The art of war (פרגמנטים)

• מי שמדבר בשם האמת ולא מוכן לצאת לקרב חייו ולסכן את הכול (או כמעט את הכול) עבורה –אכן יקבל גמול לכאן ולעכשיו הממוצע והמצומצם שלו, אבל תמיד בתוכו ידע שברגע האמת הוא בגד בה והעדיף את טובתו האישית והיחסית.

• לא כל מי שיוצא לקרב על האמת מנצח בקרב, רוב רובם של היוצאים לקרב המסוכן על האמת, מפסידים בקרב הזה: את חייהם, או את שפיותם, או את הזוגיות או המשפחה שלהם, או ידידיהם.

• כך שבחשבון פשוט יש כמה אפשרויות.

1. לזייף את (או להתעלם מן) האמת למען טובת הנאה אישית.

2. (אמנם לא מזייף את האמת ובתוכו יודע אותה, אבל) לא מוכן לצאת למלחמה עליה. .

3. יוצא למלחמה על האמת ומפסיד (כאמור, את שפיותו, משפחתו ידיו ואף אולי את חייו).

4. יוצא למלחמה על האמת ומצליח – אך הוא נשחק בדרך.

5. יוצא למלחמה על האמת ומנצח.

• אפשר לשקלל את כל החמישה וכל אחד מהם באחוזים:

• הראשון (א.) הוא כ- 80% מכלל האוכלוסייה, בכל זמן נתון.

• השני (ב.) מהווה כ10% מן האוכלוסייה.

• השלישי (ג.) מהווה כ- 5% מן האוכלוסייה.

• הרביעי (ד.) מהווה 4% מן האוכלוסייה.

• והחמישי (ה.) מהווה אחוז אחד מן האוכלוסייה, בכל זמן נתון.

• הערה: כמובן שהמספרים הללו אינם נתון סטטיסטי מדויק, אך הם נותנים מושג מה לגבי ההתפלגות של האוכלוסייה לגבי האמת.

  **

הקטע הבא לקוח מתוך ‘הארץ’  יום שישי, 17.1.14 עמ’ 31. (העמודים החיצוניים, לא המוספים) הטור נקרא: ”קטע לסיום” וכותב אותו יאיר אסולין, והקטע השבוע נקרא: ”מה שקורה לנו”. וזו סקירה על הסידרה של חגי לוי בערוץ 8 של הוט: ”המקוללים”. שהיא על ארבעה אאוטסיידרים ומורדים. פנחס שדה, אביבה אורי (ציירת), יונה וולך, ומשה קרוי.

”רוב האנשים לא שואלים למה. רוב האנשים לא עוצרים פתאום, מסתכלים על המרחב, על הקיום האנושי ושואלים את עצמם אם יכול היה להיות אחרת. הם פשוט הולכים, צועדים בדרך המוכרת, האוטומטית, אל הנקודה הידועה, הסדרה  החדשה של חגי לוי, ”המקוללים”, (ערוץ שמונה) מדברת על הצעידה הזו, על חשיבות ה”למה”?, על הפליאה, על היכולת של האדם לעצור רגע להסתכל בעולם, על היכולת שלו לברר את המעבר; על הרפלקסיה, על העיסוק במלה הנכונה, בקו המדויק, במשמעות עצמה. אם תרצו, הסדרה החדשה של לוי מתעסקת בעיקרון הזה של ”מותר האדם מן הבהמה”, היינו, בתודעה האנושית. בהבנה שהתודעה הזו היא בעצם הסיפור. שבלעדיה אנחנו שום דבר. שכל עוד אנחנו שבויים בתוך גבולות הנורמלי, הממוחזר, ה”רגיל”, אין סיכוי שנתפתח. אנחנו כמו האדם על פסי רכבת כשהאורות החזקים מסנוורים את העיניים.

המלה ”אמת” נהפכה למלה חסרת ערך, אף אחד לא מתרשם מהאמת. כמעט אף אחד לא יוצא לחפש אותה. מי שמחפש את האמת הוא לא ”סיפור”, האמת היא מה שאתה רוצה לחשוב שהוא אמת. האמת היא מה שמוכרים לך. האמת היא מה שאפשר למכור בהרבה כסף. האמת היא מה שכולם חושבים (מיינסטרים, אוטומטיות, ניוון), אתה לא אוהב את האמת המסויימת הזאת? תחליף ערוץ, תסגור את המחשב, תאטום אוזניים, ”עזוב אותך מהאמת, ”בשביל מה אתה צריך את זה?”. תחיה את החיים וזהו. 70-80 שנה וזהו, בלי לבלבל את הראש יותר מדי.

אני חושב על משה קרוי. הפילוסוף, שאחד מפרקי הסדרה הנ”ל עוסק בו, אני שואל את עצמי: מה משך את לוי אליו? מה יש בו, בקרוי הזה, שלוי חושב שמגיע לו להיכלל בסדרה שמתיימרת לסמן את ה”מקולליים’ שלנו? מה הרלוונטיות שלו ל”היום”, מה החשיבות התרבותית שלו? המלה היחידה שעולה לי בראש היא ”אמת”. הדבר היחיד שכנראה יש בו, בקרוי הזה, זו אמת, כלומר, חיפוש טוטאלי אחריה, כלומר, נכונות ללכת עד הקצה ממש, לוותר על הכל, בשביל לגרד במשהו את הרעיון הבלתי מושג הזה. לא מתוך אידיאלים – אלא בשביל ליצור נקודת אחיזה בעולם.

בלי חיפוש אמיתי אחרי ה”אמת”, אין ”תרבות’, ה”תרבות”  היא פועל יוצא של החיפוש. תרבות במובן השלם המדויק, זו שמנסה להבין את עצמה ואת העולם שבו היא חיה בלי הפסקה, זו שמציפה אמיתות, זו שמבררת, זו שלא נבהלת ממבטים מבטלים, על פניו, תרבות במובן השלם היא דבר חסר היגיון, לא נעים איתה. הצורה ניצחה את התוכן, תן לי כמה שיותר נעים, כל הזמן בלי הפסקה, לא משנה מה יהיה מחר, תדחוף לי עוד נעים, כל הזמן, בלי הפסקה, לא משנה מה יהיה מחר, תדחוף לי עוד מהנעים הזה – אז מה אם אתה הורג אותי תוך כדי כך.

הסדרה של לוי היא מראה של החברה  הישראלית היא רוצה לדבר אל המיינסטרים (הנורמלי) על ידי ה”מקוללים”, היא מדברת את ה”אמת” על ידי שחקנים. היא מסתירה את העובדה הזאת מאיתנו. היא רוצה להגיד שזה לא בהכרח נורמלי להיות נורמלי, היא רוצה להגיד שחברה שאין בה ”מקוללים” היא לא חברה. היא רוצה להגיד שאנחנו בדרך להפוך לחברה כזאת. היכולת של לוי כיוצר טמונה ביכולת שלו לקחת את השוליים, את המקולל, את ה”לא מעניין”, את מה שלא עונה ל”חוקי הדרמה”, ולהכניס אותו אל תוך המיינסטרים (”בטיפול”). איך הוא עושה את זה? הוא יוצר  עולם. בסוף כל יצירה משמעותית נמדדת ב”עולם” שלה. גם החסרונות של הסידרה הם חלק מה”עולם” הזה. החוויה טמונה בעולם: לוי גורם לך לשאול ”למה?”, בלי ה”למה”?, בלי ”תרבות”, בלי הניסיון לפרק, להבין, להרחיב את הגבולות, אין לנו באמת שום דבר. ע”ע מה שקורה לנו פה”

**

עד כאן יאיר אסולין, ולא לא נותר אלא לומר: בראבו.