הגישה האקזיסטנציאלית למוות

בלי פחד ורתיעה כולנו רצים אל התהום כאשר עיננו מכוסות בדבר
רמיה המונע בעדנו לראות את הקץ".
בלייז פאסקל

יש המתעלמים ומדחיקים את המוות,

יש המשתמשים בו כמנוף להערכת החיים.

('חיה כל יום כאילו הוא יומך האחרון').

אך המוות הוא גזר דין סופני.

לאחר גמר החיים אין מקום לאבל

(היות ועכשיו המנוח הוא בחזקת חלב שכבר גלש).

אך בעודנו בחיים עלינו לחיות באבל,

במוכנות ספוגת יגון – על כל שנוצר ונבנה

ושנגזר עליו להיהרס ולהעלם לעד.

עלינו לחיות במוכנות מודעת לקראת הגרוע מכל,

אחרת, אמנם היו לנו חיים,

אך היו אלה חיים צבועים,

נעדרים דין וחשבון עצמי אותנטי,

רוח רפאים מרחפת על ענני אשליות.

זו לא ההתחלה שקובעת,

לא ההשוואה בין העליות והמורדות במהלך חיינו,

אלא להיכן זה מוביל?

להיכן זה מתפתח?

איך זה מסתיים?

זה מה שקובע.