צריך להבדיל ולהפריד בין פגיעות רגשית ובין פגיעה רגשית (או פגיעות רגשיות). הראשון זה מצב, השני זו פעולה, מעשה.

בשעה שבנושא הפגיעות הרגשיות אין חומר רב, הרי לגבי פגיעות רגשית ישנו חומר, אולי לא רב, אך ישנו. למשל הפרופ' ברנה בראון. professor Brené Brown ‏  שכתבה ספר בשם: Daring Greatly שהיה בראש רבי המכר של הניו יורק טיימס ב2012 וגם הופיעה בTED ב2010 וההרצאה זכתה  לכ10 מיליון צפיות. אז מה אומרת הפרופ' בראון?

ובכן היא עשתה מחקר בקרב אלפי מרואיינים, וניסתה לברר מהי פגיעות רגשית, או ליתר דיוק, מהי הרגשת הפגיעות הרגשית עבורם. והנה כמה תשובות שקיבלה: פגיעות עבורי היא: לבקש עזרה, להתחיל עסק חדש, להביע דעה לא פופולרית, לטלפן לחבר שבנו נהרג, להגיד ראשון אני אוהב אותך, מבלי לדעת אם את/ה נאהבים או לא, להיות מפוטר, להודות שאני מפחד, לבקש סליחה.

היא המשיכה ושאלה אותם: איך זה מרגיש לך, להרגיש את הפגיעות הזו? בתחילה התשובות התמקדו במישור הפיזי ואחר כך עברו למישור הנפשי: להרגיש גוש בגרון או בחזה, דפיקות לב, ידיים מזיעות. פאניקה, כמו ללכת על חבל מתוח מעל תהום.

ובכן, מעיון ברשימה זו עולה כי אמנם היא עוסקת באנשים שחשים פגיעים או חשים פגיעות – אך אין בדבריה התייחסות לאיך זה קורה שאדם נעשה פגיע? ובכן השאלה קודם כל היא: האם כולם מרגישים פגיעים? והאם כל אלה שמרגישים פגיעים מרגישים פגיעים באותה המידה? התשובה לשתי השאלות היא שלילית. אלה שחשים את הפגיעות הם אנשים רגישים במיוחד. או כפי שאני מכנה אותם: עדיני הנפש. (וככל שאדם רגיש יותר, כך הוא יחוש פגיע יותר).

ועוד דבר, לא די בלהיות עדין נפש או אדם רגיש במיוחד, כי לחוות את המצב הנפשי הזה של פגיעות רגשית. אדם צריך קודם כל, להיפגע רגשית ולחוש כאב גדול בעקבות הפגיעה, כדי לפתח את הפחד ובעיקר, החרדה, מפני הפגיעה הרגשית הבאה. והחרדה הזו היא שמביאה אותו למצב ההמשכי הזה של פגיעות רגשית.

עם זאת, אחת מן העצות שהיא נותנת לסובלים מבושה ופגיעות רגשית (היא אכן כורכת את שניהם יחד) היא: לחבק את הפגיעות הרגשית אל תוך חייהם. שזו גם העצה של מחבר רשימה זו ביחס לחוויה של כאב רגשי המגיע לאחר שפגיעה רגשית ברגיש במיוחד, מתרחשת.

כלומר, פגיעות רגשית היא מצב מתמיד של תחושת חרדה מפני פגיעה עתידה. המערכת נכנסת ללחץ, מתח ובעיקר חרדה – בציפיה לכאב הרגשי הצפוי, כל המערכת נכנסת למצב חרום בגלל פגיעה רגשית וכאב בעקבותיה שאולי כלל לא יתרחשו.

צריך לציין כי לעיתים קרובות, עדיני הנפש סובלים גם מחוסר בטחון ומתחושה שהם לא טובים מספיק. וזאת בשל העובדה שהרגישות והעדינות שלהם נתפסות על ידי גסי הרוח והשולטים –כחולשה. וקשה להם (לשולטים) להתאפק מלפגוע באדם שהם תופסים אותו כחלש. (תוקפנות תמיד מופנית כלפי חלשים, או כאלה הנתפסים ככאלה).

פרופ' בראון גם מדברת על "לעבור את מחסום הבושה כדי להתחבר לפגיעות". ואכן. אך היא טוענת שכולנו חשים בושה (יחד עם הרגשת הפגיעות) וזה אולי נכון במידה מועטה לגבי חלק מן האנשים, אבל עדיני הנפש חשים זאת באופן אקוטי.

(בושה היא המפגש של חוסר הביטחון עם תוקפנות רגשית אפשרית).

פרופ' בראון צודקת בממצאים שלה, ובהמלצות שלה (לחבק את הפגיעות הרגשית אל תוך חייו של הפגיע רגשית), אך לעומת המלצותיה הנכונות, החברה, בגדול, ובעיקר אנשים כוחניים, תוקפניים וגסי רוח – ימשיכו לפגוע בעדיני הנפש ובאלה הרגישים במיוחד. והיות ומדובר באנשים רגישים מאוד, זו לא צריכה להיות פגיעה גדולה או גלויה במיוחד, זו יכולה להיות עקיצה קטנה, או אפילו שינוי של חצי טון בדיבור, או התחמקות במבט, ועבור הפגיעים רגשית – זה די והותר…

כתרבות שמבוססת על סגידה למצליחנים ובוז למפסידנים, שמעודדת תחרותיות – המלצותיה של פרופ' בראון נותרים איכשהו במגדל שן אקדמי. (פשוט, מול הפוגעניות הרווחת, צריך כוח מיוחד ובמיוחד מודעות עצמית גבוהה – כדי לחבק את הפגיעות למרות הכאב הרגשי שהפגיעה הרגשית מסבה). ואילו עדיני הנפש ממשיכים לחיות מכאב רגשי אחד לאחר. מצפים לפגיעה הרגשית הבאה. ועם כל כאב שנגרם מפגיעה רגשית נוספת -הם חשים את כל עולמם הפנימי, ובעיקר, הרגשי – מתרסק שוב.

גבריאל רעם.

1.2.14

מאמר זה הינו פרק אחד מסיפרם בכתובים, של גבריאל רעם וד"ר אסף יעקובי בשם: "פגיעה רגשית".

גבריאל רעם.

1.2.14

אנשים עוברים דרך חייהם ופחות או יותר לומדים ויודעים ממה כדאי להיזהר, ממה להימנע, מאיזה אנשים כדאי להתרחק ובאיזה סיטואציות לא כדאי להיות מעורב. כמובן שכל אחד לפי נטייתו, אך ישנן מוסכמות של הגנה עצמית והפחתת סכנה. למשל, לא לפסוע בשעות לילה מסוימות, לבד, במקומות מסוימים (במיוחד אם את אישה), לא להשאיר תיק בבית קפה, ללא משגיח כשהולכים לשירותים. לא להשאיר את מפתח הרכב ברכב כשיוצאים לקנות משהו קטן בחנות ליד. לא ללבוש בגד חושפני כשאת מצויה בסביבת מגורים דתית-חרדית. לא לגלות לאדם שאיננו מכירים היטב את מס. כרטיס האשראי שלנו. ועוד ועוד.

בהתחשב במקרים, באנשים ובסיטואציות שאנו נזהרים בהם, ישנו תחום שאיננו מייחסים לו מספיק מסוכנות,  (ועל כן, הזהירות שלנו לגביו – מופחתת). והכוונה כאן לפגיעה רגשית. והמדובר לא סתם על סכנה של פגיעה רגשית, אלא על כזו שהיא מוזנחת ומודחקת ושאם היא שורדת בציר הזמן, היא עלולה לגרום לנזק רב.

לא מלמדים אותנו שפגיעה רגשית וחוסר היכולת של הנפגע לא לעשות ממנה עניין ולעבור לסדר היום – יכולה לטמון בחובה סכנה לנפגע. והסכנה היא התפתחות (התדרדרות, יותר נכון) של הפגיעה לפצע ומשם לאזור אסון שהזמן לא רק לא עוזר לרפא אלא דווקא יכול להפוך את הפצע השטחי ביותר לפצע אנוש.

הפגיעה הרגשית ואפילו הפצע הרגשי שנוצר, אינם מסוכנים, זו ההתפתחות של הפצע לאזור נגוע – היא המסוכנת. והסבר בהמשך.

אך ראשית צריך לראות כי למרות שישנה פגיעה רגשית אחת בזמן נתון, פגיעה זו יכולה להופיע במעין שלושה אזורים. אזורים בהם הפגיעה יכולה לצאת מן הכוח אל הפועל.

א.      האזור הראשון הוא האזור של יחסים או מערכת יחסים עם אחר (וישנו מצב שבו הנפגע לא עובר על הפגיעה הרגשית לסדר היום, ושומר אותה 'בבטן' ומפתח עוינות כלפי הפוגע).

ב.      הדינמיקה השניה, הוא אזור של יחסים בין האדם לעצמו. (וישנו מצב שבו הנפגע לוקח פנימה את הפגיעה הרגשית, אך בגלל רגשותיו הפרועים הפגיעה רק מכניסה אותם לסערה יותר חזקה מאשר לפני הפגיעה)..

ג.       בדינמיקה השלישית גם כאן זה אזור של יחסים בין האדם לעצמו. (וישנו מצב שבגלל שליטה הדוקה על הרגשות, הפגיעה עוברת לרמה הפיזית. ומשם או לניקוז אל מחוץ לגוף, או פיתוח של מחלה גופנית).

המערכת הרגשית שלנו מאוד מאוד פגיעה והשאלה היא לא אם אדם עלול להיפגע רגשית או לא. ברור שתהיה פגיעה, כי הרגשות שלנו חשופים (ועל כן פגיעים) – אלא השאלה צריכה להיות: מה קורה לפגיעה עצמה לאחר שהאדם נפגע. במקרים רבים הפצע הרגשי מחלים מעצמו. אך במקרים שבהם הפגיעה רגשית קשה במיוחד או שלאדם קשה להשלים עימה (מסיבה זו או אחרת) – לא רק שאין החלמה, אלא  יכול להיווצר מצב בו הפצע הרגשי יכול להחמיר ולהפוך, כאמור, לאזור נגוע.

אם נשווה את זה לפגיעה פיזית שיוצרת פצע חדירה פיזי – אז אם הפצע מטופל קרוב לזמן הפגיעה, יש אפשרות על ידי חיטוי ותחבושת שתכסה ותבודד מזיהום את האזור הפצוע – שהפצע יחלים. אך אם הפצע מוזנח, ולא נחבש, הזמן רק יעשה לו רע, הפצע יזדהם ואז יעמיק והזיהום עלול להגיע עד מערכת הדם ואז זה כבר מסוכן. כך גם בפגיעה הרגשית; מן הבחינה שאם הפגיעה הזאת לא מטופלת בזמן אמיתי, מקבלת טיפול שימנע המשך התפתחות של הפצע הרגשי שנגרם כתוצאה מן הפצע – אזי היא תתפתח ותתגלם באופן אנוש בשלושת  האופנים השונים, כל התגלמות נופלת באחת מן הדינמיקות או האזורים שהוזכרו למעלה: הראשון בין אדם לחברו, והשני והשלישי בין אדם לבין עצמו. בראשון הורסים בסופו של דבר, מערכת יחסים, ובשני ובשלישי, הנפגע בסופו של דבר הורס את עצמו ברמה זו או אחרת.

ועתה לדוגמה.  הדוגמה תהיה של פגיעה במישור של מערכת יחסים;  יכול להיות מצב של מערכת יחסים שהתחילה מוקדם בשנות העשרים לחייהם של בני הזוג,  והיה ויכוח קשה, אחד מהשניים פגע באחר פגיעה רגשית קשה. והנפגע אולי אפילו חש מושפל על ידי כך שהפוגע לא רק פגע בו אלא בנוסף לכך אף גרם לו להיות זה שמתנצל. כלומר, הנפגע נאלץ ל'התקפל' ולבקש סליחה מן הפוגע. אך (במקרה של התפתחות אזור נגוע) הוא עושה זאת רק כלפי חוץ, ובפנים הוא לא יכול להשלים עם העלבון והפיחות במעמדו הרגשי במערכת היחסים. שני אלה (הפגיעה הרגשית וההתנצלות שלו) גרמו לנפגע/קורבן לפגיעה קשה בדימוי העצמי ובכבוד העצמי שלו, שתי תוצאות עמם אינו מסוגל להשלים ועימם אינו מסוגל לחיות.

עד כאן אין כל חדש. הנקודה כאן היא שהפגיעה הרגשית הזו יכולה להישאר אצל בן/ת הזוג שנים על שנים ולהתפתח עוד ועוד… וזאת מכיוון שהיא מוזנת על ידי אירועים דומים נוספים של ויכוח או חוסר הסכמה. או שפשוט הנפגע לא מצליח להיפטר מן הפגיעה. הוא אמנם הדחיק אותה, אך זה דווקא איפשר לה 'לשגשג' עוד יותר באפלה בחוסר המודעות העצמית. ומפעם לפעם הפגיעה הרגשית המודחקת הייתה עולה לפני השטח, או בגלל מחזוריות או בגלל פגיעה נוספת, ואז בדרך כלל האדם הנפגע נותן לזה עוד טעינה עוד צידוק עצמי על העוול שנעשה לו ומה שמגביר את ה'אנטי' כלפי האחר הפוגעני. ואז משקיבלה הפגיעה עוד הזנה  – הפגיעה מתרחבת והופכת לאזור נגוע יותר ויותר רחב.

יכול להיות מצב במערכת יחסים או ידידות, שנמשכת אפילו שלושים שנה. שבמהלכם  פגיעה רגשית מסוימת הולכת וגדלה הולכת ומתעצמת. יש לה חיים משל עצמה והיא 'סוחבת' ('מושכת') לאזור הפצע הרגשי יותר ויותר אנרגיה. עד שמגיע הרגע שהדינמיקה של הפגיעה (אפילו מלפני 30 שנה) הופכת לכל כך רחבה וכל כך מקיפה עד שהיא עלולה לחנוק את מערכת היחסים והבן אדם שנפגע לא יכול לחיות יותר עם אותו בן אדם כי הפגיעה 'הרעילה' אותו בהדרגה וכך סגרה אותו רגשית כלפיו ככל שעובר הזמן.

זו דוגמה של פגיעה רגשית לטווח רחוק במערכת יחסים זוגית, או בינאישית, במשפחה, בעבודה, בידידות או בזוגיות. הנפגע לא יכול להשלים עימה ועל כן הוא מחזיק בה, מזין אותה והיא מתפתחת עד שהיא יכולה לגרום לקריסה סופית של מערכת היחסים. כמובן שכל זה לא חייב לקחת 30 שנה, במרבית המקרים זמן הקריסה קצר בהרבה. זה יכול להגיע עד לשלושים שנה רק אם יש סיבות חזקות במיוחד שמשהות את הקריסה, אך בכך גם מאפשרות לפגיעה להתעצם עוד יותר. הזמן פועל לרעתה של הפגיעה, כי כשהאדם נפגע, זה כואב לו, וכשכואב אי אפשר שלא להפנות לשם אנרגיה רגשית, שנותנת כוח לפגיעה, מה שמאפשר לה להמשיך ולגדול עד לקריסה של מערכת היחסים. הפגיעה הרגשית היא כמו טרמיטים, שאוכלים את השולחן (מערכת היחסים)  מבפנים, עד שהשולחן קורס.

שתי הפגיעות הרגשיות האחרות, הן פגיעות שבהן הנפגע לא פונה כנגד מישהו בחוץ (בדרך כלל הפוגע) אלא פונה כנגד עצמו. בדרך כלל במישור הראשון מדובר באדם עם אגו חזק שיכול להחזיר את הפגיעה בחזרה החוצה, כלפי הפוגע. בשני המקרים הנותרים מדובר מן הסתם באגו חלש יותר (אין לו יכולת וכוח להתמודד עם האחר החזק יותר) ועל כן הוא מפנה את הפגיעה כלפי עצמו.

אדם שנפגע ואין לו מספיק זעם כדי לצאת נגד מקור הפגיעה – נותר עם מטען אנרגטי, רגשי – שבלית ברירה (ובעיקר מחמת דימוי עצמי נמוך) הוא מפנה כנגד עצמו. זה מופיע בו בדרך כלל כרגשות אשם; 'אני אשם שקרתה הפגיעה הזו', 'הבאתי את זה על עצמי', הוא לוקח על עצמו את האחריות על הפגיעה הרגשית.

עד כאן מה שקורה במישור השני והשלישי דומה עד זהה למה שתואר לגבי המישור הראשון. ועתה להבדלים. וראשית למישור השני, כאן מדובר על אדם שהוא חסר שליטה רגשית והרגשות שלו לא יציבים, פרועים וחסרי משמעת עצמית  – ואז ההרס לטווח רחוק יתגלם במערכת הפסיכולוגית-נפשית שלו. בגלל ההתפרעות חסרת הריסון של הרגשות הן אינן יכולות להכיל את הכאב הרגשי שיצרה הפגיעה, והם ייצאו משליטה וינפצו את כל הגבולות והסדר הקיים ברמה הפסיכולוגית. יחד עם הרגשות הפגועים, שכמו גלים מאוד גבוהים וסוערים בים זה מתנפץ אל גבולות העצמי – ואז גבולות העצמי יכולים לקרוס והאדם נכנס לטירוף מערכות , אפילו עד לאיבוד קשר בינו לבין המציאות. והכאב עתה לא רק שוכן באזור הפגוע ברגשות הוא הגיע לכל חלק במערכת הפסיכולוגית הקורסת (בגלל שאין בידוד וגבולות בין אזור לאזור במישור הפסיכולוגי) והסבל הנפשי במצב הזה הוא גדול מאוד. כך באשר לרמה השנייה. הקריסה היא של גבולות העצמי והאדם או עומד על סיפה של הפרעת אישיות גבולית או אף מחלת נפש של ממש, כגון סכיזופרניה).

וכאן אנו מגיעים לפגיעה רגשית ברמה השלישית. כאן האדם גם פונה נגד עצמו  אך רגשותיו הם תחת שליטה ומידור הדוקים (אולי במקרים מסוימים, הדוקים מידי) – האדם למעשה מדכא את רגשותיו ביד רמה.

במצב כזה הרגשות במצב של פגיעה – לא יוכלו להתפזר לצדדים ולגרום להרס של המערכת הפסיכולוגית כמו בצונמי, כאן האדם מדכא את רגשותיו ועל כן הוא לא יאפשר לפגיעה להופיע ברמה הרגשית. ואז הפגיעה הרגשית מודחקת עד לרמת הגוף. הפגיעה תופיע ותגרום לנזק במישור הגופני (מחלה גופנית). שעלולה אף להיות מחלה הרסנית וסופנית.

במקרים רבים (במצב השלישי) הגוף אכן מצליח לנקז החוצה פגיעה רגשית. אך במקרים בהם יש רצף של פגיעות או מקרים בהן הפגיעה הרגשית קשה וכואבת במיוחד – המערכת הגופנית לא יכולה לנקז את זה החוצה ואז הגוף נשאר 'תקוע' עם פגיעה רגשית ברמה הגופנית. והיא תחפש אבר חלש, אבר שהוחלש בצורה זו או אחרת והיא מתקבעת באותו אבר. וברגע שהפגיעה המכווצת והטעונה הזו מתקבעת באבר, שם יכול להתחיל גידול סרטני.

אז שוב,במצב הראשון הפגיעה הרגשית מוחזרת לפוגע והורסת או אותו, או את מערכת היחסים או את שניהם.

 במצב השני הפגיעה נשארת אצל הנפגע במישור הפסיכולוגי ובשל רגשותיו הפרועים היא מתפזרת לצדדים והורסת את כל שהיא פוגשת.

 ובמצב השלישי היא מתכווצת על ידי הדיכוי החזק של האדם על רגשותיו, הופכת למשהו מאוד מרוכז ואז אין ברירה למערכת אלא לדחוף אותה (מטה) כלפי הגוף, כדי שהגוף ינקז אותה החוצה.

עכשיו כמובן שישנה דרך למנוע ובמידה הרבה יותר פחותה, להפסיק את ההתדרדרות של הפגיעות הללו, למנוע מהם להפוך לקריסה של מערכת יחסים, להפוך להפרעת אישיות או להפוך לסרטן.

על האדם לפתח, לשם כך,  מודעות עצמית. לבוא אל עצמו לא רק בסובייקטיביות מזדהה עם הפגיעה הרגשית, אלא דרך ווקטור ניטרלי, שבוחן את שקורה לו לא רק דרך העיניים של 'טוב לי לא טוב לי', (זו אחת המשמעיות של בגרות נפשית, שלא הרבה אנשים מצליחים להגיע אליה), אלא גם במבט לא מעורב, לא מזדהה.  רק במצב כזה האדם יכול לתפוס את הפגיעה לפני שהיא חודרת פנימה, מודחקת והופכת לאנושה. רק מודעות עצמית אמתית יכולה 'לתפוס' את הפגיעה לפני שהיא יוצאת משליטה, ואז האדם שהצליח לפתח מודעות עצמית –  מסוגל להתנתק ממנה (מן הפגיעה הרגשית) בכוח המודעות העצמית, המשמעת העצמית והיכולת שלו לא ללכת לאיבוד במה שקורה לו, במיוחד לא במה שמסב לו כאב רגשי.

וכשהוא 'תופס' את הפגיעה הרגשית לפני שהיא מצליחה להשתרש בפנים, עליו לנתק את תשומת הלב שלו מן הפגיעה הרגשית, אך יחד עם זה לא להדחיק אותה. כלומר להשאיר אותה באור המודעות, שני אלה הם קשים מאוד לביצוע. הרבה יותר קל להדחיק את זה לתת מודע, מחמת חוסר יכולת לשאת את הכאב הרגשי.

לסיכום:

חשוב להבין שלאחר שהפגיעה הרגשית הצליחה לחדור פנימה ( על ידי שילוב של חוסר מודעות עצמית ויכולת הדחקה) היא לא יכולה להתקיים, ובטח שלא תקופה ארוכה, ללא הזנה של הפגיעה על ידי התייחסות. ההתייחסות אל הפגיעה המודחקת נותנת לה כוח ומאפשרת לה לגדול ולהתרחב.

והיא מתרחבת במידה והאדם שנפגע חושב על הפגיעה, או חושב על האדם שגרם לו לפגיעה ומזין אותה ונותן לה אנרגיה.

פגיעה ששרדה 30 שנה והרסה מערכת יחסים, לא יכולה להחזיק מעמד אלא אם כן האדם שנפגע, מפעם לפעם, נותן לה כוח.

כך שיש לנו שלוש קריסות כתוצאה מפגיעה רגשית שהודחקה וקיבלה הזנה, בעת ובעונה אחת: קריסה של מערכת יחסים, קריסה של איזון נפשי, וקריסה של הגוף.

עד כאן לגבי השפעת פגיעה רגשית על האדם כפי שהיא מתפלגת על פי מבנה האישיות של האדם (ומצב הרגשות שלו) לשלוש חטיבות שונות של קריסה (כתוצאה מן הפגיעה הרגשית).

אך כדי להיפגע באופן כה קשה עד שזה מביא לפגיעה אנושה שמובילה לקריסה של מערכת כלשהי – יש צורך גם במטען גנטי מסוים, שניתן לקרא לו: "אנשים רגישים במיוחד", "עדיני הנפש", וכו'. (אנשים שאולי מאוחר יותר יהפכו לאמנים יוצרים או שיתוייגו על ידי החברה כאאוטסיידרים).

הצירוף הזה של פגיעות פוטנציאלית גבוהה (אנשים רגישים ועדיני נפש) ופגיעה רגשית עוצמתית מצד מישהו שבדרך כלל קרוב אלינו באופן כלשהו – הם שעלולים להוביל לאחת משלושת הקריסות שתוארו מעלה:

א.      קריסת מערכת היחסים עם הפוגע

ב.      קריסת גבולות השפיות והאיזון הנפשי והפסיכולוגי.

ג.       קריסת הגוף ע לידי גידול סרטני או מחלה מסכנת חיים אחרת.

**

גבריאל רעם

 9/10.10.13

חלק א': חיי תולעת

כפי שאנו חושבים שכשאנו שומעים אנו גם מאזינים, וכשאנו מסתכלים אנו גם רואים, וכשאנו מדברים – אנו משוחחים, כך נראה לנו שכשאנו מתקיימים אנו חיים. אך 'לחיות', יכול להיות (ואולי אמור להיות..)  כמו נהר; רצף בלתי קטוע המתחיל ממעיין (לידה) ועד האוקיינוס הגדול (מוות) שהולך ונחלש או הולך ומתחזק ככל שיובלים חדשים מתחברים אליו. אך חיינו אינם רצף של זרימה. לא של האני, לא של אנרגיה של חיוניות וודאי שלא של מודעות עצמית. כל זה מופרע ונקטע על ידי סכרים פתאומיים של: 'טוב לי' ל'רע לי', של: 'אני מצליח' 'אני נכשל'. סכרים זו אנלוגיה אחת, בתי כלא זמניים, או מעצרים מנהליים – זו אנלוגיה אחרת. עוברים מבית כלא אחד (להרגיש טוב) לשני (להרגיש רע) ואין מרווחים, או רצף פנימי, שבהם יכול לחיות אני, חיים פנימיים ואולי אפילו מודעות  עצמית. כש'טוב לי'  – אני נולד ומת כשמפסיק להיות טוב, כשרע לי, אני נולד, ומת כשמפסיק להיות רע. כאמור, אין 'אני' רציף שמתקיים כל הזמן. ואם יש, אז יש נפילות מתח גדולות, חושך גדול, התנתקויות של הזרם (זרם החיים הפנימיים, זרם העצמיות) – בכל מעבר במצב של 'טוב לי' למצב של 'רע לי' ולהיפך. הדומיננטיות העצומה של שני עריצים אלה בחיינו, מונעת כל היווצרות של  הוויה, של היות, של ישות, של BE. כל אחד מהם הוא 'סוף העולם' עבורנו. הכל צריך להיפסק כשאחד מהם נכנס לתמונה. ובכל מצב נתון, אני נתונים באחד ומשתוקקים או פוחדים מן האחר. שניהם כשני הרים ענקיים שמסתירים לנו את נוף חיינו. או יותר נכון, שניהם כאצבע המונחת כה קרוב לעין עד שהיא מסתירה אותם. ואנו כה מסורים להם,   עד שההתמסרות הזו לשניהם, לא מותירה מקום לכלום שיתהווה מתחתם וביניהם, שיתקיים למרותם ותוך כדי שליטתם, מעין חוט מחרוזת. אנו משחקים עם חרוזים, חרוז לבן, חרוז שחור, חרוז הצלחה, חרוז כישלון. ואין חוט מחבר שעליו תלויים כל החרוזים. הם מפוזרים בבלגן במרחבי חיינו. ואנו 'קמים לתחיה' עם תחילת הגירוי העצום, הריגוש הגדול של כל אחד מאלה. ריגושים שנדמים בעינינו כחיים עצמם, כאילו אנו חיים…

לחיות מונעים על ידי 'טוב לי' ל'רע לי', ('הצלחתי', 'נכשלתי') הוא מעין מצב של תולעת…  התולעת חיה בהתרחקות מכאב והתקרבות למה שעושה לה טוב. הכבשה למשל, יותר מורכבת ולא מונעת רק על ידי זה, (התרחקות מכאב והישארות או התקרבות למזון או רבייה) יש לה חמישה חושים, (בניגוד לתולעת שיש לה רק את חוש המגע) יש לה מוח, יש לה רגשות, היא רוקמת יחסים רגשיים, עם ולדותיה, עם חברותיה לעדר, יש לה מנהיג/ה, יש לה מיקום ברור בעדר ועוד. היא ברמה מעל לתולעת, ה'טוב לי רע לי' אינם השולטים היחידים.  ואילו התולעת נתונה כולה לדיכוטומיה של בין טוב לה לרע לה. להיות תולעת זה להיות משועבד לאינסטינקט, רק שהתולעת אינה סתם משועבדת, האינסטינקט הוא כל חייה. אך אנו הרבה יותר מאשר האינסטינקטים שלנו, ויכולים להיות עוד יותר מזה. ואם טוב לנו או רע לנו, זה יכול להיות משני לעצם זה שיש לנו חיים פנימיים. מותר האדם מן התולעת והכבשה הוא ביכולת לחיות בהתאם למטרה/יעד שהיא מעבר לסיפוק המערכת הגופנית והפסיכולוגית שבה הוא חי.

אם לבעלי חיים יש כבר רגשות, יחסים ומבנה חברתי. לאדם אמורה להיות מודעות עצמית. לדעת מה קורה בתוכו, ואז החוט של המחרוזת משנה את איכותו, הוא לא החוט הפשוט של החיים שעוברים ביונק. הוא כבר מצד אחד העצמי (היכולת לזהות עצמך כעצמך עם זהות נבדלת ומסוימת) ומצד שני מודעות עצמית. זהו כבר חוט מחרוזת של כסף או זהב

המודעות צריכה להיות נוכחת במקטעים האלה וביניהם, אז האדם יכול לצמוח ולחיות. הנוכחות של המודעות, בין העריצים ותוך כדי היותם, מאפשרת לעצמיות של האדם להתפתח, והוא יכול לעבור למצב התפתחותי גבוה יותר. המודעות (העצמית), כמו חוט המקשר בשרשרת חרוזים שחורים ולבנים, צריכה להיות בתוכם וביניהם. אחרת האדם לא ממש חי (במלוא מה שאפשרי לו מבחינת הפוטנציאל שלו), הוא נתון במידה רבה למרות ולשליטה של הרגשות האינסטינקטיביים (להרגיש טוב, לא להרגיש רע) שלו . אם האדם לא שלה מן הרגעים הללו עצמיות קבועה (הוויה פנימית), וחוכמה, באמצעות מודעות, לא נשאר דבר. זאת המשמעות של מצב תולעת.

ובחזרה לחיי התולעת. אנו יכולים לפתח עצמיות פרמננטית ומתמשכת ששום מצב רוח לא יכול לנתק אותה, וגם מודעות עצמית שלא פוסקת עם התרחשות של טראומה או התעלות ואושר מקומי. אך המצב הנוכחי לגבי המין האנושי כמין אנושי – שאנו חיים במידה לא מבוטלת, חיי תולעת, בורחים מכאב ורצים אל התענוג.

וכאן יכולה להישאל שאלה פרקטית: האם אפשר בכלל לפתח מודעות ועצמיות ולהגיע למצב של BE  בהתחשב בכוח העצום של שני הטירנים הללו על חיינו? ובכן כנראה שלא. ללא החלשה משמעותית של כוחם על ידי הצבת גבולות ברורים להתפרעות הקיצונית שלהם, לא יתפנה לנו מקום בחיינו הפנימיים, שם תוכל העצמיות לצמוח והמודעות להתרחש.

ואיך עושים זאת. איני רוצה כאן להיכנס לעבי הקורה של החלקים המכאניים של כל זה. כי מסה זו אינה Manual , חוברת הדרכה. אך בכל זאת קצה חוט: יש דרך להגביל את הכוח של 'להרגיש רע' וזה לא לתת לפגיעה להפוך למשבר. לא להזין את הרגשה רעה ובכך להעצימה. למעשה אין לה את הכוח מלבד הכוח שאנו מעניקים לה (על ידי כך שאנו מתהפנטים ממנה). לעצור את הסחף הרגשי שנוצר כתוצאה מפגיעה רגשית או עלבון, כבר בהתחלה, לפני שהם הופכים לטראומה.

והדרך להגביל את ההתפרעות של 'להרגיש טוב' היא על ידי מניעת הווליום ומצב ההיפריות של ההרגשה הטובה. לשון אחר: לא לתת לרגשות החיוביים להביא אותנו למצב של ריגוש גבוה. גם כשאנו מרגישים טוב (במיוחד אז) לא לתת לזה לסחרר לנו את הראש ולא לתת לחגיגה הרגשית לצאת משליטה. כי גם זה משתק את כוח החיים והמודעות.

בקיצור: האתגר הגדול של בניית חיים פנימיים המשכיים ומודעות עצמית סובב סביב היכולת לנהל את רגשותינו.

חלק ב': האין

עכשיו, על פניו נראה כי הסיבה להתמכרות הזו לשני הרגשות הללו של 'טוב לי' ו'רע לי' נעוצה בדומיננטיות הגדולה שלהם עלינו. אך האמת היא שהסיבה להתמכרות הזו לשני העריצים הללו היא יותר סמויה ותת הכרתית/קרקעית. אנו בורחים אל שניהם כי מתחת לשניהם מתקיים האין. הוא נחווה על ידינו כסכנה קיומית, שיכולה לבלוע אותנו ולא להשאיר דבר. והחיים בווליום הגבוה של אושר ומשבר – מצליחים להשכיח מאתנו את האין ש'אורב' לנו מתחת.

וכאן צריך להפריד בין 'אין נמוך' ל-'אין גבוה'. האמת היא ש'האין' הוא 'אין', לא גבוה או נמוך. הוא המציאות האמיתית, הפנימית והקוסמית שמאחורי 'המאיה' של חיינו. אך לבוא מתוך שלטון האגו ומתוך הבלגן הרגשי של חיינו – אנו חווים את האין כריקנות, הבולעת ומעלימה, בעיקר אותנו (ואת הסדר, השפיות והנורמליות שהצלחנו להשתית בחיינו – כחברה). אך האין כשלעצמו לא אמור לזרוע  חרדה. הוא המצב הטבעי והראשוני של החיים. האין מצוי לפני החיים, אחריהם ובתוכם. האין הוא הריקות, התווך דרכו אלוהים (או כוחות הבריאה) מתקשר/ים, (היקום מלא בעיקר באין…). האין התווך דרכו יכולות לעבור אנרגיות גבוהות, דברים חדשים וגבוהים יכולים להגיע.

למעשה המאיה של המציאות מצויה בכך שהכל נראה לנו שריר וקיים, עובדה, מוצק. אך המציאות הפנימית של כל חפץ וכל יצור חי הוא החלל שחי בתוכו. הכול מורכב מחללים, הרוב (בין אם זה כאמור היקום, כיסא או אדם) הוא חללים, וזה רק נראה מוצק בגלל איטיות הסיבוב של האלקטרונים סביב הפרוטון.

כדי שהאדם לא יראה את הריק כריקנות (וירוץ משם בבהלה אל שני העריצים), דרושה שליטה גבוהה ברגשות (שללא השליטה הזו 'בורחים' אל הקצוות של 'להרגיש טוב' ו'לא להרגיש רע'). השליטה נעשית דרך מה שנכתב קודם אודות הצרת תחום השליטה של להרגיש רע (מניעת הפגיעה הרגשית להפוך למשבר או טראומה, ומניעת ההרגשה הטובה מלהפוך להתרגשות בווליום גבוה). ואז ניתן להתחיל ולבנות את הפיגומים של המודעות העצמית. בלי המודעות העצמית ותחילת ההתהוות של אני אמיתי (לא אגו) כמרכז כובד יציב ומשרה בטחון – הוא יחווה את החרדה של היבלעות בתוך הריקנות הפנימית ומשום יברח במהירות שיא כדי לחזור להתמכרות הרגשית של להתנדנד בין 'טוב לי' ל'רע לי').

***

גבריאל רעם, 17.6.13

קישור: רגש, הפרזיט הגדול

מאמרים נוספים: באתר: דרך התודעה

תקופתנו מתאפיינת בחיפוש אחר מקורות אנרגיה טבעית.

למעט אנרגיה סולארית, קיימים עדיין מאגרי אנרגיה אדירים בבטן האדמה. נפט, פחם, גז.

למעשה בטן האדמה היא העבר שלנו. חומרים אורגניים שונים כוסו בשכבות של עפר ואדמה ככל שעבר הזמן. וכשחופרים באדמה כדי לגלות מצבורי אנרגיה, למעשה מנסים לחדור אל העבר של הפלנטה. (ואכן הגיאולוגיה, שחופרת באדמה היא המדע שמתמחה בחדירה פנימה ואחורה, אל העבר כדי לגלות, בין היתר, מצבורי אנרגיה).

וגם אצלנו, בחיינו, זה כך; שכבות אדירות של אנרגיה, טמונות/קבורות בעברנו. הן בעברנו כחברה, כאומה, כמשפחה וכיחידים.

אנרגיה רבה כלואה בעברנו.

הבעיה היא שעברנו מוצג לנו (או שאנו אלו המציגים זאת לעצמנו) – כתקופה שיש לברוח ממנה. העבר, כביכול, היה מלא טעויות, משגים וכו'; למשל, הורים שאחראים, לעיוותים באופיינו והתנהלותנו;  הגישה הרווחת שאין לנו מה לחפש שם. (אנשים שנזכרים ועוסקים במה שקרה להם בעברם – עשויים לקבל הערות שמראות להם שזה בזבוז זמן במקרה הטוב, או לא  יעשה להם טוב במקרה הפחות טוב). מבחינה זו נוסטלגיה 'מותרת' בעיקר לקשישים, שממילא עתיד מסעיר כבר לא מחכה להם.

אולי הדוגמה הבולטת לגישה זו, וברמה הלאומית, היא ההתרחקות, אם לא התכחשות, לעברו של העם היהודי בגולה, כפי שבאו לביטוי בעיקר בהלכי רוח לאחר קום המדינה. אך גם ברמה יותר כללית, אנו תרבות שמקדשת את הווה ומתגרשת מן העבר, שרואה את העבר כפרימיטיבי ומלא ברעות חולות (ימי הביניים 'החשוכים'), שהנאורות, המודרניות והמדע משפרות אותו ומתרחקות ממנו ובצדק.

אנו מספרים לעצמנו כי עכשיו אנו נעים לתקופה 'נאורה', מודרנית, בעלת תובנות פסיכולוגיות המתקנות את שגיאות העבר (למשל, הורים שלא ידעו איך לחנך את ילדיהם). כל זה מאחורינו (וטוב שכך…).

ובחזרה ליחיד ולחייו. הילד שהיינו הינו מצבור אדיר של אנרגיה גולמית, ובשלב כלשהו (כנראה בגיל 5-6) הוא פוגש התניות אוסרות רבות, זה מתחיל בגן ומתעצם כשהוא מגיע לכיתה א'; כל האנרגיה האדירה הזו, החיוניות הבסיסית הזו,  נבלמת ונאצרת. לאחר המפגש עם בית הספר; יש שיעורים, ושעות פריקת האנרגיה הינן מועטות יחסית לעוצמת האנרגיה שמפעמת בו. וכך היא 'נתקעת' בו, לא זורמת הלאה, נשללת מן הנער/ה שהם הולכים להיות. ומאז ועד היום אין להם קשר עימה.

עלינו לשחרר ולהוציא לחופשי את הילד המפוחד הכלוא בעברנו. הוא עדיין שם, חי בהמשך ציר הזמן, בממד נעלם מתודעתנו, אבל שם, אבוד, מבולבל, תקוע.

עלינו לבוא אליו עם אהבה, לא לפחד ממנו, לחבק אותו ולהוציא אותו מן הכלא של הפחדים שלו (מאיסורי המבוגרים ומדמות עצמו הפגומה כביכול) ולקחת אותו עימנו אל ההווה, אל המקום שחיים מתרחשים ומשתנים, עכשיו.

כותב על כך המשורר אהרון שבתאי:

האני לא יראה את זהב העתיד

הַאֲנִי לֹא יִרְאֶה אֶת זְהָב הֶעָתִיד
אֶלָּא אִם יַחֲזׁר עַל עִקְּבוֹתָיו לָעֲלָטָה,
יִגְהַר עַל פִּגְרוֹ הַמֻּטָּל בּעֲבָרוֹ כִּבְעַבְטִיט
וִינַתֵּק מֵעָלָיו אֶת עֲבוֹתוֹת הַחֲרָטָה.

לְשֵׁם כָּךְ יִלְבַּשׁ צוּרַת "הוּא" כְּסַרְבָּל,
וְנוֹשֵׂא אַרְגַּז כֵּלִים – כְּלֵי לֵב,
יַנְשִׁים אֶת הַיֶלֶד הַמְזוֹרֵר וְנִבְהָל
מִבָּבוּאָתוֹ בִּרְאִי מַבָּט שֶׁאֵינוֹ עוֹלֵב.

הוּא יֹאמַר לוֹ: "קוּם, מִי שֶהָיָה אֲנִי,
צֵא לְקַלְקֵל אֶת חַיֶיךָ מִבְּלי לְהִכָּלֵם,
הֱיֵה בּוּר וְיָהִיר, מְעַד וּשְׁגֵה

כִּי רַק בְּכַף יָדְךָ אֶמְצָא מְזוֹנִי
רַק אִם אֶסְלַח לְךָ אֶהְיֶה שָלֵם.
הַבֵּט, אֲנִי שוֹבֵר אֶת הַשּׁוֹט, אֵינֶנִּי מַלְקֶה!"

(מתוך: אהרן שבתאי, הלב, שלשים ושתים סונטות, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 1995)

וחוץ מאיחוד  מרגש ונוגע ללב עם זה שהוא באמת אנחנו האמיתי והבסיסי, אנו יכולים, בעת ובעונה אחת, להצטייד במצבור אנרגיה גולמית שיכולה להניע אותנו בעוצמה, לקראת עתידנו.

עד כה דשדשנו בהווה, לעיתים הולכים במעגלים, נעדרים את האנרגיה החיונית כדי לפרוץ מכלא המעגל. עכשיו, עם האנרגיה המשוחררת מן העבר, ניתן לזנק קדימה והלאה.

עד כאן אודות העבר, ומה עם העתיד?

ובכן, כמו העבר, גם הוא מצוי במצב צבירה לא נגיש, אלא על ציר שמתארך לתוך מימד שנמצא מחוץ לרמת התודעה שלנו. וגם הוא מלא אנרגיה, וגם הוא לא מנוצל.

בעתיד טמון מיצבור דלק אדיר; באני שלנו שעדיין לא התגשם. ושוב, כמו ביחס לעבר, הוא שם, ממתין לנו שנגיע אליו כדי להגשימו.

ואם כלפי הילד שהיינו עלינו להיות ארכיאולוגים ולחלץ את הילד השבוי ממצב צבירה מוצק, מכלא סטיגמות החברה (ובעקבות כך מדימוי עצמי נחות), אז כלפי העתיד עלינו להיות נביאים, חוזים, עלינו להיות הרצל, עלינו להתמגנט ולהתאהב בדמות של מי שאנו עומדים להיות.

עצם ההתייחסות לאני שנהיה עשויה לחלץ אותו ממצב הצבירה האוורירי, של ההיוליות האנרגטית ולתת לו גוף וצורה ובכך לממש את האנרגיה האדירה שלו שתזרום אלינו ותחיה אותנו.

זה נקרא כאן כמדע בידיוני, אבל מה שתואר לגבי העתיד קורה בכל פעם שאדם מצליח בדיאטת הורדה במשקל, למשל, הוא מצליח בכך רק כשהוא מתאהב בדמותו המחוטבת העתידית, שמחכה לו שיצטרף אליה. ובינתיים בתוך הערוץ שנוצר על ידי ההתאהבות בדמות של מי שנהיה – זורמת מן הדמות העתידית – אלינו בכאן ועכשיו – אנרגיה, שמעניקה לאדם את הכוח להימנע מאכילת כמויות גדולות של אוכל ברמה ירודה.

אז מה נכתב כאן?

כל העולם בכלל, ובני אדם בפרט, סובלים ממשבר אנרגיה חמור. ואנו תקועים במקום ולא מסוגלים להניע עצמנו קדימה ומעלה בגלל אותו מחסור חמור באנרגיה, (גם בגלל שהמון אנרגיה גם הולכת לאיבוד על ידי הזדהויות רגשיות עם הקטבים של סבל והנאה ומעורבויות רגשיות קשות). אך יש לנו המון אנרגיה פוטנציאלית, הטמונה בעברנו ובעתידנו. זמינים לנו בכל זמן. וניתן להנגיש אותם רק בכוח האהבה. אהבה אל הילד המבולבל והנטוש שעדיין תועה ותקוע בעברנו. והתאהבות באני המפותח, הבוגר והמעוצב  שנהיה.

יצירת קשר עם האני שהיינו והאני שנהייה, דרך האני שאנחנו עכשיו – עשוי להפוך אותנו לישות שלמה, דינמית ועוצמתית.

**

גבריאל רעם, 26.6.13

חלק א':

אין כמעט אחד מאיתנו שלא נכנס למשבר נפשי אחת לכמה זמן. יכול להיות לפעמים משבר יותר קשה, לפעמים פחות, אבל חיינו רצופי משברים. כך שהשאלה היא לא אם 'נכנסתי למשבר או לא', אלא כל כמה זמן זה קורה, ובמיוחד 'איך אנו מנהלים את המשבר'. כמו כל דבר בסופו של דבר איננו יכולים להזמין גורל, אבל יש לנו יכולת כזו או אחרת לנהל את המשברים שהגורל מזמן לנו.

ולמה הכוונה? ובכן, ראשית, אנשים נוטים לא לדבר על משברים וגם לא להתייחס אליהם, בעיקר לפני ואחרי המשבר. כשהמשבר אינו נוכח – יש נטייה להקל ראש בחומרתו ועוברים ל'לחיות את החיים', על כל הכרוך בזה. אך זה פחות חמור, מה שיותר חמור זו ההתנהגות שלנו בזמן המשבר. דהיינו, יש לנו נטייה בזמן משבר לפרוק כל עול ולתת לכל להתרסק. מעין צורת חשיבה של: אם כבר משהו נשבר, אז לפחות נוכל להרפות מלהחזיק את עצמנו כל הזמן, שזה אומר בעיקר: לשמוט את הסטנדרטים והדרישות שלנו מעצמנו, ולהרפות מאחיזתנו בסדר וארגון פנימי – ולחגוג את החופש הניהיליסטי עד הסוף.

כאילו משהו בנו רוצה להשתחרר ולחגוג כאוס וכשמגיע המשבר אנו מרגישים שעכשיו ניתן לתת לכל להתפרק.

דוגמא טובה היא דיאטת הרזיה. לאחר זמן מה בדיאטת הרזיה מגיע המשבר הראשון שהוא החטא הראשון במסדר המשמעת העצמית והמודעות של האכילה המבוקרת. זה יכול להיות התפרעות עם עוגת גבינה. או חגיגה שלוחת רסן עם שקית בוטנים קלויים, או חיבוק עם כוס פופקורן ענקית בסרט. לא משנה עם מה יצאנו לתרבות רעה… הרצון לתת לכאוס להיכנס ולהחריב את כל שנבנה מאז החלטנו שזהו זה, אנחנו נכנסים למשטר אכילה – חוגג. וזאת לאחר שהוא נמצא מאחורי הקלעים של הצגת חיינו, כל הזמן, צובר עוצמה ככל שהסדר החדש מחזיק מעמד. (כאילו ממתין למשבר הבא).

מה שעוד מעניין זה שלא חוזרים למשקל של לפני ההחלטה על הדיאטה, מעלים יותר קילוגרמים מאשר היו קודם… והנמשל הוא שאם לא עוצרים את הנפילה לקראת ההתרסקות בזמן – נגיע למצב יותר גרוע מזה  שהיינו בו לפני שהחלטנו לקחת עצמנו בידיים.

ובחזרה למשל, ככל שהמעבר מאכילה לא מבוקרת לאכילה מבוקרת – גדול וחריף יותר, כך תצטבר לה האנטיתזה הכאוטית ביתר שאת וביתר עוצמה.

התירוץ (או 'ההסבר') שאנו נותנים לעצמנו יחד עם ההרשאה להתפרע, הוא – שלאחר שהמשבר בדיאטה כבר הגיע, אין טעם לשמור על ארגון, סדר ומשמעת פנימיים ('כי ממילא הכול כבר אבוד') וכך אנו מאפשרים לסדק להפוך לשבר ומכאן למשבר טוטלי וכאמור, הגעה למצב יותר גרוע מזה שהיה לפני שהחלטנו לקחת עצמנו בידיים…

התירוץ ש'הכל אבוד' מאפשר לכל מה שהיה מוחזק בנו להישבר עם הסדק הראשון. והנזק יהיה עצום.

חלק ב':

אבל אפשר גם לאמץ ראיה שונה, (גם אפילו לאחר שאנו נותנים לכל להתרסק בחוסר אחריות אופייני) – הראיה השונה אומרת שהשכול והכישלון של הסדק הראשון לא אומרים כלום. כי גם אם אדם נכנס למשבר (כתוצאה מן הסדק), דווקא אז הוא צריך לזכור את מה שכה קשה לזכור בזמן נפילה למשבר – וזה שמשברים והזדמנויות מגיעים במחזוריות. וכמו שנכנסנו למשבר בגלל מחזוריות, כך ההזדמנות לצאת ממנו – גם היא מגיעה במחזוריות.

נכון שמנקודת מבט של המשבר הכול נראה חסר טעם, אך כל עוד האדם לא מת, האפשרות לצאת מן המשבר קיימת והיא כאמור תגיע במחזוריות.

ועל כן מה שחשוב בשעת המשבר זה לא לזנוח את כל הסטנדרטים ולא לתת לעצמך ליפול למלוא עומקה של הבאר שלתוכה נפלת.

גם אם הכול נופל בנקודת המפגש שלנו עם החוץ, אסור בתכלית האיסור לתת לעצמנו ליפול גם בפנים. אנו צריכים להחזיק עצמנו במצב הפנימי הכי טוב, לקראת ההזדמנות הבאה של יציאה מן המשבר.

כדי שכשההזדמנות תחזור, נהיה שם, במלוא כוחותינו ויכולותינו.

כי אם ההזדמנות לחזור חזרה למשחק – תגיע ואנו לא נהיה שום במלא עוצמתנו הפנימית – החמצנו את ההזדמנות הפז של לחזור לעניינים ולהיות שוב על הסוס. (ואז אנו באמת במשבר אמיתי…).

אין כאן שאלה של: אם תיפתח דלת ההזדמנות שוב, ברור שהיא תגיע, כי הכול, כאמור, עובד במחזוריות מעגלית. ומה שהיה פעם יבוא שוב. השאלה היא כשהדלת תיפתח שוב  – האם נהיה בבית?

 כך שכשהמשבר מגיע (במחזוריות) אל לנו לעזוב עצמנו ולהפקיר את הזירה הפנימית לכאוס המשתולל. עלינו להיות מוכנים כל דקה לדלת ההזדמנות שתיפתח שוב.

להיות במשך כל המשבר עם פנים לדלת ולא עם הגב לדלת ההזדמנות והפנים לכאוס שבפנים.

כי אם נהיה בבית כשההזדמנות לחזור למשחק תגיע – יהיה לנו קמבק מפואר, הרבה יותר מוצלח מן הפעם האחרונה שהיינו על הסוס…

כי אין דבר, או מצב, או אדם – מוצלחים יותר מאשר אלה שנפלו לכישלון והצליחו לצאת ממנו. הצלחה שלא עברה 'הפריה' של כישלון היא הצלחה בוסרית, ילדותית, מלאת אגו. אך הצלחה שעברה את המיזוג עם האנטיתזה של עצמה – היא הסגסוגת (שתי וערב) העמידה והחזקה ביותר מפני קריסה.

גבריאל רעם,

6.5.13

חלק א': לקיחת הטוב כמובן מאליו.

ישנה אי פרופורציונאליות, בין היחס שלנו להרגשה טובה/מצב טוב ויחסנו להרגשה רעה/מצב רע.

כשאנו מרגישים רע, אנו מתקוממים, כאילו להרגיש טוב, או להיות במצב טוב, (מכל בחינה שהיא) הוא משהו שהיה צריך להיות לחם חוקנו והתקלקל – ועתה צריך למצוא את המומחה הקרוב ולחזור, (כמה שיותר מהר) בעזרתו, ל – 'מצב הנורמטיבי'.

אך לאחר שאנו חוזרים למצב הטוב, לאחר שאנו מרגישים רע, (בכל רמה, מכל סיבה) – אין את אותה התרוממות הרוח המתבקשת כתוצאה מכך שחזרנו לטוב, (אחרי הרע שהיה מנת חלקנו במשך זמן מסוים. (ואם ישנה התרוממות רוח, אז זה רק בהתחלה וכעבור זמן היא מעמעמת ונשכחת).

אנו שוכחים כמה רע היה קודם ושאולי נחלצנו ממנו בעור שינינו. וכך אנו גם לא חשים כברי מזל שחזרנו למצב טוב. כאמור, אנו לוקחים זאת כמובן מאליו.  (אך איננו מסתפקים בזאת)  כי אנו שואפים, בנוסף לכך, לכל מיני גירויים ואירועים שיגרמו לנו להתפעלות או ריגוש גבוה וכו'.

אדם יכול להתענות שנים ממחלה, או מדיכאון, או מבדידות, או משהייה בכלא. והוא חולם (לפעמים) שנים על יציאה מן המצב הקשה והמייאש שבו הוא נתון. יכול להיות אפילו שהוא איבד תקווה. והנה הוא יוצא מהכלא, מחלים ממחלה קשה, בת זוגו שנטשה אותו שבה אליו, הוא חוזר ממלחמה שבה היה בסכנת חיים ואיבד את חבריו לנשק -או כל יציאה אחרת מן הגיהינום או השאול – ולאחר מספר ימים בלבד, (לאחר שהוא חוזר למה שהוא התפלל וייחל לו), הוא שוכח עד כמה היה לו רע, ועד כמה המצב העכשווי זה משהו שהוא התפלל לו בכל נפשו ומאודו, (אפילו במשך שנים מספר) – ואינו מלא התפעלות על המצב הטוב הזה שהוא כה ייחל לו. הוא צורך את המצב הנוכחי של טוב, ולא לוקח אותו כפסגה שהצילה אותו מן המצב הקודם הקשה. הוא רואה את הפסגה – כמישור שאולי תמיד היה, כי כמעט מיד הוא שוכח עד כמה רע היה לו לפני זה.

זה בא מתחושה של: 'מגיע לי'. אין את אסירות התודה והרווחה על שחזרנו למצב טוב.

ובכן, אנו משוכנעים כי המצב הנורמטיבי הראוי והמגיע לנו מעצם העובדה שאנו חיים – היא להרגיש טוב. שיהיה לנו טוב.

אנו לוקחים את הטוב כמובן מאליו ומתרעמים  על הרע כשהוא מגיע .

ויותר מזה, אנו מאמינים בתוך תוכנו שאסור לנו לחשוב על הרע שיקרה לנו, כי אז אולי עצם המחשבה (הנבואה) הזו – תגשים את עצמה. אנו נלחצים מעצם המחשבה שמחר עלול להביא עימו קטסטרופה או הרעה כלשהי בחייו של האדם. איננו יכולים להכיל את האפשרות הזו, וכאמור מפחדים לחשוב עליה – שמא זה יתגשם. ואז אנו מנפים מן התודעה שלנו את המחשבות על רע אפשרי שיקרה לנו.

חלק ב': מה פשר הגישה או ההתנהגות הזו?

אז מדוע אנו לוקחים את 'טוב לי' כמובן מאליו ואת הרע כקלקול זמני בטוב הנורמטיבי? ובכן, כל הילדות שלנו – מפמפמים לנו, ההורים והגננות, את התובנה שמגיע לנו להרגיש טוב. כי אנו חמודים, כי אימא אוהבת אותנו.

לכן, איננו מתלהבים כשאנו מרגישים טוב, ולכן אנו מתקוממים כשרע לנו. וכשרע לנו -יש לנו תחושה של אדם שההבטחה שהבטיחו לו אודות החיים – הופרה. וכי תפקידם של רופאים,פסיכולוגים, מאמנים וכו' להחזיר אותנו למצב תיקני.

אך לו היינו חיים במצב שבו חלק מן המוח שלנו, יודע ומכין עצמו לקראת נפילה, כשלון  או מחלה – אז כשהרע נופל עלינו, לא היינו מתייאשים או מתלוננים. כי ידענו כל הזמן שזה עלול להגיע ואנו מוכנים. זו מנת חלקנו.

לו היינו חיים במצב של התפעלות מן הטוב שנפל בחלקנו וכשאנו נופלים למצב קשה – אנו יודעים וידענו שזה יגיע- כי אז אנו מוכנים, יודעים שזה לחם חוקנו במקום הקשה הזה, בכדור הארץ.

הגישה האקזיסטנציאלית לחיים  היא גישה של דווקא לצפות לרע. לחיות עם הידיעה (והחרדה המוצדקת…) שהחיים מתחילים עם הכול טוב ומתחילים להסתיים כשכמעט הרוב  רע (מחלות, בדידות, אימה, חווית האבסורד, חרדה, הזדקנות, נטישה, אובדן תקוות, מוות של קרובים לנו), הגישה זו היודעת שהרע מכל עוד בדרך,היא חוק מרפי, והיא גורסת שכל פסיק של הרגשה טובה הוא מזל מוצלח שנפל בחלקנו.

יש לנו ראייה מאוד ורודה של חיינו, כאמור, כל מי שפגשנו בילדותינו ובנערינו – והוא מבוגר מאיתנו – היה מלעיט אותנו בבדיות (אודות הטוב שמצפה לנו), או הסתרה של הרע שיכולים החיים לזמן ליחיד, בדיות ויצירת קוסמטיקה  אודות מה שמצפה לנו בהמשך. מציירים את החיים הבוגרים כסוג של אידיליה; חיי משפחה, להיות הורה, סיפוק בעבודה. (מספיק לראות את ההפקה הגרנדיוזית של טכס הנישואין, כדי להבין שהחתונה הזאת נערכת ומעוצבת ומשדרת – שכגודל המסיבה – כך גודל ואיכות הטוב שייפול על ראשם לאחר שיינשאו).   אך גם כשאנו קוראים ספרים (פרוזה) אודות משפחות אומללות, אנו משוכנעים בתוכנו שזה כך כי זה בגלל שזה פיקשן, דמיון, וזה לא כך בחיים וגם אם כך הם, אין סיבה שיקרה לנו.

קטסטרופה, משבר, וטרגדיה, תמיד קורים לאחרים, או בספרים. ואנו מצפים לטוב שכל כך מגיע לנו.

חלק ג': הגישה האקזיסטנציאלית.

אמנם תהיה התקוממות עצומה אם במקום הגישה הורודה לעתיד יבואו אלינו בגישה של להכין עצמך לרע שעוד יבוא. אבל מצד שני, הנזק הנפשי שעלול להיגרם לאדם שציפה לטוב שעוד יגיע, והנה מגיע ההפך – יהיה גדול מאוד, הוא יכנס לשוק, לטראומה. . אבל, וזה מעניין, עדיין הוא לא יפסיק להאמין שזה 'חלום רע', טעות, תאונה, והנה חיש מהר הוא עומד לחזור ללחם חוקו.

אנו מתעקשים לראות בחיים הללו הזדמנות נהדרת לאושר. ולא אושר כפסגה, אלא אושר כלחם חוקינו. מתעקשים שהחיים לא קשים, שזה הכול בראש שלנו, ואם תחשוב חיובי, החיים שלך יהיו חיוביים (''הסוד''). וכך אין זה פלא שאיננו זוכרים את הזמנים הרעים, וזאת כי אנו חוששים שאם נכנס לזה (לזמנים הרעים שהיו או שעוד יבואו), זה עלול באיזה שהוא אופן, 'לשאוב' אותנו חזרה לתוכו. אז אנו מדחיקים. והבעיה מתחילה כשהקטסטרופה נופלת על ראשנו מבלי שאנו מוכנים. הנזק עצום, בשעה שאם היינו מוכנים אליו זה לא היה ממוטט אותנו באופן כה קשה.

הראיה שלנו את חיינו מוטה ונוטה לצד אחד בצורה די קיצונית. גישה זו של 'מגיע לי להרגיש טוב ושטוב יהיה מנת חלקי' היא גישה שנובעת מחיים בפנטסיה; מדחיקים ומוחקים מן התודעה כל אפשרות למשהו רע שיקרה וחיים בציפייה לטוב שאמור להגיע אלינו…

בינתיים (עד שהטוב יגיע…) צורכים כל שיכול להביא לנו את האושר באופן יותר מיידי. וכאן הכול הוא בר צריכה: ספרים, סרטים, מחזות, כורסת טלוויזיה, מטבח חדש, נסיעה לחו"ל, הרומן, או הסטוץ הבא ועוד ועוד… הכול 'עושה עיניים' ומבטיח להיות השגריר, אם לא הדבר עצמו, בדרך הארוכה אל האושר.

ולעומת הפנטזיות הילדותיות  הללו, ברמה הגבוהה של בגרות נפשית (הסתגלות למציאות כמות שהיא) – האדם תמיד צריך להיות מוכן לגרוע מכל (מבלי להיות מושפע מזה ברמה הרגשית). ואם הוא מצליח לצאת מן המצב הגרוע – עליו להוקיר פי כמה וכמה את הטוב שנפל לחלקו.

זו דרך בוגרת, עם פחות אשליות, יותר עם שתי רגליים על הקרקע; לצפות לרע, ולהעריך באופן אבסולוטי את הטוב היחסי שהצליח ליפול בחלקנו.

גישה זו מתאימה יותר למציאות 'חוקי מרפי' שאותה אנו פוגשים בכל צעד שלנו בחיים.

גבריאל רעם,

עבר, הווה, עתיד – התפיסה/הגישה, הדינמית.

 

חלק א': שלושת מצבי הצבירה של הזמן:

אנו רגילים להתייחס לזמן רק באופן אחד, אך ישנם שלושה דרכים להתייחס לזמן.

א.      הגישה הסובייקטיבית

על פי הגישה הסובייקטיבית -מכאנית, הזמן אינו מוחלט, והוא מוגבל על ידי מידת הדומיננטיות של הסובייקטיביות הרגשית ממנה בא האדם. ככל שהאדם יותר מעוגן בהטיה הרגשית שלו, כך יתפוס את הזמן בצורה יותר מעוותת. דוגמה: ביממה 24 שעות, אך אדם שחווה בדידות ואף בידוד – יחוש אותה  כארוכה יותר מאשר אילו הייתה מלאה באירועים (בעיקר משמחים).

ב.      התפיסה האובייקטיבית

התפיסה, או הגישה הזו, רואה בזמן ממד מציאותי מוחלט, (המוגדר בצירוף עם ממד המרחק).

גישה זו מתארת מציאות קיימת, הזמן הינו תכונה של נתונים, המוגדרת בהתאם למדד מוחלט הקיים מעצם קיומה של המציאות.

לפי הגישה האובייקטיבית-מכאנית, הזמן קיים באופן תיאורטי גם בלא שיהיה קיים כל גוף הנמדד ביחס אליו. (למשל, השעון, לוח השנה וכו')

ג.       התפיסה הדינמית, או הנייטרלית

עבור גישה זו, הווה הינו מונח יחסי-ארעי, אשר מתקיים רק מהנחת נקודת מוצא שרירותית. למעשה, קיימים אינסוף "הווים" שקולים, לאורך כל הזמן. בהתאם לכך, עתיד ועבר הינם שרירים וקיימים על פני ציר הזמן. רק שהם לא מצויים בטווח הקליטה הנוכחי. העבר כמציאות מוצקה, העתיד אמנם כמציאות היולית, אמורפית, אך פוטנציאלית. וההווה כמציאות נוזלית, זורמת. מן המוצק אל האוורירי. (או מן האוורירי למוצק).

במצב המודעות  הרגיל רוב בני האדם לא ממש מודעים לעובדה שבכל רגע נתון הזמן זז ומתמעט, וכי עצם הפצעתו של מחר, היא מחמת התרוששות מלאי הזמן שעמד לרשות האדם.

 התפיסה המכאניסטית ( הסובייקטיבית והאובייקטיבית) הקיימת, ביחס לזמן, הינה תפיסה סטאטית, הנובעת (דווקא מן הסובייקטיבית של האדם ביחס לזמן). האדם מפחית מודעות ביחס לדינמיות של הזמן ('אני ממשיך לחיות בתוקף העובדה שזמני הלך והתמעט') כי אם לא יעשה זאת הוא יכנס לתחושת חוסר אונים ותסכול. ועל כן, ככל שהאדם יהיה יותר סובייקטיבי ביחס לזמן -כך הממד הדינמי של הזמן (רצף חי של עבר עתיד והווה) יעלם והוא יחווה את הזמן כמשהו סטאטי.

וכאן אנו מוצאים דבר מעניין, למעשה הולדת התפיסה של הזמן באופן אובייקטיבי ומכאני היא תולדה של התפיסה הסובייקטיבית, (שממאנת לתפוס את הזמן באופן דינמי). וככל שההכחשה הסובייקטיבית תהיה חזקה יותר כך נתפוס את הזמן בצורה יותר אובייקטיבית-מכאנית . יש לנו אינטרס לתפוס את הזמן כמכאני, וזאת מכיוון שתפיסת הזמן באופן מכאניסטי מפחיתה חרדה ותחושת חוסר אונים (דיסונאנס אמוציונאלי).

עניין מדידת הזמן, שהוא הגישה הקיימת לזמן (האובייקטיבי) , אינו אלא תוצר של חוסר היכולת שלנו להתמודד עם האספקט הדינמי של הזמן. וככל שיש לנו יותר תסכול ביחס לאספקט הדינמי של הזמן – כך נהיה יותר תלויים בשעונים, לוחות שנה, ושאר מדידות זמן למיניהן…

אז השאלה היא לא אם צורת מדידת הזמן המסוימת הזו הינה נכונה או טבעית,  השאלה היא: האם האדם משועבד לאספקט המכאני של הזמן?

ומה יכול לשחרר אותו משעבוד לאספקט המכאני? דווקא התמודדות עם התסכול, חוסר האונים והחרדה (הידיעה שאתה עומד על קרקע לא מוצקה שכל הזמן הולכת ואוזלת) – עם הדיסונאנס האמוציונאלי. התכוונות אל האספקט האקזיסטנציאלי – הופכת אותנו לכלי משחק בסרט נע שזורק אותנו אל סופנו. אך עם זאת, הדרך אל הממד הדינמי חייבת לעבור דרך מפגש עם האספקט הטרגי, האקזיסטנציאלי,  של הזמן…

הזמן הוא משאב הולך ומתכלה,  כל יום שהצלחת לעבור משאיר לך פחות ימים… אתה מתעורר ליום חדש, אבל זה עוד פחות יום שיישאר לך… זו ידיעה בלתי נסבלת כשהיא מצויה בקדמת המודעות שלנו כל הזמן.
התמודדות עם האספקט הטרגי אומר שבמקום שיחוש אדם שהוא  נולד לחיות הוא חש כנדון למוות, כשהעצם החיים שהוא חי מקרבים אותו אל קיצו. ועל כן האדם משמיד בתודעתו את התפיסה הדינמית-נוזלית של הזמן, כי אם ייגש לזמן דרך הרגשות ולא דרך התודעה, אין דרך שהוא יוכל לחיות עם זה, הרגשות שלו לא יעמדו בזה.

ועם זאת אין דרך להיחלץ מן המגבלות  הצרות הסטטיות והמכאניסטיות  של שתי הרמות התחתונות, אלא אם כן יהיה האדם מוכן להתמודד ולהפנים את האספקט הטרגי של הזמן; שהזמן הינו משאב מתכלה, וכי אנו ממשיכים לחיות רק בתוקף העובדה שאנו 'שורפים', את רזרבות הזמן העמודות לרשותנו. לחיות כך לגבי הזמן, באופן מודע ותמידי יוצר תפיסה של החיים כטרגדיה. את קיום האדם כטרגי, ואת כל בני האדם כחיים חיים טרגיים. (אך זו הדרך היחידה לחיות את הזמן על כל שלושת מצבי הצבירה שלו: עבר, הווה, עתיד).

האדם הסובייקטיבי, האמוציונאלי-הפסיכולוגי – אינו יכול להכיל את הממד הטרגי של הזמן, ועל כן הוא מדחיק אותו (את הטרגיות של חיים עם זמן אוזל) מתכחש לו (סובייקטיביות טוטלית) ושם את הזמן עצמו בצינוק המכאני והמדיד של: שעות, שניות ימים וכו', שמעניק לו תחושה כוזבת של וודאות ושליטה. וזו בעצם הסיבה להולדת התפיסה האובייקטיבית כביכול של הזמן.

כלומר, מה שמונע מאיתנו לחיות את הזמן הזורם והדינמי, זה החשש ממפגש עם הטרגיות של הזרימה הזו. ומנקודת מבט דינמית אפשר לבוא ולהגיד כי האספקט המכאני מיותר, ויש להסתפק באספקט הדינמי. אך זה מביא ל'התגרשות' מן האספקט ההישגי והיצרני של האדם, שצריך וראוי להימדד באופן מכני. כך שהנקודה היא לא זה או זה, אלא היכולת לחיות גם עם זה וגם עם זה. האדם החי באספקט הטרגי-דינמי של הזמן, יכול להתייחס גם לאספקט המכאני וזאת מבלי לאבד את הגישה הדינמית. כי זו פנימית ואילו הגישה המכאנית חיצונית, כך שיכול להיות דו קיום בלי בעיות. כשיש ממד דינמי יכולה גם גישה מכאנית, אך כשישנה גישה מכאנית לזמן, זה לא אומר שיש גם גישה דינמית. ואם האדם חי באספקט הדינמי של הזמן, זה כבר לא משנה אם האספקט המכאני הינו אסטרולוגי, כספי או של המאיה, זה לא משנה. כי מרכז הכובד שלו לא שם.

כפי שהוזכר קודם, בגישה הדינאמית ניתן לא רק התייחס לממד ההווה, אלא גם לממד העבר וגם לממד העתיד, ויותר מאשר להתייחס, ניתן לחיות (באופן תודעתי כמובן)  בו זמנית בשלושת מצבי הצבירה של הזמן. באופן תיאורטי, קיומה של תודעה המתייחסת לזמן מחייבת את עצם קיומם של עתיד, עבר והווה כמושגים החיים זה בצד זה, או זה אחרי זה. והם בלתי נפרדים זה מזה.

התפיסה השגורה לזמן רואה את ההווה, כמצב האפשרי היחידי שיכול להיות קיים עבור התודעה, בעוד העתיד והעבר הינן הפשטות שאינן קיימות בפועל. עם זאת, ככל שהתודעה רחבה יותר כך יכול האדם להכיל בתודעתו  גם הווה, גם עבר וגם עתיד. הוא חי במה שהיה ומה שיהיה כמו במה שישנו – זו מעין תודעה קוונטית, כמו החתול של שרדינגר: גם נמצא פה (הווה), גם שם (עבר) וגם שם (עתיד) – יש לו נוכחות נפקדת נוכחת בשלושת מצבי הזמן.

הרמה הסובייקטיבית והרמה האובייקטיבית, ממקמות את האדם במודעות שהיא נעולה רק באחד משלושת שלבי הזמן. אך האדם בגישה הדינמית,  נמצא בזרימה של הזמן, מהעבר לעתיד. עבורו הזמן לא מוצק – הוא נוזלי. זורם, וצריך מצב תודעה מיוחד,  כדי שתהיה מסוגלות לכך.

הגישה הדינמית נכונה יותר ביחס לטבעו האמיתי של הזמן, שהוא כמו נהר. ואמנם  אמר הרקליטס, שאי אפשר להיכנס לאותו הנהר פעמיים, אך הגישה כאן גורסת שגם אם זה נכון, ואי אפשר לחיות את הרגע החולף שוב, ניתן לחיות מתוך זיקה ומודעות פנימית לרצף של תנועת הזמן.

ברמה הדינמית האדם חי עם תחושה פרדוכסלית ביחס לזמן; דווקא ההווה המוחשי, הופך לחולות נודדים, שהרי אין בעצם הווה, מה שהיה הווה לפני שנייה מוחלף בחומר חדש שמגיע ברגע זה מן העתיד. (כמו תאים בגוף, שמתחלפים כל שבע שניות. לו נדמה כי זה אותו הגוף, אך הגוף נראה ומרגיש אותו הדבר, רק בגלל שכל הזמן הוא משתנה).

ברמה הסובייקטיבית – הזמן מעוות דרך הרגשות, להיות או גורם הנאה או גורם סבל. ברמה האובייקטיבית – הזמן הוא משהו מת, קפוא, מכאני. ואילו בגישה הדינמית האדם נמצא ביחסי גומלין עם הזמן, הזמן מדבר אליו והוא מדבר עם הזמן….

נושא זה מוזכר במסה אחרת שלי: "שלושת הממדים של התודעה", שם אני אומר שהיחס המשוחרר מן הסובייקטיביות הרגשית, של 'טוב לי לא טוב לי', רואה את שלושת ממדי הקיום: חלל, זמן וגוף, באופן שונה מאשר האדם שמזדהה עם הקיום שלו ורואה את קיומו באופן אגוצנטרי. עבורו הגוף הוא לא משהו סתמי ומנוכר – חפץ שאתה משתמש בו אלא גוף חי, מדיום תקשורתי שמביע דברים. אפשר להקשיב לגוף ולהבין את הנפש דרכו.
החלל עבורו זה משהו ש'מדבר' אליו, האווירה מדברת אליו, מה שחי בחלל מדבר אליו, החלל אינו מת עבורו, הוא חי נושם אוירה, בחדר, בחלל שמקיף בני אדם. החלל סביב לגוף  או לדבר, לא פחות חי מאשר הדברים עצמם.
וגם גם הממד השלישי, ממד הזמן – יכול להיות בתקשורת עם האדם, הזמן 'מדבר' אליו, משדר לו מסרים ממה שחי בעברו, וממה שעשוי לחכות לו בעתיד.

האדם ברמה הדינמית מצוי בזיקה ובדיאלוג מתמידים עם מי שהיה בעבר, עם הילד שהיה, עם הנער שהיה וכו', וגם בשיח עם מי שהוא הולך להיות ומה שהולך לקרות לו. הוא נמצא בתהליך של התיידדות עם מי שהיה, (הילד או הנער שהיה) ועם מי שהוא עומד להיות. עם האני שיהיה. עם גיל העמידה, הזקנה.

ברמה הדינמית הוא יודע שהאני שלו עכשיו הוא הדבר הפחות ממשי, נקודה לא יציבה ושבירה בין שני אוקיינוסים; העבר והעתיד. שני 'אני', ועם שניהם הוא כל הזמן בקשר, הם החלק המשמעותי בזהות העצמית שלו. העבר חי בו והוא 'מבקר' בעבר והוא מפנים את העתיד שלו. לומד לחיות עם האפשרות של מי שהוא עתיד להיות. חייו הם לא בזמן הווה מנותק, אלא רצף בעל שלוש הפעימות: פעימת מה שהיה, פעימת מה שיהיה, ופעימת העכשוו הנזיל.

כולן פעימה אחת, פעימת הזמן הדינמי.

 חלק ב': התפיסה הדינאמית.

ועם זאת, התפיסה הדינאמית רחוקה מן התפיסה הקיימת, אנו רגילים לחשוב כי הדרך הנכונה להיות זה לחיות בהווה, אנו משוכנעים כי להיות בעבר או בעתיד זה בזבוז זמן ובריחה, בעוד שחיים רק בהווה – זה לחיות עם שתי הרגליים עמוק במציאות.

ובכן, כפי שהוזכר קודם לכן, כאן מוצגת גישה שונה; אדם המנותק מעברו  – הינו חסר זהות עצמית, אם אינו יודע ממה הוא בא  – הוא יהיה כמו צמח עם שורשים חלשים. ואדם המנותק מעתידו –  אומר שהוא יסתובב ב'לופ' סביב מצבו הנוכחי מבלי שיוכל לשנות ולפתח אותו (מעגל שחוזר על עצמו במקום ספירלה מתפתחת). אם אינו מוכן לקראת מה שיקרה לו, אז אין לו תכנית אדריכלית לבניין שייבנה אלא אימפרוביזציות, וזאת בהעדר תודעה השלכתית  projected mind or, projected consciousness  שמבקרת את מה שיקרה לפני שזה קורה.

אנו רגילים לכך שההווה הינו מוצק והוא מקום להיות בו באמת. אך לא כך,  אין הווה, יש רק עתיד שמתורגם לעבר. אלה שני היחידים שישנם. ההווה הוא פיקציה,

המצב הנכון לגבי שלושת מצבי הזמן, הוא להיות בדינאמיקה של עתיד הופך לעבר, לאחוז בשני הקצוות הרחוקים הללו זה מזה, בשתי ידיים. ולהימתח בין שניהם, רק אז האדם ישנו ומתחיל להבין את הפרדוקס של היותו. למעשה הוא לא קיים, קיימים רק עברו ועתידו. ההווה של היום וההווה של מחר, אינם אותו הדבר, אינם אותו ההווה. כי עוד עתיד נשפך לעבר ועתה האדם עומד (נסחף) במקום שונה מאתמול.

להפנים את תופעת האשליה של ההווה, והקיום והתקפות של הזרימה מעתיד לעבר – קשה מאוד, לשם כך יש צורך במצב תודעה שונה. מצב התודעה הנוכחי בא לשרת אגו גדול, שרוצה לצרוך את החיים ולשם כך עליו להיות מקורקע בהווה. אך ברגע שאדם מעצים את הווה, מיד העבר והעתיד הופכים למטושטשים ואז הוא לא מודע למקום ממנו  בא וכיצד עשוי להראות עתידו. הוא אינו מודע לעתיד, כי לא הכין עצמו לתסריטים אפשריים, ואז כל שיקרה לו בא לו בהפתעה, ואז הוא בהלם אם העתיד לא מסתדר עם רצונות האגו (לצרוך הנאה ותענוג).

קשה מאוד לתפוס את חיינו תפיסה דינמית. במדע, כדי ללמוד משהו, קל לגשות ללימוד שלו על ידי כך שמפסיקים את זרימת החיים בו, ובודקים אותו מכאנית ואת החלקים המכאניים בו, אבל מפספסים את החלק המשמעותי בו, וזה זרימת החיים. הדינאמיקה של ההיות. (אותה אי אפשר לבדוק כי כל הזמן היא משתנה).

כשמעצימים את ההווה ומתעקשים להתבסס כל כולנו בו, זה אומר  שתוקעים טריז בין העבר לעתיד. ואז חיי האדם נעדרים תודעה דינמית, הוא רואה חייו כמקטעים לא מחוברים של הווה ועוד  הווה.

להיות מושרש בהווה, זה לתת ממלכה לאגו שחייב להיות כדי לצרוך הנאה ותענוג. כי אם הוא נותן לעבר ולעתיד להתאחד בזרימה דינמית – האגו מצטמצם, כי אין לו מרחב וזמן סטטיים דרכם הוא צורך את חייו.

מנקודת מבט של האגו ושל ההיגיון האינטלקטואלי – כדי לחיות ברצף דינאמי של עתיד זורם לעבר – האדם צריך לוותר על האשליה של ההיות, של היותו.  זה מתסכל מאוד לא להיות בעכשיו מוצק, שהרי להיות בדינאמיקה של עתיד זורם לעבר, זה אומר שאין מקום שבו האדם יוכל להגיד: 'אני עכשיו', שהרי ברגע שהוא אומר זאת, מיד הוא מאבד זאת כי עתיד נוסף – הופך לעבר. כדי להיות 'אני', אדם צריך מרחב וזמן סטאטיים, רק אז יכול האגו להתרחב ולתפוס טריטוריה. וכדי להיות במרחב וזמן סטטיים, על האדם לוותר על תפיסה דינמית של הזמן בחייו.

ואם נותנים לזמן לזרום מן העתיד שהופך לעבר, מבלי שיש מקום לאני/אגו להיות – זה תסכול מבחינת האגו שרוצה זמן וחלל כדי לצרוך את היותו. וכך האדם הדינמי מבחינת הזמן חייב לוותר על תפיסת חייו כאגו צרכני, על תפיסה שהחיים נועדו עבורו כדי שיצרוך אותם ויגדיל את האגו שלו.

תפיסה דינמית של הזמן חייבת את המחיר של ויתור על התפיסה הסטטית של האני. לשון אחר, כדי לחיות בתפיסה דינמית – על האדם לוותר על תשוקת האגו, על ראיית החים כממתק שאותו הוא צורך. זה אומר לחיות בזרימה (של הזמן) ולא במוצקות ובסטטיות של האגו. האדם אמנם לא חש עצמו ולא סובב סביב עצמו  – בתפיסה הדינמית של הזמן, אבל הוא חלק מזרימת החיים.

ספר מחכים ומעניין בנושא הדינאמיקה של הזמן, ושל היכולת 'לעבור' מן ההווה לעבר – מצוי בספרה של אודרי ניפנאגר: 'אישתו של הנוסע בזמן'. כאן המקום להרחיב מעט לגבי משמעות וחוויית היכולת לנוע קדימה (עתיד) ואחורה, (עבר) בזמן. החוויה של חשיבה או היזכרות בעבר (ובעתיד, אך על זאת מאוחר יותר) – שונה מן החוויה של אדם שגישתו לזמן אינה דינאמית, אלא מכאנית (כמו הרוב). בעבור האדם בעל התפיסה והגישה הדינאמית לזמן, כשהוא חושב על רגעים מעברו, אין זה דומה להיזכרות השיטחית, הפוסטרית, היזכרות של תוויות– של בעל הגישה המכאנית לזמן. זה קצת כמו ההבדל בין לקרא אודות ארץ מסוימת ואפילו לראות סרט (ועד בתלת מימד…) אודות אותה הארץ – ובין להיות בה ולתור אותה.

בעל הגישה הדינאמית לזמן קשור לעברו, עברו חלק ממנו, וככל שהוא (משתנה) ומתפתח ברמתו התודעתית, ובמישור חייו הפנימיים – כך יהפוך עברו לחלק חי ופועם מחייו, ובכל פעם שיחזור לעברו – יחזור אחר, כי משהו בו השתנה והתפתח (מאז הפעם האחרונה בה 'ביקר' בעברו). אפשר להגיד בהקצנה, שבעל הגישה הדינאמית חוזר עם המטען הנוסף של חוויותיו האחרונות, ובגישה מפותחת, יחסית זו הוא ניגש אל קטעים מעברו כאילו הם חיים עכשיו במימד אחר של קיום. ובגישתו זו הוא חש שהוא משדרג ו'מתקן' קטעים בעברו כדי שיתאימו לאדם שהצליח לצמוח בשיעור קומתו וברמתו – האישיים.

כך שבספרה זה (הספר גם הפך לסרט עם אותו השם) של אודרי ניפנאגר – הגישה היא עלילתית בדיונית והקורא נסחף אחר יחסי האהבה שבין הנוסע בזמן לאשתו. אך ברובד נוסף, עמוק יותר בקריאת הספר, אפשר להבין, כי אפשר לקחת את הדברים כפשוטם, אדם מסוים ניחן בכושר לנוע אחורה בזמן, ואז קוראים זאת ככל ספר עלילתי, בדיוני, פיקשן אחר. אך אפשר לקרא את הספר בקריאה רב שכבתית, ואז ניתן להבין שהנוסע בזמן אולי לא נסע לשם בגופו (כפי שכתוב בספר) אלא בתודעתו. אפשר לזלזל בנסיעה אחורה או קדימה בזמן, כשהיא מתרחשת דרך התודעה, זה נתפס פחות אמיתי מאשר כשהנוסע עושה זאת בגופו. אך מה שלא לוקחים בחשבון, זה שעבור אדם בעל תודעה רחבה, או מפותחת, או עירה – לנסוע בזמן – זה אמיתי ומטלטל ממש כמו שהאדם הנורמטיבי שמצליח לעשות זאת בגופו (כפי שמצוין בספר).

כך שהאדם בעל הגישה הדינאמית לזמן –מבקר בעברו בתכיפות לא פחותה מאשר הוא נוכח בהווה שלו, מנשים חיים בסצנות מעברו ולוקח ממנו (מן העבר) פרופורציות לגבי ההבדל בין מקומו בחיים עכשיו, ולבין המקום שבו היה בעבר.

וכפי שהוא לגבי העבר, כך הוא לגבי העתיד, כשהוא לא נוסע לעברו בזמן – הוא משליך את תודעתו קדימה כלפי מה שעשוי להתרחש, טווה תסריטים ויוצר בכך תשתיות אפשריות לכל מיני אפשרויות. ושוב, כשהוא שם, בעתיד, הוא חי את האפשרויות השונות בתודעתו. ושוב, כמו לגבי העבר, לאדם הנוסע קדימה בזמן העתיד הוא אמיתי כפי שהתכנית אדריכלית לבניין או בית, אמיתית עבור האדריכל שעיצב אותה. ולגביו זה אמיתי וחוויתי כמעט כאילו ביקר בעתיד עם גופו.

—————————————-

גבריאל רעם, 28.2.

                                                                                                         r