שפת הגוף: פוטואנלסיס

*טקסט מבהיר ומסביר אודות ניתוח צילומים על פי שפת גוף:*
כן, כולנו למדנו על אברהם ושרה, על מכירת יוסף ועל זעמו של פרעה – אבל מה היינו נותנים כדי לראות את פניו של פרעה כאשר הפך משה את מטהו לנחש, או לראות את פניה של אשת פוטיפר כאשר יוסף סרב לה…
התמונה מספרת את הסיפור האמיתי של היחסים, הרגשות והכוונות המסתתרים לפעמים מאחורי מילים מנוסחות היטב, מאחורי מחוות טקסיות, מאחורי פוזות למצלמה.
אמנם התמונה מנציחה רגע שנקלט בעין המצלמה – אך בתמונה עצמה ישנו גם פשט ודרש. גלוי ונסתר. יש את מה שרצה המצולם להראות ויש את מה שהוא חושף באופן לא מודע באמצעות שפת גופו. שפת התצלום היא לא שפת הפוסטרים והפרסומות, שם זה ענק ומהמם ומרגש ומסיח את הדעת מן הקטן, הצנוע, החבוי המרמז. ודווקא אולי בכיפוף אצבע אחת של אדם המצולם עם משפחתו, או בהרמה קלה של הסנטר שמופנה לכיוונו של אדם מסוים בתצלום, חבוי יותר מאשר מלים רבות, או עשרות שעות בחברת פסיכותרפיסט.
“שרלוק יקירי”, פנה ווטסון לבלש המפורסם ,איך זה שאתה מיטיב כל כך לרדת לחקר האמת, ואני יוצא כל הזמן כזה סתום ואידיוט”?
“ובכן, ווטסון יקירי” השיב הולמס לידידו, “בכדי לגלות את האמת, לא מספיק להסתכל בבני אדם – צריך לדעת להתבונן” ונשף במקטרתו.
אותה תמונה בעיתון יכולה לעבור מול עינינו מבלי להותיר רושם, אבל עין מיומנת ובוחנת יכולה לגלות בה רזי- רזין הנחשפים באמצעות מסרים לא מילוליים, כמו זווית הושטת היד בלחיצת יד רשמית, מרחקים בין שני ראשי מדינות לאחרת ועידה מוצלחת, ואפילו ההבדל בין מספר הכפתורים הרכוסים בז’קטים של שניהם, לפני ואחרי השיחה ביניהם. הכול הוא מידע, הכול בתמונה מדבר, למי שיודע את השפה.
במלים, אולי שני המדינאים יגידו כל מיני דברים, אך הגוף לא יודע לשקר, והאמת האנושית תדלוף ממנו החוצה, בצורה זו או אחרת.
אופן ארגון אברי הגוף ומיצוב האדם בפריים של הצלם, אינו מקרי או סתמי כפי שזה עשוי אולי להיתפס בראיה ראשונית ושטחית; המערך הנפשי של האדם בזמן הנתון מכוון את אברי הגוף השונים, את היציבה, המבט, הבעת הפנים, כמו שמכוון מפעיל של מריונטה, את הבובה הנעה מול עיניהם של הילדים בתיאטרון הבובות.
אפשר להתבונן באותה תמונה כמה וכמה פעמים, בכל פעם הוא ימצא בה משהו נוסף.
כפי שגרפולוגיה לומדת את האופי הכותב לפי אופן הכתב והפסיכולינגויסטיקה את המסרים הסמויים המסתתרים מאחורי אופן הניסוח, כך פוטואנאליסיס לומד את התצלום ומלמד את המתבונן להיות רגיש ויזואלית לניואנסים של אישית האדם ויחסיו עם אחרים בתמונה.
פוטואנאליסיס אינו פארא פסיכולוגיה, או רפואת אליל, ועם זאת גם אינו מדע מדויק; הדיסציפלינות של פוטואנליסיס שייכות יותר למדיום האמנותי. כמו בניתוח ציור, או יצירה ספרותית; המנתח משמש במטאפורות, סמלים, קצב, חוזק לחיצה על מברשת, צללים ואורות – כדי לנסות להבין מה באמת מסתתר ביצירה מבחינת המשמעות שלה. כך או כך, אם מדובר על ניתוח השייך לדיסצפלינה האמנותית ולא המדעית הרי שממילא מדובר יותר מכל על רמזים לקראת משמעות אפשרית מאשר קביעות סופיות.
ה’פוטואנאלסיס’ בספר זה עוסק בבני אדם. בני אדם כפי שהם מופיעים בצילומי עיתון, אקטואליה, היסטוריה, אירועים מפורסמים וגם באלבום התמונות הפרטי או המשפחתי ושם הוא מתיימר להעלות את רמת המודעות הויזואלית לחלקים מן הארכיון של חיינו. עם זאת, צריך להבין כי העיסוק בפוטואנליזה כרוך בסיכון מסוים, (למעשה כל פיתוח והעצמה של מודעות עצמית כרוך בסיכון מסוים). מן הצד הסובייקטיבי זה סיכון של מעורבות רגשית, ומן הצד האובייקטיבי זהו סיכון של פספוס וטעויות. אך, כך או כך, העיסוק הזה הינו בגדר חוויה מעשירה, יצירתית וגם רוחנית. כמעט כמו לידה; מתוך הקליפות משחררים את הניצוצות שנכלאו בהן. זו אינה לידה חדשה, אלא לידה מחדש. משהו שהיה חי ונקבר בעודו בחייו, משוחרר בחזרה לחיים. (לעיתים, לאחר מותו).
פוטו אנליזה מחפשת את הדלתות אל תודעה אחרת, התודעה המקורית, שנקברה תחת מסכות המוסכמות החברתיות, תחת אבק השגרה ותחת אפר השחיקה של החיים. וכך (באופן רטרואקטיבי) כמו בחפירה ארכיאולוגית הפוטואנליסט יוצר קשר מהותי ודינמי עם חלקים בחיינו שאחרת נותרים קבורים תחת עפר השנים והארועים שהצטברו מאז.
לא הרבה ספרים נכתבו על נושא הפוטואנליזה, אחד המחברים הידועים בתחום הוא רוברט אקרט שפירסם בשנת 73′ את ‘פוטואנלסיס’, ואח”כ עוד מספר ספרים בתחום וגם לינדה ברמן : “שימוש תרפויטי בתצלומים”, על תצלומים בפסיכותרפיה, שניהם באים מן התחום הפסיכו תרפויטי, וגישתם לפוטואנליזה היא מן האספקט הפסיכו תרפויטי, דהיינו, כיצד התבוננות מודעות בתצלומים יכולה לעזור לאדם בתחום הנפש. וישנם גם ספרים של מומחי אמנות וצילום שבאים את ניתוח התמונה מתוך גישה של האמנות או אמנות הצילום. כיצד להפוך לצלמים יותר מודעים, או מבקרי או צרכני אמנות עמוקים ובקיאים יותר. כך למשל סיפרו של פרופ’ טרי בארט, מן המחלקה לחינוך לאמנות באוניברסיטת אוהיו – ‘לבקר תצלומים’, או סיפרו של הצלם דיוויד פין ‘איך להביט בתצלומים’? אך, על ניתוח של תצלומים, מן הגישה הטהורה של פרשנות לא מילולית – לא נכתבו ספרים רבים, או כמעט שבכלל לא. דהיינו, לנסות להבין מקצת מן את המצולמים, חייהם והיחסים ביניהם, על סמך מה שמופיע בתצלום. נושא זה מופיע בכמה ספרים על תקשורת לא מילולית. למשל הספר: “Non verbal Communication” מאת Jurgen Ruesh, שם רושה מדבר על צילומים כמדיום המשמר את רוב הבעות הרגשיות של היחיד.
ואם מדובר בתצלום של אנשים, הרי שתצלום שבני אדם הוא המושא העיקרי שלו הרי שבעיקרו של דבר הנו אוסף דחוס וצפוף של פרמטרים גופניים ואל מילוליים. ומן האספקט הזה, התבוננות בתצלום שנושאו בני אדם -דרך הפריזמה הלא מילולית, היא כמו המשחק ששיחקנו בילדותנו, כתבנו בעט מיוחדת כתב בלתי נראה על דף נייר, ואז כשהוספנו מיץ לימון, לפתע הפך הכתב לברור. כך גם לגבי המדיום הלא מילולי בתצלום, ללא הידע בשפת הגוף (‘מיץ הלימון’) לא רואים כלום, מלבד הפוזה. אך כשמוסיפים את ‘מיץ הלימון’, לפתע צפה ועולה שפה, מתרחש כתב, ומשהו משדר לנו שדר.
כך שהסיבה העיקרית להביט בתצלום שבו מצולמים בני אדם הבטה פרשנית היא כדי להבין את הכתב הבלתי נראה של הנפש. פשוט הבנה! בלי סיבה ומניע. ההבנה אינה כלי למשהו, אלא היא מטרה לעצמה. לחדור אל מעבר למעטה החיצוני המנצנץ (או לא) אל החיים הפנימיים של המצולמים. מעין מסע שיחזור כדי לגאול, אם תרצו, את הנשמה הכלואה של המצולמים מן המוזיאון הקר של התצלום. להבין כדי להבין. להבין כדי להגיע פנימה, להבין כדי להרחיב את גבולות המודעות.
והבנה לשם הבנה, או לשם הרחבת והעמקת מודעות היא כבר לא פסיכותרפיה, היא כבר לא אמנות היא פילוסופיה. וכך ספר זה מנסה להפגיש את המיומנות הבלתי מילולית עם הרחבת המודעות של המתבונן אל מה שסמוי מן העין. אם תרצו, מפגש בין מטאפיזיקה ופארא לינגוויסטיקה. או בין הגות לשפת גוף.
ובאשר לשפת הגוף, ובכן כיום די ברור שכשמונים אחוז מכלל התקשורות שלנו עם בני אדם מתבצעים דרך הערוץ הלא מילולי. הערוץ המילולי הוא יותר לשם כללי הטכס, אך יחסים אישיים, משיכה דחייה וכו’ מתבצעים אל על ידי הפמפלט והפוסטר החיצוני של המילים, אלא דרך הסגנון והדרך בה אנו מבטאים אותם.
כדי להבהיר נקודה זו, אני אומר לתלמידי בסדנאות ובקורסים על הנושא שאני מעביר, שינסו לדמיין סיטואציה שהם צריכים לבחור מישהו לעבודה מסוימת שעבורה צריך תכונות מסוימות, ומבנה נפשי מסוים, ויש להם עשר דקות שיחה של מישהו, כדי להתרשם ממנו. אך הם יכולים לקבל תעתיק של אותה שיחה, או ליצפות בקלטת וידאו של אותו אדם מנהל את אותה השיחה, במה יבחרו, וכולם בוחרים כמובן בקלטת הוידיאו. ולצורך העניין שלנו כאן, ניתן להגיד דבר דומה; במה תבחר? בדף נייר שמישהו כותב על עצמו או בתצלום שלו? ואין ספק כי התצלום מעביר תכונות רגשיות ותכונות אופי מאשר כתיבה, זו מעבירה יותר רמת אינטליגנציה והשכלה, אך התמונה קשורה יותר לתחום הנפש והרגש.
אנו גם יודעים כי מילים יכולות לשקר, בעוד שהגוף עושה זאת רק לעיתים רחוקות וגם אז לא בהצלחה יתרה. הוכחה לכך ניתן למצוא בפוליגרף, גלאי השקרים, הוא מאשר עבורנו את הידיעה שהגוף מעביר מסרים עליהם אין לנו שליטה.
בספר אוסף של צילומים שנחלקים לשתי קטגוריות ברורות; תצלומים ציבוריים ותצלומים פרטיים. התצלומים הציבוריים נלקחו מן העיתונות, מארכיונים שונים, ובעיקר מן האוסף העשיר של צלם העיתונות בועז לניר. ואילו התצלומים הפרטיים – מאלבומי תמונות פרטיים (וגם מארכיונו של בועז לניר). כל אלה נחשפו למבט מדוקדק יותר, מבט המנסה לחשוף את המשמעות הגלומה במה שרואים בתצלום לגבי האישיות או המצב הרגשי של המצולמים.
החלק הציבורי סוקר תצלומים של דמויות רבות, מן העבר וההווה, מן הטלוויזיה, העיתונות, הפוליטיקה, ההיסטוריה – כולנו סקרנים לגבי מפורסמים; איך הם באמת? מה הם מרגישים וחושבים? כאן נעשה ניסיון לקלף מעט את מעטה הפרסום והזוהר ולהגיע אל אמת אישית ואנושית יותר, שצפונה מתחת, כפי שהיא באה לביטוי באירגון ובמיצוב של הגוף המצולם. הפרשנות אינה חד משמעית ואינה מתיימרת להיות בבחינת אנאליזה הרמטית, טוטלית או אבסולוטית – אלא מבקשת לחשוף טפח אנושי מאחורי הפן הציבורי והמקצועי. אם תרצו זהו ניסיון להפשיל מעט את המסכה ולהציץ מעבר לה – אל האדם המסתתר מאחוריה.
החלק הפרטי, לוקח תמונות שגרתיות מן האלבום המשפחתי, ובוחן את האנשים הרגילים המצולמים בהם במקומות שגרתיים; בחופשה, בעבודה, בבית, עם ידידים, עם אהובה עם קרובים. ומנסה להיכנס קצת לרמת הדרש, והכוונה לדרש של יחסים ורגשות.
“אין לי ספק שההוד והיופי שלה עולם מצויים בכל חלקיק בעולם… אין לי ספק שבקטנות, בחרקים, בעמי הארצות, בעבדים, בננסים, בעשבים, באשפה מושלכת יש הרבה יותר ממה ששיערתי…”.
וולט וויטמן, המוטו מתוך ספר תצלומיו של ווקר אדמס (פורסם על ידי המוזיאון