ארכיון הקטגוריה: האין

ספר חדש, מאת גבריאל רעם: "החיים, רשימות מן הגלות"

וכאן אציג הקדמה לזרמים המרכזיים שבהם עוסק הספר:

האם ישנה אלטרנטיבה ל'שיטפון' ספרי הניו אייג'.

למתבונן בספרי רוחניות חדשים, ואף  באתרי רוחניות למיניהן, ישנו שפע של היצע שמעולם לא חווינו כמוהו. מעין מישמש וערב רב של הכלאה של כל תורה אפשרית, מפיזיקת הקוונטים ועד 'טיול אסטרלי' (יציאה אל מחוץ לגוף הפיסי).

ברובם אפשר למצוא נוסחה כמעט לכל מדווה, דאגה, חוסר סיפוק קיומי ובעיקר חיפוש אחר משמעות ואמת. ישנן דרכים אטרקטיביות של מומחים מטעם עצמם (ברוב המקרים) שמציעים פתרונות (כמעט ללא עבודה עצמית), שיאפשרו לך להגיע לנירוונה או להארה בשבעה צעדים קלים. המשותף לרובן היא חוסר ההשקעה והתמודדות האישית על המחפש עם עצמו, כל שצריך זו הצטרפותו לדרך או לכת, לצרוך את הידע שהמורה או הגורו מעביר, או למצער, רכישת הספר והמלצתו למחפשים אחרים.

אדם רציני, וגם לא מחפש אחר האמת או משמעות, שומר נפשו ירחק מאתרים וספרים אלו, המדיפים ריח שווה לכל נפש עד למרחוק. ומה גם כשחופרים קצת – כולם דומים להפליא אלו לאלו: חשיבה חיובית, לשנות את דרך ההסתכלות על העולם, העולם יותר יפה ממה שנדמה לנו, ובעזרת התמקדות במה שטוב, הטוב ימשך אלינו כבחבלי קסם. העולם יפה, שנה את הדרך שאתה מסתכל עליו. והפתרון לכל זו האהבה.

והמחפש האומלל חש משיכה חזקה מכיוון הנפש שאומרת משהו כמו,"יש יותר בחיים האלה, שאיני מבין, שהוא משמעותי וטבול באמת וחוכמה, אבל אני מסתובב במעגלים סביב הסבל של עצמי".

מרוב עצים לא רואים את היער. המחפש של היום מבולבל יותר מזה של לפני 40 שנה.

מבין כל השפע המסחרי הזה, מגיח ספרי החדש, שונה ודי מפתיע,  וגם שמו מפתיע, מעט משונה: "החיים, רשימות מן הגלות". אני מפרסם שנים רבות רשימות ומאמרים באימגו, ואני שמח לבשר שהרוב הגדול של הרשימות לא הופיעו באימגו. שהייתה ועדיין אכסניה נפלא עבורי.

גבריאל רעם, למעשה אני עוסק שנים רבות במה שתלמידו של גורדייף, אילן עמית ז"ל מכנה בשם: 'עבודה פנימית'. אני מעדיף לכנות את זה בשם מעט יותר אניגמטי: 'מיסטיקה קיומית'. אך המשותף לשניהם, היא המשוכנעות, כי האדם כפי שהוא כיום, אינו מצוי בשיא התפתחותו הרוחנית, הנפשית והיצירתית, ומה שמבדיל בינו לבין רמות גבוהות יותר של קיום פנימי, זו עבודה פנימית. אילן עמית ושאר השכטריסטים (תלמידיו של ד"ר יוסף שכטר מחיפה) התמסרו לעבודה בשיטתו של גורדייף ושל תלמידו שכתב ספר בעקבות שיטתו של גורדייף: "בחיפוש אחר המופלא".

השתתפתי בקבוצות של הדרך הרביעית במהלך השנים. ואין ספק שמה שכתוב בספר הושפע משם, אך אני מושפע גם מזרמים אחרים. הספר אמנם מתחיל במונחי יסוד של הדרך הרביעית, אך מזה זמן פיתח לו גישה ודרך התבוננות על עבודה פנימית משלו.

הספר אינו פונה לכול המחפשים, הוא פונה אל מי שהוא מכנה בשם: "עדיני הנפש", או אנשים "בעלי שאר רוח", או כשם סיפרה של ד"ר איילין ארון, "אנשים רגישים מאוד". או כפי שאני מכנה אותם בספרי: "אאוטסיידרים ומורדים", (שיצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים). שם אני פונה לאאוטסיידרים, אותם אני מכנה כאנשים מיוחדים, רגישים ואיכותיים במיוחד, שהחברה מפלה אותם ומתייחסת אליהם כאל חריגים, ולעיתים קרובות כבעייתיים. וחייהם קשים מלאי ספקות עצמיים.

הספר כתוב כרשימות של איש רוח המצוי במסע דרך חייו, ותוך כדי כך מוצא פגמים וליקויים בחיים שהוא פוגש במסעותיו, אך כל זה אינו מפריע לו  לקבל השראה גדולה ממה שחבוי בממד הסוד של פרד"ס החיים.

הקורא המשתאה ימצא ברשימות, תובנות ואופני התבוננות ש'הופכים על הראש' דרכי התבוננות מקובלות, למשל האושר, שמוצג בספר כגזר לפני אפו של החמור כדי שיתחיל לנוע קדימה ולעבוד. או הזמן. בדרך כלל אנו שומעים  מ'נביאי' הניואייג' שצריך לחיות בעכשיו, בהווה. אני דווקא, מתנגד לחיים בהווה, ורואה זאת כחיים במקטע אגואיסטי, שמבודד את האדם מן הדינמיקה והזרימה המבורכת של שלושת מצבי הזמן: עבר הווה ועתיד, ניתן לחיות בשלושתם, בעת ובעונה אחת, כדינמיקה תלת ממדית.

במקום להמריא אל גבהי הקדושה והשלווה הפנימית. הגישה בספר זה היא דווקא הגעה לשינוי מצב תודעה, (טרנספורמציה תודעתית, בלשונו של המחבר) דרך מעבר דרך החלקים הקשים והכואבים של הקיום. לטענתו (כפי שטען הפסיכולוג הקיומי רולו מיי) דווקא במעבר דרך החרדה, הקושי והפרדוכס ניתן להגיע לגבהים של התעלות רוחנית. בספר זה אני מעביר את הקורא דרך הכתיבה הקשה (תרתי משמע) של מרטין היידגר, ר. ד. לייינג, ואלבר קאמי, ודווקא במעבר דרכם ניתן למצוא את התעלות הנפש. וכבר כתב על כך הפילוסוף הישראלי: שלמה גיורא שוהם וקרא לזה: "גאולה דרך הביבים", הוא בעיקר התכוון לגיבור גדול שלו שעשה זאת במחזותיו: ז'אן ז'נה.

ודווקא המיזוג הזה בין אקסיסטנציאליזם קודר אך מציאותי, ובין התעלות הנפש,, דרך ההתמודדות עם הממד הקיומי – הם שמקנים לספר זה את ייחודו, (אולי את קיסמו,) ואת דרך המוצא מן המעגל הסגור שמחפשים רבים כלואים בתוכו.

לסיכום:

הכתיבה בספר, היא בעיקר (אך לא רק) מכוונת לאאוטסיידרים, זאת דרך כתיבה מרדנית, אולי חתרנית ולעיתים אף מעט עוכרת שלווה. שבאופן קסום ולא צפוי, יכולה דווקא להעביר את הקורא למצבי תודעה גבוהים. (בסגנון "גאולה דרך הביבים").

הבלוגים שלי באימגו:

. http://www.e-mago.co.il/users-456.htm

 

**

"החיים, רשימות מן הגלות", הוצאת ניסן,       יצאל אור במאי 2014

 

 

מותו של אריק איינשטיין

שלשום, יום שלישי, ה26 ל11 2013 נפטר גדול זמרי ישראל, אריק איינשטיין והובא לקבורות אמש, יום רביעי.

וברצוני לא לכתוב על האיש הנדיר הזה והזמיר המופלא, אלא על משהו אחר, זוטר, שולי, אפילו מובן מאליו, שבלט לעיני:

התדהמה, ההלם: "לא יכול להיות", "איך זה". "אנו שכולים". "איבדנו אדם יקר ביותר" וכו'. יום או יומיים לפני מותו הוא היה קיים, כעוד גבעה (אולי גבוהה במיוחד) שמתמרת מעל מישור חיינו. לא נתנו דעתנו עליו כמעט, מלבד כשהתענגנו על שיר נושן שלו שהתנגן ברקע.

והנה לפתע יגון עצום, כאילו משום מקום. ובאמת, מהיכן זה בא? ובעיקר, היכן זה (היגון העצום הזה) היה עד עכשיו?

הרי יש מן האירוניה בכך שבחייו לא זכה למה שלא זכה במותו (הוא זכה אך כבר לא היה שם כדי לקבל את זה).

היכן הייתה ההכרה הזו עד כה? ומדוע הפציעה בממדים שכאלה עכשיו כשהוא כבר לא רלוונטי? (כאדם מת).

תשובה? כי הופתענו כל כך, היינו לא מוכנים, לא חשבנו שזה יקרה (כאילו גדולת האיש תעשה עימו חסד ותחסן אותו בפני פטירה…).

 

ושוב, מה שהיה נוכח יותר מכל, אמש, היה ההלם. נכון היה יגון על האובדן, אבל היכן היה היגון הזה (ובעיקר בממדים הללו) כשהוא היה עוד בחיים? תשובה? לא היה, מלבד איזכורים שוליים פה ושם על עד כמה הוא אהוב.

ומדוע לא היה היגון אודות אפשרות הסתלקותו הוודאית של הענק הזה לפני כן? כי לא שלא חשבנו שהוא ענק, אלא לא חיינו את קיומו כאילו כל, כל יום ממש, הוא עלול להילקח מאיתנו, בבת אחת ולתמיד.

המודעות הזו הייתה נעדרת, לא ציפינו שימות, ובעיקר לא ביכינו את אפשרות הסתלקותו הוודאית בעודו בחייו. התעלמנו מזה כאילו תמיד יהיה.

 

אבל לבטח האתגר לגבי חייו של אדם (יהיה אדם גדול או יקר מאוד) זה לבכות אותו בעודו בחייו. הרי לבטח לשם הוא נוסע.

אבל לא כך. היה קיים נתק בתודעתנו בין הערכתנו את האיש והזמר ובין עובדת הילקחו הוודאית מאיתנו.

פשוט לא לקחנו את זה בחשבון בכלל.

ובהעדר ההשוואה הזו בין זיקתנו החזקה אליו בין האפשרות הוודאית של הסתלקותו – אין ערך לבכותנו אותו, כי הוא כבר איננו. ואין שם את מי שאפשר לבכות.

האחד (הערכה ביחס לזיקת הסתלקותו הוודאית) לא קרתה בזמן אמיתי, והשני (הערכה בדיעבד) קרתה כשזה כבר לא היה רלוונטי כי הוא כבר לא היה שם. כבר לא הייתה כתובת לזה, ולא היה אדם שיקבל את זה.

ואולי מכאן תחושת הפיספוס האדירה; איפוא היינו לגביו ב20 השנה האחרונות (של התעלמותו והתאלמותו)? תשובה? לא היינו, כי לא מדדנו את ערכו ביחס לאפשרות של לקיחתו מאיתנו. ומדוע כך? אנו מסרבים, אנו מדחיקים, את אפשרות המוות של אדם יקר או קרוב, עד שזה מאוחר מידי, ואז זה כבר מאוחר מידי.

ולמה זה כך? מדוע עבורנו אין מוות, החיים נמשכים וימשכו כל הזמן (במיוחד לגבי היקרים לנו)? ובכן כי איננו מעיזים לחבר את הערך העצום שלו למותו. ומה הסיבה לסירוב הזה? זה מכאיב מידי!

אז אני מסירים מן המשוואה הדו קוטבית הזו של מותו וערכו, את מותו, מסירים את אפשרות המוות, וכך חיים ללא דיסונאנס וללא תיסכול, אך גם ללא ערך לגביו. כי רק היחס בין מוות לבין עד כמה הוא יקר לנו –  נותנת לזה ערך. ללא מוות אין ערך, כי הוא תמיד יהיה ותמיד נמצא (כביכול) את הזמן, אי פעם, להעניק לו כערכו. אך הזמן הזה לא יגיע. ורק המוות גורם לכך, ואז זה כבר חסר ערך, כי הוא איננו. ואז ההחמצה כפולה; גם איבדנו אותו וגם לא הערכנו אותו די בחייו (כי, כאמור, אולי חשבנו שיום אחד נעשה את זה). מכאן ההלם: לא תבוא עוד ההזדמנות הזו להוקירו בעוד קיים. לא ציפינו, לא חשבנו, לא לקחנו בחשבון ש… זה יקרה לו. וכאן גודל הפרדוקס: הדבר הוודאי היחידי שיקרה לבן אדם בחייו (מותו) הוא בדיוק זה שאנו 'שוכחים' לקחת בחשבון…

ואז ההחמצה כפולה: האחת – בעודו בחייו, כשלא קיבל מאיתנו את ערכו בעיננו, והשנייה – במותו כשהוא קיבל אותה, אבל כבר לא היה שם בשביל זה.

אבל באמת, איך אפשר אחרת? איך אפשר לא להדחיק את המוות?

תשובה: אי אפשר. כל עוד הרגשות לא מרוסנים והם מגיעים לעניין המוות לפני התודעה – הם קורסים, לא מסוגלים לשאת את הוודאות. התודעה מסוגלת, הרגשות – לא. אך לא הצלחנו לרסן אותם להמתין ולא להתנפל על זה בפאניקה, לפני שהתודעה פגשה את זה.

ובהעדר ריסון של הרגשות להמתין לתודעה שתגיע קודם, אנו מדחיקים את אפשרות מותו של אריק. ההתעלמות מזה כאילו זה לא יקרה – רק היא מאפשרת לנו לחיות עם זה, כשהרגשות מגיעים למוות לפני התודעה.

ואז, כשיהיה מאוחר מידי והאיש הזה כבר לא יהיה כאן, אז הרגשות יפרצו מכלא ההדחקה במלוא עוזם, עם יגון צורב. אבל עם תחושת החמצה על כך שזה מאוחר מידי.

וכאן ההלם, וההחמצה.

**

גבריאל רעם, 28.11.13

בשבי עריצות מצבי הרוח הקיצוניים.

חלק א': חיי תולעת

כפי שאנו חושבים שכשאנו שומעים אנו גם מאזינים, וכשאנו מסתכלים אנו גם רואים, וכשאנו מדברים – אנו משוחחים, כך נראה לנו שכשאנו מתקיימים אנו חיים. אך 'לחיות', יכול להיות (ואולי אמור להיות..)  כמו נהר; רצף בלתי קטוע המתחיל ממעיין (לידה) ועד האוקיינוס הגדול (מוות) שהולך ונחלש או הולך ומתחזק ככל שיובלים חדשים מתחברים אליו. אך חיינו אינם רצף של זרימה. לא של האני, לא של אנרגיה של חיוניות וודאי שלא של מודעות עצמית. כל זה מופרע ונקטע על ידי סכרים פתאומיים של: 'טוב לי' ל'רע לי', של: 'אני מצליח' 'אני נכשל'. סכרים זו אנלוגיה אחת, בתי כלא זמניים, או מעצרים מנהליים – זו אנלוגיה אחרת. עוברים מבית כלא אחד (להרגיש טוב) לשני (להרגיש רע) ואין מרווחים, או רצף פנימי, שבהם יכול לחיות אני, חיים פנימיים ואולי אפילו מודעות  עצמית. כש'טוב לי'  – אני נולד ומת כשמפסיק להיות טוב, כשרע לי, אני נולד, ומת כשמפסיק להיות רע. כאמור, אין 'אני' רציף שמתקיים כל הזמן. ואם יש, אז יש נפילות מתח גדולות, חושך גדול, התנתקויות של הזרם (זרם החיים הפנימיים, זרם העצמיות) – בכל מעבר במצב של 'טוב לי' למצב של 'רע לי' ולהיפך. הדומיננטיות העצומה של שני עריצים אלה בחיינו, מונעת כל היווצרות של  הוויה, של היות, של ישות, של BE. כל אחד מהם הוא 'סוף העולם' עבורנו. הכל צריך להיפסק כשאחד מהם נכנס לתמונה. ובכל מצב נתון, אני נתונים באחד ומשתוקקים או פוחדים מן האחר. שניהם כשני הרים ענקיים שמסתירים לנו את נוף חיינו. או יותר נכון, שניהם כאצבע המונחת כה קרוב לעין עד שהיא מסתירה אותם. ואנו כה מסורים להם,   עד שההתמסרות הזו לשניהם, לא מותירה מקום לכלום שיתהווה מתחתם וביניהם, שיתקיים למרותם ותוך כדי שליטתם, מעין חוט מחרוזת. אנו משחקים עם חרוזים, חרוז לבן, חרוז שחור, חרוז הצלחה, חרוז כישלון. ואין חוט מחבר שעליו תלויים כל החרוזים. הם מפוזרים בבלגן במרחבי חיינו. ואנו 'קמים לתחיה' עם תחילת הגירוי העצום, הריגוש הגדול של כל אחד מאלה. ריגושים שנדמים בעינינו כחיים עצמם, כאילו אנו חיים…

לחיות מונעים על ידי 'טוב לי' ל'רע לי', ('הצלחתי', 'נכשלתי') הוא מעין מצב של תולעת…  התולעת חיה בהתרחקות מכאב והתקרבות למה שעושה לה טוב. הכבשה למשל, יותר מורכבת ולא מונעת רק על ידי זה, (התרחקות מכאב והישארות או התקרבות למזון או רבייה) יש לה חמישה חושים, (בניגוד לתולעת שיש לה רק את חוש המגע) יש לה מוח, יש לה רגשות, היא רוקמת יחסים רגשיים, עם ולדותיה, עם חברותיה לעדר, יש לה מנהיג/ה, יש לה מיקום ברור בעדר ועוד. היא ברמה מעל לתולעת, ה'טוב לי רע לי' אינם השולטים היחידים.  ואילו התולעת נתונה כולה לדיכוטומיה של בין טוב לה לרע לה. להיות תולעת זה להיות משועבד לאינסטינקט, רק שהתולעת אינה סתם משועבדת, האינסטינקט הוא כל חייה. אך אנו הרבה יותר מאשר האינסטינקטים שלנו, ויכולים להיות עוד יותר מזה. ואם טוב לנו או רע לנו, זה יכול להיות משני לעצם זה שיש לנו חיים פנימיים. מותר האדם מן התולעת והכבשה הוא ביכולת לחיות בהתאם למטרה/יעד שהיא מעבר לסיפוק המערכת הגופנית והפסיכולוגית שבה הוא חי.

אם לבעלי חיים יש כבר רגשות, יחסים ומבנה חברתי. לאדם אמורה להיות מודעות עצמית. לדעת מה קורה בתוכו, ואז החוט של המחרוזת משנה את איכותו, הוא לא החוט הפשוט של החיים שעוברים ביונק. הוא כבר מצד אחד העצמי (היכולת לזהות עצמך כעצמך עם זהות נבדלת ומסוימת) ומצד שני מודעות עצמית. זהו כבר חוט מחרוזת של כסף או זהב

המודעות צריכה להיות נוכחת במקטעים האלה וביניהם, אז האדם יכול לצמוח ולחיות. הנוכחות של המודעות, בין העריצים ותוך כדי היותם, מאפשרת לעצמיות של האדם להתפתח, והוא יכול לעבור למצב התפתחותי גבוה יותר. המודעות (העצמית), כמו חוט המקשר בשרשרת חרוזים שחורים ולבנים, צריכה להיות בתוכם וביניהם. אחרת האדם לא ממש חי (במלוא מה שאפשרי לו מבחינת הפוטנציאל שלו), הוא נתון במידה רבה למרות ולשליטה של הרגשות האינסטינקטיביים (להרגיש טוב, לא להרגיש רע) שלו . אם האדם לא שלה מן הרגעים הללו עצמיות קבועה (הוויה פנימית), וחוכמה, באמצעות מודעות, לא נשאר דבר. זאת המשמעות של מצב תולעת.

ובחזרה לחיי התולעת. אנו יכולים לפתח עצמיות פרמננטית ומתמשכת ששום מצב רוח לא יכול לנתק אותה, וגם מודעות עצמית שלא פוסקת עם התרחשות של טראומה או התעלות ואושר מקומי. אך המצב הנוכחי לגבי המין האנושי כמין אנושי – שאנו חיים במידה לא מבוטלת, חיי תולעת, בורחים מכאב ורצים אל התענוג.

וכאן יכולה להישאל שאלה פרקטית: האם אפשר בכלל לפתח מודעות ועצמיות ולהגיע למצב של BE  בהתחשב בכוח העצום של שני הטירנים הללו על חיינו? ובכן כנראה שלא. ללא החלשה משמעותית של כוחם על ידי הצבת גבולות ברורים להתפרעות הקיצונית שלהם, לא יתפנה לנו מקום בחיינו הפנימיים, שם תוכל העצמיות לצמוח והמודעות להתרחש.

ואיך עושים זאת. איני רוצה כאן להיכנס לעבי הקורה של החלקים המכאניים של כל זה. כי מסה זו אינה Manual , חוברת הדרכה. אך בכל זאת קצה חוט: יש דרך להגביל את הכוח של 'להרגיש רע' וזה לא לתת לפגיעה להפוך למשבר. לא להזין את הרגשה רעה ובכך להעצימה. למעשה אין לה את הכוח מלבד הכוח שאנו מעניקים לה (על ידי כך שאנו מתהפנטים ממנה). לעצור את הסחף הרגשי שנוצר כתוצאה מפגיעה רגשית או עלבון, כבר בהתחלה, לפני שהם הופכים לטראומה.

והדרך להגביל את ההתפרעות של 'להרגיש טוב' היא על ידי מניעת הווליום ומצב ההיפריות של ההרגשה הטובה. לשון אחר: לא לתת לרגשות החיוביים להביא אותנו למצב של ריגוש גבוה. גם כשאנו מרגישים טוב (במיוחד אז) לא לתת לזה לסחרר לנו את הראש ולא לתת לחגיגה הרגשית לצאת משליטה. כי גם זה משתק את כוח החיים והמודעות.

בקיצור: האתגר הגדול של בניית חיים פנימיים המשכיים ומודעות עצמית סובב סביב היכולת לנהל את רגשותינו.

חלק ב': האין

עכשיו, על פניו נראה כי הסיבה להתמכרות הזו לשני הרגשות הללו של 'טוב לי' ו'רע לי' נעוצה בדומיננטיות הגדולה שלהם עלינו. אך האמת היא שהסיבה להתמכרות הזו לשני העריצים הללו היא יותר סמויה ותת הכרתית/קרקעית. אנו בורחים אל שניהם כי מתחת לשניהם מתקיים האין. הוא נחווה על ידינו כסכנה קיומית, שיכולה לבלוע אותנו ולא להשאיר דבר. והחיים בווליום הגבוה של אושר ומשבר – מצליחים להשכיח מאתנו את האין ש'אורב' לנו מתחת.

וכאן צריך להפריד בין 'אין נמוך' ל-'אין גבוה'. האמת היא ש'האין' הוא 'אין', לא גבוה או נמוך. הוא המציאות האמיתית, הפנימית והקוסמית שמאחורי 'המאיה' של חיינו. אך לבוא מתוך שלטון האגו ומתוך הבלגן הרגשי של חיינו – אנו חווים את האין כריקנות, הבולעת ומעלימה, בעיקר אותנו (ואת הסדר, השפיות והנורמליות שהצלחנו להשתית בחיינו – כחברה). אך האין כשלעצמו לא אמור לזרוע  חרדה. הוא המצב הטבעי והראשוני של החיים. האין מצוי לפני החיים, אחריהם ובתוכם. האין הוא הריקות, התווך דרכו אלוהים (או כוחות הבריאה) מתקשר/ים, (היקום מלא בעיקר באין…). האין התווך דרכו יכולות לעבור אנרגיות גבוהות, דברים חדשים וגבוהים יכולים להגיע.

למעשה המאיה של המציאות מצויה בכך שהכל נראה לנו שריר וקיים, עובדה, מוצק. אך המציאות הפנימית של כל חפץ וכל יצור חי הוא החלל שחי בתוכו. הכול מורכב מחללים, הרוב (בין אם זה כאמור היקום, כיסא או אדם) הוא חללים, וזה רק נראה מוצק בגלל איטיות הסיבוב של האלקטרונים סביב הפרוטון.

כדי שהאדם לא יראה את הריק כריקנות (וירוץ משם בבהלה אל שני העריצים), דרושה שליטה גבוהה ברגשות (שללא השליטה הזו 'בורחים' אל הקצוות של 'להרגיש טוב' ו'לא להרגיש רע'). השליטה נעשית דרך מה שנכתב קודם אודות הצרת תחום השליטה של להרגיש רע (מניעת הפגיעה הרגשית להפוך למשבר או טראומה, ומניעת ההרגשה הטובה מלהפוך להתרגשות בווליום גבוה). ואז ניתן להתחיל ולבנות את הפיגומים של המודעות העצמית. בלי המודעות העצמית ותחילת ההתהוות של אני אמיתי (לא אגו) כמרכז כובד יציב ומשרה בטחון – הוא יחווה את החרדה של היבלעות בתוך הריקנות הפנימית ומשום יברח במהירות שיא כדי לחזור להתמכרות הרגשית של להתנדנד בין 'טוב לי' ל'רע לי').

***

גבריאל רעם, 17.6.13

קישור: רגש, הפרזיט הגדול

מאמרים נוספים: באתר: דרך התודעה

מחק הזמן

(הערה: זו לבטח אחת מן הרשימות האכזריות שכתבתי. אפשר לדלג על מסה/רשימה זו – עבור אלה שהאמת הקשה, קשה להם לעיכול).

*

הזמן עובר אותנו, דרכינו ומאחורינו.

הזמן כמו מחק גדול ונסתר – מוחק הכול.

אך אנו חיים באשליה לגבי מחק הזמן. האשליה היא שלאחר המחיקה (של אתמול) – יוצר האדם דף חדש, ליום חדש, (המשך רציף של יום אתמול), כך שמבחינתו הוא מוחק את המחיקה.

אך המחק של הזמן מוחק/צוחק אחרון. הוא צוחק אחרון וגם ראשון, שתי מחיקות:

המחיקה הראשונה:  יומיומית, כל יום חדש נכתב מעל מחיקת יום האתמול. וכל לילה מוחק את האתמול. זו המחיקה ההולכת ונמשכת, כמו מחיקת צעדי ההולכים על חוף הים על ידי הגלים הבאים כל כמה דקות ומוחקים אותם.

המחיקה השניה: היא זו שלתמיד. כמו מחק שמוחק דף שנכתב עליו בעיפרון, המחיקה מכחישה שאי פעם נכתב משהו על הדף הזה.

האם נערה מאוהבת בכפר קטן בצפון צרפת במאה ה15 אי פעם הייתה?

וזו הטרגדיה  של הקיום האנושי, לא רק שהוא חד פעמי ושוכן בכלים חד פעמיים, הוא גם נדון למחיקה כפולה.

ולנו אין מושג, לא על המחיקה של האתמול לאחר כל לילה, ולא על המחיקה הסופית. אנו חיים בתחושה שכל יום הוא המשך של אתמול וכל יום מחזק את האתמול ואת עובדת ושרירות קיומנו.

**

גבריאל רעם, 18.6.13

השיעמום.


אחד מן המשפטים המקוממים ביותר שאדם יכול להגיד הוא "משעמם לי". מהו שעמום? שעמום הוא מצב נפשי של חוסר פעילות של החיים הפנימיים בהיעדר גירוי חיצוני. 
נפלאות השעמום 
מהי התופעה הזו שרבים סובלים ממנה? האם זו שלילי בתכלית, וכדאי למלא את החלל בכל תכן שהוא, או אולי אפשר להביט בזה אחרת?

ובכן, האדם שאינו משקיע בחיים פנימיים מחד, ובהתבוננות מודעת ומלאת תשומת לב בעולם ובחיים מאידך, חווה מצב של ריקנות פנימית. בהיעדר קשר לעולם הפנימי, הוא פונה החוצה ומחפש גירוי שיחלץ אותו ממדבר פנימי זה. כשהוא אינו מוצא גירוי כזה הוא קורא למצב זה שעמום.

אך שעמום הוא לא הבעיה, הוא מה שמביא את הבעיה האמיתית; שעמום הוא מצב של מתח נפשי נמוך, או לחץ ברומטרי פנימי נמוך, שלתוכו זורמים דמונים בעלי לחץ ברומטרי גבוה, כמו למשל ספקות עצמיים, האשמה עצמית, חוסר שביעות רצון וכו'.

ריק פנימי כשלעצמו אינו חייב להיות מלווה בתחושה שלילית, שהרי מצב הריק הפנימי הנכון, הוא שאיפתם של יוגים ומתרגלי זן למיניהם. זהו מצב של שקט פנימי, ריק שדרכו חשים את זרימת האנרגיות המעודנות של היקום. אלא שכאן אין מדובר בריק אלא בריקנות. ועד כמה שהריק חיובי, הריקנות שלילית.

אז מה בעצם ההבדל ביניהם?
   
לא כל ריקנות היא ריקות

 
  אות אחת בלבד מפרידה בין הריק לריקנות אך זהו הבדל משמעותי. לא כל ריקנות היא ריקות, ולא כל ריקות היא ריקנות. ריק אינו סוף הדרך, אלא חלל המאפשר זרימה. ריקנות, לעומת זאת, היא האנטיתזה לדינאמיקת החיים; הריקנות שנוצרה לאחר שמשהו עצר וחסם את זרימת הדינאמיקה. ריקנות היא התייבשות מעיין החיים, בעוד שהריק הוא התנאי ההכרחי להם, שהרי החיים הם זרימה, והם צריכים את הריק לשם כך, את החלל המאפשר.

ריקנות היא למשל מפגש בין שני ידידים טובים שלפתע אין להם מה לומר האחד לשני. הדוגמה הרווחת לריקנות היא אותו חלל בשיחה הנקרא שתיקה. ולא סתם שתיקה, אלא אותה שתיקה מעיקה, שלאחריה בהחלט אפשר להגיד: 'האיש הזה משעמם אותי', או 'השיחה הזאת משעממת אותי'.

ריקות בשיחה, לעומת זאת, היא שתיקה של מלאות, כמו מנוחה של אתלט בין תרגיל ספורטיבי אחד למשנהו. השתיקה הטובה בשיחה נובעת 
מן הנינוחות המאפשרת של המשוחחים לתת לנושאים למצוא את הדינאמיקה שלהם. ואם אין מקום לריקות, אין אפשרות לדינאמיקה. אך אם הפחד מן השתיקה הקשה, שתיקת הריקנות, גובר, אזי המשוחחים לא יאפשרו את השתיקה הזו, מפחד שזו תהפוך לשתיקה של ריקנות. ובעוד ששתיקת הריקנות קשה ומתסכלת, הרי ששתיקת הריקות ממלאת ומעניקה תחושה של בית וביטחון. ביטחון שאין להשוותו לביטחון הבא עם המלאות הכוזבת של מילים.

ביחסים, אם אין אפשור, אם אין חלל – אין מה שיזרום, יפרה ויתפתח בין השניים. וניתן אף לומר כי יחסים יכולים להגיע לשיאים של עומק ביחס ישיר לחלל ולאפשור שכל אחד נותן לשני.

לכן האין, או הריק, הוא מתנה נדירה ביחסים. אלא שלעתים אנחנו נוטים לראות בחלל שהזולת מאפשר לנו, הזדמנות לפרוק מעצמנו את מה שאנחנו לא יכולים להכיל, וכך הזולת הופך לכולא ברק, מחסן, במקום לחלל פתוח.
 
  
 
העולם ריק, ורק האדם צפוף  החלל המאפשר הוא מאוד שביר, קל מאוד לפגום בו ולסגור אותו. למשל ברגע שביחסים צפים רגשות שליליים כגון חשד, עוינות, פגיעה וכו', מיד נחסמת הדינמיקה – ואז נוצרת ריקנות. שניים שחיים בריקנות הזו, חווים האחד את השני כמשעממים.

לאדם המודרני פחד עצום מפני הריקנות. ככל שהחיים שלנו מבוססים יותר על תדמיות, התניות, והתנהגות נורמטיבית, כך הריקנות שמתחת לכל העטיפות הללו תתעצם. וברגע שאין לנו יכולת לשחק את העטיפה – נחשפת תשתית הריקנות הפנימית. ועל כן, כפי שטוען היידיגר, הפילוסוף האקזיסטנציאליסטי בן המאה ה- 20, אנחנו בורחים אל הפומביות, אל ההמון. זו אחת הסיבות מדוע אנשים בוחרים להיפגש בבית קפה ולא במשרד או בבית. זו הסיבה מדוע עבור רוב בני האדם קשה להיות לבד, עם עצמם, והם צריכים רוב הזמן את החברותא של הטלוויזיה, או את הביחד של בית הקפה.

שעמום וריקנות קשורים גם בצרכנות; ככל שנהיה משועממים יותר כך נצרוך יותר כדי לחפות ולסתום את הריקנות. הריקנות הזאת, בתוקף היותה חלל, מביאה אותנו גם לראות כל חלל באשר הוא כהזדמנות לסתום אותו. אנחנו מנסים למלא חללים בדירה, חללים בשיחה, חללים ביום. סדר היום שלנו עמוס לעייפה כך שאפילו אין בו חלל אחד קטן שדרכו נוכל נפגוש את ריקנות חיינו.

אך חלל הוא הישות האמיתית של היקום והקיום. בתוך כל דבר שנראה מוצק ישנם חללים ענקיים בתוכם שטים חלקיקים זעירים של חומר. מה שאומר שהיקום הוא ברובו ריק. גם הגוף שלנו הוא חלל אחד גדול, שלא לדבר על האטום, שבו כל החלקיקים תופסים חלק חסר משמעות מתוך הנפח שלו. כל היתר הוא ואקום. היקום והטבע הם ריק אחד גדול, המשובץ פה ושם ב'יש'. רק אצל האדם הכול דחוס וצפוף להתפקע.
 
  
התעלות דרך התהום
 
  

האין אינו מנוגד ליש, הוא התנאי עבורו. הוא מקור ליצירה אינסופית. הריקות הוא פרוזדור ליצירה. היצירה והיצירתיות הם הופעה של יש וללא התיידדות עם האין, המעבר הזה לא יתרחש.

כך ביצירתיות וכך גם בהתפתחות האישית שלנו. גיבורו של ניטשה ב'כה אמר זרטוסתרא' מביט ללא פחד בתהום, באין, כי הוא יודע שרק דרכו יוכל להגיע להיות על-אדם.

גם הפילוסוף קירקגור מתייחס לכך כשהוא מדבר על קפיצה אל עבר הלא-ידוע. שניהם רואים במפגש עם הריק הזדמנות להיות, כי רק באין אנחנו פוגשים את ההוויה ללא שום מתווכים. 

וכאן טמון הפרדוקס: רק דרך חוויית הריק והאין של היקום אנחנו יכולים להעניק משמעות לריקנות הקיומית. 

אדם החי באמת אינו פוחד מן האין. הוא מתמודד עם סימפטום השעמום של הריקנות, כי הוא יודע שאם הוא כבר הוא הגיע אל הריקנות, היצירתיות או המשמעות לא רחוקים. כל מה שנדרש הוא רק לעמוד בפיתוי ולא לברוח מיד לגירוי הראשון שיאפיל עליה. את הריקנות יש להוקיר, כשהיא באה.
 
    
האין הוא מנהרת לידה
 
  
אנשים קטנים פוחדים מן האין, מדמים אותו לריקנות. אנשים גדולים סומכים על האין, יודעים שהוא לא יבלע אותם, שהוא הזדמנות ליצירה. הם נותנים לו את הזמן, הם סומכים עליו. והוא אף פעם לא מכזיב. שכן אחרי כל לילה, בא היום.

פחד מהריקנות נובע מצורך של האדם לשלוט. אולם אם האדם כל הזמן בשליטה, דבר אינו יכול לקרות. כדי שמשהו יקרה, נדרש איפשור. על כן עלינו שוב שוב לשחרר שליטה – לא באופן מוחלט אלא באופן חלקי, כאשר חלק מן המודעות שלנו נותר כל הזמן קשוב, אבל לא מפריע.

חשוב ויקר להרגיש את האין. עלינו להתייחס אליו כמנהרת לידה אל עולם של משמעות ויצירתיות. לעולם לא תוכל לאפשר למשהו משמעותי מתוכך לצאת לאור, אם לא תאפשר את הריק. זה כמו לחסום את הרחם, כדי שהוולד לא יצא החוצה.

שעמום הוא סימן לחיים שאין בהם התרחשות פנימית, סוג של תלונה על כך שאין גירוי שבא להסתיר ולהאפיל על הריקנות הפנימית. במקום לעסוק בקוסמטיקה ובבידור, על האדם לנקות את האורוות הפנימיות מדמונים, מהדחקות והכחשות, ולבוא לעולם ולחיים ריק ונקי, כדי שכוחות היקום יוכלו לעבור דרכו.
 
  

 

חלל וחללים.

——————————————————————————–

חלק א': מבוא
כל התפתחות יכולה להתרחש רק בחלל שמצוי מחוץ לרמה בה האדם מצוי כרגע. כל התפתחות חייבת להטיל את האדם לריק שמצוי מחוץ לתחום הממופה של חייו עד כה.

כך בהתפתחות כללית וכך בפיתוח התודעה. כדי לפתח את התודעה צריך תמיד לשאול: מה חסר, מה לא נשאל, מה איננו.

ואכן יש משום הפרדוקס בשאילת שאלות על מה שלא ידוע. הרבה יותר קל להסביר את הידוע מתוך הידוע, וגם את הלא ידוע מתוך הידוע, וכך, בדרך כלל, במקום להגיע ללא ידוע, אני מסיבים אותו לידוע. ואם הרמה התודעתית היותר נמוכה היא לשאול שאלות מוכרות אודות חומר מוכר. הרי שהרמה הכי גבוהה היא לשאול שאלות שלא ידעת שאפשר לשאול אודות מה שאינך יודע. ולעשות זאת, זה כמו הברון מינכאוזן ששקע בביצה ומנסה למשוך עצמו החוצה דרך משיכת בשערותיו כלפי מעלה.

אין דרך להגיע לרמה שמעל, ללא פרדוכס. ועד כמה שזה נשמע פרדוכסלי, כך מפתחים תודעה. אתה משוטט ומפתח מרחבים תודעתיים אותם לא איכלסת עדיין. זה דומה, לפיתוח גוף. אתה מפתח אותו דרך הפעלת שרירים שעדיין אין לך.

שרירים שיש לך – זה מה שקיים, שרירים שאין לך – זה מה שלא קיים. כל התפתחות מתרחשת דרך מיקוד ועבודה עם מה שלא קיים, עם מה שאין לך.

מה מבדיל מנהל ברמה נמוכה ממנהל ברמה גבוהה ? ובכן מנהל ברמה נמוכה עושה מה שצריך לעשות בהתאם למה שקיים ומנהל ברמה גבוהה עושה מה שצריך לעשות בהתאם למה שעדיין איננו, בהתאם למה שעדיין לא קרה.

ומה שאיננו, הוא החלל שמקיף או שוכן בתוך הדבר. כל דבר מורכב מישנות (יש) ומחללים.

הרמה הגבוהה של כל דבר היא החלל שמקיף אותו והחלל שבתוכו. החלל שמקיף אותו מהווה את המקום אליו הוא יכול לצמוח, והחלל שבתוכו, מהווה את רמות העומק והמשמעות שלו.


כלומר, חומר הגלם להתרחבות וצמיחה הוא החלל החיצון. בעוד שחומר הגלם להעמקה וצלילה לרובד המשמעות, הוא החלל הפנימי, החלל הקוואנטי; מה שמצוי במה שלא נאמר מתוך מה שנאמר.


עד כאן דוגמאות מתחום הניהול ופיתוח הגוף. ועתה לדוגמאות מתחום הצבא; חייל קרבי ברמה נמוכה הוא זה שמתייחס, רק או בעיקר, למה שמתרחש בתחום התפיסה הקיים שלו בעוד שחייל ברמה הגבוהה (קצין), מתייחס לאירועים שיכולים להפתיע בהתאם למה שלא לקח בחשבון.

למשל מאיזה כיוון האויב יכול להפתיע, מה מסתתר מאחורי הסלע שמלפנים. איזה פירצה בגדר לא כוסתה. מה השעה בלילה שבה החיילים הכי פחות ערניים ושבה מיתקפה תהיה הכי מסוכנת. ועוד ועוד.

מה יכול האויב לעשות שהוא לא לקח בחשבון.


מטרת חיל המודיעין, באנגלית: אינטליג'נס (INTELIGENCE) היא לאכלס ולהשמיש עבור הצבא את התחום שאותו הצבא לא קולט, שאין לו את האפשרות להגיע אליו, כי זה מצוי בחלל שנמצא מחוץ לתחום המודעות הקיים.


אינטליגנציה – זה היכולת לחשוב אודות מה שלא מצוי בתחום החשיבה הקיים שלך.

היכולת לפתח אינטליגנציה, יכולה לחסוך לאדם מפלה ונפילה, כי שניהם תמיד יפציעו מן הכיוון עליו לא חשב או לא לקח בחשבון!


אדם בעל תודעה גבוהה נמצא יותר היכן שהוא איננו , מאשר היכן שהוא ישנו.


לאדם בעל תודעה ערה, קשה לשבת בבית קפה, או מסעדה, עם הגב לאנשים – כי אז לא יוכל להתרכז באנשים שלפניו, כי כל תשומת הלב שלו תהא מושקעת במה שאחריו ולא כוסה על ידי המודעות שלו.

ולמה חשוב לו להפנות תשומת ליבו לשטח שלא כוסה על ידי המודעות שלו (היכן שהוא איננו)? כי מה שיגמור אותו תמיד יפציע באזור שלא נלקח בחשבון שלא כוסה בתחום המודעות הקונוונציונלי.


שינה תודעית, זו רמת מודעות שלוקחת בחשבון את מה שישנו בעוד שערנות זו רמת מודעות שלוקחת בחשבון את מה שאיננו.


צורת האכלוס המערבית לוקחת חללים ומאכלסת אותם בצפיפות. לא סובלת לראות חלל שמשהו לא ממלא אותו.

אך ככל שהתרבות יותר גבוהה כך היא מאפשרת חללים. ככל שהתרבות נמוכה יותר היא שונאת חללים כי חללים מייצגים עבורה איום, את הלא ידוע, שיכול לבלוע את הוודאות השבירה שיצר האדם.

כך שחלל לא מאוכלס, עבור אדם חסר תודעה, היא איום. עבור אדם בעל תודעה היא פוטנציאל למשהו שיעבור דרכו (או מן הפנים החוצה או מן החוץ פנימה), כלומר פרוזדור לתקשורת .


מה שאיננו (החלל), הוא התווך למה שמעבר. אם אני מקשיב למה שאיננו, דרכו אני קולט את מה שמעבר לכאן ולעכשיו.

חלל הוא המוליך הטבעי לנוכחות גבוהה, משהו גבוה יכול להגיע למשהו נמוך דרך החלל בלבד.

החלל היה אמור לאפשר מוליכות של דברים גבוהים, אבל האדם רואה את החלל כאויב כמשהו שצריך למלא, לכבוש, לאכלס. רואים זאת היטב ביחס לכדור הארץ, אין פינה שבה האדם לא ממלא את החלל בבניינים או כבישים. כך גם בעיצוב פנים של החלל בבניין או דירה. כך גם בעיתונים, אין רווחים בין המשפטים והכתבות. וגם בשורות הקוטג'ים הצפופות. או בחלל של סופרמרטים, שהוא חלל ענקי, אבל הכל צפוף. או בכבישים הארוכים מאוד, אבל רוב הזמן יש פקקי תנועה. או בחניות שהן כל הזמן מלאות. ולכן אולי אנשים שחיפשו את הקול הפנימי, או משהו גבוה, הלכו למדבר.


בני אדם רואים חלל כהזמנה לכיבוש או אונס. וזו כמובן מטאפורה למה שקורה בתחום הנפשי, רוחני, ותקשורתי. למשל בשיחה; שתיקה, בשיחה, זה חלל בין בני אדם. ואנשים לא יודעים לשתוק ביחד.


ניתן לאפיין תרבות כגבוהה או נמוכה, לפי הכבוד או חוסר הכבוד לחלל, בין אם זה חלל פיסי חלל שיחתי, או כל חלל אחר.


פתיחות כלפי הזולת זה לבוא אליו עם חלל. והיות ואדם מגיע עם חלל, ישנה אפשרות למסרים מהזולת, להגיע ולהכנס פנימה.

הקשבה אמיתית זה פינוי של חלל פנימי.


חלק ב': חללים וגברים-נשים:
יחסי גבר ואישה, בממד העמוק שלהם, הם יחסי מלאות וריקות, יחסי ישנות וחלל.

א. הגבר:

הגבר הוא המלאות, הוא תמיד מלא במשהו ורוצה להתרוקן. הוא יכול לעשות זאת על ידי יצירה או על ידי כיבוש. וכששניהם לא מסתייעים, הוא מלא בעצמו, דהיינו, נפוח, ממלא חלל גדול יותר ממה שהוא באמת (דימוי התרנגול המתנפח. הגבר עושה זאת על ידי האגו או השרירים).

לגבר אין חללים הוא כולו ישנות מתפוצצת אחת גדולה.

ב. האישה:

האישה במיטבה היא חלל, רחם.


מה מותר האישה מהגבר ? החלל.


גבר צריך לאפשר את החלל של האישה כדי שדרכו יוכל להתחבר למציאות שמעבר, אבל במקום לעשות זאת הוא רואה חובה לעצמו למלא את החלל ולסתום אותו.

גבר ברמה נמוכה רואה לעצמו חובה קדושה לסתום חללים נשיים.


גבר ברמה גבוהה צריך לתת לחלל של האישה להגיע אליו ולהרחיב אותו מבפנים.

כלומר, במקום להיות עסוק בדחף למלא את החלל הנשי, עליו להיות עסוק בלהקשיב לאישה, כאילו היא קונכיה דרכה הוא שומע את האוקיינוס של הנצח.

אך גבר ברמה נמוכה, במקום להקשיב לאישה, ממלא אותה באגו של עצמו. הסכנה של הגבר לגבי האישה הוא שהוא כל כך מלא בעצמו עד שהוא מזהם את החלל הנשי.

גבר רואה את החלל כאיום שיכול לבלוע את עצמו במקום כפוטנציאל שיכול לפתוח אותו מבפנים.


האישה נולדת ריקה ומטרתה לשמר את עצמה ריקה עבור גבר שידע לכבד את ריקותה, במקום לראות זאת כאיום.

אך היות וגברים בדרך כלל רואים את החלל הנשי כאיום, והיות והעולם נשלט על ידי המין הגברי, ואישה רוצה להיות חלק מן העולם ולקבל מקום בו – היא מנסה לסתום אותו כמה שיותר מהר.

אך יש נשים שהצליחו לשאת בתוכן חלל אותו הן לא סתמו, אישה כזאת יכולה להיות עם גברים, לשבת בשקט, להתבונן לדעת הכל. אישה כזאת היא ליידי.

היא בוחרת להיות מחוץ לשיחה כי היא יודעת כי הכוח שלה נמצא בחלל שלה ביכולתה להכיל וביכולתה גם לבלום את מה שרוצה לכבוש את החלל שלה.

כך האישה בעלת הבגרות הנפשית. שעבדה על עצמה.

אך רוב הנשים מצויות בשלב הטרומי, והן מתחלקות לשתיים : נאנסות וזונות.

נאנסות : כאשר היא חלשה מידי והמיניות, הנשיות, או הנוכחות שלה – מנוצלות

זונות : מוכרת את המיניות, הנשיות, או הנוכחות שלה על מנת לקבל מקום, או לזכות ביתרון בעולם הגברי.


אחת הבעיות של נשים ובני אדם שהורגלו לגברים בעלי סמכות שגוזלים ואונסים את החלל שלהם, מתרחש כשהם פוגשים גבר או בעל סמכות, שמאפשר סוף סוף את החלל שלהם. בדרך כלל, אותו אדם יזכה מצידם לחוסר כבוד, כי כי הם הורגלו ליחס לא מאפשר. וקיימת בהם התניה לכבד את מי שגוזל את החלל שלהם. כי כנראה הוא חזק ובעל סמכות.

הם הורגלו לכך שרק מי שחלש לא חומס את החלל שלהם. ועל כן, בתחילה הם לא יעריכו את הגבר או בעל הסמכות בשל החלל שהוא מאפשר, תהיה להם נטיה לראות זאת כחולשה.

 

ואכן קיימות מעט מאוד נשים שיש להן את הבגרות שמאפשרת להם לאפשר את החלל שבתוכן מתוך רצון ומודעות .

ונשים שכאלו הן מה שגברים מיוחדים, רוחניים, בעלי נפש מיוחדת – מחפשים. ואם גבר שכזה מוצא אישה שכזו, שתאפשר אותו, דרכה הוא יכול להיוולד מחדש


נשים שונות זו מזו בגודל החלל ובאיכותו ולא כל אישה נולדת עם אותו גודל חלל.

חללים קטנים יכולים להוליד יצורים קטנים וחללים גדולים יצורים גדולים ככל שהאישה יותר גדולה בשיעור קומתה הנפשי-רוחני כך גדול יותר החלל בפנימה


איך מזהים בחורה עם חלל בוגר ובשל? איכות השתיקה שלה היא זו שרוצה להכיל אותך ולקלוט אותך ואינה בועטת בחזרה את מה שאינה מסוגלת להכיל.

ולעומת זאת, איך מודדים יכולת הכלה מועטת ? לפי חוסר יכולת להכיל משהו שלא מסתדר לה או מפריע לה. כשהחלל קטן, יכולת הכלה נמוכה ואז היא לא מסוגלת להכיל סתירות או דברים מאתגרים. וזה יוצר דיסונאנס והיא מקיאה את זה החוצה. היא לא יכולה להכיל סתירות, או דברים שלא מסתדרים לוגית או דברים שפוגעים בה אישית או דברים שלא מסתדרים עם דעותיה. כל אלו הם חסמים של יכולת הכלה גבוהה.


החוכמה אינה להכיל את הצד היפה שבאדם אלא את החריג.


אנו כולנו צמאים לפגוש אדם שיקבל אותנו ללא תנאי , היכולת לקבל אדם ללא תנאי היא האיפיון הבולט של חלל אמיתי.

האהבה במיטבה היא ללא תנאים, זו קבלה מלאה. שניהם הם איפיון של חלל האמיתי.


ככל שאתה גבר עם יכולות רוחניות ונפשיות גדולות יותר אתה צריך אישה עם יכולות הכלה גבוהות עוד יותר.


אתה יכול לראות יכולת הכלה על פי מימדים גופניים: אישה צרה גופנית היא עם חללים מוגבלים , כלל שאישה רחבה יותר אבל לא עבה (כרס לעומת ירכיים) אזי יש בה יותר חללים. התרבות שלנו סוגדת לאישה הצרה האישה שקורסת לתוך עצמה, שהיא נטולת חלל לגמרי. ועל כן דמות דוגמנית העל היא ללא מותניים או ירכיים, צרה לגמרי.


הגבר הכוחני שונא את החלל, אינו רואה בו תועלת ופוחד שיבלע אותו ועל כן הוא יוצר את האישה הצרה.


בעבר לאישה הרחבה היה חלל נוסף, ממלכה – הבית. והיום, במסגרת צמצום החלל הנשי, זורקים אותה מהבית, מן החלל הקודם שלה ועכשיו היא בעבודה שם היא אפס.

אך יש להבדיל בין אישה רחבה לעבה. רחבה זה לצדדים, עבה זה קדימה.

ברגע שאישה הפכה ליותר עבה מאשר רחבה, היא הזדהמה. יש דברים בתוכה שממלאים אותה, אותם היא לא מסוגלת לנקז.

מגיל מסוים האישה לא מכילה חלל זה השלב של סיום הפוריות. ואם בינתיים לא הצליחה להצמיח מתוך החלל הראשוני, חללים ברמות גבוהות יותר, לא תהא לה הזדמנות נוספת.

חלל הוא משאב מתכלה. זמן הוא משאב מתכלה. זמן הוא ישות בתולית. זמן הוא חלל מבחינה זו שעוד לא השתמשו בו.

חלל אם לא ממלאים אותו כעבור זמן הוא לא שמיש.

חלל וזמן הם משאבים מתכלים ומה שחי צריך למצוא את החלל והזמן העכשוויים כדי להיוולד מחדש דרכם – זה אכזרי ללא חמלה, אבל זו המציאות.

גם הגבר וגם האישה יכולים להיוולד מחדש, (ברמת התודעה) עד גיל מסויים. בדרך כלל זה עד גיל 40.


ככל שגבר יותר פוטנציאלי, מבחינה נפשית- תודעתית – כך הוא זקוק יותר לאישה חללית. גבר תודעתי היה אמור להיות מסוגל להשיג את הנשים החלליות ביותר. אבל כיום זה מצוי כזכרון ברמה הנמוכה, שם, את הגברים בעלי הפוטנציאל הנפשי- תודעתי, מחליפים גברים שיש להם עושר כלכלי מאפשר להם להשיג כמעט כל אישה, והם בדרך כלל מנסים להשיג נשים רבות וצרות. .


אם אישה מחוברת לעצמה לחלל של עצמה, היא יודעת שהיא מחפשת בעל פוטנציאל תודעתי.

ככל שהיא מעריכה יותר את החלל שלה ויודעת מי היא ומה חי בה – כך היא תרצה יותר גבר בעל רמת תודעה גבוהה.

 

——————————————————————————–


גבריאל רעם

9.8.2006

———

מסה זו קיימת גם בקטגוריה: מין אהבה ויחסים, בשם: החלל הנשי.

על הפחד מפני ריקנות פנימית.

זה חשוב ויקר להרגיש ריקנות.

צריך לקבל את זה כמנהרת הלידה אל העולם של משמעות , או יצירתיות.

אי אפשר לתת למשהו יותר משמעותי מתוכך לצאת לאור, אם אתה לא מאפשר את הריקנות. זה כמו לחסום את הרחם, כדי שהולד לא יצא החוצה.

לידה היא תמיד דרך חלל חופשי ומאפשר. כל לידה.

המין האנושי פוחד מחללים, לא רואה בהם איפשור למשהו nממד אחר, אלא חידלון, משהו שמאיים לבלוע את כוחות החיים.

על כן, בני אדם תמיד מנסים לחסום את הריקנות. כי זה מפחיד, יש תחושה כמו מוות, אתה נבלע, הולך לאיבוד, לא קיים.

אבל כמו ששתיקה היא מבוא לשיחה, וכמו שרעב הוא מבוא למזון. -כך הריקנות מבוא ליצירתיות ומשמעותיות.

לאדם יש קושי עם זה, כי זה מפחיד, אז הוא סותם אותה, עם פטפוט בחברה, טלויזיה, ג'אנק פוד, בילויים וכו'. רק לא לחוש בה. אבל אז הוא גם סותם את הגולל על משהו יותר משמעותי שיכול לצוץ ולצוף דרכו.

כשאנשים מדברים, הם פוחדים מהשתיקה כמו מאש. כי השתיקה חושפת את מה שאמיתי. ואנשים פוחדים לחשוף את מה שהם באמת מרגישים, ופוחדים ממה שאמיתי בזולת.

[אז ממלאים את השתיקה בפטפוט.

אדם אמיץ מתמודד עם הריקנות ויודע, שאם כבר הוא הגיע אליה, אז היצירתיות או המשמעות, לא רחוקים. רק לעמוד בפיתוי ולא לסתום אותה מיד.

זה לא אומר, שאי אפשר לסתום ריקנות חלק גדול מן הזמן. אבל צריך גם לכבד אותה ולהוקיר אותה כשהיא באה, (ולא לברוח מיד לגירוי הראשון שיאפיל עליה) כי זה אומר, שהאדם לא סתם את הגולל על חלל פנימי, שדרכו הנפש והיצירתיות יכולים לבוא לידי ביטוי.

אך היום נולד דרך הלילה, ולא להפך. האביב נולד מתוך החורף. השיחה המשמעותית חייבת לעבור דרך שתיקה. הזנת הגוף חייבת לעבור דרך החלל הריק של הבטן.

אם האטום לא יהיה מורכב מלמעלה תשעים אחוז חלל, הוא לא היה יכול להעביר דרכו אנרגיה.

מה שמאפשר את שרוצה להיוולד זה האין. האין הוא הצד הגבוה של הריקנות. כשמביטים באין דרך הקצה התחתון, רואים ריקנות. דרך הקצה הגבוה – הריקנות היא אין דרכו משהו רוצה להיוולד.

כל ההמצאות והיצירות הגדולות נבעו דרך איפשור של האין.

אנשים קטנים פוחדים מן האין, מדמים אותו לריקנות. אנשים גודלים סומכים על האין יודעים שהוא לא יבלע אותם, וכי הוא לא עדות לכך שהם אפס. הם יודעים שהאין הוא הזדמנות ליצירה. והם נותנים לו את הזמן, הם סומכים עליו. והוא אף פעם לא מכזיב. אחרי כל לילה, בא היום. לאחר כל חורף בא האביב.

ללא החורף לא יהיה אביב.

פחד מהריקנות נובע מצורך של האדם לשלוט ולדעת מה קורה כל הזמן. ואם האדם כל הזמן שולט ויודע מה קורה, כלום לא יקרה. כי מה שיקרה צריך איפשור, ושליטת יתר לא מאפשרת אותו.

אבל צריך לעזוב שליטה לא באופן מוחלט, אלא באופן חלקי, כשחלק מאיתנו כל הזמן קשוב, אבל לא מפריע. כך היצירתיות עובדת דרך האין.

ריקנות תמיד נוצרת אחרי ריב גדול. או בקרב אנשים מנוכרים שחוששים האחד מן השני והמסכות שלהם מכסות את כל הפנים. אבל החלל שקיים בחדר העבודה של הוגה, או אמן, או כנסיה הוא חלל מסוג אחר. חלל מאפשר.חלל שהוא לא ריקנות אלא חלל שהוא אין.

ברגע שנפסיק לבטוח בבריאה נפסיק לתת לחלל לשחק חלק חשוב בחיינו. ואז גם כלום לא יקרה.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

20.8.2005

 

על ריקנות וריקות.


ההבדל בין ריקנות וריקות הוא באות נון. אך זהו הבדל משמעותי. לא כל ריקנות היא ריקות, ולא כל ריקות היא ריקנות. ריק אינו סוף הדרך, אלא חלל המאפשר זרימה. ריקנות, לעומת זאת, היא האנטיתזה לדינאמיקת החיים. השיממון שנוצר לאחר שמשהו עצר וחסם את זרימת הדינאמיקה. ריקנות היא התייבשות מעיין החיים, בעוד שהריק הוא התנאי ההכרחי להם, שהרי החיים הם זרימה, והם צריכים את הריק לשם כך, את החלל המאפשר.

ריקנות היא כמו חדר, שפעם היו בו אנשים ושיחות. והם הפסיקו להגיע והאדם הזוכר את הדינאמיקה של החברותא, פוגש את הריקנות של העדרם. ריקנות היא מפגש בין שני ידידים טובים, שלפתע אין להם מה להגיד האחד לשני. הדוגמה הרווחת לריקנות היא אותו חלל בשיחה הנקרא: שתיקה. ולא סתם שתיקה, אלא אותה שתיקה המעיקה, שבה אין מה להגיד.

ריקות בשיחה, היא שתיקה של מלאות, כמו מנוחה של אתלט בין תרגיל ספורטיבי אחד למשנהו. השתיקה הטובה בשיחה, נובעת מן הנינוחות המאפשרת של המשוחחים, לתת לנושאים למצוא את הדינאמיקה שלהם. ואין אפשרות לדינאמיקה אם אין מקום לריקות. אך אם הפחד מן השתיקה הקשה, שתיקה הריקנות גובר, אזי המשוחחים לא יאפשרו את השתיקה הזו, מפחד שזו תהפוך לשתיקה של ריקנות. וככל ששתיקת הריקנות קשה ומתסכלת, כך שתיקת הריקות ממלאת, ומעניקה תחושה של בית ובטחון. בטחון שאין להשוותו לביטחון הבאה עם המלאות של מלים.

ביחסים, אם אין אפשור, אם אין חלל, אין מה שיזרום, יפרה ויתפתח בין השניים. ואפשר אפילו להגיד כי היחסים בין שניים יכולים להגיע לשיאים ועומקים ביחס ישיר לחלל ולאפשור שכל אחד מאפשר לשני. לתת לאחר את החלל שבו הוא יכול למצוא עצמו. כך שהאין, או הריק, היא מתנה ביחסים, אך מתנה נדירה. בדרך כלל אנו פורקים מעצמנו, אל שאנו לא יכולים להכיל, וכך הזולת הופך לכולא ברק, ומחסן במקום לחלל פתוח לתוכו הוא יכול להזרים את שחבוי במעמקיו.

וברגע שביחסים יש משהו שחוסם אותם, חשד, עוינות, פגיעה וכו'. מיד נוצרת הריקנות. האנטיתזה לדינמיקה שהייתה יכולה לשרור בין השניים.

לאדם המודרני פחד עצום מפני הריקנות. יש לנו תחושה כי הריקנות היא חור שחור שמאיים לבלוע אותנו אל קירבו, ואז נעלם.

ככל שהחיים שלנו מבוססים יותר על תדמיות, התניות, והתנהגות נורמטיבית, כך הריקנות שמתחת לכל העטיפות הללו תתעצם. וככל שאנו יותר שוכנים בתדמית כך מתעצמת הריקנות הפנימית והפחד הנורא מפניה. אך ברגע שאין לנו יכולת לשחק את העטיפה נחשפת תשתית הריקנות הפנימית. ועל כן, כפי שטוען היידגר, הפילוסוף האקזיסטנציאליסטי בן המאה ה – 20, אנו בורחים אל הפומביות, אל ההמון, או לפחות אל החברה. זו אחת הסיבות מודע אנשים בוחרים להיפגש בבית קפה מאשר במשרד או בבית. זו הסיבה מדוע רוב בני האדם לא יכולים להיות לבד, עם עצמם. וצריכים כל הזמן את החברותא של הטלויזיה, או יוצאים לפאבים ומקומות ציבוריים..

כך הקשר בין ריקנות לחיי תדמית . ישנו גם קשר בין ריקנות לבין צרכנות; ככל שנהיה ריקניים יותר וריקים פחות, כך נצרוך יותר כדי לחפות ולסתום אותה. דוגמה טובה לכך, היא הקיבה. אם אנו אוכלים אוכל לא אמיתי, מתועש שמיועד לא להזין אלא לפלרטט עם בלוטות הטעם (תדמית), אזי הקיבה תחשף בכל פעם שאין מזון בפה, לריקנות מחליאה, שתזרוק אותנו לצריכה מוגברת, וכל זאת כדי לא לחוש את הריקנות בבטן. אך אם נצרוך אוכל אמיתי, לא מתועש או ממוסחר, אלא כפי שיצר אותו הטבע, אז אומנם בלוטות הטעם שלנו יצרחו חמס, אך הבטן תעבור לפאזה אל עיבוד מזון גלעיני, מהותי. ולא עטיפות נוצצות של מזון. ואז כשלא יהיה מזון בקיבה, התחושה לא תהיה של ריקנות אלא של ריקות. ואז אפשר לחכות עם האוכל עוד ועוד, כי הריקות אינה אלימה כמו הריקנות.

בחיינו אנו מנסים כל הזמן למלא את הריק, פוחדים שהוא בעצם ריקנות. מנסים למלא חללים בדירה, חללים בשיחה, סדר היום שלנו עמוס כל כך, לא לאפשר חלל קטן שדרכו נפגוש את ריקנות חיינו. כך חיינו, אך היקום ריק, ורק מפעם לפעם יש כוכב פה, כוכב שם. גם הגוף שלנו הוא חלל אחד גדול, שלא לדבר על האטום, שבו כל החלקיקים תופסים חלק חסר משמעות מתוך הנפח שלו. כל היתר הינו ואקום. היקום והטבע הם ריק אחד גדול, המשובץ לעיתים רחוקות ב'יש' פה ושם. רק אצל האדם הכל דחוס וצפוף להתפקע.

החיים הם דינמיקה. וכדי לחוות אותה יש צורך לאפשר את הריקות, או 'האין'. ללא 'אין' אין זרימה. כפי שללא ערוץ ריק הנחל לא יכול לזרום. ללא ורידים ריקים, אין זרימת דם, ללא ריאות ריקות ונקיות, אין זרימת אויר, וכו'. וכך גם באמנות, האמן חייב לברוח מן התדמיות ומן הפתרונות הזמינים המבטיחים למלא את הריקנות. עליו להתיידד עם האין, אחרת הוא לא מאפשר חלל דרכו היצירתיות תיזרום.

האין, אינו מנוגד ליש, הוא התנאי עבורו. הוא מקור ליצירה אינסופית. הריקות הוא פרוזדור ליצירה. היצירה והיצירתיות הם הופעה של יש עלום ממד אחד לממד אחר, וללא התיידדות עם האין, המעבר הזה לא יתרחש. על כן, על האמן לאפשר בתוכו ריקות, ולא לפחד ממנה, כי היא דרכון המעבר ליצירתיות שבו.

כך ביצירתיות, וכך בתהתפחות האישית של כל אחד מאיתנו. הטבע מביא אותנו עד רמה נפשית מסויימת, בתוכנו כולנו ילדים אלא אם כן נביא עצמנו לבגרות נפשית. גיבורו של ניטשה, זרתוסטרא, מביט בתהום, באין ללא פחד, יודע שרק דרכו יוכל להגיע לאוברמנטש.

גם קירקגור מתייחס לכך כשהוא מדבר על קפיצה אל עבר הלא ידוע. שניהם רואים במפגש עם הריק הזדמנות להיות, כי באין אנו פוגשים את ההוויה ללא שום מתווכים.

וכאן הפרדוקס, רק דרך חווית הריק והאין של היקום אנו יכולים להעניק משמעות לריקנות הקיומית.

האקזיסטנציאליסטים אומנם עסקו בריקנות, ובמפגש עם אופק האין. אך מי שלקחו את זה לאופק חדש, הוא הזן בודהיסטים. הם לא עסקו בריקנות ופלירטטו עם האין, כמו האזיסטנציליסטים. נקודת המוצא שלהם הייתה האין. הם התחילו באין. הזן תופס את המציאות כריקה, כלומר חסרת קיום עצמי, מציאות שכל הזמן מתהווה, מציאות שאינה קבועה. הזן מבין כי המציאות ריקה מהאנושי, והאתגר הוא להתנגד לפחד ממנה ומן הצורך לזרוק לתוך האין, מלים ריקות, ומעשים ריקים, רק כדי לא לחוש אותה.

הפחד מן האין, ניזון מן הפחד מפני הריקנות. והריקנות, כאמור, נוצרת כשמשהו מפריע לזרימת החיים להתרחש, זה יכול להיות מחסום פנימי או חיצוני, או התבססות בחיים של מסכות ותדמיות, במקום חיים של מהות ואותנטיות. ואם במקום מחסומים ותדמיות נחיה חיים של דינאמיקה פנימית ובינאישית, נמצא כי האין כבר לא מאיים כל כך. אדם החי באמת, מבפנים לא פוחד מן האין. רק האדם שמחליף את הדינמיקה של החיים בחיי תדמית ותוויות חברתיות, פוחד מן האין, כי הוא מזכיר לו את הריקנות הפנימית של חייו.

ולבסוף נותרה שאלת המוות: האדם ניצב נוכח מותו, כפי שהוא פוגש את הריקנות. בפחד גדול.

שאלה לסיום: האם גישתו של האדם למוות תשתנה אם יתייחס אליה כאל ריקות ולא כאל ריקנות ?

===========

גבריאל רעם

15.5.2005

 

ההיעדר, שגריר האין.

ילדים חושבים שהם גדלים לקראת החיים, אך הם הם גדלים לקראת הכלום וצומחים אל היעדרם של החיים, אל הריקנות.

הם גדלים, ומחפשים את החיים; בפאבים, פרשיות אהבים, לימודים, הקמת משפחה, קידום מקצועי, בנסיעות לחו"ל, בשיחות נפש. אך במקום את החיים, הם פוגשים את היעדרם. חבוי היטב מאחורי מסכת האקטואליה, מחופש לממשות. ההיעדר מצוי מאחורי חיי הנישואין ובתוכם, מאחורי חופשה ובתוכה, מאחורי הסיפוק המקצועי ובתוכו; שהרי ההיעדר הוא המהות הריאלית ביותר מאחורי כל התרחשות ובתוכה.כל הזמן נשען ומפעיל לחץ אל מחיצת הממשות הדקה שהקימו בני האדם בדי עמל.

ואז, כאשר קורסת מחיצת הממשות העכשווית הדקה, מתגלה ההיעדר בכל מאודו, ממיט שואה, טורף חיים, בולע לעמקי מחשכיו את כל הניצוצות המפרכסים.

כך שמנקודת מבט של האין – מגפות, מלחמות, מהפכות, מעשי טבח – אינם תאונות הנגרמות כתוצאה מצירוף מקרים לא מוצלח, אלא הם 'קרע' המתהווה בכסות הזו שאנו קוראים לה חיים; קרע שההיעדר מציץ דרכו החוצה. האסון או השואה הם כקרחת הנפערת לפתע במרחבים של דשא חיינו המוריק. כעבור זמן ישוב הדשא ויכסה את מקום הקרחת, וכעבור זמן נוסף יווצר הרושם שההיעדר מעולם לא ביקר שם, כאילו אינו קיים כלל. אך כל זאת, עד ההתפרצות הבאה.

והרי החדשות: "שלוש מאות בני אדם נספו בתאונת מטוס". "חמשת אלפים בני אדם נרצחו במשך שלוש שנות שלטון רודני". ,מהומות עקובות מדם בבירה". "באחד עשרה בספטמבר (יום קריסת מגדלי התאומים) נספו באמריקה למעלה משלושת אלפים בני אדם". וזהו סוף החדשות.

אך יעבור זמן ושוב יכסו החיים את הפצעים שפצע ההיעדר, כאילו מעולם לא ביקר כאן, כאילו החיים לבדם משלו כאן בלעדית מאז ומתמיד.

כמובן שאשליה זו יכולה להתמיד רק עד הקרע הבא, ברמת הפרט כמו ברמת הכלל, ונשאלת השאלה: מה יוצר את הקרע, אותו קרע דרכו בולע האין את הממשות שצמחה על גבי הכיסוי?

הקרע נוצר כאשר מתפתח איזור של לחץ נמוך בתוך איזור הלחץ הגבוה של חיינו. כאשר אנו מאפשרים לעוצמה או לאינטנסיביות להיחלש על ידי כניעה: כניעה לחולשה, לעצלות, לפיתוי, לספקות עצמיים, לרגשות שליליים, להיסוס, לאי חשק, לשפיטה ולהאשמה עצמית, ובעיקר על ידי כניעה להיכנעות: 'בשביל מה להתאמץ"? "אין טעם", "האם זה שווה טרחה"?

שאננות בתוספת חולשה זמנית או מתמשכת – מובילים לירידה בעוצמת החיים. האין, המהווה אנטיתיזה לחיים, אורב בשוליהם לסימן הקטן ביותר של חולשה, שאיפשר לו לפרוץ פנימה. כל הרשאה שאנו מרשים לשעמום, לתחושה של ריקנות קיומית, לביטול זמן סתמי – כמוה כפתיחת הדלת בפני האין להיכנס אל חיינו ולנגוס בהם באמצעות שגריריו אלה. וכאשר גדלה הטריטוריה ומתרחב שטחו של האין, הוא יכול להרשות לעצמו להופיע בצורתו האולטימטיבית – המוות.

המוות לעולם אינו רחוק מאיתנו ממש, אלא מצוי תמיד בשולי חיינו, דרך האין, המופיע באמצעות נציגיו: הכניעה, הריקנות, השעמום והשיממון.

בסופו של דבר, ינצח האין תמיד, שכן קיום החיים דרך מתווך החומר הנו זמני. וברבות הזמן נחלש החומר, מתפורר ונמוג אל תוך האין. אך הגוף אחת דרכו ממילא. הגוף הוא הקורבן שמקריבים החיים, המס שהם מתחייבים לשלם לאין,כדי שיניח בינתיים לכוח החיים להוציא מתוכו את הזרעים של דור ההמשך. ואחרי שהחיים הולידו חיים: 'אחרי המבול'.

זה מעין חוזה לא כתוב ביניהם: 'תן לי עוד זמן, עוד הולדתי חיים מתוכי', 'זמנך עבר', אומר האין.

השאלה היחידה שנותרה היא: איזה מן חיים מנסים החיים להצמיח עד לביקור הבא של האין: חיים כתוצאה מהזדווגות עם בן/ת המין השני, או חיים הנולדים בתוכנו כתוצאה מהזדווגות פנימית שתתרחש בנו?

 

* * *

"המוות אינו דומה כלל לחיים. אין הוא דומה לשום דבר שאנו מכירים. המוות בוקע מתוך אותו אין כביר שאנו חיים בתוכו. הוא פורץ אל תוך הביצה הנוגהת המרכיבה את ישותנו ומנפצת אותה לערפל דק של רסיסי בדולח המתפזר אל תוך החלל".

אריה יעקב לייב, דון חואן, הוצאת גל, עמ' 61
 

המנוסה מן האין.

פרפרים אנו, נמשכים אל האש. לאש החיים. מכורים אנו. משתכרים מן הטעמים והניחוחות, מוקסמים מן האורות. הולכים שבי אחר הקולות, מתפעלים מן ההתרחשות שהחיים מזמנים לנו.

אך בעיקר, נמלטים, נמלטים מהעדר הקולות, העדר האורות, העדר ההתרחשויות.

כשאנו בינינו לבין עצמנו, קשה לנו להיות לבד. מחפשים חברת מישהו. ואם אין בנמצא חברת בני אדם, אנו קמים ועושים משהו.

העיקר לא לעבור על שלושת הלאווים: לא להיות בשקט, לא להיות ללא מעש, לא להיות לבד. אנו נמלטים משלושתם.

בשיחה למשל; בורחים מן השתיקה כמו ממערבולת שואבת בים. יושבים עם מישהו, ואם שנינו לא עסוקים באכילה או בצפייה בטלויזיה, אנו מדברים, גם אם אין לנו מה להגיד. העיקר שלא תישרור השתיקה הזו שמשגעת אותנו. השקט בכלל, והשתיקה בין בני אדם מפחידים אותנו. נדמים בעינינו כעומדים לבלוע אותנו.

וכך חיינו עוברים עלינו כבמעין בולמוס של פעילות תזזיתית.

נעים תוך כדי חוסר מנוח, חוסר שקט, דיבור כפייתי, צפייה כפייתית בטלויזיה, שיטוט במקומות שונים בעיר, במדינה, ברחבי העולם, פגישות עם אנשים שונים ורבים. בילוי חלק נכבד מן הזמן בחברת המוני בני אדם שאיננו מכירים. הופעה, קניון, בכביש, הצגה, סרט וכו'(. ובשארית הזמן אנו אצים ורצים, ממהרים,

פועלים, עושים משהו. העיקר לא להיות בשקט, לא להיות ללא מעש.

ולמה כל כך קשה לנו לשבת לבד, כשאין איש איתנו, ואיננו עסוקים בקריאה או בבהיה בטלויזיה? מדוע כה קשה לנו להיות בחברת עצמנו כשאין רעש של אנשים מסביב, או קולות של מקלט רדיו מן החדר הסמוך?

האם אנו מודעים לכך כי הקשיים הללו מקורם בפחד? שקשה לנו לא לזוז ולנוע. שקשה לנו להיות לבד, שקשה להיות בשקט?

ממה אנו פוחדים? מה אנו מסתירים? ממה אנו בורחים?

למה כל כך קשה לנו להיות בחברת עצמנו, ללא גירויים רבים וחזקים שיאפילו על האינטימיות הזו שבינינו לבין עצמנו?

למה קשה לנו עם חללים ריקים בדירה, בבית? ממלאים אותם ברהיטים ואביזרים? למה קשה לנו עם הלילה? מאירים אותו בנורות, ואורות? למה קשה לנו עם השקט? ממלאים אותו במוסיקה ובקולות בני אדם? למה קשה לנו להיות במקום אחד בשקט וללא לזוז כל הזמן? וכבר תזוזות של רגלינו לא מספיקות, צריך מכונית, שתזיז אותנו מהר, עוד יותר מהר ולהרבה מקומות.

אולי כדי שלא נרגיש שבעצם בתוכנו, אין שום תנועה, שום התקדמות. בפנים איננו הולכים לשום מקום. שאין בנו שום התרחשות, שבנפשנו ריק וחשוך וסטאטי.

אולי בגלל זה.

אולי זה פיצוי.

אולי ההיסטריה הזו של קולות, מראות ותזיזיתיות מתמדת – נועדה להשכיח מאיתנו שבפנים;

כל כך ריק כל כך תקוע כל כך לבד.

בפנים, בתוכנו; בליבה שלנו: בנפשנו.