ארכיון תגית: יוצאי דופן

אודות הקטגוריה: היחיד וההם.


הערה: רוב המאמרים במדור זה מתוך הספר: ''אאוטסיידרים ומורדים''. או הופיעו לאחר שעריכת הספר הושלמה, אך היו אמורים להכלל בתוכו. יצא בהוצאת ידיעות אחרונות, באפריל 2006.

————————————————————————————————————————–

הטירוף אצל היחיד הוא היוצר מן הכלל – אבל אצל קבוצות, מפלגות, עמים, תקופות, הוא הכלל.

מתוך 'מעבר לטוב ולרוע', קטע 156 (3, 83)

***

היחיד תמיד לבד. והם לכאורה ביחד, אך מפורדים ומפוררים. מאוחדים רק קומסטית, רק אינטרסנטית.

והיחיד? בעיקר מתויג, מתויג כאאוטסיידר, אלא [אם כן הצליח להשתחל למערכת כלשהי המקנה לו זהות וחסות מתוקף עוצמתה וכוחה (הכמותי, בעיקר)].

ועם זאת היחיד המוקצה בתוקף יחידותו הוא התקוה היחידה. אך זאת רק אם יצליח להימלט מן הרשת החברתית הפרושה סביב ולשרוד במדבר הציה של יחידותו הלא שייכת.

ואיך ישרוד? רק אם יצא למסע, מסע מנקודת ההתחלה של היותו יחיד מוקצה אל נקודת הציון של היותו יחיד מורד.

לבד ושלם, הוא והבדידות הקוסמית.

וזאת מתוך ידיעה מלאה, שיום אחד הוא יבלע בה ללא שוב.

בודד וחשוף, יחיד ושלם. הוא וגורלו.

לבד, כי כך הוא בא וכך הוא יצא, לא הביא ולא לקח, מסרב לנוחם המכזב של האשליה החברתית.

——————————————————-

''התקופה שלנו הרסה את ההירארכיה הפנימית. איך ייתכן שתניח להירארכיה החברתית להמשיך ולהתקיים, אם זו האחורנה אינה אלא בבואה גסה של הראשונה''?

סימון וייל, ''הכובד והחסד'', כרמל, עמ' 205

 

מונח מפסיכולוגיה חברתית: ''פיזור אחריות'':
פיזור אחריות הוא מושג בפסיכולוגיה חברתית, שמתיחס לתופעה שככל שקבוצת האנשים שבה נמצא יחיד גדולה יותר, נוטה הוא להסיר מעצמו את נטל האחריות. תופעה זו באה לביטוי בעיקר בעת הגשת עזרה לנזקק. כאשר בסביבתו של נתון במצוקה יש רק אדם אחד, ישנם סיכויים רבים יותר שיקבל סיוע מאותו פרט, בעוד שאם ימצא באותו מצב בתוך המון סיכוייו לקבל סיוע דווקא פוחתים. הפתרון למעין פרדוקס זה נעוצה בנטייה שכשאדם נמצא עם עוד אנשים , הוא נוטה לזרוק עליהם את האחריות, מה שקרוי בלשון המקצועית ''פיזור אחריות''.

לעתים נובעת התופעה לא רק מכך שהפרט שואל את עצמו, ''מדוע דווקא אני?'', אלא בגלל שלעתים הוא סבור שיש ראויים ממנו לבצע את הפעולה, ואת עצמו הוא רואה מה שקרוי בסלנג ''ראש קטן''.

ברור שכאשר יש לאותו פרט קשר עם הנתון בצרה, אפקט ''פיזור האחריות'' יצטמצם, או אם הוא נותן עזרה מקצועי כגון רופא או אחות.

וכך בצורה פרדוקסלית (לכאורה) יכול להיווצר מצב שבו אשה שעומדת להיאנס ברחוב ראשי, בו מציצים מהחלונות מאות עיני דיירים, ומתברר שמוקד המשטרה לא קיבל דווח על הענין. לעומת זאת אילו זה היה מתרחש ברחוב צדדי לעיני עיניים בודדות, היה סיכוי גדול יותר שמישהו היה טורח להזעיק את המשטרה.

המחשה ספרותית של הענין מובאת בסיפורו הקצרצר של גרשום שופמן שנודע בספרות העברית כאמן הספור הקצרצר, ''השניים'': ''בתוך קהל צפוף, בתיאטרון או באולם זמרה יש שלאיש (או לאשה) נעשה רע פתאום והוא נופל מתעלף. רוב האנשים מסביב סוטים מעליו מתרחקים, משתמטים ורק שניים נמצאים תמיד, שחשים לעזרתו''.


 

בין מיוחדות – לחריגות, גאונות לשגעון.


חלק א':
החברה האנושית הנוכחית מחשיבה עד מאוד את הערך של 'להיות נורמאלי'. לחשיבות המיוחסת לערך זה מתלווה אשכול של תכונות: יציב, אחראי, בריא בנפשו, וכו'. הנורמאלי כולל ציונים טובים בבית ספר, עבודה קבועה ונחשבת, הקמת משפחה בגיל צעיר יחסית, מספר ילדים, להיות נשוי (לא משנה כל כך כמה פעמים) וכו'.

ואם יש נורמה ונורמאלי, הרי שישנן סטיות תקן מן הנורמאלי; סטייה שהיא עדיין קרובה לנורמאלי יכולה להתבטא מצבי רוח. בקצה הרחוק מן הנורמאלי – מוצאים שיגעון פשיעה וכו'. הסטייה תמיד מורידה מערכו של הסוטה מן הנורמה. הורדת הערך תלויה בגודל הסטייה; ככל שהסטייה גדולה יותר, כך גם הסטיגמה והנידוי.

עד כאן הדברים, ברורים וידועים. אך מה שמעניין בכל זה הוא שהיכן שמוצאים חריגות וסטייה מן הנורמה החברתית – מוצאים גם ובעיקר: מיוחדות וראיה חריפה ועמוקה של המציאות. השילוב הזה בין חריגה חברתית לגאונות אישית מאפיין אישיות שניתן להגדירה כאישיות של יוצר דגול, גאון וכו'. והוא נעדר באישיות הנורמטיבית.

ואכן גאונות, אמת או חוכמה – לא יכולים לשכון בקצה הנורמאלי, שם קיימים בעיקר בינוניות, וחשיבה שטחית. גאונות שוכנת יותר בקרב החריגים מאשר בקרב שוחרי הקונצנזוס והנורמה.

וישנם שני סוגי חריגים; כלפי מעלה וכלפי מטה. ב'כלפי מטה' הכוונה לחריג לכיוון של שיגעון, פיגור, פשיעה וכו'. ב'חריגה כלפי מעלה' הכוונה, לחריג שיכולותיו ותרומותיו גבוהות מן הממוצע בהרבה. הוא לא סתם מוכשר, 'הוא גאון'. וכשבאים לבדוק את חייהם של אותם גאונים, אחד מן הדברים העולים הוא הסבל שלהם, אך השאלה היא האם גאון בעל שיעור קומה אכן חייב לסבול? האם מעצם העובדה שהוא גאון – הוא נידון לסבל ?

כדי לבחון את התופעה נתחיל בקבוצה רחבה יותר, שאליה משתייכים הגאונים: קבוצת המחוננים, ובכן החוקר לואיס מ' טרמן 1] L. Terman השקיע עשרים שנות עבודה בחקר הילד המחונן. מהנתונים משתמע שיש קשר ישיר בין אינטליגנציה גבוהה מאוד לבין תפקוד חברתי לקוי.

טרמן חילק את הנבדקים לארבע קבוצות, הנבדלות זו מזו ביציבותן הנפשית. התברר ש-21 אחוז מהמחוננים סבלו מקשיים נפשיים של ממש כשהגיעו לשנתם השלושים. עשר שנים מאוחר יותר נערכה הבדיקה פעם נוספת. התוצאות היו קשות עוד יותר. הפעם הגיע שיעור הנמצאים בקבוצת הבעיות הנפשיות ל-30 אחוזים. נצפה קשר ישיר בין רמת המחוננות לבין רמת הפגיעות הנפשית. אמנם טרמן התחמק מההשלכות הברורות של הממצאים באומרו שישנם גם אנשים בריאים מאוד בנפשם בקבוצת המחוננים ביותר. אך לא נראה כי זו תשובה מספקת במיוחד מבחינה מדעית.

חוקרת נוספת בשם לטה הולינגוורת', 2] Leta Stetter Hollingworth

עקבה אחר ילדים מחוננים מאוד שהשיגו 180 נקודות במבחני איי קיו עד לתקופת בגרותם ואחריה. חשוב להדגיש שמשיגי 180 נקודות איי קיו בילדותם, ייחשבו בבגרותם לבעלי ציון נמוך יותר ב-20 עד 30 נקודות. על כל פנים, הם יישארו בעלי אינטליגנציה גאונית של אחת לרבבה.

היא הצביעה על כמה דברים המקשים על חיי המחוננים. אך העיקרי שבהם הייתה הבדידות. ומועקת הבדידות קשה במיוחד למחוננים ביותר, החיים בעולם של אנשים הנופלים מהם אינטלקטואלית לאין ערוך. בבגרות המצוקה אינה קשה כל כך, שכן אז יכול האדם לחפש לו חברים בשיעור קומתו, אך בגיל צעיר, כאשר הילד נמצא בבית ספר, החברה שבה הוא מוקף אינה מתאימה לו ואינה מסוגלת להבין את רוחו. לא רק חברת הילדים קשה למחונן, גם עם המבוגרים הוא מתקשה להסתדר. יכולותיו האינטלקטואליות מאפשרות לו למתוח ביקורת על עולמם של הגדולים, והוא עלול לפתח טינה וכעס כלפיו, במקום להסתגל לחוקיו.

מסקנתה של החוקרת היא שכשרון רב (עד 155 נקודות איי קיו בילדות) ממלא תפקיד חיובי בעיצוב אישיותו של בעליו. אך גאונות של ממש עלולה להזיק יותר מלהועיל. בעוד שהמוכשרים מאוד אינם מתקשים כל כך למצוא לעצמם חברים שווי ערך, הגאונים נותרים בבדידות מזהרת אך בלתי נסבלת. הם מיוחדים עד כדי כך שהחברה אינה מבינה אותם ומותירה אותם מתוסכלים ומלאי כעס. סרט שיצא לאקרנים לפני מספר שנים, "סיפורו של ויל האנטינג", הציג את דמותו של צעיר מחונן כזה המעדיף להידחק לשולי החברה מבלי לנצל את שמאפשרות לו יכולותיו הלא רגילות.


נתונים לגבי גאונים:

עד כאן לגבי ילדים עם ניצני גאונות, מחוננים, אך מה לגבי הגאונים עצמם? ובכן הנתונים מצביעים על כך שככל שההישגים במבחן ליכולות מילוליות היה גבוה יותר, (מדד חשוב ביותר באיתור גאונות) כך עלתה בהתאמה מידת הפגיעה הנפשית שלהם.

הנתונים הללו מדהימים ממש. מתברר שכמעט מחצית מהגאונים ברמה גבוהה מאוד סובלים מקשיים נפשיים רציניים

כשנשאלו אנשים שאובחנו כגאונים האם הם מרגישים שונים מעמיתיהם המוכשרים מעט פחות מהם, אלו המוגדרים כמוכשרים מאוד, הם השיבו בדרך כלל בחיוב. כשנתבקשו להגדיר את השוני, רובם הצביעו על תחושת הניכור מהחברה, העזה אצלם לאין ערוך מאשר אצל אותם המוגדרים כמוכשרים מאוד.

אחד מן 'הכישורים', של הגאון, היא יכולתו לחדור על מעבר למעטה החיצוני של הדברים, ולקלוט מה קיים שם באמת. להבין מציאות מסוימת ברמת המהות, ולא רק ברמת התדמית.

כולנו יודעים כי יכולות אלו לא קיימות כמעט בעיסוקים הנורמטיביים (כמו פסיכולוגיה, חקר ספרות ופילוסופיה) – שם היא מוגבלת, וצרת אופקים, יחסית למה שמצוי אצל ביצירות של גאונים כגון: ניצשה, טנסי ויליאמס, אוגוסט סטרינברג,, טולסטוי ודוסטויבסקי. אך עם זאת, היוצרים הללו היטלטלו כל ימיהם על ותחת המשברים אישיים שנובעים מאישיותם הבעייתית או הלא יציבה. כך שיציבות נפשית, ואפילו אושר וחיים טובים נמצאים בדרך כלל בקצה ההפוך להבנה וחדירה לעומק של: מה זה החיים.

כפי שכותב על כך פרופ' שלמה גיורא שוהם בספרו: "טירוף, סטייה והיצירה"3]:

"…החברה עלולה לתייג את האמן כמתבדל, כזר וכשונה. תיוגו כשונה עלול להתחזק בעקבות השתקעותו בתהליך היצירה, ואדישותו היחסית לכסף ולתהילה. דוגמה לכך נמצא בספר על ואן גוך בספריית טיים לייף לאמנויות, שם נכתב: "היה צורך בעיניו של מטורף על מנת לראות את העולם באור חדש ולציירו כך". ואכן, ראיית העולם באור חדש היא תנאי מוקדם לתיוגו כמטורף. לפיכך אני סבור שרוב המחדשים והיוצרים הגדולים נחשבו בתקופתם ל'לא שייכים', לשונים ולמטורפים. זוהי וריאציה על ה'יפותיזת קרופוטקין', הטוענת שכל התגליות הגדולות והמחקרים המרעישים נעשו מחוץ למוסדות אקדמיים. ואני מוסיף, שאם הם נעשו על ידי אנשים אקדמיה, היו אלה חריגים, משולי המוסדות שאליהם השתייכו. רדיפתו של גלילאו, ייסוריו של באך ובדידותו של איינשטיין בראשית חייו, הם רק כמה מן הדוגמאות היותר ידועות".

שם עמ' 24


הפסיכולוגית קיי רדפילד-ג'יימיסון מאוניברסיטת גו'נס הופקינס, מומחית בנושא הקשר בין שיגעון ואמנות, קיבצה את שמות האמנים החברים במועדון זה לרשימה מעניינת הכוללת את המשוררים: ויליאם בלייק, ג'ון קיטס, אדגר אלן פו ואמילי דיקנסון. הסופרים: אמיל זולא, לב טולסטוי, מקסים גורקי ורוברט לואי סטיוונסון. ואת הציירים: מיכלאנג'לו, אדוארד מונק, פול גוגן, ווינסנט ואן גוך.


היצירתיות והחוכמה קרובים יותר לשיגעון מאשר לנורמטיביות. אבל מדוע הצמידות הזו בין גאונות לבין חיים משבריים? מדוע דווקא אלה שהראו לנו את המציאות הנסתרת של החיים, שילמו ומשלמים על כך – בחיים אישיים הרוסים? מה הקשר בין גאונות, הארה ומיוחדות – מצד אחד, ובין הפרעה נפשית וחיים רצופי משברים אישיים – מאידך? האם יש קשר, ואם כן מהו?

ובכן זה אולי מתחיל בכך שהחברה שלנו הכתירה כחיים נורמאלים – חיים של הדחקה ובריחה מן המציאות. היא הפכה את המציאות האמיתית לנסתרת, ויצרה מציאות חלופית, שמי שחי לפיה נחשב כנורמאלי. אין דרך אחרת להבין את העובדה שרוב אלה שגילו משהו אודות האמת האנושית, חיו רוב ימיהם כשהם מנודים, אומללים. נעים ממשבר נפשי אחד לשני. וזה אומר שבחברה זו האמת אודות המציאות נמצאת בגלות, ומי שיוצא לגלות כדי לחפש אותה מנדה עצמו מן הקונצנזוס ומשלם על כך מחיר כבד.

המציאות החליפית היא מציאות חברתית, בעוד שהמציאות האמיתית היא מציאות פנימית. הנורמאלי מתאים עצמו לכלל, בעוד שזה שמצוי בקוטב המנוגד – כל ימיו שואף להיות אותנטי.

מי שיכול להתאים עצמו למציאות החברתית עושה זאת בדרך כלל, ויש כאלה שלא מסוגלים לעשות זאת. והם אלה שכותבים ויוצרים ומדברים על האמת הגולה, ודבריהם נוטפים חוכמה.


חלק ב':
אך מה יש באנשים הללו שגורם להם לא להיות מסוגלים לישר קו, עם המציאות החליפית? שגורם להם לחתור אחר האמת במין אמוק חסר שליטה, ולחיות חייהם תוך אומללות ומשבריות? ומדוע ככל שהדבקות באמת והחדירה למעמקי החוכמה – גדולים יותר, כך גדלה חוסר היציבות הנפשית של האנשים שהגיעו לרמות הללו? מדוע קיים התואם ההדוק הזה בין סטייה נפשית, וחוסר איזון נפשי מחד, ובין חוכמה, גאונות, וראיית המציאות כמות שהיא – מאידך?

ובכן כדי להבין משהו סבוך ובעייתי כמו זה יש צורך באנלוגיה. וניתן להשתמש באנלוגיה של פילם (סרט צילום) רגיש. ההבדל בין פילם שבעזרתו ניתן לצלם תמונה רגילה או צילום רנטגן, ובין סתם נייר, טמון בכך שהנייר הרגיל הנו פחות רגיש. על נייר לא תוטבע תמונות המציאות. בעוד שפילם או סרט הצילום יקלוט וירשום זאת.

נייר לא יכול לקלוט מציאות, ליצור תרשים שלה. הוא יכול רק להעתיק את מה שקיים בנייר אחר. נייר יכול להוות נייר צילום ולשכפל את שקיים על נייר אחר. אך פילם לא מעתיק נייר, הוא משקף מציאות. מה שרשם על הפילם זה מה שקיים במציאות ברגע מסוים, מזווית מסוימת.

ניר הצילום מדפיס עליו את שמצולם על הפילם. יש הרבה ניירות צילום ומעט פילמים. הפילם של הרגיש והמיוחד מצלם את המציאות הנסתרת, המציאות הפנימית. ניר ההעתקה של הנורמטיבי והנורמאלי מעתיק את המציאות הקיימת, החיצונית.

רוב בני האדם לא מצלמים מציאות אלא מעתיקים את תמונת העולם הרשומה על רוב הדפים שהם פוגשים.

נייר לא יכול לקלוט מציאות, או ליצור תרשים שלה. הוא רק יכול להעתיק את מה שקיים בנייר אחר, כמו שנעשה במכונת צילום. מה שהרוב עושים הוא להעתיק את תמונת העולם של הרוב

הפילם יכול לקלוט תמונת מציאות, אך היתרון שלו היא גם החולשה שלו; הרגישות הזו לרשמים יכולה גם לשרוף אותו אם הרשמים גסים או חזקים מדי. נייר יכול להיות חשוף לאור, וכלום לא יקרה לו, אך הפילם זקוק למגננה, לחיסיון של החושך, אסור לו להיחשף. אם הוא חשוף לאור חזק מדי הוא נשרף. הוא עובד טוב כשהוא חבוי, מציץ במציאות דרך חרך במצלמה.

סרט צילום יכול לקלוט ולרשום את כל הדקויות הניצבות מול הצמצם, אך אם חושפים את הסרט לאור השמש, לפני תהליך הצילום – הסרט עלול להיצרב, להישרף. ואולי זה מה שקורה לילדים רגישים כשהם פוגשים את מערכת החינוך ואת חברת הילדים העדרית.. המפגש עם הדומיננטיות של החינוך ונורמות החברה הכוחניות כמו חושף את הפילם לאור חזק מדי שצורב אותו ומטביע בו טראומה.

ואכן ישנם אינדווידואלים שהם כמו פילם רגיש. החשיפה לסטיגמה החברתית ולנידוי וגם לעצם הגסות של החיים החברתיים הרגילים גורמת להם לסבל על ידי כך שהיא כמו 'שורפת' להם את הפילם. אך זה אותו פילם שקולט את המציאות כמות שהיא. וכך הם אמנם רואים את המציאות יותר כפי שהיא, אך יחד עם זה הופכים ל'צרובים', וחייהם לחיים משבריים.

אך צריך לזכור, כי כל זה הגיע ובא להם מכיוון שהחיים הפנימיים שלהם הם יותר כמו פילם פחות כמו נייר צילום.

והפילם הרגיש שלהם הצורב על עצמו את התשליל של המציאות החיצונית – הוא אותו פילם רגיש שנצרב באופן אישי ונושא עמו משבריות בחייהם האישיים. הם קולטים את המציאות אך זו אותה מציאות שצורבת חומצה בפילם הרגיש של חייהם האישיים.

חייהם האישיים הופכים להיות המחיר שהם משלמים בעבור קליטת המציאות החריגה שלהם.


חלק ג':
אך מה בדיוק, בנפשם של אותם מיוחדים, הוא זה המכשיר אותם לקלוט את המציאות הפנימית? מה בהם הוא זה המהווה את אותו פילם רגיש?

ובכן, הקולטנים בנפשו של האדם היא מערכת העצבים שלו. העצבים של האדם הם סיסמוגרף, מערכת חיישנים עדינה ומדויקת. מערכת העצבים היא היא הפילם הרגיש.

(פעם כשדיברו על משבר נפשי, קראו לזה: 'התמוטטות עצבים'. עצב ועצבות נגזרים מאותו השורש של עצבים. וכך גם עצבנות וכו'.)

מערכת העצבים היא הקולטת מצבים שהם מעבר או מעל למציאות החומרית הרגילה. והיא זו שמודדת ורושמת את החשמל שבאוויר, את הדינאמיקה בשיחה, את המטען הפנימי בזולת, את מה שחי באדם ולא במסכה שלו. מערכת העצבים הרגישה היא אוזן הכלב שקולטת את משרוקית הכלב שאוזן האדם הרגילה לא שומעת.

וככל שמערכת מסוימת הנה רגישה יותר כך היא יכולה להיהרס יותר בקלות ומהירות. אותו אורגן בנו הקולט את המציאות הפחות גלויה הוא גם זה הנהרס בקלות כשהמציאות עצמה הופכת לצורבת מדי בעבור הרגישות של הפילם עצמו.

חוסר יציבות נפשית היא במידה רבה עניין של מערכת העצבים רגישה ועדינה המתפקדת בחברה גסה שמתעלמת מחיי הנפש של היחיד בה.

רוב בני האדם נולדו עם מערכת עצבים שמסוגלת להיאטם ולהיחסם אל מול מציאות קשה, בוטה, סטיגמטית, אטומה וחסרת לב. אך ישנם כאלה שנולדו עם מערכת עצבים שהיא רגישה במידה כזו, שאין להם יכולת לאטום אותה. היא נותרת פעורה וקולטת – גם במצבים הצורבים אותה בצורה קשה.

מה שעוד מחריף את מצבם הם סטיגמות, שיפוטים וחרמות הנשלחים אליהם מצד הרוב הנורמטיבי, בגין חוסר ההשתלבות החברתית שהרגישות והעדינות הללו גורמים להם. וככל שהחברה עדרית יותר כך הסטיגמות חריפות וצורבות יותר. אילולא הייתה החברה הקיימת כה עדרית ואנטי רוחנית, לא היו גששי האמת סובלים מהפרעות נפשיות כה עזות. (בחברה פחות עדרית הם היו מקבלים סביבה מוגנת שבה יוכלו לקלוט את המציאות הפנימית מבלי להיות חשופים לשדרים המסכנים את היציבות הנפשית שלהם).

אך בחברה העדרית של היום הם מצוים במצב שבו הם ניצודים ונרדפים כל ימיהם.

חייהם הופכים לכה קשים ומשבריים, עד כי פילם חייהם נצרב יותר בכתמים של בעיות אישיות, מאשר בצילום רנטגן של המציאות כמות שהיא.

וכך הם חיים חייהם ממשבר נפשי אחד לשני, ורק מיעוט קטן בהם מצליח לקלוט את האמת אודות המציאות ולשדר אותה החוצה מבלי שמצבם הנפשי הקשה יכריע אותם קודם לכן.

ואדם שמצליח להמשיך ולכתוב, ליצור, או סתם לשדר לאחרים – אודות המציאות כמות שהיא – מבלי שמשבר נפשי יכריע אותו לפני כן, הוא בחזקת נס מהלך.


——————————————————————————–

הערה: פיתוח והרחבה של נושא החריג והאאוטסיידר, בהקשר של מרידה ומרדנות – מצוי בספרי: "אאוטסיידרים ומורדים". ששיצא  בהוצאת ידיעות אחרונות, בשנת 2006

 

——————————————————————————–

 

1] http://psychclassics.yorku.ca/Terman/murchison.htm

2] http://clearinghouse.mwsc.edu/manuscripts/360.asp

3] "טירוף, סטייה ויצירה". שלמה גיורא שוהם. הוצאת משרד הביטחון. 2002


——————————————————————————–


נקודת מבט נוספת, שונה, במאמר הבא:

http://www.snunit.k12.il/heb_journals/galileo/2144.html


——————————————————————————–

גבריאל רעם

10.11.2004


 

תאורית השעיר לעזאזל

שעיר לעזאזל - ציור של ויליאם האנט

                          השעיר לעזזאזל במקרא

 

יש משפחות, קבוצות או חבורות, שיש בהן שעיר לעזאזל. אחד שמשמש כצינור הארקה לתסכולים, קשיים וטרוניות של הרוב.
ככל שהמטען של קשיים אישיים של חברה, קבוצה או משפחה – יהיה מרובה יותר, כך 'יחפשו' (באופן בלתי מודע כמובן) אחר צינור ניקוז דרכו ניתן להיפטר מן המועקות, המתחים והקשיים שצפים בחלל האוויר, בין ובתוך בני אדם.
זה קורה כמעט בכל קבוצה, משפחה או חבורה. ותמיד הקשיים יתמגנטו אל החוליה החלשה. חלשה מבחינת היכולת להסתדר בחיים ובחברה כמות שהם. אך מבחינת עצמם וביחס לנפשם הם דווקא בעלי שאר רוח, עדיני נפש ורגישים.
אדם כזה, מועד לשמש צינור ניקוז אידיאלי לבית מלא המתחים, למשפחה הבעייתית, לקבוצה הלא מלוכדת וכו'.
באוויר מרחפת  האשמה, אשמה מחפשת בית, אחר מישהו שיקבל אותה  ויכריז עליה: ''זאת שלי''.
ובזה הוא הופך לקורבן.
ואז הוא הולך דרך חייו כשכובד האשמה מונח על כתפיו הצרות. תחושה עזה של: 'אני לא בסדר'. ועם נטייה עזה להעניש עצמו בדרך זו או אחרת.
ואם בשלב זה לא יחלץ מישהו להילחם עבורו ולהראות לו שמה שנראה ככתמים של בושה, אינו אלא מרגליות ואבני חן של נפש שעולה על גדותיה, הוא ילך ויהרוס עצמו, דרך תסביכים, פסיכוזות ודיכאונות.
(ברגע שהחוליה החלשה בארגון, קבוצה, חבורה או משפחה – נשברת ומוכנה לקחת על עצמה אשמה – ישנה הקלה (לא מודעת לחלוטין כמובן) בקרב הרוב הנורמטיבי).
והפרדוכס בכך הוא שדווקא צינורות הניקוז הם בעלי שאר הרוח, הרגישים והמעודנים שבינינו. הדעת נותנת כי כדי להיות צינור ניקוז למי שופכין, על האובייקט או האדם להיות גס או ברמה נמוכה. והנה כאן זה ההיפך.
וזה אומר משהו על פרצופה של החברה. שמגדלת פרות במכלאות ומחראות, מפרידה עגלות מהוריהן תוך כמה שעות, (למרות געיות הבכי של הפרות שזה עתה המליטו) ומתאכזרת לתרנגולות שמבלות כל ימיהן בכלובים צרים, כדי לקחת מהן את הביצים. פירוט בכתבה הבאה:
http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1807145
הורגת אפרוחים זכרים על ידי כך שהיא נותנת להם להיחנק בערימה אחת גדולה. ועוד ועוד. אבל על האריזות תמיד מופיע טבע, ירק ופרות מאושרות באחו.
אותה חברה מסוגלת גם מסוגלת לקחת את הרוחניים ובעלי הפוטנציאל הנפשי הגבוה ולהפכם לשעירים לעזאזל, לצינורות ניקוז.
ואותם אלה שהפכו לצינורות ניקוז יעשו זאת בתנאי שהם מסכימים לדעת הרוב שמה שמיוחד בהם, אינו מיוחד אלא מקולקל, מה שיוביל אותם להטיל ספק בעצמם. ובכך ירשו ל'אני לא בסדר' לשכון בתוכם.
ברגע שהם יפסיקו להטיל ספק בעצמם, אלא יראו עצמם דרך העין הטובה, שרואה את החיסרון החברתי כיתרון נפשי, יתחילו להפסיק להרוס את עצמם.
למעשה בכל קונסטלציה; חברתית/קבוצתית/משפחתית – ישנה פונקציה תפקודית חשובה לעדיני הנפש; הם מועדים לנקז דרכם את המטענים של אנטגוניזם, עוינות חיכוכים וכו', של הרוב הנורמטיבי.
בימים עברו החברה הפגאנית והפרה-פגאנית הקריבה קורבנות אדם כדי ל'שכך את זעם האלים' ולעשות את חייהם טובים יותר. בדרך כלל אלה היו בתולות או ילדים רכים בשנים, (כאילו שהקרבת הטהור תכפר על חטאי הפחות טהורים). מאוחר יותר זה נהיה פחות אכזרי והסתפקו בהקרבת בעלי חיים (שעיר זה תיש, שעיר לעזאזל).
ישנן 2 דרכים בהן יכולה הקבוצה/הארגון/המשפחה וכו' לנהוג באדם בעל שאר רוח. דרך אחת היא, כאמור, לכוון כלפיו אשמה ולשים עליו תווית של לא יוצלח, ואז הוא כבר בדרך להשמדה עצמית דרך  אימוץ האשמה של: 'אני לא בסדר'.
הדרך השנייה היא לראות בו את המיוחד, נעלה, ואולי אפילו כדרך גאולה לרבים, דרך משאבי הנפש והרוח שאותם יחידים נושאים עימם.
כמובן שלשם כך על אותם יחידים להיות אמנים, סופרים, מחזאים מוכרים. אך אם לא הצליחו בשדה האמנות יהיה מאוד קשה לאחרים להמשיך ולהתייחס אליו כאל מיוחדים.
בתי חולים לחולי נפש מלאים באנשים שבראשית דרכם היו בעלי שאר רוח פוטנציאלי אך לא עמדו בלחץ הסביבתי להיכנע, להישבר, לצאת נגד עצמם. ואז הם פשוט קרסו בתוך עצמם, הגבולות שלהם (הפנימיים והחיצוניים) לא עמדו במעמסת האשמה של 'אני לא בסדר'.
בהעדר אנשים שיתייחסו אליו כאל מיוחד, (ובזאת יסירו את נטל האשמה מעליו) לא נותר לו אלא לצאת נגד עצמו ולהכריז על עצמו כלא שווה, כזיבורית ושוליים של הכלל הנורמטיבי.
לכן כה חשוב שעדיני הנפש לא יסכימו בשום פנים ואופן 'לבדוק את עצמם', להפנים את המלים: ''אני לא בסדר'', עליו להחזיר את האשמה לחלל האוויר כדי שאלה שהם פחות עדיני נפש ישברו את הראש מה לעשות עם נטל האשמה שכל הזמן מסתובב באויר.
אם יש פחות מידי אנשים שמוכנים לקחת על עצמם את האשמה (דרך אגב, זה גם יכול להיות אויב של מדינה, או היהודים שבמשך כל הגולה שימשו כצינור ניקוז וכו' , או מפלגה מסוימת) – אנו נמצא כי הקיטוב באוכלוסייה בין: שמרנים, או קפיטליסטים, ימניים, או לאומניים, ובצד השני את הליברלים, השמאלניים וכו'. ילך ויחריף.
אינדווידואלים רבים בעלי שאר רוח מצאו דרך להיפטר מנטל האשמה והם מצטרפים לקבוצות ליברליות כגון 'צער בעלי חיים', 'הירוקים', סוציאליסטים וכו' ושם הם לוחמים את המלחמה האידיאולוגית של הקבוצה אליה הם שייכים. ואז האשמה תתפזר בין רבים אחרים והוא יכול לקבל מקבוצת השייכות שלו זהות וגיבוי, שלא יאפשרו לו לצנוח ל'אני לא בסדר'.
וכך יוצא שהמצב הוא שהרוב נמצא בחילוקי דעות פוליטיים ואידיאולוגיים (למשל: קפיטליסטים וסוציאליסטים) ובתווך ישנו מיעוט בעלי נפש גדולה עד ענקית שלא מצטרף לפלג ההומניסטי/ליברלי – ובזאת לא מוכן לוותר על הייחוד האינדווידאולי שלו, ואז לא נותר לו אלא לקחת על עצמו  את האשמה באופן אישי. מה שאומר שבמהלך חייו ינוע בתנודות לא שוות, בין לחוש מיוחד ובעל שאר רוח, ובין להרגיש אשם ו''אני לא בסדר'' . מה שאומר: חיים של סבל וסטיגמה עצמית.


גבריאל רעם , 5.9.2012

תקציר (סיכום) של הספר: "אאוטסיידרים ומורדים" – גבריאלרעם.

עופות מוזרים. הם אינם מופנמים וגם לא סתם מוזרים, אלא אחרים. שונים. מצד אחד עדיין לא מצאו את עצמם – ומצד שני, הייחודיות האישית שהחלה לבצבץ מתוכם אינה מאפשרת להם להצטרף אל ה'ביחד' העדרי. והחברה, משזיהתה את האאוטסיידר, מייד נעשית חשדנית ומצביעה עליהם: שונים.

רוב האאוטסיידרים נושאים תווית זו כאות קין, כקללה. מיעוטם מצליח לתרגם שונותם לאמנות (מכתיבת ספרים ועד הצטרפות ללהקת רוק), חלקם מוצאים דרכם לקבוצות שוליים, כתות, דתות ומסדרים למיניהם. אך שם הם נעשים עדריים יותר מן הכבשה העדרית ביותר בחברה התקנית. הם הפכו את אות הקין האישית לאות זיהוי קבוצתית (הקבוצה אליה הם משתייכים נמצאת אומנם בשוליים, אך הם בתוך הקבוצה – חייבים להיות חלק מן המרכז המקובל).

ואלה שנותרים מחוץ לשדה האמנות או לקבוצות המתמחות באיסוף פליטי שוליים – נותרים אאוטסיידרים, סובלים מהסטיגמה וממשיכים, או שהם מאמצים את חריגותם לליבם, כזהות אישית, ונעשים אאוטסיידרים מתוך הכרה.

אאוטסיידר מתוך הכרה, הוא זה העומד מנגד- לא סתם כזר, כאחר – אלא כסרבן, כמכחיש, כאומר "לא". ומי שאומר "לא" הוא האדם המורד.

"עובדי הנורמה מאמינים שאלוהים נמצא במה שמקובל חברתית. המדרגה הגבוהה ביותר שאליה יכול להגיע אדם, לדעתם, היא להיות כמו כולם. תורתם אומרת לעשות תמיד את מה שכולם עושים ולהגיד את מה שכולם אומרים. הפסיכיאטריה שאימצה לה את הנורמה כאליל הבית שלה, הכריזה על הנורמלי כאדם מושלם. כל השאר הם לא נורמליים למיניהם. עובדי הנורמה מקריבים את כל מי ששונה מהם ומדכאים את קולם האישי המסגיר את ייחודם" (ד"ר יאיר כספי, 'לדרוש אלוהים', ידיעות אחרונות 2002. עמ' 210 בתחילת הפרק על עבודת אלילים).

שני פסיכולוגים חברתיים בארצות הברית – ד"ר בארי קולינס וד"ר דייוויד לוי, חקרו כיצד נראה בעיני החברה האדם הסוטה מן הנורמה, המתבדל, זה שלא הולך עם דעת הרוב. המחקר העלה שלרוב האנשים איכפת פחות אם אתה מתנגד לדרך השלטת – כל עוד אינך נוקט באולטימטומים או יוצא חוצץ נגד, במפורש. תבקש, תסביר, אבל אל תעלה על בריקדות. זה מראה מה יחס החברה לנון-קונפורמיסטים: מותר להם להיות אאוטסיידרים אך לא מורדים. לסטות אולי קצת מן הנורמה, אך לא לצאת נגדה. ועם זאת, שוב, זה הכל עניין של סטטוס, בעל הסטטוס הנמוך – מבקש, בעל הסטטוס הגבוה – תובע ודורש.

דבר נוסף שעולה מן המחקרים הוא שבשביל לשרוד במרד צריך שניים. מספיק שאדם אחד נוסף יצטרף אליך – כדי שסיכוייך להחזיק מעמד ינסקו מעלה ושתצליח שלא להיכנע ללחץ הקבוצתי. מסיבה זו מנסים נון-קונפורמיסטים רבים לכנס סביבם תומכים, או מישהו בעל עמדה, התומך בעמדתם.

האדם העצמאי הוא כזה, משום שהוא שופט דברים באופן עצמאי ובלתי-משוחד. הוא פועל על סמך הגיונו או תפישתו האישית – בין אם זו תואמת, מנוגדת, או שונה מן התפישה החברתית.

הנון קונופורמיסט "יוצא נגד", העצמאי לא "יוצא נגד", הוא "בעד" דרכו הייחודית, שבמקרה לא משתלבת עם דעת הרוב.

נראה כי החינוך הקיים אינו מכשיר את האדם לקבל החלטות עצמאיות ואפילו לא כאלה שדרוש "אומץ מוסרי" כדי להשמיען – אלא בעיקר מכוון אותו לוותר על כושר השיפוט כדי להתאים עצמו לחשיבה המקובלת.

אדם ההולך נגד הזרם ונגד הדעות המקובלות, יעמוד בפני תגובות לא נעימות וקשות. בתחילה ידברו על ליבו ואל "הגיונו" וינסו לשכנעו לסגת מדעתו החריגה. אם ימשיך להחזיק בה – ייתקל בדחייה, התעלמות ובמקרים קיצוניים אף באלימות. אולם על-פי-רוב האינדוקטרינציה הזו עובדת בשקט, מתחת לפני השטח, מבלי להיזקק לחרמות ועונשים.

הבעיה איננה בכך שקבוצה או חברה מסויימת מגינה על אמונותיה ועל דעותיה וגם לא בקיומה של מערכת "מותר" ו"אסור" – אלא באופן התוקפני, הטירני וחסר הסובלנות שמגלה החברה כלפי מי שדעותיו אינן עולות בקנה אחד עם מה שמקובל.

מי שחקר את הנושא היה כריסטופר לאש המנוח, אחד ההוגים החשובים בארה"ב, הוא כותב על האליטת בספרו: 'מרד האליטות', שמראה שאפילו מתחת למסווה של קבוצות עילית אמריקניות מסתתרת חשיבה קבוצתית ואף אכזרית, חשיבה קבוצתית שמשתחררת ברגע שהאליטה נמצאת בסכנה או בהתקפה:

"כשהם נתקלים בהתנגדות… הם מסגירים את השנאה הארסית המצויה בעומק, לא רק מתחת לפרצופו החייכני של הרצון הטוב של המעמד הבינוני הגבוה. התנגדות גורמת להומניטריים לשכוח את המידות הליברליות הטובות שהם מתיימרים לדגול בהן. הם נעשים עצבניים ופגיעים, צדקניים וחסרי סובלנות. בלהט הפולמוס הפוליטי אין הם מסוגלים להסתיר את הבוז שהם רוחשים כלפי אלה המסרבים בעיקשות לראות את האור – אותם ש"פשוט לא מבינים עניין", כלשון הז'רגון שבע הרצון מעצמו, של התקינות הפוליטית".

הסוציולוג הצרפתי יהודי אמיל דורקהיים טוען כי החברה, איננה בדיוק מסגרת המאפשרת ליחיד אקולוגיה משלימה להגשמה עצמית – אלא יותר מערכת מתוחכמת השולחת שלוחות של שליטה לתוך המערך התת-הכרתי שלו ומניעה אותו כבובה על חוט, מריונטה. הוא חשב כי ייתכן שהמניע בחיים הדתיים עלול להיות לאו דווקא הזיקה האישית בין האדם כיחיד ובין האלוהים, אלא הזיקה בין היחיד לבין החברה. הוא הראה כי עלול להיות שהחיים הדתיים יהיו מורכבים דווקא מסגידה לכוחה של החברה הדתית, וכי עלול להיות כי המושא של הדת אינו אלא החברה בצורה שונה.

הממסד הפסיכולוגי, מייעץ לחריג הבעייתי לפשפש בתוך עצמו במקום לנבור בפצעי החברה. החברה נוטעת רגשות אשם ביחיד השונה, בשלוש מילים בעלות עוצמה פסיכולוגית רבה: "אתה לא בסדר". "תפסיק להאשים", אומרים לו, "קח אחריות ובדוק היכן אתה לא בסדר, שהרי יש לך בעיות, בוא ונראה מה דפוק בך ועזוב את ביקורת החברה, זה לא רלוונטי".

כך שותלת החברה ביחיד, במיוחד הרגיש והשונה, את תחושת האשם שמשהו לא כל כך בסדר אצלו, ומכוונת אותו לבדוק את עצמו במקום לבדוק את החברה ואת הנורמות שלה.

הספיקות העצמיים, שמתעוררים ביחיד כזה, מנטרלים אותו מכוח השפעתו וכך החברה יכולה להמשיך באינדוקטרינציה שלה באין מפריע.

ואת כל הספיקות העצמיים הללו שמכוונת החברה ליחיד הביקורתי ניתן לרכז בשלוש מילים: "אתה לא בסדר!".

הגישה החברתית היא גישה זכרית מעיקרה. צריך להבין כי במידה לא קטנה אופן השלטון והממשל של הממסד בחברה נובע מן הפסיכולוגיה של הגישה הזכרית. וזו גישה שאומרת, כי לפני שאתה קיים אתה צריך לעמוד בציפיות, ואז ורק אז, אתה יכול להיות. זו גישה הנובעת מן הקולקטיב הפאטרנלי, שכל הזמן דורש ודוחף להישגים.

הגישה הנקבית, מקבלת את האדם כמות שהוא. בגישה זו יש הרבה קבלה, תמיכה וסובלנות והיא משדרת שאנו בסדר. ואנו בסדר כי אנו קיימים, כי אנו ישנם !!

"נורמוטים", הוא הכינוי רב-ההשראה שהעניק הפסיכואנליטיקאי הבריטי, כריסטופר בולס (בספרו 'צילו של אובייקט', הוצאת דביר, 2002) לאנשים שהעיגון שלהם במציאות הוא כה מוחלט עד כי איבדו כל קשר וזיקה אל פנימיותם. מדובר על בני אדם שחיים במציאות חיצונית שעבורה הקריבו את המציאות הפנימית שלהם. הם למדו לוותר על תשוקות, יצרים ומאיים פנימיים, וכל שנותר הוא רק מה שיש לו ייצוג ויישום בעולם החיצוני, או מה שניתן לדבר עליו עם נורמוטים אחרים. זו המשמעות של להיות בינוני.

במפגש עם בינוניות, ישנה תחושה של חדר שחלונותיו לא נפתחו זמן רב. אדם, אם ייקחו ממנו את החופש, הפראות, מה יישאר? כמו אהבה, או דבקות דתית, או יצירתיות – חייב להיות בהם משהו פראי, אין דבר יותר מייאש מאשר לראות אהבה, דבקות דתית או יצירתיות שניטלו מהן הרוח הפראית של החופש המתפרץ.

הרוח הפראית תיעשה דווקא בעלת ערך מיוחד כשהיא משתלבת בחיי אדם בוגר ויציב יותר. אדם שיכול כלפי חוץ להתנהג בצורה שקולה, לגדל משפחה וכו', אך בפנים הרוח הפראית מפעמת בו בעוצמה. זה ראוי יותר להערכה אילו השיח החתרני היה נשמר אצל אדם גם לאחר גיל חמישים.

וכך, החתרנים הגדולים באמת, הם אלה שעושים זאת דווקא בגיל מאוחר, את הגיל הצעיר הם השאירו ללימוד השטח, לבלבול ולמבוכה, ובגיל העמידה אפשר וראוי למרוד, כי יש באמת למה…

"שוכני שוליים חברתיים", הינו מונח שסטיוארט ווילד טבע בכדי לאפיין את אלה שפרשו מחיי השיממון של הבינוניות. בינוניות שמאופייינת על ידי חוסר אותנטיות ועל ידי עיסוק במשחקי אגו, כוח ושליטה. חיים הנעים בין קטבים של פחד הישרדותי, מצד אחד, וחמדנות ושאיפה לסטטוס, מצד שני. חיי שיממון הללו מבוטאות בצורה הכי מוצלחת על ידי שלוש המילים המתחילות באות האנגלית P:

רכושנות. תענוג. שבחים. Possessions/Pleasure/Praise.

שוכני שוליים רוחניים אלה, מתבוננים מנקודה בלתי תלויה ורחוקה במשחקי האגו חסרי הדמיון ונמוכי האנרגיה שמתחוללים סביבם והחשים שיממון עמוק מול כל אלה. נקודת מבטם רואה את ההבל וחוסר התוחלת שבסחרחרת הזו, סחרחרת שעצם קיומה תלוי באישור וקבלה חברתית של האחרים.

שוכני השוליים הרוחניים, יודעים בתוכם ידוע היטב, כי זכייה בפרסי האגו הכי עולמיים, לא תעניק להם מאומה, אם תוך התהליך של המירוץ אחר פרסי האגו, הם יאבדו את הקשר עם קולם הפנימי. ולקול הפנימי הזה קורא הוא בשם מעניין: "The Beyond Within" – "המעבר שבפנים".

איבוד זה של הקשר עם "המעבר שבפנים" (היישות הפנימית, הילד הפנימי), ייצור מצב של פעילות מכוונת כלפי חוץ, המרדימה את בני האדם ביחס לזהות הנפשית-רוחנית אמיתית שלהם.

להיות אאוטסיידר משמע בראש ובראשונה להיות בודד !! לא סתם בודד, אלא מבודד. ברמה אחת זו בדידות חברתית, ברמה גבוהה יותר זו בדידות של הנשמה והנפש שהאאוטסיידר מחובר אליהן אקוטית. הוא חי את חייו כשהוא עומד מנגד, משקיף על החיים לא מתוך זרות (אפילו מתוך מעורבות עמוקה), אך מרחוק.

עבור האאוטסיידר, הוא תמיד אחר. הוא פשוט חש שהוא לא כמו כולם. בכל מקום בו יהיה, כל מקום אליו יגיע – הוא יהיה שונה. הוא יכול להסתיר זאת, אך במוקדם או מאוחר זה ייצא החוצה. השונות הזו היא האיפיון הכי אמיתי שלו. עליו לבחור בין דיסוננס פנימי לבין דיסוננס חיצוני.

לקבל את עצמו כשונה תמידית – הוא תהליך החניכה שלו, שלב בהתבגרות שלו. וכשהשנים חולפות, מתחדדת חריגותו, היא מזדקרת יותר ויותר, כצוק סלע. הוא לבד, תמיד לבד, גם כשהוא ביחד, הוא מאוד לבד. וזאת אולי בגלל חוסר היכולת שלו לשים מסיכה, להעמיד פנים.

האאוטסיידרים הם אלה שיש להם אמת פנימית לה הם חייבים לציית, משום מה. יש משהו בפנימיותו שמושך אותו מבפנים וגורם לו להתנהג אחרת, לחשוב אחרת, להגיב אחרת. משהו בעל עוצמה מרובה שמשמש כאיזון נגדי לכוחות שמשפיעים עליו מבחוץ. כל אחד מיישם את האאוטסיידריות שלו בתחום בו הוא מוצא עצמו פועל וחי. ויחיד ומיוחד ביניהם הינו האאוטסיידר הפילוסופי.

הדרך של האאוטסיידר הבשל והבוגר מביקורת חתרנית, למרידה של ממש, אינה ארוכה. זו הדרך אל החופש להיות מורד, אל העצמאות, אל היכולת להיות עצמך, להגשים את מה שטמון בך באמת, להיות אותנטי.

להיות מורד אין משמעו להפסיק לבקר, אלא לקום ולצאת נגד משהו חזק ממנו שקיים מחוצה לו, בשם משהו שחזק ממנו והקיים בתוכו. משהו שנותן לו את הכוח לצאת כנגד החזקים שבחוץ. ואותם חזקים שבחוץ, הם אלה ששולטים.

המעבר הזה מאאוטסיידר למורד אף פעם אינו קל, הוא כואב. כואב מאוד אפילו.

ברגע שהאאוטסיידר נעשה מודע לעוול שנגרם לו על ידי החברה – הוא מתחיל לחוש זעם, תסכול וחימה שבעקבותיהם צפים ועולים מתוכו הדחקות, פחדים ומועקות – שיש להם דינמיקה משל עצמם. זה מה שקורה כשהחור השחור של המרד נפער בחומת הבידוד, הניכור, הבידול, המוזרות, האי-שפיות, וה"משהו דפוק אצלו".

ברגע שהמרד – היכולת להגיד לא – פורץ את כבלי ה"ככה זה" ואת חומות הניכור והבידוד, ומכופף את סורגי הסטיגמה – כל הפחדים המודחקים על היות שונה, דחוי, לא רצוי, אחר – פורצים החוצה בגל ענק, ועוד ועוד עוולות, פחדים מפני "האח הגדול" וה"הם" הרבים מחוקי-הפרצוף – פורצים החוצה. זו לא פריצה של שמחה, חגיגת שחרור ועצמאות, זו יותר נהירה של פליטים מזי רעב, מדוכאי הבעה וביטוי, המדדים מתוך מחנות גדר התייל של הלגלוג, האצבע המורה והמבטים השופטים את הרגיש, הזר, השונה המיוחד.

עד היציאה לחופשי – חווים שוב, בהיפוך, את כל הכאבים מאז הילדות שניסתה לצמוח בחברה קשה, תחרותית וחסרת סבלנות, חסרת נחמה ואמפתיה כלפי אלה בתוכה שהם בעלי נשמה יתירה, רגישה ומיוחדת.

יחד עם השחרור – צף הכאב הרטרואקטיבי של הנשמות הרכות שנדחסו לתוך מסכות ברזל אטומות. ואותו כאב הוא שהשתחרר בעת היציאה לחופש, דרך שערי כלא הניכור החברתי הפרוצות עתה. אומנם מרד, אומנם חופש, אך הכאב שהתחיל, הכאב שהמשיך, הכאב שהיה שם לאורך כל הדרך – הכאב הזה לא הפסיק עם פריצת המרד המשחרר, רק שעכשיו הוא קיבל רשות לכאוב באמת.

מנקודת מבטו של המורד – המרידה היא הדרך היחידה להיות חי, להיות אותנטי. אין דרך אחרת. אך כדי להיות מורד באמת – צריך שתהיה בו תחושה של "כלו כל הקיצים", כי אם תחושת המרד שבו אינה טוטלית, האדם לא יהיה מורד, הוא יהיה מורד אופנה, מורד חיצוני, או שיהיה רפורמטור, ליברל.

מורד אמיתי לא מאמין שהוא יכול לשנות את המצב על ידי הצטרפות לממסד ולעבוד מתוכו. הוא יודע שהוא צריך להיות בחוץ. ללכת על כל הקופה ולצאת נגד הכל, עד הסוף. זהו מורד. לא פחות מזה.

אלבר קאמי אומר כי מורד הוא אדם שאומר לא !! רפורמטור זה אדם שאומר: אולי (ונשאר בפנים). היריבים הגדולים של המורדים לא היו הקונסרבטיבים, אלא תמיד הרפורמטורים.

ורוסו אומר שהמרד היא הדרך היחידה לא להיות קורבן: "עבור הקורבן הערך היחיד הוא ההווה, והפעולה היחידה היא המרד".

המורדים יוצאים נגד הסופר-אגו דווקא מכיוון שאינם מוכנים יותר לבלוע רגשות אשם ולהפנות אותם כלפי עצמם, וברור שמורדים הם אלה שאינם נכנעים לרגשות האשם. הם אלה ההולכים בדרכם האישית, בלא להתרשם מאזהרות הממסד. צריכה להיות למורד היכולת להתעלם מן האשמה ככוח ששולט בו.

המורד חייב להיות מחובר לעצמו, להזדהות עם החלק הפנימי, החזק והגבוה של עצמיותו, משם הוא שואב את הכוחות לצאת כנגד מערכת גדולה וחזקה. ולא סתם מחובר פנימה – המורד הקלאסי ניחן ב"מנוע" אדיר, והמנוע הזה מוזן לעיתים קרובות בדלק של נחישות ונקמה.

והמורד לא מוכן לשאת חטוטרת או להיות שעיר לעזאזאל, הוא מבין שעובדת היותו רגיש או מיוחד עושה אותו (בחברה הקיימת) לחלש, והוא מחליט לקחת גורלו בידיו, לצאת כנגד מי שמנהל כאן את הענינים, להשאיר בתוך עצמו את הרגישות והמיוחדות, אך לתרגם את מה שנתפש אצלו כחולשה – למרידה. הוא מנתץ את הדמויות של "אלה שלא יכולים לטעות" – חושף את האינטרסים האישיים שלהם שמסתתרים מאחורי המסיכה של "הצודקים תמיד" ותוך כדי כך מראה את השימוש הציני שהם עשו בחולשותיו כדי להסתיר את חולשותיהם. הוא גם מבין שהוא הפך לשעיר לעזאזאל של השולטים – שמה שמניע אותם זה בעיקר הרצון להמשיך ולשלוט. במקום לבוא בטענות לעצמו, הוא מפנה מעתה את הטענות כלפיהם.

אם כן, המורד הוא אדם שמחליט לקחת את גורלו בידיו ולצאת כנגד הממסד, והוא יכול לצאת נגדו בשתי דרכים. שתיהן באות מזוויות שונות, מכיוונים הפוכים: בבת אחת המורד נוטש את חיק הממסד – והופך למורד. בשנייה הוא נפטר מתווית האאוטסיידר – והופך למורד.

בדרך השנייה, האאוטסיידר לא הופך בבת אחת להיות מורד, אצלו זהו תהליך איטי וממושך של צמיחה והתבגרות שכליים רגשיים ונפשיים (אך בעיקר תודעתיים). ולאחר שהוא מבשיל להיות מורד, הוא יכול להרשות לעצמו להיראות בורגני ואפור בחייו. ובעיקר פוסק לנפנף או להתייסר, באאוטסיידריות שלו.

הדרך השניה קשה מתוך עצם היכולת לשרוד כאאוטסיידר מבלי שזה יחניק את הרוח החופשית ואת הדימוי העצמי, מחד – ומבלי שזה יביא לחצייה של הקווים לעבר מחוז הבורגנות העדרית, מאידך. בשנייה הכוח יותר מופנם, טמון ביכולת להחזיק מעמד מבלי לטשטש את הזהות העצמית.

הדרך השניה היא דרך נשית, לאט-לאט, בהדרגה. לא שוברים, מגדלים. גדלים בחופש, ובכוח החופש – הם שוברים את הכלים. המרד הוא הגשמה של האותנטיות הפוטנציאלית.

מרידה אמיתית הינה מצב נפשי של חוסר ברירה. בדרך כלל היא אינה מונעת על ידי אינטרסים. כשאדם מורד, הוא מוכן כבר להודות כי הגשמת אינטרסים לא תהיה לו, וככל שימרוד יהיו לו עוד פחות. אך כעת הוא נוכח שהוא כבר לא יכול לעמוד בצד, הוא חייב לעמוד מנגד.

וזו עמידת נגד לא כפוזה, אלא עמידת נגד כתנוחה פנימית. המורד באמת, מורד קודם לכל בתוכו. פחות מעניין אותו לעשות רעש, כי עשיית רעש זו כבר מהפכה, ומהפכה היא עניין לחסרי סבלנות, ולמאמינים שמרד חייב להוביל לשינוי אחרת הוא עקר. המורד האמיתי נותר במרידתו בפנים, חשוק שיניים, גלילאו של "ואף על פי כן". מה שחשוב לו זה לא להטיל מימיו במקום ציבורי. לא מחאה. אלא איך הוא מתייחס למה שהוא לא יכול להשלים עימו – בתוך תוכו.

כי למורד האותנטי אין זירה אחרת מלבד הזירה הפנימית.

המורד ברמת ההוויה לא חייב לצאת למהפכה. הדרך בה הוא חושב, וניגש לדברים – ספוגה בגישה של עמידה מנגד. הוא הגיע מכבר למסקנה שיש משהו לא נכון כמעט בכל תחום מתחומי חיינו. שם הוא כבר לא מצפה מיחסי אנוש לאינטימיות אותנטית, יודע שהיא נופלת שדודה בין משחק, מסכה ונורמה חברתית. ובחוסר יכולתו לממש את אותה אינטימיות אותנטית (הדיאלוג הבוברי של "אני אתה") הוא מסתפק בלקיחת חלק בפאסאדה המתחזה של התקשורת, שלא מערבת את החיים הפנימיים האותנטיים של המשוחחים. אך בתוך תוכו, שיניו חשוקות, ופנימיותו מוחה כנגד חוסר ההגשמה של הצורך הפנימי באינטימיות עם הזולת.

וכך, גם אם לעולם לא ייצא לו לשוחח שיחת אמת עם נפש חיה – הוא לא יוותר על אש המרד הפנימית, כמוצא אחרון של כבוד.

להיות מורד ברמת ההוויה, משמעו להיות מסוגל להגיד לא ! ורק על רקע היכולת להגיד ,לא" למשהו גדול וחזק ממך אתה יכול למצוא מי אתה. אם אתה לא יכול להגיד למשהו "לא" מבלי לחוש מייד רגשות אשם, אין לך יכולת להגדיר עצמך. אך אם אתה מוצא את הכוח להגיד למשהו מחוצה לך שהוא שלילי, אתה יכול להתחבר לחיוביות של עצמך, ולפתע יש לך כוח לחיות. על רקע הנגטיב של הדבר שאתה אמרת לו לא – מעוצב הפוזיטיב של מי שאתה באמת. וזאת חייב אדם לעשות בחדר החושך של הווייתו. להתמיר את הנגטיב של מה שסביבו, בפוזיטיב של מי הוא ומה הוא.

להגיד לא, זה להיות מורד, ולהיות מורד, זה להיות עצמך. כי רק דרך אמירת הלא, אדם יכול להתחבר לעצמיותו, וככל שאמירת הלא חזקה וגורפת יותר, וככל שהדבר שהוא אומר לו לא, הוא כוחני, מניפולטיבי וטוטלי יותר בדומיננטיות שלו, כך ה"לא" שנאמר יבשיל מבפנים הוויה חזקה ועמוקה יותר.

רק ביחס ישיר ל "לא", יבשיל ה"כן" של ההוויה הפנימית.

הכוח והעוצמה הפנימית של חיי אדם הם ביחס ישר למרידה ולקושי שחווה אותו אדם בדרך להגדרתו העצמית. ככל שהכוחות שהתנגדו לו חזקים יותר, מפעילים יותר כוח דיכוי ומניפולציות, כך הוא צריך לגייס מתוכו יותר כוח להתנגד להם, וככל שיגייס יותר כוח כן יגלה עד כמה הוא חזק, ומה עוד טמון בו בפנים.

הפוזיטיב של "להיות קיים", חייב לעבור דרך הנגטיב של "המרידה במה שחוסם את כוחות החיים". אין דרך אחרת. עולם לא מושלם זה, הינו עולם של ניגודים, ובעולם של ניגודים, כמו בעולם של ניגודים, רק מי שמתנגד לניגוד, יכול להיות ישנו. כי הניגוד של ניגוד הוא ישנות, וקבלה של ניגוד יוצר איון (ושלילה של ההוויה הפנימית).

ואכן כך, המרידה היא הדרך למימוש עצמי.

העמדה של המורד היא להגיע ל"כן" שלו דרך ה"לא". כי אם יגיע ל"כן", דרך "כן" – יהפוך ה"לא" לאנטיתיזה ויתקוף אותו במקום וברגע הכי פחות צפויים. יש לקבל אחריות על המחלוקת, לחיות עם הקטבים ולעבור דרכם. לא במקום אחד מהם, אלא דרך האחד להגיע לשני, דרך השאלה (ה"לא"), לתשובה (ל"כן"), דרך המרידה – לזהות הפנימית.

"הרימו כוסית לכבוד המטורפים, החריגים, המורדים, עושי הצרות, היתדות העגולות בחורים המרובעים, האנשים שרוצים דברים אחרת. הם אינם אוהבים כללים ואין להם שום יראת כבוד כלפי הסטטוס-קוו. אפשר לצטט אותם, לחלוק עליהם, להעלות אותם על נס או לגדף אותם. הדבר היחיד כמעט שאי אפשר לעשות הוא להתעלם מהם, מפני שהם משנים דברים. הם דוחפים את הגזע האנושי קדימה. אולי יש כאלה שרואים בהם מטורפים אבל אנחנו רואים בהם גאונים, מפני שאנשים שהם מטורפים דיים כדי לחשוב שהם יכולים לשנות את העולם, הם האנשים שיעשו את זה" (סטיב ג'ובס מייסד ומנכ"ל חברת אפל).

זהו תימצות מתוך הספר: אאוטסיידרים ומורדים", התמצות נעשה על ידי משה חיסדאי.