ארכיון הקטגוריה: פסיכולוגיה תודעתית

על ספק עצמי

בכל תהליך ישנם שלושה שלבים: א. יחידות נפרדות, בדידים (רמה פיזית). ב. קבוצות (רמה מגנטית). וג. דינמיקה (רמה חשמלית).

זה מתחיל ביחידות, מתפתח לקבוצות ומגיע לשיאו בדינמיקה.

  1. יחידות נפרדות, בדידים (רמה פיזית). כל תהליך מתחיל במחשבות, תחושות ורגשות, שמגיעות מפעם לפעם, כאן זה לא המשכי.
  2. קבוצות, (רמה מגנטית). כאן זה כבר לא צעד ועוד צעד, כאן זה מתרחש על יד קפיצות, כל קפיצה מביאה עימה קבוצה שלמה של רגשות, תחושות או רגשות. כאן זה יותר רציף, קשה יותר לעצירה.
  3. דינמיקה, (רמה חשמלית). כאן זה כבר קורה מעצמו ומתוך עצמו, בלתי ניתן לעצירה, מצוי באינרציה. התנועתיות שלו טוענת את עצמה להמשיך ולנוע.

כאן ברצוני להתמקד בתהליך אחד במיוחד; ספק-עצמי; הוא שקט, מתגנב פנימה, בדרך כלל אינו ניתן להבחנה כספק-עצמי, הוא נכנס כספק-עצמי בלתי מובחן, זורם לקבוצות – בלתי מזוהה ומתעצם בדינמיקה – בלתי ידוע לגמרי.

ואם בכלל אנו מבחינים בתוצאות הנוראות שלו בנו – אנו בדרך כלל טועים לחשוב שזו אבחנה אובייקטיבית.

מהו ספק עצמי?

במהותו זהו מעין רעל קשה, כשאנו מרשים לו להיכנס ואף להגיע לשלב הדינמי – הנזק הוא מחריד. ספק-עצמי הוא כמו חומצה הנשפכת על בשר חשוף, בדרך כלל איננו חשים בכאב, (כי אני כה מעורבים סובייקטיבית בתהליך של ספק-עצמי), אך אם הכוחות של ספק עצמי מגיעים לשלב הדינמיקה, האדם מביט פנימה וכל שהוא מוצא – הם חורבות.

ספק עצמי הינו תקיפה קשה של האדם  על הדימוי העצמי שלו. זה מתחיל במציאת חולשה או תכונה שלילית אחת ומשם לאחרת. ברמה הבאה (הרמה המגנטית) אנו כבר מוצאים קבוצה שלמה של תכונות שליליות, עד שלבסוף, ברמה החשמלית אנו מתבוננים פנימה – והכל שחור. אם ספק-עצמי נעצר ברמה הפיזית אז הנזק אינו כה גדול, אך במידה והספק-העצמי מגיע לרמה המגנטית, מאוד קשה לעצור את התהליך.

אויבים גדולים צריכים להיעצר כשהם עדיין קטנים.

*

Self-doubt Quotes

שני חצאי הפנים

כשנו מתבוננים בתצלום פניו של אדם אנו חושבים שאנו רואים פנים רגילות, אך לרוב אנו מתבוננים בעיוות, אך עיוות כה עדין, שבמבט ראשון לא ניתן לעמוד עליו. למעשה כמעט כל פנים מחולקות לשניים, ואף צד לא ממש דומה לצד השני. ופנים של אדם אחד שונות משל רעהו במידת הא-סימטריה שבין צד פנים שמאל לצד פנים ימין. 

איך אפשר לגלות זאת? ובכן ניתן לקחת תמונת פנים של כל אדם, לצלם אותה בשני עותקים.  לקפל את שתי התמונות  לאורך באמצע ולחבר את שני חצאי שמאל בשתי התמונות, ואז לחבר את שני חצאי ימין. מה שנקבל זה שלוש תמונות של אותו אדם, באחת זה נורמלי, אך בשתי האחרות, אנו רואים רק צד אחד של פניו כפול שניים. וכך נקבל שלושה פרצופים שונים…

דרך מהירה לעשות זאת, היא לשים ראי קטן ניצב לתצלום שמראה את חזית התמונה. כשמבטים לתוך הראי ניתן ליצור תמונת פנים שלמה מתוך שיקוף של כל צד.

ובכן מה שניתן ללמוד מתרגיל זה הוא שלמרות שלחלק מן האנשים פנים סימטריות, לרובנו פנים אסימטריות לגמרי. מה שאומר שכל צד של פנינו יכול לשדר רגשות שונים בו זמנית! 

החיבור של חצאי הפנים יוצר אפקט מצחיק. אמנם ניתן לזהות את האנשים המצולמים, פניהם (בצדדים) משדרות רגשות מוגזמים, כמו רוגז, חשד, או אושר, ולעיתים מבט מרוקן לגמרי. 

אך מדוע שני הצדדים של אותם הפנים כה שונים זה מזה?

ובכן, ברמת המשמעות, מדובר כאן על תופעה מעניינת מאוד, שאנשים לא מעטים לא מודעים לה. למעשה כל אחד מאיתנו הוא שני בני אדם… כולנו סכיזואידים. והכוונה לא מבחינה פסיכולוגית, אלא מבחינה מנטלית. החשיבה שלנו מפוצלת לשתי ישויות שונות. 

 הראשון שחקר את הנושא ברצינות היה רוג'ר ספרי  Roger Sperry שקיבל על כך פרס נובל רק ב1981 הוא גילה כי  המוח אינו שונה מיתר האנטומיה שלנו והוא מורכב משני חצאים, אונה ימנית ואונה שמאלית. ישנה הפרדה בני החצאים, והם מחוברים רק על ידי כבל של עצבים שנקרא הקורפוס קולסיאום. corpus collosum

חיבור זה די דומה לחיבור של כבל שמחבר שני מחשבים שונים.

צד ימין של הגוף מחובר לצד שמאל של המוח ולהיפך.ולא רק מה שמתחת לצואר, אף העיניים מקבלות פקודות מן המוח הנגדי. כך שצד פנים שמאל מגיב ומושפע מן הצד הימני של המוח ולהיפך. כך שאנשים שצד ימין של פניהם מפותח, רחב ומודגש יותר, בהכרח הם אנשים שמשתמשים יותר בצד שמאל של מוחם. 

רוג'ר ספרי גילה כי הצד הימני של המוח הוא היותר רוחני, נפשי, הומני, יצירתי ואומנותי, והוא מופלה לרעה לטובת הצד השמאלי של המוח, שהוא הצד השליט אצל תשע עשיריות מכל בני האדם, צד זה אחראי על המדע, על החשיבה הרציונלית, על אותיות, מספרים ומדידות, כפי שהוא כותב בקטע שפורסם עוד לפני שקיבל את פרס הנובל:   

“The main theme to emerge… is that there appear to be two modes of thinking, verbal and nonverbal, represented rather separately in left and right hemispheres respectively and that our education system, as well as science in general, tends to neglect the nonverbal form of intellect. What it comes down to is that modern society discriminates against the right hemisphere”. 

-Roger Sperry (1973)

ובכן, כפי שראינו עד כה לרוב האנשים ישנה אסימטריה כזו או אחרת, לאחרים ישנה פחות א-סימטריה, אך לאחרים (לרב) ישנה אסימטריה כלשהי, (שהולכת וגוברת עם חלוף השנים). אך מה לגבי אנשים שיש להם אסימטריה בולטת ביותר, כמו אצל ניכסון למשל? ובכן ראשית הנה תוצאות של מחקר בנושא, לפי מחקר שהתפרסם ב Journal of Personality and Social Psycholology, ב 1997 Feb;72(2):456-66 על ידי  Shackelford TK, Larsen RJ                                                                      מן המחלקה לפסיכולוגיה באונ. מישיגן מתברר  כי אסימטריה יכולה להגרם על ידי גורמים סביבתיים וגנטיים וכמעט תמיד היא מצביעה על מחלה או פגם כלשהו, ידוע שבמשחק החיזור בעלי חיים יעדיפו כאלה שהם יותר סימטריים. החוקרים . K. Grammer and R. Thornhill
מצאו ב 1994 כי ישנו קשר ישיר בין אסימטריה בפנים למצב בריאות לקוי. וגם מצב פסיכולוגי, רגשי לקוי או בעייתי..
 

הנקודה המעניינת כאן היא שככל שבני אדם סובלים יותר מבעיה רגשית או פסיכולוגית, כך האסימטריה גדלה ככל שהם מביעים הבעות רגשיות יותר. אך כמובן שאצל אנשים מאוזנים יותר רגשית אמור להיות פחות שוני בין שני חלקי הפנים בשעת הבעה של רגשות.

תיפקודי צד שמאל של המח
 
משתמש בהגיון 
רואה את הפרטים
 שליטה של העובדות היבשותשפת המלים.הווה ועבר

מתמטיקה ומדע

 
תפקודי צד ימין של המח
 
משתמש ברגש ואינטואיציה'רואה' את כל התמונה.
שליטה של הדמיון היוצרשפה של תמונות וסמלים

עבר ועתידדת ופילוסופיה 

 

בתקופתנו לרוב האנשים צד שמאל של המוח מפותח יותר. וזה מסביר את אופי החברה בה אנו חיים, חברה הנשלטת על ידי האונה השמאלית של המוח. 

אך כמובן מה שחשוב זה שיהיה איזון ביניהם והם יתקשרו, אך כאמור, אצל רוב האנשים האיזון והתקשורת בין האונות אינה במיוחד מפותחת. ולפי תיאוריות מסוימות זה עלול לפגום ביכולת הלמידה וההבנה של אותם אנשים. 

מחקרים בנושא מעלים כי רוב הילדים מפעילים את הצד הימני של המוח לפני שהם מגיעים לבית הספר, וזו כמובן עדיין התקופה היצירתית שלהם. אך עם תחילת הלימודים הם פוגשים מערכת חינוך ששמה דגש בעיקר על כושרות של האונה השמאלית. בבית הספר פוחת מספרם של היצירתיים לעשרה אחוז מבוגרים, ישארו רק שני אחוזים מהם שמפעילים את האונה הימנית ועל כן יפעלו ויחשבו בצורה יצירתית. 

ניתן להגיד כי המוח השמאלי כלל לא מבין את המוח הימני ולא מעריך כלל את התובנות שבאות ממנו. ולעיתים יש גם ויכוח בין שני החלקים, מה שמסביר חלק מן הבלאגן שיש לרובנו בראש…ובויכוח הזה מותר להגיד כי הצד השמאלי של המוח מנצח תמיד, אבל תמיד.

המוח לא עובד ביחד, לא עובד בהרמוניה, כל שאנו יכולים לעשות, זה לעבור מצד אחד לצד אחר, אך לא יודעים לרוב להפעיל אותם בו זמנית. וזה גורם לרמת מודעות נמוכה. לקליטה של המציאות כשהיא רק אמוציונלית או רק עובדתית, ועל כן נטולת ממד של עומק.

אנשים בעלי רמת תודעה גבוהה ויכולת הבנה יוצאת דופן, בדרך כלל הם אנשים שמצליחים לסנכרן בין שתי האונות ולהגיע עמם למצב כלשהו של סינרגיה. 

הבעות הפנים שלנו הן תוצר של השפעת המוח על העור והשרירים של הפנים. וכך שרירי הפנים שלנו מחולקים לשני חלקים, כל אחד נשלט על ידי הצד הנגדי של המוח. 

וכך, כשאנו באים להתבונן בפניו של אדם, עלינו לשאול עצמנו איזה צד של פניו יותר דומיננטי? איזה רגשות מבוטאים על ידי כל צד? במקרים לא מעטים ניתן לראות בצד אחד של הפנים אישיות מנוגדת וקוטבית לצד השני. אך במקרים אחרים, למשל אצל הנסיכה דיאנה אין הבדל גדול כל כך בהבעות של שני הצדדים. 

ננסי רייגן:

הפנים המקוריות של ננסי רייגן

שני חלקי צד שמאל של פניה 

     שני חצאי צד ימין ננסי רייגן

מה שזה אומר לגביה הוא שהצד השמאלי של מוחה הרבה פחות פעיל מן הצד הימני. הצד הימני של פניה המופעל על ידי צד שמאל של המוח, שהוא הצד האנליטי והרציונלי, הרבה פחות מפותח מן הצד השמאלי של פניה, שנשלט על ידי הצד הימני של המוח. מה שאומר שלננסי הייתה אולי אינטואיציה מצויינת ודימיון עשיר, אך בכל הנוגע להגיון הקר, זה לא היה כנראה הצד החזק שלה. 

אך מה עם בעלה? האם ניגודים משלימים? ועוד איך. 

רונלד רייגן: 

שני חצאי פניו השמאליים, כפול שניים

                                  הפנים השלמות                                   שני חצאי הצד הימני של פניו

מה שזה אומר לגביו הוא שמוחו השמאלי הרבה יותר חזק מן הימני, וזה מתבטא בצד פניו הימני שהוא הרבה יותר מלא בשר, חזק ומודגש. מעניין גם שצד פניו השמאלי גם יותר חיוור, כלומר המוח מזרים לשם הרבה פחות דם. כך שזה אדם מחושב מאוד, קר מאוד, וכל ההבעה הרגישה שהוא הפגין הייתה כנראה פרי של שיקול קר. ומבחינה זו הוא מהווה ניגוד חריף והשלמה קוטבית לאשתו. עבור המתבונן, התמונה בצד שמאל שלך מייצגת את האונה השמאלית של המוח, בעוד התמונה בצד ימין שלך מייצגת את האונה הימנית. כך למשל בתמונה של הפושע למטה, צד ימין של המוח שלו הרבה יותר מפותח מן הצד השמאלי. 

כשמתבוננים בתמונות הללו, צריך לזכור כי התמונה בצד השמאלי הקיצוני מייצגים את הצד השמאלי שהוא בדרך כלל הצד הדומיננטי של המוח.   בצד שמאל תמונה של קלינטון שבה שני חצאי המוח השמאלי מחוברים, באמצע הוא מצולם נורמלי, בצד ימין שתי האונות הימניות מחוברות (כלומר, שני חצאי פנים שמאל ביחד).    .מוניקה לוינסקי, באמצע  נורמלי, בצד שמאל שני חצאי פנים ימין מחוברים יחדיו. באמצע, מוניקה נורמלי, בצד ימין שני חצאי פנים ימניים מחוברים להם יחדיו.    President Kennedy's Left Brain, Normal, and Right Brain composites. הנשיא קנדי, בצד שמאל שני חצאי צד ימין של פניו. באמצע פניו הרגילות. ובצד ימין אנו רואים את שני חצאי פניו הימניים מחוברים ביחד.   Princess Diana's Left Brain, Normal, and Right Brain composites.הנסיכה דיאנה, בצד שמאל שני חצאי מוח שמאל, באמצע נורמלי, ובצד ימין שני חצאי מוח ימין מחוברים.    Adolph Hitler's Left Brain, Normal, and Right Brain composites. אדולף היטלר, מוח שמאלי, נורמלי, ושני חצאי מוח ימין מחוברים.   

אסימטריה בפנים של ניקסון

רואים שהוא עצוב, מפוחד ומודאג. הוא אמנם מנופף בידו הימנית, אז זהו נינפוף שהוא אמנם צייתני אך הוא בהחלט חלקי וביישני.

ועתה הבה נביט בניקסון בהיותו מבוגר, זה צילום הופיע על השער של הניו יורק טיימס בשנת 1972. הצילום נחצה לשניים, כדי לאפשר התבוננות בשני חלקי הפנים. 

הצד השמאלי של הפנים (בצד הימני של המתבונן) מראה התחלת חיוך מעושה, אך הצד השני מודכא ועצוב; זוית הפה פונה כלפי מטה. ואם נתבונן שוב בפני התינוק, אזי נראה כי שצד פניו הימני מראה ריסון ואילו צידו השמאלי של התינוק מנסה להראות קשר חברתי (בידו השמאלית). 

כלומר, כבר בהיותו תינוק הייתה האסימטריה הזו, מה פשר הדבר? אולי בבסיס אישיותו קיים קונפליקט ריגשי חזק? מצד אחד חשדנות כלפי בני אדם (פרשת האזנות הסתר בווטרגייט) ומצד שני ניסיון כושל ליצור עמם קשר? (ידוע שניכסון היה אדם סגור מאוד, סומך רק על עצמו ומקיף עצמו באנשים כמוהו). 

כלומר מה שנאמר כאן הוא שאצל ניכסון קיימת אסימטריה קיצונית, שיכולה להעיד על אסימטריה דומה בנפשו, אדם שמציג צד אחד של עצמו (נשיא מסור ומבריק) אך הצד השני מכשיל את הצד הראשון (פרשת ההאזנות הכושלת בווטרגייט). יש כאן שניות שגורמת לצד אחד של אישיותו להתנגש בצד השני, כלומר מלחמה, ובמלחמה כמו במלחמה אין מנצחים, רק מפסידים. 

מאיזה ניכסון נקנה מכונית משומשת? 

פני ניקסון לשמאל ומשמאל, בצד שמאל המרוחק. התמונה במרכז היא הנורמלית, והמקורית. והחיבור של שני חלקי פניו הימניים של ניקסון נמצא בצד ימין.

והנה עוד שני צילומים שלו, האחד בגיל צעיר והשני בגיל מבוגר יותר.

שני חלקי צד ימין של פניו

פניו השלמות

שני חצאי פניו השמאליות

ועתה לצילום מאוחר יותר:

פניו השלמות                                                שני חצאי פניו הימניות

שני חצאי פניו השמאליות

ניתוח צילומים; פוטואנלסיס, על פי שפת הגוף של המצולמים

תמונה קבוצתית של ילדים בכיתה א'.

מאוד מעניין להביט בתצלום ולשאול את עצמנו: "מה לא תמים בתצלום הזה"? יש כאן משהו שיש בו פוטנציאל למשהו שימלא את כותרות העיתונים למשך זמן רב, ואת דפי ההיסטוריה לנצח. מישהו מהקבוצה הזו בבגרותו יטביע חותם אדיר על ההיסטוריה האנושית – אין סיכוי שנדע. אך לאחר שנשמע מהו הדבר, תהא בנו תחושה שאם היינו מביטים טוב טוב ובודקים היטב את התנוחה וההבעה של כל ילד וילד – היינו מגיעים למשהו דומה. בדיעבד אנו יכולים לראות את מה שהחמצנו, ה'חוכמה' כמובן היא לראות את זה לפני שאומרים לנו. אך זה על גבול הבלתי אפשרי. 

אז מה יש כאן? ובכן, אחד מן הילדים המופיעים בתמונה הוא אחד הרודנים המפלצתיים ביותר שהאנושות ידעה אי פעם. ועתה התבוננו שוב בתשומת לב; היכן יעמוד, איך יעמוד, מה תהא הבעת פניו? ועתה שמצאתם, או לא. המדובר בכיתתו של אדולף היטלר בן השש. האם גם בגיל זה יש משהו ממה שיתגלה יותר מאוחר? היכן יעמוד אדולף ואיך? 

ועתה התשובה: אדולף הקטן עומד בשורה העליונה במרכז, ראשו מונף כלפי מעלה, רווח טריטוריאלי גדול משני צידיו וראשו גבוה מראשם של כל הילדים בשורה העליונה. 

אז שוב, נכון שזו חוכמה שלאחר מעשה, אך האם מתקבל על הדעת שאדם כזה יעמוד במקום אחר ובצורה אחרת? 
***

שלוש נשים ממתינות למידע אודות בעליהן

הבעלים מצויים במחנה צבאי, והן מחכות בחוץ ממתינות לפיסת מידע.

אכן בעליל הן מודאגות, אך יש כמה דברים בדרך בה הן עומדות  ביחד שמשדר קצת יותר מאשר לכידות של אנשים בצרה משותפת. 

ראשית כמוהן מה שמשותף וזה  הרבה; הן עומדות זו לצד זו, כתף אל כתף, ותנוחה זו היא תנוחה של 'ביחד'. הכתף הוא אזור שנשענים עליו, שמחבקים אותו בשעת ידידות, הן מצויות במצב נפשי של: 'זו לצד זו'. אך זה בעצם יותר מזה; הן מצויות במצב נפשי זהה, עם אמפתיה רבה האחת לשניה, כזו שאין צורך לתקשר אותה האחת לשניה, הן מרגישות שהן כגוף אחד, נפש אחת גם בלי לתקשר, כי תקשורת נועדה עבור אנשים שהם שונים, או מצויים במקומות שונים. תקשורת היא גשר בין הבדלים. השוני הוא הבסיס לתקשורת, כאן הן לא מתקשרות  אחת עם השניה כי הן מצויות במצב שהוא מעבר לתקשורת, הן כבר שם, האחת בתוך השניה, במקום השניה. ואיך רואים זאת ? ובכן התנוחה של כולן זהה  לגמרי, עד לקפל הלבוש האחרון עד לכיוון שאליו שואפת ידן המורמת. זהות גופנית בין כמה אנשים משדרת שהם מצויים על אותו הגל, הם באותו הראש, או בעצם באותה הנשמה… מצב זה נקראה שיקוף או 'תנוחת הד', הוא ידוע בספרות המקצועית כמצב קיים בין שני אנשים ויותר המצויים  באותו מצב נפשי או שקיים ביניהם קשר נפשי טוטלי , מלא ושלם. 

ועם זאת 'שיקוף' אינו זהה להתבטלות עצמית מפני האחר. או למצב של שטיפות מוח קולקטיבית, כי בשיקוף נפשי, כל אחד שומר על זהותו הוא, יחד עם היותו אינדווידואל בפני עצמו הוא מצליח להיות באותו מקום כמו אדם אחר, וכאן הנס, או המאורע המופלא (שתמונה זו מעבירה); הן האחת עם השניה לגמרי, ובלי להפסיק להיות הן עצמן באופן ייחודי. איך רואים את האינדיבידואליות הזו?  ובכן נתחיל בכיווני הפנית הראש; זו שמצויה בצד ימין שלנו (ושמאל של התמונה) מביטה מעט שמאלה, האמצעית מביטה ישר, וזו שמצויה בצד שמאל שלנו  מביטה שמאלה. כמו הן מכסות ביניהן את כל הכיוונים, לוודא שהן מוכנות לזהות את הצד ממנו תבוא הבשורה אודות בעליהן. 

השתיים  בצדדים מעט יותר מודאגות;   הן מביטות כלפי מטה, ולא זו בלבד, אלא שהיד שלהן גבוהה למדי; נוגעת בפה, (השמאלית), או כמעט בפה (הימנית ). ואילו האמצעית מרימה את ידה רק לגובה החזה. מה המשמעות? ובכן נגיעה עצמית מתרחשת בדרך כלל בעת מצוקה נפשית, וככל שהמצוקה גדולה יותר כך הנגיעה תהא גבוהה יותר, אם אדם שומע בשורה קשה ושם יד על מרומי ראשו (פדחת) , אז הוא מקבל בצורה קשה יותר, או מקבל בשורה יותר קשה מאשר היה שם את ידו רק על החזה. וכן הלאה. 

נוסף לזה, פיה פתוח, בעוד הפה של השתיים האחרות פתוח יותר, מה שמשדר שהיא במצב יותר רגוע; במתח אנו נוטים לסגור את הפה ובמצבים יותר מתוחים אף לכווץ או לקבץ את השפתיים. ככל שאדם רגוע יותר כך הלסת התחתונה רפויה יותר, מה שגורם לשפתיים להיפתח. 

כלומר, גם בגלל הפה וגם בגלל המבט המושפל והיד הגבוהה-  השניים בצדדים יותר מדאגות מאשר זו שבמרכז, שידה , כאמור, נמוכה יותר, שפתיה פסוקות יותר  ומבטה גבוהה יותר. (וגם עצם העובדה שהיא במרכז אומר, שמעמדה גבוהה יותר, ואולי בגלל  קורה רוחה היחסי היא במרכז, או בדיוק להיפך; עצם העובדה שהיא במררכז גורמת לה להתנהג בצורה פחות לחוצה. 

כך בתמונה זו קיים איזון מעניין כמעט מושלם בין ביחד ולחוד, כל אחת מצויה בתוך עולמה שלה, לגמרי  ועם זאת כל אחת לגמרי עם האחרות. מצב שונה למידי מחיי היום יום שלנו, שם אנו כמעט לא מצויים באינטימיות עם עצמנו, והקשר שלנו  עם הזולת רחוק מלהיות אמפטי ומזדהה, אלא הוא יותר עובד דרך המסכה המוסכמה החברתית. 

***
שבויים במחנה עבודה בהונגריה. (בתקופת מלחמת העולם השניה). 

 

המעניין בשתי התמונות הללו הם הקשרים החזקים בין המצולמים בהם. רק אחת מן הדמויות הינה זהה, האדם שעומד בצד שמאל של התמונה, בצילום הימני, בצד ימין של התמונה השמאלית ( עם הסינר). 

בתמונה הימנית השמאלי הוא מנהל חשבונות שעלה לארץ וחי שנים רבות. האדם באמצע הוא עורך דין ואילו השמאלי הוא סוחר. 

בתמונה הימנית השמאלי כאמור הוא אותו מנהל חשבונות, עם אותם בגדים, אך הפעם עם סינר, כנראה לאות הזדהות עם ידידו הטבח שעומד בקצה השני, באמצע עומד פקיד שהיה אדם חולני ונפטר עוד לפני סוף המלחמה. והטבח נשלח אחר כך לאושוויץ, אך ניצל ועלה לישראל. 

שתי התמונות (השייכות למנהל החשבונות, שהוא החוליה המחברת בין שתיהן), צולמו באותו היום, ואכן למנהל החשבונות אף אותם בגדים, הוא היחיד המצוי במשרד נוח ולא צריך לצאת לשטח וזאת רואים בשולי מכנסיו המשוחררים, בנעליו החצאיות. מנהל החשבונות הוא אבא שלי…

הסיבה בגללה בחרתי בשתי תמונות אלו, היא הלכידות החזקה בין שלושת המצולמים.  נראה כי הם מצויים שם כבר זמן רב, וכי הקשרים ביניהם הם כאלה שהם מרגישים הזדהות רבה, האחד עם השני. ואני הולך אמנם להתעכב רק על מרכיב אחד בתמונה שחוזר גם בתמונה השניה ומלמד אותי על ההזדהות הרבה שהם חשו האחד עם השני. הכוונה למצב הידיים הזהה שקיים בשתי התמונות. ממש כמו התמונה העליונה של שלוש הנשים מעזה, אנו רואים שאנשים המצויים באותו מצב נפשי והחשים הזדהות רבה זה עם זה או זו עם זו, מאמצים תנוחות דומות. 

תמונה של משפחה יהודית מיוגוסלביה

ובכן ראשית ניתן לראות כי ישנן שתי חטיבות ברורות במשפחה; הזכרים והנקבות . הזכרים מלוכדים מאוד, והם ביחד, צמודים מאוד, ורווח קיים בינהם לבין הצד הנשי. האם מנסה לגשר, נוגעת ביד אחת בכסאו של הבעל-אב, וביד השניה בבת, כמו מנסה ליצור חיבור. בתחילה,  לא ברור גם אם הבת משלבת את זרועה בזרוע אחיה או שהיא התבקשה לעשות כן, כי היא לא מתקרבת אליו עם גופה, ורק ידה תחובה, חסרת חיים בזרועו. אך במבט אל כפות רגליה רואים שהיא פונה לכיוון אחיה, והוא? ראשית לא רק שכפות רגליו לא פונות לכיוונה, בפלג גופו העליון הוא גם מתרחק בפירוש לא רוצה קשר איתה. עד כדי כך שהוא גם מחביא את כף ידו בתוך השרוול של הז'קט. ידו הימנית מראה עם מי הוא באמת רוצה ליצור קשר. והבעת פניה של הבת מראה עד כמה היא חשה דחויה ולא רצויה כאן. הילד הקטן נשען על אביו, חצי נינוח, חצי מחפש משען, גם פניו לא מראים אושר רב. בכלל, לא נראה שזו משפחה שמחה במיוחד. 

ועתה לאח היותר בוגר, ובכן פניו מביעות מצד אחד גאווה חשיבות עצמית ומצד שני נינוחות מהולה בשאננות מה, כמו אומרות: "מה יגיד לי מה לעשות בכלל? אני הוא שמחליט". תערובות זו באה לביטוי במצג השונה של שתי ידיו, היד השמאלית (יד הרגש) תחובה בנונשלנטיות בכיס (שאננות וזחיחות), בעוד ידו הימנית אוחזת באצבע השליטה של אביו. כלומר הוא רוצה להיות חלק מן הכוח של האב, הוא אוחז בדומיננטיות של האב ורוצה להצטרף אליה. ושלא כמו אחיו, הוא עומד זקוף, האח הצעיר נשען לכיוון האב, מחפש משען, אך הבכור עומד זקוף בזכות עצמו.  וגם הכובעים של שניהם מעניינים;  בשעה שהכובע של אחיו מוזח בחוסר חשיבות אחורה, לאחורי פדחתו, הרי שכובע של האח הבכור יושב בצורה איתה ודי מאוזנת, אומר שדברים צריכים להיות כפי שדברים צריכים להיות'. 

האב והאם לובשים מסכות החברתיות, המקנות לפניהם הבעה סתמית; החיים והתביעות שלהם שחקו אותם, אין להם כוח להביע את רגשותיהם, הם מציגים את החזות החברתית המחוקה והשגורה. 

משניהם, האב סתמי יותר, מי שיותר מעניין זו האם, היא אמנם ברקע, אך שולטת על המרחב המשפחתי, היות וידיה תופסות מרחב טריטוריאלי רב כאומרות: 'אני שולטת בבית הזה'. אז מה שמעניין בה זה מבטה. בשעה שידיה שולטות על מה שקורה, ליבה ונפשה, דרך עיניה, מראות שהיא שואפת למקום אחר. היא לא מביטה לכיוון הצלם, אלא מחוץ למסגרת התמונה, מה שיכול להראות שליבה ונפשה לא מצויים בתוך מה שקורה במשפחה, כלומר מצד המעשה (ידיה) היא בתוך המשפחה, אך מצד נפשה וליבה, אולי היא נמשכת אל משהו שנמצא מחוץ למסגרת המשפחה. 

וכך היחסים הם כדלקמן: הבנים סמוכים ומעריצים את האב, ומתעלמים מן האם והבת, האב מכונס בתוך עצמו (קרסוליים משולבים), האם שולטת בנעשה אך מנותקת מן המשפחה באופן נפשי, והבת עצובה על שהיא מנודה מן הקליקה הגברית ,שוביניסטית. וכללית זו משפחה שסוגדת לרשמיות אך מבחינה נפשית ותקשורתית, אין אושר רב ששורה עליהם. זו משפחה פטריארכלית, שהגברים בה הם החשובים והנשים נספחות לסצנה הגברית, או שהן חשבות בה גלגל חמישי (הבת) או שנפשן שואפת למקום אחר (האם). 

ועתה לאחר שנכנסנו מעט לנפשן של הדמויות, מעט על העובדות היבשות. משפחה זו היא משפחה של יהודים שחיה ביוגוסלויה, באזור שהיה אוסטרו הונגריה לפני מלחמת העולם הראשונה. כדי לקבל מושג על גילן של הדמויות, אז אם המשפחה נולדה בין שנת 1870 ל- 1870 והיא הבת הבכורה משבע בנות שאביהן היה סוחר נוצות נודד. ביתה נולדה בשנת 1913 ובמלחמת העולם השניה הפכה לקומוניסטית והוצאה להורג בבלגרד. האם נפטרה מסרטן עוד לפני המלחמה. האב גם הוא סוחר נוצות, נתפס עם שני בניו, האמצעי הפך לרופא, הם הושמו במכונית גזים והומתו על ידי גז שהוזרם למכונית בדרכם למחנה הריכוז. עובדות אלו מזעזעות למדי בהתחשב באווירה הבורגנית השאננה והשלווה הנושבת מן התמונה. זו בקלות הייתה יכולה להיות משפחה מן המעמד הבינוני הגבוה באירופה של סוף המאה ה-19 תחילת המאה ועשרים. אך כפי שיצא אלו היו שנים אחרונות של נחת ושגשוג כלכלי, הצל הנורא כבר ריח, מעל משפחה זו ומעל סופה הנורא. 

עמוס עוז והוריו

משפחת קלוזנר

הדמויות בתמונה הם בצורה של משולש, האב ובנו מהווים את צלעותיו והאם את קודקודו. וכאן ניתן להתחיל; קודקוד המשולש הוא בדרך כלל נקודת השיא של מבנה זה, אליו שואפות שתי נקודות בקצה. לשתי הנקודות בשתי הקצוות ישנן גם שוקיים, כלומר יש להן דרך להגשים עצמן ולהגיע למקום כלשהו, לא לקודקוד הוא מרוחק מן השוק התחתונה, היא מחוברת בכלל לשתי הנקודות התחתונות, כלומר היא בגלות מן הדינמיקה שלה כלפי התממשות. 

בתמונה (וגם במשולש) היא גבוה יותר משתי הדמויות הגבריות, ניתן לראות זאת שהם רואים אותה כמשהו נעלה ונישא יותר, משהו שיש לשאוף אליו, משהו שהוא אציל יותר. 

נקודה נוספת היא ביחס בין הדמויות. הילד כאן לבד. לגמרי לבד. בדרך כלל בצילומי משפחה אחד ההורים נוגע בילד או יצור עמו מגע כלשהו, כאן הילד מורחק, וזאת במיוחד על רקע הקירבה והמגע בין שני ההורים. הם נוגעים בראשם (אינטימיות) ואין כמעט חציצה גופנית ביניהם, בעוד הילד עומד בפני עצמו. כמו יש כאן שתי חטיבות; חטיבת ההורים המלוכדת וחטיבת הילד. 

ועתה להבעות פנים וראשית לפיות: יש כאן שלושה מצבים של פה: פיו של אריה קפוץ, כמו שומר משהו בפנים, רוצה להגיד משהו ולא יכול או לא רוצה. יש כאן איפוק. פיה של פניה משוך לצדדים במאמץ, בחיוך מאומץ שלא כולל את חלק פניה העליון, כמו ציירה לעצמה חיוך. הדבר מדבר על אדם שחי במאמץ להשביע את רצון הסביבה ולהתנהג בצורה הולמת ולהראות מרוצה למרות שאולי היא לא, מה עשוי להגביר את הדיסוננס בין איך שהיא מופיעה ובין איך שהיא חשה בפנים. פיו של עמוס משוך כלפי מטה בקצוות, התפיחות הקטנה של השפתיים יכולה להצביע על נפש רכה על חושניות לא מאופקת, לא מעושה או מאוכזבת (כמו אצל הוריו המבוגרים). אך הזויות מראות שילוב של עצב ואכזבה או משהו מאחד משניהם. 

וכך שלושתם מצויים במצבים שונים של קושי מבחינה חושנית וייצרית. אז מה קורה עם העיניים? שם זה כבר יותר גבוה, כאן מדובר על הנפש והרגשות; עיניו של אריה עצובות מאוד, מביטות למרחקים, הוא רואה למרחקים, רואה דברים שאנשים אחרים לא רואים. עיניו מצומצמות, כמו הוא חודר לתוך לב הדברים, מה שמעצים את הראיה שלו על טבעם של דברים. זהו אדם עם ראיית עולם מרחיקת לכת, שרואה מעבר לכסות הראשונית של הדברים. (עיניו מוקפות במסגרות שחורות, כמו עיניו הן מודעות אבל, על חזון יוצא דופן שלא יצא מן הכוח אל הפועל). עיניה של פניה רחבות, פקוחות, יש בהן אם כן, תמימות, קבלת העולם כמו שהוא. גלגל העין שלה קצת מורם כלפי מעלה (קיים גם אצל בנה) מה שיכול להעיד על נטיה למלנכוליה ועצב קיומי. 

הבין מביט בעיניים פקוחות לרווחה, הוא רואה הכל, אולי לא כל כך למרחקים ולעומק כמו אביו, אך אין דבר שהוא לא רואה. הוא סקרן קולט הכל. עיניו מלאות אור, תקוות ילדות, שלא כמו עיני הוריו הכהות החשוכות משהו, כמו צללים עטו על חייהם הקטנים. 

זוויות הראשים: הם נוטים זה כלפי זו, מה שמקרין ידידות ואינטימיות, הוא נשען עליה, כמו מוצא בה ניחומים. היא רק נוגעת בו קלות בחלק העליון של לחיה. מקרינה בזאת אינטימיות מעט יותר צוננת כלפיו, הוא זקוק לה, היא מעניקה חום אך עיקר החום שלה אולי נתון לדבר אחר. זווית ראש של עמוס מקרינה משום מה אומץ, עוז ונחישות, כמו הוא החליט לראות ולהביט ישירות לאמת בפנים והוא לא יזוז מזה. קשה להצביע מה בדיוק בתנוחת הראש מביע זאת, אך זו בהחלט התחושה. 

הלבוש של שלושתם סגור, מכופתר. משדר בזאת שמרנות, סגירות, צורך להיות מוגנים, מוגנים בסדר הישן אולי. שניהם לבושים בחליפות נוקשות; הם מציגים כלפי חוץ חזית נוקשה יותר מזו שהם חשים בינם לבין עצמם. אך עמוס מלובש בסוודר רך אומנם מכופתר עד הסוף, אך הוא עטוף ברכות (שלא כמו ההורים). 

ולסיום הממחטה שמציצה מכיס מקטורנה של האם;  הדוגמא היא של פסים. לא פירחוני, או עיגולים, או ציפורים או משהו עליז או יותר רך, אך פסים. פסים נוקשים, חמורים יותר, והם מזכירים פיזמה (ללכת לישון, עייפות) או מדים של אסירה ('אני כלואה בחיים הללו'). 

עד כאן הניתוח הפרשני. כללית התמונה כמובן משרה הרגשה של עצבות רבה ואינטימיות רבה. יש בה המון עוצמה, המון רגש ואני מקווה שהצלחתי לגעת במשהו.

***

מרלין מונרו כמה שבועות לפני מותה.

**


צילומים אלו צולמו על ידי הצלם ברט שטרן בסוף יולי 1962. הוא היה בן 36, וכבר אחד הצלמים הידועים בניו יורק. הם קיימו  שלוש פגישות צילום, במלון בל אייר שבלוס אנג'לס, סוויטה מס. 261. והם הופיעו בירחון ווג לרוחב ואורך שמונה עמודים. זו הייתה הפעם האחרונה שהיא ישבה מול צלם. כי ברביעי לאוגוסט היא כבר לא הייתה בין החיים. 

לאחר מכן כל הצילומים הופיעו בספר: Bert Stern; Annie Gottlieb. Marilyn Monroe: The Complete Last Sitting. Munich: Schirmer Art Books, 1992.

בין הצילומים, היא ישבה ונחה. והוא החליט גם לצלם אותה כשהיא לא מופיעה באופן רשמי. התמונות האותנטיות דוקומנטריות מופיעות בשחור לבן, ואילו התמונות המקצועיות שבסופו של דבר הופיעו בעיתון, מופיעות בצבע. ההבדל ביניהם מדהים ומצמרר. 

מונרו שכונתה כבר על ידי נורמן מיילר כ"סטרדיווריוס של סקס", (חלק מזה הונצח בסרטים ובצילומים כמיתוס) באה לשטרן  הצעיר כדי שיבוא להמשיך את הנצחת מיתוס המיניות.

מהתבוננות בצילומים נראה שישנו הבדל בולט בין הצילומים בצבע לצילומים בשחור לבן. לאחר הצילומים בצבע, עורך ווג רצה עוד צילומי אופנה בשחור לבן. אך כנראה שזה כבר היה קרוב להתאבדות שלה, ואולי הוא צילם אותה בין הצילומים. ומה שיצא הוא פירסם קודם כל בארוס ואחר בספר. ושם רואים שני מרלין, זו בצבע מלאת חיים ומינית ומרלין בשחור לבן, קודרת ומיואשת. האחת לצופים, השניה עבור עצמה. ראו נא את תמונה בשחור, כל הגוף מרוכן, שחוח, כמעט קמל, כמו פרח שנבל. ובתמות פניה, שוב בשחור לבן, על העצב של העולם ניבט שם, ולעומת זאת, צילומי הצבע, שם היא שמה מסכה והפכה לפתיינית. 

כל זה מעלה שאלות, האם רבות הנשים שמשדרות מיניות עזה ובפנים חוות אימה וחידלון? זו אותה אישה, רק בהבדל של כמה דקות או כמה ימים. האחד אותנטי, השני משחק למצלמה. 

במרחק 3 פנטסיות

 

כמעט כל אדם (לפי רמת היציבות הרגשית והפסיכולוגית שלו, [אך על כך בהמשך]) מצוי במרחק 3 פנטסיות: מערות למציאות, מהגשמה עצמית, מחיים מלאים ואותנטיים, מלקיחת אחריות על חייו, מקירבה אישית ואינטימית עם האחר, מבגרות רגשית ונפשית.

(כמו במשחקיהם של בני האדם" [מאת אריק ברן, הוצ' מודן]) שנועדו למלא מקום כביכול של קירבה נפשית אותנטית, כך גם כאן: שלוש הפנטסיות הללו מאפשרות לנו לשאת ולסבול: תסכול קיומי, פגיעות רגשיות וכאבים רגשיים, אכזבות אישיות, ריקנות פנימית וקיומית, ותחושת פספוס של החיים 'שהיו אמורים להיות לנו'.

ואיך הפנטסיות הללו מאפשרות לנו לשאת את הקשיים הללו?

ובכן, בכל פעם שאדם נתקל באחד מן המפגעים הרגשיים והקיומיים הללו והוא נופל תחתם פגוע רגשית ו/או נפשית – מיד צצה ועולה אחת משלוש הפנטסיות, מאפשרת לו לשאת ולסבול את המפגעים הללו, על ידי לחישה של הבטחה קוסמת על אוזנו, הבטחה שאומרת משהו כמו: "כשהפנטסיה תתגשם, אזי תדע, שלא לשווא סבלת, כי התגמול הוודאי יהיה שווה את התסכול, הריקנות והכאבים הרגשיים של ההווה".

התהליך הזה דומה לסוג המשקל שהיה בחנויות של חנוונים לפני שנים רבות. היו שתי כפות מאזניים, על אחת החנווני שם את הסחורה ועל האחרת הוא שם משקולות ברזל בגדלים ובמשקלים שונים. והוא מוסיף משקולות עד ליצירת איזון בין שתי כפות המאזניים, ואז הוא מחשב על פי המשקל את המחיר של הסחורה. הפנטסיות הן המשקל הנגדי (הנמשל של המשקולות של החנווני) שמושם על כף המאזניים כדי לאזן את האכזבות, הריקנות, הפגיעות הרגשיות וכו' שאדם נופל תחתם בזמן נתון.

צריך לציין שהאדם לא מפנטז, עבורו הפנטסיות הן אפשרות ודאית שאינו יכול לדמיין את חייו לעתיד, בלעדיהן. הוא משוכנע בכל מאודו, ו'יודע' שהפנטסיה היא הבטחה איתנה בדבר העתיד. כה איתנה ומוצקה עד שהדבר הנורא מכל שהוא יכול להעלות על הדעת זה שבעוד כ30 שנה עדיין יצפה לפנטסיה וימשיך לסבול את אותו דיסוננס אמוציונלי- קיומי לגבי חייו הנוכחיים. לחשוב שהפנטסיה לא תתגשם היא אפשרות כה נוראה עבורו שהוא מקבל צמרמורת וזיעה קרה על עצם האפשרות הזאת (ואולי אפילו יחשוב מחשבות אובדניות).

עד כאן לגבי המשקל והחשיבות של הפנטסיה בחייו של כמעט כל אדם, מן הרגיש ביותר ועד האדם שיש בו תסכול כלשהו לגבי חייו הנוכחיים.

ועתה לפירוט שלושת הפנטסיות:

פנטסיה א.

"אהבתה של אמא שלי תגן עלי מפני כל רע. היא הבטיחה לי זאת, שהעולם שמחכה לי יהיה נפלא. כי אני מיוחד ואני שלה".

והיות והיא כה רוצה ומאמינה בזה-  היא מטביעה זאת בעוצמה בתת הכרה של בנה/בתה הקטנים.

היא לא יכולה לשאת את המחשבה  שיהיה לו קשה, שהוא עלול חלילה לסבול. וכדי להפחית את הדיסוננס האמוציונלי שאפשרות מחרידה זו מעלה בה – היא רוקמת את הפנטסיה בדבר אהבתה שתגן עליו מכל פגע. דומה במשהו לקשת בענן שהבטיח אלוהים לנוח לאחר המבול: מבול נוסף לא יהיה.

וכך, בכל פעם כשהילד שבגר חווה מפלה, כישלון, מפח נפש, פגיעה רגשית – מיד צפה בו ההבטחה המאזנת של אמו: "אתה עוד תראה, יהיו לך חיים נפלאים". ומיד המים הסוערים של רגשותיו הדואבים כמו מקבלים שטיפה של שמן זית זך שמזכך ומרגיע את הסערה הרגשית. "יהיה לך טוב, הכי טוב, אל תדאג. אימא הבטיחה".

 

פנטסיה ב.

"יום אחד כבר לא אהיה מוכה, מוכה רגשית, ובעיקר לא אהיה קורבן לאנשים כוחניים, אכזרים שפוגעים בי רגשית שוב ושוב, מנצלים אותי ומכאיבים לי. אך אני יכול לסבול את זה כי אני יודע, באמונה שלמה, שאני עובד על עצמי, אני מתבגר, לומד מן הניסיון ובעיקר: משתנה. אהיה שונה. יום אחד, לא רחוק, (אסור לזה להיות רחוק כי אני מחזיק מעמד בעור שיני) גם אני אהיה שולט, חזק ואימתני, אצליח לשלוט במקום להיות נשלט, לקרבן במקום להיות קורבן. אני עוד אראה להם.

והמשוכנעות הזאת (אכן זו משוכנעות, לא אמונה, זו ידיעה שלמה) בדבר השינוי הזה שאעבור – מנפגע רגשית לפוגע, היא שמאפשרת לי לסבול עכשיו את היותי פגיע רגשית ואת העובדה שאנשים כוחניים פוגעים בי כל הזמן ומכאיבים לי רגשית. ואז אראה להם, אלמד אותם לקח, אחזיר להם כפל כפליים"…

 

פנטסיה ג.

"אלה שפוגעים ומכאיבים לי, לא יודעים מי אני באמת, הם חושבים שאני חלש, שאפשר להתעמר בי, הם לא יודעים שאני בעצם (מחק את המיותר, או הדגש את המתאים ביותר): מושיע, משיח, גואל, נביא, יוצר דגול, אדם שיום אחד יזכה להערצה חסרת גבולות.

ואז, ואז, כל הסבל הזה יהיה כלא היה.

פתאום כולם יראו מי אני באמת: נפוליון, ישו, משה רבנו, מלך ישראל, מלך אנגליה. ואז כמובן שכולם יכרעו ברך ויבקשו סליחה, שהרי קודם לא ידעו מי אני באמת. ואז, ואז ברוב טובי כמובן שאסלח להם.

שהרי איך יכלו לדעת את הגדולה שהייתה בי מעבר למה שהם, בעיני הבשר הרגילות שלהם – ראו".

 

עד כאן שלושת הפנטסיות.

צריך להבין, כל לא כל הפנטסיות מתאימות לכל אחד. זה קשור למצב הנפשי והפסיכולוגי של האדם. וזה נע מיציב יותר ליציב פחות.

 -האדם היותר יציב ובריא רגשית ופסיכולוגית (אך עדיין חש אבוד ועזוב לעיתים קרובות) זקוק לפנטסיה א. ("העולם אוהב אותי").

-האדם הפחות יציב והיותר רגיש ופגיע זקוק לפנטסיה ב. ("יום אחד אהיה שולט ואז אראה להם").

-ואילו האדם עם הפוטנציאל הנפשי הרב ביותר ועם היציבות הנפשית הפחותה ביותר זקוק לפנטסיית המשיח, פנטסיה ג.

 בגדול, עבור שלושת הטיפוסים, הפנטסיות חיוניות ביותר, כמו ההדחקה וההכחשה, הן מאפשרות לנו לשרוד את איימי הקיום , את האכזבות, המפלות והכאבים הרגשיים שהוא מנחיל.

בלעדי שלוש הפנטסיות – או לפחות אחת מהן – לא היו שלושת הטיפוסים שורדים.

ויקטור פרנקל שרד בגין המשמעות שהייתה לסבל שלו במחנות הריכוז. עבורנו אלה הפנטסיות שמאפשרות לנו לשרוד. וכולן מתחילות במלים" "יום אחד, לא רחוק, הכול הולך להשתנות".

ואכן הן מאפשרות לנו לשרוד. אך בה בעת הן מרחיקות אותנו ומרדימות אותנו ביחס למציאות, מרחיקות אותנו מן החיים כמות שהם וכך גם מרחיקות אותנו מן האפשרות להגשמה של הפוטנציאל האמיתי איתו נולדנו. וכך לחיות חיים מלאים .

ועל כן אנו מצויים רוב רובו של הזמן במרחק מן המציאות, מהגשמה עצמית ומחיים אותנטיים. במרחק של שלוש פנטסיות.

**

הערה: רשימה זו לקוחה מתוך ספר העומד לצאת לאור בתחילת אפריל ש.ז. ושמו: "החיים, רשימות מן הגלות".

 

**

גבריאל רעם,

 

 

 

על פגיעות רגשית להבדיל מפגיעה רגשית

צריך להבדיל ולהפריד בין פגיעות רגשית ובין פגיעה רגשית (או פגיעות רגשיות). הראשון זה מצב, השני זו פעולה, מעשה.

בשעה שבנושא הפגיעות הרגשיות אין חומר רב, הרי לגבי פגיעות רגשית ישנו חומר, אולי לא רב, אך ישנו. למשל הפרופ' ברנה בראון. professor Brené Brown ‏  שכתבה ספר בשם: Daring Greatly שהיה בראש רבי המכר של הניו יורק טיימס ב2012 וגם הופיעה בTED ב2010 וההרצאה זכתה  לכ10 מיליון צפיות. אז מה אומרת הפרופ' בראון?

ובכן היא עשתה מחקר בקרב אלפי מרואיינים, וניסתה לברר מהי פגיעות רגשית, או ליתר דיוק, מהי הרגשת הפגיעות הרגשית עבורם. והנה כמה תשובות שקיבלה: פגיעות עבורי היא: לבקש עזרה, להתחיל עסק חדש, להביע דעה לא פופולרית, לטלפן לחבר שבנו נהרג, להגיד ראשון אני אוהב אותך, מבלי לדעת אם את/ה נאהבים או לא, להיות מפוטר, להודות שאני מפחד, לבקש סליחה.

היא המשיכה ושאלה אותם: איך זה מרגיש לך, להרגיש את הפגיעות הזו? בתחילה התשובות התמקדו במישור הפיזי ואחר כך עברו למישור הנפשי: להרגיש גוש בגרון או בחזה, דפיקות לב, ידיים מזיעות. פאניקה, כמו ללכת על חבל מתוח מעל תהום.

ובכן, מעיון ברשימה זו עולה כי אמנם היא עוסקת באנשים שחשים פגיעים או חשים פגיעות – אך אין בדבריה התייחסות לאיך זה קורה שאדם נעשה פגיע? ובכן השאלה קודם כל היא: האם כולם מרגישים פגיעים? והאם כל אלה שמרגישים פגיעים מרגישים פגיעים באותה המידה? התשובה לשתי השאלות היא שלילית. אלה שחשים את הפגיעות הם אנשים רגישים במיוחד. או כפי שאני מכנה אותם: עדיני הנפש. (וככל שאדם רגיש יותר, כך הוא יחוש פגיע יותר).

ועוד דבר, לא די בלהיות עדין נפש או אדם רגיש במיוחד, כי לחוות את המצב הנפשי הזה של פגיעות רגשית. אדם צריך קודם כל, להיפגע רגשית ולחוש כאב גדול בעקבות הפגיעה, כדי לפתח את הפחד ובעיקר, החרדה, מפני הפגיעה הרגשית הבאה. והחרדה הזו היא שמביאה אותו למצב ההמשכי הזה של פגיעות רגשית.

עם זאת, אחת מן העצות שהיא נותנת לסובלים מבושה ופגיעות רגשית (היא אכן כורכת את שניהם יחד) היא: לחבק את הפגיעות הרגשית אל תוך חייהם. שזו גם העצה של מחבר רשימה זו ביחס לחוויה של כאב רגשי המגיע לאחר שפגיעה רגשית ברגיש במיוחד, מתרחשת.

כלומר, פגיעות רגשית היא מצב מתמיד של תחושת חרדה מפני פגיעה עתידה. המערכת נכנסת ללחץ, מתח ובעיקר חרדה – בציפיה לכאב הרגשי הצפוי, כל המערכת נכנסת למצב חרום בגלל פגיעה רגשית וכאב בעקבותיה שאולי כלל לא יתרחשו.

צריך לציין כי לעיתים קרובות, עדיני הנפש סובלים גם מחוסר בטחון ומתחושה שהם לא טובים מספיק. וזאת בשל העובדה שהרגישות והעדינות שלהם נתפסות על ידי גסי הרוח והשולטים –כחולשה. וקשה להם (לשולטים) להתאפק מלפגוע באדם שהם תופסים אותו כחלש. (תוקפנות תמיד מופנית כלפי חלשים, או כאלה הנתפסים ככאלה).

פרופ' בראון גם מדברת על "לעבור את מחסום הבושה כדי להתחבר לפגיעות". ואכן. אך היא טוענת שכולנו חשים בושה (יחד עם הרגשת הפגיעות) וזה אולי נכון במידה מועטה לגבי חלק מן האנשים, אבל עדיני הנפש חשים זאת באופן אקוטי.

(בושה היא המפגש של חוסר הביטחון עם תוקפנות רגשית אפשרית).

פרופ' בראון צודקת בממצאים שלה, ובהמלצות שלה (לחבק את הפגיעות הרגשית אל תוך חייו של הפגיע רגשית), אך לעומת המלצותיה הנכונות, החברה, בגדול, ובעיקר אנשים כוחניים, תוקפניים וגסי רוח – ימשיכו לפגוע בעדיני הנפש ובאלה הרגישים במיוחד. והיות ומדובר באנשים רגישים מאוד, זו לא צריכה להיות פגיעה גדולה או גלויה במיוחד, זו יכולה להיות עקיצה קטנה, או אפילו שינוי של חצי טון בדיבור, או התחמקות במבט, ועבור הפגיעים רגשית – זה די והותר…

כתרבות שמבוססת על סגידה למצליחנים ובוז למפסידנים, שמעודדת תחרותיות – המלצותיה של פרופ' בראון נותרים איכשהו במגדל שן אקדמי. (פשוט, מול הפוגעניות הרווחת, צריך כוח מיוחד ובמיוחד מודעות עצמית גבוהה – כדי לחבק את הפגיעות למרות הכאב הרגשי שהפגיעה הרגשית מסבה). ואילו עדיני הנפש ממשיכים לחיות מכאב רגשי אחד לאחר. מצפים לפגיעה הרגשית הבאה. ועם כל כאב שנגרם מפגיעה רגשית נוספת -הם חשים את כל עולמם הפנימי, ובעיקר, הרגשי – מתרסק שוב.

גבריאל רעם.

1.2.14

מאמר זה הינו פרק אחד מסיפרם בכתובים, של גבריאל רעם וד"ר אסף יעקובי בשם: "פגיעה רגשית".

גבריאל רעם.

1.2.14

פגיעה רגשית: התיאוריה אודות הסכנות לטווח רחוק

אנשים עוברים דרך חייהם ופחות או יותר לומדים ויודעים ממה כדאי להיזהר, ממה להימנע, מאיזה אנשים כדאי להתרחק ובאיזה סיטואציות לא כדאי להיות מעורב. כמובן שכל אחד לפי נטייתו, אך ישנן מוסכמות של הגנה עצמית והפחתת סכנה. למשל, לא לפסוע בשעות לילה מסוימות, לבד, במקומות מסוימים (במיוחד אם את אישה), לא להשאיר תיק בבית קפה, ללא משגיח כשהולכים לשירותים. לא להשאיר את מפתח הרכב ברכב כשיוצאים לקנות משהו קטן בחנות ליד. לא ללבוש בגד חושפני כשאת מצויה בסביבת מגורים דתית-חרדית. לא לגלות לאדם שאיננו מכירים היטב את מס. כרטיס האשראי שלנו. ועוד ועוד.

בהתחשב במקרים, באנשים ובסיטואציות שאנו נזהרים בהם, ישנו תחום שאיננו מייחסים לו מספיק מסוכנות,  (ועל כן, הזהירות שלנו לגביו – מופחתת). והכוונה כאן לפגיעה רגשית. והמדובר לא סתם על סכנה של פגיעה רגשית, אלא על כזו שהיא מוזנחת ומודחקת ושאם היא שורדת בציר הזמן, היא עלולה לגרום לנזק רב.

לא מלמדים אותנו שפגיעה רגשית וחוסר היכולת של הנפגע לא לעשות ממנה עניין ולעבור לסדר היום – יכולה לטמון בחובה סכנה לנפגע. והסכנה היא התפתחות (התדרדרות, יותר נכון) של הפגיעה לפצע ומשם לאזור אסון שהזמן לא רק לא עוזר לרפא אלא דווקא יכול להפוך את הפצע השטחי ביותר לפצע אנוש.

הפגיעה הרגשית ואפילו הפצע הרגשי שנוצר, אינם מסוכנים, זו ההתפתחות של הפצע לאזור נגוע – היא המסוכנת. והסבר בהמשך.

אך ראשית צריך לראות כי למרות שישנה פגיעה רגשית אחת בזמן נתון, פגיעה זו יכולה להופיע במעין שלושה אזורים. אזורים בהם הפגיעה יכולה לצאת מן הכוח אל הפועל.

א.      האזור הראשון הוא האזור של יחסים או מערכת יחסים עם אחר (וישנו מצב שבו הנפגע לא עובר על הפגיעה הרגשית לסדר היום, ושומר אותה 'בבטן' ומפתח עוינות כלפי הפוגע).

ב.      הדינמיקה השניה, הוא אזור של יחסים בין האדם לעצמו. (וישנו מצב שבו הנפגע לוקח פנימה את הפגיעה הרגשית, אך בגלל רגשותיו הפרועים הפגיעה רק מכניסה אותם לסערה יותר חזקה מאשר לפני הפגיעה)..

ג.       בדינמיקה השלישית גם כאן זה אזור של יחסים בין האדם לעצמו. (וישנו מצב שבגלל שליטה הדוקה על הרגשות, הפגיעה עוברת לרמה הפיזית. ומשם או לניקוז אל מחוץ לגוף, או פיתוח של מחלה גופנית).

המערכת הרגשית שלנו מאוד מאוד פגיעה והשאלה היא לא אם אדם עלול להיפגע רגשית או לא. ברור שתהיה פגיעה, כי הרגשות שלנו חשופים (ועל כן פגיעים) – אלא השאלה צריכה להיות: מה קורה לפגיעה עצמה לאחר שהאדם נפגע. במקרים רבים הפצע הרגשי מחלים מעצמו. אך במקרים שבהם הפגיעה רגשית קשה במיוחד או שלאדם קשה להשלים עימה (מסיבה זו או אחרת) – לא רק שאין החלמה, אלא  יכול להיווצר מצב בו הפצע הרגשי יכול להחמיר ולהפוך, כאמור, לאזור נגוע.

אם נשווה את זה לפגיעה פיזית שיוצרת פצע חדירה פיזי – אז אם הפצע מטופל קרוב לזמן הפגיעה, יש אפשרות על ידי חיטוי ותחבושת שתכסה ותבודד מזיהום את האזור הפצוע – שהפצע יחלים. אך אם הפצע מוזנח, ולא נחבש, הזמן רק יעשה לו רע, הפצע יזדהם ואז יעמיק והזיהום עלול להגיע עד מערכת הדם ואז זה כבר מסוכן. כך גם בפגיעה הרגשית; מן הבחינה שאם הפגיעה הזאת לא מטופלת בזמן אמיתי, מקבלת טיפול שימנע המשך התפתחות של הפצע הרגשי שנגרם כתוצאה מן הפצע – אזי היא תתפתח ותתגלם באופן אנוש בשלושת  האופנים השונים, כל התגלמות נופלת באחת מן הדינמיקות או האזורים שהוזכרו למעלה: הראשון בין אדם לחברו, והשני והשלישי בין אדם לבין עצמו. בראשון הורסים בסופו של דבר, מערכת יחסים, ובשני ובשלישי, הנפגע בסופו של דבר הורס את עצמו ברמה זו או אחרת.

ועתה לדוגמה.  הדוגמה תהיה של פגיעה במישור של מערכת יחסים;  יכול להיות מצב של מערכת יחסים שהתחילה מוקדם בשנות העשרים לחייהם של בני הזוג,  והיה ויכוח קשה, אחד מהשניים פגע באחר פגיעה רגשית קשה. והנפגע אולי אפילו חש מושפל על ידי כך שהפוגע לא רק פגע בו אלא בנוסף לכך אף גרם לו להיות זה שמתנצל. כלומר, הנפגע נאלץ ל'התקפל' ולבקש סליחה מן הפוגע. אך (במקרה של התפתחות אזור נגוע) הוא עושה זאת רק כלפי חוץ, ובפנים הוא לא יכול להשלים עם העלבון והפיחות במעמדו הרגשי במערכת היחסים. שני אלה (הפגיעה הרגשית וההתנצלות שלו) גרמו לנפגע/קורבן לפגיעה קשה בדימוי העצמי ובכבוד העצמי שלו, שתי תוצאות עמם אינו מסוגל להשלים ועימם אינו מסוגל לחיות.

עד כאן אין כל חדש. הנקודה כאן היא שהפגיעה הרגשית הזו יכולה להישאר אצל בן/ת הזוג שנים על שנים ולהתפתח עוד ועוד… וזאת מכיוון שהיא מוזנת על ידי אירועים דומים נוספים של ויכוח או חוסר הסכמה. או שפשוט הנפגע לא מצליח להיפטר מן הפגיעה. הוא אמנם הדחיק אותה, אך זה דווקא איפשר לה 'לשגשג' עוד יותר באפלה בחוסר המודעות העצמית. ומפעם לפעם הפגיעה הרגשית המודחקת הייתה עולה לפני השטח, או בגלל מחזוריות או בגלל פגיעה נוספת, ואז בדרך כלל האדם הנפגע נותן לזה עוד טעינה עוד צידוק עצמי על העוול שנעשה לו ומה שמגביר את ה'אנטי' כלפי האחר הפוגעני. ואז משקיבלה הפגיעה עוד הזנה  – הפגיעה מתרחבת והופכת לאזור נגוע יותר ויותר רחב.

יכול להיות מצב במערכת יחסים או ידידות, שנמשכת אפילו שלושים שנה. שבמהלכם  פגיעה רגשית מסוימת הולכת וגדלה הולכת ומתעצמת. יש לה חיים משל עצמה והיא 'סוחבת' ('מושכת') לאזור הפצע הרגשי יותר ויותר אנרגיה. עד שמגיע הרגע שהדינמיקה של הפגיעה (אפילו מלפני 30 שנה) הופכת לכל כך רחבה וכל כך מקיפה עד שהיא עלולה לחנוק את מערכת היחסים והבן אדם שנפגע לא יכול לחיות יותר עם אותו בן אדם כי הפגיעה 'הרעילה' אותו בהדרגה וכך סגרה אותו רגשית כלפיו ככל שעובר הזמן.

זו דוגמה של פגיעה רגשית לטווח רחוק במערכת יחסים זוגית, או בינאישית, במשפחה, בעבודה, בידידות או בזוגיות. הנפגע לא יכול להשלים עימה ועל כן הוא מחזיק בה, מזין אותה והיא מתפתחת עד שהיא יכולה לגרום לקריסה סופית של מערכת היחסים. כמובן שכל זה לא חייב לקחת 30 שנה, במרבית המקרים זמן הקריסה קצר בהרבה. זה יכול להגיע עד לשלושים שנה רק אם יש סיבות חזקות במיוחד שמשהות את הקריסה, אך בכך גם מאפשרות לפגיעה להתעצם עוד יותר. הזמן פועל לרעתה של הפגיעה, כי כשהאדם נפגע, זה כואב לו, וכשכואב אי אפשר שלא להפנות לשם אנרגיה רגשית, שנותנת כוח לפגיעה, מה שמאפשר לה להמשיך ולגדול עד לקריסה של מערכת היחסים. הפגיעה הרגשית היא כמו טרמיטים, שאוכלים את השולחן (מערכת היחסים)  מבפנים, עד שהשולחן קורס.

שתי הפגיעות הרגשיות האחרות, הן פגיעות שבהן הנפגע לא פונה כנגד מישהו בחוץ (בדרך כלל הפוגע) אלא פונה כנגד עצמו. בדרך כלל במישור הראשון מדובר באדם עם אגו חזק שיכול להחזיר את הפגיעה בחזרה החוצה, כלפי הפוגע. בשני המקרים הנותרים מדובר מן הסתם באגו חלש יותר (אין לו יכולת וכוח להתמודד עם האחר החזק יותר) ועל כן הוא מפנה את הפגיעה כלפי עצמו.

אדם שנפגע ואין לו מספיק זעם כדי לצאת נגד מקור הפגיעה – נותר עם מטען אנרגטי, רגשי – שבלית ברירה (ובעיקר מחמת דימוי עצמי נמוך) הוא מפנה כנגד עצמו. זה מופיע בו בדרך כלל כרגשות אשם; 'אני אשם שקרתה הפגיעה הזו', 'הבאתי את זה על עצמי', הוא לוקח על עצמו את האחריות על הפגיעה הרגשית.

עד כאן מה שקורה במישור השני והשלישי דומה עד זהה למה שתואר לגבי המישור הראשון. ועתה להבדלים. וראשית למישור השני, כאן מדובר על אדם שהוא חסר שליטה רגשית והרגשות שלו לא יציבים, פרועים וחסרי משמעת עצמית  – ואז ההרס לטווח רחוק יתגלם במערכת הפסיכולוגית-נפשית שלו. בגלל ההתפרעות חסרת הריסון של הרגשות הן אינן יכולות להכיל את הכאב הרגשי שיצרה הפגיעה, והם ייצאו משליטה וינפצו את כל הגבולות והסדר הקיים ברמה הפסיכולוגית. יחד עם הרגשות הפגועים, שכמו גלים מאוד גבוהים וסוערים בים זה מתנפץ אל גבולות העצמי – ואז גבולות העצמי יכולים לקרוס והאדם נכנס לטירוף מערכות , אפילו עד לאיבוד קשר בינו לבין המציאות. והכאב עתה לא רק שוכן באזור הפגוע ברגשות הוא הגיע לכל חלק במערכת הפסיכולוגית הקורסת (בגלל שאין בידוד וגבולות בין אזור לאזור במישור הפסיכולוגי) והסבל הנפשי במצב הזה הוא גדול מאוד. כך באשר לרמה השנייה. הקריסה היא של גבולות העצמי והאדם או עומד על סיפה של הפרעת אישיות גבולית או אף מחלת נפש של ממש, כגון סכיזופרניה).

וכאן אנו מגיעים לפגיעה רגשית ברמה השלישית. כאן האדם גם פונה נגד עצמו  אך רגשותיו הם תחת שליטה ומידור הדוקים (אולי במקרים מסוימים, הדוקים מידי) – האדם למעשה מדכא את רגשותיו ביד רמה.

במצב כזה הרגשות במצב של פגיעה – לא יוכלו להתפזר לצדדים ולגרום להרס של המערכת הפסיכולוגית כמו בצונמי, כאן האדם מדכא את רגשותיו ועל כן הוא לא יאפשר לפגיעה להופיע ברמה הרגשית. ואז הפגיעה הרגשית מודחקת עד לרמת הגוף. הפגיעה תופיע ותגרום לנזק במישור הגופני (מחלה גופנית). שעלולה אף להיות מחלה הרסנית וסופנית.

במקרים רבים (במצב השלישי) הגוף אכן מצליח לנקז החוצה פגיעה רגשית. אך במקרים בהם יש רצף של פגיעות או מקרים בהן הפגיעה הרגשית קשה וכואבת במיוחד – המערכת הגופנית לא יכולה לנקז את זה החוצה ואז הגוף נשאר 'תקוע' עם פגיעה רגשית ברמה הגופנית. והיא תחפש אבר חלש, אבר שהוחלש בצורה זו או אחרת והיא מתקבעת באותו אבר. וברגע שהפגיעה המכווצת והטעונה הזו מתקבעת באבר, שם יכול להתחיל גידול סרטני.

אז שוב,במצב הראשון הפגיעה הרגשית מוחזרת לפוגע והורסת או אותו, או את מערכת היחסים או את שניהם.

 במצב השני הפגיעה נשארת אצל הנפגע במישור הפסיכולוגי ובשל רגשותיו הפרועים היא מתפזרת לצדדים והורסת את כל שהיא פוגשת.

 ובמצב השלישי היא מתכווצת על ידי הדיכוי החזק של האדם על רגשותיו, הופכת למשהו מאוד מרוכז ואז אין ברירה למערכת אלא לדחוף אותה (מטה) כלפי הגוף, כדי שהגוף ינקז אותה החוצה.

עכשיו כמובן שישנה דרך למנוע ובמידה הרבה יותר פחותה, להפסיק את ההתדרדרות של הפגיעות הללו, למנוע מהם להפוך לקריסה של מערכת יחסים, להפוך להפרעת אישיות או להפוך לסרטן.

על האדם לפתח, לשם כך,  מודעות עצמית. לבוא אל עצמו לא רק בסובייקטיביות מזדהה עם הפגיעה הרגשית, אלא דרך ווקטור ניטרלי, שבוחן את שקורה לו לא רק דרך העיניים של 'טוב לי לא טוב לי', (זו אחת המשמעיות של בגרות נפשית, שלא הרבה אנשים מצליחים להגיע אליה), אלא גם במבט לא מעורב, לא מזדהה.  רק במצב כזה האדם יכול לתפוס את הפגיעה לפני שהיא חודרת פנימה, מודחקת והופכת לאנושה. רק מודעות עצמית אמתית יכולה 'לתפוס' את הפגיעה לפני שהיא יוצאת משליטה, ואז האדם שהצליח לפתח מודעות עצמית –  מסוגל להתנתק ממנה (מן הפגיעה הרגשית) בכוח המודעות העצמית, המשמעת העצמית והיכולת שלו לא ללכת לאיבוד במה שקורה לו, במיוחד לא במה שמסב לו כאב רגשי.

וכשהוא 'תופס' את הפגיעה הרגשית לפני שהיא מצליחה להשתרש בפנים, עליו לנתק את תשומת הלב שלו מן הפגיעה הרגשית, אך יחד עם זה לא להדחיק אותה. כלומר להשאיר אותה באור המודעות, שני אלה הם קשים מאוד לביצוע. הרבה יותר קל להדחיק את זה לתת מודע, מחמת חוסר יכולת לשאת את הכאב הרגשי.

לסיכום:

חשוב להבין שלאחר שהפגיעה הרגשית הצליחה לחדור פנימה ( על ידי שילוב של חוסר מודעות עצמית ויכולת הדחקה) היא לא יכולה להתקיים, ובטח שלא תקופה ארוכה, ללא הזנה של הפגיעה על ידי התייחסות. ההתייחסות אל הפגיעה המודחקת נותנת לה כוח ומאפשרת לה לגדול ולהתרחב.

והיא מתרחבת במידה והאדם שנפגע חושב על הפגיעה, או חושב על האדם שגרם לו לפגיעה ומזין אותה ונותן לה אנרגיה.

פגיעה ששרדה 30 שנה והרסה מערכת יחסים, לא יכולה להחזיק מעמד אלא אם כן האדם שנפגע, מפעם לפעם, נותן לה כוח.

כך שיש לנו שלוש קריסות כתוצאה מפגיעה רגשית שהודחקה וקיבלה הזנה, בעת ובעונה אחת: קריסה של מערכת יחסים, קריסה של איזון נפשי, וקריסה של הגוף.

עד כאן לגבי השפעת פגיעה רגשית על האדם כפי שהיא מתפלגת על פי מבנה האישיות של האדם (ומצב הרגשות שלו) לשלוש חטיבות שונות של קריסה (כתוצאה מן הפגיעה הרגשית).

אך כדי להיפגע באופן כה קשה עד שזה מביא לפגיעה אנושה שמובילה לקריסה של מערכת כלשהי – יש צורך גם במטען גנטי מסוים, שניתן לקרא לו: "אנשים רגישים במיוחד", "עדיני הנפש", וכו'. (אנשים שאולי מאוחר יותר יהפכו לאמנים יוצרים או שיתוייגו על ידי החברה כאאוטסיידרים).

הצירוף הזה של פגיעות פוטנציאלית גבוהה (אנשים רגישים ועדיני נפש) ופגיעה רגשית עוצמתית מצד מישהו שבדרך כלל קרוב אלינו באופן כלשהו – הם שעלולים להוביל לאחת משלושת הקריסות שתוארו מעלה:

א.      קריסת מערכת היחסים עם הפוגע

ב.      קריסת גבולות השפיות והאיזון הנפשי והפסיכולוגי.

ג.       קריסת הגוף ע לידי גידול סרטני או מחלה מסכנת חיים אחרת.

**

גבריאל רעם

 9/10.10.13

הפעלת כוח הרצון לעומת הפעלת פולס תודעתי

אנו חיים, פועלים ו… הכול בסדר. האמנם? ובכן, אנו מפעילים המון כוח על עצמנו; כדי לשרוד, כדי לפעול, כדי להגיע להישגים, כדי להצטיין – מכריחים את החלקים הלא ממושמעים בנו, למשל אלה שלא רוצים לקום בבקר, ולא רוצים לשטוף כלים  ולא רוצים להרים טלפון בחג, לא רוצים להתכונן לבחינה, לא רוצים לגמור את יום העבודה, ועוד – לעשות זאת בכוח.

מפעילים מאמץ, ואם לא הולך אז עוד יותר בכוח.

וזאת מכיוון שאנו לא ממש סומכים על עצמנו. משוכנעים בתוך תוכנו, שבאופיינו, אנו בטלנים ובהתנהלותנו אנו עצלים.

אנו מטילים ספק בכך שבכלל נעשה משהו ללא שנפעיל קודם כל מאסה של כוח מאסיבי (כוח רצון).

אך צריך לזכור, על כל הפעלת כוח כלפי משהו, אותו משהו יגיב בכוח נגדי שווה בכוחו לכוח שהופעל עליו. זה חוק פיסיקלי.

כאשר אנו נשענים על קיר, או דוחפים אותו, אנו לוחצים על מעין "קפיץ". כאן פועל כוח הנקרא: "הכוח הנורמלי". אנו נמצאים באינטראקציה עם הקיר שמפעיל עלינו כוח בכיוון נגדי, מן הקיר והלאה. כאשר אנו דוחפים את הקיר, הוא דוחף אותנו.

והישגים רבים בחיינו שהושגו על ידי הפעלת כוח – מלווים בפעולת נגד מרדנית של המערכת עליה הופעל הכוח. (למשל, עליה דראסטית במשקל לאחר דיאטת הורדת משקל אגרסיבית, ועל כך בהמשך).

אך הפעלת הכוחנות הזו על החלקים הגסים, הסרבנים והפראיים שבנו, שוברת את גבם ואת רוחם של החלקים היותר עדינים בנו.

וזה חוץ מזה שהפעלת הכוח משתלטת בעיקר על  החלקים מוטוריים, העוסקים בפעולה, שינון ותנועה – אך לא משתלטת כלל על החלקים הרגשיים והייצריים, הם כלל לא מגיבים לכוח, כי הם מצויים ברמה שמעל לכוח אגרסיבי, כפי שהפעלת לחץ על מיים לא תזיז אותם ממקום למקום, כי הם ברמה שמעל למוצק. הפעלת הכוח תשפיע על מוצק בלבד, לא על מצבי צבירה של מים ואויר. אותו הדבר לגבי הפעלת כוח על החלקים שמעל לעשייה ופעולה. והכוונה בעיקר לחלקים הרגשיים. הם לא יגיבו להפעלת כוח.

עד כאן על 'מה לא'. אך מה כן? איך לגרום לנו לפעול ולהגיע להישגים ללא הפעלת כוח (הרצון)?

ובכן, במקום להפעיל כוח – לעבוד בשכל, כמו שאומרים. 'לא בכוח, כי אם במוח'… והכוונה כאן: במקום להפעיל כוח, להפעיל את החשיבה כנותנת הנחיות וכיוונים.

הדרך בה המכונה האנושית הייתה יכולה (ואולי אמורה) לעבוד זה על ידי הפעלת פולסים (PULSES) חשמליים עדינים, דרך מחשבות מודעות  ולא על ידי הפעלת כוח (רצון) משתלט או אפילו מדכא, על החלקים הפראיים והסרבניים שבנו.

ושוב, אנו מפעילים כוח כי אין לנו אמונה במערכת שלנו שתגיב להנחיות כיוונים עדינות. אנו מאמינים בהפעלת כוח רצון. כל חיינו וכל התרבות האנושית פועלת בכוח אמונה חזקה בכוח הרצון.

אך אפשר להשיג הרבה יותר על ידי שידור שדרים עדינים לתת מודע. התת מודע שלנו תוכנת מעצם טבעו להגיב להכוונות עדינות ולא לכיסוח כוחני. הפעלת כוח אגרסיבי תשפיע על החלקים הגסים שבנו, על החלקים המוטוריים ועל המסכה החברתית. אך החלקים היותר עדינים (כמו הרגשות) כלל לא מגיבים לכוח אגרסיבי, והחלקים היותר עדינים ואפילו רוחניים, מתרסקים נוכח הכוחנות הזו המופעלת עליהם.

וכאן ניקח פסק זמן קצר. מה שמעניין בכל זה היא התפתחות התרבות האנושית במישור הטכנולוגי. הנה דווקא שם, הפלא ופלא, הכול הולך לכיוון של הפעלת פולסים אלקטרוניים עדינים שמפעילים מכשירים עוצמתיים, כגון: מיקרוגל, טלפונים סלולריים, מסכי טלוויזיה ועוד. פעם כדי להדפיס במכונת כתיבה היה צורך ללחוץ בחוזקה על המקשים, והיום במקלדת מספיק לגעת, או בסמארטפון נוגעים באייקון ומחוללים פעולה שלמה. דווקא שם, בהתפתחות הטכנולוגית העכשווית, הכיוון הוא הפעלת תנועה, או תגובה, או התרחשות, על ידי פולסים עדינים ביותר. רכבות עבדו עד לא מזמן, על ידי הפעלת כוח; מנוע קיטור הוא מנוע בעירה חיצונית בוכנאי, המופעל על ידי לחץ קיטור. כיום קטרים יכולים לייצר עבודה בעזרת דלק, או לשאוב את האנרגיה שלהם ממקור חיצוני. קטרים מודרניים מופעלים לרוב בהזנה חשמלית חיצונית. פעם נסעו בעגלות או מרכבות שנמשכו בכוח על ידי סוסים, היום המנוע הוא פנימי ועצמי, המכונית מניעה את עצמה ושוב, ידי פולסים עדינים שיכולים להפעיל ולייצר כוחות סוס מעל ומעבר לדמיון. שיטת הדפוס האגרסיבית של פעם עוברת לשיטה הדיגיטלית  ששוב, עובדת על מקשים שמשדרים תדר שמפעיל את מכונת הדפוס. כאן ישנה פרוגרסיביות מרשימה במעבר מהפעלת כוח לשימוש במתגים ואימפולסים אלקטרוניים. (אמנם לא בכל השטחים, בשטח התרופות למשל אנו עדיין 'מפגיזים' את המערכת בכימיקלים כוחניים ביותר).

הכול מתבצע חלק, ללא רעש או הפעלת כוח.

ויש כאן מסתורין גדול, כאילו מה שהיה אמור להתרחש באיך שאנו מפעילים את המערכת האנושית ברמתה הגבוהה – מצא דווקא ביטוי בטכנולוגיה. כאילו שהממציאים השונים שקידמו את הטכנולוגיה בעשרות השנים האחרונות 'עלו' על משהו, קלטו משהו נכון בדרך בה צריך לפעול ולהנהיג, אך כמו כל התרבות האנושית בכיוונה הנוכחי מזה זמן רב, היא מעתיקה את מה שאמור להיות הדרך בה אנו מפעילים ונוהגים בחיינו הפנימיים – אל החוץ. הפעלה חיצונית שבאה במקום איך שהיינו אמורים להפעיל את עצמנו.

מה שהיה אמור להיות תהליך של עבודה פנימית: להתמיר הפעלת כוחנות פנימה – במתן כיוונים והנחיות עדינות על ידי חשיבה וכוח הדמיון (דמיון מודרך) – הופך להיות יותר ויותר כוחני ומרסק עבור החלקים היצירתיים והרוחניים שבנו.

כאמור, לנו יש ספק אם המערכת הפנימית שלנו, אותה אנו חווים כעצלה ומבינה רק כוח… תתייחס בכלל לפולסים כה עדינים. אך מה שכוחני לא בהכרח אפקטיבי יותר. בכל מה שקשור לחלקים היותר משוכללים במערכת האנושית – הם מגיבים הרבה יותר טוב להכוונות והנחיות עדינות. וזאת מבלי לרסק אותם. (כי מה שטוב לחלק המוטורי שבנו שזקוק לבעיטה וכוחנות מתונה – כדי לצאת לריצה או לקום בבקר מן המיטה – לא בהכרח טוב לחלקים היצירתיים, נפשיים ורוחניים שבנו).

חונכנו להאמין שמה שלא בא בכוח – יבוא עוד יותר בכוח. אפשר להגיד, כי למשל, בכל הנוגע ללימודים, מכיתה אלף ועד הדוקטורט – הכול נעשה על ידי כוח רצון. אין כמעט אדם שעושה שיעורים, עושה עבודות ומתכונן לבחינה שלא מתוך הכרחה עצמית.

אנו מאמינים שאם אין לנו הישגים זה בגלל שלא הפעלנו מספיק כוח (רצון).

אך אפשר לוותר במידת מה, על הפעלת כוח ולעשות סובלימציה לכיוון של הפעלת כיוונים והנחיות. וזה הרבה יותר אפקטיבי ופחות הרסני. למשל דיאטה להורדת משקל, אפשר להכריח את עצמך לרעוב ולאכול מאכלים תפלים. האדם יוריד משקל, אך מערכת האכילה, כמו כל מערכת שמופעל עליה כוח, תגיב בכוח נגדי, שיביא את האדם להעלות את כל המשקל בפריצה הראשונה של המסגרת שכפה על עצמו ואפילו יותר מכך.

אך ניתן (לעומת זאת) להפנות מודעות ניטרלית, שקטה ומפקחת על אופן האכילה שלנו, ומתן הנחיה לכיוון של אוכל בריא ודל קלוריות. דבר זה נעשה לעיתים רחוקות, (בדרך כלל זה מגיע בשמירה על משקל לאחר ירידה). איננו נותנים הזדמנות להוריד משקל על ידי הפעלת מודעות ניטרלית ומפקחת כי אנו לא מאמינים שמערכת שלנו תגיב רק למודעות והנחיות תודעתיות, אנו מאמינים שהיא מגיבה רק לכוח. אנו פוחדים להרפות מהכוחנות, פוחדים מהווקום שייווצר במרווח שבין אכילה פרועה ומשולחת רסן ובין אכילה מבוקרת. פוחדים שעד שנפעיל את המערכת היותר גבוהה של מתן כיוונים (בפער הזה שבין הפעלת כוח למתן כיוונים) הכוחות הפראיים ישתלטו על המערכת.

אך דיאטה, דרך מודעות צופה מפקחת, תביא לתוצאות משובחות הרבה יותר וללא תגובת נגד חריפה של המערכת. היות ולא הופעל כוח.

המערכת שלנו מאוד משוכללת והיא תגיב טוב יותר להפעלת כיוונים חשיבתיים מאשר להפעלת כוח.

בהקשר זה אנו מוצאים תימוכין לגישה זו מצד גדולי החסידות: הבעל שם טוב והמגיד ממזריץ: …"אין להבין את פעולת ההתבוננות החסידית רק כאירוע פנימית בתוך האדם. הגישה המתבוננת המשולבת עם ההפנמה ההכרתית המניחה ש'במקום שאדם חושב שם הוא נמצא' משמעה, שהפעילות המחשבתית היא פעילות ממשית. ההתבוננות יוצרת אפוא מציאות או משנה את המציאות." …"הבעש"ט והמגיד אינם חושבים שהתהליכים הפנימיים הם אשליה פנימית של המתבונן אלא הם ממשיים". (מקדש אדם, ד"ר רון מרגולין, עמ' 198, הוצאת מאגנס).

ואם להיתלות באילנות גבוהים אז פיזיקת הקוואנטים מייחסת חשיבות רבה להשפעת הצופה על התהליך שבו הוא צופה: "תורת הקוונטים מציגה את הרעיון בדבר השפעת הצופה על אותה מציאות. מחזירה את האחריות לידיו של האדם להיותו שותף פעיל ביצירת המציאות שלו"…. (ד"ר רונית רותם)

או: " הצופה – מעצם העובדה שהוא צופה –  משנה את מה שהוא צופה בו. לפי תורת הקוונטים, אין דרך להתבונן בעולם מבלי לשנות אותו." (פרופ' דורית אהרונוב, מתוך: "אודיסיאה").

ובחזרה להתפתחות הטכנולוגית, כל זה מביא למחשבה שההתפתחות הטכנולוגית שהגיעה לרמה שהניהול הפנימי שלנו היה צריך להגיע אליה –  היא מעין מנגנון פיצוי, שבא להפיס את דעתנו לגבי התקדמות במערכות ההפעלה שלנו. רק שהעתקת הזירה מחיינו הפנימיים למישור הטכנולוגי, אולי מעניקה תחושה של קידמה והתפתחות לכיוון הנכון. אך המישור שבו זה מתרחש הוא לא יותר מאשר הסחת דעת וטפיחה עצמית על השכם, שמסתירה מעינינו את אי ההתרחשות של אותו מעבר ואותה התקדמות והתפתחות  (מהפעלת כוח להפעלת מודעות שולחת כיוונים) בחיינו הפנימיים.

גבריאל רעם, 30.8.13

**

הערה: ישנה שיטה ותיקה לטיפול בכאבי גב בעיקר, דרך  עבודה על תנוחות, בעיקר תנוחת עמוד השדרה. זוהי שיטת אלכסנדר. בשיטה זו, המטפל מעביר אל המטופל כיוונים לתנועה כלפי מעלה, מטה, קדימה או אחורה, וזה מגיב לכיוונים ששולחת ידו של המטפל לאזורים שונים בהם ידו נוגעת. והפלא ופלא, לאחר זמן קצר, המטופל מחליף את התנועה שמופעלת על ידי  מאמץ, לתנועה שמגיבה לכיוונים והנחיות. אמנם הנחיות שעוברות דרך ידיו של המטפל (ולא המטופל הוא ששולח אותם), אבל זה בכל זאת מעבר משיטה של תנועה על ידי הפעלת כוח, לשיטה של תגובה להנחיות. גם אם הנחיות שבאות מגורם חיצוני לאדם.

בשבי עריצות מצבי הרוח הקיצוניים.

חלק א': חיי תולעת

כפי שאנו חושבים שכשאנו שומעים אנו גם מאזינים, וכשאנו מסתכלים אנו גם רואים, וכשאנו מדברים – אנו משוחחים, כך נראה לנו שכשאנו מתקיימים אנו חיים. אך 'לחיות', יכול להיות (ואולי אמור להיות..)  כמו נהר; רצף בלתי קטוע המתחיל ממעיין (לידה) ועד האוקיינוס הגדול (מוות) שהולך ונחלש או הולך ומתחזק ככל שיובלים חדשים מתחברים אליו. אך חיינו אינם רצף של זרימה. לא של האני, לא של אנרגיה של חיוניות וודאי שלא של מודעות עצמית. כל זה מופרע ונקטע על ידי סכרים פתאומיים של: 'טוב לי' ל'רע לי', של: 'אני מצליח' 'אני נכשל'. סכרים זו אנלוגיה אחת, בתי כלא זמניים, או מעצרים מנהליים – זו אנלוגיה אחרת. עוברים מבית כלא אחד (להרגיש טוב) לשני (להרגיש רע) ואין מרווחים, או רצף פנימי, שבהם יכול לחיות אני, חיים פנימיים ואולי אפילו מודעות  עצמית. כש'טוב לי'  – אני נולד ומת כשמפסיק להיות טוב, כשרע לי, אני נולד, ומת כשמפסיק להיות רע. כאמור, אין 'אני' רציף שמתקיים כל הזמן. ואם יש, אז יש נפילות מתח גדולות, חושך גדול, התנתקויות של הזרם (זרם החיים הפנימיים, זרם העצמיות) – בכל מעבר במצב של 'טוב לי' למצב של 'רע לי' ולהיפך. הדומיננטיות העצומה של שני עריצים אלה בחיינו, מונעת כל היווצרות של  הוויה, של היות, של ישות, של BE. כל אחד מהם הוא 'סוף העולם' עבורנו. הכל צריך להיפסק כשאחד מהם נכנס לתמונה. ובכל מצב נתון, אני נתונים באחד ומשתוקקים או פוחדים מן האחר. שניהם כשני הרים ענקיים שמסתירים לנו את נוף חיינו. או יותר נכון, שניהם כאצבע המונחת כה קרוב לעין עד שהיא מסתירה אותם. ואנו כה מסורים להם,   עד שההתמסרות הזו לשניהם, לא מותירה מקום לכלום שיתהווה מתחתם וביניהם, שיתקיים למרותם ותוך כדי שליטתם, מעין חוט מחרוזת. אנו משחקים עם חרוזים, חרוז לבן, חרוז שחור, חרוז הצלחה, חרוז כישלון. ואין חוט מחבר שעליו תלויים כל החרוזים. הם מפוזרים בבלגן במרחבי חיינו. ואנו 'קמים לתחיה' עם תחילת הגירוי העצום, הריגוש הגדול של כל אחד מאלה. ריגושים שנדמים בעינינו כחיים עצמם, כאילו אנו חיים…

לחיות מונעים על ידי 'טוב לי' ל'רע לי', ('הצלחתי', 'נכשלתי') הוא מעין מצב של תולעת…  התולעת חיה בהתרחקות מכאב והתקרבות למה שעושה לה טוב. הכבשה למשל, יותר מורכבת ולא מונעת רק על ידי זה, (התרחקות מכאב והישארות או התקרבות למזון או רבייה) יש לה חמישה חושים, (בניגוד לתולעת שיש לה רק את חוש המגע) יש לה מוח, יש לה רגשות, היא רוקמת יחסים רגשיים, עם ולדותיה, עם חברותיה לעדר, יש לה מנהיג/ה, יש לה מיקום ברור בעדר ועוד. היא ברמה מעל לתולעת, ה'טוב לי רע לי' אינם השולטים היחידים.  ואילו התולעת נתונה כולה לדיכוטומיה של בין טוב לה לרע לה. להיות תולעת זה להיות משועבד לאינסטינקט, רק שהתולעת אינה סתם משועבדת, האינסטינקט הוא כל חייה. אך אנו הרבה יותר מאשר האינסטינקטים שלנו, ויכולים להיות עוד יותר מזה. ואם טוב לנו או רע לנו, זה יכול להיות משני לעצם זה שיש לנו חיים פנימיים. מותר האדם מן התולעת והכבשה הוא ביכולת לחיות בהתאם למטרה/יעד שהיא מעבר לסיפוק המערכת הגופנית והפסיכולוגית שבה הוא חי.

אם לבעלי חיים יש כבר רגשות, יחסים ומבנה חברתי. לאדם אמורה להיות מודעות עצמית. לדעת מה קורה בתוכו, ואז החוט של המחרוזת משנה את איכותו, הוא לא החוט הפשוט של החיים שעוברים ביונק. הוא כבר מצד אחד העצמי (היכולת לזהות עצמך כעצמך עם זהות נבדלת ומסוימת) ומצד שני מודעות עצמית. זהו כבר חוט מחרוזת של כסף או זהב

המודעות צריכה להיות נוכחת במקטעים האלה וביניהם, אז האדם יכול לצמוח ולחיות. הנוכחות של המודעות, בין העריצים ותוך כדי היותם, מאפשרת לעצמיות של האדם להתפתח, והוא יכול לעבור למצב התפתחותי גבוה יותר. המודעות (העצמית), כמו חוט המקשר בשרשרת חרוזים שחורים ולבנים, צריכה להיות בתוכם וביניהם. אחרת האדם לא ממש חי (במלוא מה שאפשרי לו מבחינת הפוטנציאל שלו), הוא נתון במידה רבה למרות ולשליטה של הרגשות האינסטינקטיביים (להרגיש טוב, לא להרגיש רע) שלו . אם האדם לא שלה מן הרגעים הללו עצמיות קבועה (הוויה פנימית), וחוכמה, באמצעות מודעות, לא נשאר דבר. זאת המשמעות של מצב תולעת.

ובחזרה לחיי התולעת. אנו יכולים לפתח עצמיות פרמננטית ומתמשכת ששום מצב רוח לא יכול לנתק אותה, וגם מודעות עצמית שלא פוסקת עם התרחשות של טראומה או התעלות ואושר מקומי. אך המצב הנוכחי לגבי המין האנושי כמין אנושי – שאנו חיים במידה לא מבוטלת, חיי תולעת, בורחים מכאב ורצים אל התענוג.

וכאן יכולה להישאל שאלה פרקטית: האם אפשר בכלל לפתח מודעות ועצמיות ולהגיע למצב של BE  בהתחשב בכוח העצום של שני הטירנים הללו על חיינו? ובכן כנראה שלא. ללא החלשה משמעותית של כוחם על ידי הצבת גבולות ברורים להתפרעות הקיצונית שלהם, לא יתפנה לנו מקום בחיינו הפנימיים, שם תוכל העצמיות לצמוח והמודעות להתרחש.

ואיך עושים זאת. איני רוצה כאן להיכנס לעבי הקורה של החלקים המכאניים של כל זה. כי מסה זו אינה Manual , חוברת הדרכה. אך בכל זאת קצה חוט: יש דרך להגביל את הכוח של 'להרגיש רע' וזה לא לתת לפגיעה להפוך למשבר. לא להזין את הרגשה רעה ובכך להעצימה. למעשה אין לה את הכוח מלבד הכוח שאנו מעניקים לה (על ידי כך שאנו מתהפנטים ממנה). לעצור את הסחף הרגשי שנוצר כתוצאה מפגיעה רגשית או עלבון, כבר בהתחלה, לפני שהם הופכים לטראומה.

והדרך להגביל את ההתפרעות של 'להרגיש טוב' היא על ידי מניעת הווליום ומצב ההיפריות של ההרגשה הטובה. לשון אחר: לא לתת לרגשות החיוביים להביא אותנו למצב של ריגוש גבוה. גם כשאנו מרגישים טוב (במיוחד אז) לא לתת לזה לסחרר לנו את הראש ולא לתת לחגיגה הרגשית לצאת משליטה. כי גם זה משתק את כוח החיים והמודעות.

בקיצור: האתגר הגדול של בניית חיים פנימיים המשכיים ומודעות עצמית סובב סביב היכולת לנהל את רגשותינו.

חלק ב': האין

עכשיו, על פניו נראה כי הסיבה להתמכרות הזו לשני הרגשות הללו של 'טוב לי' ו'רע לי' נעוצה בדומיננטיות הגדולה שלהם עלינו. אך האמת היא שהסיבה להתמכרות הזו לשני העריצים הללו היא יותר סמויה ותת הכרתית/קרקעית. אנו בורחים אל שניהם כי מתחת לשניהם מתקיים האין. הוא נחווה על ידינו כסכנה קיומית, שיכולה לבלוע אותנו ולא להשאיר דבר. והחיים בווליום הגבוה של אושר ומשבר – מצליחים להשכיח מאתנו את האין ש'אורב' לנו מתחת.

וכאן צריך להפריד בין 'אין נמוך' ל-'אין גבוה'. האמת היא ש'האין' הוא 'אין', לא גבוה או נמוך. הוא המציאות האמיתית, הפנימית והקוסמית שמאחורי 'המאיה' של חיינו. אך לבוא מתוך שלטון האגו ומתוך הבלגן הרגשי של חיינו – אנו חווים את האין כריקנות, הבולעת ומעלימה, בעיקר אותנו (ואת הסדר, השפיות והנורמליות שהצלחנו להשתית בחיינו – כחברה). אך האין כשלעצמו לא אמור לזרוע  חרדה. הוא המצב הטבעי והראשוני של החיים. האין מצוי לפני החיים, אחריהם ובתוכם. האין הוא הריקות, התווך דרכו אלוהים (או כוחות הבריאה) מתקשר/ים, (היקום מלא בעיקר באין…). האין התווך דרכו יכולות לעבור אנרגיות גבוהות, דברים חדשים וגבוהים יכולים להגיע.

למעשה המאיה של המציאות מצויה בכך שהכל נראה לנו שריר וקיים, עובדה, מוצק. אך המציאות הפנימית של כל חפץ וכל יצור חי הוא החלל שחי בתוכו. הכול מורכב מחללים, הרוב (בין אם זה כאמור היקום, כיסא או אדם) הוא חללים, וזה רק נראה מוצק בגלל איטיות הסיבוב של האלקטרונים סביב הפרוטון.

כדי שהאדם לא יראה את הריק כריקנות (וירוץ משם בבהלה אל שני העריצים), דרושה שליטה גבוהה ברגשות (שללא השליטה הזו 'בורחים' אל הקצוות של 'להרגיש טוב' ו'לא להרגיש רע'). השליטה נעשית דרך מה שנכתב קודם אודות הצרת תחום השליטה של להרגיש רע (מניעת הפגיעה הרגשית להפוך למשבר או טראומה, ומניעת ההרגשה הטובה מלהפוך להתרגשות בווליום גבוה). ואז ניתן להתחיל ולבנות את הפיגומים של המודעות העצמית. בלי המודעות העצמית ותחילת ההתהוות של אני אמיתי (לא אגו) כמרכז כובד יציב ומשרה בטחון – הוא יחווה את החרדה של היבלעות בתוך הריקנות הפנימית ומשום יברח במהירות שיא כדי לחזור להתמכרות הרגשית של להתנדנד בין 'טוב לי' ל'רע לי').

***

גבריאל רעם, 17.6.13

קישור: רגש, הפרזיט הגדול

מאמרים נוספים: באתר: דרך התודעה