ארכיון תגית: המסע אל הישות הפנימית

על כל הקטגוריה: החיים.

החיים

''רובנו לא יודע לחיות את החיים, רק לשרוד אותם''.

**

I would rather be ashes than dust!

I would rather that my spark should burn out

in a brilliant blaze than it should be stifled by dry-rot.

I would rather be a superb meteor, every atom

of me in magnificent glow, than a sleepy and permanent planet.

The function of man is to live, not to exist.

I shall not waste my days trying to prolong them.

I shall use my time.

ג'ק לונדון

**

''I thought that it was strange to assume that it was abnormal for anyone to be forever asking questions about the nature of the universe, about what the human condition reaaly was, my condition, what I was doing here, if there was really something to do. It seemed to me on the contrary that it was abnormal for people not to think about it, for them to allow themselves to live, as it were, unconsciously. Perhaps it's because everyone, all the others, are convinced in some unformulated, irrational way that one day everything will be made clear. Perhaps there will be a morning of grace for humanity. Perhaps there will be a morning of grace for me.''

Eugen Ionescu

(Extract from ''The Hermit'', 1973)

**

''ווטסון היקר שלי, החיים הנם מוזרים הרבה יותר מכל דבר שמוחו

של אדם מסוגל להמציא. לא היינו מעיזים לחשוב על הדברים שהם

אמיתות קיום פשוטות בתכלית. תהיה סמוך ובטוח. אין דבר בלתי

טבעי כל כך כמו מה שנראה רגיל בתכלית. ואין מטעה כמו המובן

מאליו''.

קונן דויל,

********************************************************************************************

 

החיים, בריכת החיים.

הרוב מוצאים עצמם במים ומבינים שהעניין הוא לשחות, או להכות במים עם הידיים והרגליים (ולהראות כאילו ש…).

אחרים צוללים, אחדים טובעים, יש שצפים, וכאלה שמשתכשכים.

כך או כך, רוב בני האדם – פשוט מוצאים עצמם במים ומאז לוקחים עובדה זו כמובנת מאליה.

אך לא כולם, יש כאלה שמוצאים עצמם במים, ומאז פוקחים זוג עיניים תמהות וכל הזמן תוהים, בוהים ושואלים: ''מה זה הדבר הזה? איפה אני? מה הם החיים הללו?''. מנסים לתהות על קנקנם של המיים, להבין מה העיסקא; מה כאן קורה, למה הם כאן ומה עושים עם זה?

מתבוננים מסביב בהשתאות. על כל אדם ועל כל נתז מיים, כאילו עוד לא עיכלו את עצם היותם כאן ואת פשר הדבר.

חלקם נעשה מדענים, חלקם הוגים ופילוסופים, וחלקם סתם חיים חייהם במין תהייה ראשונית ומתמדת: ''מה זה? מה הם החיים הללו? לתוך מה נפלתי? מה כאן קורה''?

לתוהים (ואף תועים וטועים אלו) מוקדשת סידרת המסות הבאה. החיים.

ציטוטים על: 'החיים':

http://tinyurl.com/bhuqs

 


 

קסם הפרוורים.

השלוה הרגועה של תנועת עצי הבוקיצה בכניסה לבתים.

שלוה בוטחת, נוטעת אמון.

שלוה שאומרת: כאן שוכנים לבטח, חיים שלווים ורגועים. צלולים ועמוקים כמי אגם בפיורד, הנטוע בינות הרי עד מושלגים.

שלווה שמשדרת: כאן חיי נצח, כאן גן עדן. כאן משכן התמיד של המשפחה האלמותית. מאז ומעולם כך היה, וכך גם יהיה; המשפחה והבית – כליבת תמיד בעולם של תוהו, עין הסערה – השוכן לעד בעולם הבוהו.

כך בפרברים הירוקים והשלווים. כל הדשאים, כל הירק הענף והשקט הזה בכניסה לבתים – רוצה שנאמין, שבפנים מסתופפים החיים האמיתיים. כנר תמיד בתוככי מקדש.

כך התדמית, כך התפאורה. וההצגה שבבית פנימה?

טרגדיות, על טרגדיות על טרגדיות ('טרגדיות מתרחשות בבתים'). ובין לבין: חוסר נחת תמידי: באים והולכים, והולכים ובאים ויוצאים. וכששוהים בפנים – בוהים בכלום.

מבחוץ – ארון מהגוני בצבע יין עמוק. מראה העץ ומגעו חמים, נעים ואיכותי. ובתוכו – השלד.


——————————————————————————–

14.3.2004

לראות את הנפש


"כל אדם זועק בדממה להיות נקרא אחרת".

סימון וייל, "הכובד והחסד". כרמל, עמ' 162


——————————————————————————–


בראיה פולחת של החיים והמציאות רואים רק את העיקר. זו ראיית רנטגן שלא רואה את העטיפות והכיסויים. מעין ראיית רנטגן, סי. טי. או מ. אר. איי. ואז מבחינים בליבה. הראיה יכולה להעצר בכיסוי או לחלוף דרכו. כשחולפים דרך המעטה, המסכה, הלבוש, הפוזה והעמדת הפנים – רואים את הדבר היחיד שהוא האדם; הנפש שלו. המציאות האמיתית של בני אדם היא מציאות חיי הנפש שלהם.

העניין בנפש היא הנדירות שלה: היא קטנה, מתומצתת. וככזו כוחה הוא כוח קוואנטי, אטומי. אלה האלקטרונים הבלתי נראים של האטום שמעניקים לו את כוחו ולא החיבור שלו אל מיליארדי אטומים אחרים, כי אז כל שנקבל הוא שולחן, או כיסא. הנוכחות של הנפש היא בזה שהיא זעירה, נעלמת, חסרת נוכחות חיצונית.

– גודלה בקטנותה,

– וישנותה בהעדרה.

הכל בא מן הנפש, היא המעיין הנובע שמזין הכל, אבל הכל. כשהיא מתייבשת, או נבלמת כל חייו של האדם הופכים לריקים וחד ממדיים.

מנקודת מבט חודרנית, הכל הוא פסיכולוגיה, והליבה של הפסיכולוגיה היא הנפש, כך שהנפש היא הכל.

לרב המבט הרגיל לא חודר עדיה. נעצר איפשהו; ברגשות, בשכל, במין, או בעיוותי ראיה שונים כגון אינטרסים, מאבקי כוח, אהבה, שנאה וכו'. כדי שהמבט יגיע עד לנפש – אל לשום דבר לעצור אותו, וזה קשה. צריך לזכור כי יש לנו אור רק בגלל שקרני השמש לא ממשיכות הלאה, משהו כאן עוצר אותן. אז משהו עוצר את המבט מלהגיע עד לאטום הכי זעיר בהוויתנו. ובכלל, אנו פוחדים שהמבט לא יעצר, רגילים למבט קצר טווח, שני מטר, שלושה מקסימום. קשה לנו עם מבט שממשיך וממשיך וממשיך. וגם כשמביטים בנו אין אנו רגילים למבט שמעמיק חדור, מבט שלא מכוון לחלק כלשהו בדרך אלא נותן לעצמו ללכת וללכת עד שהוא לא יכול ללכת יותר כי הוא פגש בחלקיק הכי זעיר. כן, חשוב לציין כי המבט אל הנפש הוא מבט שהולך וקטן, בניגוד למבט הפופוליסטי, מסחרי, פלקטי, זה שקיים בטלויזיה ובתקשורת של יחיד שהחברה היא הבמה היחידה שלו – שם המבט מגדיל, הופך לפלקטי, וכשזה גדול מספיק – מתייחסים. גדול, הכוונה, מוחשי ומדיד בקנה מידה חברתי, כמו תואר, כמות כסף, מספר זיונים, פרסים, הכרה, הוקרה, מספר חברים וכו'. אם אין לזה רישום בקנה מידה חברתי, זה לא נקלט. לכן המבט הרגיל רגיל להגדיל דברים, ואז הוא פוסע הרחק מאינטימיות, הרחק מקירבה, ואם אין אינטימיות אין מה לדבר על הנפש, שהיא האינטימיות בהתגלמותה.

אז המבט אל הנפש הוא מבט מקרב ומקטין, מסתכלים קרוב קרוב ופנימה פנימה. מתבייתים אל הזעיר והאיכותי שבאדם, זה שלא קיבל חצוצרה ורמקול. זהו מבט המחפש את הנדיר, החבוי, האיכותי והעמוק. אלה מן המאפיינים של המבט המחפש אחר איכויות נפשיות באדם.

אך המבט הרגיל מסתכל באדם כמו מגייס כשרונות לקרקס, הוא מחפש את השרירים הגדולים ביותר, את הגילגולים האקרובטיים המרהיבים ביותר. את מה שההמון יריע לו. אך כאן הנפש כושלת, היא לא מבינה ברושם חיצוני. פוליטיקה ודיפלומטיה זרות לה. כששמים אותה על במה מול הרבה אנשים היא נאלמת ונעלמת. היא זקוקה לאקלוגיה זהירה, שמחפשת את השביר והרגיש והקטן כדי לתמוך בו ולתת לו חלל עליו יוכלו להישען.

אך היום לא מביטים אל הנפש ואם מביטים לעיניים זה כדי להפחיד את הנפש, יורים בה במבט כדי שתבין שלא כדאי לה. אז המבט הנפשי במקום שיהיה רך ופתוח וקורן כמו בעיניים של תינוקות וכלבים הוא בדרך כלל עם עיניים מושפלות, מבט מן הצד, כמו כלב מוכה.

זה המבט של הנפש, אך כאן דובר על מבט שמחפש את הנפש. וזה לא אותו הדבר. ועם זאת לעיתים נדירות יקרה שמבט של הנפש יפגוש במבט שמחפש את הנפש. לרוב זה או מבט אל הנפש שמוצא עיניים בלי נפש בהם, או מבט של הנפש שלא מוצא מבט שמחפש את הנפש.

המבט אל הנפש הוא כמו צוות רפואי שמחפש ניצולי רעידת אדמה מתחת להריסות, במידה וימצא שריד נפש הוא יעניק חום נפשי חסר התניה, עד שרסיסי הנפש המוכים יאזרו עוד לצאת ולקבל חיזוק. והמבט של הנפש כה מחפש את אותו המבט שאומר: "אני יודע שזו הנפש שמביטה בי כעת, לא באתי להזיק לשם שינוי, רק לתמוך ולנחם, לנחם ולהיות מנוחם, שנינו, בתוככי הקור והשממה הנפשיים הגדולים הללו, המקיפים את שנינו מכל העברים והכיוונים".


19.4.2003

גבריאל רעם.

מונחים רלוונטיים ממשנתו של מרטין היידגר

מתוך ספרו של היידיגר "הישות והזמן"(1927)
האדם הוא ישות שמשמעות הקיום שלו היא בחקירה – של עצמו והקשר שלו עם ההוויה.
החקירה היא משמעות החיים. ההוויה של האדם הוא נושא שדורש ומחייב חקירה.
הקשר שלו עם ההוויה הוא עניין קיומי ומשמעותי. ההוויה זה העולם (אינטליגנציה של התבוננות.(

לאדם אין מהות קבועה. הוא מוגדר ע"י עצם הקיום כיכולת להיות, כאפשרות להיות.
החקירה היא רק אחת האפשרויות – אך היא תנאי לאותנטיות.
הקיום האנושי הוא לא כעצם אלא כיכולת להיות.
האדם קיים בעולם בשלושהאקזיסטציאליזם:
היות מול אובייקטים– עובדתיות, יחס של דאגה – care) אינט' של רצון לקבל(
היות לצד הזולת –התעסקות, שימוש עם ובשביל… דאגה לשלום )אינט' של רצון לתת(
היות לקראת המוות –אפשרות – תהליך מתמיד של גסיסה, אפשרות לאותנטיות. (אינט' של רצון חופשי(
מרגע שאנו נולדים, אנו בתהליך של לקראת המוות – dying .
ה – dying – או שאתה בוחר באותנטיות – בלהיות מודע לכך, או שאתה מתכחש לכך ואז אתה לא אותנטי.
החיים הם חיים של גסיסה.

האדם הוא תהליך מתמיד של מימוש אפשרויות שמתנקז אל המוות.
אם זה מודע זה אותנטי ואם זה לא מודע זה לא אותנטי.

הנפילה
בריחה, התנתקות של האדם מעצמו ואימוץ ערכים והמשמעויות של מישהו אחר, הזולת, הלא הם "ההם".
בנפילה האדם חי בשקר או באי הכרה של עצמו, חי מתוך אי מודעות. (חוסר ב: אינט' של רצון חופשי(
אופן הקיום הזה נפוץ ורובנו חיים ככה. הנפילה אינה עניין נחות על פי היידיגר, אם אני חיה בנפילה, זה שלי וזה בסדר.

"ההם"היומיום – האדם יודע שכל היצורים שהוא פוגש ביומיום הם אותו הדבר, הם האדם. האדם כל הזמן משווה את עצמו לאחרים. ההשוואה יוצרת הפרעה לקיום שלי עם הזולת כי היא יוצרת מרחקיות – היא משעבדת את האדם לאחרים, כי הוא כל הזמן משווה את עצמו אליהם. ההשוואה היא לדימויים החברתיים שמגיעים אלינו הרבה פעמים דרך התקשורת. ההשוואה היא גם לעובדתיות של ההם. אך ההשוואה גם יוצרת מרחק. ההשוואה משעבדת את האדם אך גם מרחיקה את אותו מעצמו ומאחרים.
זה מביא לממוצעות –האדם הממוצע – האזרח הקטן שהוא כל אחד ואף אחד .אמצעי התקשורת יוצרים האחדה של כל האנשים למשהו ממוצע." כל אחד הוא האחר ואף אחד אינו הוא עצמו"
המרחקיות והממוצעות מביאים להנמכה– אנו מצמצמים את האפשרויות שלנו בראותנו את האפשרויות "הקיימות בשוק". אפשרויות ההוויה והעולם מצטמצמים, יש הנמכה של האפשרויות – מה אנו יכולים לעשות ביחס למושא ההשוואה המוצגת לנו.
מרחקיות, ממוצעות, הנמכה יוצרות פומביות – הפומביות שוללת מהאדם את הפרשנויות שלו, הוא הולך לפי הממוצע ומקבל עליו את הדברים כמובן מאליו. הפומביות שוללת ולוקחת מהאדם הפרטי את התשובות והפרטיות שלו והיא נותנת אותם ל"ההם". עניין זה פותר מאחריות זה מקל על האדם. "צרת רבים חצי נחמה". האדם הפרטי לא צריך להיות המקור לדברים – "ראש קטן" – מישהו אחר כבר עושה את העבודה.
הפומביות מצמצמת את תחום האפשרויות שלו.
עוד אינטליגנציות חסרות: אינט' של עושר ואינט' של חיים.


ישנה מערכת שלמה של הסתרות:
השיחה הבטלה – דיכוי של דיון, ויכוח, אופי של רכילות, התעסקות בשולי. מסתירה את האמת, אין לאדם רצון אמיתי להכיר את עצמו ואת עולמו. אין אופי של חקירה וגילוי (חוסר באינט' של דיבור.(
סקרנות – קיפוץ תזזיתי מדבר אחד לאחר, מחידוש אחד לאחר, המטרה המרכזית – הסחת דעת . הכול מעניין אותנו ושום דבר לא מעניין אותנו, כמו טלוויזיה מרובת ערוצים. (חוסר באינט' של התבוננות.(
עמימות – אין יותר בהירות. הכול נגיש לכולם. אי אפשר לדעת מה אמת ומה שקר. אני לא מכירה את עצמי כי וויתרתי על הזכות שהעולם הוא שלי, אני לא חוקרת ולא מנתבת אותו. הכול מוסתר ועמום. כולם הולכים אחרי "ההם", הזולת, והעולם מוסתר מפני האדם. (חוסר באינט' של ריח(
הנפילה היא ההיענות של האדם לפיתוי ש"ההם" מציעים לו.

שיא השקר והניכור – תפיסת האדם את המוות.
המוות כמשהו לא מוגדר, הוא יגיע מתי שהוא בתאריך לא ידוע, קיים איפה שהוא בעתיד והוא לא נוגע לי. המוות של הזולת הוא אי נעימות חברתית, צריך לעשות זאת בשקט, בהיחבא.
וודאות המוות נסתרת, היא לא ממש נמצאת על פני השטח.
וודאות לא אותנטית– אנו מתעסקים במוות של אחרים, קל לנו לקבור את המודעות למוות תחת הררי ההתעסקויות התכופות שיש לנו.
האדם ביומיום מרגיש שהוא בן אלמוות. המחשבה על המוות נתפסת בעיני "ההם" כפחדנות. ואדישות כלפי המוות נתפסת כעליונות.
היידיגר אומר –"ההם" אינם מתירים לנו את האומץ לחוש אימה כלפי המוות.
אך עם המודעות למוות עולה האימה.

האימה
החרדה מפני ההיות בעולם ובעיקר מהאין הראשוני שכרוך במוות.
האימה היא נקודת השבר – היא הטעם של הנפילה. האימה נמצאת ברקע כל הזמן וכל רגע יכולה לעלות על פני השטח. אימה מפני משהו לא מוגדר.
האימה חושפת ומגלה את המבנה של מה זה אומר להיות בעולם, חושפת את העולם בחוסר המשמעות שלו, כי פתאום אנחנו צריכים לתת משמעות. זה אומר שעד היום לא הייתה משמעות ו"ההם" הם בעצם פיקטיביים. פתאום אני נותר לבד מול העולם והעולם ריק ממשמעות.
באימה כל המוכרות שהייתה בנפילה נעלמת, הכול הופך להיות זר.
הזכות היא המצב הראשוני של האדם בעולם ורק באימה הוא יכול לראות אותה.
האימה לא עולה מתוך האימה (כפחד ממשהו) אלא עולה מתוך עצמי כמי שהיה לקראת המוות.
האימה לא רק שוללת מאיתנו, היא גם מעניקה – היא מעמידה את האדם מול עצמו וחושפת בפניו את זה שהוא אפשרות, שהוא קיים כיכולת להיות.
אם קודם חשבנו שהאפשרויות שלנו מוגבלות ל"ההם", אז עכשיו אנו מגלים שים של אפשרויות עומדות בפנינו.
האימה מחזירה את האדם לאינדיוידואל שלו (קודם הוא היה בפומביות כמו "ההם("
עכשיו הוא שוב מודע לחירות שלו (לא חייב לעשות מה ש"ההם" הפיקטיביים עושים(
יש לאדם חירות לתת משמעויות ולבחור לפי המשמעויות.
ברגע שעולה האימה,היא מעלימה את הנפילה, "ההם" מתגלים כפיקציה – לעולם אין משמעות, את המשמעות אני שמה ואני נותנת. מצד אחד זה משחרר ומצד שני זה מתחיל להפחיד כי ברגע שאתה נהיה המקור של הדברים, אין לך על מי להיתלות, אין על מי לסמוך ולהטיל אחריות, מלבד עלעצמנו. אבל אז אנו מגלים את עצמנו בתור אנשים ייחודים וההכרה של ההיות לקראת מוות.
אם האדם הוא אפשרות, העתיד שלו הוא השתתפות בתוכנית שאין לה סוף, אז ברגע שעולה האפשרות , עולה גם אי האפשרות – המוות.
היידיגר שם את המוות כאפשרות.
אינטליגנציה של אור– היכולת להסיר ספק ולחיות בוודאות, ליצור אחדות עם הקיום כולו.

ההאשמה
האדם מבין שכל בחירה שתעמוד בפניו עומדת בצל כל אפשרויות המוות.
האדם עומד מול האין במובן של אי היותו, האפשרות שהוא לא יהיה.
האין הנוסף שנחשףבאימה הוא ההאשמה.
האדם הוא אפשרויות,אבל אנו בוחרים כל פעם באפשרות אחת, אנו לא יכולים לחיות בלי עובדתיות. בעת הבחירה אנו מוותרים על אינסוף הדברים שיכולתי לבחור באותו רגע. למעשה כל הזמן אנו בוגדים בעצמנו. אנו חיים בתחושת החמצה.
היידיגר מראה לנו בכך שהקיום האנושי הוא בעייתי, הוא טראגי.
אינטליגנציה של עושר – היכולת להיות שמח בחלקך.

האימה וההאשמה מעלים מושג נוסף:
המצפון, הקריאה
עולה מתוך האימה וקוראת לאדם, היא מזמנת אותו אל הקיום שלו. תהיה מודע לעצם הקיום כאפשרות ותחזיר את עצמך כהיות בעולם. זו לא קריאה לתוכן מסוים,אלא קריאה לאדם לתת פרשנויות שלו עצמו לדברים.
הקריאה מפנה את האדם אל עצם הקיום שלו, כיכולת להיות. הקריאה באה ממנו וקוראת אליו.
המצפון –תחיה לפי האמת של מה שאתה.
הקריאה מציבה בפני האדם את השאלה הגורלית: האם לברוח, לשוב וליפול לחיקם המרגיע של האין או שמע להיענות לקריאה ולבחור באותנטיות.
אינטליגנציה של רצון חופשי – היכולת למלא את המרחב חסר התכלית והמשמעות, ברצון החופשי שלך.

האותנטיות
האותנטיות היא הענות לקריאה
הפיתוי לברוח לנפילה הוא פיתוי חזק, צריך להיות החלטי בשביל להיענות לקריאה – צריך להתכוון באמת.
באותנטיות- הפנימיות שלנו בשיאה, היא שולחת את האדם אל עצם קיומו. מעכשיו כל מה שאנו עושים נובע מתוך מיקוד שלנו אל העולם שלנו.
המוות מפנה אותנו אל עצם הקיום שלנו. חזרה אל עצמנו במובן הכי עמוק.
המוות הוא רק שלי, אי אפשר לשתף אף אחד בכך. חווית המוות היא חוויה טהורה המייחדת אותי ואת עולמי שלי.
אינטליגנציה של אור – היכולת להיות בוודאות ובאור.

החירות
חירות במונחים של מוות – שחרור מהפרשנות של  "ההם" למוות.
כל האפשרויות שלי שהיו בהנמכה בנפילה, פתאום נפתחות לפני ומפה נפתח הפתח לצמיחה, אני משתחררת מ"ההם" ויכולה לצמוח לבדי.
אינטליגנציה של רצון חופשי
אינטליגנציה של חוכמה
אינטליגנציה של זרע
אינטליגנציה של חיים
אינטליגנציה של בראשית
בחירות יש מקום לכלהאינטליגנציות הקשורות בצמיחה בעשייה ובהתפתחות, שהן בעצם כל האינטליגנציות בכל ארבעת הרבדים – הרוחני, השכלי, הרגשי והגופני.

עצמיות
האדם חוזר אל עצמו באופן הכי פנימי ועמוק.

וודאות
בנפילה, הוודאות למוות היא פחותה – חיים בעולם עמום שאין בו וודאות, בטח שלא וודאות לקראת המוות. פה יש וודאות עמוקה ושלווה של המוות כמשהו שהחיים שלי הולכים לקראתו. הוודאות היא משהו חזק להחזיק בו, היא עמוקה וקיומית.
האדם לא יודע איך ומתי הוא ימות, אך בהתכוונות המתמדת שלו הוא פותח את עצמו בפני האיום. לכן בעצם האימה כל הזמן קיימת – זו פתיחות נוספת של האיום.
לצד האימה עולה השמחה
השמחה
השמחה הגדולה היא על עצם הקיום. האדם מתעסק בעיקר ולא בשטויות של היומיום. זו היא שמחה לא טריוויאלית, שמחה קיומית.
ה -D האותנטי(האדם האותנטי) חי באימה מלאת שמחה.
האדם האותנטי יכול להיות המצפון של הזולת, כלומר להפנות את הזולת כלפי עצמו. אני יכולה לסייע לבני אדם אחרים לפנות אל עצמם ולעזור להם להגיע אל עצמם. זה נעשה ב – שתיקה אותנטית – היכולת להכיר את הזולת בתור אפשרות במקום דרך העובדתיות (מה הוא עושה ואיך הוא נראה(…
היכולת להסיר את מעטה ההפשטה מהאובייקטים.
אינטליגנציה של רצון לתת – היכולת לפעול למען מטרה נעלה כדי ליצור עולם שכולו טוב.

היידיגר אומר שהאותנטיות הם רגעי חסד של אמת שעולים וצצים מדי פעם– זה האידיאל!!!
ערך
פירוש ערך
אינטליגנציה
חקירה
ההוויה של האדם הוא נושא שדורש ומחייב חקירה.
אינט' של התבוננות
היות מול אובייקטים
עובדתיות, יחס של דאגה
אינט' של רצון לקבל
היות לצד הזולת
התעסקות, שימוש עם ובשביל… דאגה לשלום
אינט' של רצון לתת
היות לקראת המוות
אפשרות – תהליך מתמיד של גסיסה, אפשרות לאותנטיות
אינט' של רצון חופשי
הנפילה
בריחה, התנתקות של האדם מעצמו ואימוץ ערכים והמשמעויות של מישהו אחר
חוסר ב: אינט' של רצון חופשי
מרחקיות
השוואה לדימויים חברתיים
חוסר באינט' של רצון חופשי
ממוצעות
האחדה של כל האנשים למשהו ממוצע
חוסר באינט' של רצון חופשי
הנמכה
מנמיכים את עצמנו ביחס למה שקיים בשוק
חוסר באינט' של רצון חופשי
פומביות
האדם הוא ראש קטן, לא לוקח אחריות ומקבל את הדברים כמובן מאליו.
חוסר באינט' של רצון חופשי
שיחה בטלה
אופי של רכילות. התעסקות בשולי. אין אופי של חקירה וגילוי
חוסר באינט' של דיבור
סקרנות
הכל מעניין ושום דבר לא מעניין. T.v מרובת ערוצים
חוסר באינט' של התבוננות
עמימות
לא חוקרת ולא מנתבת את עולמי.לא מבחינה בין אמת ושקר.
חוסר באינט' של ריח
אימה
חושפת את האדם לכך שהוא אפשרות ומעמידה אותו מול עצמו.
אינט' של וודאות באור
ההאשמה
חיים בתחושת החמצה תמידית על האפשרויות שלא בחרנו בהם
אינט' של עושר
מצפון, קריאה
מפנה את האדם אל עצם הקיום שלו

אותנטיות
ההענות לקריאה , שולחת את האדם אל עצם קיומו.
אינט' של וודאות באור
חירות
החירות לצמוח לבדי ולהשתחרר מ"ההם"
אינט' של רצון חופשי
עצמיות
חזרה אל עצמי במובן הכי עמוק
אינט' של וודאות באור
וודאות
וודאות לקראת המוות
אינט' של וודאות באור
השמחה
השמחה הפשוטה על עצם קיומנו
אינט' של וודאות באור
אימה מלאת שמחה
עזרה וסיוע לזולת ב"שתיקה אותנטית"
אינט' של רצון לתת

ביבליוגרפיה:
ד. לוסקי (2005) "שלושים ושתיים האיטליגנציות". הוצאת מכללת לוסקי. תל אביב.
גבריאל רעם. "מרטין היידיגר – תחנות בזמן". מתוך אתר האינטרנט– e- mago.co.il – כתבי עת בנושאי תרבות ותוכן.
גבריאל רעם."מרטין היידיגר -מסע אל היישות". מתוך אתר האינטרנט– e- mago.co.il – כתבי עת בנושאי תרבות ותוכן.


*העבודה מבוססת על קורס בפילוסופיה אקזיסטנציאלית – מנחה ד"ר דנה פרייבך-חפץ

הישתנות

ה'אני' שתפגוש
הוא ה'אני' שגיבשת,
ה'אני' שהצמחת
דרך יסורים וכאב.
עתה עדיין ניצן בודד,
ניצן שביר,
מנגן מנגינהרחוקה,
שחולצה מתוך הפגזת תותחים כבדים.
'אני' שצמח מתוך ה'אתה ' הנושן
המופגז והמותש.
ה'אתה' שלעולם כבר לא תפגוש.
עתה הוא שורש החודר
אל לב אדמת עברך.
שורש המזין את צמיחת ה'אני' החדש.
'אני' אותו תפגוש באחרים,
עת ישקפו אותך בחזרה לעצמך
כשיריחו את ריחך הנדיר:
אתה הפרח.
————–
גבריאל רעם, 26.6.1978
עיבוד ועריכה: 4.5.08

על איך להתעורר בבוקר

חלק א': ישות ושינה (או: נסיכת הישות הפנימית, מתוך: "מסע אל הישות הפנימית". גבריאל בן יהודה (רעם).
כשאנו מתעוררים משנת הלילה אנו בדרך כלל מתנתקים מן הישות שלנו, וייסורי הניתוק הם קשים.
אך כל עוד אנו חשים את הקושי העצום הזה, את הכאב, את המשיכה המופלאה זאת מבפנים, של זרועות הישות הנשלחות ובוכות על כל סנטימטר של התרחקות – כל עוד חשים את המגושמות, הבלבול והאובדן הבאים עם ההתרחקות מן הישות – עדיין טוב, עדיין אנו בקשר עמה.
הכאב כל בוקר מראה שבלילה אנחנו לפחות מתאחדים עימה. הנורא מכל מתרחש כשהקימה בבקר קלה ומיידית, ישר אנו מתעוררים, זריזים וערניים. אז נדע שלא נפרדנו מן האהובה שבפנים – כי לא היה ביננו קשר, וזה הנורא מכל.
השקיעה בשינה מלווה בהתנגדות מסוימת מאחר ואין אנו חשים את הישות הטמונה בקרקעית האין של ההרדמות. אנו חשים שהולכים אנו להתנתק מן העולם המרתק של העירות ולשקוע בחידלון וריקנות – וזה מפחיד. אך מעבר למסך האטום של השקיעה בריקנות של השינה ממתינה
לנו הנסיכה המופלאה של ישותנו, שם, מאחורי פרגוד האין. השינה והחלומות הם הסחת דעת, כי מאחורי מסך השינה אנו מתעוררים אל מציאות הישות הפנימית. כך שכאשר אנו נרדמים למציאות החיצונית אנו מתעוררים למעשה אל המציאות הפנימית, וכאשר אנו מקיצים משנת הלילה, לרוב אנו שוקעים לשינה לגבי המציאות הפנימית.
החכמה היא להתעורר בבקר ולשמר את נסיכת הלילה בתוככי הפעילות של היום יום ההומה, לטמון אותה בשקט, בשקט מתחת לחולצה, (כמו 'ליסה העצובה' של קט סטיבנס) ולשמור עליה
כמו על אוצר יקר, לשמור על הקשר עמה דרך מחילת השקט שביננו לבינה.
החוץ הרועש והאטום מאיים לפרוץ את חומותינו ולשבור את הדממה שבתוכנו, המאפשרת את הקשר שבינינו לבין הישות.
כאשר זה קורה ניתק חבל הטבור בינינו, והערות לישות הופכת להיות שינה למציאות הפנימית. אז הופך הרעש של החוץ לשוכן קבע בתוכנו והלילה כבר לא מחבר אותנו לישות אלא סתם גורם לנו להעלם בעייפות אל תוך שינה של לריקנות עמומה. שום נסיכה לא ממתינה כבר מאחורי גדר השיחים של החלומות. משינה זו נתעורר בבת אחת, ללא ייסורים, ללא הזעקה הפנימית המוחה כנגד הניתוק והנטישה של היקר לנו מכל. אנו מזנקים מן המיטה ישר, מכווננים ליום השוצף כאילו לא היה לילה, כאילו לא הוחמץ עוד מפגש יקר. אנו שוכחים שאמור להיות שם משהו בפנים, מעבר לפעילות הרוחשת והמוחצנת, מעבר למפגש הרועש עם מסכות אחרות, המסתירות מאחוריהן ריקנות דומה.
אנו שוכחים את נסיכת הישות הפנימית.
 

חלק ב': כיצד לשמר את הישות של הלילה

כשמתבוננים במעברים בין מצבים שונים בטבע ניתן לראות שיש להם התרחשות מקדימה, התראה כל שהיא שבאה לציין סופו של תהליך ותחילתו של חדש והעדויות לכך הן רבות; לידה – ותשעת הירחים המקדימים לה, הלילה – והערב המבשר על בואו, הקיץ – שלפניו האביב, בגרות – שלפניה הנעורים, זיווג – שלפניו החיזור והבוקר שמגיע לאחר עלות השחר.
מעניין לראות שכאשר מתרחשים שינויים שאינם באים בהתראה מוקדמת ותהליך הופעתם אינו מדורג הרי שאנו נוטים לכנותם בשמות קשים וקיצוניים שיציינו את מידת ההפתעה והתסכול שלנו מעצם המעבר המפתיע והשינוי החד שפקד אותנו. שמות כמו אסון טבע, שואה אקולוגית ומפגע סביבתי עולים בזמנים שכאלה.
אחד מהמעברים שאנו חווים בכל יממה הינו המעבר שבין שינה לערות. זהו מעבר שבין זמן של ניקוי, איזון והטענה (שמתרחשים בזמן השינה) לזמן של הכלה, עיבוד ויצירה (שאמורים להתרחש בזמן הערות).
כבר זמן רב ידוע (ע'פ בדיקות מעבדתיות) שבזמן השינה מתפקד המוח שלנו על גלי אלפא, שהם גלים ארוכים ובעלי קצב איטי כשבזמן הערות מתפקד המוח על גלי בטא, שהנם גלים קצרים ומהירים. כל מעבר מהיר וחד שבין גלי אלפא לגלי בטא משול למעבר מהיר שבין מצבON OFF ,ON OFF במכשיר חשמלי, מה שיקצר את חיי המכשיר ועשוי קרוב לודאי לגרום לקצר בתוכו פנימה.. גם אצלנו במערכת האנושית חלקים שונים זקוקים לזמני התנעה שונים ומערכות שונות במידה ולא יינתן להן זמן חימום לפני 'הנסיעה' עשויות ע'פ עיצובם או להשתנק או שיגרם להם 'קצר חשמלי' – כזה שלאו דווקא יופיע מיד על פני השטח אלא קרוב לודאי שיודחק פנימה אל תוך הגוף, ויופיע בשלבים מאוחרים יותר כלחץ, מתח, מחלות, אלימות, חרדות, הפרעות שינה ועוד.
המערכת העדינה שלנו (המכלול האנושי) חייבת את הזמן שלה על מנת להקיץ ולהתעורר אל תוך היום, כל זירוז והאצה מוקדמים מידי רק ילחיצו אותה ויגרמו לה לתפקד בתפוקה קטנה יותר ממה שהיא באמת מסוגלת.
כך מתפקד היום המין האנושי בחיי היום יום שלו מתוך מערכות סגורות שמכונסות בעצמן פנימה בשל השוק שנגרם להן בזמן ההתעוררות החדה והמהירה של הבוקר.
במשך חיינו אנו מתעלמים ממצוקתה של המערכת – זו אשר מארחת אותנו בתוכה- ומאלצים אותה להמשיך ולתפקד עד אשר מודחק לו השוק פנימה אל תוך החלק של תת המודע שלנו שבגוף עצמו. כך פעם אחר פעם יתאספו להן השכמות מהירות וחדות בתוך הגוף המתייסר שלנו עד אשר תתרחש תופעת עומס היתר, מסה קריטית תיווצר והגוף שנשא את הכאב בשקט ולאורך זמן פשוט יקרוס.
ככל שנאפשר למערכת העדינה שלנו מעברים מדורגים ואיטיים יותר וככל שנאפשר את הפעלתה באופן שוטף וזורם ללא שוקים חדים ושינויים ישרי זווית כך גם נאפשר לה לפעול באופן כולי ועמוק יותר כאשר היא משתמשת בהרבה יותר מהפוטנציאל שלה. אם תצליח המערכת שלנו לתפקד לאורך זמן בהיותה תחת השפעת גלי אלפא נהפוך אנו ל'עגולים' יותר מבפנים, רכים יותר ובעלי עומק ועוצמה גדולים בהרבה יותר ממה שניתן לשאר. מה שמזכיר את המלצתו של גיתה בעניין שימושו של הטבע כמורה לחיינו.
בתוך כל זה השפעת המעברים החדים תהיה חזקה ועמוקה ביותר אצל ילדים שהם בין היתר הפרמטר העדין ביותר לשינויים מכל סוג ותהליך החשיפה אצלם חייב להיות רך והדרגתי בשל העדינות האקוטית של המערכות הפנימיות שלהם.
על מנת לאפשר להם וכמובן גם לנו יקיצה אשר תעביר ממתיקותו של הלילה אל תוך קושיו של היום ובכך לאפשר תפקוד קולח ובריא יותר אל תוך מתלותיו של זה, מומלץ בחום להאט לאחר ההשכמה את כל התהליכים שלנו בבקר כמה שרק ניתן וככל שנצליח להאט ולהאריך בהם כך גם נעמיק פנימה אל תוך היום החדש.
למרבה הפרדוכס, תודעה ערה היא מצב קרוב יותר למה שאנו מכנים שינה, מאשר למה שאנו מכנים ערות: כשאדם רק מתחיל להתעורר בבקר, התודעה שלו מצויה בשיא, אך ברגע שהוא פוקח עיניו, הוא בדרך כלל מאפשר לעצמו להיכנס מיד נכנס למצב של מאמץ ולחץ וזה הרגע בו התודעה נרדמת.
במצב של מאמץ או לחץ נפשי, כשהרגשות מצויים במצב של מהומה והיצרים עובדים על גירוי יתר – התודעה נעשית צרה, נמוכה, שטוחה ועכורה. היא נכנסת לבית סוהר, ממנו המציאות רק נשקפת מבעד לצוהר חסום בסורגים.
מבחינת גלי המוח, מצב המהומה הפנימית אותו אני מכנים ערות, הוא הוא מצב שנקרא: גלי ביתא. ואילו המצב שבין השינה המלאה של הלילה, ובין ההתעוררות המלאה של יציאה אל היום ההומה, היא מצב של גלי אלפא. מצב האלפא, שבו שלושת הממדים מצויים במצב פעיל, הולך לאיבוד ברגע שמהומת היום מצליחה להיכנס פנימה ולעשות בפנים בלגן.
אז מה קורה למרבית בני האדם בבקר, חלקם קופץ מן המיטה כנשוך נחש ומסתער על היום, אחרים בוהים בתקרה מקללים את השעה, יש כאלה שעוצמים עיניים ומדמים שזה לא קורה להם. ויש כאלה שקמים כסהרורים, נחבטים בקירות, מתלבשים ויוצאים איכשהו מן הבית.
כדאי להימנע מרוב הדברים הללו. ומן הטעם הבא.
ההתחלה של משהו היא החלק הכי חשוב שלו. זה נכון לגבי מפגש בין בני אדם בו הרושם הראשוני מכריע בהשפעתו, זה נכון לגבי האופן בו מתחילים עבודה חדשה וכדומה. כל התחלה מהווה התנייה לגבי ההמשך ואיך שמתחילים כך ההמשך.
אין התחלה בעלת התנייה חזקה יותר על ההמשך מאשר ההתעוררות. מסתבר כי בשעת ההתעוררות המוח האחורי והבלתי מודע שלנו, זה שעסוק בלילה בחלומות, ער לגמרי, והשער לאגם השליו שבפנים פעור לחלוטין. כל אוצרות תת המודע שלנו – שם וברגעי ההתעוררות האלה טרם נכנסו לפעולה המודע, המסכה החברתית והלחץ המקפיאים את היצירתיות ומסכלים כל שקט נפשי. לכן זה הזמן לשאוב מן הבלתי מודע הפעור- קצת שקט נפשי ואנרגיה יצירתית שתטעין אותנו לקראת היום המפציע תוך כדי הרפיה עמוקה.
בכל אפשרות שבה נבחר לעגן את חיינו מספיק זמן ומספיק עמוק הם יתעצמו להם ויתגבשו בהתאם, זה יקרה אם נעשה זאת בפן הזכרי והלחוץ של החיים וזה יקרה גם אם נהיה שרויים בפן הנקבי והנינוח שלהם.
כאשר אנו ממוקמים בפן הזכרי של עצמנו (כמו רובנו) מדובר בחיים לחוצים ומתוחים שבסופם עשויים להתרחש התקפי לב, קרישי דם, לחץ דם גבוה וכו'. מנגד חיים המעוגנים בפן הנקבי יכולים לאפשר לנו להיות, יכולים לאפשר לנו להכיל ולקלוט ממעמקים פנימיים שהמציאות הרגילה אינה מכירה בהם.
חשוב לראות שבשני המקרים המדוברים ישנה התעצמות לאחר זמן מה אולם חיים בפן הזכרי לאחר שיתגבשו עשויים לקבע את ההידרדרות מטה של המערכת כולה באופן שיהיה כמעט בלתי אפשרי לעצור אותה. חיים אשר מושתתים על הפן הזכרי שלנו יהיו חיים חמים, מהירים ולחוצים מאוד שישפיעו על האדם בחוסר שקט תמידי, חוסר שקט שישאף תמיד להתפרץ החוצה באופן של פעולה ועשייה. חיים אלו ישפיעו על מערכת הדם שלנו ויהיו קשורים בתוכה למערכת העורקית, (זאת המביאה חמצן ונדחפת קדימה ע"י הלחץ שנוצר מפעילות הלב), מערכת זו תהיה לחוצה, צפופה, חמה ואדומה.
לעומתה המערכת הנקבית יותר, המערכת הוורידית שקשורה יותר לניקוי הגוף מרעליו הנה מערכת דלילה וקרירה יותר שצבעה נוטה לכחול. מעניין לראות שכשהצליחו אנשים בעבר לעגן את חייהם 'בפן הכחול' של חייהם הם נקראו כפי שכבר נכתב אצילים, אנשים בעלי דם כחול..
מכיוון שהמערכת הזכרית האדומה הנה חמה ומאיימת להתפרץ בכל רגע הרי שאי אפשר לדבר על איכויות קרות, עדינות ורוחניות שיכולות לשכון בה, איכויות אשר חייבות בסיס כחול איתן. מה שבעצם נאמר פה הוא שרוחניות לא יכולה להתקיים במקום שהוא אדום וזכרי ושזה יהיה חם ולחוץ מדי עבורה לשהות שם, המערכת היחידה שיכולה להכיל ולשמר רמות עדינות יותר של קיום, של רוחניות ושל צמיחה פנימית הנה המערכת הנקבית בנו, המערכת הכחולה. מה שבהחלט מעורר סמני שאלה לגבי ההתנהלות הדתית היום ולאורך ההיסטוריה של המין האנושי, התנהלות שמחד טענה לחיבור עם אלוהים ומאידך רדפה את אלו שאמונתם שונה.
כאשר אנו באים מתוך חיינו החמים והזכריים ומתדפקים בשעריה של הממלכה הנקבית הכחולה, מבקשים שתכניס אותנו פנימה אל הרוחניות שבה, אנו בעצם מגיעים עם כל מה שאנחנו מכירים, עם כל מה שאנחנו יודעים ושעליו גדלנו – מה שבעצם מאוד מאיים על הפן הנשי הכחול שבתוכנו והא עשוי להירתע ולסגת לו פנימה (וכנ"ל בקשרי גברים נשים).
כך חשוב מאוד שנאפשר סוג של אקולוגיה (כחולה), כזו שתהיה תומכת ומקשרת בננו ובין הממד החדש, על מנת שנוכל לאט לאט לספוג לתוכנו את הרשמים החדשים של מציאות שאינה מתוחה ולחוצה אלה רפויה, מציאות שהנה קולטת יותר מאשר פולטת, מופנמת יותר מאשר מוחצנת, שקטה יותר וכזו שחיה ומתהווה במחשכים ועיקרה בתהליכים של הדברים לעומת הממד שחי באור המוחצן ובתוצאה.
העומקים שישנם, החופש שאפשרי והערנות שנמצאת בפן הנקבי הנם מציאות מדומה ומדע בדיוני עבור הפן הזכרי והלחוץ של החיים שלנו.
הזמן הטוב ביותר לאפשר לאקולוגיה המדוברת למעלה להיות ולהתממש הוא בבוקר, הזמן בו אנו נקיים ופתוחים ביותר ורכים בתוכנו. זהו זמן ביניים, זמן של תפר בין היום והלילה שם הכול פתוח, עדין ורגיש יותר מזמנים אחרים.
אופן ההתעוררות שלנו בבקר הנו מכריע לגבי המשכו של היום ולעיתים שיחת טלפון אחת מוקדם מדי יכולה להרוס לנו את כל היום כולו מפני שהיא עשויה להלחיץ ולגרש אותנו מגן העדן הכחול אל הפן הזכרי. רצוי ומומלץ בבקר לאפשר לעצמנו הקשבה עמוקה והתבוננות פנימה כאשר אנו דוחים ככל האפשר כל סוג של פעילות אל המשכו של היום. הכוונה היא שתתאפשר אקולוגיה בה יוכל האדם לשהות זמן עם חייו ולצפות בהתרחשות הפנימית שלהם, וכדבריי הפילוסוף ג. רעם על מנת לאפשר לרכות ולמתיקות של הלילה לחלחל אל תוך המציאות הקשה של היום.
המעבר מחיים זכריים ורדודים לחיים בעלי אופי נקבי ועמוק אינו מעבר שיכול להתרחש בין לילה או לצורך ענייננו בין בוקר. קצבם של החיים הכחולים הנו איטי מאוד ומתאפשר מתוך שקט פנימי עמוק שיכול לאפשר חיבור רך ועדין של האדם עם חייו, חיבור זה הנו שברירי ועדין וקרוב
לודאי שיינגף בכל פעם שיעלה כוחה של המציאות וחוזקם של דפוסי העבר המוטבעים עמוק בדם שלנו.
זמן התפר, שהוא רק זמן ביניים במעבר שבין מצב אחד לשני, עשוי לארוך זמן רב עד שיתגבש באדם מרכז כובד נקבי כחול שממנו יפגוש את החיים ובכלל נראה שכאשר אנו באים מן הפן הזכרי האדום אנו גם באים אל החיים בזמן שמהפן הנקבי הכחול החיים באים אלנו.
——–
גבריאל רעם
הוסף לאתר בתאריך: 5.5.2008