ארכיון תגית: מין

המשא ומתן הקשה בין נשים לגברים.

משא ומתן הוא תמיד תהליך קשה ובעייתי. זהו שם מכובס, או מגוהץ, לדינאמיקה של יריבות מנומסת; זה מתחיל בכך שלכל צד יש משהו שהצד השני רוצה. בתמורה הוא מוכן לתת משהו, אבל פחות ממה שהצד השני היה רוצה לקבל תמורת מה שהוא נדרש לתת.

במידה ולא היו הפרשים רציניים בין שווי מיוחס לתמורה (שמוכנים להעניק), לא היה פורץ המשא ומתן. והיו סוגרים על חילופי משאבים או מוצרים. או חילוף של מוצר תמורת תמורה.

כלומר כל צד מאמין, או רוצה שהצד השני יאמין, שמה שיש לו שווה יותר ממה שיש לצד השני, ועל כן הוא צריך לתת פחות ממה שיש לו ולקבל יותר ממה שיש לצד השני.

הדינאמיקה של המשא ומתן מצויה עמוק בתוך עולם של מסחר. החוקים השולטים על המסחר הם להרוויח על מה שאתה מייצר, או על משאבים שעוזבים אותך, ולא להפסיד, או להפסיד כמה שפחות, על מה שאתה מוציא.

משא ומתן מוכרע, לא פעם, כבר ברמה הפסיכולוגית. השאלה הפסיכולוגית הטרומית הראשונה היא: עד כמה כל אחד מעריך את השווי של מה שיש לו ביחס לשווי של מה שיש לאחר. השאלה הטרומית השנייה: איך כל צד מעריך את הערכת הצד השני את השווי של מה שיש לו. כי אם צד אחד חושב שהצד השני מעריך את המשאב שלו בפחות משוויו האמיתי, הוא יהיה מוכן להעניק בתמורה פחות מן השווי האמיתי.

והצד המפסיד במשא ומתן הוא זה שמוכן למכור את המשאב שלו בפחות משוויו האמיתי, כי הוא חושש שאם לא ימכור אותו בשווי זה, הוא יפסיד את כל העסקה. כלומר הצד המפסיד, מעריך, משווה – את קריסת העסקה מול, או נגד, קבלת שווי נמוך. ומנסה להעריך: מה יגרום לו להפסד רב יותר; קריסת כל העסקה, או מכירת המשאב בשווי נמוך.

המשא ומתן מוכרע בשלב שבו צד אחד מוותר על תמורה הולמת מכיוון שהוא סובר שהצד השני יהיה מוכן לוותר על כל העסקה,(היות ולדעתו, המחיר שהוא נדרש לשלם גבוה מדי ביחס לעצם ההזדקקות שלו למשאב של הצד השני).

בכל רגע, כל צד מנסה להחליט אם שווה לו לקבל תמורה נמוכה כנגד הפסד של כל העסקה כולה.

ובשלב כלשהו, צד אחד מחליט שאם לא יענה לשווי הנמוך, יפסיד את כל העסקה ואז הוא מסכים לשווי הנמוך. ואם לנסח זאת במילים בוטות: הצד המפסיד מוכר את המשאב היקר שלו בפרוטות, מכיוון שהוא משוכנע כי הוא יסתדר פחות טוב ללא מכירת המשאב מאשר עם קבלת שווי נמוך עבורו.


משא ומתן שכזה מתנהל כל הזמן בין מגדר הנשים למגדר הגברים. הגברים רוצים מן הנשים משהו, והנשים רוצות מן הגברים משהו. כל צד יכול לקבל מן הצד השני את מה שהוא רוצה, אבל כמו בכל משא ומתן יש כאן שתי שאלות: זמן האספקה (מי יספק את המשאב שלו ראשון, ובאיזה מהירות יספק אותו) ושאלה שניה: מה יצטרך וכמה יצטרך, לתת בתמורה. המנצח ייתן כמה שפחות תמורת כמה שיותר. והמפסיד יקבל פחות וייתן יותר.


לנשים שני משאבים עיקריים, משאב מיני (קיום יחסי מין) ומשאב רגשי (אהבה).

לגברים שני משאבים: עוצמה (כוח) ומיצוב חברתי משופר, יציב ואיתן (בגלל המעמד החזק של מגדר הגברים בחברה).

ובתחילה למשאבים הנשיים: מנקודת מבט גברית, המשאב המיני הינו תגמול עבור הגבר הלוקח חלק במרוץ העכברושים. תגמול המעניק לו עונג ותענוג – מצד אחד, וחיזוק מעמדו הגברי מצד שני. כך באשר למשאב המיני.

המשאב השני הוא רגשי. אם הגברים שרצים אחר המשאב המיני הם הגברים החזקים, התחרותיים והכוחנים, הרי שהגברים הזקוקים למשאב השני הם גברים רגישים ועדינים, שזקוקים לתמיכה הרגשית של האישה כדי לעמוד בפיגועים ובהנחתות שהחיים מנחיתים עליהם.

אמנם כל הגברים זקוקים לשני המשאבים, אך לא כולם זקוקים לכל אחד מהם במידה שווה. הגברים העדינים והרגישים (גברים ברמה גבוהה, אולי מוקסמים מן המטען המיני, אבל זקוקים נואשות, אפילו, לתמיכה רגשית.

וכמובן שיש לזה גם מישור פסיכולוגי. הגברים הכוחניים זקוקים לידיעה הפסיכולוגית שהם מסוגלים לכבוש את המעוז המיני ולנצל את משאבים לצרכיהם הם. ואילו הגברים העדינים זקוקים לדעת שיש להם בית רגשי לחזור אליו, מקרבות הקיום.

גברים, משתי הרמות, לא יצליחו לשרוד ללא המרכיב הנשי האקוויוולנטי לרמתם; בעלי הרמה הגבוהה יתרסקו לתוך דיכאונות וחרדות. ובעלי הרמה הנמוכה יהפכו לעמוסי אגרסיה בלתי מנוקזת, שעימה הם יהרסו האחד את השני, או/ו את עצמם. ו/או את החלשים והעדינים שבחבורה.


עד כאן לגבי הזדקקות הגברים למשאבים נשיים. ומה לגבי הנשים?

ובכן הן זקוקות למשאב הכוח שיכול להעניק להם בטחון ויציבות. משאב זה קשור ליכולת להסתדר בעולם החברתי, הטכני והחומרי. שנשלט על ידי גברים. והמשאב השני: אהבה, היכולת להתאחד עם נפש אהובה.

סך הכול גברים זקוקים למשאב הנשי לא פחות מאשר הן זקוקות למשאב הגברי. רק שגברים נמצאים בעמדה פסיכולוגית ואסטרטגית טובה יותר.

הנשים, שוכנעו באיזשהו שלב, שהמשאב (או הסחורה) הרגשית והמינית שלהן אינם מלהיבים עד כדי כך שהגברים יהיו מוכנים בתמורה, להעניק להן אהבה, כבוד, מרחב נשימה, תמיכה, בטחון ויחס הוגן ומתחשב כבני אדם.

במקום זה הן חשות כי הגברים מן הסתם יסתדרו בלעדי הסחורה' שלהן, יותר טוב מאשר הן תסתדרנה בלעדי סחורת הגברים: עוצמה, בטחון, קשיחות, הגנה (מתן חסות), יכולת פריצה לעולמות חברתיים, כלכליים, מסחריים וכו', בקיצור יכולת להסתדר בעולם וכו'.

אך הנקודה היא שזה פשוט לא נכון. גברים תלויים במשאבים הנשיים לא פחות ואולי אפילו יותר. אך היות והם שולטים, זה נראה לנשים כאילו שהם מסתדרים מצוין. זו אשליה פסיכולוגית שהשולט (גברים) נוטע במוחו של הנשלט (נשים).

מה שקורה לרוב, שנשים מוותרות בשלב מוקדם של המשא ומתן, מעניקות משאבים רגשיים ומיניים, ואז מצפות לתמורה הולמת, וזו בדרך כלל מאחרת להגיע, ואולי לא מגיעה אף פעם. או גרוע מזה, היא מגיעה, במקום שתוענק לאישה, היא מופנית נגדה. הם מפנים את משאבי הכוח והשליטה נגד נשים, כדי לשלוט בהן. וכך הן יוצאות קרחות פעמיים: פעם אחת שהן לא מקבלות את האהבה, החסות והמהלכים שיש לגברים בחברה, ופעם שניה, כשבמקום לקבל חסות הן הופכות לנשלטות, או אפילו קורבן לכוחניות הגברית.
נשים צריכות ללמוד להשתמש במשאבים שלהן לא כאתנן שמרכך וקונה את הגברים, אלא כמשאב יקר שימנע מן הגברים במידה והן לא תקבלנה, קודם כל, את משאבי העוצמה, התמיכה והחסות שהן אמורות לקבל. יש להן יכולת למנוע מן הגברים מיניות ואהבה (תמיכה רגשית) במידה והם לא מספקים קודם כל את הסחורה

מגדר הנשים, בגדול, לא הגיע עדיין להחלטה שאליה הגיעו הנשים במחזה ליזיסטרטא של אריסטופנס:

http://tinyurl.com/2b7uxo

http://tinyurl.com/yozmva

במחזה זה הנשים, (ממניעים פציפיסטיים), מחליטות על סרבנות מינית, שתעצור את המלחמה.

הגברים, שבתחילה מתייחסים לעניין בביטול ובזלזול, אינם עומדים, בסופו של דבר, בקושי הפיסיולוגי ההולך וגדל ונכנעים לנשים.

וזאת מכיוון שהנשים הצליחו 'לייבש' אותם על ידי חוסר הענקה של חסדים מיניים. אך, כאמור, מה שקורה בדרך כלל הוא שבשלב מוקדם מדי הן נשברות ומעניקות אותו מתוך חשש פנימי עמוק ומושרש שמא בלא הענקת חסדים מיניים הן ינטשו ויוותרו עם רגשות אהבה מחד, ויצרים מיניים מאידך שאין מישהו שווה שכדאי להעניק להם אותו.

(כאן המקום להבהיר כי זה לא שנשים לא צריכות מיניות מן הגברים, וכי זה לא חשוב להן. אך זה אולי פחות שולט עליהן. יש להן סדרי עדיפויות שונים, הצורך בקבלת עוצמה וחסות חברתית, וקבלת אהבה – מתחרה בצורך המיני.

והן כה משוכנעות שהגברים יסתדרו בלעדיהן – מאשר הן בלעדי הגברים (או שהן יסתדרו עם הנשים שיותר קל להשיג מבחינה מינית) – שהן מוותרות ומעניקות את החסדים המיניים והרגשיים, תמורת הרבה פחות ממה שמגיע להן בתוקף השווי האמיתי של משאבי המין והאהבה שהן נושאות בחובן.

כך שבסופו של דבר מגדר הגברים יוצא ווינר (במיוחד המניפולטיביים והנחושים שבהם) מן המשא ומתן ואילו מגדר הנשים יוצא לוזר.

הן מוכרות בכורתן במחיר נזיד העדשים של מציאת בן זוג.

אך למה? מדוע הנשים נכנעות כמעט ללא קרב ומעניקות משאבי מין ורגש, כמעט ללא תמורה הולמת? ובכן מתחת לפני השטח מתנהלת מניפולציה שקטה ועיקשת מצד הגברים. בעזרת מסרים סמויים הם מצליחים לשכנע את התת תודעה הנשית, כי הם, הגברים, יוכלו להסתדר בלעדיהן טוב יותר, מאשר הן בלעדי הגברים.


משא ומתן יכול להתנהל ברמה גבוהה או נמוכה. ברמה גבוהה יש כבוד הדדי, ורצון של כל צד שהצד השני לא יצא מופסד או מפסיד בתוצאה הסופית (win winׂ). ברמה הנמוכה זו מלחמה שבה צד אחד רוצה להכניע את הצד השני ולקחת ממנו את המשאבים שלו.

המצב העכשווי בין גברים לנשים הוא מצב של מלחמה, שבו צד אחד מנצח, על חשבון הצד האחר.

אם מלחמה היא מצב שבו קוטב אחד פונה כנגד האחר, הרי שצמיחה ויצירה היא מצב של איחוד סינרגטי בין הקטבים.

כל מלחמה היא תוצר של כשלון לאחד ניגודים על מנת להשיג מצב של צמיחה או התפתחות.

והתוצר של המלחמה היא התחזקות קוטב אחד על חשבון השני. (כאן, הקוטב הגברי על חשבון הקוטב הנשי).

אם במלחמה הקוטב הכוחני מנסה למחוק את הקוטב העדין יותר. כלומר קוטב אחד מתחזק על חשבון השני, (שנחלש כתוצאה מכך) – הרי שצמיחה מובילה לפרי או ללידה, ליצור חדש שממשיך את שניהם לרמה הבאה.

וכפי שהדברים מתנהלים כיום, לא יהיה מעבר ממצב של מלחמה למצב של סינרגיה וצמיחה. לפחות כל עוד הדבר תלוי בגברים (כי השולט בדרך כלל לא נוטה לוותר על שליטה). וכך האפשרות היחידה למעבר מפאזה של רמה נמוכה (מלחמה) לפזה גבוהה (צמיחה והדדיות) – תלויה בכך שהנשים תעשינה מודעות לכוחן להטיל סנקציות, דרך מניעת המשאב שגברים כה חפצים בו.

ורק כך אולי מגדר הגברים יאלץ לעבור לפאזה של כבוד במקום ניצול.

אמנם כבר כיום נשים מתעוררות למודעות לגבי הניצול הענק שגברים מנצלים אותן. אך זה נעשה לפי האסכולה הפמיניסטית.ואסכולה או מתודה זו, למעשה מעתיקה דרכי לוחמה גבריות. ובדרכי לוחמה גבריות – תמיד יהיה לגברים יתרון, כי יש להם את הכישורים והגנטיקה (טסטוסטרון למשל); זה התחום שלהם. על כן, על נשים למצוא את דרכי הלוחמה הנשיות. וכדי לעשות זאת עליהן ראשית להבין ולהכיר את מקור העוצמה שלהן במשא ומתן (מיניות ואהבה), ולהשתמש בזה בתבונה; על ידי מניעתו מגברים כל עוד היחסים לא יעברו ממישור של ניצול למישור של כבוד.


——————————————————————————–

גבריאל רעם 17.6.2007

כוח הסקס


* "אף פעם זה לא הזמן הנכון".


* "בריאות האישה מתדרדרת ככל שמתקרב זמן הסקס ומשתפרת ככל ששנתך

עמוקה יותר".


* "אם זה נראה טוב מדי מכדי להיות אמיתי, זה כנראה המצב".


*"זמינות היא עניין של זמן. ברגע שבו אתה מתעניין, זה הרגע בו

הן מוצאות מישהו אחר".


* "כל פעולה חביבה גוררת תגובה לא-חביבה".


* "סקס הוא תורשתי. אם להורים שלך לא היה את זה, סביר להניח שגם

לך לא".


מתוך: 'חוקי מרפי'


——————————————————————————–

איך שלא נסתכל על זה, לסקס יש כוח עצום עלינו. אך מהו הכח הזה, המתחיל באזור החלציים, שולח ענני ערפול ותשוקה אל הראש ומתעתע בכל אדם, יהא הפשוט ביותר או ראש המדינה. ואין איש, אין איש, או אישה, שהכוח הזה פוסח עליהם. לא גיל, לא מראה ולא משלח יד – בכולם משתלח הכוח הזה, כוח המין; מתפרע מן החלציים ואין אור אדום או צהוב. רובנו חיים עם כוחות הגרילה הללו, המסתערים חופשי במרחבי ממלכתנו- וקצרה ידנו… ולרב שבים הכוחות לבסיסם -שמתחת לחגורה- באין כיבוש או באין כובש. לכאורה, נושא הסקס הינו מתירני ביותר כיום, ועם זאת, עדיין מלא ביותר בעכבות. אכן, הכל עושה עיניים והכל מבטיח. ההבטחה חוגגת בפרסומות, בסרטים ובמחשופים. ועם זאת ולמרות כל החגיגה המתירנית הזו כביכול – אין כל יחס בין עומק ועוצמת התשוקה שמעוררות הפרסומות, התלבושות והסרטים – ובין אפיקי הפורקן. טבעו של הסקס שהוא פורץ אל אפיקים חדשים, סקרן וחטטן הוא, והשגרה וההרגל מרדימים את טבעו. אך החברה הזו שלנו משגעת את יצר המין, כל הזמן וכל פעם מחדש – עם רמיזות מפה ועד הודעה חדשה. ועם זאת – באותה הנשימה כמעט – היא מקבעת ומרבעת את טבעו הבסיסי ואת פורקנו – בצינוק הצר של הנורמה החברתית 'זה לא יפה להתנהג ככה'( היוצרת עכבות ומעצורים – ביחיד – בעיקר אצל נשים( בדרך למוצא הטבעי של הסקס הראשוני. שלא לדבר על מוסד הנישואין, שבעצם טבעו יוצר הגבלה ומחסום על יצר המין. אמנם פה ושם שומעים על בגידות, אך האזרח השקט והפעוט, המאבד עם כל שנה שעוברת את כח המשיכה הטבעי שהיה לו לפני החתונה – לאחר שניים וחצי נסיונות כושלים ועלובים – נותר כלוא במוסד הנישואין המסורבל, המשמים ונעדר המיניות הממסד, כמובן, יטיף לרענון התשוקה המינית בתוככי מוסד הנישואין על ידי טיפים תמוהים למיניהם, אך הכוח שבחלציים עורג לסקס האמיתי, זה שרק יכול לבוא עם החידוש והריגוש הראשוני, זה המצוי בשדות הזרים וכל שנה שעוברת רק מחזקת את הבריחים על דלתות המיניות של

הנישואין.

כוח הסקס. ואין איש ואין אישה החסינים בפני שפת הפיתויים של הסקס. הסקס הוא האיסור הגדול, הפיתוי הגדול ועל כן כל הזמן על דל שפתנו ובמוחנו  משתוללת סופת הסקס, כל שניה שעוברת – כפסע בינה ובין פורקן מיני עם עוברי/עוברות אורח מדיפי רמזים ואיתותים מיניים. ואין לנו פורקן ואין לנו הקלה, לא בימים ולא בלילות, לא בבגרותנו ולא בזקנתנו.

ומה היה קורה לו החברה הייתה מבטלת ומסירה חלק מן האיסורים החברתיים הללו על המין? הדעת נותנת כי אז לבטח כל העולם היה כר השתגלות אחד ענק. אך האמנם? האמת היא, שלו זה היה אכן קורה – כל המכונה התעשייתית והמסחרית האדירה הזו הייתה קורסת… כי הסוד הוא שככל שמתעורר כוח הסקס ומתגבר כתוצאה מפיתויים וגירויים אך לא בא אל פורקנו – כן גובה החברה דיווידנדים שמנים יותר. הכיצד? ובכן ה'דלק' של עסקי העבודה והפיריון שלנו הוא כח הסקס, כח המתועל אל אפיקי פרנסה וקריירה. )ראו בהקשר זה את סיפרו של מישל פוקו: "תולדות המיניות", יצא בעברית(, וככל שהכוח הפוטנציאלי יהא או יעשה אינטנסיבי יותר – כך האנרגיה המתועלת לעבודה תהא חזקה ותועלתית יותר. כמו חזירים המגודלים ומפוטמים לא כדי שישתכשכו להם במימי המדמנה שכה חביבה עליהם, אלא כדי לתעל את משמניהם לצלחות של סועדים נהנתנים. אך זהו מצב שאינו נאמן למקור, שהרי לא כחזירים הנשחטים כדי לעבור הסבה לא טבעית – אנו. כי שלא כחזירים – שצריכים למות כדי להיות מתועלים – אנו חיים, ותוך כדי מהלך חיינו אנו עושים את ההסבה הזו של האנרגיה המינית -לאנרגיה תפקודית, כך שהמשל היותר קולע הוא: כריש שהריח דם ואחר כך נשלח לסחוב קורות כבדות בשירות הצי. כך אנו עם כח הסקס שבנו .למעשה כל צירי ומיסבי החברה הזו עובדים על אנרגיה העצומה הזו, אנרגיה מינית. כך שחלילה לה לחברתנו מלתת ליצר המין פורקן מלא – מצד אחד, ומצד שני חלילה לה מלחדול מלעורר אותו באלפי דרכים סמויות יותר וסמויות פחות. ובינתיים? בינתיים הוזים, קוראים ומדברים בעיקר מדברים, על-סקס, סקס סקססקסקסקסקס…

מה שאמור היה להיות הדבר הפשוט והטבעי ביותר שחיות עושות כמו לאכול וללכת לשירותים כמו שעושים הקופים הקרובים לנו ביותר גנטית: הבונבואים נהפך עבורנו למיסטיקה, לקושי ולמרכז מחשבותינו הלא ממומשות כל הזמן. מתחת לגיל הנישואין מועטות החוויות המיניות מחמת חסר ניסיון, פחדים וחששות. לאחר גיל הנישואין חוסר האטרקטיביות האישי המתעצם מדי שנה, שלא לדבר על גדר הנשואים העבה, שמציבה איסור וקושי – גורמים לנושא המין להפוך יותר למיתוס מאשר למימוש חי ואמיתי. ובינתיים המיתוס והפנטזיה המיניים- מטופחים ומתעצמים כל הזמן – על ידי רמיזות, בדיחות גסות, לבוש פרובוקטיבי ומבטי עיניים -שלבסוף לא מתממשים לכלום. כי מעטים מקיימים את מה שהמונים הוזים בשקט בשקט. התחושה היא שכולם עושים את זה חוץ ממך, בשעה שרק קומץ קטן בעל קסם אישי או סטאטוס חברתי ונתונים אישיים מפתים מקיים זאת הלכה למעשה. כמעט אף אחד לא יודע איך לגשת לעניין, איך להביע עניין מיני. רובנו ילדים בני שלוש בעניין, בורים באמנות החיזור, ההקסמה והריכוך. מאוד לא מלוטשים בתחום הזה, עילגים להחריד. ובהעדר ערוץ מובנה וסדור להבעה של עניין מיני – הוא נדחף אל מתחת לשטיח הגופני; ובא לביטוי בשפת גוף המלאה במתחים מיניים. כך שבכל מקום ובכל זמן – האוויר מלא וטעון בסקס, כאוויר טעון בחשמל סטאטי בטרום פרוץ סערת ברקים. וזה קיים בכל מקום, ממש בכל מקום; במעלית במקומות עבודה, בבית חולים, באוטובוס, וכולם מתאמצים להראות שזה הדבר האחרון שיש להם בראש, אך חוץ מזה לרובנו אין הרבה בראש. כך שהחשמל הטעון הזה וחוסר הפריקה שלו הם כמו ענן ענקי התלוי כל הזמן מעל לראשנו. כל רגע הוא דקה לפני המימוש של מיניות מזדמנת, אך אנו ממדרים וממתנים לא מחלישים, חלילה את עוצמת הענן הזה על ידי עבודה כמו חמורים, תלוש המשכורת שלנו טעון ונוטף מיניות… ריצה כמו עכברושים במעלה מסלול הקריירה ורחרוח כמו כלבים בקניונים ענקיים – כל זה נעשה עם עודף האנרגיה המינית הזו. ושם, בעבודה, ברחוב ובקניונים – אנו גם פורקים את המטען העודף, אך שם גם נטענים מחדש, כי בכל מקום יש גברים ויש נשים וכשהם ביחד יש: בזזזזזז… הזמזום המיני שעובר ממין למין וטוען אותו עוד ועוד במטען מיני נוסף. כולם לחוצים! כולם מגורים מינית והפורקן הוא מזערי ביחס לעוצמת הטעינה.

לסיכום: כח הסקס. כח שהתעצם מעל וממעבר לפוטנציאל הטבעי שלו. ולאחר שתפח למימדי מיתוס -הוא נשמר על אש גדולה, כדי שהמיתוס יוותר ענק וכדי שכוחו ימשיך לפרנס את אוטוסטרדת התעשייה והמסחר של התרבות הזו. כולנו משוכנעים כי אנו חיים בעידן של מתירנות מינית. אך לגבי רובנו זה רחוק מלהיות נכון. זו אמנם מתירנות לגבי יחידים עתירי משיכה מינית. מתירנות במדורי רות ווסטהיימר, בפרסומות ובסרטים; מתירנות בשוליים של השוליים. זו מתירנות לכאורה, מתירנות של חול בעיניים. המהפכה המינית האמיתית, זו שתלויה באופי המודעות שלנו למיניות שלנו, עוד לא התרחשה והיא רחוקה מלהתרחש. בסופו של דבר, רוב המיניות שלנו מלאה במעצורים, וכמעט מעולם לא הייתה בהיסטוריה האנושית תרבות שהיה בה חופש מיני אמיתי.

בסופו של דבר, רוב המערכות השילטוניות מעדיפות של המשחק הכפול של גירוי מיני יחד עם תיעול האנרגיה המינית כדי להניע את גלגלי המסחר והעבודה.

שהרי אנשים שמבטיחים להם הנאות סקס ומונעים אותם מהם, תמיד יתנהגו בצורה ממושמעת וצייתנית כי הם יבינו כי אם יהיו אזרחים טובים – הנאות הסקס מחכות להם מעבר לפינה. דבר שלגבי רובם לעולם לא קורה.


——————————————————————————–

"נשים מזייפות אורגזמות, גברים מזייפים מערכות יחסים". מתוך

"אין לעמוד בפניה" סידרה של 2001-ה B.B.C.,

 

"החיים הם מחלת מין מדבקת עם מאה אחוזים של תמותה" ר. ד. ליאנג

 

"הסקס יכול להיות גורם משחרר, אבל הוא יכול להוות גם מלכודת.

זו שאלה של עד כמה אתה מוכן להקשיב לגוף שלך ולתחושות שלך.

רוב האנשים עסוקים בלהחביא את רגשותיהם במקום להאזין להם".

ג'ים מוריסון

 

"הסקס מלא בשקרים. הגוף מנסה לומר לנו את האמת, אבל בדרך כלל

הוא מצולק מכל כך הרבה חוקים והוראות שעליו למלא, עד שהוא

כמעט משותק. אנחנו הופכים את עצמנו לנכים מרצון בגלל שקרים

שאנחנו מספרים לעצמנו".

ג'ים מוריסון

 

—–

הרחבה של מסה זו מצויה בסיפרי: "גברים ונשים מעבר למלים" –

חיזור, משיכה, אהבה ומיניות על פי שפת הגוף. הוצאת ידיעות

אחרונות, 2001, נכתב יחד עם נילי רעם.

מה מחפשות נשים בגברים ולהיפך


גם נשים וגם גברים משחקים משחק עם המין השני, כשהם עוברים מפאזה של חיזור לפאזה של יחסים ברי קיימא (בין אם הם בני יום או כמה חודשים או שנים); לכל אחד יש את הפנטסיה שלו, איך הוא היה רוצה שבן או בת המין השני יתנהגו בזמן `היחסים`; הגבר היה רוצה להפוך אותה לחתולה מיוחמת, נמרה יצרית ותאוותנית, אשת מערות בעלת תאבון מיני שאינו יודע שבעה. פרובוקטיבית, שתלטנית וחסרת מעצורים.

האישה הייתה רוצה להפוך אותו לחתלתול רך ושקט, רצוי חסר ישע, מייחל לליטוף אימהי. מתכרבל בחיקה, מחפש מפלט מאימי החיים.

היא רוצה שהוא יהפוך אותה לאמא (ריגשית) הגדולה, הוא רוצה שהיא תהפוך אותו לאובייקט מיני.

האישה מאמינה שבכל גבר כוחני ושלתטן ישנו חתלתול אובד וחסר ישע. והגבר מאמין שבתוך כל אישה קרירה ומרוחקת מצוי הר געש ייצרי.

ואכן יש בזה למעשה לא רק פנטסיה, כל צד חש את האמת הפנימית של האחר ורוצה לגאול אותה משם. כי לכל גבר בתוכו יש `אנימה`, הצד הנשי שלו, ולכל אישה בתוכה יש `אנימוס` הצד הגברי. הצד הגבוה של כל מיגדר הוא ההיפוך המיגדרי שלו; כל גבר חזק – בתוכו הוא אבוד וחלש, כל אישה קרירה ומרוחקת או רומנטית ונאיבית – בתוך תוכה היא עוצמתית וייצרית. כשכל מיגדר מתחבר לצד הגבוה של עצמו הם מוצאים בתוכם את ההיפוך המיגדרי.

כל צד יודע בתוך תוכו עמוק פנימה, שמפגש אמיתי בין המינים חייב לגאול מכל צד את הצד הגבוה שלו, ואם מפגש התרחש והצד הגבוה לא חולץ החוצה, לא קרה כלום.

ואכן ההיפוך הקוטבי המבורך קורה כשיש התאהבות חזקה, אך כשוך ההתאהבות חוזרים למשחק התפקידים של המיגדריות החברתית והגנטית. ושוכחים את הפונטציאל התודעתי והרוחני של השייכות המגדרית שלהם.

הם הגיעו לשם, רק בכוח החילוץ של ההתאהבות, שהיא תמיד זמנית. השאלה היא האם יצליחו למצוא מעבר לחזות החיצונית של האהבה את הגבוה בזולת? וזאת לא בגלל הכוח המשתחרר של ההתאהבות, אלא בכוח התודעה.

למצוא את הקוטביות המיגדרית של בן או בת המין השני – בכוח האהבה הזמנית, זה לחיות על גלים; זה עולה זה יורד. ואילו כוח התודעה יציב ותמידי, אך מי ימצאנו?

כוח האהבה בא והולך, כמו הנעורים, כוח התודעה תמיד שם, (כמו האש) אך מי יעירנו?

וכך, אפשר לעשות פאראפרזה על שיר השירים: "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ" ובמקום זה:

"העירו ועוררו את התודעה,

כי והיה ולא תתעורר, היא לא תחפץ לעולם

מין, אהבה ויחסים

''לעתים קרובות החושניות נחפזת ומקדימה את צמיחת האהבה, וכך השורש נשאר חלש וקל לעוקרו.''

ניצשה. מתוך 'מעבר לטוב ולרוע', קטע 120 (3, 78)

 

אפילו הניאופים הושחתו – על ידי הנישואים

ניצשה. מתוך 'מעבר לטוב ולרוע', קטע 123 (3, 79)

***

גברים ונשים (לפחות לגבי תשעים אחוזים). מה קורה ביניהם? בינינו? ובכן יש יחסים, יש אהבה ויש מין. חוץ מזה אנחנו גם בני אדם, אך הקטע של מה קורה בין גבר לאישה, בתחום הבינאישי (ידידות, יחסים), בתחום המיני (יחסי מין), ובתחום הרומנטי (אהבה, התאהבות). הוא, אפשר להגיד, הדלק שמחזיק את רובנו במשחק החיים. נכון שיש קריירה והגשמה אישית, ושאר דברים, אך המשחק הבינמיני הנו עדיין אחד המשחקים שבני אדם משחקים, משחק שבו מקדם הגירוי גבוה מאוד, מקדם גירוי שגברים ונשים רואים בו את המפתח (או אחד המפתחות העיקריים) לאושר ולחיים של סיפוק ושלמות.

מפתח, מקדם גירוי, משחק מרכזי – כל אלה מילים וביטויים שלא יכולים לחפון את גודל החשיבות של הקטע הבינמיני עבורנו. עד כדי כך שהוא יכול להאפיל על המרכזיות של עצם הקיום של האדם בפני עצמו, לעצמו ונוכח היקום, הקיום וחייו המתכלים. האם יכול להיות שאנו משתמשים האחד בשניה, לשם הסחת דעת מן הערכים המרכזיים של הקיום היחידיני שלנו ביקום? (במחשבה שניה; לא לא יכול להיות).

כך או כך, שדה היחסים (הבינאישיים, האהבה ומין), הוא שדה זרוע מוקשים. ונראה שלרוב, רובינו עולה על רובם.

אין כמעט אדם שאינו חסר רגל, או לפחות כף רגל, בהתפוצצות של מוקש נעל, למשל כשהפרטנר/ית – נטשו אותם באמצעיתה של מערכת יחסים לוהטת או מספקת במיוחד. זהו מוקש התחלתי, יש כמובן מוקשים רבים, נוספים השמורים למועד שבו היחסים כבר מתמסדים, וכל אחד הופך למוקד בודד להגשמת שאיפות, (רומנטיות, מיניות וכו'), וגם אפיק ניקוז יחידי, לתסכולים, מרירות, טענות וביקורת.

נושא משולש זה (המופיע בכותרת המדור) הוא, אם כן, התרופה והרעל, הברכה והקללה, השמש שנותנת אור ומסנוורת ושורפת.

יש פסיכולוגים שמתחייחסים לזה כאל בית ספר.

אולי, אך זה מה שיש, וזה מה שקורה.

מה קורה? הנה זה בא, במסות הבאות;

***

''התשוקה אינה אפשרית; היא הורסת את מושאה. האוהבים לא יוכלו להיות אחד ונרקיס לא יוכל להיות שניים. דון ז'ואן, נרקיס. מכיוון שאי שפר להשתוקק למשהו, עלינו להשתוקק ללא כלום''.

סימון וייל, ''הכובד והחסד'' הוצ. כרמל, כמ' 126

על נפש ותודעה – פרגמנטים.


פתיח:
מה מושך אישה לגבר? מה מושך גבר לאישה? או ליתר דיוק. מה באישה מושך את הגבר? ומה בגבר מושך את האישה? מעל פני השטח – היופי של האישה מושך את הגבר, וזו הקרנת עוצמה בגבר – שמושכת את האישה. אך מדוע זה כך? מדוע המשיכה הזו, דווקא לשני מרכיבים אלו במיגדר השני?
הרבה שאלות. אולי התשובות נמצאות במישור הסימבולי- מטאפורי. דהיינו, אולי גם היופי וגם הקרנת העוצמה – הם כמו שגרירים, שניהם מייצגים עבורנו משהו אחר מאשר עצמם. ושם, בייצוג הזה, ולא בעצמם – מצוי סוד כוחם.
אולי גם היופי וגם העוצמה הם נציגים סימבוליים למשהו אחר, עמוק ונסתר יותר – בפסיכה של עצמם.
וכך, צצה לה שאלה נוספת; כשאנו נמשכים ליופי או לעוצמה – למה בעצם אנו נמשכים?
———————————————————————-

1. יופי הוא איכות של הנפש. כפי שעוצמה ונוכחות היא איכות של התודעה.
2. יופי הוא של האישה כמו שעוצמה ונוכחות היא של הגבר.
3.     גבר נמשך ליופי, אישה נמשכת להקרנה של נוכחות עוצמתית.
4. יופי הוא קווי המתאר (סימבוליקה) של הנפש. המשיכה ליופי היא משיכה למה שיופי מסמל: נפש זכה ואיכותית.
5. נוכחות עוצמתית – אמורה להוות את הייצוג החיצוני לתודעה לוחמת ועוז רוח תודעתי.
6. המשיכה של האישה לנוכחות עוצמתית  – ושל הגבר ליופי, הם שרידים ארכיאולוגים למה שהיופי והעוצמתיות ייצגו פעם: תודעה ונפש.
7. עתה, מששניהם כבר כמעט לא פעילים בבני אדם – כל שנותר הוא הייצוג שלהם, (הופעה נאה ויפה והופעה של עוצמה וכוח), אבל איבדנו את הזכרון של מה שהם מייצגים.
8. לכל אחד מן המינים – איכות משלו שמאפיינת את המגדר שאליו הוא שייך.
9. הגבר אמור להצטיין בתודעתו, האישה בנפשה.
10. הנפש מובעת ובאה לביטוי דרך הופעה חיצונית, התודעה דרך הקרנה של אישיות.
11. הנפש מוקרנת באופן פסיבי, (הופעה ונתונים חיצוניים). התודעה מוקרנת יותר באופן אקטיבי, דרך שפת הגוף, הבעת פנים והקרנה של משהו פנימי.
12. בכל אדם שתי נקודות קיטוב: תודעה ונפש.
13. התודעה מאופיינת בתכונות של אומץ, כושר לחיצה ועוז רוח, הנפש מאופיינת ברכות, אפשור,  וביכולת הכלה וקבלה.
14. אישה מייצגת את הרכות ויכולת הכלה – שהגבר משתוקק להן. הגבר מייצג אומץ, רוח לחימה ועוז רוח – שהאישה משתוקקת להן.
15. כל מפגש רגיל בין גבר לאישה – הוא מפגש בין שני פוטנציאלים. (בין תודעה רדומה לנפש קפואה).
16. אך באופן פעיל – מפגש רגיל בין גבר לאישה מתרחש בין מוח וכושר ביצוע תכליתי מצד אחד – ובין מיניות ורגשות – מצד שני.
17. עד שהאיפיונים של כל צד  לא יעברו שידרוג  – גם הגבר וגם האישה תמיד יתאכזבו בסופו של דבר. היא תישאר עם רגשות לא מסופקים, והוא עם תכליתיות ביצועית שלא קיבלה פרטנר.
18. הוא רוצה תוצאות והגשמת מטרה – ולזה היא לא שותפה. היא רוצה חום ושיתוף רגשי מצידו, ולזה הגבר לא שותף.
19. במפגש לא משודרג, חלק אחד תמיד יצא מקופח. אצלו זו המשימתיות ואצלה של השיתוף הרגשי.
20. בכל אדם מיקום התודעה בראש, מיקום הנפש באגן. וביניהם משתרעים חייו.
21. תודעה היא הצד הרוחני של החשיבה, נפש היא הצד הרוחני של המיניות.
22. נפש היא הצד הגבוה של המיניות. תודעה היא הצד הגבוה של החשיבה והשכל.
23. תודעה ונפש הן שכל ומיניות שעברו שידרוג.
24. עד שהשכל עובר קפיצת מדרגה – התודעה רדומה. ועד שהמיניות משוחררת – הנפש נותרת בכלא. 
25. המיניות של האישה נדלקת מן הראש של הגבר, והראש של הגבר נדלק מן המיניות של האישה.
26. גם בגבר וגם באישה קיימות תודעה ונפש. אך היכולת  של הגבר להגיע אל נפשו – עוברת דרך האישה שאיתו. והיכולת  של האישה להגיעה לתודעתה עובר דרך הגבר שאיתה.
27. הוא משחרר עבורה את תודעתה מן התרדמת (אגדת היפיפיה הנרדמת), והיא מפשירה עבורו את נפשו הקפואה.
28. כשהיא משתחררת היא הופכת לנסיכה אצילת נפש, כשהוא משתחרר הוא הופך ללוחם עז רוח.

10.7.2004

 

ארוטיקה נשית

ארוטיקה היא חשמל מיני באויר. וכוחה עולה ככל שהיא יותר מרומזת ופחות גלויה. מבחינה זו היא כמו תרופה הומאופטית ככל שאתה מדלל יותר ככה זה יותר עוצמתי אם גבר שוכב עם אישה ערומה במיטה אין שם הרבה אירוטיקה. בתור בבנק, או באוטובוס – קיימת האירוטיקה החזקה ביותר. וברגע שמגיעים לחוף הים האירוטיקה יורדת דרסטית, בתקופה הויקטוריאנית אם אפשר היה לראות  קרסול של אישה, זה היה  שיא האירוטיקה.
אירוטיקה מתעצמת ככל שיש יותר רימוז ופחות דברים מוחשיים  היא עובדת על הבלתי מודע.
לגבר ממוצע קשה עם ארוטיקה. כשהוא פוגש אותה הוא נכנס לשיתוק. כי זה מעביר את השליטה לאישה. כי בכל הקשור לארוטיקה, זו ממלכה נשית ושם היא השולטת. גבר רגיל לשלוט, וכשהוא פוגש ארוטיקה, ובה האישה שולטת, הוא יוצא מאיפוס. גבר רגיל לכך שהוא היוזם ואז הוא מנתב את הדברים לרמות שלו ואז האישה הופכת לסבילה. אך  ברגע שנשים שהן יותר אירוטיות,  נותנות מבע לאירוטיקה שלהן -הגבר יוצא מאיפוס כי זה לא נמצא בזירה שלו.
זה אומר שבעולם שלנו אין כמעט מקום לאירוטיקה נשית אמיתית. הגברים לא מאפשרים את זה. התרבות שלנו לא מסוגלת להכיל אירוטיקה נשית והנשים צריכות כל הזמן לכבוש את האירוטיקה שלהן כי אם הן תתנה מבע לארוטיקה שבתוכן הן תחשבנה לזונות. 
אירוטיקה זה מילים אחרות למתח מיני.
הבעיה של הגבר עם אירוטיקה הנשית זה שהשליטה נמצאת בידיים של האישה. וגבר נורא מפחד לאבד שליטה. הכוחנות של הגברים לא תרשה לאירוטיקה הנשים את הספייס שהן ראויות לו
ובכלל, המיניות הנשית חזקה ועוצמתית יותר מן המיניות הגברית. לרוב הגברים  אין מושג מ  זה מיניות נשית. בקיום יחסי מין לפי הגירסה הגברית  – הנשים הופכות להיות בובות שהגבר מאונן בהן
האישה זקוקה לגבר מבחינה מינית, אך כמלכה. היא מובילה והגבר צריך לרקוד איתה ביחד   מי שיש לו יותר אינטליגנציה בתחום מסויים – הוא שצריך להוביל. ובתחום המיני לנשים יש יותר אינטליגנציה.
לגברים אין כמעט אינטליגנציה מינית. לאישה יש מרכז כובד מיני פנימי. לגבר אין את זה, הוא זרוע ביצועית – מבחינה מינית. כל מה  שגבר רוצה בעולם המין, זה כיבוש ופורקן. הוא לא חווה מיניות בצורה שלמה ומלאה וסוחפת – כמו האישה. כשאישה חווה חוויה מינית זה בכל המערכת שלה
הבעיה היא שכ 95% מן הנשים עברו התניה מאסיבית עוד לפני שקיימו את יחסי המין הראשוניים שלהן.  אישה, לרוב,  בכלל לא מודעת לתהומות האירוטיקה שנמצאות בתוכה. וזאת בגלל דיכוי גברי. הגברים מאוד לא מעוניינים שהאישה תגלה את הכוח המיני שלה.  הכוח המיני של האישה תמיד איים על הגבריות.


30.6.2005

 

הדבר הגדול הבא

הוא ישב עם אהובתו הנשואה, האוירה הייתה נינוחה, הסקס שנגמר זה עתה היה טוב. מרוצה ומפוגג הוא פונה אליה ואומר לה:
"את יודעת, שום דבר לא חסר, לי, עבודה מספקת, משכורת טובה, משפחה, ילדים מצליחים, מגורים בדירה יפה במקום נחשב. אני יוצא לטיולים עם המשפחה, קונה כמעט כל מה שאני רוצה. וכל מה שרציתי אי פעם יש לי. ועם זאת, אני מחכה, מחכה לדבר גדול באמת. מחכה שמשהו יבוא ויביא משהו חדש שלא היה קודם, משהו שיזעזע את הכל".
כעבור כמה חודשים אובחן כלוקה בסרטן המוח. וכשנה מאוחר יותר נפטר.
אכן ציפייתו התמלאה, במלואה.