מודעות בשלושה ממדים

אנו חיים ברמת תודעה נמוכה וכך אנו מודעים רק לפס צר של התרחשויות,] ככל שרמת התודעה שלנו גבוהה יותר – כך גם רמת המודעות שלנו. כך שאיננו מודעים. וחוסר המודעות שלנו בא לביטוי בשלושה ממדים: חלל, זמן וגוף.

חלל – כאן ופה – מקום – מה שמקיף.

זמן – עכשיו – דינמיקה – זרימה של יש לאין

גוף – אני, אתה – איתותים –תקשורת – הבנה.

אדם בעל רמת תודעה גבוהה – מודע לחלל המקיף כל יצור ושבתוכו הכל מתרחש, מודע לארעיות ההזמן שחולף ומתקצר, ומודע למה שמשדר לו גופו וגופם של אנשים אחרים.

א. חלל:

הכל מדבר אליו במישור החלל; הוא חש את האוירה במקום בו הוא מצוי. כמו כן, הוא רגיש לחלל שסביבו ולחלל סביב אנשים שעימם הוא בא במגע. חושיו כרויים כל הזמן. לא למה שישנו, אלא לאין שמקיף את מה שישנו. והחלל הריק שמצוי סביב מה שישנו שולח לו אותות אודות מה שמצוי בתוכו, או היה בו. הריקות של החלל מדברת אליו לא פחות מן הישנות של מה שישנו. הוא מתקשר דרך מה שאיננו.

ב. הזמן:

הוא מודע לכך שהזמן הבלתי מוחשי הוא המציאות האמיתית. מציאות פרדוכסלית. כי דווקא ההווה המוחשי,  הוא בעצם חולות נודדים, שהרי אין בעצם הווה, מה שהיה הווה לפני שניה מוחלף בחומר חדש שמגיע ברגע זה מן העתיד. (כמו תאים בגוף, שמתחלפים כל שבע שניות. לו נדמה כי זה אותו הגוף, אך הגוף נראה ומרגיש אותו הדבר, רק בגלל שכל הזמן הוא משתנה).

הזמן אינו תעתוע, אך תחושת המציאות של ההווה, כמשהו יציב ובר קיימא, היא המתעתעת.

האדם המודע, לא רק מודע לאספקט הפרדוכסלי של הזמן, אלא גם לאספקט הטרגי שלו. והטרגיות של הזמן באה לביטוי בכך שההווה שניתן לנו נגזל מן העתיד ובכך מקרב אותנו לחוסר היותנו. וזהו אכן קיום טראגי כי מה שעכשיו, קיים רק כי הוא לווה מן העתיד. אנו קיימים בזמן הזה, מתוך כך שאנו שורפים את המשכיות קיומנו. משל לאדם שמצליח לעמוד על ריצפה שמפרידה בינו לבין תהום, רק בכוח העובדה ששולי הרצפה הולכים ומתכרסמים. כלומר, יציבות הרצפה תלויה בהצטמצמות השוליים. וכשאלו יגיעו למרכז, האדם יפול לתהום.

האדם המודע, מודע לארעיות וחוסר היציבות של ההווה, בכל רגע ורגע. הזמן מדבר אליו וכל הזמן הוא מפנים את עובדת ארעיותו הבאה לביטוי בנסיגתו והתכווצותו הבלתי פוסקים.

ג. הגוף:

האדם המודע קשוב לגופו, יודע מה מתחולל בו, וזאת דרך האזנה לגופו. גופו אינו כלי או מכשיר זר, אלא חלק אינטימי מישותו הכללית. הגוף מדבר אליו ויש ביניהם קשר קרוב. כך גם כלפי וביחס לגופות של אחרים.

את גופו הוא קורא דרך חיבור לתחושות הזורמות אליו מגופו. את גופם את אחרים הוא קורא דרך שימת לב והבנה של הסימניים השונים שהם משדרים- שפת גוף.

הוא מודע לחוסר ההפרדה בין גוף לנפש. תודעתו מכילה את שניהם; כשהוא מתייחס לנפש, הוא רואה את הגוף, וכשהוא מתייחס לגוף, הוא רואה את הנפש.

עד כאן לגבי שלושת הממדים להם מודע האדם בעל התודעה הערה.

אז מה נאמר כאן? מודעות אינה ניתנת מעצם הקיום. היא פרי של פיתוח והתפתחות או קפיצה קוואנטית. ולמודעות שלושה מרכיבים קונקרטיים:

 א. היא מתייחסת לכאן. הכאן – הוא ממד החלל.

 ב. היא מתייחסת לעכשיו. העכשיו – הוא ממד הזמן.

 וג. היא מתייחסת לגופו של האדם ולגופו של האחר – היא ממד הגוף.

כשאדם לא קשוב וער לשלושת הממדים הללו, הוא חי בשתי מציאויות כוזבות; ראשית במציאות חיצונית, טכנולוגית, ממודרת, נורמות חברתיות . ושנית, במציאות פנימית, כאוטית ואמורפית,  בה הוא משייט כרוח רפאים בטירה נטושה, מנותק מן המציאות, מפנטז חרדה או תקווה ביחס למה שקרה או יקרה לו. חי חייו כטלנובלה שבה שיאי האושר ותהומות הייאוש מתווים את גבולות המחוזות בהם הוא חי.

גישת האדם הלא מודע הינה תמיד סובייקטיבית, מזדהה עם האספקט הפרסונלי,  עסוקה רוב הזמן בחישובים של רווח או הפסד במפת כיבוש טריטורית ה'טוב לי'. אצל האדם הלא מודע (או בעל רמת תודעה נמוכה) אין מציאות, הקיימת בפני עצמה, מנותקת מן האינטרס הסובייקטיבי שלו לחוות אושר מתמשך. רק הזדהות שלמה עם הגאות והשפל של מפת האושר האישי.

ואכן, כשאין מטרה מחוץ לאדם, או מעליו, כל שנותר לו הוא להתמקד ולהתרכז בטובת ההנאה האגוצנטרית שלו עצמו. ואז, במקום להיות זרע שנוטע עצמו בעולם, הוא חוזר לעצמו וקובר עצמו בעצמו והופך הסוף לעצמו במקום התחלה לעולם.

האדם המודע לא חי בתוך עצמו, המיקוד שלו בעולם, על שלושת ממדיו:

  • החלל הבלתי נגמר המקיף אותו (המעניק לו פרופרוציה אמיתית לגבי החשיבות שלו ביחס ליקום).
  • הזמן שכל הזמן אוזל (המעניק לו פורופורציות ביחס ליציבות של כל רגע בו הוא מוצא עצמו).
  • הגוף שעוד מעט לא יהיה לו לא חלל ולא זמן, אבל בינתיים זה כל שיש (המעניק לו פרופורציות לגבי חוסר הממשות של הגוף הזה ההולך ודועך).

כך שהאדם המודע מתעורר למציאות קשה;

א.  מבחינת החלל הוא גרגר קטן ולא ידוע ביקום קר וענק. לומד להבין שהיחסיות בינו לבין אינסופיות היקום, היא הרבה יותר בלתי נתפסת וענקית מאשר היחס בין אטום בתא ברגלו ובין הכוליות של גופו.

ב. מבחינת הזמן הוא מתגלגל במהירות לקראת סופו, וכל רגע של חיים נגזל מן האפשרות שלו להמשיך ולחיות.

ג. ומבחינת הגוף  הוא ישות הולכת ונכחדת, הזמן עושה בו שמות ומה שעכשיו הוא הרבה יותר טוב, ממה שיהיה מאוחר יותר.

וכאן אנו מגיעים לפרדוכס הגדול של החיים; כי התוצר של מודעות לשלושת  אלה, הם חרדה, ענווה, וחוסר וודאות. ורק כשאדם חי כל הזמן עם שלושת גישות, הוא מצליח לחרוג מהיותו דמות דמיונית בעולם אמיתי.

גבריאל רעם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *