ארכיון הקטגוריה: פסיכולוגיה תודעתית

לקחת דברים באופן אישי (מעורבות אישית).

יש קשר ישיר בין העוצמה שבה האדם לוקח משהו באופן אישי ובין עוצמת ההרס שהיא גורמת כשאדם נמצא תחת השפעתה. האדם היקר ביותר עבורו הופך לאויב מר.

הנקודה היא שמה שגורם לאדם לקחת משהו באופן אישי, הוא לא בהכרח עוצמת הגירוי או ההעלבה, זה יכול להיות משהו שולי ביותר. כל אחד בכל זמן יכול להישאב לזה.

כשאתה לוקח את מה שעשית או אמרת באופן אישי – הדימוי העצמי שלך נמצא בסכנה. אתה תמיד רואה את עצמך הכי גרוע שאפשר. וכשאתה לוקח מישהו אחר באופן אישי הוא הופך לשטן. היא מצב נפשי, או מצב ישותי (state of being), כי ברגע שאתה יוצא ממנה זה כאילו ששום דבר לא קרה, אין משקעים לאחריה.

כשאתה בפנים – כל העולם קרס, אתה אפס, הזולת מפלצת – כשאתה כבר בחוץ, כאילו זה לא קרה.

ישנן שני כיוונים ללקיחת משהו באופן אישי; פנימה והחוצה. אפשר להפנות אותו כלפי גורם חיצוני ואז להתפוצץ עליו, או אפשר 'לבלוע', להדחיק, לחיות עם זה בפנים. בשני המקרים זה מבלי דעת, ללא שליטה. אך הנזק הוא עצום.

מעורבות רגשית זה אחד הדברים ההכי פחות אמיתיים שקיימים בעולם, זה לא קשור למי אתה , למה קורה לך באמת. זו איזו שהיא זגוגית אפלה שמושמת עליך אבל זה לא אמיתי.

 אתה אותו בן אדם עם אותם כישורים אותם יכולות הסיטואציה שלך בדיוק אותו הדבר אבל אתה במעין התקף מעין מאניה. .

עם זאת לא כל הרגשה גרועה ביותר היא מעורבות רגשית. העלבות או פגיעה רגשית היא בסך הכל 'מכה קלה בכנף'… בעוד לקיחת משהו באופן אישי מעין שיגעון זמני שהשתלט על האדם, לא פחות.

כשאתה רק מרגיש נעלב או פגוע, , אתה יכול להרגיש רע אך יחד עם זה יש עולם. כשאתה לוקח משהו באופן אישי אין עולם. אתה כל כולך קבור מעורבות רגשית אחת טוטאלית . זה כל העולם.

הכל מצטמצם לאותה נק. זעירה שבה משתולל עם הטורנדו הרדיואקטיבי של לקיחת דברים באופן אישי. .

רוב האנשים שנמצאים במעורבות רגשית ילחמו איתך עד טיפת הדם האחרונה על כך שהם ממש לא במעורבות רגשית. אנשים לא מודעים לזה שהם במעורבות רגשית. 

(כשאדם בתוך זה הוא לא רוצה להודות בזה שהוא נמצא במעורבות רגשית (אם בכלל הוא יידע מה זה בכלל) כי אם יודה בה הוא יכנס למעורבות רגשית עוד יותר גדולה.

אנשים לוקחים באופן אישי כמעט הכל רוב הזמן. ואין ספק, זו הקללה הגדולה ביותר.

מספיק להביט בהרכבת הקואליציה כולם לוקחים את כולם באופן הכי אישי, אחרת זה היה יותר קל ופשוט.

מעורבות רגשית כללי

מעורבות רגשית א

המדובר על מצב פסיכולוגי שבו האדם נעשה מעורב כולו בבעיה אישית. המעורבות הרגשית מתחילה כשמעורבותו הפנימית הולכת ותופחת מאבדת פרופורציה ביחס לחשיבות המקרה עצמו.

וככל שהיא תופחת כך הולך האדם ומאבד את הדימוי העצמי שלו.

חברך הטוב טוען שאינך מתחשב מספיק ברגשותיו. וכאן מתחילה המעורבות לתפוח וארבע ימים אינך יוצא מזה, ולכך חוברים מקרים דומים מן העבר שבהם האשימו אותך, ולפתע אתה רואה את הצדק שבכל ההאשמות הללו, ואותה נקודה של מעורבות רגשית מעלימה את על המציאות האובייקטיבית כאותה אצבע פצועה שכאביה משכיחים ומאפילים אל מורכבות ועומק הקיום של האדם שהאצבע שייכת לו.

מעורבות רגשית מעידה על מצב אינפנטילי של חיי הרגש של האדם. מצב שבדרך כלל הוא נוקשה ומלא מתח. ככל שחיי הרגש של האדם יותר מלאי STRESS , מתח וכאב כן תכנס כל המערכת הרגשית – ביתר קלות – למצב חירום בכל פעם שיש עלבון או בעיה רגשית קטנה. כל התריסים יוגפו, הכול יתכווץ למצב של מגננה, כמו טוסיק שנתקעת בו זריקה.

ככל שהמערכת הרגשית בריאה יותר, כך (ככל שיש בה פחות רעלים וסטרס) כך יתגבר האדם מהר יותר על בעיה  או מכשול אישיים. אך מערכת רגשית ספוגת רעלים רגשיים לא מנוקזים (כמו: עלבון, רגשי נחיתות, קנאה, מירמור, מגיע לי ועוד) – תכנס עם כל איום מדומה או אמיתי על אוטונומיית חיי הרגש של האדם – למצב חירום היסטרי. מצב חירום שאינו מגיב ביחס ישיר לאיום אלא ביחס לרמת הסטרס של המערכת.

הכניסה הזו למצב חירום רגשי על כל שטות נקראת מעורבות רגשית.

אנלוגיה: מערכת השרירים. שריר בריא זקוק לזמן מינימום לאחר ששריר מסוים קיבל מכה, כדי לחזור לגמישות רגילה. לאחר המכה הוא מתכווץ ולוקח לו זמן קצר יחסית כדי להתרפות. שריר חולה הוא שריר מתוח ושחוק והוא זקוק לזמן מקסימום בכדי להפשיר את הכיווץ והסגר ולחזור לתפקוד גמיש ונורמאלי. השריר אצל אנשים שמקבלים באזור הזה מקבל מכות רבות – יעשה כעבור זמן למכווץ כרונית ויושאר במצב של מגננה תמידית. וזה אומר שהמערכת נסגרה בעצם כלפי העולם החיצון ותישאר במצב של אגירה הרמטית של הרעלים שנאספו פנימה.

וכך גם במערכת הרגשית: כשכמות הסטרס הרגשי עוברת קו מסוים, האדם (המערכת הרגשית שלו) נסגר והוא פוסק מלתקשר על רמה רגשית. ומתפקד על רמות של ביצוע טכני או גישה שכלית יבשה. אך בהעדר חיי רגש מרוככים, קולטים ומפרים – השכל הופך לשכלתני ואינטלקטואלי וכל הגישה הופכת לנוקשה ולוגית, מבלי להתייחס למהות של הדברים. שלא לדבר על כך שאדם במצב של מעורבות ריגשת לא זורם עם עצמו, ואין לו דינאמיקה עם אנשים אחרים. הוא קפוא, מקוטע ונתפס כרשמי ופלקאטי.

עם זאת, ניתן לקרא את הדברים הללו ולהגיד משהו כמו: "הכול יפה וטוב אך האם אין מעורבות רגשית חיובית"? ובכן אין! אין מעורבות רגשית חיובית. כי במצב רגשי נכון, המערכת הרגשית פתוחה, היא עוסקת ומעורבות בכל מה שעובר דרכה. כפי שהריאות מעבירות דרכן כל אויר שעובר דרכן. פתיחות משמעה פתיחות לכל, וסגירות משמעה סגירות לכל, ומעורבות רגשית היא מצב של אטימות וסגירות רגשית בגלל פגיעה או כאב שמבשלים את האדם בתוך הרעלים שהצליחו להיכנס פנימה.

עם זאת יש מצב שנדמה כמצב של 'מעורבות רגשית חיובית', וזה מצב שבו האדם משוקע במשהו מסוים ונותן לא את כל משאביו הרגשיים. ובכן זה מצב אחר לגמרי, זה מצב של אינטנסיביות פנימי שמתבטא ברמת הריכוז הפנימי. האדם מאוד ממוקד בנקודה אחת פנימית. בעוד שמעורבות רגשית  זה סערת רגשות, שבה האדם מפוזר על פני הרבה דברים וקשה לו להתמקד.

מה עושים?

ולסיום נשאלת השאלה: איך מתגוננים מפני מעורבות רגשית. ובכן שתי עצות. האחת, לקרא את המסה: "מתקפות אישיות והרס עצמי". http://stage.co.il/Stories/398680

והשנייה: מיד לעסוק בניסיון להבין את הבעיה לא מזווית שכלית אלא מרמת תודעה גבוהה יותר. כשאדם מצליח להעביר את מרכז הכובד שלו מן הרגש לתודעה – הוא ניצל.

מעורבות אישית ב'

תמיד רצוי לזכור במעורבות רגשית, שזו רק מעורבות רגשית. היא לא הדבר האמיתי, אלא שילהוב והקצנה לא רציונליים ולא פרופורציונליים של מציאות מסויימת. . מעורבות רגשית לא גורמת נזק, אם יש פיוס של אמת. ובדרך כלל לאחר שהיא עוברת לגמרי (זאת בתנאי שהאדם לא מתעקש להתחתן עמה לנצח נצחים) – לא נשאר כלום מאחריה. מי זוכר את המעורבות הרגשית של לפני שנתיים? ברגע שיש חיבוק של אמת, בין שני אנשים שהיו במעורבות רגשית, לא רק שהיא לא קיימת, היא מעולם לא הייתה!
אבל היא עושה הרבה רעש, ובדרך כלל חולפת כאילו לא הייתה. חלק מן החוכמה זה לא להתרשם ממנה, ולא לפחד כלל, 'כולה' מעורבות רגשית. רוב הנזק קורה מן הבהלה שאנו נבהלים כשהיא מתרחשת, ולא בגלל מה שהיא מסוגלת לעשות. היא כל כולה ענן שמסתיר את השמש לכמה זמן.
הכי חשוב, זה לא לעזור לה, על ידי הזדהות והקצנה. לא לתת לה כוח, להתעלם וכך היא תגווע לבד. כדאי להתחיל לזלזל בה אפילו, זה ממש משגע אותה: 'אוה, עוד פעם את? יאללה יאללה, את לא עושה רושם על אף אחד'. 'סיימת? אז תורידי את המים'.

קטעים שונים על מעורבות רגשית

המדובר על מצב פסיכולוגי שבו האדם נעשה מעורב כולו בבעיה אישית. המעורבות הרגשית מתחילה כשמעורבותו הפנימית הולכת ותופחת מאבדת פרופורציה ביחס לחשיבות המקרה עצמו.

וככל שהיא תופחת כך הולך האדם ומאבד את הדימוי העצמי שלו.

חברך הטוב טוען שאינך מתחשב מספיק ברגשותיו. וכאן מתחילה המעורבות לתפוח וארבע ימים אינך יוצא מזה, ולכך חוברים מקרים דומים מן העבר שבהם האשימו אותך, ולפתע אתה רואה את הצדק שבכל ההאשמות הללו, ואותה נקודה של מעורבות רגשית מעלימה את על המציאות האובייקטיבית כאותה אצבע פצועה שכאביה משכיחים ומאפילים אל מורכבות ועומק הקיום של האדם שהאצבע שייכת לו.

מעורבות רגשית מעידה על מצב אינפנטילי של חיי הרגש של האדם. מצב שבדרך כלל הוא נוקשה ומלא מתח. ככל שחיי הרגש של האדם יותר מלאי STRESS , מתח וכאב כן תכנס כל המערכת הרגשית – ביתר קלות – למצב חירום בכל פעם שיש עלבון או בעיה רגשית קטנה. כל התריסים יוגפו, הכול יתכווץ למצב של מגננה, כמו טוסיק שנתקעת בו זריקה.

ככל שהמערכת הרגשית בריאה יותר, כך (ככל שיש בה פחות רעלים וסטרס) כך יתגבר האדם מהר יותר על בעיה  או מכשול אישיים. אך מערכת רגשית ספוגת רעלים רגשיים לא מנוקזים (כמו: עלבון, רגשי נחיתות, קנאה, מירמור, מגיע לי ועוד) – תכנס עם כל איום מדומה או אמיתי על אוטונומיית חיי הרגש של האדם – למצב חירום היסטרי. מצב חירום שאינו מגיב ביחס ישיר לאיום אלא ביחס לרמת הסטרס של המערכת.

הכניסה הזו למצב חירום רגשי על כל שטות נקראת מעורבות רגשית.

אנלוגיה: מערכת השרירים. שריר בריא זקוק לזמן מינימום לאחר ששריר מסוים קיבל מכה, כדי לחזור לגמישות רגילה. לאחר המכה הוא מתכווץ ולוקח לו זמן קצר יחסית כדי להתרפות. שריר חולה הוא שריר מתוח ושחוק והוא זקוק לזמן מקסימום בכדי להפשיר את הכיווץ והסגר ולחזור לתפקוד גמיש ונורמאלי. השריר אצל אנשים שמקבלים באזור הזה מקבל מכות רבות – יעשה כעבור זמן למכווץ כרונית ויושאר במצב של מגננה תמידית. וזה אומר שהמערכת נסגרה בעצם כלפי העולם החיצון ותישאר במצב של אגירה הרמטית של הרעלים שנאספו פנימה.

וכך גם במערכת הרגשית: כשכמות הסטרס הרגשי עוברת קו מסוים, האדם (המערכת הרגשית שלו) נסגר והוא פוסק מלתקשר על רמה רגשית. ומתפקד על רמות של ביצוע טכני או גישה שכלית יבשה. אך בהעדר חיי רגש מרוככים, קולטים ומפרים – השכל הופך לשכלתני ואינטלקטואלי וכל הגישה הופכת לנוקשה ולוגית, מבלי להתייחס למהות של הדברים. שלא לדבר על כך שאדם במצב של מעורבות ריגשת לא זורם עם עצמו, ואין לו דינאמיקה עם אנשים אחרים. הוא קפוא, מקוטע ונתפס כרשמי ופלקאטי.

עם זאת, ניתן לקרא את הדברים הללו ולהגיד משהו כמו: "הכול יפה וטוב אך האם אין מעורבות רגשית חיובית"? ובכן אין! אין מעורבות רגשית חיובית. כי במצב רגשי נכון, המערכת הרגשית פתוחה, היא עוסקת ומעורבות בכל מה שעובר דרכה. כפי שהריאות מעבירות דרכן כל אויר שעובר דרכן. פתיחות משמעה פתיחות לכל, וסגירות משמעה סגירות לכל, ומעורבות רגשית היא מצב של אטימות וסגירות רגשית בגלל פגיעה או כאב שמבשלים את האדם בתוך הרעלים שהצליחו להיכנס פנימה.

עם זאת יש מצב שנדמה כמצב של 'מעורבות רגשית חיובית', וזה מצב שבו האדם משוקע במשהו מסוים ונותן לא את כל משאביו הרגשיים. ובכן זה מצב אחר לגמרי, זה מצב של אינטנסיביות פנימי שמתבטא ברמת הריכוז הפנימי. האדם מאוד ממוקד בנקודה אחת פנימית. בעוד שמעורבות רגשית  זה סערת רגשות, שבה האדם מפוזר על פני הרבה דברים וקשה לו להתמקד.

מה עושים?

ולסיום נשאלת השאלה: איך מתגוננים מפני מעורבות רגשית. ובכן שתי עצות. האחת, לקרא את המסה: "מתקפות אישיות והרס עצמי". http://stage.co.il/Stories/398680

והשנייה: מיד לעסוק בניסיון להבין את הבעיה לא מזווית שכלית אלא מרמת תודעה גבוהה יותר. כשאדם מצליח להעביר את מרכז הכובד שלו מן הרגש לתודעה – הוא ניצל.

*

 מעורבות רגשית ואותנטיות.

לאורך כל החיבורים עד כה, הודגשה החשיבות של מעורבות רגשית. זהו נושא שאי אפשר להפריז בחשיבותו והפעם ברצוני לגשת אליו מן הכיוון של אותנטיות. דהיינו, מה הקשר בין היכולת של האדם להיות אמיתי לעצמו ובין מעורבות רגשית? 

ובכן, הקשר בין שניהם הוא בכך שמעורבות רגשית כמובן, מגבילה את יכולתו של האדם להיות הוא עצמו. וזאת מכיוון שהמהות שבנו, הילד שבנו הם בכלא ונשלטים על ידי כאב רגשי ומעורבות רגשית.

אדם יכול לדבר על נושא נעלה וכל כולו בוער באש הנושא עליו הוא מדבר, אך מספיק שהשני פולט שם של אישה שהכאיבה לו רגשית לפני זמן מה, והאש הזו נכבית בן רגע, כי הכאב הרגשי מולך.

כל עוד האדם קורבן וסובייקט לכאב רגשי שנגרם בגלל מעורבות רגשית – אין מה לדבר על חיים אותנטיים או רוחניים, אחד מהם או שניהם ביחד.

כל עוד אדם מותנה על ידי מעורבות רגשית דבר אינו יכול לעזור לו. מעורבות רגשית היא אויב אכזר, חסר רחמים, וכשאדם חי בשכנות עם מעורבות רגשית, עליו לקחת על עצמו את כל הסיכונים שעשויים להיגרם מכך. אם אדם לא יצא מהתחום הזה ומהרמה הזו – הוא ימשיך להיות בן ערובה של האגו שלו.

אין פה עניין לטפל בדברים טיפול נקודתי. הנקודה היא שככל שהבן אדם מבוסס שם, זהו המחיר שעליו לשלם על היותו שם והפתרון היחיד הוא לא לתת לעצמך ללכת לאיבוד במערבולת הרגשית הבאה. למשל אם הולכים יחפים והרגל נתקלת בפינת השולחן וזה מאד מאד כואב – אז לא לתת לעצמך להתמכר לכאב ולחוש רחמים עצמיים. אלא פשוט לעצור ולומר לעצמך, 'פה, מגיע לי ואני שמוק כי אני הולך ללא נעליים' ולעמוד ולחוש את הכאב, אולם לשמוח עליו. לשמוח על העובדה שאפשר להתעלות מעל העובדה של לרצות להרגיש טוב, אלא לאהוב יותר את הרעיון של האמת הלא אישית. זה איזשהו מחנה אימונים שעל היצור הרגשי להעביר את עצמו, אחרת אין מה לדבר על כלום, הוא במחנה מעצר כשהסוהרים הם הרגשות שלו.

עד שהאדם לא מגיע לרמה הזאת – כל מה שהוא רוצה זה שהכאב של המעורבות הרגשית יעבור ובזה הוא לא שונה מילד קטן, שכל מה שהוא רוצה זה שוקולד והוא לא אוהב שצועקים עליו. בכל אופן, אפשר לצפות מאדם בוגר להתעלות מעל רצונו לא להרגיש רע וכל הזמן להרגיש טוב, ובעצם להתעלות מעל שניהם ולומר: "נהדר, הצלחתי להרגיש רע ולא ליפול תחת זה" – קבלה שבאה מן התודעה ולא מן הרגש האינפנטילי.

כשזה מתחיל לקרות – הוא יכול להתחיל לטפח בעצמו ישות שרואה את הדברים מנקודות מבט בלתי תלויות. אולם כשבאים רק או בעיקר מחוסר רצון להרגיש חרא  – מה שקורה ששוקעים עמוק יותר בתוכו. ואדם שקוע בביצת המעורבות הרגשית כדרך חיים – תמיד יחסום  את האחרים אם הוא יחוש שהם עומדים לחבר אותו לכאב הרגשי שלו. וככל שאותו הפרטנר יהיה ישיר ואמיתי יותר, כך – הוא יחשוף יותר ויותר חסימות ומעצורים פנימיים אצל המתקשר.

בדרך כלל לכל אחד מאיתנו יש יותר אגו ממה שאנחנו מוכנים להודות בו. אנו תמיד נבוא, כביכול, ממניעים נאצלים, אך מה ששולט מאחור ומלמטה – הם אותם אינטרסים רגשיים ילדותיים.

במקום לחשוב שעכשיו למדנו ועכשיו לא ניכנס למעורבות רגשית איומה בגלל שמישהו אמר משהו עלינו, עלינו לנסות ולהכין את עצמנו באופן מודע ככל שאפשר, לפני כל שיחה עם ידיד, חבר ואחר – שזה עומד ועלול לקרות (המעורבות הרגשית).

חשוב להודות בזמן המעורבות הרגשית – שזה קורה. וזה הדבר הקשה מכל. בדרך כלל יש הדחקה, הכחשה,  מה שמעצים את האפקט שלה. אבל אם יש יכולת להודות שהנה זה קרה שוב, יש בזה מעין סוג של דרכון חלקי למצב תודעה שאינו קורבן אוטומטי למעורבות הרגשית הבאה.

כל עניין העבודה העצמית בעניין, מאוד דומה לאדם שעושה מסלול מכשולים בטירונות, או עובד על מכשירים בחדר כושר – בהתחלה הוא חש כאבים בכל הגוף, הוא חש חלש, ולא מסוגל והוא שונא את עצמו. אך זו הדרך להגיע למצב שבו שריריו וכושרו הגופני יגיעו לרמה אליה הוא שואף להגיע. אם לא יתמודד עם הכאב והחולשה, לעולם לא יגיע לרמה גבוהה יותר.                  

————————————————-

הערה:

ההבדל בין מעורבות רגשית להזדהות רגשית הוא שהראשון הוא חלקי בעוד שהשני הרמטי וטוטלי.

במעורבות רגשית האדם מחובר לרגש אובססיבי, בהזדהות הוא אחד איתו.

זה כמו ההבדל בין תערובת (מעורבות רגשית) ותרכובת (הזדהות רגשית) – בכימיה.

בהזדהות המזדהה הופך לחלק מן הדבר עמו הוא מזדהה, במעורבות יש עוד תקווה.

מעורבות רגשית 2

תמיד רצוי לזכור במעורבות רגשית, שזו רק מעורבות רגשית. היא לא הדבר האמיתי, אלא שילהוב והקצנה לא רציונליים ולא פרופורציונליים של מציאות מסויימת. . מעורבות רגשית לא גורמת נזק, אם יש פיוס של אמת. ובדרך כלל לאחר שהיא עוברת לגמרי (זאת בתנאי שהאדם לא מתעקש להתחתן עמה לנצח נצחים) – לא נשאר כלום מאחריה. מי זוכר את המעורבות הרגשית של לפני שנתיים? ברגע שיש חיבוק של אמת, בין שני אנשים שהיו במעורבות רגשית, לא רק שהיא לא קיימת, היא מעולם לא הייתה!
אבל היא עושה הרבה רעש, ובדרך כלל חולפת כאילו לא הייתה. חלק מן החוכמה זה לא להתרשם ממנה, ולא לפחד כלל, 'כולה' מעורבות רגשית. רוב הנזק קורה מן הבהלה שאנו נבהלים כשהיא מתרחשת, ולא בגלל מה שהיא מסוגלת לעשות. היא כל כולה ענן שמסתיר את השמש לכמה זמן.
הכי חשוב, זה לא לעזור לה, על ידי הזדהות והקצנה. לא לתת לה כוח, להתעלם וכך היא תגווע לבד. כדאי להתחיל לזלזל בה אפילו, זה ממש משגע אותה: 'אוה, עוד פעם את? יאללה יאללה, את לא עושה רושם על אף אחד'. 'סיימת? אז תורידי את המים'.

תמלול מתוך פגישה:


  1. מעורבות רגשית.

ג: אני רוצה להגיד שמבחינתי יש קשר ישיר בין עוצמת המעורבות הרגשית לבין המשך שלה. כלומר קשה לקבל שהייתה מעורבות רגשית חזקה מאוד שהמשך שלה היה קצר. בדרך כלל זה לא הולך ככה.  בדרך כלל ככול שזה חזק יותר כך זה ארוך יותר. דומה למחלות;  אם אתה מאוד חולה זה בדרך כלל לוקח יותר זמן להבריא מאשר מחלה רגילה.

הנקודה היא שמה שמכניס אדם למעורבות רגשית, הוא לא בהכרח עוצמת הגירוי או ההעלבה, אלא המצב הפנימי של זה שנשאב לתוך המעורבות רגשית. כדי להכנס לזה אתה צריך להיות במצב שאתה מוצף מבחינה רגשית, מחלים מפגיעה רגשית כלשהי, או נמצא בחוסר יציבות רגשית. ואז אתה ניכנס למעורבות רגשית. והייתי מדמה זאת לאדי דלק כשאתה מביא גפרור – זה נידלק.

. מעורבות רגשית 3

באיזה שהוא מקום כשאתה במעורבות רגשית הדימוי העצמי שלך נמצא בשפל המדרגה. אתה תמיד רואה את עצמך גרוע. ומה שיפה הוא שברגע שאתה יוצא ממנה זה כאילו ששום דבר לא קרה, אין משקעים לאחר המעורבות הרגשית , היא ממש כמו מזג אויר. היא לא משאירה כלום.

כשאתה בפנים – כל העולם קרס, כשאתה בחוץ, כאילו זה לא קרה. כשאתה נמצא במזג אויר קודר נראה לך שכל העולם אבוד, ברגע שאתה יוצא ממנו כלום לא קרה.

מעורבות רגשית זה אחד הדברים ההכי פחות אמיתיים שקיימים בעולם, זה לא קשור למי אתה , למה קורה לך באמת. זו איזו שהיא זגוגית אפלה שמושמת עליך ואתה נמצא בכלא רגשי, אבל זה לא אמיתי.

 אתה אותו בן אדם עם אותם כישורים אותם יכולות הסיטואציה שלך בדיוק אותו הדבר אבל אתה רואה את הכל שחור. זוית הראיה שלך על העולם היא זוית ראיה של אדם שלכוד בתא של חרא. זה לא מצב מהותי, אלא מה שקורה לך באופן רגשי , זה לא מצב אמיתי .

עם זאת לא כל הרגשה גרועה ביותר היא מעורבות רגשית. ההבדל בין להרגיש חרא לבין מעורבות רגשית זה שמעורבות רגשית זה דבר הרבה יותר אקוטי, הרמטי וטוטלי. זה מעין כלא מהודק שלא מאפשר לך לנשום. 

כשאתה רק מרגיש חרא, אתה יכול להרגיש חרא אך יחד עם זה יש עולם. במעורבות רגשית אין עולם. אתה כל כולך מעורבות רגשית אחת גדולה . כל העולם זה הכאב שלך באותו הרגע.

הכל מצטמצם לאותה נק זעירה שבה אתה כואב את הכאב שלך, הכאב שלך הוא הכל.

רואי נכנס למעורבות רגשית, הצלחתי להראות לו בעדינות היכן הוא נתקע והוא הצליח לצאת מן המעורבות הרגשית שלו. אך לבד  מאוד קשה לצאת מזה.

רוב האנשים שנמצאים במעורבות רגשית ילחמו איתך עד טיפת הדם האחרונה (שלך, בדרך כלל, לא שלהם) על כך שהם ממש לא במעורבות רגשית. אנשים לא מודעים לזה שהם במעורבות רגשית.  אחת הבעיות הגדולות ביותר ביחס לזה היא להיות מודע לזה שאתה במעורבות רגשית.

כשאדם בתוך זה הוא לא רוצה להודות בזה שהוא נמצא במעורבות רגשית כי אם יודה בה הוא יכנס למעורבות רגשית עוד יותר גדולה.

ילד אבוד

כל מבוגר היה אי פעם ילד אבוד.

וכל ילד הוא אבוד.

זה בלתי אפשרי להיות ילד בלי להיות מבולבל, בלי לעשות טעויות, בלי לעשות את זה לא נכון, בלי להיות אבוד.

זוהי החוויה האמיתית של להיות ילד, אך אנו שוכחים אותו ואיך זה היה, וכשאנו מתבגרים אנו מתנתקים מן הילד האבוד שבתוכנו, שהוא עצמנו האמיתי.

איננו זוכרים כי עמוק בתוכנו ישנו ילד קטן ואבוד והוא עצמנו האמיתי.

לרוב אנו קשים, נוקשים  ותובעניים כלפיו, שוכחים כי הוא אך יצור קטן וחסר אונים, ילד אבוד, זועק לאהבה.

והיה ונפגוש באדם אחר עלינו לדעת שברגע זה, בתוכו ממש, שוכן הילד האבוד שלו, ואם נדע ונזכור זאת נוכל לחוש כלפיו חום אנושי.

*

האני לא יראה את זהב העתיד

הַאֲנִי לֹא יִרְאֶה אֶת זְהָב הֶעָתִיד
אֶלָּא אִם יַחֲזׁר עַל עִקְּבוֹתָיו לָעֲלָטָה,
יִגְהַר עַל פִּגְרוֹ הַמֻּטָּל בּעֲבָרוֹ כִּבְעַבְטִיט
וִינַתֵּק מֵעָלָיו אֶת עֲבוֹתוֹת הַחֲרָטָה.

לְשֵׁם כָּךְ יִלְבַּשׁ צוּרַת "הוּא" כְּסַרְבָּל,
וְנוֹשֵׂא אַרְגַּז כֵּלִים – כְּלֵי לֵב,
יַנְשִׁים אֶת הַיֶלֶד הַמְזוֹרֵר וְנִבְהָל
מִבָּבוּאָתוֹ בִּרְאִי מַבָּט שֶׁאֵינוֹ עוֹלֵב.

הוּא יֹאמַר לוֹ: "קוּם, מִי שֶהָיָה אֲנִי,
צֵא לְקַלְקֵל אֶת חַיֶיךָ מִבְּלי לְהִכָּלֵם,
הֱיֵה בּוּר וְיָהִיר, מְעַד וּשְׁגֵה

כִּי רַק בְּכַף יָדְךָ אֶמְצָא מְזוֹנִי
רַק אִם אֶסְלַח לְךָ אֶהְיֶה שָלֵם.
הַבֵּט, אֲנִי שוֹבֵר אֶת הַשּׁוֹט, אֵינֶנִּי מַלְקֶה!"

(מתוך: אהרן שבתאי, הלב, שלשים ושתים סונטות, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 1995)

*

על ספק עצמי

בכל תהליך ישנם שלושה שלבים: א. יחידות נפרדות, בדידים (רמה פיזית). ב. קבוצות (רמה מגנטית). וג. דינמיקה (רמה חשמלית).

זה מתחיל ביחידות, מתפתח לקבוצות ומגיע לשיאו בדינמיקה.

  1. יחידות נפרדות, בדידים (רמה פיזית). כל תהליך מתחיל במחשבות, תחושות ורגשות, שמגיעות מפעם לפעם, כאן זה לא המשכי.
  2. קבוצות, (רמה מגנטית). כאן זה כבר לא צעד ועוד צעד, כאן זה מתרחש על יד קפיצות, כל קפיצה מביאה עימה קבוצה שלמה של רגשות, תחושות או רגשות. כאן זה יותר רציף, קשה יותר לעצירה.
  3. דינמיקה, (רמה חשמלית). כאן זה כבר קורה מעצמו ומתוך עצמו, בלתי ניתן לעצירה, מצוי באינרציה. התנועתיות שלו טוענת את עצמה להמשיך ולנוע.

כאן ברצוני להתמקד בתהליך אחד במיוחד; ספק-עצמי; הוא שקט, מתגנב פנימה, בדרך כלל אינו ניתן להבחנה כספק-עצמי, הוא נכנס כספק-עצמי בלתי מובחן, זורם לקבוצות – בלתי מזוהה ומתעצם בדינמיקה – בלתי ידוע לגמרי.

ואם בכלל אנו מבחינים בתוצאות הנוראות שלו בנו – אנו בדרך כלל טועים לחשוב שזו אבחנה אובייקטיבית.

מהו ספק עצמי?

במהותו זהו מעין רעל קשה, כשאנו מרשים לו להיכנס ואף להגיע לשלב הדינמי – הנזק הוא מחריד. ספק-עצמי הוא כמו חומצה הנשפכת על בשר חשוף, בדרך כלל איננו חשים בכאב, (כי אני כה מעורבים סובייקטיבית בתהליך של ספק-עצמי), אך אם הכוחות של ספק עצמי מגיעים לשלב הדינמיקה, האדם מביט פנימה וכל שהוא מוצא – הם חורבות.

ספק עצמי הינו תקיפה קשה של האדם  על הדימוי העצמי שלו. זה מתחיל במציאת חולשה או תכונה שלילית אחת ומשם לאחרת. ברמה הבאה (הרמה המגנטית) אנו כבר מוצאים קבוצה שלמה של תכונות שליליות, עד שלבסוף, ברמה החשמלית אנו מתבוננים פנימה – והכל שחור. אם ספק-עצמי נעצר ברמה הפיזית אז הנזק אינו כה גדול, אך במידה והספק-העצמי מגיע לרמה המגנטית, מאוד קשה לעצור את התהליך.

אויבים גדולים צריכים להיעצר כשהם עדיין קטנים.

*

Self-doubt Quotes

שני חצאי הפנים

כשנו מתבוננים בתצלום פניו של אדם אנו חושבים שאנו רואים פנים רגילות, אך לרוב אנו מתבוננים בעיוות, אך עיוות כה עדין, שבמבט ראשון לא ניתן לעמוד עליו. למעשה כמעט כל פנים מחולקות לשניים, ואף צד לא ממש דומה לצד השני. ופנים של אדם אחד שונות משל רעהו במידת הא-סימטריה שבין צד פנים שמאל לצד פנים ימין. 

איך אפשר לגלות זאת? ובכן ניתן לקחת תמונת פנים של כל אדם, לצלם אותה בשני עותקים.  לקפל את שתי התמונות  לאורך באמצע ולחבר את שני חצאי שמאל בשתי התמונות, ואז לחבר את שני חצאי ימין. מה שנקבל זה שלוש תמונות של אותו אדם, באחת זה נורמלי, אך בשתי האחרות, אנו רואים רק צד אחד של פניו כפול שניים. וכך נקבל שלושה פרצופים שונים…

דרך מהירה לעשות זאת, היא לשים ראי קטן ניצב לתצלום שמראה את חזית התמונה. כשמבטים לתוך הראי ניתן ליצור תמונת פנים שלמה מתוך שיקוף של כל צד.

ובכן מה שניתן ללמוד מתרגיל זה הוא שלמרות שלחלק מן האנשים פנים סימטריות, לרובנו פנים אסימטריות לגמרי. מה שאומר שכל צד של פנינו יכול לשדר רגשות שונים בו זמנית! 

החיבור של חצאי הפנים יוצר אפקט מצחיק. אמנם ניתן לזהות את האנשים המצולמים, פניהם (בצדדים) משדרות רגשות מוגזמים, כמו רוגז, חשד, או אושר, ולעיתים מבט מרוקן לגמרי. 

אך מדוע שני הצדדים של אותם הפנים כה שונים זה מזה?

ובכן, ברמת המשמעות, מדובר כאן על תופעה מעניינת מאוד, שאנשים לא מעטים לא מודעים לה. למעשה כל אחד מאיתנו הוא שני בני אדם… כולנו סכיזואידים. והכוונה לא מבחינה פסיכולוגית, אלא מבחינה מנטלית. החשיבה שלנו מפוצלת לשתי ישויות שונות. 

 הראשון שחקר את הנושא ברצינות היה רוג'ר ספרי  Roger Sperry שקיבל על כך פרס נובל רק ב1981 הוא גילה כי  המוח אינו שונה מיתר האנטומיה שלנו והוא מורכב משני חצאים, אונה ימנית ואונה שמאלית. ישנה הפרדה בני החצאים, והם מחוברים רק על ידי כבל של עצבים שנקרא הקורפוס קולסיאום. corpus collosum

חיבור זה די דומה לחיבור של כבל שמחבר שני מחשבים שונים.

צד ימין של הגוף מחובר לצד שמאל של המוח ולהיפך.ולא רק מה שמתחת לצואר, אף העיניים מקבלות פקודות מן המוח הנגדי. כך שצד פנים שמאל מגיב ומושפע מן הצד הימני של המוח ולהיפך. כך שאנשים שצד ימין של פניהם מפותח, רחב ומודגש יותר, בהכרח הם אנשים שמשתמשים יותר בצד שמאל של מוחם. 

רוג'ר ספרי גילה כי הצד הימני של המוח הוא היותר רוחני, נפשי, הומני, יצירתי ואומנותי, והוא מופלה לרעה לטובת הצד השמאלי של המוח, שהוא הצד השליט אצל תשע עשיריות מכל בני האדם, צד זה אחראי על המדע, על החשיבה הרציונלית, על אותיות, מספרים ומדידות, כפי שהוא כותב בקטע שפורסם עוד לפני שקיבל את פרס הנובל:   

“The main theme to emerge… is that there appear to be two modes of thinking, verbal and nonverbal, represented rather separately in left and right hemispheres respectively and that our education system, as well as science in general, tends to neglect the nonverbal form of intellect. What it comes down to is that modern society discriminates against the right hemisphere”. 

-Roger Sperry (1973)

ובכן, כפי שראינו עד כה לרוב האנשים ישנה אסימטריה כזו או אחרת, לאחרים ישנה פחות א-סימטריה, אך לאחרים (לרב) ישנה אסימטריה כלשהי, (שהולכת וגוברת עם חלוף השנים). אך מה לגבי אנשים שיש להם אסימטריה בולטת ביותר, כמו אצל ניכסון למשל? ובכן ראשית הנה תוצאות של מחקר בנושא, לפי מחקר שהתפרסם ב Journal of Personality and Social Psycholology, ב 1997 Feb;72(2):456-66 על ידי  Shackelford TK, Larsen RJ                                                                      מן המחלקה לפסיכולוגיה באונ. מישיגן מתברר  כי אסימטריה יכולה להגרם על ידי גורמים סביבתיים וגנטיים וכמעט תמיד היא מצביעה על מחלה או פגם כלשהו, ידוע שבמשחק החיזור בעלי חיים יעדיפו כאלה שהם יותר סימטריים. החוקרים . K. Grammer and R. Thornhill
מצאו ב 1994 כי ישנו קשר ישיר בין אסימטריה בפנים למצב בריאות לקוי. וגם מצב פסיכולוגי, רגשי לקוי או בעייתי..
 

הנקודה המעניינת כאן היא שככל שבני אדם סובלים יותר מבעיה רגשית או פסיכולוגית, כך האסימטריה גדלה ככל שהם מביעים הבעות רגשיות יותר. אך כמובן שאצל אנשים מאוזנים יותר רגשית אמור להיות פחות שוני בין שני חלקי הפנים בשעת הבעה של רגשות.

תיפקודי צד שמאל של המח
 
משתמש בהגיון 
רואה את הפרטים
 שליטה של העובדות היבשותשפת המלים.הווה ועבר

מתמטיקה ומדע

 
תפקודי צד ימין של המח
 
משתמש ברגש ואינטואיציה'רואה' את כל התמונה.
שליטה של הדמיון היוצרשפה של תמונות וסמלים

עבר ועתידדת ופילוסופיה 

 

בתקופתנו לרוב האנשים צד שמאל של המוח מפותח יותר. וזה מסביר את אופי החברה בה אנו חיים, חברה הנשלטת על ידי האונה השמאלית של המוח. 

אך כמובן מה שחשוב זה שיהיה איזון ביניהם והם יתקשרו, אך כאמור, אצל רוב האנשים האיזון והתקשורת בין האונות אינה במיוחד מפותחת. ולפי תיאוריות מסוימות זה עלול לפגום ביכולת הלמידה וההבנה של אותם אנשים. 

מחקרים בנושא מעלים כי רוב הילדים מפעילים את הצד הימני של המוח לפני שהם מגיעים לבית הספר, וזו כמובן עדיין התקופה היצירתית שלהם. אך עם תחילת הלימודים הם פוגשים מערכת חינוך ששמה דגש בעיקר על כושרות של האונה השמאלית. בבית הספר פוחת מספרם של היצירתיים לעשרה אחוז מבוגרים, ישארו רק שני אחוזים מהם שמפעילים את האונה הימנית ועל כן יפעלו ויחשבו בצורה יצירתית. 

ניתן להגיד כי המוח השמאלי כלל לא מבין את המוח הימני ולא מעריך כלל את התובנות שבאות ממנו. ולעיתים יש גם ויכוח בין שני החלקים, מה שמסביר חלק מן הבלאגן שיש לרובנו בראש…ובויכוח הזה מותר להגיד כי הצד השמאלי של המוח מנצח תמיד, אבל תמיד.

המוח לא עובד ביחד, לא עובד בהרמוניה, כל שאנו יכולים לעשות, זה לעבור מצד אחד לצד אחר, אך לא יודעים לרוב להפעיל אותם בו זמנית. וזה גורם לרמת מודעות נמוכה. לקליטה של המציאות כשהיא רק אמוציונלית או רק עובדתית, ועל כן נטולת ממד של עומק.

אנשים בעלי רמת תודעה גבוהה ויכולת הבנה יוצאת דופן, בדרך כלל הם אנשים שמצליחים לסנכרן בין שתי האונות ולהגיע עמם למצב כלשהו של סינרגיה. 

הבעות הפנים שלנו הן תוצר של השפעת המוח על העור והשרירים של הפנים. וכך שרירי הפנים שלנו מחולקים לשני חלקים, כל אחד נשלט על ידי הצד הנגדי של המוח. 

וכך, כשאנו באים להתבונן בפניו של אדם, עלינו לשאול עצמנו איזה צד של פניו יותר דומיננטי? איזה רגשות מבוטאים על ידי כל צד? במקרים לא מעטים ניתן לראות בצד אחד של הפנים אישיות מנוגדת וקוטבית לצד השני. אך במקרים אחרים, למשל אצל הנסיכה דיאנה אין הבדל גדול כל כך בהבעות של שני הצדדים. 

ננסי רייגן:

הפנים המקוריות של ננסי רייגן

שני חלקי צד שמאל של פניה 

     שני חצאי צד ימין ננסי רייגן

מה שזה אומר לגביה הוא שהצד השמאלי של מוחה הרבה פחות פעיל מן הצד הימני. הצד הימני של פניה המופעל על ידי צד שמאל של המוח, שהוא הצד האנליטי והרציונלי, הרבה פחות מפותח מן הצד השמאלי של פניה, שנשלט על ידי הצד הימני של המוח. מה שאומר שלננסי הייתה אולי אינטואיציה מצויינת ודימיון עשיר, אך בכל הנוגע להגיון הקר, זה לא היה כנראה הצד החזק שלה. 

אך מה עם בעלה? האם ניגודים משלימים? ועוד איך. 

רונלד רייגן: 

שני חצאי פניו השמאליים, כפול שניים

                                  הפנים השלמות                                   שני חצאי הצד הימני של פניו

מה שזה אומר לגביו הוא שמוחו השמאלי הרבה יותר חזק מן הימני, וזה מתבטא בצד פניו הימני שהוא הרבה יותר מלא בשר, חזק ומודגש. מעניין גם שצד פניו השמאלי גם יותר חיוור, כלומר המוח מזרים לשם הרבה פחות דם. כך שזה אדם מחושב מאוד, קר מאוד, וכל ההבעה הרגישה שהוא הפגין הייתה כנראה פרי של שיקול קר. ומבחינה זו הוא מהווה ניגוד חריף והשלמה קוטבית לאשתו. עבור המתבונן, התמונה בצד שמאל שלך מייצגת את האונה השמאלית של המוח, בעוד התמונה בצד ימין שלך מייצגת את האונה הימנית. כך למשל בתמונה של הפושע למטה, צד ימין של המוח שלו הרבה יותר מפותח מן הצד השמאלי. 

כשמתבוננים בתמונות הללו, צריך לזכור כי התמונה בצד השמאלי הקיצוני מייצגים את הצד השמאלי שהוא בדרך כלל הצד הדומיננטי של המוח.   בצד שמאל תמונה של קלינטון שבה שני חצאי המוח השמאלי מחוברים, באמצע הוא מצולם נורמלי, בצד ימין שתי האונות הימניות מחוברות (כלומר, שני חצאי פנים שמאל ביחד).    .מוניקה לוינסקי, באמצע  נורמלי, בצד שמאל שני חצאי פנים ימין מחוברים יחדיו. באמצע, מוניקה נורמלי, בצד ימין שני חצאי פנים ימניים מחוברים להם יחדיו.    President Kennedy's Left Brain, Normal, and Right Brain composites. הנשיא קנדי, בצד שמאל שני חצאי צד ימין של פניו. באמצע פניו הרגילות. ובצד ימין אנו רואים את שני חצאי פניו הימניים מחוברים ביחד.   Princess Diana's Left Brain, Normal, and Right Brain composites.הנסיכה דיאנה, בצד שמאל שני חצאי מוח שמאל, באמצע נורמלי, ובצד ימין שני חצאי מוח ימין מחוברים.    Adolph Hitler's Left Brain, Normal, and Right Brain composites. אדולף היטלר, מוח שמאלי, נורמלי, ושני חצאי מוח ימין מחוברים.   

אסימטריה בפנים של ניקסון

רואים שהוא עצוב, מפוחד ומודאג. הוא אמנם מנופף בידו הימנית, אז זהו נינפוף שהוא אמנם צייתני אך הוא בהחלט חלקי וביישני.

ועתה הבה נביט בניקסון בהיותו מבוגר, זה צילום הופיע על השער של הניו יורק טיימס בשנת 1972. הצילום נחצה לשניים, כדי לאפשר התבוננות בשני חלקי הפנים. 

הצד השמאלי של הפנים (בצד הימני של המתבונן) מראה התחלת חיוך מעושה, אך הצד השני מודכא ועצוב; זוית הפה פונה כלפי מטה. ואם נתבונן שוב בפני התינוק, אזי נראה כי שצד פניו הימני מראה ריסון ואילו צידו השמאלי של התינוק מנסה להראות קשר חברתי (בידו השמאלית). 

כלומר, כבר בהיותו תינוק הייתה האסימטריה הזו, מה פשר הדבר? אולי בבסיס אישיותו קיים קונפליקט ריגשי חזק? מצד אחד חשדנות כלפי בני אדם (פרשת האזנות הסתר בווטרגייט) ומצד שני ניסיון כושל ליצור עמם קשר? (ידוע שניכסון היה אדם סגור מאוד, סומך רק על עצמו ומקיף עצמו באנשים כמוהו). 

כלומר מה שנאמר כאן הוא שאצל ניכסון קיימת אסימטריה קיצונית, שיכולה להעיד על אסימטריה דומה בנפשו, אדם שמציג צד אחד של עצמו (נשיא מסור ומבריק) אך הצד השני מכשיל את הצד הראשון (פרשת ההאזנות הכושלת בווטרגייט). יש כאן שניות שגורמת לצד אחד של אישיותו להתנגש בצד השני, כלומר מלחמה, ובמלחמה כמו במלחמה אין מנצחים, רק מפסידים. 

מאיזה ניכסון נקנה מכונית משומשת? 

פני ניקסון לשמאל ומשמאל, בצד שמאל המרוחק. התמונה במרכז היא הנורמלית, והמקורית. והחיבור של שני חלקי פניו הימניים של ניקסון נמצא בצד ימין.

והנה עוד שני צילומים שלו, האחד בגיל צעיר והשני בגיל מבוגר יותר.

שני חלקי צד ימין של פניו

פניו השלמות

שני חצאי פניו השמאליות

ועתה לצילום מאוחר יותר:

פניו השלמות                                                שני חצאי פניו הימניות

שני חצאי פניו השמאליות

ניתוח צילומים; פוטואנלסיס, על פי שפת הגוף של המצולמים

תמונה קבוצתית של ילדים בכיתה א'.

מאוד מעניין להביט בתצלום ולשאול את עצמנו: "מה לא תמים בתצלום הזה"? יש כאן משהו שיש בו פוטנציאל למשהו שימלא את כותרות העיתונים למשך זמן רב, ואת דפי ההיסטוריה לנצח. מישהו מהקבוצה הזו בבגרותו יטביע חותם אדיר על ההיסטוריה האנושית – אין סיכוי שנדע. אך לאחר שנשמע מהו הדבר, תהא בנו תחושה שאם היינו מביטים טוב טוב ובודקים היטב את התנוחה וההבעה של כל ילד וילד – היינו מגיעים למשהו דומה. בדיעבד אנו יכולים לראות את מה שהחמצנו, ה'חוכמה' כמובן היא לראות את זה לפני שאומרים לנו. אך זה על גבול הבלתי אפשרי. 

אז מה יש כאן? ובכן, אחד מן הילדים המופיעים בתמונה הוא אחד הרודנים המפלצתיים ביותר שהאנושות ידעה אי פעם. ועתה התבוננו שוב בתשומת לב; היכן יעמוד, איך יעמוד, מה תהא הבעת פניו? ועתה שמצאתם, או לא. המדובר בכיתתו של אדולף היטלר בן השש. האם גם בגיל זה יש משהו ממה שיתגלה יותר מאוחר? היכן יעמוד אדולף ואיך? 

ועתה התשובה: אדולף הקטן עומד בשורה העליונה במרכז, ראשו מונף כלפי מעלה, רווח טריטוריאלי גדול משני צידיו וראשו גבוה מראשם של כל הילדים בשורה העליונה. 

אז שוב, נכון שזו חוכמה שלאחר מעשה, אך האם מתקבל על הדעת שאדם כזה יעמוד במקום אחר ובצורה אחרת? 
***

שלוש נשים ממתינות למידע אודות בעליהן

הבעלים מצויים במחנה צבאי, והן מחכות בחוץ ממתינות לפיסת מידע.

אכן בעליל הן מודאגות, אך יש כמה דברים בדרך בה הן עומדות  ביחד שמשדר קצת יותר מאשר לכידות של אנשים בצרה משותפת. 

ראשית כמוהן מה שמשותף וזה  הרבה; הן עומדות זו לצד זו, כתף אל כתף, ותנוחה זו היא תנוחה של 'ביחד'. הכתף הוא אזור שנשענים עליו, שמחבקים אותו בשעת ידידות, הן מצויות במצב נפשי של: 'זו לצד זו'. אך זה בעצם יותר מזה; הן מצויות במצב נפשי זהה, עם אמפתיה רבה האחת לשניה, כזו שאין צורך לתקשר אותה האחת לשניה, הן מרגישות שהן כגוף אחד, נפש אחת גם בלי לתקשר, כי תקשורת נועדה עבור אנשים שהם שונים, או מצויים במקומות שונים. תקשורת היא גשר בין הבדלים. השוני הוא הבסיס לתקשורת, כאן הן לא מתקשרות  אחת עם השניה כי הן מצויות במצב שהוא מעבר לתקשורת, הן כבר שם, האחת בתוך השניה, במקום השניה. ואיך רואים זאת ? ובכן התנוחה של כולן זהה  לגמרי, עד לקפל הלבוש האחרון עד לכיוון שאליו שואפת ידן המורמת. זהות גופנית בין כמה אנשים משדרת שהם מצויים על אותו הגל, הם באותו הראש, או בעצם באותה הנשמה… מצב זה נקראה שיקוף או 'תנוחת הד', הוא ידוע בספרות המקצועית כמצב קיים בין שני אנשים ויותר המצויים  באותו מצב נפשי או שקיים ביניהם קשר נפשי טוטלי , מלא ושלם. 

ועם זאת 'שיקוף' אינו זהה להתבטלות עצמית מפני האחר. או למצב של שטיפות מוח קולקטיבית, כי בשיקוף נפשי, כל אחד שומר על זהותו הוא, יחד עם היותו אינדווידואל בפני עצמו הוא מצליח להיות באותו מקום כמו אדם אחר, וכאן הנס, או המאורע המופלא (שתמונה זו מעבירה); הן האחת עם השניה לגמרי, ובלי להפסיק להיות הן עצמן באופן ייחודי. איך רואים את האינדיבידואליות הזו?  ובכן נתחיל בכיווני הפנית הראש; זו שמצויה בצד ימין שלנו (ושמאל של התמונה) מביטה מעט שמאלה, האמצעית מביטה ישר, וזו שמצויה בצד שמאל שלנו  מביטה שמאלה. כמו הן מכסות ביניהן את כל הכיוונים, לוודא שהן מוכנות לזהות את הצד ממנו תבוא הבשורה אודות בעליהן. 

השתיים  בצדדים מעט יותר מודאגות;   הן מביטות כלפי מטה, ולא זו בלבד, אלא שהיד שלהן גבוהה למדי; נוגעת בפה, (השמאלית), או כמעט בפה (הימנית ). ואילו האמצעית מרימה את ידה רק לגובה החזה. מה המשמעות? ובכן נגיעה עצמית מתרחשת בדרך כלל בעת מצוקה נפשית, וככל שהמצוקה גדולה יותר כך הנגיעה תהא גבוהה יותר, אם אדם שומע בשורה קשה ושם יד על מרומי ראשו (פדחת) , אז הוא מקבל בצורה קשה יותר, או מקבל בשורה יותר קשה מאשר היה שם את ידו רק על החזה. וכן הלאה. 

נוסף לזה, פיה פתוח, בעוד הפה של השתיים האחרות פתוח יותר, מה שמשדר שהיא במצב יותר רגוע; במתח אנו נוטים לסגור את הפה ובמצבים יותר מתוחים אף לכווץ או לקבץ את השפתיים. ככל שאדם רגוע יותר כך הלסת התחתונה רפויה יותר, מה שגורם לשפתיים להיפתח. 

כלומר, גם בגלל הפה וגם בגלל המבט המושפל והיד הגבוהה-  השניים בצדדים יותר מדאגות מאשר זו שבמרכז, שידה , כאמור, נמוכה יותר, שפתיה פסוקות יותר  ומבטה גבוהה יותר. (וגם עצם העובדה שהיא במרכז אומר, שמעמדה גבוהה יותר, ואולי בגלל  קורה רוחה היחסי היא במרכז, או בדיוק להיפך; עצם העובדה שהיא במררכז גורמת לה להתנהג בצורה פחות לחוצה. 

כך בתמונה זו קיים איזון מעניין כמעט מושלם בין ביחד ולחוד, כל אחת מצויה בתוך עולמה שלה, לגמרי  ועם זאת כל אחת לגמרי עם האחרות. מצב שונה למידי מחיי היום יום שלנו, שם אנו כמעט לא מצויים באינטימיות עם עצמנו, והקשר שלנו  עם הזולת רחוק מלהיות אמפטי ומזדהה, אלא הוא יותר עובד דרך המסכה המוסכמה החברתית. 

***
שבויים במחנה עבודה בהונגריה. (בתקופת מלחמת העולם השניה). 

 

המעניין בשתי התמונות הללו הם הקשרים החזקים בין המצולמים בהם. רק אחת מן הדמויות הינה זהה, האדם שעומד בצד שמאל של התמונה, בצילום הימני, בצד ימין של התמונה השמאלית ( עם הסינר). 

בתמונה הימנית השמאלי הוא מנהל חשבונות שעלה לארץ וחי שנים רבות. האדם באמצע הוא עורך דין ואילו השמאלי הוא סוחר. 

בתמונה הימנית השמאלי כאמור הוא אותו מנהל חשבונות, עם אותם בגדים, אך הפעם עם סינר, כנראה לאות הזדהות עם ידידו הטבח שעומד בקצה השני, באמצע עומד פקיד שהיה אדם חולני ונפטר עוד לפני סוף המלחמה. והטבח נשלח אחר כך לאושוויץ, אך ניצל ועלה לישראל. 

שתי התמונות (השייכות למנהל החשבונות, שהוא החוליה המחברת בין שתיהן), צולמו באותו היום, ואכן למנהל החשבונות אף אותם בגדים, הוא היחיד המצוי במשרד נוח ולא צריך לצאת לשטח וזאת רואים בשולי מכנסיו המשוחררים, בנעליו החצאיות. מנהל החשבונות הוא אבא שלי…

הסיבה בגללה בחרתי בשתי תמונות אלו, היא הלכידות החזקה בין שלושת המצולמים.  נראה כי הם מצויים שם כבר זמן רב, וכי הקשרים ביניהם הם כאלה שהם מרגישים הזדהות רבה, האחד עם השני. ואני הולך אמנם להתעכב רק על מרכיב אחד בתמונה שחוזר גם בתמונה השניה ומלמד אותי על ההזדהות הרבה שהם חשו האחד עם השני. הכוונה למצב הידיים הזהה שקיים בשתי התמונות. ממש כמו התמונה העליונה של שלוש הנשים מעזה, אנו רואים שאנשים המצויים באותו מצב נפשי והחשים הזדהות רבה זה עם זה או זו עם זו, מאמצים תנוחות דומות. 

תמונה של משפחה יהודית מיוגוסלביה

ובכן ראשית ניתן לראות כי ישנן שתי חטיבות ברורות במשפחה; הזכרים והנקבות . הזכרים מלוכדים מאוד, והם ביחד, צמודים מאוד, ורווח קיים בינהם לבין הצד הנשי. האם מנסה לגשר, נוגעת ביד אחת בכסאו של הבעל-אב, וביד השניה בבת, כמו מנסה ליצור חיבור. בתחילה,  לא ברור גם אם הבת משלבת את זרועה בזרוע אחיה או שהיא התבקשה לעשות כן, כי היא לא מתקרבת אליו עם גופה, ורק ידה תחובה, חסרת חיים בזרועו. אך במבט אל כפות רגליה רואים שהיא פונה לכיוון אחיה, והוא? ראשית לא רק שכפות רגליו לא פונות לכיוונה, בפלג גופו העליון הוא גם מתרחק בפירוש לא רוצה קשר איתה. עד כדי כך שהוא גם מחביא את כף ידו בתוך השרוול של הז'קט. ידו הימנית מראה עם מי הוא באמת רוצה ליצור קשר. והבעת פניה של הבת מראה עד כמה היא חשה דחויה ולא רצויה כאן. הילד הקטן נשען על אביו, חצי נינוח, חצי מחפש משען, גם פניו לא מראים אושר רב. בכלל, לא נראה שזו משפחה שמחה במיוחד. 

ועתה לאח היותר בוגר, ובכן פניו מביעות מצד אחד גאווה חשיבות עצמית ומצד שני נינוחות מהולה בשאננות מה, כמו אומרות: "מה יגיד לי מה לעשות בכלל? אני הוא שמחליט". תערובות זו באה לביטוי במצג השונה של שתי ידיו, היד השמאלית (יד הרגש) תחובה בנונשלנטיות בכיס (שאננות וזחיחות), בעוד ידו הימנית אוחזת באצבע השליטה של אביו. כלומר הוא רוצה להיות חלק מן הכוח של האב, הוא אוחז בדומיננטיות של האב ורוצה להצטרף אליה. ושלא כמו אחיו, הוא עומד זקוף, האח הצעיר נשען לכיוון האב, מחפש משען, אך הבכור עומד זקוף בזכות עצמו.  וגם הכובעים של שניהם מעניינים;  בשעה שהכובע של אחיו מוזח בחוסר חשיבות אחורה, לאחורי פדחתו, הרי שכובע של האח הבכור יושב בצורה איתה ודי מאוזנת, אומר שדברים צריכים להיות כפי שדברים צריכים להיות'. 

האב והאם לובשים מסכות החברתיות, המקנות לפניהם הבעה סתמית; החיים והתביעות שלהם שחקו אותם, אין להם כוח להביע את רגשותיהם, הם מציגים את החזות החברתית המחוקה והשגורה. 

משניהם, האב סתמי יותר, מי שיותר מעניין זו האם, היא אמנם ברקע, אך שולטת על המרחב המשפחתי, היות וידיה תופסות מרחב טריטוריאלי רב כאומרות: 'אני שולטת בבית הזה'. אז מה שמעניין בה זה מבטה. בשעה שידיה שולטות על מה שקורה, ליבה ונפשה, דרך עיניה, מראות שהיא שואפת למקום אחר. היא לא מביטה לכיוון הצלם, אלא מחוץ למסגרת התמונה, מה שיכול להראות שליבה ונפשה לא מצויים בתוך מה שקורה במשפחה, כלומר מצד המעשה (ידיה) היא בתוך המשפחה, אך מצד נפשה וליבה, אולי היא נמשכת אל משהו שנמצא מחוץ למסגרת המשפחה. 

וכך היחסים הם כדלקמן: הבנים סמוכים ומעריצים את האב, ומתעלמים מן האם והבת, האב מכונס בתוך עצמו (קרסוליים משולבים), האם שולטת בנעשה אך מנותקת מן המשפחה באופן נפשי, והבת עצובה על שהיא מנודה מן הקליקה הגברית ,שוביניסטית. וכללית זו משפחה שסוגדת לרשמיות אך מבחינה נפשית ותקשורתית, אין אושר רב ששורה עליהם. זו משפחה פטריארכלית, שהגברים בה הם החשובים והנשים נספחות לסצנה הגברית, או שהן חשבות בה גלגל חמישי (הבת) או שנפשן שואפת למקום אחר (האם). 

ועתה לאחר שנכנסנו מעט לנפשן של הדמויות, מעט על העובדות היבשות. משפחה זו היא משפחה של יהודים שחיה ביוגוסלויה, באזור שהיה אוסטרו הונגריה לפני מלחמת העולם הראשונה. כדי לקבל מושג על גילן של הדמויות, אז אם המשפחה נולדה בין שנת 1870 ל- 1870 והיא הבת הבכורה משבע בנות שאביהן היה סוחר נוצות נודד. ביתה נולדה בשנת 1913 ובמלחמת העולם השניה הפכה לקומוניסטית והוצאה להורג בבלגרד. האם נפטרה מסרטן עוד לפני המלחמה. האב גם הוא סוחר נוצות, נתפס עם שני בניו, האמצעי הפך לרופא, הם הושמו במכונית גזים והומתו על ידי גז שהוזרם למכונית בדרכם למחנה הריכוז. עובדות אלו מזעזעות למדי בהתחשב באווירה הבורגנית השאננה והשלווה הנושבת מן התמונה. זו בקלות הייתה יכולה להיות משפחה מן המעמד הבינוני הגבוה באירופה של סוף המאה ה-19 תחילת המאה ועשרים. אך כפי שיצא אלו היו שנים אחרונות של נחת ושגשוג כלכלי, הצל הנורא כבר ריח, מעל משפחה זו ומעל סופה הנורא. 

עמוס עוז והוריו

משפחת קלוזנר

הדמויות בתמונה הם בצורה של משולש, האב ובנו מהווים את צלעותיו והאם את קודקודו. וכאן ניתן להתחיל; קודקוד המשולש הוא בדרך כלל נקודת השיא של מבנה זה, אליו שואפות שתי נקודות בקצה. לשתי הנקודות בשתי הקצוות ישנן גם שוקיים, כלומר יש להן דרך להגשים עצמן ולהגיע למקום כלשהו, לא לקודקוד הוא מרוחק מן השוק התחתונה, היא מחוברת בכלל לשתי הנקודות התחתונות, כלומר היא בגלות מן הדינמיקה שלה כלפי התממשות. 

בתמונה (וגם במשולש) היא גבוה יותר משתי הדמויות הגבריות, ניתן לראות זאת שהם רואים אותה כמשהו נעלה ונישא יותר, משהו שיש לשאוף אליו, משהו שהוא אציל יותר. 

נקודה נוספת היא ביחס בין הדמויות. הילד כאן לבד. לגמרי לבד. בדרך כלל בצילומי משפחה אחד ההורים נוגע בילד או יצור עמו מגע כלשהו, כאן הילד מורחק, וזאת במיוחד על רקע הקירבה והמגע בין שני ההורים. הם נוגעים בראשם (אינטימיות) ואין כמעט חציצה גופנית ביניהם, בעוד הילד עומד בפני עצמו. כמו יש כאן שתי חטיבות; חטיבת ההורים המלוכדת וחטיבת הילד. 

ועתה להבעות פנים וראשית לפיות: יש כאן שלושה מצבים של פה: פיו של אריה קפוץ, כמו שומר משהו בפנים, רוצה להגיד משהו ולא יכול או לא רוצה. יש כאן איפוק. פיה של פניה משוך לצדדים במאמץ, בחיוך מאומץ שלא כולל את חלק פניה העליון, כמו ציירה לעצמה חיוך. הדבר מדבר על אדם שחי במאמץ להשביע את רצון הסביבה ולהתנהג בצורה הולמת ולהראות מרוצה למרות שאולי היא לא, מה עשוי להגביר את הדיסוננס בין איך שהיא מופיעה ובין איך שהיא חשה בפנים. פיו של עמוס משוך כלפי מטה בקצוות, התפיחות הקטנה של השפתיים יכולה להצביע על נפש רכה על חושניות לא מאופקת, לא מעושה או מאוכזבת (כמו אצל הוריו המבוגרים). אך הזויות מראות שילוב של עצב ואכזבה או משהו מאחד משניהם. 

וכך שלושתם מצויים במצבים שונים של קושי מבחינה חושנית וייצרית. אז מה קורה עם העיניים? שם זה כבר יותר גבוה, כאן מדובר על הנפש והרגשות; עיניו של אריה עצובות מאוד, מביטות למרחקים, הוא רואה למרחקים, רואה דברים שאנשים אחרים לא רואים. עיניו מצומצמות, כמו הוא חודר לתוך לב הדברים, מה שמעצים את הראיה שלו על טבעם של דברים. זהו אדם עם ראיית עולם מרחיקת לכת, שרואה מעבר לכסות הראשונית של הדברים. (עיניו מוקפות במסגרות שחורות, כמו עיניו הן מודעות אבל, על חזון יוצא דופן שלא יצא מן הכוח אל הפועל). עיניה של פניה רחבות, פקוחות, יש בהן אם כן, תמימות, קבלת העולם כמו שהוא. גלגל העין שלה קצת מורם כלפי מעלה (קיים גם אצל בנה) מה שיכול להעיד על נטיה למלנכוליה ועצב קיומי. 

הבין מביט בעיניים פקוחות לרווחה, הוא רואה הכל, אולי לא כל כך למרחקים ולעומק כמו אביו, אך אין דבר שהוא לא רואה. הוא סקרן קולט הכל. עיניו מלאות אור, תקוות ילדות, שלא כמו עיני הוריו הכהות החשוכות משהו, כמו צללים עטו על חייהם הקטנים. 

זוויות הראשים: הם נוטים זה כלפי זו, מה שמקרין ידידות ואינטימיות, הוא נשען עליה, כמו מוצא בה ניחומים. היא רק נוגעת בו קלות בחלק העליון של לחיה. מקרינה בזאת אינטימיות מעט יותר צוננת כלפיו, הוא זקוק לה, היא מעניקה חום אך עיקר החום שלה אולי נתון לדבר אחר. זווית ראש של עמוס מקרינה משום מה אומץ, עוז ונחישות, כמו הוא החליט לראות ולהביט ישירות לאמת בפנים והוא לא יזוז מזה. קשה להצביע מה בדיוק בתנוחת הראש מביע זאת, אך זו בהחלט התחושה. 

הלבוש של שלושתם סגור, מכופתר. משדר בזאת שמרנות, סגירות, צורך להיות מוגנים, מוגנים בסדר הישן אולי. שניהם לבושים בחליפות נוקשות; הם מציגים כלפי חוץ חזית נוקשה יותר מזו שהם חשים בינם לבין עצמם. אך עמוס מלובש בסוודר רך אומנם מכופתר עד הסוף, אך הוא עטוף ברכות (שלא כמו ההורים). 

ולסיום הממחטה שמציצה מכיס מקטורנה של האם;  הדוגמא היא של פסים. לא פירחוני, או עיגולים, או ציפורים או משהו עליז או יותר רך, אך פסים. פסים נוקשים, חמורים יותר, והם מזכירים פיזמה (ללכת לישון, עייפות) או מדים של אסירה ('אני כלואה בחיים הללו'). 

עד כאן הניתוח הפרשני. כללית התמונה כמובן משרה הרגשה של עצבות רבה ואינטימיות רבה. יש בה המון עוצמה, המון רגש ואני מקווה שהצלחתי לגעת במשהו.

***

מרלין מונרו כמה שבועות לפני מותה.

**


צילומים אלו צולמו על ידי הצלם ברט שטרן בסוף יולי 1962. הוא היה בן 36, וכבר אחד הצלמים הידועים בניו יורק. הם קיימו  שלוש פגישות צילום, במלון בל אייר שבלוס אנג'לס, סוויטה מס. 261. והם הופיעו בירחון ווג לרוחב ואורך שמונה עמודים. זו הייתה הפעם האחרונה שהיא ישבה מול צלם. כי ברביעי לאוגוסט היא כבר לא הייתה בין החיים. 

לאחר מכן כל הצילומים הופיעו בספר: Bert Stern; Annie Gottlieb. Marilyn Monroe: The Complete Last Sitting. Munich: Schirmer Art Books, 1992.

בין הצילומים, היא ישבה ונחה. והוא החליט גם לצלם אותה כשהיא לא מופיעה באופן רשמי. התמונות האותנטיות דוקומנטריות מופיעות בשחור לבן, ואילו התמונות המקצועיות שבסופו של דבר הופיעו בעיתון, מופיעות בצבע. ההבדל ביניהם מדהים ומצמרר. 

מונרו שכונתה כבר על ידי נורמן מיילר כ"סטרדיווריוס של סקס", (חלק מזה הונצח בסרטים ובצילומים כמיתוס) באה לשטרן  הצעיר כדי שיבוא להמשיך את הנצחת מיתוס המיניות.

מהתבוננות בצילומים נראה שישנו הבדל בולט בין הצילומים בצבע לצילומים בשחור לבן. לאחר הצילומים בצבע, עורך ווג רצה עוד צילומי אופנה בשחור לבן. אך כנראה שזה כבר היה קרוב להתאבדות שלה, ואולי הוא צילם אותה בין הצילומים. ומה שיצא הוא פירסם קודם כל בארוס ואחר בספר. ושם רואים שני מרלין, זו בצבע מלאת חיים ומינית ומרלין בשחור לבן, קודרת ומיואשת. האחת לצופים, השניה עבור עצמה. ראו נא את תמונה בשחור, כל הגוף מרוכן, שחוח, כמעט קמל, כמו פרח שנבל. ובתמות פניה, שוב בשחור לבן, על העצב של העולם ניבט שם, ולעומת זאת, צילומי הצבע, שם היא שמה מסכה והפכה לפתיינית. 

כל זה מעלה שאלות, האם רבות הנשים שמשדרות מיניות עזה ובפנים חוות אימה וחידלון? זו אותה אישה, רק בהבדל של כמה דקות או כמה ימים. האחד אותנטי, השני משחק למצלמה. 

במרחק 3 פנטסיות

 

כמעט כל אדם (לפי רמת היציבות הרגשית והפסיכולוגית שלו, [אך על כך בהמשך]) מצוי במרחק 3 פנטסיות: מערות למציאות, מהגשמה עצמית, מחיים מלאים ואותנטיים, מלקיחת אחריות על חייו, מקירבה אישית ואינטימית עם האחר, מבגרות רגשית ונפשית.

(כמו במשחקיהם של בני האדם" [מאת אריק ברן, הוצ' מודן]) שנועדו למלא מקום כביכול של קירבה נפשית אותנטית, כך גם כאן: שלוש הפנטסיות הללו מאפשרות לנו לשאת ולסבול: תסכול קיומי, פגיעות רגשיות וכאבים רגשיים, אכזבות אישיות, ריקנות פנימית וקיומית, ותחושת פספוס של החיים 'שהיו אמורים להיות לנו'.

ואיך הפנטסיות הללו מאפשרות לנו לשאת את הקשיים הללו?

ובכן, בכל פעם שאדם נתקל באחד מן המפגעים הרגשיים והקיומיים הללו והוא נופל תחתם פגוע רגשית ו/או נפשית – מיד צצה ועולה אחת משלוש הפנטסיות, מאפשרת לו לשאת ולסבול את המפגעים הללו, על ידי לחישה של הבטחה קוסמת על אוזנו, הבטחה שאומרת משהו כמו: "כשהפנטסיה תתגשם, אזי תדע, שלא לשווא סבלת, כי התגמול הוודאי יהיה שווה את התסכול, הריקנות והכאבים הרגשיים של ההווה".

התהליך הזה דומה לסוג המשקל שהיה בחנויות של חנוונים לפני שנים רבות. היו שתי כפות מאזניים, על אחת החנווני שם את הסחורה ועל האחרת הוא שם משקולות ברזל בגדלים ובמשקלים שונים. והוא מוסיף משקולות עד ליצירת איזון בין שתי כפות המאזניים, ואז הוא מחשב על פי המשקל את המחיר של הסחורה. הפנטסיות הן המשקל הנגדי (הנמשל של המשקולות של החנווני) שמושם על כף המאזניים כדי לאזן את האכזבות, הריקנות, הפגיעות הרגשיות וכו' שאדם נופל תחתם בזמן נתון.

צריך לציין שהאדם לא מפנטז, עבורו הפנטסיות הן אפשרות ודאית שאינו יכול לדמיין את חייו לעתיד, בלעדיהן. הוא משוכנע בכל מאודו, ו'יודע' שהפנטסיה היא הבטחה איתנה בדבר העתיד. כה איתנה ומוצקה עד שהדבר הנורא מכל שהוא יכול להעלות על הדעת זה שבעוד כ30 שנה עדיין יצפה לפנטסיה וימשיך לסבול את אותו דיסוננס אמוציונלי- קיומי לגבי חייו הנוכחיים. לחשוב שהפנטסיה לא תתגשם היא אפשרות כה נוראה עבורו שהוא מקבל צמרמורת וזיעה קרה על עצם האפשרות הזאת (ואולי אפילו יחשוב מחשבות אובדניות).

עד כאן לגבי המשקל והחשיבות של הפנטסיה בחייו של כמעט כל אדם, מן הרגיש ביותר ועד האדם שיש בו תסכול כלשהו לגבי חייו הנוכחיים.

ועתה לפירוט שלושת הפנטסיות:

פנטסיה א.

"אהבתה של אמא שלי תגן עלי מפני כל רע. היא הבטיחה לי זאת, שהעולם שמחכה לי יהיה נפלא. כי אני מיוחד ואני שלה".

והיות והיא כה רוצה ומאמינה בזה-  היא מטביעה זאת בעוצמה בתת הכרה של בנה/בתה הקטנים.

היא לא יכולה לשאת את המחשבה  שיהיה לו קשה, שהוא עלול חלילה לסבול. וכדי להפחית את הדיסוננס האמוציונלי שאפשרות מחרידה זו מעלה בה – היא רוקמת את הפנטסיה בדבר אהבתה שתגן עליו מכל פגע. דומה במשהו לקשת בענן שהבטיח אלוהים לנוח לאחר המבול: מבול נוסף לא יהיה.

וכך, בכל פעם כשהילד שבגר חווה מפלה, כישלון, מפח נפש, פגיעה רגשית – מיד צפה בו ההבטחה המאזנת של אמו: "אתה עוד תראה, יהיו לך חיים נפלאים". ומיד המים הסוערים של רגשותיו הדואבים כמו מקבלים שטיפה של שמן זית זך שמזכך ומרגיע את הסערה הרגשית. "יהיה לך טוב, הכי טוב, אל תדאג. אימא הבטיחה".

 

פנטסיה ב.

"יום אחד כבר לא אהיה מוכה, מוכה רגשית, ובעיקר לא אהיה קורבן לאנשים כוחניים, אכזרים שפוגעים בי רגשית שוב ושוב, מנצלים אותי ומכאיבים לי. אך אני יכול לסבול את זה כי אני יודע, באמונה שלמה, שאני עובד על עצמי, אני מתבגר, לומד מן הניסיון ובעיקר: משתנה. אהיה שונה. יום אחד, לא רחוק, (אסור לזה להיות רחוק כי אני מחזיק מעמד בעור שיני) גם אני אהיה שולט, חזק ואימתני, אצליח לשלוט במקום להיות נשלט, לקרבן במקום להיות קורבן. אני עוד אראה להם.

והמשוכנעות הזאת (אכן זו משוכנעות, לא אמונה, זו ידיעה שלמה) בדבר השינוי הזה שאעבור – מנפגע רגשית לפוגע, היא שמאפשרת לי לסבול עכשיו את היותי פגיע רגשית ואת העובדה שאנשים כוחניים פוגעים בי כל הזמן ומכאיבים לי רגשית. ואז אראה להם, אלמד אותם לקח, אחזיר להם כפל כפליים"…

 

פנטסיה ג.

"אלה שפוגעים ומכאיבים לי, לא יודעים מי אני באמת, הם חושבים שאני חלש, שאפשר להתעמר בי, הם לא יודעים שאני בעצם (מחק את המיותר, או הדגש את המתאים ביותר): מושיע, משיח, גואל, נביא, יוצר דגול, אדם שיום אחד יזכה להערצה חסרת גבולות.

ואז, ואז, כל הסבל הזה יהיה כלא היה.

פתאום כולם יראו מי אני באמת: נפוליון, ישו, משה רבנו, מלך ישראל, מלך אנגליה. ואז כמובן שכולם יכרעו ברך ויבקשו סליחה, שהרי קודם לא ידעו מי אני באמת. ואז, ואז ברוב טובי כמובן שאסלח להם.

שהרי איך יכלו לדעת את הגדולה שהייתה בי מעבר למה שהם, בעיני הבשר הרגילות שלהם – ראו".

 

עד כאן שלושת הפנטסיות.

צריך להבין, כל לא כל הפנטסיות מתאימות לכל אחד. זה קשור למצב הנפשי והפסיכולוגי של האדם. וזה נע מיציב יותר ליציב פחות.

 -האדם היותר יציב ובריא רגשית ופסיכולוגית (אך עדיין חש אבוד ועזוב לעיתים קרובות) זקוק לפנטסיה א. ("העולם אוהב אותי").

-האדם הפחות יציב והיותר רגיש ופגיע זקוק לפנטסיה ב. ("יום אחד אהיה שולט ואז אראה להם").

-ואילו האדם עם הפוטנציאל הנפשי הרב ביותר ועם היציבות הנפשית הפחותה ביותר זקוק לפנטסיית המשיח, פנטסיה ג.

 בגדול, עבור שלושת הטיפוסים, הפנטסיות חיוניות ביותר, כמו ההדחקה וההכחשה, הן מאפשרות לנו לשרוד את איימי הקיום , את האכזבות, המפלות והכאבים הרגשיים שהוא מנחיל.

בלעדי שלוש הפנטסיות – או לפחות אחת מהן – לא היו שלושת הטיפוסים שורדים.

ויקטור פרנקל שרד בגין המשמעות שהייתה לסבל שלו במחנות הריכוז. עבורנו אלה הפנטסיות שמאפשרות לנו לשרוד. וכולן מתחילות במלים" "יום אחד, לא רחוק, הכול הולך להשתנות".

ואכן הן מאפשרות לנו לשרוד. אך בה בעת הן מרחיקות אותנו ומרדימות אותנו ביחס למציאות, מרחיקות אותנו מן החיים כמות שהם וכך גם מרחיקות אותנו מן האפשרות להגשמה של הפוטנציאל האמיתי איתו נולדנו. וכך לחיות חיים מלאים .

ועל כן אנו מצויים רוב רובו של הזמן במרחק מן המציאות, מהגשמה עצמית ומחיים אותנטיים. במרחק של שלוש פנטסיות.

**

הערה: רשימה זו לקוחה מתוך ספר העומד לצאת לאור בתחילת אפריל ש.ז. ושמו: "החיים, רשימות מן הגלות".

 

**

גבריאל רעם,