ארכיון הקטגוריה: פרגמנטים

כוחות הנפש ומשקעי החוכמה (פרגמנטים).

– כל שנראה ומוחש בחיינו, הוא תוצר של כוחות הנפש

– כוחות הנפש באים מן העולם הנסתר ומעצבים את העולם הנגלה של חיינו.

– כוחות הנפש מעצבים את חיינו ויחסינו עם הזולת, כפי שהרוח מעצבת ומכיירת מכתשים וגבעות בחולות המדבר.

– הנפש מעצבת את המורפולוגיה והדינאמיקה של העולם הנגלה של חיינו, כפי שרגשות או מצב רוח – מעצבים את התנוחה של גופינו בישיבה או בעמידה.

– הסגנון של תנועות או תנוחת הגוף אינו מקרי או סתמי, הוא מונע ומעוצב על ידי מצב הנפש בזמן נתון.

– כך גם בחיינו: כל שאנו עושים ומגיעים אליו – נוצר בגלל כוחות הנפש.

– אך יש להפריד בין כוחות הנפש לכוחות הרגש.

– כפי שכוחות הנפש מכיירים את חיינו ומניעים אותם לקראת מטרה, כוחות הרגש יוצרים ביצה טובענית, בה האדם שוקע ונעלם.

– אדם המונע על ידי כוחות הרגש, מרוכז בעצמו. אדם המונע על ידי כוחות הנפש – מרוכז בחיים עצמם.

– אדם שחייו מתעצבים על ידי הרגש, חי חיים עקרים.

– אדם שחייו מתעצבים על כוחות הנפש – חי חיים לקראת תוצר, תוצאה, מטרה ופרי.

– הפרי של חיים המונעים על ידי כוחות הנפש היא החוכמה. (התוצר של חיים המונעים על ידי הרגש הוא האושר).

– אדם שעבר מן העולם ולא ייצר חוכמה, מבחינת הנפש, חי חיים עקרים.

– חוכמה היא התוצר הסופי, והיא מגיעה בסופו של דבר או לא באה כלל.

– החוכמה אף פעם לא נוכחת כצעד מקדים. בתחילה קיימת תמימות, (או בערות), אך אם כוחות הנפש פעילים, הם מתמירים את התמימות הבתולית – לחוכמה בשלה ובוגרת.

– הנפש היא הכוח המכייר, תודעה צרת האופקים -היא הכוח הבולם, וחוכמה היא המשקע שנוצר בנקודת החיכוך בין השתיים.

– ללא תודעה ערה ורחבה, ללא נפש דינאמית ומשוחררת – הכוחות של הנורמות החברתיות, הטכנולוגיה והטכנוקרטיה – יבלמו וישתקו את בית החרושת האנושי לייצור החוכמה.

– חוויותינו משולים לצוף, והחוכמה שעלינו להפיק מהם – משולה לדבש.

– האלים שלחו אותנו לכאן כדבורים שעליהן לייצר את דבש החוכמה. (אך אנו מחפשים צוף כדי ליהנות ולא כדי ליצור ממנו דבש).

– האלים 'קוטפים' את עודפי החוכמה כהחזר להשקעתם העסקית בבני האדם. כחקלאי המוסק את הזיתים לאחר שהשקיע בגידול וטיפוח עצי הזית.

– אין להשיג חוכמה ללא אינטליגנציה.

– אינטליגנציה עבור החוכמה, היא כמו כורה הפחם עבור הפחם. בלעדיו, אין פחם.

– אינטליגנציה היא פעילות נואשת של מי שכלוא במחשכי עולם הנגלה – מצד אחד, ובמבוכי הארגון החברתי – מצד שני. והמנסה לאסוף ולעבד רמזים שיתנו לו מושג אודות מה שקורה.

– אינטליגנציה היא שחייה נגד זרם החיים, כדי להגיע למקור ולהבין מהיכן התופעות הנגלות – נובעות.

– חוכמה היא המשכורת שפועל האינטליגנציה מקבל לאחר שביצע עבודה מוצלחת.

– חכם הנו פועל אינטליגנטי מתוגמל. וחוכמה היא התגמול.

– חוכמה היא משקע זעיר לאחר ים של מאמצים כבירים.

– כדי להגיע לחוכמה – על כל 10,000 מבויים סתומים, תסכולים, בלבולים, הליכות לאיבוד וחוסר התמצאויות – צריך לבצע כ1000 פעילויות אינטליגנטיות ומתוכן יאספו כ-10 משקעי חוכמה.

– ללא הליכה לאיבוד בממלכת הנגלה, אין שוועה לאמת. וללא שוועה אמיתית לאמת, לא תיווצר פעילות אינטליגנטית, וללא פעילות של האינטליגנציה – לא תיווצר חוכמה.

– וחוכמה היא הפרי בתוכו גלום וחבוי גלעין האמת.

הערת סיום:

וכך החוכמה היא המעטה או העטיפה – בתוכו שוכנת האמת.

כל בני האדם, מגורשים מן ההתחלה מן האמת של חייהם וקיומם. חלק קטן לא מסוגל לחיות בלעדיה, ואלה בני אדם המונעים על ידי הנפש. אך הרוב מגיע אליה רק לאחר שהוא נתקל במעצור, כמו בעיה נפשית, או מחלה. מעצור שמפריע להם להגיע למחוז האושר ואז הם מחפשים את האמת. אבל זהו כבר חיפוש מוטה, כי אינו מתבצע מתוך הזדקקות אונטולוגית. ואם מוצאים אמת כלשהי, אז יישומה יהיה יישום מניפולטיבי; כי לאחר שמוצאים רסיסי אמת – מעבדים, מלטשים ואף מסרסים אותם, כדי לזכות באושר ובאיכות חיים.

וזה ההבדל בינם לבין התועים האינטליגנטיים: הם מחפשים אותה מתוך צורך קיומי שבא מן הנפש. והתגמול והגמול שלהם הוא לא בהתקרבות למצב של אושר, או יציאה ממצב תקוע או חולני, אלא בעצם מציאתה של פנינת האמת השוכנת בצדפת החוכמה.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

18.10.2005

 

על החוכמה.(פרגמנטים).


1. חוכמה היא השילוב בין היכולת לראות מעבר ולראות פנימה:

2. חוכמה היא היכולת לראות מבעד ומעבר למה שמקובל, ומובן מאליו.

3. חוכמה נוצרת כשהתודעה מסוגלת לצאת אל מחוץ למוסכמות ולחשיבה השבלונית. אל המרחב הפתוח והפראי של המציאות כמות שהיא.

4. חוכמה היא היכולת להגיע לתמונה הרחבה.

5. חוכמה היא גם היכולת לראות ולהבחין במה שקורה מתחת ובתוך זה שמנסה להסתיר אותה.

6. חוכמה נוצרת כשהתודעה מסוגלת לחדור מבעד למסכות, ולהגיע למהות הסמויה.

7. חוכמה מנפה את מה שגלוי כדי לנסות ולמצוא בו את הסמוי.

8. מה שסמוי היום, היה פעם גלוי, והוא הפך לסמוי בגלל הקושי של בני האדם להתמודד עם המשמעות שלו.

9. החכם יודע כי כדי להגיע למציאות האמיתית, עליו להתייחס אל מה שקיים ונחווה כמציאות, כאל חומר גלם אותו הוא יכול לזקק וממנו להפיק, את המציאות האמיתית.

10. החכם מזקק ומעבד את מה שקיים ומתמיר אותו (עושה סובלימציה) למה שהיה אמור להיות.

11. חוכמה היא שמן הזית, פיקחות היא זיתים כבושים וטיפשות זה לאכול אותם ללא עיבוד כלשהו.

12. החכם מעבד את חומרי הגלם של החיים ומפיק מהם תובנה ומשמעות. הטיפש לוקח את החיים כמות שהם, מתייחס לחומר הגלם כאילו שהוא מוצר מוגמר.

13. החיים הפכו לחומר גלם עבור החוכמה, מכיוון שהאמת והמהות של הקיום האנושי פינו מקומם לעטיפות הנוחות, והסיפורים שאנו מעדיפים לספר לעצמנו, אודות עצמנו והקיום. ואז על השואף לחוכמה לעבד את שהוא פוגש ברמה החיצונית, כדי להפיק ממנה את הרמה הפנימית.

14. החוכמה היא חוכמה רק במקום בו המשמעות המקורית הלכה לאיבוד מפני התווית ומראית העין. במקום בו המהות קורנת בפני עצמה, ללא מחסום, אין צורך בחוכמה והיא לא תהיה קיימת. יש לה קיום רק במקום בו האמת מצויה בגלות.

15. חכם יודע שהאמת היא חיה בסכנת הכחדה. הוא שייך ל'ירוקים' של עולם התודעה, מנסה להציל ולשמר אודים מוצלים מאש.

16. החכם הוא סוכן זר בארץ הטיפשות. אוי לו אם יתגלה, שהרי הטיפשים לא יודעים שהם כאלה. מתן פומבי לשליחותו יחשוף את ערוותם.

17. החכם עובד בחשאי, לאט ובעיקר בסבלנות; מסנן אלפי טונות של עפר בעבור גרגר זהב אחד.

18. עיניו של החכם פקוחות והוא מבין את המציאות. "החכם עינו בראשו, והכסיל בחשך הולך…" קוהלת, ב, י"ד.

19. מה שעושה את החכם לכזה, זה שהוא רואה ושם לב לאשר הרוב לוקח כמובן מאליו.

20. החכם מתבונן (תבונה), הפיקח מביט (זווית מסוימת), הטיפש מסתכל (סכלות). .

21. החכם רואה, מכיוון שהוא מתבונן, הטיפש לא רואה מכיוון שהוא רק מסתכל. והמשכיל מבין רק את מה שהוא יכול לבדוק בתוקף הידע שיש לו, והידע מאיר רק זווית מסוימת, (הידע תמיד מוגבל, החוכמה תמיד אינסופית.) ועל כן הוא מביט. עמנואל קאנט אמר: Science is organized knowledge. Wisdom is organized life

22. ההבדל בין חכם לטיפש, שהטיפש 'כבר יודע', והחכם מתאמץ כל הזמן לדעת. ("אני יודע שאיני יודע, יש כאלה שגם את זה לא יודעים". סוקרטס).

23. חוכמה נוצרת כתוצאה מנואשות ומפחד. החכם מפחד ממה שיכול להתרחש עליו מן הכיוון של הלא ידוע, ועל כן מנסה להרחיב את תחום הידוע על חשבון הלא ידוע. הטיפש שאנן, מבוצר בתחומי מה שהוא יודע, בטוח שזה כל העולם.

24. החכם הוא יחידת המודיעין של התודעה, ניצב כל הזמן על הגבול בין הידוע ללא ידוע, מחפש אותות באזור החשוך, בצד שמעבר, כדי לתרגמן לחיים כאן ועכשיו.

25. הטיפשות עוסקת בתשובות, ומנסה לאסוף ולצרוך עוד ועוד תשובות (על שאלות שאף פעם לא צצו). החכם עוסק בשאלות ובמקום לסתום אותם בתשובות הוא תמיד מעדיף להרחיב ולהעמיק את תחום ועומק השאלה עצמה. (עוסק בטיפולי שורש במקום בסתימות).

26. החכם מטיל כל הזמן ספק במה שברור, מוחשי ומובן מאליו. יודע כי הבנה מיידית, זמינה וקולקטיבית – בדרך כלל מסתירה מאחוריה חוסר הבנה ביחס לתהליכים עמוקים.

27. הטיפש נותר כזה, מתוך נוחיות ומתוך חשש להתמודד עם אמת שהמערכת הפסיכולוגית שלו לא מסוגלת לעכל.

28. החסם הגדול בפני האמת היא חיי הפנטסיה. ואנו חיים בפנטסיה כדי לשמר דימוי עצמי גבוה ומחמיא. חשיפת האמת, תמיד תקטין את הדימוי העצמי, שתמיד מתנפח כתוצאה מן הסיפורים הנוחים שאנו מספרים לעצמנו אודות עצמנו והחיים. (מעדיפים אותם על פני האמת הנוקבת).

29. החכם, אוהב יותר את האמת מאשר את התחושה הטובה שלו מעצמו ולגבי עצמו.

30. איזהו חכם? זה המסוגל לצהול מאושר גם כאשר האמת שהוא מגלה מכאיבה לו.

31. החכם הוא זה המסוגל לשלם עבור החוכמה במחיר נוחות והרמוניה אישיים. אם אינו מסוגל לעשות זאת – לעולם לא יהיה חכם באמת.

32. החוכמה האמיתית תמיד נבלמת ונעצרת בנקודת הגבול שבין האמת אודות האדם עצמו, כמות שהוא ובין הרגשות המנופחים של אותו אדם.

33. הטיפש נותר בטיפשותו כי אינו יודע. אך הוא לא יודע, לא כי אף אחד לא לימד אותו (או שהוא לא למד). הוא לא למד כי הוא לא רוצה לדעת. כי אם ידע זה יכער ויפגע בתמונת העולם והעצמי שצייר לעצמו.

34. האמת, תמיד תכווץ את גבולות האני ותצמצם את תחושת השאננות הנוכחיים. אם היא לא עושה זאת, זו אמת לא מרשימה במיוחד.

35. החכם הוא סוחר, והאמת היא אבני חן. והתשלום הוא ברגשות כוזבים, שאין להם מקום מבחינת המציאות. ככל שהאדם אותנטי יותר והוא מוכן לשלם, יותר, כך יהיו ברשותו יותר אמיתות, וכך יעשה חכם יותר.

36. החכם רואה את שאחרים לא רואים, כי הוא מוכן להתעמת עם אמיתות קשות יותר.

37. מרחבי התודעה של החכם, נקנו ביזע ועמל. תוך כדי ייבוש ביצות הרגש הבולעניות והדביקות.

38. אדם שנותן לרגשותיו לגדול פרא לעולם לא יהיה חכם.

39. האויב הגדול של החוכמה הם רגשות שגדלו פרא, ובגלל שהם כה חזקים ופרועים הם משתלטים על המרחב הנקי של התודעה.

40. נקודת ההיפוך בין טיפשות לחכמה, אם כן, מצויה לא בתודעה, אלא בביצות הרגש. מי שלא מוכן לייבש את ביצות הרגש, כלומר להקריב את הסיפורים שהוא מספר לעצמו (אודות עצמו והעולם) – לטובת המציאות כמות שהיא – לעולם לא יהיה חכם.

41. חכם הוא זה שרואה ומוכן לראות את המציאות כמות שהיא.

42. החכם בדרך כלל יותר פסימי ממי שחכם פחות ממנו.(ולראיה ספר קוהלת. ("הבל הבלים הכל הבל…") מלים הנגזרות מן השרש ח.כ.ם, מופיעות בו חמישים ואחת פעם) אך בהיותו חכם, הפסימיות הזו מרגשת אותו יותר מן האופטימיות את הטיפש.

43. חכם הוא אדם שאמת העירומה עושה לו את זה, יותר מן הפנטסיות הנעימות והמחמיאות ביותר.

44. החוכמה היא אנטי אופנתית. החוכמה היא תמיד קלאסית. כי האמת אף פעם לא מתיישנת. וערכה עולה ככל שאדם והמין האנושי שוגים בסיפורים מומצאים אודות העולם, מאשר בעולם עצמו.

45. פעם, זו לא הייתה חוכמה גדולה להיות חכם, כיום כל פרור חוכמה קורן ובוהק באור יקרות. מכיוון שכיום העולם נשלט על ידי תדמיות במקום על ידי מהויות.

46. התדמית היא מה שמסתיר את האמת, ובא במקומה. (רעיון הסימולקרה של בודריאר).

47. התדמית תמיד מחמיאה למה שקיים, החוכמה תמיד מקוננת על מהות שנקברה תחת עולם התדמיות.

48. החוכמה היא חוכמה רק על רקע כיסוי האמת על ידי תדמיות ועל ידי ההתעלמות ממנה.

49. במקום בו האמת מולכת – אין צורך ומקום לחוכמה.

50. החוכמה היא אור. במקום חשוך (בורות, בערות, טפשות, שינה) – היא קורנת ומאירה את הדרך והמציאות. במקום שהוא ממילא מואר (תודעה ערה) – רישומה מועט, אם בכלל.

 

פרגמנטים על הנאה והנעה.

 

חלק א':

1 מי שנהנה לא נע, ומי שנע לא נהנה.  
2. תנועה והנאה הם שני קטבים.
3. או שאתה נע, או שאתה נהנה, בשני המקרים זה מאפשר לך להמשיך ולתפקד.
4. רב האנשים נעים כדי להנות, מיעוטם נהנים כדי לנוע. כלומר ההנאה היא הגזר לפני אפו של החמור, שגורם לו לנוע קדימה; החמור לא נע כי הוא רוצה להגיע לאיזשהו מקום, או כי יש חשיבות לתנועתו, אלא כי הוא רוצה להנות, הוא היה מעדיף להנות מבלי לזוז מן המקום בו הוא שרוי, אך היות וההנאה מתרחקת ממנו הוא נאלץ לנוע…
5. ההנאה באה מן הצדדים, מושכת אחורה, תנועה באה מבפנים ודוחפת קדימה.
6. הנאה היא מתוך רצון לרוות נחת, תנועה משתמשת באי הנחת כדי להשיג משהו.
7. תנועה היא לקראת פרי, הנאה היא הצריכה של הפרי לאחר שהוא כבר קיים.
8. הנאה משתמשת במה שישנו לצרכים אנוכיים, הנעה יוצרת את מה שאיננו, מתוך דחף שהוא חזק מן האדם.
9. רק משהו שהוא חזק ממך יכול להניע אותך.
10. תנועה היא אקט יצירתי, הנאה היא אקט צרכני.
11. תנועה באה מן הכלום ומובילה  אל הממשי. הנאה באה מן הממשי ומובילה אל הכלום.
12. תנועה יוצרת מן האין יש חדש, הנאה לוקחת יש ועל ידי צריכתו זורקת אותו אל האין.
13. תנועה היא כדי להגיע, הנאה כדי לנוח.
14. תנועה טוענת, (אנרגיה) הנאה מפרקת את הטעינה הקיימת.
15. הנאה היא פריקה של מתח, הנעה היא שימוש במתח הקיים כדי להתקדם. 
16. עבור הנהנה – הצורך בתנועה מביא מתח, עבור הנע קדימה הצורך בהנאה מביא תיסכול.
17. התנועה היא תמיד בריחה מכלא, ההנאה היא חיפוש אחר הבצלים, השומים וסיר הבשר – בתוך הכלא.
18. תנועה מתוך הנעה היא אקט נואש, הנאה היא אקט של זחיחות.
19. ההנאה היא פיצוי על עוולות, אכזבה ואי נחת. ההנעה מקבלת אחריות דינמית על מה המצב.
20. הנע מייצר את עצמו על ידי הגשמת מטרות, הנהנה מכלה עצמו על ידי צריכה של הנאות החיים. 
21. בסופו של דבר מי שלא נע מת. ומי שלא נע ובמקום זה נהנה – מת מהר יותר.
22. הטבע מחזיק בחיים, ותומך בכל מי ששותף לדינמיקה שלו.
23. הפירות וההנאות בטבע אינן לשם פינוק, אלא כדי לספק צרכים בסיסים שיאפשרו לבעל החי שצריך אותם – לנוע.
24. הטבע היא מערכת אקונומית, שמעדיפה רזון ומאמץ על פני שומן ונינוחות. היא מייצרת מחלות אצל השניים ומחזקת את המערכת החיסונית של הראשונים.
25. בני אדם נעים יותר מבעלי חיים, אך זו טעות אופטית, כי זו הנעה מתוך הנאה, ולא מתוך מוטיבציה פנימית. כך שמה שמניע את האדם זו ההנאה, וכל תנועה שבאה מתוך רצון להנות יותר, רק יוצרת ברמת ההוויה אדם יותר סטאטי ומקובע.
26. האדם נע כדי להנות ולא נהנה כדי לנוע.
27. בהנאה האימפולס בא מבחוץ, בהנעה – במפנים.
28. מוטיבציה היא תמיד תגובה לניצוץ פנימי, בעוד שבהנאה זה תמיד ביחס לאטרקטיביות של הפיתוי.
29. ההנאה מסתנוורת על ידי הפיתוי, ההנעה רואה דרך בגדי המלך החדשים של הפיתוי את ערוותו הישותית ומייצרת מתוכה את כוח הדחף לנוע מן המדוחים הללו אל מחוזות אחרים.
30. הנהנה – מחפש אושר, הנע מחפש סיפוק.

חלק ב'

31. הטבע מתוכנת על מוטיבציה והיצורים העליונים בטבע הם יצורים שנמצאים בתנועה, היצורים היותר נמוכים נמצאים בקטע של צרכנות והישרדות.
32. אפשר להגיד שהטבע מציע ליצורים העליונים תנועה ולנמוכים הנאה.
33. בטבע המערכות הנמוכות הן שמניעות את המערכות התחתונות. כמו שבגוף זה הראש שמניע את הרגליים.
34. ככל שאורגניזם גבוה יותר, כך הוא מבוסס יותר על תנועה מתוך הנעה (מוטיבציה) ולא מתוך חיפוש אחר הנאה וסיפוק מיידי.  
35. בטבע הכל שואף לנוע, המוטיבציה לתנועה באה מן המערכות העליונות, ככל שיצור יותר מפותח כך הוא יהיה מכוונן יותר כלפי תנועה, תהיה בו מוטיבציה, לנוע כלפי מטרות.
36. אחד מסימני ההתנוונות של המערכת העליונה, המערכת התודעתית, החושבת הקוגניטיבית, שהיא עובדת למען הנאה, ולא כי היא מפיקה מתוך העבודה שלה קידום של פרויקט או משהו. כלומר כשהאדם מפעיל את המח כדי לקבל גירוי והנאה – זה סימן לזה שהמערכת שלו לא מתפקדת  ברמות היותר גבוהות שלה.
37. במפגש בין יצור נהנה ליצור נע הנע משתמש במה שמספק להם הנאה, כדי לנוע וכך גוזל מםה את ההנאה.
38. במפגש בין יצור נע ויצור נהנה, שניהם יוצאים מתוסכלים, הראשון בגלל שמה שיכול להניע אותו מתורגם להנאה והשני בדיוק בגלל אותה סיבה רק הפוך.
39. בעל התודעה הגבוה משבית הנאות לבעל התודעה הישנונית, ובעל התודעה הישנונית מפריע לבעל התודעה הגבוה לנוע.

 

על נפש ותודעה ועל גברים ונשים *


פתיח:
מה מושך אישה לגבר? מה מושך גבר לאישה? או ליתר דיוק. מה באישה מושך את הגבר? ומה בגבר מושך את האישה? מעל פני השטח – היופי של האישה מושך את הגבר, וזו הקרנת עוצמה בגבר – שמושכת את האישה. אך מדוע זה כך? מדוע דווקא המרכיבים הללו משפיעים כך (וכל כך) – על המין האחר?

הרבה שאלות. אולי התשובות לא נמצאות כלל במישור האופנה, הביולוגיה של המיניות, או הנורמות החברתיות – אלא בכלל בתחום הסימבולי- מטאפורי. אולי גם היופי וגם הקרנת העוצמה – הם כמו שגרירים, שניהם מייצגים עבורנו משהו אחר מאשר עצמם. ושם, בייצוג הזה, ולא בעצמם – מצוי סוד כוחם.

ואכן, גם היופי וגם העוצמה הם נציגים סימבוליים למשהו אחר, עמוק ונסתר יותר – בפסיכה של עצמם.

וכך, צצה לה שאלה נוספת; כשאנו נמשכים ליופי או לעוצמה – למה בעצם אנו נמשכים?


——————————————————————————–


1. יופי הוא איכות של הנפש. כפי שעוצמה ונוכחות היא איכות של התודעה.

2. יופי הוא של האישה כמו שעוצמה ונוכחות הם של הגבר.

3. גבר נמשך ליופי, אישה נמשכת להקרנה של נוכחות עוצמתית.

4. יופי הוא קווי המתאר (סימבוליקה) של הנפש. המשיכה ליופי היא משיכה למה שיופי מסמל: נפש זכה ואיכותית.

5. נוכחות עוצמתית – אמורה להוות את הייצוג החיצוני לתודעה לוחמת ועוז רוח תודעתי.

6. המשיכה של האישה לנוכחות עוצמתית – ושל הגבר ליופי, הם שרידים ארכיאולוגים למה שהיופי והעוצמתיות ייצגו פעם: תודעה ונפש.

7. עתה, מששניהם כבר כמעט לא פעילים בבני אדם – כל שנותר הוא הייצוג שלהם, (הופעה נאה ויפה והופעה של עוצמה וכוח), אבל איבדנו את הזכרון של מה שהם מייצגים.

8. לכל אחד מן המינים – איכות משלו שמאפיינת את המגדר שאליו הוא שייך.

9. הגבר אמור להצטיין בתודעתו, האישה בנפשה.

10. הנפש מובעת ובאה לביטוי דרך הופעה חיצונית, התודעה דרך הקרנה של אישיות.

11. הנפש מוקרנת באופן פסיבי, (הופעה ונתונים חיצוניים). התודעה מוקרנת יותר באופן אקטיבי, דרך שפת הגוף, הבעת פנים והקרנה של משהו פנימי.

12. בכל אדם שתי נקודות קיטוב: תודעה ונפש.

13. התודעה מאופיינת בתכונות של אומץ, כושר לחימה ועוז רוח, הנפש מאופיינת ברכות, אפשור, וביכולת הכלה וקבלה.

14. אישה מייצגת את הרכות ויכולת הכלה – שהגבר משתוקק להן. הגבר מייצג אומץ, רוח לחימה ועוז רוח – שהאישה כמהה להן.

15. כל מפגש רגיל בין גבר לאישה – הוא מפגש בין שני פוטנציאלים. (בין תודעה רדומה לנפש קפואה).

16. אך באופן פעיל – מפגש רגיל בין גבר לאישה מתרחש בין מוח וכושר ביצוע תכליתי מצד אחד – ובין מיניות ורגשות – מצד שני.

17. עד שהאיפיונים של כל צד לא יעברו שידרוג – גם הגבר וגם האישה תמיד יתאכזבו בסופו של דבר. היא תישאר עם רגשות לא מסופקים, והוא עם תכליתיות ביצועית שלא קיבלה פרטנר.

18. הוא רוצה תוצאות והגשמת מטרה – ולזה היא לא שותפה. היא רוצה חום ושיתוף רגשי מצידו, ולזה הגבר לא שותף.

19. במפגש לא משודרג, חלק אחד תמיד יצא מקופח. אצלו זו המשימתיות ואצלה של השיתוף הרגשי.

20. בכל אדם מיקום התודעה בראש, מיקום הנפש באגן. וביניהם משתרעים חייו.

21. תודעה היא הצד הרוחני של החשיבה, נפש היא הצד הרוחני של המיניות.

22. נפש היא הצד הגבוה של המיניות. תודעה היא הצד הגבוה של החשיבה והשכל.

23. תודעה ונפש הן שכל ומיניות שעברו שידרוג.

24. עד שהשכל עובר קפיצת מדרגה – התודעה רדומה. ועד שהמיניות משוחררת – הנפש נותרת בכלא.

25. המיניות של האישה נדלקת מן הראש של הגבר, והראש של הגבר נדלק מן המיניות של האישה.

26. גם בגבר וגם באישה קיימות תודעה ונפש. אך היכולת של הגבר להגיע אל נפשו – עוברת דרך האישה שאיתו. והיכולת של האישה להגיעה לתודעתה עובר דרך הגבר שאיתה.

27. הוא משחרר עבורה את תודעתה מן התרדמת (אגדת היפיפיה הנרדמת), והיא מפשירה עבורו את נפשו הקפואה.

28. כשהיא משתחררת היא הופכת לנסיכה אצילת נפש, כשהוא משתחרר הוא הופך ללוחם עז רוח.

29. לוחמים עזי נפש מטפחים נסיכות אצילות נפש ונסיכות אצילות נפש מטפחות לוחמים עזי רוח.

30. לוחמים ונסיכות הן פאראפרזה על מיתוסים עתיקים, אודות בנות מלך שבויות ואבירים משוטטים; משהגיע האביר אל בת המלך – היא יוצאת לחופשי והוא מצא בית.


——————————————————————————–

*פרגמנטים בפילוסופיה היא צורת כתיבה שמביאה רעיונות בצורה של משפטים קצרים. בזה אחר זה, שביחד טווים מסר מסויים.

המלה 'פרגמנט', משמעותה: מיקטע, חלק ממשה.


באנגלית FRAGMENT הוא שבר ממשהו. כשאומרים על מישהו ש'הוא מאוד פרגמנטד', הכוונה באנגלית לאדם שכל כולו מפוזר להרבה כיוונים.


כתיבה בפרגמנטים היא צורה ידועה בפילוסופיה.


פיסות קטנות של פסיפס שאמורות לטוות תמונה קולאז'.


בין הפילוסופים שכתבו כך נמנה את:


1.סרן קירקגור

http://www.religion-online.org/showbook.asp?title=2512


2. נובאליס:

http://www.kirjasto.sci.fi/novalis.htm


3.הידוע והמבריק שבהם היה הפילוסוף הפרה- סוקרטי, הרליטס האפל:

http://community.middlebury.edu/~harris/Philosophy/Heraclitus.html

 

לסיום רק אוסיף כי כתיבה ברצף. כמו במסה או מאמר, עובדת לפי לוגיקה סדורה (אונה שמאלית של המוח) ועל כן היא כבולה מעט.

כתיבה בפרגמנטים דומה לכתיבת שירה. ישנו חופש יצירתי הרבה יותר גדול לכותב לתת לרעיונות להבליח גם בלי סדר ואירגון (אונה ימנית של המוח). וכך יש יותר מקום, בצורת כתיבה כזאת, ליצירתיות ומעוף. ומצד שני הקורא לא מוגבל על ידי המבנה של המסה, והוא יכול לתת למשפטים לארוג במוחו כל תבנית שירצה, ביחס לכתוב.


——————————————————————————–

* פרגמנטים אלה מופיעים גם בקטגוריה; פרגמנטים.

 

ג.ר.

10.7.2004

הנפש והרוח הן כמו…


הנפש והרוח קרובות זו לזו

-כמו הגוף והרגש.

הנפש מדברת את הרוח

-כמו שהגוף את הרגש.

אך (בה בעת) יכולה הנפש להיות הסוהר לרוח

-כמו שהגוף לרגש.

* נעורים, והסמים המתכלים של החיים – פרגמנטים.

א. משובה ואהבה, שניהם הינם סמים מתכלים, המוענקים לנעורים על ידי הטבע חינם, בבחינת הציפוי הנוצץ והמסוכר העוטף את הגלולה המרה של החיים .

ב. תוך כדי מיצהלות ההנאה והמיות התענוג, נוגסים הנעורים בציפוי הזוהר, המתוק והמשכר. מתחילים לחוש את התוך המר והקשה ההולך ומתגלה, הולך ונחשף – עם כל נגיסה.

ג. שיכורים ועיוורים הם הנעורים. מובלים במצהלות השעשוע והנאות המשחק, אל השלב הבא. ככבשים מהופנטות אל במבוא המוביל לבית המטבחיים.

ד. דור ועוד דור ועוד דור. וכל דור משתוקק וכוסף באביב כדי לתסוס בקיץ, כדי לכמוש בסתיו, כדי למות בחורף.

ה. תענוג ואהבה, הינם סמים הניתנים חופשי, כחלק מעיסקת החבילה של הנעורים. ניתנים ומדוללים בנוזל המפכח של הבגרות. אט אט מתווסף הנוזל חסר הטעם. כדי להקיץ לאט לאט מן השיכרון של הנעורים, כדי לא להתרסק בבת אחת לקרקע הקשה של המציאות.

ו. כל דור צוהל את נעוריו עד כלות, כאילו לא היו לפניו ולא יהיו אחריו עוד נעורים. והמבוגרים המתבלים והכומשים עומדים מנגד, לא מעיזים ללחוש את האמת של מה שממתין להם (זה אכזרי מדי)…

ז. ולא זו בלבד אלא שבחשאי הם מלקטים פרורי אושר זהוב, בועות חגיגה תוססת, ניצוצות הניתזים מאש הנעורים הלוהבת. פרורים, בועות, ניצוצות – שנפלו בצד הדרך המובילה את הנעורים אל כלותם.

ח. בכל מקום על על פני כדור הארץ חוגגים עכשיו הנעורים. בכל מקום. גם במקומות שכלאורה רחוקים מן הנעורים. גם שם, אך בצינעה ובתחפושת. למשל בלובי הקר של מלון 5 כוכבים קורצים הנעורים בעין משוקלדת מתוך ויטרינת העוגות בבית הקפה בלובי.

בשילטי הניאון של ברים ומסעדות, ואפילו בבוהק הקר של מכשירי הפנאי והבידור: טלויזיה ומחשב – כן, גם שם, אלה הנעורים המאירים לנו פנים, בחשאי, מן המסך הכחלחל.

ט. כאן, בתרבות הזו, הנעורים הם השחקן הראשי, השחקן היחידי; בפאב ובדיסקוטק הוא מופיע בתפקיד הראשי: רוקד, לוגם ורועש בדמות עצמו. ואילו בבית האבות הוא מופיע בתפקיד סטטיסט; מתקיים קיום צנוע וחשאי, שוכן בשקט ובהסתר במנת הקינוח המוגשת בסוף הארוחה. או בעוגה הבאה יחד עם התה, אחר הצהריים.

י. תמיד נעורים, כל הזמן נעורים, אפילו כשהם כבר לא. בכל פירור מסתתר זיכרון של מסיבת חשק, בכל בדיחה – משובת נעורים, בכל מצמוץ עייף – קריצת נעורים שובבה.

יא. ציידים נואשים ואומללים הם המבוגרים, מנסים לתפוס טיפות מתאדות של הנעורים שהיו, בחום הלוהט של שלולית הזמן המתאדה.

——————————————————————————–

גבריאל רעם, 27.1.2007

 —————————————

* מסה זו מופיעה גם בקטגוריה: פרגמנטים.

*בוסר הנעורים ועיפוש הזיקנה.

1. יופי זו תכונה של הנפש, המוקרנת מממנה כלפי הגוף.

2. זו לא חכמה להיות צעיר ויפה, זו חוכמה גדולה להיות זקן ויפה.

3. צעיר הנו יפה בגלל הפוטנציאל, זקן יפה בגלל מה שעשה עמו.

4. זקנה מכוערת לא בגלל הזקנה, אלא בגלל ההחמצה של מה שהנעורים הבטיחו.

5. היופי של הנעורים, אינו יופי מהותי, אלא יופי בהתהוות, כוחו בראשונותו ורעננותו. הכיעור של הזקנה, אינו כיעור ראשוני, אלא יופי שהתקלקל.

6. גיל העמידה אינה התבגרות, התייצבות והבשלה של הנעורים, היא ההתעפשות שלהם.

7. מרבית האנשים לא באמת נהיים מבוגרים, הם פשוט מתעפשים.

8. גיל העמידה (כמבוא לזקנה) היא עיפוש של מה שהבטיח להיות חיים שצמחו לשיאם.

9. ההבדל העיקרי בין נעורים לגיל העמידה היא כהבדל שבין הבטחה רעננה – לבגרות בשלה.

10. נעורים הם הבטחה שמכזיבה, הבטחה שמתעפשת.

11. נעורים הם אופציה לשיא שלרב לא מתממש.

12. נעורים הם צ'ק לפירעון: הסכום הרשום – קורץ. הצ'ק חדש ובוהק. אך זה עדיין הצ'ק, עוד לא הכסף.

13. קסם הנעורים הוא בוהק ההבטחה, נצנוץ האפשרות למימוש. רימוז אודות בשלות שעוד תגיע. גיל העמידה, היא העיפוש שפשה בשני וממתין לראשון.

14. הנעורים הנם מסלול הגלישה לקראת השיא שלא מגיע.

15. בתפוחוני בוסר ישנה רעננות, אך בתפוחים בשלים ישנה יפעה והוד.

16. זה חמוד לראות גור אריות, אך זה מרהיב לראות אריה בוגר.

17. אין בנעורים את הענווה, של מי שעדיין לא הגיעו לשיאם.

18. הזקנה גדושת חרטה, אכזבה, וויתור. כאומרים: השיא כבר התרחש והוא מאחרי.

19. זה נורא כשמסלול לקראת השיא הופך ברטרוספקטיבה להיות השיא שאף פעם לא הגיע.

20. לחגוג את הנעורים דרך עיני הזקנה, זה כמו שחקן כושל שמתגעגע לחזרה גנראלית להצגה שמעולם לא הוצגה.

————————————————————————————————————————————–

* המסה הנ"ל מופיעה גם בקטגוריה: פרגמנטים.

החיים כמסע*


"זה קורה

שהדרך מתמשכת

זה קורה

רק ללכת, ללכת

שום דבר לא ידוע

לא שנה, לא שבוע

רק לנוע לנוע

ולחשוב שהייתי יכול

לחזור על הכל

אבל בן אדם

זה קורה…


זה קרה

שהדרך התמשכה לי

זה קרה

לא ידעתי איך זה בא לי

שום דבר לא ידוע

לא שנה לא שבוע

רק לנוע לנוע

ולחשוב שהייתי יכול

לחזור על הכל

אבל בן אדם

זה קרה…


זה יקרה

ואולי בסוף הדרך

שנראה, כי הדרך מתמשכת

שום דבר לא ידוע

לא שנה, לא שבוע

ולחשוב שהייתי יכול

לחזור על הכל

אבל בן אדם

זה יקרה".

מילים ולחן: שמוליק קראוס


——————————————————————————–

"מציאות, היא הדברים הקטנים שאתה עושה בזמן שאתה מחכה לחיים הגדולים שיתרחשו".

יאנס, (עיוור שהושתל במוחו מנגנון מכאני של ראיה).


——————————————————————————–


1. כל החיים מסע, מסע בזמן, מסע בעולם, מסע בחיים.

2. עוברים בלי לעצור, כל הזמן בדואי.

3. לנסוע ולנסוע ולא להגיע ובסוף להיגמר.

4. נסיעה של התבלות, נסיעה של התכלות.

5 . המכונית מתרפטת, הדרך אוזלת, והנסיעה מתמשכת.

6. אין חיים, רק הנסיעה לקראתם.

7. מנסים לשחק ב'להגיע': בית, משפחה, מקום עבודה מסודר, חופשות קבועות, מנוי על עיתון, תחביבים – אך המוטיב הבסיסי, הנעימה העיקרית – הייתה ונשארה: המסע. כל היתר הם אילתורים מסביב.

8. לרוב אנו עסוקים באילתורים הללו, בלבוש ובמעטה מסביב למסע. אך לעיתים נושר הלבוש ונותר המסע; עירום, רזה וסתמי. רק אתה והדרך.

9. לחזור למסע – הוא לחזור לעצמך. נווד חסר כל. אתה והמדבר, אתה והיקום, אתה והכלום. אתה והמסע שלא נוסע לשום מקום מלבד אל סופך.

10. אין לך כלום, מעולם לא היה, רק המסע הזה; יום ועוד יום, לילה ועוד לילה, חודש ועוד אחד, "לא שנה לא שבוע", "רק לנוע לנוע", הלאה והלאה, ויום אחד, כפי שהחל, כך יסתיים; באמצע הדרך – אין יותר דרך.

11. מול נוף שכזה (מדבר) ודינמיקה שכזו (מסע) – הכל מתגמד: אופי, גורל, יחסים, אהבה, רכוש, השכלה, מעמד, סיפוק, אושר. כל אלה הנם תוויות, נמרים של נייר, מטעני דמה אותם נושא ההלך על גבו הריק. כל אלה וכל שקורה לו – פאטאמורגנה בשממת המדבר.

12. למעשה אין כלום, רק אתה והדרך, אתה והמסע – מינקות ועד כליה. עד שאין עוד דרך.

13. המסע הוא מסע של אין לאן, יעד המסע, הוא לא למקום אליו יש להגיע אלא רק לסיום של עצמו.

14. מדוע המסע? מה פשרו? לשם מה? כל אלה נותרים עלומים לנוסע.

15. כל שהוא יודע שעוד יום התחיל, עוד יום במסע זה של חייו, מסע שהוא חייו, רק חייו, כל חייו.

16. יום אחד כבר לא יסע עוד. אך אחרים יבואו במקומו וימשיכו במסע. אך גם הם יום אחד לא יסעו ואחרים יבואו במקומם.

17. רובם לא מותיר עקבות, מלבד כמה בודדים. אך מלבדם, לא נודע כלל כי אי פעם היו בדרך הזו. שלאחר הסתלקותם ממנה לא זוכרת או מזכירה אותם. ולנוסעים העכשויים בה – נראה כי מי שהיה קודם לא נחשב וכי עכשיו מתחיל המסע באמת. אך גם הם עוד מעט יפנו מקומם.

18. הנוסעים נגמרים והמסע ממשיך, עם נוסעים חדשים.

19. הנוסעים ברי חלוף המסע נצחי.


——————————————————————————–


"הדבר הקשה ביותר בעולם הוא לרכוש הלוך רוח של לוחם. אין טעם להיות עצוב ולהתלונן ולהרגיש כי אכן הצדק איתנו בעשותנו כך, מאחר שאנו מאמינים כי מישהו עושה לנו משהו תמיד. איש אינו עושה דבר לאף אחד, לא כל שכן ללוחם".

מתוך מסע לאיכטלאן. ק. קסטדנה.

 

"לוחם חייב ללמוד להיות ניתן להשגה ובלתי-ניתן-להשגה בעיקול המדויק של הדרך. אין טעם שלוחם יהיה ניתן להשגה שלא במתכוון בכל זמן, כפי שחסר תועלת לגביו להסתתר כאשר הכול יודעים שהוא מסתתר".

שם.

"להיות נגיש פירושו בשביל הלוחם, למעט לנגוע בעולם הסובב אותו. ומעל לכול, הוא נמנע בכוונה מלהתיש את עצמו ואת האחרים. הוא אינו מנצל וסוחט בני אדם עד דק בייחוד בני אדם שהוא אוהב".


שם.


"אדם מוכרח לחדש ללא הרף את תולדות חייו על ידי כך שהוא מספר להוריו, לקרוביו ולידידיו כל מה שהוא עושה. אולם ללוחם, החסר תולדות חיים, אין צורך בהסברים, איש אינו כועס עליו או מתאכזב ממעשיו. ומעל לכול, איש אינו לוכד אותו בעזרת מחשבותיו וציפיותיו"

שם


"המוות הוא בן לוויתנו הנצחי. הוא נמצא תמיד לשמאלנו, כמטחווי זרוע מאיתנו. המוות הוא היועץ החכם היחיד שיש ללוחם. בכל פעם שהוא מרגיש כי הכול משתבש וכי הוא עומד על סף הכיליון, הוא יכול לפנות אל המוות שלו ולשאול אותו אם זה אמנם כך. המוות שלו יאמר לו שהוא טועה, שאין דבר חשוב באמת, פרט למגע ידו. המוות שלו יגיד לו, "עדיין לא נגעתי בך".

שם

"בעולם שבו המוות הוא הצייד, אין פנאי לחרטות או לספקות. יש פנאי רק להחלטות. לא משנה מה הן ההחלטות. דבר לא יכול להיות רציני יותר או פחות מדבר אחר בעולם שבו המוות הוא הצייד, אין החלטות קטנות או גדולות. קיימות רק ההחלטות שלוחם מחליט נוכח מותו הבלתי נמנע".

שם


"ההבדל הבסיסי בין אדם רגיל לבין לוחם שהוא שלוחם רואה בכל דבר אתגר, בעוד האדם הרגיל רואה כל דבר כברכה או כקללה".

מתוך סיפורי עוצמה, ק. קסטנדה.

"מושג הלוחם היה מופלא בעיני, ובה בשעה גם אחד הדברים המפחידים ביותר שנתקלתי בהם אי-פעם. חשבתי שזהו מושג שאם אאמצו הוא ישעבד אותי ולא יותיר לי פנאי או את הנטייה למחות, לבחון או להתלונן. להתלונן היה מנהגי מאז ומתמיד, ולמען האמת, הייתי נלחם בשיניים ובציפורניים כדי לא לוותר על כך. חשבתי שתלונות מעידות על אדם רגיש, אמיץ, וישיר שאין לו בעיה לבטא את העובדות שלו, הדברים שהוא מחבב והדברים שהוא לא. אם כל זה יהפוך למערך לוחם, עמדתי להפסיד יותר משיכולתי להרשות לעצמי.

אלה היו מחשבותי הכמוסות. ובכל אופן, חמדתי את הכיוון, את השלווה ואת יעילותו של הלוחם. אחד העזרים הגדולים ביותר, שבהם השתמשו השמָנים של מקסיקו העתיקה כדי לבסס את מושג הלוחם, היה הרעיון של קבלת המוות כבן לוויה, כעד למעשינו. דון חואן אמר שכאשר הנחה זו מתקבלת, לא משנה באיזו מידה, נוצר גשר הנמתח מעל הפער שבין עולם היום-יום שלנו לבין משהו הנמצא לפנינו, אך אין לו שם; משהו אפוף ערפל, שאינו נראה כקיים; משהו כה בלתי ברור שלא ניתן להשתמש בו כבנקודת ציון, ובכל אופן, הוא שם, קיים בצורה שלא ניתן להכחיש.

דון חואן טען שהיצור היחיד עלי אדמות המסוגל לעבור על פני הגשר הזה הוא הלוחם: חרישי במאבקו, בלתי ניתן לבלימה – כי אין לו דבר לאבד; מעשי ויעיל – כי יש לו את הכול להרוויח. יש לו את הכול להרוויח."

מתוך: 'גלגל הזמן' ק. קסטנדה, עמ' 72

———————————————————

אודות המונח: 'פרגמנטים'.

*פרגמנטים בפילוסופיה היא צורת כתיבה שמביאה רעיונות בצורה של משפטים קצרים. בזה אחר זה, שביחד טווים מסר מסויים.

המלה 'פרגמנט', משמעותה: מיקטע, חלק ממשה.


באנגלית FRAGMENT הוא שבר ממשהו. כשאומרים על מישהו ש'הוא מאוד פרגמנטד', הכוונה באנגלית לאדם שכל כולו מפוזר להרבה כיוונים.


כתיבה בפרגמנטים היא צורה ידועה בפילוסופיה.


פיסות קטנות של פסיפס שאמורות לטוות תמונה קולאז'.

 


בין הפילוסופים שכתבו כך נמנה את:


1.סרן קירקגור

http://www.religion-online.org/showbook.asp?title=2512

 

2. נובאליס:

http://www.kirjasto.sci.fi/novalis.htm

 


3.הידוע והמבריק שבהם היה הפילוסוף הפרה- סוקרטי, הרליטס האפל:

 

http://community.middlebury.edu/~harris/Philosophy/Heraclitus.html

 


לסיום רק אוסיף כי כתיבה ברצף. כמו במסה או מאמר, עובדת לפי לוגיקה סדורה (אונה שמאלית של המוח) ועל כן היא כבולה מעט.


כתיבה בפרגמנטים דומה לכתיבת שירה. ישנו חופש יצירתי הרבה יותר גדול לכותב לתת לרעיונות להבליח גם בלי סדר ואירגון (אונה ימנית של המוח). וכך יש יותר מקום, בצורת כתיבה כזאת, ליצירתיות ומעוף. ומצד שני הקורא לא מוגבל על ידי המבנה של המסה, והוא יכול לתת למשפטים לארוג במוחו כל תבנית שירצה, ביחס לכתוב.

 

——————————————————————————–

* מסה זו גם מופיעה  בקטגוריה: 'פרגמנטים'.

 

ג.ר.

 

על אלהים – פרגמנטים.

"אלוהים נמצא בפרטים, חבל שבדברים הגדולים הוא קצת איננו".

דני סנדרסון, מעריב, 'פורומו', עמד 9, 28.4.2006


——————————————————————————–

שלוש גישות לרעיון קיומו של אלוהים:

הגישה האחת סוגדת למיתולוגיה המקיפה את העדרו. (דתיות ממסדית).

הגישה השנייה מתעלמת מנוכחותו הנעדרת ומכריזה עליו כעל פיקציה. (אתאיזם).

הגישה השלישית. מתכווננת לחלל הענק של העדרו. מצמידה את הקונכייה החופנת את העדרו לאפרכסת הנפש ומאזינה לקולות האוקיאנוס האלוהיים. (צליין התודעה).


——————————————————————————–

הערת פרשנות של הכותב, על שכתב כאן:

מה שניסיתי לכתוב, זה שאו שיש אלוהים או שאין. אם אין, אז אתה אתאיסט, ובזה נגמר העניין. ואם יש אלוהים, יש בעיה כי גם אם הוא ישנו, הוא איננו בנמצא. ואז אתה יכול להמציא אותו (דת ממוסדת וכו'). או אפשר דרך ביניים: הוא קייים, אבל כאן הוא איננו. לא ממציאים אותו, אלא מנסים לחוש דרך החלל של העדרו את היותו. דרך האין את היש. להאזין לאין.

אלהים, מדבר אלינו דרך שתיקתו.

זו לא חוכמה להאזין למה שנאמר, זו חוכמה גדולה להאזין למה שלא נאמר, וממנו לנסות להבין מה היה נאמר, אילו…

ולמעשה גישה זו מצויה לא בדתות, אלה בחטיבה המיסטית של הדת. למשל בבודהיזם היא מצוי בזן בוהיזם, שאומרת שדרך ריקון החשיבה, ניתן ליצור אולי הידהוד בין האין החשיבתי לאין האלוהי.

וביהדות היא מצויה בחסידות שם ישנו מושג בשם: "הביטול". והכוונה למשהו שנמצא בספירת החכמה הקבלית. החסידות מספרת שעל ידי פעולת הביטול השיכלי האישית של האדם בנפשו ניתן לקבל את החכמה האלוהית.


——————————————————————————–

ג.ר.

17.9.2005

 

פוזה וסגנון – פרגמנטים.


1.  הסגנון הוא האדם, והפוזה היא חלון הראווה החברתי.
2.  פוזה היא מעטה קפוא כמו שהסגנון הוא משהו חמקמק, גמיש ורב פנים.
3.  הפוזה חד ממדית, ואילו הסגנון מוביל אותך אל ממלכה רבת רבדים.
4.  עבור הפוזה – מבט אחד מספיק, עבור עמידה על סוג הסגנון צריך להתבונן או להקשיב שוב ושוב, עד שקולטים את הריתמוס והתבנית הפנימיים.
5.  כשראית פוזה אחת, ראית את כולן; כל פוזה הינה מיחזור או שיעתוק של פוסטרים אחרים. סגנון הוא תמיד משהו מקורי, אישי וחד פעמי, לכל אחד סגנון אישי משלו. סגנון שלא ניתן לשיחזור, כי כל שיחזור רק יחזק את הסגנון האישי של המעתיק עצמו.
6. הפוזה היא 'המה', הסגנון הוא 'האיך'.
7. הפוזה נוקשה ותובענית כמחוך, הסגנון גמיש ואלסטי ומתאים עצמו לגופו של הלובש.
8. כדי להתרשם מן הפוזה על הקולט להמשיך ולישון, כדי לקלוט ולהבין את הסגנון, צריך להתעורר, או לכל הפחות להרחיב ולהעצים את שדה המודעות.