו או בחייו, אלא להתייחס למה שמיוחד בו, לתת לו משוב על כך, לחזק את המיוחדות הזו בו, כך שיובהר לו ששום דבר אינו תקוע או בעייתי בו, הוא היה רק מיוחד, זה הכל…
אלה שתי קצוות של אותו הציר: צד אחד הוא הצד האותנטי והפנימי של המיוחדות והצד השני הוא הצד החיצוני והמזויף של הבעיות האישיות.
*
*מיוחד: יוצא דופן לטובה, בעל רמה גבוהה, כישורים, כישרונות, רוחניות, אינטליגנציה או פוטנציאל – מעל לממוצע.
טוב, אז זה כמעט 'לא חוכמה' לנתח תמונה כל כך שקופה, חד משמעית וחד צדדית.
אין ספק מי כאן הדמות השלטת, מיכל. ראשית היא מתפרשת על פי כל התמונה, גם מסתירה אותו עם שיער, יד וכתף וגם נשענת עליו (הוא משמש לה כתמיכה).
מעניינת גם הדרך בה ידה אוחזת ביזו, היא מכניסה את אצבעותיה לתוך אצבעותיו, כמו מכופפת את כף ידו אחורה ובעת ובעונה אחת מחזיקה את ידו למטה.
היא נראית נהנית מאוד מן הפוזה וממה שה מציע לגבי היחסים ביניהם, הוא הרבה פחות. ההבעה שעל פניו משדרת משהו כמו: 'בשביל מה אני צריך את הצילום הזה'?
הוא נראה ביישן ונבוך, היא נראית סקסית (יד על ירך) חצאית קצרה ורגליים ארוכות).
היא פחות מפלרטטת איתו ויותר עם המצלמה. למעשה הם מפנים אחד כלפי השני גב (מיכל) וכתף (יואב), ואת החלקים היותר תקשורתיים – כלפי המצלמה.
אישים
פנחס שדה
ראשית, אני משוחד, אני בעדו, לגמרי. ואני מביט בפניו כאן בתמונה למעלה ומנסה לדלות מן הפנים על הגדולה של חיים של האיש. ומה אני רואה? אני רואה פנים גדולות, מגושמות, נעדרות חן והשראה, כשל מושבניק, או איכר. אך על פנים אלו נסוך עצב, שניתן רק לקרוא לו עצב תהומי. מבטו מנותק מכאן ועכשיו, שלוח למרחק אך גם כלפי מטה. והניגוד הזה בין ארציות וגשמיות הפנים ובין ההבעה ששפוכה עליהם, יוצרת קונפליקט לא פתור, ואני שואל עצמי; היכן כאן פוטואנלסיס? האם אני מסוגל בכלל לקרוא את הפנים הללו להגיע לתהומות הכישרון והגאונות של האיש? והתשובה חייבת להיות שלא. אין לי דרך לעשות זאת. עם כל הכבוד לספר ושליחותו, אין הוא יכול להגיע למקומות שבהם קיימת התרחשות הרוח האנושית. היא מסוגלת לדלות אך קרעי פסיכולוגיה, יחסים, תחושות, אופי. נכון שאם נשים זה לצד זה אנשי רוח ענקיים אנשים העוסקים במסחר לבלרות, נוכל אולי לעמוד על ההבדל, אך אם נשים תמונות של אנשים רוח גדולים ולצידם כאלה העוסקים במקצועות חופשיים, האם גם כאן נוכל להצביע על העולם הרוח לעומת פקידי הרוח? מסופקני.
והנה לאחר כתיבת שורות אלו, הגיעו אלי עוד כמה צילומים של שדה, שדה, שדה המאוחר, כמדומני כשנה לפני מותו.
בפניו רואים את עקבות המחלה. הוא יושב בשקט ופשוט מביט במצלמה. אדם בשנות העמידה, לא נראה ישראלי במיוחד, ושוב, גם לא סופר או משורר. משהו מזרח אירופאי בפניו וחזותו. ואני יושב ומתבונן, מנסה לדלות מתוך התצלום את הכישרון, את המחויבות, את השליחות הנדירה, את הבידוד הגדול שכפה על עצמו. האיש חי בדירה קטנה ברמת גן ואחר כך בירושלים, בסיגוף ופרישות, כתב את דבריו כאילו הוא חי בימי הביניים, בשורתו נצחית, כפי שהיא חתרנית ובלתי מתפשרת באמת שבה.
האם קיים הבדל בין שדה המוקדם למאוחר? אולי עשר שנים? כאן כבר ידע את מותו הקרב מסרטן. רזה יותר, הפעם מישיר מבט למצלמה, פניו התרככו, עדינות יותר, גם ההבעה על פניו רוחנית יותר. עדיין אותה חולצת בד פשוטה. אך בתמונות המאוחרות יש פחות מרדנות, בתמונה בה רואים את ידיו, גדולות, ידי איכר, או עובד אדמה. ידיים חזקות, כמו מנסות לחפון משהו, את עצמו ההולך ומתרפק? הולך וגווע. אולי את העולם. כפות ידיו חשופות, השרוולים רחוקים מהם, כמו הוא הרחיק אותם מכפות ידיו, או קיפל אותם כלפי מעלה, כמו אדם העוסק בעבודה ולא רוצה שהשרוולים יסתבכו ויפריעו או ילכלכו. מעניין כי החולצה גדולה על גופו המצטמק ומדלדל, אך שרוולי החולצה נראים קטנים על ידיו הגדולות, ידי עשיה. ידיים של אדם שמגיע אל המציאות, בוחש בה ולא בורח לעולמות של שירת מלאכים מתוקה.
תנוחת ידיו על ברכיו הוא מעין תנוחה של ילד צייתן, ספק עומד לקום בכל רגע. כפות ידיים גדולות ומגושמות, שוב, כשל עובד אדמה. נראה לי שכאן הוא כבר ידע שימיו ספורים, היות ועיניו משקפות מעין השלמה מסוימת, עצב יותר מפויס מרוכך. ועם זאת אני רואה במבטו סוג של חיפוש אחר קשר, כמו הוא מביט בישירות ומנסה להגיע. אין בהן שום קושי, או עוינות, או אגרסיה, או קריאת תגר. רק סוג של חיפוש קשר.
עיניו גם פקוחות לרווחה, כשל אדם שמנסה לראות הכל, כמה שיותר, כמה שיותר עמוק. זה אדם שעיניו ראו את מה שמעבר ובתוך מה שבני אדם רואים בדרך כלל.
ולמרות העצב בעיניים, ותנוחתם הצייתנית של הידיים, יש בישיבה הזו הרבה כוח, כמו עוד רגע יקום אלינו, ואז, משאנו רואים אותו כך, הוא נראה לפתע פחות צייתן, מבטו נראה לפתע עז וחודרני, כאומר 'לא כדאי לכם להתעסק איתי'.
וגם האביזרים בדירתו;
לבושו פשוט, פשוט מאוד, רק להתלבש כדי לא להיות עירום, לא יותר. הוא לא ייחס חשיבות לפוזה, למעמד לכסף, לכל מה שהשכן רואה כירוק יותר אצל שכנו. הוא שם על עצמו רק את המינימום ההכרחי כדי להמשיך ולבעור באש הגדולה והקרה שבערה בו כל ימיו מבפנים.
בתמונה אחת עץ בונסאי, באחרת, מסכה לבנה, כמו מסכת מוות, ומלאך מכונף מברונזה או מתכת, נושא על גבו נר. שלושה סמלים. מה הם אומרים? מה הם מספרים על ענק הרוח הזה? בונסאי, על הטבע הענק, הפראי, הבראשיתי והקמעי, שוכן בתוך העציץ הזעיר, כמו רוח הקודש חידת הקיום האנושי השוכנת בשיריו וספריו.
המסכה, כמו מסכת מוות, כמו אומרת שעד כמה שלא חדר לתוך נפש האדם והחברה האנושית והמצוקה האיומה בה היא שרויה, עדיין כל שהותיר אחריו זו מסכה קפואה, וחייו האישיים והפנימיים של האיש, נותרו חסויים בתוך חייו. רק לידידי אמת ספורים ואולי אף לא להם. ואחרון חביב המלאך המכונף עם הנר בגב. האיש, שדה היה איש דתי ורוחני בקנה מידה לא נתפס אהבתו לאלוהים, ומצוקתו על הניתוק – נוצקו לתוך יצירותיו באותנטיות ולהט שהם נדירים בספרות העולמית. בשם אותו להט דתי הוא לא ויתר ולא הצטרף לעדר מאמינים, חי את דבקותו הדתית האדירה, לבד, כי שם היא הטהורה ביותר. מלאך מכונף, עם נר בגבו.
והנה מספר מלים עליו, כהשלמה לצילומים;
"ספרו של פנחס שדה "החיים כמשל" תולש את הקורא מן המציאות המוכרת ומעביר אותו אל ממלכה אחרת, רחוקה מאוד מהמולת חיינו, שיגרתם ותיגרתם. בממלכה זו שורדים זיכרונות ילדות וחלומות נעורים, סיפורי עם וטיפוסי אדם מוזרים, מצליחים עם עלובי החיים, אהבות שלא התממשו ותוכניות שעלו בתוהו, תחושות ורגשות ושירים – בהם פרי בוסר ובהם יפים להלל. שתיקתה המבעיתה של האדמה העתיקה שעליה פוסעים כולנו גוברת על קולות האנוש הזמניים והיא שתישאר אחריהם. מפני מורא שתיקתה של האדמה תצעק הנשמה לאלוהים ותחוש את היותה יחידה וערומה לפניו. ונפש האדם היא ים שאנו שוחים בתוכו – אין לו שום חוף אלא האלוהים לבדו. ומאלוהיו מבקש פנחס שדה את השבת לנפשו.
האיש החי בהבלות רוח אשר כזה מואס בכל שמציעה לו החברה הסובבת ונקלע לא אחת למצוקה היו תקופות שבהן חש עצמו פנחס שדה דל ונשכח כמו כיסא הפוך במסעדה בלילה לאחר הנעילה. אבל גם אז הוסיף לתעב את החברה הבעל ביתית, המתוחכמת ומתחכמת – זו שחבריה לובשים את חליפותיהם, קוראים בעיתוני הערב, סועדים, שוחקים, זוממים, מבלים ומנהלים חיים שעיקרם כזב, הבל וריק, העיקר הוא להצליח בלימודי המדעים המדויקים, סדרי הכלכלה, חוכמת הפוליטיקה ועורמת העסקים – אלה המהווים תשתית לחברה האזרחית ואשר להם ולה הוא בז מעומק לבו. אך יותר מהם שנא שדה את הפסיכולוגיה, זו החסרה לדבריו, 'כל הבנה לערך המסתורי הכמוס בתוך הדברים… ייסורי הלב, הבדידות, והמצוקה, האושר…', ואת הפסיכולוגים: 'הלא דומים הם, לאותם חמורים, אליהם בא האדם ומתייסר בייסורי אהבה ואומר לו הסתרס וירפא לך'.
לעומתם ניצבים הוריו של פנחס שדה, והם ספרים אחדים היקרים ללבו: התנ"ך והברית החדשה, זרתוסטרא (בעיצובו של ניצ'שה) הלדרלין ורנ"ק. ועמם שורת התמהונים, אהבות החלום, השברים, האגדות. 'תעודת המשורר' שלו היא חייו וחוויותיו של יונה הנביא הנמל מאוכזב ומרומה –אותם שתואר בספר ואותם שהוזה פנחס שדה בלילות בדידותו. ובין זכרונות ילדותו מזדקר לו נר הלילה החופי שאותו ראה בלכתו עם הילדה שאותה אבה ואיבד, זה 'שפרחיו נפתחים עם הדמדומים ושבים נסגרים בשעות הבוקר, בלי להיפתח עוד'".
ד"ר חננאל מאק
(פורסם ב'תרבות וספרות' של הארץ – 29.9.2000 במשאל ראש השנה על סופרים ויצירות שלא הוערכו כראוי או שנשכחו מלב שלא בצדק).
יואל פורת
יואל פורת היה אחד הקצינים הבכירים באגף המודיעין של צה"ל שהתריע אודות המלחמה הממשמשת ובאה, אל המטכ"ל התעלם.
ובכן מה יש לנו כאן? ובכן יש כאן המון עוצמה. הבעת הפנים לא מנסה להשתדל כלל מול המצלמה, אך גם אין מסכה, האדם פשוט מביט, לא מגלה כלום ויש תחושה שלא אנו מביטים בו, הוא מביט בנו. הראיה החודרנית הזו מקבלת אישוש מעיניו: הן חצי עצומות, הן לא פקוחות לרווחה כדי לקלוט כמה שיותר, אלא מצומצמות, כדי לחדור אל תוך מה שישנו. החלק העליון של העין נסגר כלפי מטה, עדי כי רואים רק את החצי התחתון של גלגל העין. דבר מעניין נוסף לגבי עיניו הוא חסרונו של העפעף העליון. הגבות יורדות כלפי מטה ומכסות על העפעף, מצב זה, או המצב שבו העפעף העליון מכסה על הריס, (גם קיים אצלו) ידוע בספרות המקצועית על שפת הפנים כעיניים של אדם בעל כושר אנליטי יוצא דופן.
נקודת פונקטום (אם להשתמש בלשונו של רולאן בארת) היא ידיו. הן מוצבות בינו לבין המצלמה, כמחסום, כאומרות: "אתה לא תחדור" או "לא את הכל אני מגלה". ואם זאת הוא מביט מעל לידיים וקצת בצד, כמו אומר מחסום קיים, אך ניתן להסיט אותו אם צריך. אך מה שמעניין כאן היא התנוחה של הידיים; היד השמאלית חופנת ומכסה על היד הימנית. והיד הימנית היא יד של אגרוף. כמו הוא אומר שיש לא כוח והוא יכול להשתמש בו להתקפה או כדי להילחם, אך הוא גם יודע ויכול לרכך או להסתיר את העוצמה שיש בו. היד השמאלית, בהיותה מחוברת לאונה הימנית, קשורה לרגש ויצירתיות, בעוד שהיד הימנית הרציונלית וחשיבה אנליטית מתודית. לצורך עיניינו כאן, ניתן להגיד כי לכושר הניתוח האנליטי שלו ישנה עוצמה של חומר נפץ, הוא מכסה אותה ומעדן אותה על ידי כושרו היצירתי.
ואחרון חביב, עקבות התקופה הקשה שעבר ניכרות בפניו, יש בהן אכזבה ומרירות, במיוחד באזור השפתיים, שצידיהם משתפלים מטה בהבעה של ספק אכזבה, ספק מרירות.
* פירסינג ובנו על הונדה סופרהוק ב 1963באדיבות: Bohemian Ink
ניתוח תמונה של פירסיג על אופנוע הונדה Superhawk CB77 הניתוח הבא מבוסס, בתחילה, על עבודה של פיל סלאטרי, שהיה פרשן תצלומים בחיל הים האמריקאי ושמש כצלם בית של כמה מגזינים שם.נראה כי שניהם די נרגשים ועל כן נראה כי הם יותר מצויים בתחילת הדרך מאשר באמצעיתה או בסופה. השמש כמעט מעל ראשם, מה שאומר שהשעה היא בין 11 ל15 בקירוב, ואולי עצרו לארוחת צהריים. וזאת על פי שולחן הפיקניק ברקע בצד ימין. הם כנראה בחניית מנוחה. נראה שסיימו לאכול ונראה שהם מוכנים לחזור לדרך כי אין כלום על השולחן, ומכיון שהחבילות שלהם ארוזות. וחוץ מזה כשאנשים עוצרים לאכול, בדרך כלל אין להם סבלנות להצטלם, אך לאחר שאכלו ורוחם טובה ובטנם מלאה, הם כנראה ביקשו ממישהו שגם אכל שם לצלם אותם. היות ורואים כי החבילות על אחורי האופנוע ענקיות נראה שמדובר במסע ארוך. על פי שרווליו הארוכים של פירסיג ומעילו של בנו -כנראה מזג האויר קצת קריר.על פי הפרחים הקטנים לרגלי פירסיג ובין האופנוע ומחסה הפיקניק נראה שזו תקופת אביב.הנער מחייך למצלמה, מצב רוחו טוב, אך פירסיג פניו כבר אל הדרך ומבטו המושפל מטה, (למרות צל החיוך, מראה שהוא כבר רוצה להיות בדרך (אולי בכלל הוא לא רצה לעצור ורק בגלל הנער הם עצרו). מתוך זה גם ניתן לראות שהנער אוהב אנשים אוהב ליצור עימם קשר, בניגוד לאביו שהיה כנראה מופנם יותר ורוחו הייתה יותר בדרכים מאשר עם בני אדם. ועתה כמה תוספות שלי: מהתבוננות בראשו של פירסיג עולים שני דברים, האחד שראשו מורכן כלפי מטה והשני שערו הזקור. ראשו כלפי מטה יכול להראות גישה של פסימיות, נכאות רוח, נטיה להאמין כי חוק מרפי בדרך כלל מנצח וכו'. שערו זקור, לא סתם פורע אלא פורץ כלפי מעלה בחירות חופשיות ובחדוות כיבוש. מה המשדר כי קשה לרסן אותו, חשיבה פורצת אל מחוץ לקונבציונלי, לא ניתנת לריסון או למסגרת. ושערו לא פורץ לצדדים או נופל מטה, אלא פורץ כלפי מעלה, וזה מעניין, כי זה סוג של נונקונפורמיזם אופטימי… אם אפשר להתבטא כך, זו חריגות שרואה את הטוב שבדברים. ואיך זה מסתדר עם המבט המושפל? ובכן, המבט שייך יותר לנפש ולרגשות השער והראש שייכים לתחום המנטלי, מה שיכול להגיד שפירסיג הוא מורד מנטלי, עם גישה חיוביות מבחינת תוצאת המדידה שלו, בעוד שבתור אדם בחייו, הוא נוטה לגישה יותר פסימית.
קבוצות אנשים
שרים בהצבעה בכנסת
שתי סיבות עיקריות יכולות היו להשפיע על אופן הרמת היד של השרים; האחת רגעית והשניה קבועה. הרגעית קשורה ליחסם לנושא עליו נסבה ההצבעה, או מצב הרוח שלהם באותו היום. והשניה היא האישיות שלהם; רוב הסיכויים שאם אדם מרים את ידו בצורה מסוימת, רבים הסיכויים שגם בהצבעות אחרות ירים את ידו פחות או יותר כך. היכן עובר קו ההפרדה? ובכן, הפנים הם כמו עיתון, הגוף הוא כמו ספר. בספר חרותים דברים שנאספו במשך זמן רב, והם נכונים לגבי כמה וכמה תקופות. העיתון מאוד חם הרגע הזה ומחר (כפי שאמר לי שומר הלילה של מעריב לפני שנים רבות), עוטפים בו דגים. ספר יכול ללוות אותך חיים שלמים, עיתון של אתמול, לא רק שהוא לא אקטואלי ורלוונטי, הוא מיותר.
ואם נחזור לנמשל, הרי שפני אדם הם כמו עיתון, בעוד שגופו; יציבתו, תנוחותיו, הדרך בה הוא יושב, מרים את ידו או משלב את רגלו – הם כמו ספר. לקח הרבה זמן לעצב הרגלים אלו הם נשארים מקובעים. וכך אם נביט באנשים בתמונה 3 נראה כי הבעות רובם (בעיקר אלה שיושבים במרכז, לוי, שמיר, רבין ופרס, בעוד השוליים פחות משועשעים; בר לב ומודעי ז"ל ונבון יבדל לחיים ארוכים), נעות בין שעשוע לזחיחות קלה.
אך זו הפרסונה, זה חלון הראווה, ומה באשר לחנות עצמה? ובכן כאן יש לנו את סגנון הרמת היד.
מודעי: הוא היחיד שמפנה כלפי חוץ את הצד החיצוני של היד (גב היד). פנים היד הוא חלק יותר רך, מזמין על משדר פתיחות וקבלה, החלק של גב היד הוא חלק שבו משתמשים כדי להראות גבול, לחסום או לנפנף הטרדה כלשהי. מודעי גם מרים את ידו גבוה, כמעט, או כמו, דוד לוי, גובה היד מראה דומיננטיות ורצון להיות בעל הסטאטוס הקובע ("ידו על העליונה"). ולא רק שהוא מרים יד גבוהה עם גב היד כלפי חוץ ("אני נגד ואני בעל הסטטוס הגבוה כאן"), אלא שהוא היחיד גם שאינו מרים ידו בזוית ישרה, אלא בזווית נטויה, כמו אין לו כוח או חשק להרים את היד. מה שזה משדר הוא חוסר התייחסות רצינית לעצם ההצבעה ("מה זה חשוב בכלל"). שלושת אלה יחדיו מדברים על אדם שהוא קבוע בלהיות נגד, וזה קשור לכך שהוא מאוד חושב את עצמו.
רבין: רכין נראה כאילו הוא לא ממש שם, הוא לא מביט מטה כמו מודעי (שלילה, אנטי) אלא למקום כלשהו, אחר. ("אני לא מחובר למה שקורה פה"). ידו מונפת כמו בברכת שלום, מה שמשדר שלמרות המופנמות הרבה שלו היחס הבסיסי לבני אדם הוא חיובי ומפרגן. אך מה שמעניין אצלו הם זוית הנטיה של הגוף והיד המצביעה; שניהם נוטים לכיוונים הפוכים. לו היה נוטה לאותו הצד של היד המצביעה, הוא היה משדר בזאת שהוא נותן גיבוי להרמת היד, אך ההטיה של כתף שמאל לכיוון הנגדי יכולה לשדר שליבו לא לא לגמרי שלם. עם מה ליבו לא שלם, בין אם נושא ההצבעה, או עצם הצורך שלו להשתתף בזה (במקום לעסוק בדברים אחרים) לא ברור.
לוי: חד וחלק. מרים את היד בזווית ישרה לגובה רב; הולך עד הסוף. לא איש של חוכמות כשהוא מאמין במשהו הוא נותן את כל כולו. בהצבעה שלו יש מחויבות, ישירות וחוסר התחכמות.
פרס: לא מתאמץ, מרים בקושי, אין לא כוח לזה. עוד הצבעה, שיהיה. פניו מסובות לכיוון ההפוך לזה של ידו המצביעה, וגם היא רפויה וחסרת מאמץ. כל אלה עומדים בניגוד גמור לסגנון ההצבעה של לוי.
שמיר: סתם מרים יד, גם הוא תשומת ליבו לא עם היד המורמת.
נבון: מרים רק שתי אצבעות, יכול להיות שיש לו הסתייגות מנושא ההצבעה ועל כן אינו מרים את כל האצבעות, או שיש כאן ביטוי למזג של תלמיד צייתן שגם כשהוא נותן קולו למשהו עדיין בתוכו הוא מבקש רשות. (פניו החמוצות נותנות חיזוק לגרסה הראשונה).
בר לב: לא ברור אם זה בגלל זווית הצילום, אך הוא נראה שפוף, חיוור, מרים את ידו בלי השקעה רבה, וגם הוא מרים רק שתי אצבעות. כך שיחד עם הבעת פניו הגובה הנמוך של ידו, נראה כי ליבו לא לגמרי שלם עם נושא ההצבעה.
נשים בשחור
תמונה מדהימה. יש בה עוצמה רבה מאוד, נחישות, לכידות ואינטימיות בין המפגינות. אך האמנם? האמנם עוצמה? האמנם לכידות?
ובכן נתחיל דווקא מנחישות, אכן יש נחישות רבה כשמדובר על נחישות יש לשים לב לסנטר;
סנטר: הסנטר של כמה מן המפגינות, כשהוא זקור קדימה, או אפילו הצידה הוא מקרין נחישות. רואים זאת במיוחד אצל השניה משמאל, גם הרמת הסנטר של הראשונה משמאל. וכמו כן הסנטר של השלישית משמאל; לכל אחת החזקת סנטר אחרת, האחת מבליטה קדימה (שניה משמאל) האחרת הצידה (שלישית משמאל), עוד אחת מעט כלפי מעלה (הראשונה משמאל). מעניין כי שני הסנטרים החזקים ביותר, של שתי השמאליות, מלוות גם בהרכבה של משקפיים גדולות ("אני לא יוצרת קשר, אני לא יוצרת אינטימיות").
מבט ועיניים: ואם מדובר על משקפיים, אז מה עם המבט? ובכן, המבט של השלישית משמאל, עוין, בא מן הצד, עיניים מעט מצומצם, כמו לא מאמינה לאף אחד, חושדת, בוחנת טוב טוב, כל דבר לפני שהוא משתפת פעולה. המבט של זו שלשמאלה בכלל מופנה רחוק והצידה, על פניה אופטימיות של חלוצה, (העוצמה שלה תתבטא בידיים ולא במבט). המבט של השניה מימין, גם הוא חשדני, (עיניים מצומצמות), אך גם כועס מעט (פנים הגבות נוטה מעט פנימה, ויוצר שני קמטים זעירים ביניהם). המבט של הראשונה מימין מעניין, כי היא היחידה שסוגרת עיניים, כולן, חוץ ממנה מביטות, למעט אחת – למצלמה, אך היא סוגרת עיניים. עצימת עיניים, במיוחד בקטע של צילום קבוצתי שבא לשדר משהו מראה ניתוק מן הסיטואציה, רצון לא להיות שם, לא להיות שייכת.
וכיווני המבט של כולן שונות ביותר; השתיים משמאל מביטות מעט מלמעלה, זו שלידן מן הצד, הרביעית משמאל בכלל מביטה לכיון אחר, אחר כך, השניה מימין מביטה ישר אך בחשד ואז יש לנו אחת שבכלל סוגרת עיניים, כך שלכידות, אנו כבר רואים שאין פה כל כך, על אחת בהחלט שומרת על סגנון אישי מאוד. כי יש כאן כמעט כל סגנונות המבט האפשריים.
ועכשיו מה עם אינטימיות? ובכן יש ויש, הן עומדות מאוד קרוב (אך יכול להיות שאלה הוראות הצלם), קרוב עד כדי נגיעה, ואף חפיפה בכל מן הגוף, הן לא פונות אחת כלפי השניה, חלקן אף מפנה כתף לזו שלצידה, אך הן קרובות, חשות נוח זו עם זו.
הידיים: הידיים מעניינות למדי, כל אחת סגורה בתוך עצמה, הידיים מצויות בתחום המתחם של הגוף, והכפות לא פונות כלפי הנשים שעומדות בצדדים. אצל רובן הידיים סוגרות על מתחם הגוף, מה שמעצים את הסגירות של כל אחת בתוך עצמה. רק שתיים לא נסגרות ידיים; אחת, השניה מימין מקרינה מיניות, ידיה מונחות על ירכיה, יוצרות מעין משולש שחודו פונה כלפי מטה. שמימינה גם היא מקרינה מיניות בידה הימנית בעוד השמאלית מקרינה קשיחות ותוקפנות.
לכולן מיצוב ידיים נמוך; כפות הידיים מצויות מתחת לקו החגורה, דבר זה משדר בדרך כלל נמיכות רוח וחוסר התלהבות, למרות הנחישות שבסנטר בחלק מן המבטים. כך שכאן יש לנו סתירה מעניינת; המבט מראה על מצב הנפש, הידיים על כושר ביצוע בהוצאה לפועל, המסקנה יכולה להיות, שבעת הזאת הן חשו מחויבות ונחישות נפשית פנימית אדירה, אך לא היו בטוחות כלל לגבי הכוח שלהן לגרום לנסיגה מלבנון לצאת מן הכוח אל הפועל.
לסיכום: הן פונות כל אחת לכיוון אחר, ידיהן נעולות ונמוכות, הן קרובות זו לזו אך לא פונות זו לזו, ופניהן חמורות סבר.
ובכן מדובר כאן בנשים נחושות, חשות כבדות המשימה שלקחו על עצמן, יש להן נחישות פנימית עמוקה, הן חשות שהן ביחד בעניין הזה, אך כל אחת באה עם המטען שלה, והן לא ממש הצליחה ליצור קשרים אישיים תומכים, מעבר למשימה שמלכדת אותן.
ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, ויו"ר אש"ף יאסר ערפת לוחצים ידיים. בבית הלבן, בעת חתימת הססכם העקרונות בין ישראל לפלסטינים ב 13 לספטטמבר 1993.
ניתוח
תמונה מעניינת. זמן לא רב אחר כך רבין נרצח, במידה רבה בגלל אותה לחיצת יד. וכמה שנים לאחר מכן ערפת יצא עם טקטיקה הפוכה לחלוטין כלפי ישראל. כאן עדיין שיא האופטימיות. האמנם?
ובכן המרחק הפיזי ביניהם גדול מאוד, שניהם לא מכופפים את הידיים במרפקים, ועומדים כמה שיותר רחוק האחד מן השני. זו לחיצת יד של: "שמור מרחק", החיוך הוא חיוך פורמלי, המרחק מראה את הקושי שלהם ליצור אינטימיות של ממש ביניהם. המרחק כה גדול עד כי קלינטון כולו ועוד מרחב משני צידיו נראה בין שני האישים.
רבין נראה שחוח מעט, מה שיכול להראות את הקושי הרב שזה מסב לו, או לפחות את העובדה שהוא לא חש גאוה רבה בעת הלחיצה הזו. ערפת לא רק מושיט את ידו למלוא אורכה, הוא גם מושך אחורנית את היד השניה כמו כדי להגדיל את הפער הפיזי הגדול גם כך.
מדי דור באים לעולם
מעט נפשות עם פוטנציאל תודעתי ונפשי לפרוץ את תקרת הזכוכית של רמת התודעה הקיימת.
שהיא רמת תודעה שמתאימה לעולם טכני, מכאני, חומרי ולינארי. שאין בו כלום שיכול
להזין או לאפשר חלל לממדי תודעה הראויים לאדם שיכול לפתח בחייו הפנימיים רמה
גבוהה.
ולא רק ממדי התודעה
האפשריים כלואים ברמות התודעה הקיימות, גם הנפש מוצאת עצמה כלואה במרחב מצומצם
ומוגבל, מעין בית כלא שסוהריו הם: סטרס, לחץ, מתח, רגשות אשם, אגרסיה, חרדות,
דיכאון ועוד.
בדרך כלל מה שקיים
אלה בני אדם שרמת ההתפתחות הפנימית שלהם משרתת את האגו ונמצאת ברמה של ילד בן חמש.
ואלה שלא יכולים למצוא סיפוק בחיי אגו בלבד, ללא חיפוש אחר משמעות ואמת – מוצאים
עצמם משוייכים לדרכים אלטרנטיביות. כגון קרלוס קסטנדה, אושו, מוג'י, ארקהרט טול ודרכים
רוחניות כגון: יוגה, מדיטצי, זן פילוסופיה אינטגרטיבית, אנתרופוסופיה, הדרך
הרביעית, קונטקט, ויפאנסנה ועוד. הבעיה עם דרכים אלטרנטיביות אלו שהן מתחזות
ונראות כמרידה בסדר החברתי החומרי הקיים. אך ככל שיהיו נפוצות יותר – כך יקבל אותם
הממסד בזרועות יותר פתוחות… ספריהם של טול ואושו מצויים בכל חנות ספרים, קבוצות
שלהם מצויות כמעט בכל מדינה. וכך גם ספרים וקבוצות של דרכים רוחניות רבות אחרות.
חיבוק החברה את הדרכים הללו, מעקר מתוכן את המחאה של מיעוט רוחני, תודעתי ונפשי המצוי תחת דיכוי
ודומיננטיות של הסדר החברתי הקיים. ואז מעל פני השטח נראים חסידי אושו או ארקהט
טול כמצויים בעולם שקורא תגר על הקונצנזוס הקיים, אך החברה נוהגת מאוד בחכמה בכך
שהיא מאפשרת אותם בפתיחות כזו, כי במקום לייצר מרידה אמיתית, מרידה במהות של מה
שקורה לחיים הפנימיים של בני אדם בסדר הקיים, הם משחררים לחץ ותסכול בקבוצות
הרוחניות הקיימות, מה שמאפשר להם, (בדרך כלל לאחר גיל מסוים), לחזור לסדר הקיים.
ואז אנו מוצאים אצל רוב חברי הקבוצות הרוחניות המקובלות והנפוצות מצב פרדוקסלי,
שבו המרידה שלהם במצב התודעה והנפש הקיים אצל בני האדם ככלל – הופך ללבוש, בשעה שהמהות של חייהם אינה שונה
מן המהות של הרוב השקט. חסר הקשר לחייו הפנימיים ובעל מרחב תודעתי מצומצם, שטוח
ומוגבל על ידי צורת החשיבה המקובלת.
עד כאן אודות מה
שקורה בדרך כלל: הרוב נוהג כמו בשירו של פיט סיגר: קופסאות קטנות. חי חיים קטנים שנדחקים לתוך חיים של מה שמקובל, חיים שהם בית סוהר
לכל מה שגבוה ורוחני באדם.
אך ישנם גם אנשים
רוחניים שלא יכולים לקבל את חיי הקופסאות הקטנות והם מחפשים ומוצאים קבוצות
רוחניות כגון אושו, ארקהרט טול וכו'. מה שהקבוצות הללו נותנות להם זו זהות ותחושת
שייכות. אך,כאמור, בתוכם, הם לא שונים מן הרוב הדומם.
כאן ברצוני להציג
קבוצה שלישית, שהיא קבוצה שיש בה מרידה אמיתית ומהותית בחיי הנפש והתודעה שמזמנים
לנו החיים. לא מעניין אותם ללבוש מלבושים רוחניים, הם מחפשים גאולה פנימית לחיי
התודעה והנפש שלהם. פריצה של תקרת הזכוכית התודעתית הקיימת. ולחיות מתוך השראה
והתעלות רוחניים ותודעתיים.
הם יודעים שאם הם
רוצים לצמוח ולהתפתח בחייהם הפנימיים עליהם לעמוד נגד מה שהחברה עוללה לכל מה הוא
בעל פוטנציאל לצמיחה והתפתחות רוחניים ותודעתיים אמיתיים באדם.
אך במידה ואכן יחשפו
את הביקורת שלהם על מה שאנשים עשו למה שהם היו יכולים להיות – מרה תהיה אחריתם. כל
מי שחושף מרידה אמיתית בחיי הרוב השקט, מחוסל בצורה זו או אחרת על ידי הממסד, (אם
קודם לכן לא הרס עצמו ברגשי אשם). ולא חסרות דוגמאות, סוקרטס, ישו, שהומתו פיזית
על ידי החברה. ויש כאלה שאינם עומדים פסיכולוגית בשלילת הסדר הקיים ואו שהם
מתאבדים או שוקעים למחלת נפש כגון ניצשה.
מורדים אמיתיים לא
מוצאים מקלט ומפלט בדרכים רוחניות נפוצות ומקובלות, כי כאמור, זו מרידה של מלבוש
ולא מרידה של מהות.
אז מה הם יכולים לעשות? אם יעמדו מנגד בקול צלול
או ברור, מרה תהיה אחריתם באופן זה או אחר, (כפי שפורט בשורות הקודמות). אם יצטרפו
להמון השקט ולחיי "קופסאות קטנות" הם יבגדו בשליחות של חייהם הפנימיים.
וכאן באה האפשרות
השלישית. להתחזות בכל אספקט שהוא לחלק מן הסדר הקיים, אך בתוך תוכם להגיד כמו
גלילאו: "ואף על פי כן, נוע תנוע".
כלומר להיות מרגלים.
שייכים לעולם אחר, נעלה ומפותח, אך מתפקדים ומזדהים כחלק מן העולם שנמשל מבחוץ על
ידי נורמות חברתיות ומבפנים על ידי האגו.
חלק ב'
האפשרות הזו של עדיני
הנפש ובעלי שאר הרוח הפוטנציאלי – לעמוד מנגד לקונצנזוס, לא כפוסטר, אלא בהחבא,
תחת מסווה – כמעט שאינה קיימת כאופציה ממומשת. הרוב נשאר הרוב השקט שגר ב'קופסאות
קטנות', והוא מוצא את עצמו שם. יש את המתנגדים, שמצפים מהחיים ליתר משמעות, אמת
ורמה. ואז הם מצטרפים לקבוצות רוחניות או הופכים לאמנים. ישנם פליטי החברה, שלוקים
במחלות נפש, מתמכרים לסמים, או חיים על השוליים בצורה זו או אחרת. אך ישנה אפשרות
זעירה שכמעט אינה קיימת וזו של 'המרגלים'. שחיים בעולם כפול, אותנטיים בינם לבין
עצמם וחסרי אותנטיות לחלוטין במה שהם מציגים כלפי חוץ. סוג של שסעת מודעות, או
פיצול מודע, שרק בעזרתו ניתן לשמור על העוגה וגם לאכול אותה. כלומר, גם לא להיות
מותקפים על ידי נציגי הממסד, גם לא להשתייך לקבוצות רוחניות קיקיוניות שמתיימרות
להרבה אבל מותירות את החיים הפנימיים של המשתתפים באותה רמת התפתחות. אלא לחיות
בעולם הפנימי ולרצות את העולם החברתי החיצוני מבלי 'לעורר מהומות'. המורד הרציני
והאמיתי בחיי הקופסאות הקטנות מבחוץ, וחיי
האגו מבפנים – חייב לחיות בשני עולמות. להיות שקרן, מתחזה ומזויף, והכל בשם נאמנות
לאני פנימי שמחד לא נשבר ונכנע לחיי המוסכמות הקיימות ומאידך לא מצטרף לגילדה שאמורה
לקרא תיגר על הסדר הקיים, אך בחיים הפנימיים של האנשים קיימת אותה רמת התפתחות כמו
של 'הרוב השקט'.
המרגל בא ממקום של
קריאת תגר על מה שהחיים עוללו לחיים הפנימיים של אנשים. על המשועבדות לאגו מבפנים
ועל כניעה כמעט מוחלטת לקונפורמיות וציות כמעט עיוור למה שמקובל ונהוג.
המורד ברמה הלא
מפותחת של חיים פנימיים (נפש ותודעה) לא חווה קושי בהכריזו (בינו לבין עצמו) על
מצב של עוינות הדדית, מצב רדום לכאורה של מלחמה. ברמה הבסיסית ישנם רק שתי
אופציות, לקבל את הרמה הקיימת של התודעה והנפש, או לצאת נגדה. אך רק הטיפש יצא נגדה
בגלוי, כי הכוח והעוצמה של נציגי הממסד הוא כמעט ללא גבול, ובכוחו למחוץ את כל מי
שמסכן את שלטון הקונצנזוס החברתי פסיכולוגי. על כן, על מי שלא מסוגל לחיות ברמת תת
התפתחותית של התודעה והנפש להיות חכם ולא צודק. הכרזה על האמת בדבר המצב הירוד של
החיים הפנימיים והתקשורת הבינאישית של בני האדם לא תביא לא תשואות, לא אם זה נעשה
כמרידה אמיתית. (כמובלע או מטושטש או לא חד משמעי – זה עשוי להתקבל, אך לא בגלוי
ובקול גדול, למרות שנראה שמעולם לא הייתה יותר פלורליזם והרשאה [למשל נישואין
והבאת ילדים לבני זוג מאותו המין]), כי בסופו של דבר ברמת המהות הקונפורמיות שולטת
שלטון נחרץ.
אז מה שנותר זה
להתחזות לקונפורמי מבחוץ, ומבפנים לא להשלים עם רמת ההתפתחות הנמוכה של חייהם
הפנימיים של בני האדם והתקשורת הבינאישית שלהם (תקשורת
של 'אני הוא' ולא של 'אני אתה').
לחיות בקרב בני האדם
הקונפורמיים כסוכן זר, כמרגל. בתוכו הוא שייך לממלכה אחרת, אך למד היטב להתנהג
כשייך לממלכה השלטת.
ריגול, בהקשר זה, הוא
שם תואר לאדם שמביא תובנות מן הסדר הקיים ומתרגם אותם לשפה החדשה של רמת תודעה
גבוהה או מפותחת.
זה יקום וייפול על
מילים ושפה.
כל דיווח ותרגום שכזה
מן השפה הקונפורמית לשפת הממד הגבוה – מחזק את הממלכה של התודעה המפותחת. כל תרגום
של השפה המקובלת (שמשרתת את הסדר הקיים ואת רמת התודעה הנמוכה של אנשי הרוב)
– מרחיב את גבולות הטריטוריה ומחזק אותה
ביחס לעוצמה ולשליטה הטוטלית של הקונפורמיות השלטת. אפשר לנסח זאת במשפט הבא שיכול
להגיע ממלכת המרגלים: "אנו יודעים אודותיכם בשפתנו הרבה יותר ממה שאתם יודעים
אודותינו בשפתכם".
לבני אדם שהצליחו
למרות הכל לפתח מצב של תודעה עודפת וחתירה חסרת לאות לאמת – אין אופציה אחרת מאשר
להיות מרגלים.
לבני אדם עדיני נפש
ולמעט מתוכם שהצליחו לפתח רמת תודעה גבוהה מן הממוצע, אין אופציה אחרת מאשר גאולה
מגורל של לוזריות, דיכאון ורגשי אשם. וכאמור, לא גאול מטופשת של להלחם בגלוי באויב
עדיף לאין ערוך בכוחו ועוצמתו, אלא כמו הפרטיזנים, לעבוד בחשאי ולהבין עוד ועוד את
העולם דרך שפה חדשה, שפת התודעה המפותחת.
לא להיות מרגל,
ולעמוד מנגד ולהכריז בקול רם על האיוולת וחוסר התכלית של חיים קונפורמיית ברמת
תודעה נמוכה, זה כמו לחשוף את החזה מול כיתת יורים ולסמן את המטרה.
ההסוואה והיכולת
לחיות בשתי עולמות; האחד פנימי ואמיתי והשני חיצוני ומזויף – היא דרך הביניים
במלחמה הזאת שבין מצב תודעה נמוך למצב תודעה גבוה.
ללא אמנות הריגול תמיד ינצח מצב התודעה הנמוך והגישה הקונפורמית. ולא
משנה באיזה אופציה יבחר מי שמואס בנורמות, במצב התקשורת והחיים הפנימיים של הרוב:
בין אם זו אמנות, חיים דתיים, זרם רוחני, תרגול יוגה, טאי צ'י או מדיטציה, או כל
אופציה אחרת. אי אפשר לעשות שלום בין העולם של עבודה פנימית לשם הצמחת רמת תודעה
גבוהה ובין העולם של רמת התודעה הקיימת. צריך להודות ביריבות, להודות בחולשה
שבהתמודדות ישירה. ואז כל שנותר הוא אמנות הריגול.
המציאות' – אנו אומרים. כאילו שהיא דבר פשוט וחד משמעי. ואילו כדי להתעלם ממנה צריך לברוח או לשקוע בפנטסיה.אך האמנם? או שהיא משהו יותר חמקמק ממנה שנראה 'במבט ראשון'?ובכן סביב המציאות קיים ערפל, ערפל המקשה לראות אותה כמות שהיא.
ערפל שנוצר כתוצאה ממסרים רבים
שמשודרים ביחס אליה והעוטפים אותה במעטה חצי חדיר, מעטה שלא נראה כמעטה. והמבט
דרכו משנה בעינינו את זה שאנו מתבוננים בו. ומה הם המסרים הללו? ובכן
המדובר בעיקר על מסרים לא פורמליים, חצי סמויים, העוברים בדרך בה או שוזרים את
המלים. מבליעים חשיבות של אחת ומטפחים אחרת. מלים מסוימות יוצאות מן האופנה,
אחרות נחשבות מלים שהן כמו עדיים או תכשיטים. שלא לדבר על שפת הגוף המהווה חלק
חשוב במעטפת הזו.
אז המסרים הללו – שאנו
סופגים בחינוך או בתקשורת – באים לגרום לנו לראות את המציאות באור מסויים. וכך
אנו מחזיקים בערכים שונים ובטוחים כי הסיבה לכך היא הערכיות הצרופה של אותו ערך.
וכי ערכים אלו מעידים לטובה עלינו ועל החברה הדוגלת בהם, אך זה
אולי לא כל כך פשוט כפי שזה נראה. חלק נכבד מערכים
אלו 'הושתל' שם על ידי מגנון חברתי מתוחכם, מנגנון שעובד בדרכים תת
הכרתיות. ומה שהוא מנסה לעשות הוא להפחית את הדיסונאנס של האזרח הרגיל
לגבי החיים כמות שהם,ולהעצים את תחושת שביעות הרצון שלו מאיך
שהחיים בסופו םשל דבר מאורגנים.
ואיך זה 'מושתל'? ובכן הערכים הללו
מרחפים בחלל השיחה ובפסיכולוגיה החברתית שלנו. ואנו נושמים אותם כמו הם חלק מן
החיים, כמו אויר או מים.
אפשר להסתכל על זה כהשתלה תת הכרתית,
או כעל משקפיים תת הכרתיות שמתנות ומעוותות את ראיית המציאות שלנו. אחד מזוגות
המשקפיים הללו, שהיא כה פופולרית עד שהיא קיימת כמעט בכל הצורות החברתיות
המתקדמות – נקראת: 'להיות טוב' או 'להיות בסדר'.
הרעיון הזה קיים במקומות רבים: בברית
החדשה הוא מופיע כמושג בשם 'השומרוני הטוב'. וביהדות זה קיים דרך עשית צדקה,
גמילות חסדים, מתן בסתר ואהבת לרעך וכו'. זה קיים גם בעידן החדש,
למשל גישת הפסיכו קיברנטיקה, של לחשוב נכון ולחשוב מחשבות
טובות. או הגישה של דמויות רבות השפעה במאה ועשרים, כגון גאנדי,
אלברט שוויצר אמא תרזה, ראם דאס, תומס מור, דיפאק צ'ופרה, לואיז היי ועוד דמויות
שמדברות על הצורך להתגבר על אנוכיות ו'להיות טוב' כלפי האחר והזולת.
מסר זה היה קיים בצורות שונות
בדתות, גם בתרבות החילונית ועכשיו בסדנאות וספרי העידן החדש .
וכאן יכולה להישאל השאלה: למה זה רע?
מה רע בזה שהאדם מנסה להיות טוב? ובכן הבעיה עם ההתעסקות הזו עם להיות טוב
ולדחות את הרע, להעצים את הצד היאה ולדחות את הצד הקטנוני והמכוער – בין אם זה
האזרח המהוגן שאמור לעשות מעשים טובים, או המסתופף בכת או בתנועה של
חזרה בתשובה והמתעסק עם מדיטציה, ויוגה, לימוד תורה, ואימוץ התנהגות
של צדקה וחסד – שהיאלרוב עלה תאנה. זהו
פוסטר חברתי שבא לכסות על ערווה אישית פחות מחמיאה.
הרעיון של 'להיות
טוב' הינו ממלא מקום סינתטי לערכים אמיתיים. כי כאשר אין באדם את העוצמה לשמור את הערך של אותנטיות ברמת
ההוויה, באה החלופה של 'לעשות מעשים טובים' להיות מוסרי, להיות אזרח טוב, להיות
נדיב, להיות מתחשב.
כלומר הבעיה אינה בעצם ההתנהגות הטובה
של האזרח המהוגן או התלמיד בישיבה, אלא בעובדה שההתנהגות הנאותה הזו והמושג של
'להיות טוב' – הם ברוב המקרים בבחינת עלה התאנה המכסה על
העדר קיום פנימי אותנטי.
אחת הדוגמאות המובהקות לדרך בה
המוסריות של הנורמה החברתית (נעדרת הקיום הערכי האותנטי) – באה לידי ביטוי הוא
ביחס לקבצנים- הגישה הזו אומרת כי אל לנו לתת נדבה לקבצן, מתוך עיקרון מוסרי
לפיו מתן נדבה בעצם מקבע את הקבצן במקום שבו הוא נמצא (ומעודדת אותו להמשיך
ולקבץ נדבות ולא לחפש עבודה). גישה זו מייצגת היטב את שילטון המוסריות
הקונוונציונלית על פני אורח המחשבה עצמאי המנסה לחדור אל שורש
הדברים.
כאשר בוחנים את הבורגנות האינטליגנטית
החיה בארץ כיום, מוצאים אנשים משכילים, אנשי ארץ ישראל היפה והטובה, המקנים
לילדיהם ערכים מוסריים, כגון: לא לגנוב, לא לשקר, לא לרכל, לא להיות צבוע וכו'.
אך שנים מאוחר יותר, כאשר הילדים שבגרו גמרו לכופף ולהזיז ולדחוק את
כל מה שנמצא בדרכם בדרך לפסגה -והם פורשים מן המירוץ, או אז הם
מתפנים להצטרף לארגון צדקה, ומרגישים כמי שהגשימו יעד חשוב. או כאשר
-עדיין כצעירים – והם לא הצליחו להיקלט במערך הממסדי הקיים, והם
מרחפים זמן רב מחוץ למסגרת המעניקה להם זהות וקיום חברתי- הם מחפשים שיטות
ודרכים 'להיות טובים' לעשות את זה נכון, זה יכול להיות בטבעונות, הילינג, או
יוגה. ואז תוך כדי הניסיון הגורף 'להיות טובים' הם מסתכלים בבוז על כל ההמון
השקט הממשיך 'להיות רע'…
ואולם כשם שסויה היא תחליף לבשר, או
כשם שהאמונה בדרך פוליטית כלשהי – היא בד"כ תחליף (לא פחות
כוחני) לצורת שלטון קיימת – כך מהווה הרעיון של להיות
טוב תחליף להוויה של אדם אותנטי.
אם בחיי האדם פעור חלל של ריקנות ואם
מלבד המסכה של הג'וב, הכסף או הבית שלו, הוא לא הגיע לשום דבר אותנטי מבחינת
חייו הפנימיים, (משהו שיישאר לאחר שיקלפו ממנו את הבגדים, את הבית, את
התואר, את הדעות, את המשפחה, את החברים, את
המכונית) – הרי שאז הוא יחפש משהו שיתן לו את ההרגשה לפחות,
שיש בו ובחייו משהו חיובי.
וה'להיות טוב' שהוא ימצא –
יבוא במקום צמיחה ולבלוב פנימיים, במקום בניה פנימית של חיים
אותנטיים. אנשים המצליחים להגיע למשהו מבחינה כלכלית, או מעמדית, ישתדלו דרך
'הדרך הנכונה' שלהם, לרכוש את התווית של: "הוא לא עד
כדי כך מניאק, הוא לא חושב רק על כסף ומעמד, הוא גם עושה הרבה מעשים טובים, הוא
הולך לחוג תלמוד, הוא באירגון רוטרי, או בונים החופשיים,
הוא איש טוב בעצם". מבחינת ערכי החברה – אדם כזה הוא אישיות חיובית: הוא גם
מצליחן וגם מוסרי.
והשאיפה הזו לכסות על ידי 'להיות טוב'
את העדרו של קיום פנימי, משותף לא רק לאנשי
אמצע הדרך, אלא גם למחפשי דרך הוליסטיים ורוחניים דרך העידן החדש (שאפילו הולכים
רחוק יותר בהגשמה של ערכים לא קונווציונליים של 'להיות טוב') – שניהם מכסים עם
ה'להיות טוב' הספציפי שלהם -על פני אותה ריקנות פנימית, והיעדר הוויה – בפנים.
ה'להיות טוב' הזה הוא
חיפוי, טאפט המסתיר את הריק הפנימי . כי הקבצן הוא קבצן, ולא יעזור כלום ויש
מאחריו תשתית גנטית, פסיכולוגית, חברתית שלמה שהביאה אותו להיות לכוד במה שהוא
לכוד בו עכשיו ועשרות עובדים סוציאליים לא ישנו את העובדה הבסיסית הזו. וגברים
ימשיכו להכות את נשותיהם ולא יעזרו כל הכנסים וההצהרות המזועזעות של ארגוני נשים. ומה
שצריך לעניין כל אדם באשר הוא, זו אפשרותו להגשמה עצמית, הגשמה של פוטנציאל
דחוס שאפילו על קיומו ברב המקרים איננו יודע.
כפי שאומר ניטשה: המוסריות
היא המצאה זעיר בורגנית שדווקא באה להנציח את התאוותנות והכוחנות
של האזרח החברתי הממוצע. והוא צודק כי יש פה פרדוכס
מושלם: בחברה זו בה חוסר ההתחשבות והכוחנות והניצול חוגגים מעבר לכל
פינה, ומצויה בשולי הדברים ובמסרים הסמויים ומאחורי כל ההצהרות הגדולות – דווקא
בה אנו מוצאים בקידמת הבמה ובפי כל -את הגישה של טיפוח סובלנות: זה נמצא בתכניות
ילדים בטלוויזיה, בקמפיין נגד אלימות בבתי ספר, בקורסים על אסרטיביות
וזוגיות נכונה, ובסדנאות להרפיה והפגת מתחים. אך כל זה הוא אך מסכה ומסווה,
שמתחתיהם העוינות וחוסר האנושיות
ממשיכים להתקיים ואפילו לשגשג.
במלים אחרות: הגישה הנאורה והחינוכית ,או אפילו זו האלטרנטיבית, הרוחנית (או
ההוליסטית) – מנציחות בעצם את הצרכנות, הנהנתנות ההתעלמות מן הזולת.
את השטחיות, ואת הגישה המכאנית לחיים – כי גם הן כמו המצב הקיים נגדו
הן יוצאות – מטשטשות ומסיטות את מרכז הכובד מן המקום
האמיתי – ההוויה הפנימית של האדם.
וכך אנחנו שוכחים שלא בזה טמון
העניין האמיתי. וכי סך הכל אולי דווקא צריך לאגור כוח כדי לעמוד מבפנים נגד הלחץ
החברתי הדוחף למעשים טובים ולאזרחות טובה, או הלחץ של הממסד והחברה
הדתית לקיום מצוות וכו'. כי דווקא בזה שהם מעתיקים את שדה הקרב מן הזירה
האמיתית – הם עושים יותר רע מאשר טוב. הפנית המשאבים
אל 'להיות טוב' בעצם מאפשר לבעיות להמשיך ולהתקיים תוך
כדי הקטנת החיכוך הפנימי. הניסיון להיות טוב – ולא משנה באיזה קונטכסט או מגזר
חברתי, בין אם זה: לחשוב חיובי, להיות ליברל, מתקדם, מחונך, משכיל -לא לרכל, לא
לדבר מאחורי הגב, לא לנטור טינה, לא לשנוא, לא להיות פסימי, לא
לקלל, לאהוב את כל בני האדם, להאמין בטוב של הבריאה ולהאמין באלוהים
ולהאמין שהוא אוהב אותנו- כל אלה מכסים על השבר ועל הריקנות השוררים בחלל הישות
הפנימית שלנו – בצעיף דק, המאפשר לאנשים להמשיך את חייהם, להיות
עסוקים בכל הדברים הטובים שהוזכרו כאן, ולא במהות הפנימית של
חייהם האישיים, בהבנתה ובניסיון אמיתי ואותנטי לחיות ביחס אליה.
בכך בעצם מאפשרת הגישה החיובית והאופטמית – לבני האדם להמשיך להתקיים, באיזשהו
סטאטוס קוו, ברמת כאב נסבלת -המאפשר להם להמשיך ולסבול את הריק הפנימי ואת
שהדחיקו לתוכו. זוהי גם דרך לרצות את תחושת
התפלות של הקיום כשהכל מסביב כה רדוד, מחוסר עומק, משמעות, כיוון ומטרה. "יצור אנוש מכובד בשום אופן אינו יכול להתקרב אל האין סוף, אל הבלתי
מדיד, אל המציאות" ג'ידו קרישנמורטי "החופש
מהידוע" עמוד 11…"פרויד הדגיש חזור והדגש
שתרבותנו היא תרבות של דיכוי. קיים קונפליקט בין מה שאנו נתבעים לו בשם הקונפורמיות
ובין תביעות האנרגיות היצריות שלנו, המיניות במפורש… …תרבותנו
מדכאה לא רק את "היצרים", לא רק את המיניות, אלא את חריגת האדם מעצמו
לכל צורותיה. בחברה של בני אדם חד ממדיים אין זה מפתיע שמי שמתנסה בהתמדה בממדים
אחרים ואינו מסוגל להכחישם או לשכחם, נתון בסכנה – אם בסכנת הרס על ידי האחרים
ואם בסכנת
בגידה במה שידוע לו.במצב הנוכחי של שיגעון פושה בכל שאנו
מכנים אותו בשם נורמליות, שפיות, חירות כל קני המידה שלנו הם דו משמעיים
ומפוקפקים."
ר. ד. ליינג: "האני החצוי".
ישנו קשר הדוק בין תפקידים לבין משחקים.
בעיקר בין תפקידים א-פורמליים ומשחקים. המשחק הוא ההקשר, הגשטלט (תבנית) והמרחב שבו
בעל התפקיד מתקשר עם בעלי תפקידים אחרים. התפקיד מאפשר לאדם לשחק משחק שמביא לו רווח
אישי. כל בעלי התפקידים משחקים משחקים,. בעיקר משחקי כוח ושליטה. במידה והתפקיד רם
ונישא, או משחקי כניעה והתקרבנות, במידה והתפקיד קטן או לא חשוב.
משחק הוא יחסים שנקלעו לתוך תבנית שבה לכל
אחד מן הצדדים יש תפקיד מוגדר. ללא תפקידים מוגדרים היטב, אין משחקים. ואם אין תפקיד
ואין משחק אז האדם חשוף ואם הוא חשוף הוא פגיע. ואם אין לו מערכות הגנה ובגרות רגשית,
הפגיעות סוגרת אותו רגשית ובעיקר, גורמת לכאב רגשי קשה. לכן הוא זקוק לתפקיד ולמסגרת
המשחקית.
אנו למדים מספרות שהתפרסמה בנושא כי ישנן
כמה עבודות המוקדשות לנושא המשחקים: אם יש לנו גישה מתמטית, אז אנו יכולים לעיין בעבודות
של ג'ון פון ניומן, או נורברט וינר, שפיתחו את תורת המשחקים.
בעבודותיו של הסופר המיסטיקן הרמן הסה אפשר
לקרא אודות התיאטרון המגי שבו כל משחקי החיים
אפשריים ("זאב הערבות"). רעיון התיאטרון המשחקי מופיע גם בספר האחרון
שלו: Glass bead games".
פיתוח והרחבה בעניין ההקשר המשחקי, והפעם
מן הזווית הפסיכולוגית – תקשורתית, מצוי בספר המצוין של ד"ר אריק ברן: "משחקיהם
של בני האדם".
הנה קטע ממה שכתוב על הספר באתר:
"סימניה": "בני אדם נוהגים לחיות את חייהם בתחום יחסיהם ההדדיים, בשחקם
ב"משחקים", כדי להתחמק מהתייצבות פנים אל פנים מול המציאות, להסתיר נטיות,
להצדיק פעולות, או להימנע מהשתתפות ממשית בקשרים אישיים. (ההדגשה היא שלי, ג.ר.). ד"ר
ברן מגיש ניתוח של שלושים וששה משחקים, שאותם הוא מסווג כך: "משחקי חיים";
"משחקי נישואים", העשויים להעסיק זוג כדי שיוכלו להמשיך ולקיים את חייהם
המתוסכלים או נטולי ההנאה; "משחקי מין", שבהם מעורר מישהו תגובות אצל זולתו,
ואחר כך נוהג כאילו אינו אלא קרבן תמים; "משחקי חברה", המקיפים רכילות בלתי
פוסקת או התלוננות כרונית; "משחקי חדר הרופא"; "משחקי עולם תחתון"
ו"משחקים טובים"…
בספר זה ברן לא רק מחלק את היחסים ליחסים
משחקיים או אותנטיים, הוא גם עושה חלוקה בתוך היחסים עצמם. ליחסים יותר מפותחים (מה
שאני מכנה בשם: יחסים אורכיים, או יחסי צפון דרום) ויחסים פחות מפותחים, (מה שאני מכנה:
יחסים רוחביים, או מזרח מערב) כלומר יותר אינפנטיליים. שיטת חלוקה זו נקראת שיטת ה
T.A. שזה ראשי תיבות של:Transactional
analysis
טרנסאקציה מוגדרת באנגלית כ: Transaction – the fundamental unit of social intercourse
שיטה זו הומצאה על ידי ד"ר ברן זמן
רב לפני שכתב את ספרו: "משחקיהם של בני האדם". ופותחה על ידי תלמידו, דוקטור
ריצ'רד האריס, בעיקר בספרו: "אני בסדר, אתה בסדר".
בשיטה זו מחלקים את כל המשחקים (עיסקאות)
לשלוש חטיבות: הורה, בוגר, ילד. (Parent-Adult-Child).
הורה – תבנית משחקית זו מצויה אצל אנשים
שאימצו לעצמם התנהגות טיפולית. ישנם שני סוגים של התנהגות הורה: סמכותית ותומכת. הסמכותי
מאיים (אבא), מעניש יוצר אשמה. התומך מרגיע, מעודד (אמא) וכו'. כאן ישנה הפגנה של דאגה
כמעט חונקת לזולת, מלווה בהטפות מוסר – ברגע שנדמה למגלם תפקיד ההורה, שהילד אינו מתנהג
בהתאם למצופה.
ילד –
הילד נופל לגמרי תחת רגשות אינפנטיליים. יש לו קושי לדחות סיפוקים.
בוגר – זהו אדם שהצליח לפתח בכוחות עצמו
התנהגות שקולה ואחראית, תוך שאינו נותן לרגשותיו להשפיע על התנהגותו ותגובותיו. גישתו
ניטרלית והוא מצליח לא לקחת באופן אישי את שקורה לו (שלא כמו הילד). הבוגר בוחן ומאבחן
התנהגויות ילדיות והוריות ומנסה להביא אותם לווקטור הניטרלי של הרמה שמעל. זו של התבוננות
ללא שפיטה מאידך (הורה) ולא רגשי אשמה מחד (ילד). הבוגר עוסק בעיקר בטרנספורמציה של
גירויים רגשיים לפיסות פרשנות, מידע והסקת מסקנות.
ד"ר האריס חילק את שלושת התפקידים
המשחקיים באשר ליחס שלהם לקונספטים, כך:
הורה – מלמד קונספטים.
ילד – מרגיש קונספטים
בוגר, לומד (ומפיק לקח) מקונספטים.
הטרנסאקציה הפשוטה ביותר היא בין תפקידי
הבוגר לבין עצמם. כי בוגר מדבר בשפה אחת והצד השני (הבוגר האחר) מבין בדיוק את אשר
המשדר התכוון. היות ושני התפקידים האחרים אינם ניטרליים, אלא סובייקטיביים, לכל הורה
ולכל ילד יש את הגישה האישית שלו לבטא זאת. כך ששני 'ילדים' מתקשרים ויכולים לעלות
על כל שרטון ומוקש אפשריים, כנ"ל גם בין שני 'הורים'. וקל וחומר כשהתקשורת היא
בין הורה לילד או בין ילד להורה.
למעשה, גם ההורה וגם הילד – נתונים לשליטה
רגשית, ולסובייקטיביות ביחס למה שקורה להם. רק שהילד חושף את חוסר הבשלות שלו בצורה
מלאה וקיצונית, בעוד שההורה מתחפש לבוגר. אך הוא נמצא באותו רמה של התפתחות רגשית כמו
הילד.
אין ספק כי יחסי בוגר – בוגר, הם הקרובים ביותר ליחסים שאינם נזקקים למשחקי
תפקידים כדי לתקשר. כלומר יחסים אותנטיים שנובעים מאישיות בשלה ומפותחת. אך הם עדיין
נתונים בתוך מבנה של משחק. כל עוד האדם זקוק למשחק תפקידים, בו הוא ממלא תפקיד מסוים
בתבנית משחקית מסוימת – הוא עדיין לא חופשי באמת. הוא כבול על ידי רודנות התפקיד ותבנית
המשחק. (על כך בהמשך).
צריך גם לציין כי ד"ר ברן מדגיש כי
זיהוי ההבדלים בין כל אחת משלוש הטרנסאקציות בא לביטוי בעיקר באופן לא מילולי, טון
הדיבור, הבעות פנים, תנועות ידיים וכו', ופחות דרך בחירת המילים.
ושוב, עם זאת ועם כל שנכתב כאן בגנות משחקים
ובשבח תקשורת 'עירומה' ואותנטית, ללא הקביים והמסכה (הפרסונה) של התפקיד וללא ההקשר
הממקם של התבנית המשחקית – בעיקר בשלבים התחלתיים של התקדמות והתפתחות ברמת הנפש, הרוח,
התודעה, או החיים הפנימיים – יש צורך במשחק, כפי שיש צורך במלים כדי לתקשר. מלים אומנם
אינן מאפשרות למחשבות טהורות לעבור מאחד לשני, אבל הם הרע במיעוטו, מבחינה זו שהם מאפשרים
מעבר של מידע תקשורתי, יהיה לא מושלם ככל שיהיה. בשלבים מתקדמים יותר אפשר פשוט להיות
ביחד, ואז אין צורך במלים, הנוכחות השקטה והתדר הזהה של שניהם, כבר לא נזקקים לעזרה
הלא מושלמת של המלים. כך גם לגבי משחקים. זקוקים להם עד רמה מסוימת. אך כל עוד האדם
נזקק למשחק (כי עדיין לא הגיע לרמת התפתחות פנימית אוטונומית) הוא עדיין לא חופשי.
המטרה חייבת להיות: לשחק משחקים משוכללים (בוגר בוגר למשל) כדי להתקרב כמה שיותר למצב
שלא נזדקק למשחקים ונהיה אותנטיים.
כך שרק ברמות הגבוהות ביותר של התפתחות
אישית ורוחנית, יכול האדם 'להיפטר' מן המשחק, ולתקשר ישירות מתוך מי שהוא באמת, וממה
שחי בתוכו בזמן נתון. עד לשלב מתקדם זה (שבו הוא זקוק כמובן לפרטנר ברמה שלו), אין
לו ברירה אלא להזדקק למשחק. וכאן השאלה, באיזה משחק הוא בוחר, במשחק בווקטור של דרום
צפון, שמעלה אותו מרמה לרמה, או משחק אופקי, ממזרח למערב, שמעגן אותו באותה הרמה, בה
הוא מצוי ממילא, והתפקיד והמשחק מסתירים מעיניו חוסר התקדמות ממשי.
הבדלים אלו בין משחקים מקדמים ומפתחים ובין
משחקים שמשאירים את האדם באותה רמת התפתחות, אנו יכולים למצוא בתיאוריה שפיתח ד"ר
רוברט דה רופ, בספרו: The master game
שם הוא מבדיל בין משחקי מטא (ווקטור אנכי,
צפון דרום) ובין משחקי אובייקט: (ווקטור אופקי, מזרח מערב). הוא מגדיר משחק כאינטראקציה
בין בני אדם, הכוללת מטרת על. לפי דה רופ: משחק הוא העמדת הכוח והעוצמה של האדם במבחן
בתוך מטריקס המוגדר על ידי חוקים. (לפי דה רופ, אם אין חוקים המשחק מתפורר. אך על כך
בהרחבה בהמשך).
המשחק שהאדם 'בוחר' לשחק מעיד לא רק על
סוג הטיפוס אליו הוא שייך, אלא גם על הרמה של ההתפתחות הפנימית שלו.
הוא מחלק את כל משחקי בני האדם לשלוש חטיבות:
חטיבה א': משחקי אובייקט (נמוך)
חטיבה ב', משחק המשפחה (בינוני)
חטיבה ג': משחקי מטא.(גבוה)
את הטבלא הבאה יש לקרא מלמטה למעלה. בתחתית
זו רמת ההתפתחות הפנימית הנמוכה ביותר. בעוד שהרמה העליונה (המאסטר גיים) היא הרמה
המפותחת ביותר).
GAME AIM
c. Meta-games (ווקטור
דרום צפון, אורכי) משחקים 'גבוהים'.
Master Game /awakening
Religion Game / salvation
Science Game/ knowledge
Art Game/ beauty
————————————————-
b. Mediocrity, ordinariness -game
Householder Game/ raise family (מסתובב
סביב עצמו)
—————————————-
A.
Object Gamesמשחקים 'נמוכים'. (ווקטור מזרח מערב, אופקי)
Hog in Trough/ wealth
Cock in Dunghill/ fame
Moloch Game/ glory or victory
אפשר להסתכל על שלושת החטיבות הללו כמעין
פירמידה. הבסיס הרחב ביותר הם משחקי האובייקט,
(זה המשחק שמשחקים רוב בני האדם). זה נעשה צר יותר במשחקי משפחה, וקדקוד הפירמידה זה
משחקי המטא, או משחקי העל. והמשחק שנמצא בקצה הכי קצר וצפוף זה משחק המאסטר (שם ישנם
הכי פחות בני אדם). שם האדם הכי קרוב להשתחרר מן הקביים המשחקיים. (קביים שאלמלא הם
לא היה מגיע לדרגת התפתחות פנימית זו, אך לאחר שהגיע לממש את משחק המאסטר בחייו, שוב
אינו זקוק להם).
משחקי האובייקט משוחקים בחלל החיצון, ובאות
להשיג מטרות מטריאליות, חיצוניות. בעיקר כסף או דברים שכסף יכול לקנות..
בעוד משחקי העל משוחקים בחלל הפנימי של
האדם. ובאים להשיג מטרות פנימיות. כגון הארה, 'גאולת הנשמה', ידע חדש (חוכמה), בגרות
נפשית, פיתוח התודעה ועוד…
בתרבות שלנו משחקי אובייקט שולטים. עבור
אלה שמשחקים את משחקי העל, שחקני האובייקט נדמים כשטחיים וחסרי סיכוי להשגה של משהו
ממשי עבורם ובתוכם. (בברית החדשה כתוב: 'מה יצא לאדם אם ירוויח את כל העולם ויפסיד
את נשמתו'?)
עבור שחקני האובייקט, שחקני משחקי המטא
נדמים כחיים בערפל, אינם יודעים מה הם רוצים, הם לא מספיק קונקרטיים בחייהם, הם רודפים
אחר אשליות.
לפי טבלא זו ניתן לחלק את כל המין האנושי
לשניים, שחקני מטא ושחקני אובייקט. שתי הקטגוריות אף פעם לא הבינו האחת את השנייה.
(משחקי המשפחה, הם עבור בני אדם שלא מצאו
עצמם, או לא התאפשר להם לשחק באחת משתי החטיבות, משחקי אובייקט ומשחקי מטא).
לפי הטבלא ניתן לראות שדה רופ שם במקום
הגבוה ביותר את משחק המאסטר, איך הוא מגדיר אותו? ובכן, לדבריו, מטרת המשחק הראשי היא:
התעוררות אמתית, התפתחות מלאה של הכוחות החבויים באדם ושניתן לשחק בהם רק על ידי אנשים
שהגיעו למודעות מסוימת. כלומר מודעות לכך שישנה רמת תודעה גבוהה וערנית יותר מזו שהם
מצויים בה עד כה.
זהו משחק לא קל, לפי דה רופ, זה משחק שדורש
את כל כולך.
קל להתבלבל בין משחק המאסטר לבין משחקי
העידן החדש. אך ברמת המהות, אין ביניהם קשר, כי הם (משחקי העידן החדש) כמעט שלא כוללים
עבודה פנימית רצינית שכוללת התמודדות של האדם עם עצמו הישן.
חלק ג. לסיום
בהעדר אותנטיות אנו ממציאים תפקידים, פורמליים
וא- פורמליים. ממציאים משחקים כדי לספק מרחב וחלל עבור משחק התפקידים, חיינו נשלטים
יותר ויותר על ידי משחקי תפקידים ופחות על ידי תקשורת אותנטית, שורשית, אמתית ללא הזדקקות
למשחקי תפקידים כדי לתקשר.
יחד עם זאת, כמעט שלא ניתן להגיע לרמה של
יכולת לתקשר ולהיות, To be, ללא
העזרה של משחקי תפקידים. גם במשחק התפקידים עצמו ישנן רמות ודרגות התפתחות גבוהות יותר
ופחות, וככל שאדם מגיע לרמת ההתפתחות משחקית גבוהה יותר – תפקיד הבוגר – אצל אריק ברן,
ומשחק המאסטר – אצל דה רופ, כך קל לו להגיע
אל האותנטיות. להגיע לרמה הגבוהה ביותר שאפשרית לאדם, שמשם הוא כבר יכול להגיע אל להיות
משוחרר ממשחקי תפקידים. אדם חופשי.
*
להשלמה של המעט שכתוב כאן על הספר: 'המאסטר
גיים', כדאי מאוד לקרא את הספר. הנה הוא במהדורה אלקטרונית, באינטרנט: http://selfdefinition.org/gurdjieff/Robert-S-De-Ropp–The-Master-Game.pdf
*
הרחבה של נושא התקשורת על פי מודלים, בספר:
"אמנות השיחה".
קו עמוק ובלתי נראה חוצץ בין הנורמאליות לא-נורמאליות.
הקו יכול לעבור במשפחות, בכיתות, בחדרים במקומות עבודה, בין שני ידידים ועוד ועוד.
אך הוא גם עובר בתך הא-נורמאליים עצמם; הם מתלבטים, לא שלמים עם הא-נורמאליות שלהם. התלבטות שלא קוראת לנורמאליים, הם שלמים במאה אחוז עם הנורמאליות שלהם. הם גם לא יאפשרו דריסת רגל לאדם שמייצג אי נורמאליות בחייהם (אלא אם כן הוא נמצא בפיקוח של מישהו מוסמך…).
רוב הא-נורמאליים היו מתחלפים ברצון עם הנורמאליים. ואילו הנורמאליים לא היו מתחלפים בשום פנים ואופן. הנורמאליות שלמה עם עצמה, שקטה, שבעה, מרוצה: "הכל בסדר, הכל כפי שהוא צריך להיות, ואנחנו במקום הנכון", וכדי להגן על הנורמאליות (מפני הא-נורמאליות) – הא-נורמאליות מתנהלת תחת פיקוח הדוק, (גם אם לא רשמי) מצד סוכני הנורמאליות… (אך על כך בהרחבה במאמר אחר שלי על הנושא).
לגבי זהות הנורמאליים אין בעיה, אלה פשוט הרוב, האזרחים המהוגנים והממוצעים ("קופסאות קטנות", כשם שירה של מלוינה ריינולדס ששר פיט סיגר בשנות החמישים המאוחרות). אז מה לגבי זהות הא-נורמאליים? מי הם בדיוק? (כי עד עכשיו יש לנו רק שם מאוד כללי), ובכן, כדי להבין אותם יותר לרוחב – ניתן לייחס להם כמה איפיונים ושמות: מסוממים, אאוטסיידרים, משוגעים, חולי נפש, לחוצים, חרדים, לא משתלבים, חסרי שקט נפשי, מדוכאים, פסימיים, הוזים, לא מרוצים ועוד. אך נוסף לצד החושך יש להם גם את צד האור: אנשים רגישים במיוחד, חולמניים, אמנים, סופרים, משוררים, יוצאי דופן, מבריקים, עדיני נפש, בעלי חזון, בעלי שאר רוח, מקוריים, אותנטיים, רואים עצמם כבעלי שליחות, רוחניים, דתיים ועוד.
שיר שמבטא היטב את הלך רוחם של הא-נורמליים לגבי עצמם הוא: Mad world
וצריך להבהיר: השייכות לאחד משני המחנות הללו אינה עניין שאפשר להשפיע עליו במהלך החיים, כך שאדם יעבור ממחנה אחד למחנה אחר. הרוב המוחלט של שוכני 2 המחנות נולדים עם זה טבוע בהם. (עם זה, יכול להיות שבמהלך החיים על האדם להשיל כמה קליפות כדי שתיחשף הבטנה הפנימית ועליה מוטבעאו הסימבול של הנורמאליים או של הא-נורמאליים).
אנשים מן המחנה הנורמאלי ניזונים נפשית מיוצרים שברובם הגדול מצויים במחנה הא-נורמאלי. יש אנשים נורמאליים שניזונים נפשית מספרי טיסה וטלנובלות, ויש כאלה שלחם חוקם זה מחזות של שייקספיר וספרים של א. ב. יהושע. ואותו הדבר לגבי היוצרים הא-נורמליים, יש יוצרים ברמה גבוהה וישנם יוצרים ברמה נמוכה. רוב היוצרים השייכים לזרם הא-נורמאלי – נאחזים באומנותם כמו בזיז בדופן של נהר עם זרם עז, כדי לא להיסחף בזרם העז של הא-נורמאליות.
הנורמאליים חיים כשסביבם רשת חברתית ענפה, תומכת ופעילה(נסיעות ביחד לחו"ל, ביחד בחוג בית ביחד באירועים משפחתיים וכו'). והרשת החברתית התומכת הזו מאשרת ומאשררת להם בכל מפגש עד כמה כולם בסדר; הם אומרם פחות או יותר את אותם הדברים, משמשים פה לאותה השקפת עולם ועוד. (ויש בזה נוגד חרדה משמעותי, למצוא מחסה מפני החרדה על ידי אישור של הרוב, יש לנורמאליים משוכנעות שהרבה אנשים לא יכולים לטעות ביחד, שזה משפט מוטעה ביותר, אבל על זה בהזדמנות אחרת). הינה למשל דוגמא אחת אופיינית לאותם דיבורים, אותה השקפת עולם (שמאשררת לכולם שהם בסדר): היחס לנכדים. זה אותו התקליט אצל כולם כמעט; התמוגגות ואפילו אאופוריה מביקור הנכדים או אפילו התבוננות בתמונות שלהם. ומעניין שבאותו עניין, הא-נורמאליים פחות מתרגשים מעניין הנכדים.
ומרשת חברתית תומכת אצל הנורמאליים, למצב החברתי אצל הא-נורמאליים. ובכן הם בודדים למדי, או שיש להם חבר אחד או שניים בודדים וא-נורמאליים כמוהם. אך כאן יש לא-נורמאליים בעיה נוספת– הם מאוד אינדיווידואליסטים, אין 2 חברים א-נורמאליים עם אותו מבנה נפשי. כל עותק הוא עותק מקורי, במהות שלו. והסיבה לזהות הזו בין הנורמאליים והשוני בין הא-נורמאליים, קשור לאובייקט העיקרי אצל כל אחד מן המחנות הללו. אצל הנורמאליים זו המסכה החברתית, "מה אני משדר מבחינת מה שמצפים ממני להגיד או איך עלי להגיב". וכאן אין בעיה גדולה ליצור זהות, כי המסכה לא נולדת מבפנים, היא מאומצת מבחוץ. והיות וזה נעשה בעיקר על ידי חיקוי, ניתן להגיע לרמות די גבוהות של זהות מסכתית. אצל הא-נורמאליים לא מדובר על מסכה מאומצת, אלא על נפש, או מבנה נפשי ייחודי, ואין שתי נפשות זהות או דומות. וזה אומר שהם יכולים לחוות בדידות גם עם רעיהם הקרובים. את אשר חי בהם באמת הם יותר יכולים ליצוק לתוך יצירה אישית מאשר לצקת אותה לדיאלוג עם חבר טוב. (הערה: גם היכולת לצקת את אשר בנפשם ליצירה אותנטית, מותנה בכך שלא אשפזו אותם קודם לכן, במקום שהתרופות ומכות החשמל מגבילים במידה רבה את היכולת היצירתית האותנטית).
ועוד דבר בתת נושא שאקרא לו: "אני בסדר". ובכן הנורמאליים 'בסדר'. הם תמיד בסדר, הכל אצלם בסדר. הם לא כל כך סובלים מבעיות נפשיות, כמו מתאונות ומחלות פיסיות.
הא-נורמאליים 'לא בסדר'. והם עצמם לא בסדר כמעט בכל מקום; בעבודה הם לא בסדר, בנישואין הם לא בסדר, כילדים הם לא בסדר. וגם בתוכם לא בסדר: הם מלאים רגשות אשם, חרטה וסבל. שוכחים לראות עצמם דרך הצד הגבוה, היצירתי הרוחני, ובחלק גדול של הזמן מביטים בעצמם דרך עיני הרוב השפוי. ועל כן הם לא חיים בשלום רוב הזמן אם מה שהם 'רואים' בתוכם.
כן, קו עמוק ובלתי נראה מפריד ביניהם, אך עם זאת מתקיימת תקשורת בין יחידים השייכים למחנות השונים מעבר לחומת הזרות; לנורמאליים אין בעיה עם תקשורת כזו, כי לרוב, הא-נורמאליים מתחזים בה לנורמאליים (מה שגורם להם בתוכם לסבל עמוק).
וכך הא-נורמאליים תמיד חצויים, בעוד שהנורמאליים שלמים למדי עם הנורמאליות שלהם. ושום דבר לא ישכנע אותםשיש משהו שהוא לא רק שטוח, בינוני וחסר משמעות בחייהם, אלא אף פגום ושלילי. למשל מלחמות. כמעט כל המדינות בעולם חוות אחת לכמה עשרות שנים מלחמות נוראות עם מדינות שכנות. מלחמות בהם נשלחים מאות אלפי נורמאליים צעירים לטבוח במאוד אלפי צעירים ממדינות שכנות, שגם הם עושות אותו הדבר בחזרה. הצעירים חווים דברים נוראים עושים דברים נוראים והדבר היותר מפליא הוא שלאחר המלחמה, הם חוזרים לנורמאליות השטוחה והחדגונית כאילו כלום לא קרה, למעט הלומי הקרב (שרובם כמובן א-נורמאליים).
אחד מן הספרים המשמעותיים ביותר לגבי המפלצתיות והנורמאליות (הפוסט מלחמתית) של חיילי מלחמת העולם הראשונה נמצא בסיפרו של אריך מריה רימק הגרמני: "במערב אין כל חדש". הספר נפתח בסצנה בה פלוגה של 150חיילים, יוצאים לקרב, חוזרים 80 חיילים, ושעה מאוחר יותר הם ניצבים בתור לאוכל. והדבר היחיד שממלא אותם זה שכל אחד מהם יקבל עכשיו מנה כפולה של אוכל וטבק. (כי הטבח הכין 150 מנות).
דוגמה נוספת ליכולת השיקום שלהם ממצבים קליניים קשה בחזרה לנורמאליות שפויה – היא במה שבני זוג נורמאליים מסוגלים לעשות האחד לשניה במהלך הליך גירושין סטנדרטי. הם אומרים דברים איומים האחד על השניה, ומתנהגים בצורה ממש מכוערת כלפי האדם שרק לפני מספר שנים היה האדם היקר ביותר בעולם עבורם. וגם כאן, הגירושין (מכוערים ואגרסיביים ככל שיהיו) לא יפרו את שלוות הנורמאליות שלהם. הם אוספים את השברים, ברוב המקרים (אם הם צעירים מספיק) מוצאים פרטנר ובונים זוגיות חדשה ושוב, נורמאלית להפליא. מעט מאוד צלקות נשארו, כאלה שפוגמות בשלוות הנורמאליות שלהם.
וכך שום דבר לא יפר את שלוות הנורמאליות. לא מלחמה, לא גירושין. וגם אם יתפסו מי מהם במעילה, או בהטרדה מינית ממושכת, הם יכחישו הכל, ובתום תקופת העונש יחזרו להיות נורמאליים כאילו כלום לא קרה. אין כמעט מקרים של נורמאלי שנתפס בקלקלתו ולאחר שנענש (או לא) הוא סובל מייסורי מצפון קשים, וקשה לו לשקם את חייו בגלל שאינו יכול להשלים עם מה שעשה.
וזה אולי הדבר היותר מפליא בהם, 'הגמישות' הזו, לחזור לנורמאליות לאחר חריגות פרועות, כאילו כלום לא קרה. (לדבריהם הכל עלילות ואין בם טיפת רגש אשם). את ייסורי המצפון ורגשות האשם הם משאירים לא- נורמליים; זו ההתמחות שלהםJ
אין להם לנורמאליים בעיות מצפון עם התנהגות מכוערת, משפילה, או לא הוגנת (מצידם כמובן), הם מיד עושים דיסוננס קוגניטיבי. ההתנהגות שלהם אינה אף פעם הבעיה (עבורם), העיקר עבורם זה המשחק החברתי, התוויות החברתיות ועיקר העיקרים: המסכה החברתית. הם יכולים לדרוס את מצפונם פעמים רבות; לרמות, להוליך שולל, להיות קטנוניים בקשר לכסף (אלא בקשר למה?). אך העיקר עבורם שלא יופיע סדק במסכה; לשמור על פאסון של הנורמאליות השלווה והשאננה; הכל בסדר, בסדר גמור.
והם מותירים את כל 'הלא בסדר', לשעירים לעזאזל, ל"לא בסדרים". הם (הא-נורמאליים) משמשים עבורם כמעין טוחן אשפה. שהם ירגישו אשמים. וכך קורה דבר מעניין, שחלק נכבד וגדול מרגשות האשם שהם אמורים להרגיש עובר איכשהו לא-נורמליים, שמנקזים את המוגלה עבורם אל מחוץ לחייהם השלווים והנקיים של הנורמאליים. ואל תוך תחום חייהם המסוכסך, הלא יציב והבעייתי של הא-נורמאליים.
והאם הנורמאליים אומרים 'תודה' ללא-נורמאליים על השירות הזה? חלילה. זה עלול עוד להסב את הסטיגמה בחזרה אליהם. רגשות אשם זו הטריטוריה הבלעדית של הא-נורמליים.
אבל עדיין, יכול לבוא אדם ולשאול (שלמרות התיאור המפורט) האם יש 'חוק אצבע' שבאמצעותו ניתן להבדיל בין הנורמאלים לא- נורמאליים? ובכן, כן; החיים של הנורמאליים מאורגנים, מסודרים, הכל כפי שצריך להיות. ואילו אצל הא-נורמאליים חוגג הבלאגן. בלבול, כאוס. זה כאוס שנגרם להם כתוצאה מכך שהם מאמצים לבחינת עצמם את עיני הרוב הנורמאלי. רואים עצמם דרך אמות המידה של הרוב הנורמאלי.
אה כן, ועוד דבר, הם (הא-נורמאליים הם חסרי מזל. כן, המזל מחייך תמיד ורק לאלה שהם חלק מן הקונצנזוס. תגידו צירוף מקרים, תגידו קונספירציה (קולקטיבית תת הכרתית), איך שלא תבדקו את זה תראו שמזל וחוסר מזל נופלים באורח מופלא לשתי המחנות הללו. מזל לנורמאליים וחוסר מזל לא-נורמאליים.
ובכל סיבות אלה ואחרות – הא-נורמאלי תמיד ינסה לבחור להיות נורמאלי. אך גאולתו תגיע רק יבין היטב את העיוות הזה אצל רוב בני האדם- להיות שייך לרוב הצודק, ולהיות בינוני ושטחי וחסר ספק לגבי מה שהרוב מחשיב כחיים נורמאליים. – זה צד אחד של המשוואה של אפשרות גאולתו – ראייה נכונה של 'הנורמאליים'. הצד השני של גאולתו הוא בכך הוא צריך לקבל את גורלו ולהזדהות עימו. אך זה לא מספיק, עליו להיות נצר גאה לזן של אנשים שמהווים את הנפש או הנשמהשל המין האנושי, בכל זמן נתון. ואז, ורק אז יוכל לראות בתוכו את היופי הפנימי וההרמוניה, את השקט והרוחניות העמוקה (שכל הזמן שכנו שם כפוטנציאל). נכסים שלא יסכים בשום פנים להחליפם עם המזל והסדר שבחייהם של הנורמאליים. עליו לזהות את זה בתוכו ולבחור בזה עם כל כולו ולהעדיפו על פני האלטרנטיבה (הנורמאלית), אחרת יחמיץ את חייו שלו (שכתוצאה מכך) יהיו תמיד מלאי סבל וייאוש.
בחרתי להתחיל עם השיר הזה של לוקין. כי עבורי, ואני מקוה שגם עבורכם, הוא מעביר את מסר הניכור, ובעיקר את חוסר האנושיות.
המדובר על מצב של התדרדרות, כמו למשל אלצהיימר, החולה אף פעם לא מחלים, לא משתפר, והמחלה לא נעצרת. המחלה שלנו היא ניכוריוזיס. התפוררות והתנוונות איטית ומתמשכת של המולכים העצביים של תחושות של אנושיות כלפי אחר.
אנו מכירים מחלות שמכות באנשים, באנשים זקנים, מחלות כרוניות אנו קוראים לזה. מחלה כרונית, היא מחלה שלא יוצאים ממנה ובסוף מובילה למוות. אני זוכר כילד, הלכתי לבית הספר דרך בית חולים למחלות כרוניות, (ברח' תל חי בירושלים) וכמעט כל בקר, הייתה גופה, בצריף העשוי מפח מגולוון, שעמד בפאתי בית החולים, ממש על המדרכה.
אך איננו מכירים מחלות שמכות באוכלוסיות שלמות. מחלה שאחת הסימפטומים שלה היא דמנציה של היחס לאחר. ניכור הוא מוות (בינאישי) זוחל , כמו קפיאה של אדם לבוש בקושי, המצוי כל הלילה בשלג. בהתחלה קופאים האברים החיצוניים, האף, האוזניים, קצות האצבעות, ואז זה זוחל פנימה, עד שמגיע לכלי הנשימה וללב.
כך בניכור, רק שאותו לא מרגישים, כי כל העניין באיבוד האנושיות, מבוסס על איבוד רגישות ומודעות בו בזמן, למשהו שהולך לאיבוד. ואתה לא יכול להיות מודע למשהו שמתנוון אצלך, כי מה שמתנוון אצלך זה בדיוק מה שאמור לעשות אותך מודע לאותו דבר שמתנוון אצלך, רגישות לאחר. אם רגישות לאחר מתנוונת, איך נדע?
מרגישים פחות ופחות, נעשים יותר ויותר כהים, אטומים לסימנים קטנים של מצוקה וסבל אצל האחר, זה פחות ופחות מזיז לנו. וזה כה נוח, כי הרגישות הזו מעצבנת, כל דבר קטן מקפיץ את העצבים הקטנים ואת החיישנים הזעירים בתוכנו. באיבוד רגישות לאחר, רואים את העוול שנעשה לו, או את סימני הכאב הרגשי הקטנים המופיעים כדליפות בשפת הגוף שלו, וכה קל לעבור הלאה. שום דבר כבר לא מתריע בתוכנו.
והכי 'עוזר' לנו לעבור הלאה, זה שיתוף הפעולה השקט של האחרים עם ההתעלמות שלנו. עוברים הלאה כולם. אף אחד לא ינזוף בנו על ההתעלמות. להיפך, אם נעשה רעש, ינזפו בנו, אנחנו מגזימים, זה לא כל כך נורא, וחוץ מזה, וחוץ מזה, וחוץ זה, (אף אחד לא יגיד את המלים הבאות, אך זה משודר) מה זה עניין שלנו? מה זה קשור אלינו? אין לנו צרות משלנו גם מבלי לשם לב ששהוא עגום היום ועיניו כבויות כבר חודשיים?
חלק ב':
כל זה החל מפעפע בי למקרא כתבה במוסף הארץ של יום שישי, 28.3.14. הכתבה נקראה: "השואה כפי שלמדנו.". עוד כתבה על ניסיונות של "יד ושם" להקים ולשמר מודעות לנושא השואה, והפעם הכתבה הייתה על מרצים ישראלים שעושים זאת בבתי ספר בגרמניה. הילדים הללו, לא רק שאינם כבר נכדים של אלה שלקחו חלק בהשמדת היהודים, הללו היו כנראה כבר סבא רבא שלהם. במלים אחרות: זה קרה לפני המבול.
אני זוכר, כילד, למדנו על מלחמת השחרור, והיא התרחשה, כשבע שנים לפני ששמענו על 'גוילי אש' ושמות כמו ג'ימי, שירים כמו: 'אליפלט' וכו'. ואכן זה היה עבורנו כתקופת המזוזואיקון. שלא לדבר על ילדים ששומעים על משהו שהסבא רבא שלהם אולי השתתף בו.
רוב הכתבה הייתה על גדעון גרייף, פרופ' להיסטוריה, זמר דתי כילד.
הנה קטע מדהים, לא יאומן מתוך הכתבה:
"רוב התלמידים הגרמנים, כך מעיד גרייף, מביעים אמפתיה לגורל היהודים בשואה, מגלים עניין בפרק האפל בהיסטוריה של המדינה שלהם, ושואלים שאלות אינטליגנטיות, המביעות התמצאות טובה. איזה נוער נהדר אני פוגש, איזה אנשים צעירים מופלאים! איפה הם היו אז. למה קולם לא נשמע אז"? הוא תהה בסוף חודש נובמבר האחרון, כשהתלוויתי אליו לשבוע מרוכז של הרצאות במערב גרמניה. הנוער הגרמני מגלה יותר ויותר עניין בשואה – הפוך מהמצב שממנו חששנו בעבר. הם לומדים על השואה מעל ומעבר, המורים שלהם מקדישים לנושא השואה זמן ניכר, הם נוסעים לאושוויץ למסע לימודי ומקדישים לנושא יותר זמן ממה שהמסגרת הפדגוגית מחייבת", אומר גרייף".
עד כאן הפיסקה. לו היו לי שערות – הן היו סומרות. לא להאמין למה שכתוב כאן. האופטימיות של גרף משכנעת. אך הסאבטקסט שעולה ממנה, הוא שאבות סבותיהם נתקפו בסוג של וירוס מטורף, ולא רק שהם חסינים מפניו, אלא שהם לומדים מן המחלה של אבות סבותיהם וזה הופך אותם לאנשים טובים יותר ורגישים ומודעים יותר לעוולות הזולת. אני יודע, זה לא כתוב כאן. אבל זה יותר גרוע, זה מרומז, וזה נכנס יותר עמוק, ואין דרך להיות מודע ולהתגונן מפני זה.
מה, באמת? נוער נפלא? אנושי? אז אבות סבותיהם היו מה? מוטציה מטורפת של הטבע? ועולה מן הכתוב שאולי טוב שכך, כי כתוצאה מכך (מרמז גרייף) הצאצאים שלהם יהיו יותר זהירים מליפול לאותן מלכודות של לשים מיליוני אנשים בתאי גזים.
כל שצריך זה אדם מלומד שמראה מה קרה, מסביר, התלמידים מבינים, והם לא יעשו דבר כזה שוב. כאילו הכל הוא עניין של הגיון. ולנאצים פשוט לא היה הגיון, וכשמקנים את זה לתלמידים הם יהיה אולי אנושיים יותר?
והמסר היותר נורא הטמון מאחורי המלים זה המסר שחוסר האנושיות הנורא והמפלצתי של הנאצים. לא קשר אלינו, אנחנו אחרים, ובעקבות הלימוד ממעשי הזוועה שלהם נהיה אפילו יותר אנושיים. חוסר אנושיות? לא בבית ספרנו. זה קרה לאחרים, למה להם? השד יודע. וירוס אולי? אבל זו תופעה חד פעמית. ועכשיו, אחרי הנאצים, נהיה אפילו עוד יותר רגישים לסבל של אחרים.
איזו הולכת שולל נוראה.
הם לא רואים? לא רואים את חוסר האנושיות המשתולל בכל מקום, ותמיד בשקט בשקט, על ידי התעלמות מתורבתת, מנומסת אפילו. מכבים את האנושיות בתוכנו פנס אחר פנס, ובחושך לא רואים את הסבל והמצוקה של הזולת.
לא! הנאצים לא היו תפעה ביזארית, מטורפת, חד פעמית, מוטציה, וירוס. משהו שקורה רק לעם מסוים ורק לדור מסוים, ורק תחת שליט מטורף מסוים. הנאצים לא עד כדי כךרחוקים מאיתנו. ההתעלמות הקטנה שלנו ביום יום האפור מצוי על אותו קו רצף. שלהם אגרסיבי אקטיבי, שלנו אגרסיבי פסיבי.
הם נתנו ביטוי מטורף,מוקצן ואיום למשהו שאולי בצורה מאוד פסיבית חי ביום יום האפור בינינו לבין אחרים. לא ממש איכפת לנו. להיפך, שלא יביאו את מגיפת הרגישות האמפטית לבית שלנו למשפחה השלווה שלנו. נניח שאנו מתארחים בביתו של זוג שחווה קשיים בזוגיות. אפילו אם בני הזוג הללו נמצאים בתהליך מטורף של גרימת סבל הדדי קשה זה לזו, בואו נדבר על משהו נעים, על דברים טובים, לא על זה, למען השם, לא על זה.
ועם זאת, אנחנו לא רעים. כואב הלב לראות יולדת מאבדת את ולדה ומתה כתוצאה, כנראה, מרשלנות רפואית, אנחנו בהחלט מצקצקים. ולראות תינוק משוטט על הכביש כי הלך לאיבוד, ליבו של מי לא יחלץ מיד לתפוס אותו ולהביא אותו לתחנת המשטרה הקרובה. לא איננו רעים לאחרים. לא מעט אנשים יעצרו כשהם חוזים בתאונת דרכים ואפילו יסיעו בעצמם את הפצועים לבית החולים.
וגם את הורינו הדמנטיים והסובלים נקפיד לבקר פעם בשבוע (לפחות) במוסד הסיעודי.
וישנם רבים המתנדבים באירגוני סיוע למיניהם, לעובדים זרים, לאימהות חד הוריות, לנשים מוכות. לעניים שאין להם ארוחה חמה ביום.
אך אולי כל זה אינו אלא עלה תאנה. איך אנו מגיבים לאדם בעבודה, סתם בעבודה. שיושב איתנו לקפה ואולי לפתע יגיד (למרבית הפלצות שלנו): "קשה לי בחיים, אישתי עזבה אותי ואיני מוצא את עצמ". האם האנושיות תפרוץ מאיתנו כגייזר אדיר, או נגמגם, לא נדע מה להגיד, ננסה לנחם. להציע להרשם לאתר הכרוית באינטרנט ("אני בדיוק מכירה מישהי שהתגרשה, והכירה שם בחור חמד והם מה זה מאושרים").
חלק ב':
בני אדם הצליחו להשתחרר מן האנושיות שלהם.
כי יכול להיות שהאנושיות נתפסת כמשקל מכביד.
אנושיות מסרבלת את המעבר דרך החיים. כשיש קשיים אצל האחר, אנושיות לא מקלה, שהרי צריך להתחשב באחרים, ולקחת אותם בחשבון ולהתייחס אליהם.
קשה לנו להיות אינטימיים עם אחר, (רק בגלל שכמונו, הוא אדם).
עם זאת אנו רגילים שהכל אישי, כל מה שנוגע לנו; המקום ההיררכי שלנו אצל האחרים, הכבוד שאנו מקבלים (או לא) יחס פוגע מצד אחרים – כל אלה תופסים את המרכז של תשומת הלב שלנו, וכשזה כך, אין מספיק מקום להתייחס לאחרים שלא בהקשר האישי שלנו. (של איך אנו נתפסים בעיניו וכו').
מרוב 'אני' אין מקום 'לאחר'.
ובמיוחד כשמוסיפים לא סתם אחר שעומד בתור לפנינו או אחרינו בסופר, אלא אחר שקולטים ממנו את הכאב שלו, הייאוש שלו, המצוקה שלו, את מצב השפל של התקוות, ומצב הגאות של האכזבות – למי יש כוח לזה בכלל? אצלנו זה מופיע כסירבול, אין לנו את המלים, לא יודעים מה להגיד, אך האמת היא שכשאנו נדרשים לאנושיות כלפי האחר, אנו כמו במדינה שאיננו דוברים את שפתה, אנו כקרפיון שמוטל מחוץ לאמבטיית המים. זה מחוץ לתחום שלנו
אבל שיהיה ברור, איננו רעים, מושבים קדמיים באוטובוס שמורים לנכים. כמישהו חונה בחניית נכים, ואין לו תוית נכה, רבים מאיתנו יגשו אליו וידרשו שיפנה מקומו מיד. נעצור את המכונית במעבר חציה כשאישה עם תינוק בעגלה ממתינה בסבלנות לעבור. שלא לדבר על תינוק שהושאר באוטו עם חלונות סגורים ביום חם. אוה אז נעשה רעש גדול.
אבל כל זה טכני. לא מערב את הנפש שלנו, את האכפתיות הפנימית שלנו. זה מזעזע אותנו כאזרחים אך לא כבני אדם (בעלי נפשיות ורגישות לאחר).
האם אנו יכולים לתאר לעצמנו את המחזה הבידיוני הבא. אדם מבוגר ניגש לקופאי ברכבת ובמקום לנקוב בשם המקום אליו ירצה להגיע, ואם חפץ הוא רק בכרטיס הלוך או בהלוך חזור, הוא אומר לו משהו כמו: "קשה לי בחיים, עצוב לי, בודד לי. אלה לא החיים שחשבתי שיחכו לי. כל כך רציתי רק לדבר עם מישהו, להגיד משהו על זה למישהו, לאחר כל הימים הבודדים הללו". איך יגיב הפקיד/ה לגוש האנושיות השותת דם וכאב הזה שמונח כה לפתע על המשטח שנועד לכרטיסים מצד אחד ולכספים מן הצד השני. (האם ינטוש לרגע את הכסא, ייצא החוצה ויחבק את האיש הכה צמא ונואש לחום אנושי?).
או דוד שבא לביקור אצל בן אחיו, והלז שואל מכאנית: "אז מה נשמע"? והדוד עונה: "רע לי בחיי ויש לי הרגשה שלאיש לא איכפת". אך כה רבים מאיתנו חשים ממש כך.
בדרך כלל איננו נזקקים לאנושיות בחיי היום יום, למרות שאנשים כמו האיש הזה חולפים על פנינו יום יום ואפילו שעה שעה. אנחנו מתאמנים ומתיימנים ביעילות, פונקציונלית. אך להיות אנושי לאחר? לא יודעים, לא למדנו, ואם היה לנו, די שכחנו.
כנראה שלעולם לא נפנה לידיד או בן משפחה ונשאל משהו כמו: "ואיך אתה עם החיים שלך?", "קשה לך קצת לפעמים"? "יש לך עם מי לדבר על זה"? "והבדידות, אפילו אם יש לך זוגיות, איך היא? נסבלת, או קשה מאוד"?
איננו יודעים להסתדר עם המטען האנושי של אנשים בחיינו. אפילו עם בני משפחה קרובים, האינטימיות החשופה והעירומה הזו מביכה אותנו.
מה נגיד למישהו שבתגובה ל"מה הענייניים"? בעבודה, יגיד שאתמול גילו אצלו סרטן בשלב 4. האם תפרוץ מאיתנו אנושיות, אמפטיה, חסרת גבולות עוטפת וחובקת. (וזה כל שצריך לפעמים), לעזור? ודאי שזה לא יעזור, לא מדובר על מיומנות או פונקציונליות, מדובר על אנושיות.
מן הסתם זה ששמע את הבשורה הקשה מן החולה הטרי, יחוש גולם גמור. כל השכלתו והמיומנות בעבודה לא הכינו אותו לזה, והם לא יעמדו לצידו כאן.
ובנוסף לכך, אולי תצוף בו בפנים, עמוק – איזה מן טינה: "מה הוא היה צריך לשפוך את זה עלי עכשיו ברבע לתשע בבקר"? בשביל מה יש פסיכולוגים, רופאים, כדורי הרגעה לעזאזל. אבל לפנות על כך סתם לבן אדם? (רק בגלל שהוא בן אדם?)".
איננו יודעים להיות אנושיים, אישיים, אינטימיים, שלא לדבר על אמפטיים – עם האחר, גם אם אינו סובל, אלא סתם אדם מזדקן הגורר עצמו דרך תבניות סוציאליות ותפקידים שונים.
איננו יודעים כיצד לנהוג באנושיות, להגיב באופן אנושי. שלא לדבר על לצפות לאנושיות ממישהו (שאולי נוכח שקשה, לי, לא פיסית, נפשית).
כן, איבדנו את היכולת האנושית, כפי שאפשר לשכוח שפה, או איך להגיע ממקום למקום (לאחר שלא עשינו זאת זמן רב).
שכחנו איך להיות אנושיים. זה זר לנו כל עניין האנושיות הזה. קל לנו עם הפנים האטומות ברכבת, במכונית או באוטובוס. אנושיות זו שפה נשכחת שהלכה לנו לאיבוד.
והכוונה לא לאהבה, אל אלה שהם שלנו ואנו שלהם. אלא לאנושיות סתם לאנשים שקרוב לודאי חשים אבודים די כמונו.
מתי זה הלך לאיבוד?
ולא רק שזה לא בא לנו טבעי, זה לא בא לנו בכלל.
משנה לשנה, קל יותר להיות זר לאחר מאשר אנושי.
האנושיות נעשית לנו קשה ומסורבלת, אך הזרות באה לנו יותר ויותר בקלות.
ואם זה כך (וזה כך) אז מה יהיה? מה יהיה? מה יהיה בסופנו בלי האנושיות הזו?
כי אם זה הלך, מה נשאר? מה?
**
הערה: רשימה זו הייתהאמורה להיות חלק אינטגרלי מספרי הבא: "החיים, רשימות מן הגלות", שייצא לאור כנראה בתחילת חודש מאי 2014, אך לצערי, הוא נכתב לאחר שעריכת הספר הושלמה. גבריאל
אחד הנתקים החשובים ביותר שעל האדם לעשות בדרכו אל עצמו, בדרכו אל הגשמת החופש האישי שלו, היא הנתק ממחנה ההסגר של החברה.
או אפשר להציג זאת אחרת; בדרכו של אדם אל עצמו – הוא חייב להתפכח ולהתעורר מן האשליה החברתית, עליו לעבור ולצאת ממציאות המאיה החברתית, בדרך אל המציאות האולטימטיבית של 'העצמי'.
רובנו מסתבכים ברשת הזו בדרך ונילכדים בה, והולכים ומסתבכים ככל שעוברות השנים.
כפי שאדם, בדרך להתעורר בבקר, שב ונרדם, הולך ונרדם, עד שהוא נרדם לבלי קום, כך מסתבך האדם בקורי העכביש החברתיים; מתקדמים וכושלים, מסתבכים בקורים הדקים והבלתי נראים. עד שנלכדים בהם לגמרי.
ואכן, זו אנאלוגיה אחת: מחנה הסגר, השניה – שינה, השלישית קורי עכביש, והרביעית – רחם; כולנו טמונים ברחם החברתי, כעוברים, כביציות לא מופרות. הרחם עוטף את העובר ברחמים וברוך מעושים, פנימה מוחדרים מזון, אויר, וגם סרטים וסיפורים והמון דברים שנדמים כחיים מלאי עניין והתרחשות, מוקרנים על דפנות הרחם. בתחילה אכן הוא רחום חנון ורחום, אך רק כל עוד האדם הנו עדיין עובר, עדיין ילד חסר ישע וחרד , אז זה עדיין רחם מגונן רב אפיים ורב חסד. אך רק בעודו עובר, בדרך להיוולד כאדם אינדווידואלי. בהמשך הופך הרחם לשתלטן, חונק, מכווץ את שריריו. חוסם את אלומות האור הדקיקות המנסות לחדור דרך צוואר הרחם. תודעתו ועצמיותו של העובר נרדמים וישנים וזאת בשעה שילדותו ונעוריו חולפים להם, לבלי שוב, בסביבה המוגנת והמגוננת הזו.
כולנו אמורים להיוולד לתוך חברה, שהרי חסרי ישע אנו; כתינוקות, אין לנו עדיין רגליים ופה ותודעה, זקוקים אנו לאחרים, שיהיו לנו לקביים – עד שנעמוד ברשות עצמנו, משענת – עד שנוכל להחזיק את עצמנו. אך הקביים והמשענת הפכו לזרועות ושלוחות של דוקטרינה דומיננטית, לא משחררת, "משורה יצילנו רק המוות", או גיל הפנסיה…
החברה, במקום לתמוך בנו קלות, עד שנעמוד על דעתנו – חוטפת אותנו מידי עצמנו, כמו המכשפה בהנזל וגרטל, מפתה אותנו לבית בורגני, עשוי מגבישי סוכר, קוביות שוקולד, פצפוצי אורז ושכבות מרמלדה. שם תקריב אותנו, ילדים קטנים, למולך החברה התמיד רעב.
גופנו אמנם חי בחיים האלה, אך זו תודעתנו שמוקרבת למולך החברתי, זו עצמיותנו, מחשבתנו החופשית – שנשרפות באש. אש השולחת להבות חורכות, להבות של השגיות, תחרותיות, דעת קהל, לחץ קבוצתי, רגשי אשמה ועוד ועוד.
הילד בא ומתקרב למכשפה, לנציגת המולך, ידיו פתוחות ופרושות לרווחה, חיוך של אמון בעיניו, כלפי הפטרונים שמקדמים אותו, בשם החיים, בשם העולם, בשם אלה שיודעים. חש שהנה הם באים לעטוף אותו באהבה ואור, להוביל אותו כלפי החיים. אך לא היא, הוא מתקרב ומגיע אל קץ הילדות ומות העצמי.
פעם הקריבו למולך ולבעל ולאשתורת, ילדים וילדות קטנים, היום הגוף נותר, רק החיים הפנימיים מוקרבים. וכך נותרים אנו לעצמנו ולחיינו, ללא ילדותנו, לא נישמת הילד. נשמה שלא צמחה לליבה הפנימית שלנו כבוגרים; נחמסה לנו בעודה באיבה. וכך נותרנו כזומבים, נטולי מימוש פנימי וללא תודעה ערה. האש שהייתה אמורה לבעור בשתיהן, מזינה עתה את אש המולך החברתי.
וכך נותרנו כולם – אנשים ריקים, אנשים מתים, שרים את הפזמון ששרים כולם. המלים והלחן הן של הקולקטיב. במקום שהאדם ייצור את עצמו מתוך הקודש שבפנים ויזרום את מהותו אל החוץ – בא החוץ וכובש ומחלל את מקדש המעט של האינדווידואליות האישית והאינטימית.
הזהות הלאומית, העדתית, הדתית, המיגדרית, המקצועית – שלחו משושים רבים ובלתי נראים אל תוך החלל הפנימי, שעכשיו מאוכלס במה ששייך לכולם ובאותה עת זר לייחודיות המיוחדת שהייתה אמורה לפעם באדם המקורי והחד פעמי.
גם הדת? האם גם הדת חומסת אותנו מאיתנו? האם גם היא מולך חברתי? במקום שתהא דת הנשמה והחיים הפנימיים, הפכה לדת של הרבים המאורגנים ולכן של אף אחד באופן אישי. (הדת היא של כולם ולכן של אף אחד מסויים).
והיא? הניצוץ הזעיר, האישי והפנימי של ייחודיותנו האינטימית? מה עלה בגורלה? אונס ומחיקה; הרבים המאורגנים, חזקים מכל נשמה שבירה ופגיעה. לה אין לובי וייצוג, מפלה או ועד עובדים. נכבשת היא ונמחקת בקול דממה דקה דקה. נעלמת בתוך המולת ההמון השואג את השאגה של כולם.
ניצוץ הייחודיות האישית מתבטל ו'ההם' מולכים, היא נמעכת והם מולכים, בכוח ולתמיד, לעולם ועד.
אם נשלול מבני אדם את כל התפקידים הפורמאליים (מקצוע וקריירה, [כגון רופא או פסיכולוג] ראשות ועדה, אינסטלטור, פקיד, נהג מונית, אב או אם, סב או סבתא וכו') והתפקידים הבלתי פורמאליים, (למשל תפקיד המוביל במערכת יחסים, או תפקיד הליצן במקום העבודה, השוביניסט, או הפלרטטנית במערכת יחסים, או תפקיד הנעלב או הקורבן במשפחה וכו') – אז לא יישאר הרבה. דהיינו, התפקידים שאנו ממלאים (בין אם פורמלית או א-פורמלית), ממלאים את רוב הנפח של חיינו.
חלק נכבד מן האינטראקציות בין בני אדם, אינן אינטראקציות בין בני אדם אלא בעיקר אינטראקציות בין תפקידים. תפקיד משוחח עם תפקיד. מי שמאכלס את התפקיד נותן רק גוון מישני לאינטראקציה, רובה נשלט ע לידי הגדרת התפקיד. למשל, בין פקיד בנק ללקוח, בין ראש אופוזיציה לראש קואליציה, בין עובד לבוס וכו'. (אם נחליף פקיד בפקיד אחר, או עובד מוסך עם עובד מוסף אחר, ושניהם נתקלים בדיוק באותו מצב ובאותו לקוח, מן הסתם יהיה תואם רב בין שני עובדי המוסך ביחס לתגובות שלהם, שמוכתבות בעיקר על ידי דרישת התפקיד. ההבדלים ביניהם יהיו מינוריים ולא משמעותיים בסך הכל), וגם ביחסים לא פורמליים: בין כוחני לקורבן, בין בדחן לאינטלקטואל וכו'. בדרך כלל אלה התיאור וההגדרה של התפקיד שקובעים את עיקר ההתנהלות ולא האדם שבפנים.
וברגע שישנה אינטראקציה בין בני אדם נטולי תפקיד, יכול להיווצר אחד משלושה מצבים;
א. מצב שהרגשות הלא מודעים שלהם משתלטים ולוקחים אותם לכל מיני מקומות (בדרך כלל מקומות לא כל כך טובים…)..
ב. שיחת חולין שטחית, להג ופטפוט, שבה מדברים על דברים כדי להעביר את הזמן.
וג. כמובן יכול להיווצר מצב שלישי שבו האנשים לא ידעו על מה לדבר וכיצד להתנהג.
רוב בני האדם חשים הכי נוח כשהם מדברים מתוך התפקיד שלהם, פורמלי או א- פורמלי.
השתלטות התפקיד על פני החיים הפנימיים – לא מותירה הרבה מקום למשהו אותנטי שיישאר בתוך האדם ובינו לבין הזולת. או להיפך – חוסר האותנטיות, או חסרונו של אני בוגר ומגובש, מביאים לכך שהאדם 'נמלט' אל התפקיד שלו כי שם הוא מרגיש הכי נוח.
ללא התפקיד נחשפת אי היכולת שלנו להיות וליצור יחסים בלתי מותנים ושאינם תלויים בדבר.
אחת הדוגמאות היותר מובהקות לרודנות התפקיד היא, איך לא, תפקיד השחקן; לכאורה זהו מקצוע שבו השחקנים מזדהים עם דמות ובכך מעניקים לנו, הצופים, חוויה בלתי אמצעית עם משהו בסיסי בתוכנו. אנו מעריצים אותם בגלל היכולת שלהם לגלם את הדמות בצורה כה משכנעת. (גם כאן, אם נחליף שחקן בשחקן כשהם מגלמים את אותה הדמות, ההבדלים באופי הגילום יהיו יותר קטנים מאשר גדולים, כי דרישת התפקיד היא שמכרעת והתרומה האישית של השחקן נדחקת לשוליים של התפקיד).
ולא זו בלבד אלא שכל זה מאוד ציני מצדם. לכאורה ההזדהות שלהם עם הדמות היא כל שאכפת להם בזמן שההצגה נמשכת, אך למעשה לא אכפת להם כל כך מהדמות, אכפת להם מגודל התפקיד.
הם יגלמו הכול וכל דמות, באותה מידה של מסירות והזדהות בתנאי שהתפקיד יהיה מספיק גדול ונכבד – מבחינת המרכזיות שלו בהצגה. או לפחות לא פחות גדול מזה שהם התרגלו לגלם. ומנהלי התיאטרון והבימאים מכבדים קוד לא כתוב זה, שלא יקבל שחקן תפקיד פחות בחשיבותו מן הממוצע של התפקידים שגילם עד כה.
לצופה בהצגה נראה כי התואם המופלא בין השחקן לבין דרישות התפקיד הם פרי של מסירותו והזדהותו עם הדמות וגודל כישרונו, ולא היא. כאמור, התואם והמסירות הם עם גודל התפקיד ולא עם אופייה של הדמות. הוא יגלם כל דמות, בתנאי, שכאמור, שלא יצטרך לגלם תפקיד שהוא פחות במשקלו ובחשיבותו מן החשיבות של התפקידים שמילא עד כה. אחרת הוא ידחה אותו בשתי ידיים.
שחקנים הם תפקיד להשכיר. אך מה לגבי בני אדם שממלאים תפקידים מקצועיים או א- פורמליים, ובכן גם הם תפקיד להשכיר. גם להם מה שחשוב אינה נאמנות לדרישות התפקיד (כפי שהם טורחים להפגין) אלא 'נאמנות' לגודל, לחשיבות ולנחשבות של התפקיד, וזאת ביחס תפקיד הקודם שמילאו, ולא משנה שתפקיד זה היה בתחום התמחות אחר לגמרי. למשל הרמטכ"ל שממלא את תפקיד ראש הצבא במסירות עצומה, אך לו יציעו לו לכהן כסגן הרמטכ"ל (תפקיד שהוא היה מוכן לתת הכל כדי למלא רק לפני חמש שנים) וסגן הרמטכ"ל יהפוך לרמטכ"ל – כל המסירות הזו לתפקידו תרד לטימיון.
ובתום תפקידו כרמטכ"ל הוא יחליף את התפקיד הנוכחי של ראש הצבא לו הוא התמסר כל כולו. אך הוא לאוו דווקא יחפש תפקיד בתחום הביטחון, שהיה התחום היקר לליבו במשך כה הרבה שנים. לא תהיה לו שום בעיה לקחת תפקיד בתחום אחר לחלוטין, למשל בנקאות, בתנאי שהדרגה והסטטוס שלו יהיו לא פחות משל אלה של רמטכ"ל. והוא ימלא את התפקיד החדש באותה מסירות, אך זו לא מסירות לתחום, זו מסירות לדרגת הסטטוס שהתפקיד נושא עמו, כי אם יעסוק באותו התחום, רק בסטטוס נמוך יותר, דרגת המסירות שלו תרד בהתאם. (אם יסכים בכלל למלא את התפקיד, ברוב המקרים, יעדיף אפילו להישאר ללא תפקיד, בתנאי שלא ימלא תפקיד פחות נחשב מן הקודם).
ובכך, אינו שונה מן השחקן שימכור וימסור את כשרונו ורגשותיו תמורת תפקיד עם יותר שורות מן הקודם.
כלומר, השאלות: מי אני, מה אני, מה חי בי, מה המהות שלי, מי אני? – כל אלה מתגמדים ונעלמים ביחס לחשיבות של הסטטוס שמעניק התפקיד.
כך מן הצד של ממלאי התפקידים. ומה לגבי רוב בני האדם שממלאים תפקידים בינוניים עד זוטרים, איך הם רואים את בעלי התפקידים הבכירים והנחשבים? ובכן קיימת אשליה גדולה בקשר לתפקידים הנחשבים, גם בשדה הניהול והפיקוד וגם בשדה הבידור, התיאטרון והקולנוע. עבור אנשים בעלי תפקידים רגילים, נתפסים בעלי התפקידים המשמעותיים והנחשקים ככאלה שיש להם חיים מיוחדים, מוצלחים. כאילו מילוי תפקיד נחשק אומר שלאדם זה ישנם חיים מוצלחים יותר מאשר אנשים עם תפקידים פחות נחשבים. ועל כן, קוראים כל ראיון עימם בצמא גדול, אולי יגלו איך זה שחייהם כה מוצלחים, מה שוודאי הביא להם את התפקידים הללו. או שישנה תחושה הפוכה; כאילו כשאדם מקבל תפקיד בכיר ונחשק – חייו הופכים למוצלחים. לא החלטנו מה מוביל למה, אך רובנו מאוחדים בתחושה שיש קשר הדוק בין תפקיד נחשק לבין חיים מוצלחים.
אך האמת היא כמובן, שחיים מוצלחים (יהיו אשר יהיו) אינם מובילים לתפקידים מוצלחים או נחשבים, ותפקידים נחשבים אינם מובילים לחיים יותר מוצלחים או משמעותיים. אין קשר בין השניים. להיפך, כשאין לבני אדם חיים אישיים ופנימיים משמעותיים, השאיפה לתפקיד משמעותי, יכולה לכסות במידת מה על העירום של חייהם הפנימיים והאישיים. וכשהמסכה יורדת, והתפקיד חוזר לארון – נותר האדם עירום ובודד. עם רצונותיו, חשקיו, וקשריו עם האחרים. בדרך כלל רצונות, חשקים וקשרים שאינם משביעי רצון.
הבעיה עם עניין התפקידים, הוא בכך שהם יכולים (וגם עושים) לכסות על פני פשיטת רגל של החיים הפנימיים, על הריקנות שאורבת בפנים, לאחר שהתפקיד מסתיים (זמנית, עד למחרת, או לתמיד, כמו ביציאה לגמלאות)..
וככל שהחיים הפנימיים מצויים בעוני מרוד יותר – כך גדלה משמעותית החשיבות שאנו מייחסים למילוי תפקידים נחשקים. משוכנעים בתת ההכרה שלנו שתפקידים נחשקים יעשו את החיים שלנו למוצלחים (או לפחות יהיה לנו במה לכסות ולהסתיר את חיינו הפנימיים).
עם זאת צריך להגיד שתפקיד (בעיקר תפקיד א-פורמלי) למשל תפקיד הקשוח, או תפקיד השלומיאל אינם מנותקים לחלוטין מאופיו של האדם שמגלם אותם. ישנה זיקה בין תפקיד (בעיקר א-פורמלי) ובין מבנה אישיות, או תכונת אופי. אך זו כמו הזיקה שבין אדם עם מבנה גוף אתלטי ובין שומר ברים. כל שומר ברים כדאי שיהיה בעל מבנה גוף רחב או אתלטי, אך לא כל בעל מבנה גוף אתלטי צריך להיות שומר ברים. כלומר כלפי למלא תפקיד מסוים צריך תכונת אופי מסוימת או תואמת, אך אם יש לאדם תכונת אופי מסויימת, אין הדבר אומר שעליו לגלם תפקיד שבו ייתן ביטוי לתכונת אופי זו.
חלק ב': משחקים.
ישנו קשר הדוק בין תפקידים לבין משחקים. בעיקר בן תפקידים א-פורמליים ומשחקים. המשחק הוא ההקשר, הגשטאלט (תבנית) והמרחב שבו בעל התפקיד מתקשר עם בעלי תפקידים אחרים. התפקיד מאפשר לאדם לשחק משחק שמביא לו רווח אישי. כל בעלי התפקידים משחקים משחקים. בעיקר משחקי כוח ושליטה. במידה והתפקיד רם ונישא, או משחקי כניעה והתקרבנות, במידה והתפקיד קטן או לא חשוב.
משחק הוא יחסים שנקלעו לתוך תבנית שבה לכל אחד מן הצדדים יש תפקיד מוגדר. ללא תפקידים מוגדרים היטב, אין משחקים. ואם אין תפקיד ואין משחק אז האדם חשוף ואם הוא חשוף הוא פגיע. ואם אין לו מערכות הגנה ובגרות רגשית, הפגיעות סוגרת אותו רגשית. לכן הוא זקוק לתפקיד ולמסגרת המשחקית.
אנו למדים מספרות שהתפרסמה בנושא כי ישנן כמה עבודות המוקדשות לנושא המשחקים: אם יש לנו גישה מתמטית, אז אנו יכולים לעיין בעבודות של ג'ון פון ניומן, או נורברט וינר, שפיתחו את תורת המשחקים.
בעבודותיו של הסופר המיסטיקן הרמן הסה אפשר לקרא אודות התיאטרון המגי שבו כל משחקי החיים אפשריים ("זאב הערבות"). רעיון התיאטרון המשחקי מופיע גם בספר האחרון שלו: Glass bead games".
פיתוח והרחבה בעניין ההקשר המשחקי, והפעם מן הזווית הפסיכולוגית – תקשורתית, מצוי בספר המצוין של ד"ר אריק ברן: "משחקיהם של בני האדם".
הנה קטע ממה שכתוב על הספר באתר: "סימניה": "בני אדם נוהגים לחיות את חייהם בתחום יחסיהם ההדדיים, בשחקם ב"משחקים", כדי להתחמק מהתייצבות פנים אל פנים מול המציאות, להסתיר נטיות, להצדיק פעולות, או להימנע מהשתתפות ממשית בקשרים אישיים. (ההגשה שלי, ג.ר.). ד"ר ברן מגיש ניתוח של שלושים וששה משחקים, שאותם הוא מסווג כך: "משחקי חיים"; "משחקי נישואים", העשויים להעסיק זוג כדי שיוכלו להמשיך ולקיים את חייהם המתוסכלים או נטולי ההנאה; "משחקי מין", שבהם מעורר מישהו תגובות אצל זולתו, ואחר כך נוהג כאילו אינו אלא קרבן תמים; "משחקי חברה", המקיפים רכילות בלתי פוסקת או התלוננות כרונית; "משחקי חדר הרופא"; "משחקי עולם תחתון" ו"משחקים טובים"..
בספר זה ברן לא רק מחלק את היחסים ליחסים משחקיים או אותנטיים, הוא גם עושה חלוקה בתוך היחסים עצמם. ליחסים יותר מפותחים ויחסים פחות מפותחים, כלומר יותר אינפנטיליים. שיטת חלוקה זו נקראת שיטת ה T.A. שזה ראשי תיבות של:Transactional analysis
טרנסאקציה מוגדרת באנגלית כ: transaction – the fundamental unit of social intercourse
שיטה זו פותחה על ידי ד"ר ברן זמן רב לפני שכתב את ספרו: "משחקיהם של בני האדם". ופותחה על ידי תלמידו, דוקטור ריצ'רד האריס, בעיקר בספרו: "אני בסדר, אתה בסדר".
בשיטה זו מחלקים את כל המשחקים (עיסקאות) לשלוש חטיבות: הורה, בוגר, ילד. (Parent-Adult-Child).
ההורה – תבנית משחקית זו מצויה אצל אנשים שאימצו לעצמם התנהגות טיפולית. ישנם שני סוגים של התנהגות הורה: סמכותית ותומכת. הסמכותי מאיים (אבא), מעניש יוצר אשמה. התומך מרגיע, מעודד (אמא) וכו'. כאן ישנה הפגנה של דאגה כמעט חונקת לזולת, מלווה בהטפות מוסר – ברגע שנדמה למגלם תפקיד ההורה, שהילד אינו מתנהג בהתאם למצופה.
ילד – הילד נופל לגמרי תחת רגשות אינפנטיליים. יש לו קושי לדחות סיפוקים.
בוגר – זהו אדם שהצליח לפתח בכוחות עצמו התנהגות שקולה ואחראית, תוך שאינו נותן לרגשותיו להשפיע על התנהגותו ותגובותיו. גישתו נייטרלית והוא מצליח לא לקחת באופן אישי את שקורה לו (שלא כמו הילד). הבוגר בוחן ומאבחן התנהגויות ילדיות והוריות ומנסה להביא אותם לווקטור הניטרלי של הרמה שמעל. זו של התבוננות ללא שפיטה מאידך (הורה) ולא רגשי אשמה מחד (ילד). הבוגר עוסק בעיקר בטרנספורמציה של גירויים רגשיים לפיסות פרשנות, מידע והסקת מסקנות.
ד"ר האריס חילק את שלושת התפקידים המשחקיים באשר ליחס שלהם לקונספטים, כך:
הורה – מלמד קונספטים.
ילד – מרגיש קונספטים
בוגר, לומד (ומפיק לקח) מקונספטים.
הטרנסאקציה הפשוטה ביותר היא בין תפקידי הבוגר לבין עצמם. כי בוגרים מדברים בשפה אחת והצד השני (הבוגר האחר) מבין בדיוק את אשר המשדר התכוון. היות ושני התפקידים האחרים אינם נייטרלים, אלא סובייקטיביים, לכל הורה ולכל ילד יש את הגישה האישית שלו לבטא זאת. כך ששני ילדים מתקשרים ויכולים לעלות על כל שרטון ומוקש אפשרי, כנ"ל גם בין שני הורים. וקל וחומר כשהתקשורת היא בין הורה לילד או בין ילד להורה.
למעשה, גם ההורה וגם הילד – נתונים לשליטה רגשית, ולסובייקטיביות ביחס למה שקורה להם. רק שהילד חושף את חוסר הבשלות שלו בצורה מלאה וקיצונית, בעוד שההורה מתחפש לבוגר. אך הוא נמצא באותו רמה של התפתחות רגשית כמו הילד.
אין ספק כי יחסי בוגר – בוגר, הם הקרובים ביותר ליחסים שאינם נזקקים למשחקי תפקידים כדי לתקשר. כלומר יחסים אותנטיים שנובעים מאישיות בשלה ומפותחת. אך הם עדיין נתונים בתוך מבנה של משחק. כל עוד האדם זקוק למשחק תפקידים, בו הוא ממלא תפקיד מסוים בתבנית משחקית מסוימת – הוא עדיין לא חופשי באמת. הוא כבול על ידי רודנות התפקיד ותבנית המשחק. (על כך בהמשך).
צריך גם לציין כי ד"ר ברן מדגיש כי זיהוי ההבדלים בין כל אחת משלוש הטרנאקציות בא לביטוי בעיקר באופן לא מילולי, טון הדיבור, הבעות פנים, תנועות ידיים וכו', ופחות דרך בחירת המילים.
ועם זאת ועם כל שנכתב כאן בגנות משחקים ובשבח תקשורת 'עירומה' ואותנטית, ללא הקביים והמסכה (הפרסונה) של התפקיד וללא ההקשר הממקם של התבנית המשחקית – בעיקר בשלבים התחלתיים של התקדמות והתפתחות ברמת הנפש, הרוח, התודעה, או החיים הפנימיים – יש צורך במשחק, כפי שיש צורך במלים כדי לתקשר. מלים אומנם אינן מאפשרות למחשבות טהורות לעבור מאחד לשני, אבל הם הרע במיעוטו, מבחינה זו שהם מאפשרים מעבר של מידע תקשורתי, יהיה לא מושלם ככל שיהיה. בשלבים מתקדמים יותר אפשר פשוט להיות ביחד, ואז אין צורך במלים, הנוכחות השקטה והתדר הזהה של שניהם, כבר לא נזקקים לעזרה הלא מושלמת של המלים. כך גם לגבי משחקים. זקוקים להם עד רמה מסוימת. אך כל עוד האדם נזקק למשחק (כי עדיין לא הגיע לרמת התפתחות פנימית אוטונומית) הוא עדיין לא חופשי. המטרה חייבת להיות: לשחק משחקים משוכללים (בוגר בוגר למשל) כדי להתקרב כמה שיותר למצב שלא נזדקק למשחקים ונהיה אותנטיים.
כך שרק ברמות הגבוהות ביותר של התפתחות אישית ורוחנית, יכול האדם 'להיפטר' מן המשחק, ולתקשר ישירות מתוך מי שהוא באמת, וממה שחי בתוכו בזמן נתון. עד לשלב מתקדם זה (שבו הוא זקוק כמובן לפרטנר ברמה שלו), אין לו ברירה אלא להזדקק למשחק. וכאן השאלה, באיזה משחק הוא בוחר, במשחק בווקטור של דרום צפון, שמעלה אותו מרמה לרמה, או משחק אופקי, ממזרח למערב, שמעגן אותו באותה הרמה, בה הוא מצוי ממילא, והתפקיד והמשחק מסתירים מעיניו חוסר התקדמות ממשי.
חלק ג. לסיום
בהעדר אותנטיות אנו ממציאים תפקידים, פורמליים וא- פורמליים. ממציאים משחקים כדי לספק מרחב וחלל עבור משחק התפקידים, חיינו נשלטים יותר ויותר על ידי משחקי תפקידים ופחות על ידי תקשורת אותנטית, שורשית, אמתית ללא הזדקקות למשחקי תפקידים כדי לתקשר.
יחד עם זאת, כמעט שלא ניתן להגיע לרמה של יכולת לתקשר ולהיות, To be ללא העזרה של משחקי תפקידים. גם במשחק התפקידים עצמו ישנן רמות ודרגות התפתחות גבוהות יותר ופחות, וככל שאדם מגיע לרמת ההתפתחות משחקית גבוהה יותר – תפקיד הבוגר – אצל אריק ברן, כך קל לו להגיע אל האותנטיות. להגיע לרמה הגבוהה ביותר שאפשרית לאדם, שמשם הוא כבר יכול להגיע אל להיות משוחרר ממשחקי תפקידים. אדם חופשי.
