ארכיון הקטגוריה: פסיכולוגיה תודעתית

על: לדעת איך לחיות -2


טאו טה צ'ינג – לאו דזה – פרק 50

1.  בין לידה למוות,

שלושה מתוך עשרה עוקבים אחרי החיים,

שלושה מתוך עשרה בעקבות המוות,

וגברים שרק עוברים מלידה למוות גם הם מספר שלושה מתוך עשרה.

למה זה כל כך?

כי הם חיים את חייהם ברמה הגסה.

.2 מי שיודע לחיות יכול לטייל בחוץ לארץ

ללא חשש מקרנף או נמר.

הוא לא ייפצע בקרב.

כי אצלו קרנף לא יכול למצוא מקום לדחוף את קרנו,

נמרים לא יכולים למצוא מקום להשתמש בטפרים שלהם,

וכלי נשק אין מקום לחורר.

למה זה כל כך? כי אין לו מקום להיכנס למוות.

*

פרשנות .וניתוח:

בחלק הראשון על פי לאו טסו -שלושה שלישים מהאנושות מבזבזים את חייהם בשלוש דרכים שונות שהן זהות במהותן.

כעת, בחישוב מהיר זה משאיר לנו אחוז אחד מהאנשים שחייהם אינם מבוזבזים.

וכאן מתחיל החלק השני שעוסק רק באחוז הנדיר, שהוא קורא לו: מי שיודע לחיות. מאוד מסתורי. כאן הוא הולך לסדרה של אנלוגיות של סכנה מהג'ונגל (הקרנף והנמר).

הוא אומר שלאותם טורפים וכלי נשק בכלל – אין מקום באדם שיודע לחיות -לחורר בו.

ואז הוא מתחיל להאריך: והטורפים וכלי הנשק  אין מקום באדם שיודע לחיות – להיכנס, אותו הדבר לגבי המוות. מה שהופך להיות מסתורי עוד יותר …

ובכן כמובן שכלי נשק ארציים ומוות ארצי יכנסו והם עושים את זה כל הזמן, אז לאיזה סוג של נשק אנלוגי ומוות הוא מתכוון, שאפשר לחסום אותם בכך שאין מקום עבורם?

הוא מתכוון לפצעים רגשיים ולנטישת אדם אהוב (מוות קטן).

אז מי שיודע לחיות – אין בו מקום למשבר של נטישה ושל פצעים רגשיים.

יש הרבה ספרים וימי עיון בנושא  של לדעת איך לחיות, אבל, למה הוא יכול להתכוון בידיעה של כיצד לחיות?

לפי לאו דזה מי שיודע לחיות הוא מאסטר בזה, יש לו גישה אחרת לחיים, היא מורכבת מלעשות את הדברים הנכונים ולא לעשות את הדברים הלא נכונים:

הלא נכון:

1. אל תיקח שום דבר באופן אישי.

2. למחוץ כל אשמה עצמית.

3. לרסק כל ספק עצמי.

4. לא לציית לדעת הקהל

5, למרוד בנורמה החברתית הקונוונציונלית.

6. התרחק מתוקפנות וגסות רוח.

7. לעולם אל תכבד שום פרה קדושה.

8. אל תזדהו (אל תלכו לאיבוד בשום דבר או בכל אחד) תמיד תהיו מחוברים לקול הפנימי שלכם ולמה שהוא אומר לכם.

9. היו מלאי חמלה וחום אנושי לכל יצור חי במצוקה.

*

הנכון:

1. היו מלאי חמלה למי שנמצא במשבר.

2. תחשוב עבור עצמך.

3. הקשיבו תמיד לקול הפנימי שלכם.

4. אל תתן לשום דבר להפריע לשקט הפנימי שלך.

5. כשמנהלים דיבור ריק, זכור כי בתוכך קיים הדיבור העמוק.

6. שאפו תמיד לדיאלוג סוקרטי.

7. הגן תמיד על הרגישים ביותר.

8. תמיד להוקיר את האהבה הבלתי מותנית

9. תמיד השתמש וטפח חבר טוב.

10. ודא שהגרוע ביותר שלך אינו רחוק מדי למטה מתחת למיטבך.

11. העדיפו תמיד דיאלוג פורה על המדיטציה העמוקה ביותר.

12. קבל את עצמך, בעיקר את החולשות שלך.

לפי לאו דזה אם אתה חי לפי אותם 21 כללים של עשה ואל תעשה – אתה יודע איך לחיות.

*

לדעת איך לחיות -1

***

פודקאסטים של פרשנויות לפסוקים מהטאו טה צ'ינג:

*

טאו טה צ'ינג – לאו דזה – מחקר השוואתי, הספר כולו: https://www.wussu.com/laotzu

/

/

אודות: צד הצל וצד האור

אי אפשר לבטל את הרע, אדם חייב ללמוד לחיות עם זה, ולהפיק מזה את הכוחות.

אסור לבטל את הרע, כאשר אדם מבטל את הרע הוא מבטל את הקוטב השני. לכל דבר יש צד אור וצל צל, ולצד הצל יש צד אור וצל. אדם צריך להתחבר לקוטב המתנגד כדי לשאוב ממנו כוח. 

אם החיים הרגילים לא יחדרו למבצר של כוחות ההרס ויגזלו מהם כוח, לא יהיה להם כוח לשרוד את כוחות ההרס וההשמדה של החיים.

לטוב אין כוח, הוא צריך לגזול את הכוח מן הרע, וזאת על ידי פריצה לתוך הטריטוריה שלו וללכת נגד כוח הרע, ואז לפני שהטוב נבלע ברע, צריך לעשות אחורה פנה ולברוח עם הכוח של הרע.

הבעיה היא שהטוב בורח מן הרע ובכך מפספס את הפוטנציאל שטמון ברע מבחינת הכוח שיש בו. כוח שהטוב צריך, כאמור, כדי לעבור את נקודת השוק, בין מחזור עצמי ללידה מחדש. הכוח הזה, טמון ברע, וצריך להתמודד עימו בדרך של ריקוד השטן כדי לגזול אותו ממנו, אחרת לא תתרחש טרנספורמציה תודעתית.

מודל הקטבים:

  • לכל תופעה בעולם, לכל שאלה באדם, לכל תכונה יש 2 קטבים:
    • צד האור – הישות הפנימית, מפגש האדם עם ישותו.
    • צד הצל – אישיות החברתית של האדם, מפגש האדם עם החברה.
  • כאשר האדם לומד לאחוז ב-2 הקטבים ומשוחרר מתלות בקצה אחד בכל סיטואציה – הוא מעיד על בגרותו הנפשית ומסוגל מתוך כך להתמיר עצמו תודעתית.

מודל הקטבים:

כל תכונה באדם מופיעה בצורה דו קוטבית. צד הצל וצד האור. בנאדם מזדהה בדרך כלל עם קוטב אחד מהשניים ושוכח את השני. החוכמה היא לאחוז בשני הקטבים בו זמנית.

צד הצל הוא הזדהות עם מה שדפוק בנו (בגלל הדומיננטיות של הנורמות החברתיות), וצד האור זו הזדהות עם אותו דבר אך מנקודת מבטה של המהות של האדם..

הצד הקוטבי בתכונות אנוש.

הבה וניקח כעת תכונות לא טובות. למשל, את נושא חוסר הסבלנות. כל תכונה לא טובה היא צד הצל של תכונה טובה. התכונות הטובות והלא טובות, באות בצמדים. ראיה לא שלימה של הפסיכולוגיה האנושית, וזה קיים במידה מסוימת בטיפול עצמי לפי היהדות, שאומרים: זה לא טוב. זה טוב. תעשה טוב. ואל תעשה לא טוב. אני חושב שזו גישה פסולה. כי את הלא טוב, צריך לקבל, על ידי כך שתבין שהוא צד הצל של הטוב. קודם כל, ברגע שאתה מוצא משהו בעצמך, שאתה אומר הוא שלי, אתה מיד צריך לאמץ אותו, ולראות בו בן לגיטימי, לא ממזר. כי הוא חלק ממני ולכן אקבל אותו. ואחרי שעושים זאת, מיד באים לחפש את אחיו התאום. אם זו תכונה חיובית מחפשים את המשלים השלילי, אם זו תכונה חיובית, את המשלים השלילי.

וזה אומר שאסור לשפוט אדם על סמך תכונה בודדת, אלא על סמך תלכיד שלה עם התכונה הנגדית. שמצויה על אותו הרצף

ועתה, באשר לראיה הדיאלקטית של הפסיכולוגיה האנושית; צריך להבין שהכל עובד על קטבים. ואני רוצה קצת לפתוח אותו. למה בעצם אדם הינו חסר סבלנות. בגלל סיבה אחת ועיקרית, כי משהו בוער בו. לא יכולה להיות סיבה אחרת. עכשיו, חוסר סבלנות הוא ההבעה השלילית של בעירה פנימית.

אבל בוא נגיד ככה, חוסר הסבלנות הוא ביחס ישיר לדחיפות של החשיבות הפנימית של העניין.

הקוטב הנגדי של משהו יוצר העמקה של אותו הדבר. עומק נוצר רק על ידי ניגוד בין קטבים. התמקדות בקוטב אחד בלבד היא אם השטחיות.

הצד החיובי של חוסר הסבלנות זה: אין לי זמן לבזבז על שטויות. כל כך קל להתייחס לחוסר סבלנות, כדבר שיש להילחם בו. אך לא !

חוסר סבלנות קשורה לחשיבות של משהו, כי אם לי כך וכך שנים לחיות, ויש הרבה אנשים שמבטלים את זמני, מוצדק מאוד שאני אהיה בחוסר סבלנות. לעומת זאת, אם החיים שלי עקרים ולא מובילים לשום מקום, אז אין סיבה שיהיה לי חוסר סבלנות. זה צד האור של חוסר סבלנות.

כל צל יש לו צד אור, וכל אור, צד צל.

עכשיו, מה זה אומר אדם שהוא חסר סבלנות? לא. הוא אדם שלא אוהב לשחת את זמנו לבטלה,  הוא אדם שיש/ לו ערכיות לזמן שלו, ולמה שהוא פועל בו.

עד כאן הדוגמא. ועתה לעיקרון; עכשיו, כל הזמן שאתה פוגש משהו, שאתה רואה אותו כשלילי, תמצא את צד האור. עכשיו, זה נותן לאדם ראיה שלימה של עצמו. זה ייתן לו ראיה של המורכבות של עצמו. ככל שהנפש יותר גדולה, המרחק בין הקטבים גדול יותר. נגיד אם בן אדם רגיל, יש בו חוסר סבלנות של עשרים מתוך מאה, אדם בעל נפש גדולה – יש לו חוסר סבלנות של שמונים מתוך מאה. כי האש שלו היא שמונים מתוך מאה. צריך להבין שצד הצל הוא אינטנסיבי ביחס ישיר לצד האור. ואם בן אדם, גדול, יצרו גדול עליו. כך בדיוק. כגודל היצר, כך גדולה הרוחניות. וכגודל האור שבאדם כך גודל הצל.

אנשים גדולים – יש להם פרדוכסים גדולים. והדרך של בן אדם גדול להרוס את עצמו, זה לא לראות את שני הקטבים של הפרדוכס.

אין טוב בלי רע. אין רע בלי טוב. הם באים ביחד. עכשיו, האדם שמנותק מהנשמה שלו, כלומר, מנותק מעצמו – תמיד מפריד בין הקטבים. ההפרדה בין הקטבים זה מעשה שטן. כי הבריאה תמיד מחברת בין הקטבים, כדי להוליד משהו מבין שניהם.

תמיד צריך לזכור שהדבר ההרסני ביותר שבא לעולם, פצצת האטום, התרחשה כי ביקעו את האטום, והפרידו בין האלקטרון לפרוטון. אז הם תקפו האחד את השני. ואז אירעה ההתפוצצות. המין האנושי עושה דיכוטומיה בין הטוב לרע. אלה הטובים, אלה הרעים. ההבדל בין סרט דרגה ג' לבין מחזה משובח, זה שהטוב והרע בדמויות באים ביחד. בסרט גרוע אתה יכול לזהות, מיהם הטובים ומי הם הרעים.  הטוב והרע נפרדים. צריך לראות את הניגודים, כשני חלקים של אותו שלם.

זה מה שאני עושה בספר שלי לגבי האאוטסיידרים והמורדים. הדילמה של האאוטסיידר היא: 'האם אני דפוק או מיוחד'.  ואני אומר בספר: 'אתה גם דפוק וגם מיוחד'. כל הזמן לחיות בשניות. התורה שלי, הדרך שלי, כל הזמן מדברת על לחיות בשניות. ברגע שאתה מצליח בתודעה שלך, לתפוס שני אספקטים סותרים, אתה עולה ברמה.

קפיצת מדרגה קורית ברגע שאתה תופס את שני האספקטים הסותרים, ברמה הקיימת. ברגע שאתה מצליח להכיל את שניהם, באותו רגע נולדת לרמה אחרת.

אי אפשר לבטל את הרע, אדם חייב ללמוד לחיות עם זה, ולהפיק מזה את הכוחות.

אסור לבטל את הרע, כאשר אתה מבטל את הרע אתה מבטל את הקוטב השני. לכל דבר יש צד אור וצד צל, ואדם צריך להתחבר לקוטב המתנגד כדי לשאוב ממנו כוח. 

החכמה היא לשחק עם זה, לשאוב מזה כח, אבל מבלי להרוס את עצמך.

הכוח שבא נגד החיים, כוח האנטיתזה, הוא הכוח החשוב ביותר לחיים כדי שיוכלו לעבור את נקודת השוק בין המחזור האוטומטי, לרמה שבה החיים יכולים להיוולד ברמה יותר גבוהה. אם החיים הרגילים לא יחדרו למבצר של כוחות ההרס ויגזלו מהם כוח, לא יהיה להם כוח להתמודד עם כוחות ההרס וההשמדה של החיים.

לטוב אין כוח, הוא צריך לגזול את הכוח מן הרע, וזאת על ידי פריצה לתוך הטריטוריה שלו.

הבעיה היא שהטוב בורח מן הרע ובכך מפספס את הפוטנציאל שטמון ברע מבחינת הכוח שיש בו. כוח שהטוב צריך, כאמור, כדי לעבור את נקודת השוק, בין מחזור עצמי ללידה מחדש. הכוח הזה, טמון ברע, וצריך להתמודד עימו כדי לגזול אותו ממנו, אחרת לא תתרחש טרנספורמציה תודעתית.

הורדת סטנדרטים לטובת דינאמיקה טובה

אנשים בדרך כלל רוצים  שיהיה להם טוב, שלא יהיה להם רע. אבל יש פה צד מואר וצד מוצל. הצד המוצל הוא לראות את זה דרך האספקט החברתי; הצד המואר הוא לראות את זה דרך האספקט של הרצוי הוא לראות עצמך דרך צד האור (מן הזוית של הנפש שלך) ולא דרך צד הצל (מנקודת מבט של הנורמות החברתיות), כי אם אתה רואה עצמך דרך צד הצל אתה ישר שופט את עצמך. קודם כל, קבל את עצמך. כל מה שאתה עושה זה בגלל שכזה אתה.

אחת הבעיות הגדולות שיש לאנשים, שהם באים ויורדים על עצמם, וכשאומרים להם לא, יש לזה צד מואר, הם לא מוכנים לקבל את זה. יש מין תחושה של סיפוק משונה כשאתה מוציא את עצמך להורג, על ידי ראיית עצמך רק דרך צד הצל, דרך עיני הנורמות החברתיות. אנחנו התרגלנו לעיני החברה ל"אני לא בסדר", והדרך הנכונה היא לצרף לראיה שלילית זו גם את הצד הנגדי של אותה תכונה – את הצד של המהות הנפשית.

טעות בין טוב לגבוה

אחד הבלבולים הגדולים ביותר שניתן לעשות בחיים המוקדשים להתפתחות אישית היא לטעות בין טוב לגבוה.
כאשר גבוה הוא לא נגיש (וקשה ללמד) אנשים מנסים להיות טובים.. 

 
את להיות טוב וטוב יותר – צריך להעריך אבל זה בכלל לא כמו להיות על הנתיב של שדרוג עצמך לרמה גבוהה יותר.

מי שמנסה להיות, או לעשות, טוב, נמצא על וקטור מעגלי תחזוקתי, אופקי. ואילו מי שנמצא על נתיב של צמיחה והתפתחות מצוי על וקטור אנכי .

File:Horizontal (PSF).png - Wikimedia Commons

לעשות ולהיות – טוב, זה לפעול על הווקטור הרוחבי של מזרח מערב (החלקה מטוב לרע, ובחזרה), בעוד שצמיחה והתפתחות מצויה על הווקטור האורכי;  וקטור צפון דרום: הקוטב הצפוני הוא הקצה הגבוה, בעוד הקוטב הדרומי הוא הקצה הנמוך..
המעבר מלהיות טוב להיות רע, ובחזרה, קורה בווקטור התחזוקה..
רוב האנשים נעים במישור האופקי, מעטים נמצאים במישור האנכי.

אחת הסיבות לכך היא משוב חברתי; אנו מצויים בהתניה אודות החשיבות של היות טוב, או עושה טוב – אם אדם עושה הרבה טוב הוא מקבל הרבה משוב חיובי, . והיינו מותנים להעריך בנו רק את התכונות שעבורן אנו מקבלים משוב חיובי, כי קשה מאוד לעבוד לבד, בחושך, ללא תמיכה חברתית או משוב מעודד, זה בודד וכפוי טובה.

להיות נדיבים, לתת לעניים, לעזור לנזקקים, לתרום לנזקקים, להיות הורה טוב להיות אזרח טוב, בוס טוב, לכל זה, הסיפוקים והחיבוקים מהציבור – הם מידיים, ונותנים סיפוק מידי, ואילו לעשות עבודה פנימית (לצמוח כלפי מעלה), לא מקבל שום משוב בכלל, כי כמעט אף אחד לא מצוי  על הווקטור האופקי ולכן  לא מסוגל אפילו להבחין בו.

רבות מהדתות והדרכים הרוחניות אינן מלמדות אותנו כיצד להגיע לרמה גבוהה יותר של הווייה וקיום בעצמנו, אלא כיצד להיות אדם טוב יותר בעצמנו ובאופן שבו אנו מתייחסים לאחרים.

המעבר של מרכז הכובד מהקו האופקי לקו האנכי, הוא תנועה מלהיות תקוע בקו התחזוקה, לקו הצמיחה וההתפתחות הפנימית.

 רוב בני האדם טוענים שאנחנו באמת צריכים דת כדי להיות מוסריים – לעזור לנו להיות 'טובים. 

אנחנו רגילים לרעיון של אלים חזקים בשמיים שמסתכלים עלינו ומצפים שנהיהטובים ונעשה טוב. . זה הבסיס לנצרות, ליהדות ולאיסלאם.,

 אין סתירה בין שניהם, כל עוד אחד (להיות טוב) לא בא על חשבון השני(להיות גבוה).

כאשר התודעה הגבוהה הופכת לפעילה, גדולתה גוברת על רעשי המוסר הקטנים – המגיעים מלמטה, המנוע החזק יותר (של התודעה המפותחת) משתיק את המנועים הקטנים יותר של טוב ורע.

אדם שהגיע לרמת התפתחות רוחנית ותודעתית גבוהה – הוא מעבר לטוב ולרע. 

אז אם אתה גבוה מספיק בעבודה הפנימית שלך אתה לא צריך להטריד את עצמך עם שאלות אם עשית טוב או רע. המצב הגבוה שלך הוא פוליסת הביטוח שלך.

Burning Human Head With Space Face Background High-Res Vector Graphic -  Getty Images

*

12.9.20

*

גבריאל רעם

.

להיות מאסטר.

                                                 

נתחיל בהוראה: אדם יכול להיות מורה טוב מאוד, מלומד מאוד, הרבה ידע והבנה, אבל זה לא אומר שהוא מאסטר בתחום ההוראה שלו.

יש הבדל בין להיות מקצוען לבין להיות מאסטר.  אתה יכול לראות טבח מקצועי מאוד עושה מנה, אבל כאשר מאסטר שף מכין אותו, זה משהו אחר. הוא עושה את זה בצורה עוצרת נשימה.

במטבח יש כמה טבחים, אבל בדרך כלל רק מאסטר אחד, וזה השף. הוא מעל לרמת הכישורים המקצועיים. והדרך בה טבח פונה לשף שונה לחלוטין מן האופן בו הוא פונה לטבחים האחרים. לא משנה מה המאסטר (השף) אומר, זה כמעט קדוש. הוא הדמות המשפיעה והכריזמטית ביותר במטבח. אף אחד לא קורא לו בשמו, הדרך בה הם פונים אליו בדרך כלל – היא אחד משני משפטים קצרים: או: "כן שף", או "לא שף".

  • זה כבוד וזכות לפגוש מאסטר, וזה לא משנה במה הוא שולט. מאסטר הוא מאסטר.
  • אפשר להגיע לרמת המאסטר כמעט בכל תחום.
  • להיות מאסטר פירושו שאתה יהלום מלוטש, הגעת לפסגה בתחום שלך.

דוגמה אחת: היה לנו כלב, והזמנו מאמני כלבים שונים, כולם הכירו את מלאכתם והיו די מקצועיים , ויום אחד מאסטר נכנס לבית, ואז זה היה הוא במחנה אחד, ושאר המאמנים במחנה אחר.

יש סדרת T.V. שנקראת: "הלוחש לכלבים",מאמן הכלבים הראשי היה סזאר מילןבכל פרק הוא מאמן כלב או כלב אחר. הוא מוזמן לתקן את התנהגותם של כלבים שמתנהגים לא יפה.

וכשהוא נכנס לבית – מדהים מה קורה לכלב, או לכלבים – הכלבים כמעט משתחווים לו, השפעתו עליהם היא כמעט של קוסם. ההשפעה שלו עליהם היא הרבה יותר מאשר כמה וכמה טריקים.

כיום יש לנו תכניות ריאליטי טלוויזיוניות רבות העוסקות בבישול, בהן מספר מאסטר-שפים מנתחים את המאכלים, ומחליטים אם המתחרה ממשיך או יוצא מחוץ לתוכנית. מה שמרתק הוא הניתוח שלהם של המנה; הם מבחינים ושמים לב לגורמים מוסתרים ולא ככל טבח מקצועי יכול להבחין בהם. המאסטרים במטבח נכנסים לעומקים, שילובים ודקויות – שרק הם ברמה שלהם – יכולים לראות ולקחת בחשבון. מאסטרים שמים לב לאלמנטים וגורמים שאף אחד אחר לא היה לוקח בחשבון, ומה שהם שמים לב אליו – הוא מה נותן למנה את הערך והאיכות האמתיים שלה. וכל מה שהלקוחות יכולים לומר זה שהם אוהבים את המנה או לא, זה הכל, אבל הם לא מודעים לרמת התחכום והחוכמה שהושקעה במנה.

אחד ההבדלים המעניינים בין טבח לשף הראשי – הוא כמות המאמץ והזיעה של כל אנשי המקצוע שמכינים את האוכל. בהתבוננות בשף אמתי – ניתן לראות שהוא עובד כמעט ללא מאמץ, בשלווה.

וגם מה שעוד מעניין הוא שכאשר שף-מאסטר פותח מסעדה – השמועה מסתובבת במהירות, והלקוחות מתחילים לנהור פנימה.

מאסטר מוכר מסתובב מוקף בכבוד רב, כשהוא איננו, אנשים לוחשים מאחורי גבו: "אתה יודע, הוא מאסטר".

אף אחד לא מגיע לרמת המאסטר בהדרגה, על ידי התקדמות צעד אחר צעד (זו הדרך המקצועית), זה תמיד סוג של קפיצה קוונטית, להגיע להיות מאסטר קורה לך כאשר אתה מגיע לרמה מסוימת. טבחים מקצועיים רבים יכולים להמשיך במקצועם במשך שנים – ולעולם לא יגיעו לרמת המאסטר. רמת המאסטר היא על גבי החלק העליון של הפירמידה.

להיות מאסטר זה לא להיות טוב יותר, מלומד יותר, מוכשר יותר – זה לבוא מממד אחר.

כאשר מאסטר (כל מאסטר) אוכל, הוא לא שבוי על ידי האוכל, הוא לא דוחף אותו לתוך פיו באימפולסיביות. הפה שלו לא תוקף את האוכל. הוא בשליטה, הוא מאסטר; הוא יודע מתי להביא את האוכל לפיו, והוא עושה זאת בעדינות, בזהירות ובתשומת לב; מתי להכניס לפה, וכיצד ללעוס את האוכל.

ויש אמן בשיחה: הוא יכול להפוך שיחה רגילה לדיאלוג עמוק, פורה, מרחיק לכת ופורץ דרך. מרטין בובר קורא לזה דיאלוג של: "אני ואתה". היחסים בתקשורת בין שני מאסטרים בדיאלוג  – הוא עוצר נשימה.

נדיר לצפות ולהקשיב לשני מאסטרים בדיאלוג אנושי – אם יתמזל מזלנו לחזות בו – זו חוויה נדירה ומרוממת.

תחום שפת הגוף: ואם כבר מדברים על תקשורת אנושית, יש תחום נרחב אחד שלמרות שניתן לראותו בעיניים בשרניות, הוא מוסתר עבור רוב האנשים בתקשורת רגילה. ואני מתכוון לשפת גוף.

אנשים אינם מתייחסים לשפת הגוף כאל שפה שלמה, הם מתייחסים למחוות יוצאות דופן; תנועות גדולות והבעות פנים חזקות. רוב אותות שפת הגוף קטנים, העדינים והמגוונים – בורחים מתשומת הלב של רוב האנשים.

מאסטר בשפת הגוף מודע למחוות הקטנות ביותר ולביטויים הזעירים, והוא נותן להם את הפרשנות הנכונה. הגוף מתקשר אליו, הגוף מדבר אליו בשפה שלמאסטר של שפת הגוף – יש בה ידע והבנה מלאים.

ישנם אנשים שהם מאסטרים של תחומים פיזיים כגון: מאמני כושר, או מתעמלים, או רקדנים. כל אלה הם שדות גלויים, קל לזהות ולאמן אותם, בעוד ששפת הגוף היא מחוץ לאזור תשומת הלב שלנו. מאסטר בשפת גוף מסתכל על מה שמוסתר מתשומת הלב הרגילה. אמנם מומחה לשפת גוף, שאינו מאסטר – אולי זוכר ידע מסוים בשפת הגוף, אבל הוא חסר את היכולת האנליטית של מאסטר שפת גוף. שמחבר את כל המרכיבים לכדי תמונה שלמה ומקיפה. עבור המאסטר- שפת הגוף היא מפה, ואילו עבור מומחי שפת הגוף-  הגוף רק נותן רמזים.

עוד דוגמה: כאשר אנו רואים רופאים בבתי חולים, ישנם מנהלי מחלקות (רופאים בכירים), ישנם מומחים ספציפיים בתחומים מסוימים, אבל כמעט בכל בית חולים יש מעט רופאים שכולם יודעים עליהם, כולל מחוץ לבית החולים. ולהיות מופעל או מטופל על ידיהם – נתפס ככבוד גדול ומזל. רופאים אלה למדו את אותו חומר כמו רופאים אחרים, הייתה להם את אותה השתלמות במומחיות מתקדמת

אבל ישנם רופאים שהם מאסטרים בתחום מומחיותם. וכולם מכירים בעובדה זו. אם נשאל את הצוות בבית החולים – מה הופך אותם למיוחדים כל כך, אני תוהה אם מישהו יכול לשים את האצבע על מה שהופך אותו למאסטר בתחום הרפואי שלו.

ועכשיו לדוגמה של הוראה: מורה עוסק בתחום הצר של מה שכבר ידוע, בעוד מאסטר מתייחס בעיקר למה מוסתר (אבל יש לו השפעה רבה).

עלולה להתעורר בעיה: מורה אינו מורה ללא תלמידים, אך המאסטר הוא רב-אמן גם אם איש אינו יודע עליו או על התמחותו.

אם מאסטר אינו מתקשר את רמתו, זהו אובדן גדול עבור כולם, אך גם כך הוא נשאר מאסטר.

קל למחפשים רוחניים לבלבל מורה רוחני כריזמטי עם מאסטר רוחני. בעוד המורה מדגים את הידע הרב שלו – רוב המאסטרים הם צנועים למדי, מרוצים. הם לא מרגישים צורך מיוחד לחשוף את מה שהם יודעים.

ויש אנשים (בעיקר מורים רוחניים) שמתיימרים להיות מאסטרים רוחניים, אלה שמתיימרים להיות מאסטרים רוחניים – מחפשים בעיקר כוח, שליטה וצייתנות מחסידיהם.

דוגמה נוספת להפיכתו של אדם רגיל למאסטר היא ריצה למרחקים ארוכים; מרתון. מה שקורה הוא שאתה רץ ורץ ואלה מאמצים קשים וכואבים מאוד, אבל אם אתה ממשיך, וממשיך לרוץ, משהו מופלא קורה: אתה שובר רוח שנייהרוח שנייה היא תופעה בריצה למרחקים, כגון מרתונים, לפיה ספורטאי רץ ורץ ואז מגיע הרגע בו הוא עייף מכדי להמשיך, פתאום (כשהוא שובר רוח שנייה) הוא מוצא את הכוח להגיע לביצועים עליונים כמעט בלי מאמץ. ואז, ורק אז הוא הופך למאסטר מרתון – ואז שאר מסלול הריצה הוא בשבילו עכשיו כמו טיסה. 

יש נקודה אחת בלהיות מאסטר בתחום מסוים, וזה המחיר של להיות מאסטר; אם אתה מאסטר בתחום מסוים, זה חייב לבוא על החשבון וההצלחה של להיות טוב או מוצלח ומיומן בתחומים אחרים…

יש סיפור טאואיסטי מתוך ספר מאת ג'יי די סלינג'ר, ובתוכו יש את התיאור הטוב ביותר של מאסטר אמתי.

האיש שהבין סוסים

"הדוכס מו מצ'ין אמר לפו לו: "אתה מתקדם בשנים. האם יש בן משפחה שאוכל להעסיק כדי לחפש סוסים במקומך?" פו לו השיב: "סוס טוב יכול להיבחר על ידי מבנה ומראה כללי שלו. אבל הסוס הסופרלטיבי — כזה שלא מעלה אבק ולא משאיר עקבות — הוא משהו חמקמק כמו אוויר דליל. כישרונות הבנים שלי מצויים במישור נמוך יותר; הם יכולים להבחין בסוס טוב כשהם רואים סוס, אבל הם לא יכולים לזהות את הסוס ברמה הגבוהה באמת. עם זאת, יש לי חבר אחד, צ'יו-פאנג קאו אחד, שבדברים הקשורים לסוסים מעל לכולם. תתפלל לראות אותו." הדוכס מו עשה זאת, ולאחר מכן שלח אותו למסע אחר סוס. שלושה חודשים לאחר מכן, הוא חזר עם החדשות שהוא מצא אחד. "זה עכשיו בשצ'יו" הוסיף. "איזה מין סוס זה?" שאל הדוכס. את קאו, "הו, זו סוסה בצבע אדום," הייתה התשובה, החיה התבררה כסוס הרבעה שחור פחם!  הדוכס קרא לפו לו. "החבר הזה שלך," הוא אמר, "זה שהזמנתיו לחפש סוס, עשה בלגן גדול. הוא אפילו לא יכול להבחין בצבע או בסקס של חיה! מה לעזאזל הוא יכול לדעת על סוסים?" פו לו נאנח אנחת סיפוק. "האם הוא באמת הגיע עד כדי כך?" קרא. "אה, אז הוא שווה עשרת אלפים ממני. אין מה להשוות בינינו. מה שקאו רואה זה את המנגנון הרוחני. כדי לוודא את הדברים החיוניים, הוא שוכח את הפרטים השוליים; מתוך הכוונה לאיכויות הפנימיות, הוא מאבד את הראייה של החיצוני. הוא רואה את מה שהוא רוצה לראות, ולא את מה שהוא לא רוצה לראות. הוא מסתכל על הדברים שהוא צריך להסתכל עליהם, ומזניח את אלה שלא צריך להסתכל עליהם. כשהסוס הגיע, התברר שהוא אכן חיה ברמה היותר גבוהה".

אז, הסיפור על קאו, מציג אותו כמאסטר אמתי של סוסים.

אבל, האתגר הגדול ביותר, הוא להיות אמן של עצמך.

דוגמה אחת של להיותו מאסטר של עצמך – היא האופן שבו הוא מנהל את רגשותיו הפרועים – המאסטר של עצמו לא רק שלא ייתן להם להשתולל בו, הוא לא מרשה לעצמו לקחת דברים באופן אישי. הוא ייתן להם חופש מבוקר, שימנע מהם להשתלט על חייו.

לכן, רמת המאסטר הגבוהה והקשה והמבלבלת ביותר – היא להיות מאסטר של עצמך.

*

23.5.21

לקחת דברים באופן אישי .

יש קשר ישיר בין העוצמה שבה האדם לוקח משהו באופן אישי ובין עוצמת ההרס שהיא גורמת כשאדם נמצא תחת השפעתה. האדם היקר ביותר עבורו הופך לאויב מר.

הנקודה היא שמה שגורם לאדם לקחת משהו באופן אישי, הוא לא בהכרח עוצמת הגירוי או ההעלבה, זה יכול להיות משהו שולי ביותר. כל אחד בכל זמן יכול להישאב לזה.

כשאתה לוקח את מה שעשית או אמרת באופן אישי – הדימוי העצמי שלך נמצא בסכנה. אתה תמיד רואה את עצמך הכי גרוע שאפשר. וכשאתה לוקח מישהו אחר באופן אישי הוא הופך לשטן. היא מצב נפשי, או מצב ישותי (state of being), כי ברגע שאתה יוצא ממנה זה כאילו ששום דבר לא קרה, אין משקעים לאחריה.

כשאתה בפנים – כל העולם קרס, אתה אפס, הזולת מפלצת – כשאתה כבר בחוץ, כאילו זה לא קרה.

ישנן שני כיוונים ללקיחת משהו באופן אישי; פנימה והחוצה. אפשר להפנות אותו כלפי גורם חיצוני ואז להתפוצץ עליו, או אפשר 'לבלוע', להדחיק, לחיות עם זה בפנים. בשני המקרים זה מבלי דעת, ללא שליטה. אך הנזק הוא עצום.

לקיחת דברים באופן אישי זה אחד הדברים ההכי פחות אמיתיים שקיימים בעולם, זה לא קשור למי אתה , למה קורה לך באמת. זו איזו שהיא זגוגית אפלה שמושמת עליך אבל זה לא אמיתי.

 אתה אותו בן אדם עם אותם כישורים אותם יכולות הסיטואציה שלך בדיוק אותו הדבר אבל אתה במעין התקף מעין מאניה. .

עם זאת לא כל הרגשה גרועה ביותר היא מעורבות רגשית. העלבות או פגיעה רגשית היא בסך הכל 'מכה קלה בכנף'… בעוד לקיחת משהו באופן אישי מעין שיגעון זמני שהשתלט על האדם, לא פחות.

כשאתה רק מרגיש נעלב או פגוע, , אתה יכול להרגיש רע אך יחד עם זה יש עולם. כשאתה לוקח משהו באופן אישי אין עולם. אתה כל כולך קבור תחת לקיחת משהו באופן אישי . זה כל העולם עבורך.

הכל מצטמצם לאותה נק. זעירה שבה אתה משתולל עם הטורנדו הרדיואקטיבי של לקיחת דברים באופן אישי. .

רוב האנשים ילחמו איתך עד טיפת הדם האחרונה על כך שהם ממש לא לקחו שום דבר באופן אישי, אנשים לא מודעים לזה כלל. 

(כשאדם בתוך זה הוא לא רוצה להודות בזה שהוא נמצא במעורבות רגשית (אם בכלל הוא יידע מה זה בכלל) כי אם יודה בה הוא יכנס למעורבות רגשית עוד יותר גדולה.

אנשים לוקחים באופן אישי כמעט הכל רוב הזמן. ואין ספק, זו הקללה הגדולה ביותר.

מספיק להביט בהרכבת הקואליציה כולם לוקחים את כולם באופן הכי אישי, אחרת זה היה יותר קל ופשוט.

דוגמה אחת:

מלצרית במסעדה שלחה הזמנת משלוח, האדם שקיבל את המנה לא היה מרוצה, הוא התקשר למלצרית והתלונן, (הוא לא רוצה את המנה), במקום להתנצל ולהציע תחליף או פיצוי, היא לקחה את זה באופן אישי, כאילו היא אשמה, והיא האשימה את הלקוח שהניח את המנה בחוץ יותר מדי זמן, ועל כן היא מקולקלת… (וזו הייתה האשמה שגויה, כי המנה נאכלה בסמוך לקבלתה אבל זה לא שינה למלצרית) תגובתה הייתה: סירוב להחזיר, ויכוח, היא תקפה ושמה את זה  על הלקוח, (כל זה בניגוד מוחלט לאיך שהבוס שלה היה רוצה שהצוות שלו ייתן שירות) וכל זה בגלל שהיא לקחה את הלקוח הלא מרוצה באופן אישי (כאשר למעשה למנה לא היה שום קשר איתה, [היא לא בישלה אותה …]).

דוגמה נוספת:

בתחילת המאה ועשרים התקבצו קבוצות של צעירים יהודים במרכז ומזרח אירופה והחליטו להקים קומונות שיתופיות לחלוטין בישראל שכל אחת נקראה בשם: קיבוץ. והם עשו זאת והקימו מקומות משגשגים שיש בהם הכל, אף אחד אינו במעמד יותר גבוה או מכובד מהשני. אין לאף אחד מה שאין לשני , אין כסף לאחד יותר מלשני, שוויון מוחלט, הכל הוחלט באספות קיבוץ, היה נפלא. הילדים היו שייכים לכולם. והם האמינו שכך ייעלמו הבעיות שבין אדם לאדם, והם יקימו גן עדן שוויוני של עזרה הדדית ואחווה.

כך היה במשך עשרות שנים. פאר הגאוה לעם היהודי כולו, עד שבשנות השמונים הכל קרס. והיום לכל חבר יש בית פרטי, מכונית פרטית, מקום עבודה פרטי משלו, אין חדר אוכל משותף, חדר תרבות משותף, הכל פרטי , הכל מופרט. איש איש לעצמו ולחייו. רעיון השיתופיות והכל בשביל כולם וכולם בשביל הכלל – פינה מקומו לאגוצנטריות הרגילה שבעיר.

מה קרה?

ובכן, לקחו 200 צעירים נלהבים המאמינים באחווה הבסיסית שבין בני האדם וביכולתם לחיות ביחד בהרמוניה, ושמו אותם במקום סגור, זה הכל

רק לא לקחו בחשבון וירוס זעיר אחד בשם: לקיחת דברים באופן אישי, והוא חדר, והוא שגשג, וגרם מגפה איומה ביחסי האנוש שהרסה את כל מרקם היחסים עד היסוד, עד שלא נותר כל אמון, כל רצון מינימלי לשיתוף פעולה. הכול הורעל עד היסוד! וירוס אחד קטן.

מעורבות רגשית כללי

מעורבות רגשית א

המדובר על מצב פסיכולוגי שבו האדם נעשה מעורב כולו בבעיה אישית. המעורבות הרגשית מתחילה כשמעורבותו הפנימית הולכת ותופחת מאבדת פרופורציה ביחס לחשיבות המקרה עצמו.

וככל שהיא תופחת כך הולך האדם ומאבד את הדימוי העצמי שלו.

חברך הטוב טוען שאינך מתחשב מספיק ברגשותיו. וכאן מתחילה המעורבות לתפוח וארבע ימים אינך יוצא מזה, ולכך חוברים מקרים דומים מן העבר שבהם האשימו אותך, ולפתע אתה רואה את הצדק שבכל ההאשמות הללו, ואותה נקודה של מעורבות רגשית מעלימה את על המציאות האובייקטיבית כאותה אצבע פצועה שכאביה משכיחים ומאפילים אל מורכבות ועומק הקיום של האדם שהאצבע שייכת לו.

מעורבות רגשית מעידה על מצב אינפנטילי של חיי הרגש של האדם. מצב שבדרך כלל הוא נוקשה ומלא מתח. ככל שחיי הרגש של האדם יותר מלאי STRESS , מתח וכאב כן תכנס כל המערכת הרגשית – ביתר קלות – למצב חירום בכל פעם שיש עלבון או בעיה רגשית קטנה. כל התריסים יוגפו, הכול יתכווץ למצב של מגננה, כמו טוסיק שנתקעת בו זריקה.

ככל שהמערכת הרגשית בריאה יותר, כך (ככל שיש בה פחות רעלים וסטרס) כך יתגבר האדם מהר יותר על בעיה  או מכשול אישיים. אך מערכת רגשית ספוגת רעלים רגשיים לא מנוקזים (כמו: עלבון, רגשי נחיתות, קנאה, מירמור, מגיע לי ועוד) – תכנס עם כל איום מדומה או אמיתי על אוטונומיית חיי הרגש של האדם – למצב חירום היסטרי. מצב חירום שאינו מגיב ביחס ישיר לאיום אלא ביחס לרמת הסטרס של המערכת.

הכניסה הזו למצב חירום רגשי על כל שטות נקראת מעורבות רגשית.

אנלוגיה: מערכת השרירים. שריר בריא זקוק לזמן מינימום לאחר ששריר מסוים קיבל מכה, כדי לחזור לגמישות רגילה. לאחר המכה הוא מתכווץ ולוקח לו זמן קצר יחסית כדי להתרפות. שריר חולה הוא שריר מתוח ושחוק והוא זקוק לזמן מקסימום בכדי להפשיר את הכיווץ והסגר ולחזור לתפקוד גמיש ונורמאלי. השריר אצל אנשים שמקבלים באזור הזה מקבל מכות רבות – יעשה כעבור זמן למכווץ כרונית ויושאר במצב של מגננה תמידית. וזה אומר שהמערכת נסגרה בעצם כלפי העולם החיצון ותישאר במצב של אגירה הרמטית של הרעלים שנאספו פנימה.

וכך גם במערכת הרגשית: כשכמות הסטרס הרגשי עוברת קו מסוים, האדם (המערכת הרגשית שלו) נסגר והוא פוסק מלתקשר על רמה רגשית. ומתפקד על רמות של ביצוע טכני או גישה שכלית יבשה. אך בהעדר חיי רגש מרוככים, קולטים ומפרים – השכל הופך לשכלתני ואינטלקטואלי וכל הגישה הופכת לנוקשה ולוגית, מבלי להתייחס למהות של הדברים. שלא לדבר על כך שאדם במצב של מעורבות ריגשת לא זורם עם עצמו, ואין לו דינאמיקה עם אנשים אחרים. הוא קפוא, מקוטע ונתפס כרשמי ופלקאטי.

עם זאת, ניתן לקרא את הדברים הללו ולהגיד משהו כמו: "הכול יפה וטוב אך האם אין מעורבות רגשית חיובית"? ובכן אין! אין מעורבות רגשית חיובית. כי במצב רגשי נכון, המערכת הרגשית פתוחה, היא עוסקת ומעורבות בכל מה שעובר דרכה. כפי שהריאות מעבירות דרכן כל אויר שעובר דרכן. פתיחות משמעה פתיחות לכל, וסגירות משמעה סגירות לכל, ומעורבות רגשית היא מצב של אטימות וסגירות רגשית בגלל פגיעה או כאב שמבשלים את האדם בתוך הרעלים שהצליחו להיכנס פנימה.

עם זאת יש מצב שנדמה כמצב של 'מעורבות רגשית חיובית', וזה מצב שבו האדם משוקע במשהו מסוים ונותן לא את כל משאביו הרגשיים. ובכן זה מצב אחר לגמרי, זה מצב של אינטנסיביות פנימי שמתבטא ברמת הריכוז הפנימי. האדם מאוד ממוקד בנקודה אחת פנימית. בעוד שמעורבות רגשית  זה סערת רגשות, שבה האדם מפוזר על פני הרבה דברים וקשה לו להתמקד.

מה עושים?

ולסיום נשאלת השאלה: איך מתגוננים מפני מעורבות רגשית. ובכן שתי עצות. האחת, לקרא את המסה: "מתקפות אישיות והרס עצמי". http://stage.co.il/Stories/398680

והשנייה: מיד לעסוק בניסיון להבין את הבעיה לא מזווית שכלית אלא מרמת תודעה גבוהה יותר. כשאדם מצליח להעביר את מרכז הכובד שלו מן הרגש לתודעה – הוא ניצל.

מעורבות אישית ב'

תמיד רצוי לזכור במעורבות רגשית, שזו רק מעורבות רגשית. היא לא הדבר האמיתי, אלא שילהוב והקצנה לא רציונליים ולא פרופורציונליים של מציאות מסויימת. . מעורבות רגשית לא גורמת נזק, אם יש פיוס של אמת. ובדרך כלל לאחר שהיא עוברת לגמרי (זאת בתנאי שהאדם לא מתעקש להתחתן עמה לנצח נצחים) – לא נשאר כלום מאחריה. מי זוכר את המעורבות הרגשית של לפני שנתיים? ברגע שיש חיבוק של אמת, בין שני אנשים שהיו במעורבות רגשית, לא רק שהיא לא קיימת, היא מעולם לא הייתה!
אבל היא עושה הרבה רעש, ובדרך כלל חולפת כאילו לא הייתה. חלק מן החוכמה זה לא להתרשם ממנה, ולא לפחד כלל, 'כולה' מעורבות רגשית. רוב הנזק קורה מן הבהלה שאנו נבהלים כשהיא מתרחשת, ולא בגלל מה שהיא מסוגלת לעשות. היא כל כולה ענן שמסתיר את השמש לכמה זמן.
הכי חשוב, זה לא לעזור לה, על ידי הזדהות והקצנה. לא לתת לה כוח, להתעלם וכך היא תגווע לבד. כדאי להתחיל לזלזל בה אפילו, זה ממש משגע אותה: 'אוה, עוד פעם את? יאללה יאללה, את לא עושה רושם על אף אחד'. 'סיימת? אז תורידי את המים'.

קטעים שונים על מעורבות רגשית

המדובר על מצב פסיכולוגי שבו האדם נעשה מעורב כולו בבעיה אישית. המעורבות הרגשית מתחילה כשמעורבותו הפנימית הולכת ותופחת מאבדת פרופורציה ביחס לחשיבות המקרה עצמו.

וככל שהיא תופחת כך הולך האדם ומאבד את הדימוי העצמי שלו.

חברך הטוב טוען שאינך מתחשב מספיק ברגשותיו. וכאן מתחילה המעורבות לתפוח וארבע ימים אינך יוצא מזה, ולכך חוברים מקרים דומים מן העבר שבהם האשימו אותך, ולפתע אתה רואה את הצדק שבכל ההאשמות הללו, ואותה נקודה של מעורבות רגשית מעלימה את על המציאות האובייקטיבית כאותה אצבע פצועה שכאביה משכיחים ומאפילים אל מורכבות ועומק הקיום של האדם שהאצבע שייכת לו.

מעורבות רגשית מעידה על מצב אינפנטילי של חיי הרגש של האדם. מצב שבדרך כלל הוא נוקשה ומלא מתח. ככל שחיי הרגש של האדם יותר מלאי STRESS , מתח וכאב כן תכנס כל המערכת הרגשית – ביתר קלות – למצב חירום בכל פעם שיש עלבון או בעיה רגשית קטנה. כל התריסים יוגפו, הכול יתכווץ למצב של מגננה, כמו טוסיק שנתקעת בו זריקה.

ככל שהמערכת הרגשית בריאה יותר, כך (ככל שיש בה פחות רעלים וסטרס) כך יתגבר האדם מהר יותר על בעיה  או מכשול אישיים. אך מערכת רגשית ספוגת רעלים רגשיים לא מנוקזים (כמו: עלבון, רגשי נחיתות, קנאה, מירמור, מגיע לי ועוד) – תכנס עם כל איום מדומה או אמיתי על אוטונומיית חיי הרגש של האדם – למצב חירום היסטרי. מצב חירום שאינו מגיב ביחס ישיר לאיום אלא ביחס לרמת הסטרס של המערכת.

הכניסה הזו למצב חירום רגשי על כל שטות נקראת מעורבות רגשית.

אנלוגיה: מערכת השרירים. שריר בריא זקוק לזמן מינימום לאחר ששריר מסוים קיבל מכה, כדי לחזור לגמישות רגילה. לאחר המכה הוא מתכווץ ולוקח לו זמן קצר יחסית כדי להתרפות. שריר חולה הוא שריר מתוח ושחוק והוא זקוק לזמן מקסימום בכדי להפשיר את הכיווץ והסגר ולחזור לתפקוד גמיש ונורמאלי. השריר אצל אנשים שמקבלים באזור הזה מקבל מכות רבות – יעשה כעבור זמן למכווץ כרונית ויושאר במצב של מגננה תמידית. וזה אומר שהמערכת נסגרה בעצם כלפי העולם החיצון ותישאר במצב של אגירה הרמטית של הרעלים שנאספו פנימה.

וכך גם במערכת הרגשית: כשכמות הסטרס הרגשי עוברת קו מסוים, האדם (המערכת הרגשית שלו) נסגר והוא פוסק מלתקשר על רמה רגשית. ומתפקד על רמות של ביצוע טכני או גישה שכלית יבשה. אך בהעדר חיי רגש מרוככים, קולטים ומפרים – השכל הופך לשכלתני ואינטלקטואלי וכל הגישה הופכת לנוקשה ולוגית, מבלי להתייחס למהות של הדברים. שלא לדבר על כך שאדם במצב של מעורבות ריגשת לא זורם עם עצמו, ואין לו דינאמיקה עם אנשים אחרים. הוא קפוא, מקוטע ונתפס כרשמי ופלקאטי.

עם זאת, ניתן לקרא את הדברים הללו ולהגיד משהו כמו: "הכול יפה וטוב אך האם אין מעורבות רגשית חיובית"? ובכן אין! אין מעורבות רגשית חיובית. כי במצב רגשי נכון, המערכת הרגשית פתוחה, היא עוסקת ומעורבות בכל מה שעובר דרכה. כפי שהריאות מעבירות דרכן כל אויר שעובר דרכן. פתיחות משמעה פתיחות לכל, וסגירות משמעה סגירות לכל, ומעורבות רגשית היא מצב של אטימות וסגירות רגשית בגלל פגיעה או כאב שמבשלים את האדם בתוך הרעלים שהצליחו להיכנס פנימה.

עם זאת יש מצב שנדמה כמצב של 'מעורבות רגשית חיובית', וזה מצב שבו האדם משוקע במשהו מסוים ונותן לא את כל משאביו הרגשיים. ובכן זה מצב אחר לגמרי, זה מצב של אינטנסיביות פנימי שמתבטא ברמת הריכוז הפנימי. האדם מאוד ממוקד בנקודה אחת פנימית. בעוד שמעורבות רגשית  זה סערת רגשות, שבה האדם מפוזר על פני הרבה דברים וקשה לו להתמקד.

מה עושים?

ולסיום נשאלת השאלה: איך מתגוננים מפני מעורבות רגשית. ובכן שתי עצות. האחת, לקרא את המסה: "מתקפות אישיות והרס עצמי". http://stage.co.il/Stories/398680

והשנייה: מיד לעסוק בניסיון להבין את הבעיה לא מזווית שכלית אלא מרמת תודעה גבוהה יותר. כשאדם מצליח להעביר את מרכז הכובד שלו מן הרגש לתודעה – הוא ניצל.

*

 מעורבות רגשית ואותנטיות.

לאורך כל החיבורים עד כה, הודגשה החשיבות של מעורבות רגשית. זהו נושא שאי אפשר להפריז בחשיבותו והפעם ברצוני לגשת אליו מן הכיוון של אותנטיות. דהיינו, מה הקשר בין היכולת של האדם להיות אמיתי לעצמו ובין מעורבות רגשית? 

ובכן, הקשר בין שניהם הוא בכך שמעורבות רגשית כמובן, מגבילה את יכולתו של האדם להיות הוא עצמו. וזאת מכיוון שהמהות שבנו, הילד שבנו הם בכלא ונשלטים על ידי כאב רגשי ומעורבות רגשית.

אדם יכול לדבר על נושא נעלה וכל כולו בוער באש הנושא עליו הוא מדבר, אך מספיק שהשני פולט שם של אישה שהכאיבה לו רגשית לפני זמן מה, והאש הזו נכבית בן רגע, כי הכאב הרגשי מולך.

כל עוד האדם קורבן וסובייקט לכאב רגשי שנגרם בגלל מעורבות רגשית – אין מה לדבר על חיים אותנטיים או רוחניים, אחד מהם או שניהם ביחד.

כל עוד אדם מותנה על ידי מעורבות רגשית דבר אינו יכול לעזור לו. מעורבות רגשית היא אויב אכזר, חסר רחמים, וכשאדם חי בשכנות עם מעורבות רגשית, עליו לקחת על עצמו את כל הסיכונים שעשויים להיגרם מכך. אם אדם לא יצא מהתחום הזה ומהרמה הזו – הוא ימשיך להיות בן ערובה של האגו שלו.

אין פה עניין לטפל בדברים טיפול נקודתי. הנקודה היא שככל שהבן אדם מבוסס שם, זהו המחיר שעליו לשלם על היותו שם והפתרון היחיד הוא לא לתת לעצמך ללכת לאיבוד במערבולת הרגשית הבאה. למשל אם הולכים יחפים והרגל נתקלת בפינת השולחן וזה מאד מאד כואב – אז לא לתת לעצמך להתמכר לכאב ולחוש רחמים עצמיים. אלא פשוט לעצור ולומר לעצמך, 'פה, מגיע לי ואני שמוק כי אני הולך ללא נעליים' ולעמוד ולחוש את הכאב, אולם לשמוח עליו. לשמוח על העובדה שאפשר להתעלות מעל העובדה של לרצות להרגיש טוב, אלא לאהוב יותר את הרעיון של האמת הלא אישית. זה איזשהו מחנה אימונים שעל היצור הרגשי להעביר את עצמו, אחרת אין מה לדבר על כלום, הוא במחנה מעצר כשהסוהרים הם הרגשות שלו.

עד שהאדם לא מגיע לרמה הזאת – כל מה שהוא רוצה זה שהכאב של המעורבות הרגשית יעבור ובזה הוא לא שונה מילד קטן, שכל מה שהוא רוצה זה שוקולד והוא לא אוהב שצועקים עליו. בכל אופן, אפשר לצפות מאדם בוגר להתעלות מעל רצונו לא להרגיש רע וכל הזמן להרגיש טוב, ובעצם להתעלות מעל שניהם ולומר: "נהדר, הצלחתי להרגיש רע ולא ליפול תחת זה" – קבלה שבאה מן התודעה ולא מן הרגש האינפנטילי.

כשזה מתחיל לקרות – הוא יכול להתחיל לטפח בעצמו ישות שרואה את הדברים מנקודות מבט בלתי תלויות. אולם כשבאים רק או בעיקר מחוסר רצון להרגיש חרא  – מה שקורה ששוקעים עמוק יותר בתוכו. ואדם שקוע בביצת המעורבות הרגשית כדרך חיים – תמיד יחסום  את האחרים אם הוא יחוש שהם עומדים לחבר אותו לכאב הרגשי שלו. וככל שאותו הפרטנר יהיה ישיר ואמיתי יותר, כך – הוא יחשוף יותר ויותר חסימות ומעצורים פנימיים אצל המתקשר.

בדרך כלל לכל אחד מאיתנו יש יותר אגו ממה שאנחנו מוכנים להודות בו. אנו תמיד נבוא, כביכול, ממניעים נאצלים, אך מה ששולט מאחור ומלמטה – הם אותם אינטרסים רגשיים ילדותיים.

במקום לחשוב שעכשיו למדנו ועכשיו לא ניכנס למעורבות רגשית איומה בגלל שמישהו אמר משהו עלינו, עלינו לנסות ולהכין את עצמנו באופן מודע ככל שאפשר, לפני כל שיחה עם ידיד, חבר ואחר – שזה עומד ועלול לקרות (המעורבות הרגשית).

חשוב להודות בזמן המעורבות הרגשית – שזה קורה. וזה הדבר הקשה מכל. בדרך כלל יש הדחקה, הכחשה,  מה שמעצים את האפקט שלה. אבל אם יש יכולת להודות שהנה זה קרה שוב, יש בזה מעין סוג של דרכון חלקי למצב תודעה שאינו קורבן אוטומטי למעורבות הרגשית הבאה.

כל עניין העבודה העצמית בעניין, מאוד דומה לאדם שעושה מסלול מכשולים בטירונות, או עובד על מכשירים בחדר כושר – בהתחלה הוא חש כאבים בכל הגוף, הוא חש חלש, ולא מסוגל והוא שונא את עצמו. אך זו הדרך להגיע למצב שבו שריריו וכושרו הגופני יגיעו לרמה אליה הוא שואף להגיע. אם לא יתמודד עם הכאב והחולשה, לעולם לא יגיע לרמה גבוהה יותר.                  

————————————————-

הערה:

ההבדל בין מעורבות רגשית להזדהות רגשית הוא שהראשון הוא חלקי בעוד שהשני הרמטי וטוטלי.

במעורבות רגשית האדם מחובר לרגש אובססיבי, בהזדהות הוא אחד איתו.

זה כמו ההבדל בין תערובת (מעורבות רגשית) ותרכובת (הזדהות רגשית) – בכימיה.

בהזדהות המזדהה הופך לחלק מן הדבר עמו הוא מזדהה, במעורבות יש עוד תקווה.

מעורבות רגשית 2

תמיד רצוי לזכור במעורבות רגשית, שזו רק מעורבות רגשית. היא לא הדבר האמיתי, אלא שילהוב והקצנה לא רציונליים ולא פרופורציונליים של מציאות מסויימת. . מעורבות רגשית לא גורמת נזק, אם יש פיוס של אמת. ובדרך כלל לאחר שהיא עוברת לגמרי (זאת בתנאי שהאדם לא מתעקש להתחתן עמה לנצח נצחים) – לא נשאר כלום מאחריה. מי זוכר את המעורבות הרגשית של לפני שנתיים? ברגע שיש חיבוק של אמת, בין שני אנשים שהיו במעורבות רגשית, לא רק שהיא לא קיימת, היא מעולם לא הייתה!
אבל היא עושה הרבה רעש, ובדרך כלל חולפת כאילו לא הייתה. חלק מן החוכמה זה לא להתרשם ממנה, ולא לפחד כלל, 'כולה' מעורבות רגשית. רוב הנזק קורה מן הבהלה שאנו נבהלים כשהיא מתרחשת, ולא בגלל מה שהיא מסוגלת לעשות. היא כל כולה ענן שמסתיר את השמש לכמה זמן.
הכי חשוב, זה לא לעזור לה, על ידי הזדהות והקצנה. לא לתת לה כוח, להתעלם וכך היא תגווע לבד. כדאי להתחיל לזלזל בה אפילו, זה ממש משגע אותה: 'אוה, עוד פעם את? יאללה יאללה, את לא עושה רושם על אף אחד'. 'סיימת? אז תורידי את המים'.

תמלול מתוך פגישה:


  1. מעורבות רגשית.

ג: אני רוצה להגיד שמבחינתי יש קשר ישיר בין עוצמת המעורבות הרגשית לבין המשך שלה. כלומר קשה לקבל שהייתה מעורבות רגשית חזקה מאוד שהמשך שלה היה קצר. בדרך כלל זה לא הולך ככה.  בדרך כלל ככול שזה חזק יותר כך זה ארוך יותר. דומה למחלות;  אם אתה מאוד חולה זה בדרך כלל לוקח יותר זמן להבריא מאשר מחלה רגילה.

הנקודה היא שמה שמכניס אדם למעורבות רגשית, הוא לא בהכרח עוצמת הגירוי או ההעלבה, אלא המצב הפנימי של זה שנשאב לתוך המעורבות רגשית. כדי להכנס לזה אתה צריך להיות במצב שאתה מוצף מבחינה רגשית, מחלים מפגיעה רגשית כלשהי, או נמצא בחוסר יציבות רגשית. ואז אתה ניכנס למעורבות רגשית. והייתי מדמה זאת לאדי דלק כשאתה מביא גפרור – זה נידלק.

. מעורבות רגשית 3

באיזה שהוא מקום כשאתה במעורבות רגשית הדימוי העצמי שלך נמצא בשפל המדרגה. אתה תמיד רואה את עצמך גרוע. ומה שיפה הוא שברגע שאתה יוצא ממנה זה כאילו ששום דבר לא קרה, אין משקעים לאחר המעורבות הרגשית , היא ממש כמו מזג אויר. היא לא משאירה כלום.

כשאתה בפנים – כל העולם קרס, כשאתה בחוץ, כאילו זה לא קרה. כשאתה נמצא במזג אויר קודר נראה לך שכל העולם אבוד, ברגע שאתה יוצא ממנו כלום לא קרה.

מעורבות רגשית זה אחד הדברים ההכי פחות אמיתיים שקיימים בעולם, זה לא קשור למי אתה , למה קורה לך באמת. זו איזו שהיא זגוגית אפלה שמושמת עליך ואתה נמצא בכלא רגשי, אבל זה לא אמיתי.

 אתה אותו בן אדם עם אותם כישורים אותם יכולות הסיטואציה שלך בדיוק אותו הדבר אבל אתה רואה את הכל שחור. זוית הראיה שלך על העולם היא זוית ראיה של אדם שלכוד בתא של חרא. זה לא מצב מהותי, אלא מה שקורה לך באופן רגשי , זה לא מצב אמיתי .

עם זאת לא כל הרגשה גרועה ביותר היא מעורבות רגשית. ההבדל בין להרגיש חרא לבין מעורבות רגשית זה שמעורבות רגשית זה דבר הרבה יותר אקוטי, הרמטי וטוטלי. זה מעין כלא מהודק שלא מאפשר לך לנשום. 

כשאתה רק מרגיש חרא, אתה יכול להרגיש חרא אך יחד עם זה יש עולם. במעורבות רגשית אין עולם. אתה כל כולך מעורבות רגשית אחת גדולה . כל העולם זה הכאב שלך באותו הרגע.

הכל מצטמצם לאותה נק זעירה שבה אתה כואב את הכאב שלך, הכאב שלך הוא הכל.

רואי נכנס למעורבות רגשית, הצלחתי להראות לו בעדינות היכן הוא נתקע והוא הצליח לצאת מן המעורבות הרגשית שלו. אך לבד  מאוד קשה לצאת מזה.

רוב האנשים שנמצאים במעורבות רגשית ילחמו איתך עד טיפת הדם האחרונה (שלך, בדרך כלל, לא שלהם) על כך שהם ממש לא במעורבות רגשית. אנשים לא מודעים לזה שהם במעורבות רגשית.  אחת הבעיות הגדולות ביותר ביחס לזה היא להיות מודע לזה שאתה במעורבות רגשית.

כשאדם בתוך זה הוא לא רוצה להודות בזה שהוא נמצא במעורבות רגשית כי אם יודה בה הוא יכנס למעורבות רגשית עוד יותר גדולה.

ילד אבוד

כל מבוגר היה אי פעם ילד אבוד.

וכל ילד הוא אבוד.

זה בלתי אפשרי להיות ילד בלי להיות מבולבל, בלי לעשות טעויות, בלי לעשות את זה לא נכון, בלי להיות אבוד.

זוהי החוויה האמיתית של להיות ילד, אך אנו שוכחים אותו ואיך זה היה, וכשאנו מתבגרים אנו מתנתקים מן הילד האבוד שבתוכנו, שהוא עצמנו האמיתי.

איננו זוכרים כי עמוק בתוכנו ישנו ילד קטן ואבוד והוא עצמנו האמיתי.

לרוב אנו קשים, נוקשים  ותובעניים כלפיו, שוכחים כי הוא אך יצור קטן וחסר אונים, ילד אבוד, זועק לאהבה.

והיה ונפגוש באדם אחר עלינו לדעת שברגע זה, בתוכו ממש, שוכן הילד האבוד שלו, ואם נדע ונזכור זאת נוכל לחוש כלפיו חום אנושי.

*

האני לא יראה את זהב העתיד

הַאֲנִי לֹא יִרְאֶה אֶת זְהָב הֶעָתִיד
אֶלָּא אִם יַחֲזׁר עַל עִקְּבוֹתָיו לָעֲלָטָה,
יִגְהַר עַל פִּגְרוֹ הַמֻּטָּל בּעֲבָרוֹ כִּבְעַבְטִיט
וִינַתֵּק מֵעָלָיו אֶת עֲבוֹתוֹת הַחֲרָטָה.

לְשֵׁם כָּךְ יִלְבַּשׁ צוּרַת "הוּא" כְּסַרְבָּל,
וְנוֹשֵׂא אַרְגַּז כֵּלִים – כְּלֵי לֵב,
יַנְשִׁים אֶת הַיֶלֶד הַמְזוֹרֵר וְנִבְהָל
מִבָּבוּאָתוֹ בִּרְאִי מַבָּט שֶׁאֵינוֹ עוֹלֵב.

הוּא יֹאמַר לוֹ: "קוּם, מִי שֶהָיָה אֲנִי,
צֵא לְקַלְקֵל אֶת חַיֶיךָ מִבְּלי לְהִכָּלֵם,
הֱיֵה בּוּר וְיָהִיר, מְעַד וּשְׁגֵה

כִּי רַק בְּכַף יָדְךָ אֶמְצָא מְזוֹנִי
רַק אִם אֶסְלַח לְךָ אֶהְיֶה שָלֵם.
הַבֵּט, אֲנִי שוֹבֵר אֶת הַשּׁוֹט, אֵינֶנִּי מַלְקֶה!"

(מתוך: אהרן שבתאי, הלב, שלשים ושתים סונטות, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 1995)

*

על ספק עצמי

בכל תהליך ישנם שלושה שלבים: א. יחידות נפרדות, בדידים (רמה פיזית). ב. קבוצות (רמה מגנטית). וג. דינמיקה (רמה חשמלית).

זה מתחיל ביחידות, מתפתח לקבוצות ומגיע לשיאו בדינמיקה.

  1. יחידות נפרדות, בדידים (רמה פיזית). כל תהליך מתחיל במחשבות, תחושות ורגשות, שמגיעות מפעם לפעם, כאן זה לא המשכי.
  2. קבוצות, (רמה מגנטית). כאן זה כבר לא צעד ועוד צעד, כאן זה מתרחש על יד קפיצות, כל קפיצה מביאה עימה קבוצה שלמה של רגשות, תחושות או רגשות. כאן זה יותר רציף, קשה יותר לעצירה.
  3. דינמיקה, (רמה חשמלית). כאן זה כבר קורה מעצמו ומתוך עצמו, בלתי ניתן לעצירה, מצוי באינרציה. התנועתיות שלו טוענת את עצמה להמשיך ולנוע.

כאן ברצוני להתמקד בתהליך אחד במיוחד; ספק-עצמי; הוא שקט, מתגנב פנימה, בדרך כלל אינו ניתן להבחנה כספק-עצמי, הוא נכנס כספק-עצמי בלתי מובחן, זורם לקבוצות – בלתי מזוהה ומתעצם בדינמיקה – בלתי ידוע לגמרי.

ואם בכלל אנו מבחינים בתוצאות הנוראות שלו בנו – אנו בדרך כלל טועים לחשוב שזו אבחנה אובייקטיבית.

מהו ספק עצמי?

במהותו זהו מעין רעל קשה, כשאנו מרשים לו להיכנס ואף להגיע לשלב הדינמי – הנזק הוא מחריד. ספק-עצמי הוא כמו חומצה הנשפכת על בשר חשוף, בדרך כלל איננו חשים בכאב, (כי אני כה מעורבים סובייקטיבית בתהליך של ספק-עצמי), אך אם הכוחות של ספק עצמי מגיעים לשלב הדינמיקה, האדם מביט פנימה וכל שהוא מוצא – הם חורבות.

ספק עצמי הינו תקיפה קשה של האדם  על הדימוי העצמי שלו. זה מתחיל במציאת חולשה או תכונה שלילית אחת ומשם לאחרת. ברמה הבאה (הרמה המגנטית) אנו כבר מוצאים קבוצה שלמה של תכונות שליליות, עד שלבסוף, ברמה החשמלית אנו מתבוננים פנימה – והכל שחור. אם ספק-עצמי נעצר ברמה הפיזית אז הנזק אינו כה גדול, אך במידה והספק-העצמי מגיע לרמה המגנטית, מאוד קשה לעצור את התהליך.

אויבים גדולים צריכים להיעצר כשהם עדיין קטנים.

*

Self-doubt Quotes

שני חצאי הפנים

כשנו מתבוננים בתצלום פניו של אדם אנו חושבים שאנו רואים פנים רגילות, אך לרוב אנו מתבוננים בעיוות, אך עיוות כה עדין, שבמבט ראשון לא ניתן לעמוד עליו. למעשה כמעט כל פנים מחולקות לשניים, ואף צד לא ממש דומה לצד השני. ופנים של אדם אחד שונות משל רעהו במידת הא-סימטריה שבין צד פנים שמאל לצד פנים ימין. 

איך אפשר לגלות זאת? ובכן ניתן לקחת תמונת פנים של כל אדם, לצלם אותה בשני עותקים.  לקפל את שתי התמונות  לאורך באמצע ולחבר את שני חצאי שמאל בשתי התמונות, ואז לחבר את שני חצאי ימין. מה שנקבל זה שלוש תמונות של אותו אדם, באחת זה נורמלי, אך בשתי האחרות, אנו רואים רק צד אחד של פניו כפול שניים. וכך נקבל שלושה פרצופים שונים…

דרך מהירה לעשות זאת, היא לשים ראי קטן ניצב לתצלום שמראה את חזית התמונה. כשמבטים לתוך הראי ניתן ליצור תמונת פנים שלמה מתוך שיקוף של כל צד.

ובכן מה שניתן ללמוד מתרגיל זה הוא שלמרות שלחלק מן האנשים פנים סימטריות, לרובנו פנים אסימטריות לגמרי. מה שאומר שכל צד של פנינו יכול לשדר רגשות שונים בו זמנית! 

החיבור של חצאי הפנים יוצר אפקט מצחיק. אמנם ניתן לזהות את האנשים המצולמים, פניהם (בצדדים) משדרות רגשות מוגזמים, כמו רוגז, חשד, או אושר, ולעיתים מבט מרוקן לגמרי. 

אך מדוע שני הצדדים של אותם הפנים כה שונים זה מזה?

ובכן, ברמת המשמעות, מדובר כאן על תופעה מעניינת מאוד, שאנשים לא מעטים לא מודעים לה. למעשה כל אחד מאיתנו הוא שני בני אדם… כולנו סכיזואידים. והכוונה לא מבחינה פסיכולוגית, אלא מבחינה מנטלית. החשיבה שלנו מפוצלת לשתי ישויות שונות. 

 הראשון שחקר את הנושא ברצינות היה רוג'ר ספרי  Roger Sperry שקיבל על כך פרס נובל רק ב1981 הוא גילה כי  המוח אינו שונה מיתר האנטומיה שלנו והוא מורכב משני חצאים, אונה ימנית ואונה שמאלית. ישנה הפרדה בני החצאים, והם מחוברים רק על ידי כבל של עצבים שנקרא הקורפוס קולסיאום. corpus collosum

חיבור זה די דומה לחיבור של כבל שמחבר שני מחשבים שונים.

צד ימין של הגוף מחובר לצד שמאל של המוח ולהיפך.ולא רק מה שמתחת לצואר, אף העיניים מקבלות פקודות מן המוח הנגדי. כך שצד פנים שמאל מגיב ומושפע מן הצד הימני של המוח ולהיפך. כך שאנשים שצד ימין של פניהם מפותח, רחב ומודגש יותר, בהכרח הם אנשים שמשתמשים יותר בצד שמאל של מוחם. 

רוג'ר ספרי גילה כי הצד הימני של המוח הוא היותר רוחני, נפשי, הומני, יצירתי ואומנותי, והוא מופלה לרעה לטובת הצד השמאלי של המוח, שהוא הצד השליט אצל תשע עשיריות מכל בני האדם, צד זה אחראי על המדע, על החשיבה הרציונלית, על אותיות, מספרים ומדידות, כפי שהוא כותב בקטע שפורסם עוד לפני שקיבל את פרס הנובל:   

“The main theme to emerge… is that there appear to be two modes of thinking, verbal and nonverbal, represented rather separately in left and right hemispheres respectively and that our education system, as well as science in general, tends to neglect the nonverbal form of intellect. What it comes down to is that modern society discriminates against the right hemisphere”. 

-Roger Sperry (1973)

ובכן, כפי שראינו עד כה לרוב האנשים ישנה אסימטריה כזו או אחרת, לאחרים ישנה פחות א-סימטריה, אך לאחרים (לרב) ישנה אסימטריה כלשהי, (שהולכת וגוברת עם חלוף השנים). אך מה לגבי אנשים שיש להם אסימטריה בולטת ביותר, כמו אצל ניכסון למשל? ובכן ראשית הנה תוצאות של מחקר בנושא, לפי מחקר שהתפרסם ב Journal of Personality and Social Psycholology, ב 1997 Feb;72(2):456-66 על ידי  Shackelford TK, Larsen RJ                                                                      מן המחלקה לפסיכולוגיה באונ. מישיגן מתברר  כי אסימטריה יכולה להגרם על ידי גורמים סביבתיים וגנטיים וכמעט תמיד היא מצביעה על מחלה או פגם כלשהו, ידוע שבמשחק החיזור בעלי חיים יעדיפו כאלה שהם יותר סימטריים. החוקרים . K. Grammer and R. Thornhill
מצאו ב 1994 כי ישנו קשר ישיר בין אסימטריה בפנים למצב בריאות לקוי. וגם מצב פסיכולוגי, רגשי לקוי או בעייתי..
 

הנקודה המעניינת כאן היא שככל שבני אדם סובלים יותר מבעיה רגשית או פסיכולוגית, כך האסימטריה גדלה ככל שהם מביעים הבעות רגשיות יותר. אך כמובן שאצל אנשים מאוזנים יותר רגשית אמור להיות פחות שוני בין שני חלקי הפנים בשעת הבעה של רגשות.

תיפקודי צד שמאל של המח
 
משתמש בהגיון 
רואה את הפרטים
 שליטה של העובדות היבשותשפת המלים.הווה ועבר

מתמטיקה ומדע

 
תפקודי צד ימין של המח
 
משתמש ברגש ואינטואיציה'רואה' את כל התמונה.
שליטה של הדמיון היוצרשפה של תמונות וסמלים

עבר ועתידדת ופילוסופיה 

 

בתקופתנו לרוב האנשים צד שמאל של המוח מפותח יותר. וזה מסביר את אופי החברה בה אנו חיים, חברה הנשלטת על ידי האונה השמאלית של המוח. 

אך כמובן מה שחשוב זה שיהיה איזון ביניהם והם יתקשרו, אך כאמור, אצל רוב האנשים האיזון והתקשורת בין האונות אינה במיוחד מפותחת. ולפי תיאוריות מסוימות זה עלול לפגום ביכולת הלמידה וההבנה של אותם אנשים. 

מחקרים בנושא מעלים כי רוב הילדים מפעילים את הצד הימני של המוח לפני שהם מגיעים לבית הספר, וזו כמובן עדיין התקופה היצירתית שלהם. אך עם תחילת הלימודים הם פוגשים מערכת חינוך ששמה דגש בעיקר על כושרות של האונה השמאלית. בבית הספר פוחת מספרם של היצירתיים לעשרה אחוז מבוגרים, ישארו רק שני אחוזים מהם שמפעילים את האונה הימנית ועל כן יפעלו ויחשבו בצורה יצירתית. 

ניתן להגיד כי המוח השמאלי כלל לא מבין את המוח הימני ולא מעריך כלל את התובנות שבאות ממנו. ולעיתים יש גם ויכוח בין שני החלקים, מה שמסביר חלק מן הבלאגן שיש לרובנו בראש…ובויכוח הזה מותר להגיד כי הצד השמאלי של המוח מנצח תמיד, אבל תמיד.

המוח לא עובד ביחד, לא עובד בהרמוניה, כל שאנו יכולים לעשות, זה לעבור מצד אחד לצד אחר, אך לא יודעים לרוב להפעיל אותם בו זמנית. וזה גורם לרמת מודעות נמוכה. לקליטה של המציאות כשהיא רק אמוציונלית או רק עובדתית, ועל כן נטולת ממד של עומק.

אנשים בעלי רמת תודעה גבוהה ויכולת הבנה יוצאת דופן, בדרך כלל הם אנשים שמצליחים לסנכרן בין שתי האונות ולהגיע עמם למצב כלשהו של סינרגיה. 

הבעות הפנים שלנו הן תוצר של השפעת המוח על העור והשרירים של הפנים. וכך שרירי הפנים שלנו מחולקים לשני חלקים, כל אחד נשלט על ידי הצד הנגדי של המוח. 

וכך, כשאנו באים להתבונן בפניו של אדם, עלינו לשאול עצמנו איזה צד של פניו יותר דומיננטי? איזה רגשות מבוטאים על ידי כל צד? במקרים לא מעטים ניתן לראות בצד אחד של הפנים אישיות מנוגדת וקוטבית לצד השני. אך במקרים אחרים, למשל אצל הנסיכה דיאנה אין הבדל גדול כל כך בהבעות של שני הצדדים. 

ננסי רייגן:

הפנים המקוריות של ננסי רייגן

שני חלקי צד שמאל של פניה 

     שני חצאי צד ימין ננסי רייגן

מה שזה אומר לגביה הוא שהצד השמאלי של מוחה הרבה פחות פעיל מן הצד הימני. הצד הימני של פניה המופעל על ידי צד שמאל של המוח, שהוא הצד האנליטי והרציונלי, הרבה פחות מפותח מן הצד השמאלי של פניה, שנשלט על ידי הצד הימני של המוח. מה שאומר שלננסי הייתה אולי אינטואיציה מצויינת ודימיון עשיר, אך בכל הנוגע להגיון הקר, זה לא היה כנראה הצד החזק שלה. 

אך מה עם בעלה? האם ניגודים משלימים? ועוד איך. 

רונלד רייגן: 

שני חצאי פניו השמאליים, כפול שניים

                                  הפנים השלמות                                   שני חצאי הצד הימני של פניו

מה שזה אומר לגביו הוא שמוחו השמאלי הרבה יותר חזק מן הימני, וזה מתבטא בצד פניו הימני שהוא הרבה יותר מלא בשר, חזק ומודגש. מעניין גם שצד פניו השמאלי גם יותר חיוור, כלומר המוח מזרים לשם הרבה פחות דם. כך שזה אדם מחושב מאוד, קר מאוד, וכל ההבעה הרגישה שהוא הפגין הייתה כנראה פרי של שיקול קר. ומבחינה זו הוא מהווה ניגוד חריף והשלמה קוטבית לאשתו. עבור המתבונן, התמונה בצד שמאל שלך מייצגת את האונה השמאלית של המוח, בעוד התמונה בצד ימין שלך מייצגת את האונה הימנית. כך למשל בתמונה של הפושע למטה, צד ימין של המוח שלו הרבה יותר מפותח מן הצד השמאלי. 

כשמתבוננים בתמונות הללו, צריך לזכור כי התמונה בצד השמאלי הקיצוני מייצגים את הצד השמאלי שהוא בדרך כלל הצד הדומיננטי של המוח.   בצד שמאל תמונה של קלינטון שבה שני חצאי המוח השמאלי מחוברים, באמצע הוא מצולם נורמלי, בצד ימין שתי האונות הימניות מחוברות (כלומר, שני חצאי פנים שמאל ביחד).    .מוניקה לוינסקי, באמצע  נורמלי, בצד שמאל שני חצאי פנים ימין מחוברים יחדיו. באמצע, מוניקה נורמלי, בצד ימין שני חצאי פנים ימניים מחוברים להם יחדיו.    President Kennedy's Left Brain, Normal, and Right Brain composites. הנשיא קנדי, בצד שמאל שני חצאי צד ימין של פניו. באמצע פניו הרגילות. ובצד ימין אנו רואים את שני חצאי פניו הימניים מחוברים ביחד.   Princess Diana's Left Brain, Normal, and Right Brain composites.הנסיכה דיאנה, בצד שמאל שני חצאי מוח שמאל, באמצע נורמלי, ובצד ימין שני חצאי מוח ימין מחוברים.    Adolph Hitler's Left Brain, Normal, and Right Brain composites. אדולף היטלר, מוח שמאלי, נורמלי, ושני חצאי מוח ימין מחוברים.   

אסימטריה בפנים של ניקסון

רואים שהוא עצוב, מפוחד ומודאג. הוא אמנם מנופף בידו הימנית, אז זהו נינפוף שהוא אמנם צייתני אך הוא בהחלט חלקי וביישני.

ועתה הבה נביט בניקסון בהיותו מבוגר, זה צילום הופיע על השער של הניו יורק טיימס בשנת 1972. הצילום נחצה לשניים, כדי לאפשר התבוננות בשני חלקי הפנים. 

הצד השמאלי של הפנים (בצד הימני של המתבונן) מראה התחלת חיוך מעושה, אך הצד השני מודכא ועצוב; זוית הפה פונה כלפי מטה. ואם נתבונן שוב בפני התינוק, אזי נראה כי שצד פניו הימני מראה ריסון ואילו צידו השמאלי של התינוק מנסה להראות קשר חברתי (בידו השמאלית). 

כלומר, כבר בהיותו תינוק הייתה האסימטריה הזו, מה פשר הדבר? אולי בבסיס אישיותו קיים קונפליקט ריגשי חזק? מצד אחד חשדנות כלפי בני אדם (פרשת האזנות הסתר בווטרגייט) ומצד שני ניסיון כושל ליצור עמם קשר? (ידוע שניכסון היה אדם סגור מאוד, סומך רק על עצמו ומקיף עצמו באנשים כמוהו). 

כלומר מה שנאמר כאן הוא שאצל ניכסון קיימת אסימטריה קיצונית, שיכולה להעיד על אסימטריה דומה בנפשו, אדם שמציג צד אחד של עצמו (נשיא מסור ומבריק) אך הצד השני מכשיל את הצד הראשון (פרשת ההאזנות הכושלת בווטרגייט). יש כאן שניות שגורמת לצד אחד של אישיותו להתנגש בצד השני, כלומר מלחמה, ובמלחמה כמו במלחמה אין מנצחים, רק מפסידים. 

מאיזה ניכסון נקנה מכונית משומשת? 

פני ניקסון לשמאל ומשמאל, בצד שמאל המרוחק. התמונה במרכז היא הנורמלית, והמקורית. והחיבור של שני חלקי פניו הימניים של ניקסון נמצא בצד ימין.

והנה עוד שני צילומים שלו, האחד בגיל צעיר והשני בגיל מבוגר יותר.

שני חלקי צד ימין של פניו

פניו השלמות

שני חצאי פניו השמאליות

ועתה לצילום מאוחר יותר:

פניו השלמות                                                שני חצאי פניו הימניות

שני חצאי פניו השמאליות