ארכיון תגית: אושר

על 'להרגיש טוב' – 'להרגיש רע'.

חלק א': לקיחת הטוב כמובן מאליו.

ישנה אי פרופורציונאליות, בין היחס שלנו להרגשה טובה/מצב טוב ויחסנו להרגשה רעה/מצב רע.

כשאנו מרגישים רע, אנו מתקוממים, כאילו להרגיש טוב, או להיות במצב טוב, (מכל בחינה שהיא) הוא משהו שהיה צריך להיות לחם חוקנו והתקלקל – ועתה צריך למצוא את המומחה הקרוב ולחזור, (כמה שיותר מהר) בעזרתו, ל – 'מצב הנורמטיבי'.

אך לאחר שאנו חוזרים למצב הטוב, לאחר שאנו מרגישים רע, (בכל רמה, מכל סיבה) – אין את אותה התרוממות הרוח המתבקשת כתוצאה מכך שחזרנו לטוב, (אחרי הרע שהיה מנת חלקנו במשך זמן מסוים. (ואם ישנה התרוממות רוח, אז זה רק בהתחלה וכעבור זמן היא מעמעמת ונשכחת).

אנו שוכחים כמה רע היה קודם ושאולי נחלצנו ממנו בעור שינינו. וכך אנו גם לא חשים כברי מזל שחזרנו למצב טוב. כאמור, אנו לוקחים זאת כמובן מאליו.  (אך איננו מסתפקים בזאת)  כי אנו שואפים, בנוסף לכך, לכל מיני גירויים ואירועים שיגרמו לנו להתפעלות או ריגוש גבוה וכו'.

אדם יכול להתענות שנים ממחלה, או מדיכאון, או מבדידות, או משהייה בכלא. והוא חולם (לפעמים) שנים על יציאה מן המצב הקשה והמייאש שבו הוא נתון. יכול להיות אפילו שהוא איבד תקווה. והנה הוא יוצא מהכלא, מחלים ממחלה קשה, בת זוגו שנטשה אותו שבה אליו, הוא חוזר ממלחמה שבה היה בסכנת חיים ואיבד את חבריו לנשק -או כל יציאה אחרת מן הגיהינום או השאול – ולאחר מספר ימים בלבד, (לאחר שהוא חוזר למה שהוא התפלל וייחל לו), הוא שוכח עד כמה היה לו רע, ועד כמה המצב העכשווי זה משהו שהוא התפלל לו בכל נפשו ומאודו, (אפילו במשך שנים מספר) – ואינו מלא התפעלות על המצב הטוב הזה שהוא כה ייחל לו. הוא צורך את המצב הנוכחי של טוב, ולא לוקח אותו כפסגה שהצילה אותו מן המצב הקודם הקשה. הוא רואה את הפסגה – כמישור שאולי תמיד היה, כי כמעט מיד הוא שוכח עד כמה רע היה לו לפני זה.

זה בא מתחושה של: 'מגיע לי'. אין את אסירות התודה והרווחה על שחזרנו למצב טוב.

ובכן, אנו משוכנעים כי המצב הנורמטיבי הראוי והמגיע לנו מעצם העובדה שאנו חיים – היא להרגיש טוב. שיהיה לנו טוב.

אנו לוקחים את הטוב כמובן מאליו ומתרעמים  על הרע כשהוא מגיע .

ויותר מזה, אנו מאמינים בתוך תוכנו שאסור לנו לחשוב על הרע שיקרה לנו, כי אז אולי עצם המחשבה (הנבואה) הזו – תגשים את עצמה. אנו נלחצים מעצם המחשבה שמחר עלול להביא עימו קטסטרופה או הרעה כלשהי בחייו של האדם. איננו יכולים להכיל את האפשרות הזו, וכאמור מפחדים לחשוב עליה – שמא זה יתגשם. ואז אנו מנפים מן התודעה שלנו את המחשבות על רע אפשרי שיקרה לנו.

חלק ב': מה פשר הגישה או ההתנהגות הזו?

אז מדוע אנו לוקחים את 'טוב לי' כמובן מאליו ואת הרע כקלקול זמני בטוב הנורמטיבי? ובכן, כל הילדות שלנו – מפמפמים לנו, ההורים והגננות, את התובנה שמגיע לנו להרגיש טוב. כי אנו חמודים, כי אימא אוהבת אותנו.

לכן, איננו מתלהבים כשאנו מרגישים טוב, ולכן אנו מתקוממים כשרע לנו. וכשרע לנו -יש לנו תחושה של אדם שההבטחה שהבטיחו לו אודות החיים – הופרה. וכי תפקידם של רופאים,פסיכולוגים, מאמנים וכו' להחזיר אותנו למצב תיקני.

אך לו היינו חיים במצב שבו חלק מן המוח שלנו, יודע ומכין עצמו לקראת נפילה, כשלון  או מחלה – אז כשהרע נופל עלינו, לא היינו מתייאשים או מתלוננים. כי ידענו כל הזמן שזה עלול להגיע ואנו מוכנים. זו מנת חלקנו.

לו היינו חיים במצב של התפעלות מן הטוב שנפל בחלקנו וכשאנו נופלים למצב קשה – אנו יודעים וידענו שזה יגיע- כי אז אנו מוכנים, יודעים שזה לחם חוקנו במקום הקשה הזה, בכדור הארץ.

הגישה האקזיסטנציאלית לחיים  היא גישה של דווקא לצפות לרע. לחיות עם הידיעה (והחרדה המוצדקת…) שהחיים מתחילים עם הכול טוב ומתחילים להסתיים כשכמעט הרוב  רע (מחלות, בדידות, אימה, חווית האבסורד, חרדה, הזדקנות, נטישה, אובדן תקוות, מוות של קרובים לנו), הגישה זו היודעת שהרע מכל עוד בדרך,היא חוק מרפי, והיא גורסת שכל פסיק של הרגשה טובה הוא מזל מוצלח שנפל בחלקנו.

יש לנו ראייה מאוד ורודה של חיינו, כאמור, כל מי שפגשנו בילדותינו ובנערינו – והוא מבוגר מאיתנו – היה מלעיט אותנו בבדיות (אודות הטוב שמצפה לנו), או הסתרה של הרע שיכולים החיים לזמן ליחיד, בדיות ויצירת קוסמטיקה  אודות מה שמצפה לנו בהמשך. מציירים את החיים הבוגרים כסוג של אידיליה; חיי משפחה, להיות הורה, סיפוק בעבודה. (מספיק לראות את ההפקה הגרנדיוזית של טכס הנישואין, כדי להבין שהחתונה הזאת נערכת ומעוצבת ומשדרת – שכגודל המסיבה – כך גודל ואיכות הטוב שייפול על ראשם לאחר שיינשאו).   אך גם כשאנו קוראים ספרים (פרוזה) אודות משפחות אומללות, אנו משוכנעים בתוכנו שזה כך כי זה בגלל שזה פיקשן, דמיון, וזה לא כך בחיים וגם אם כך הם, אין סיבה שיקרה לנו.

קטסטרופה, משבר, וטרגדיה, תמיד קורים לאחרים, או בספרים. ואנו מצפים לטוב שכל כך מגיע לנו.

חלק ג': הגישה האקזיסטנציאלית.

אמנם תהיה התקוממות עצומה אם במקום הגישה הורודה לעתיד יבואו אלינו בגישה של להכין עצמך לרע שעוד יבוא. אבל מצד שני, הנזק הנפשי שעלול להיגרם לאדם שציפה לטוב שעוד יגיע, והנה מגיע ההפך – יהיה גדול מאוד, הוא יכנס לשוק, לטראומה. . אבל, וזה מעניין, עדיין הוא לא יפסיק להאמין שזה 'חלום רע', טעות, תאונה, והנה חיש מהר הוא עומד לחזור ללחם חוקו.

אנו מתעקשים לראות בחיים הללו הזדמנות נהדרת לאושר. ולא אושר כפסגה, אלא אושר כלחם חוקינו. מתעקשים שהחיים לא קשים, שזה הכול בראש שלנו, ואם תחשוב חיובי, החיים שלך יהיו חיוביים (''הסוד''). וכך אין זה פלא שאיננו זוכרים את הזמנים הרעים, וזאת כי אנו חוששים שאם נכנס לזה (לזמנים הרעים שהיו או שעוד יבואו), זה עלול באיזה שהוא אופן, 'לשאוב' אותנו חזרה לתוכו. אז אנו מדחיקים. והבעיה מתחילה כשהקטסטרופה נופלת על ראשנו מבלי שאנו מוכנים. הנזק עצום, בשעה שאם היינו מוכנים אליו זה לא היה ממוטט אותנו באופן כה קשה.

הראיה שלנו את חיינו מוטה ונוטה לצד אחד בצורה די קיצונית. גישה זו של 'מגיע לי להרגיש טוב ושטוב יהיה מנת חלקי' היא גישה שנובעת מחיים בפנטסיה; מדחיקים ומוחקים מן התודעה כל אפשרות למשהו רע שיקרה וחיים בציפייה לטוב שאמור להגיע אלינו…

בינתיים (עד שהטוב יגיע…) צורכים כל שיכול להביא לנו את האושר באופן יותר מיידי. וכאן הכול הוא בר צריכה: ספרים, סרטים, מחזות, כורסת טלוויזיה, מטבח חדש, נסיעה לחו"ל, הרומן, או הסטוץ הבא ועוד ועוד… הכול 'עושה עיניים' ומבטיח להיות השגריר, אם לא הדבר עצמו, בדרך הארוכה אל האושר.

ולעומת הפנטזיות הילדותיות  הללו, ברמה הגבוהה של בגרות נפשית (הסתגלות למציאות כמות שהיא) – האדם תמיד צריך להיות מוכן לגרוע מכל (מבלי להיות מושפע מזה ברמה הרגשית). ואם הוא מצליח לצאת מן המצב הגרוע – עליו להוקיר פי כמה וכמה את הטוב שנפל לחלקו.

זו דרך בוגרת, עם פחות אשליות, יותר עם שתי רגליים על הקרקע; לצפות לרע, ולהעריך באופן אבסולוטי את הטוב היחסי שהצליח ליפול בחלקנו.

גישה זו מתאימה יותר למציאות 'חוקי מרפי' שאותה אנו פוגשים בכל צעד שלנו בחיים.

גבריאל רעם,

פילוסופיית הכאב מול פילוסופיית האושר

"הלב הממהר להיפתח לפרחים – הנו אף תמיד הראשון להידקר בקוצים".
ג'ורג' מור

**

הרגשות שלנו הם הנכס החשוב ביותר שלנו, מאחר והם כוח אדיר, מנוע רב עוצמה. הם הבסיס לצמיחה אישית, נפשית ורוחנית. הבעיה היא שאצל רבים מאיתנו זה לא מקובע עדיין, זה עדיין נזיל, נע בין שני מצבים: מצב של 'אפ' או מצב של 'דאון'. ככל שיש יותר 'אפ' כך ה'דאון' יותר דרסטי. בשני המצבים אתה מתפרע, רק שהתפרעות אחרת מובילה, כמו בנדנדה, להתפרעות הקוטבית הנגדית. כולנו בורחים מן 'הדאון', ומחפשים רק את ה'אפ', כל כך רוצים להתמכר להנאות, למין, לבילויים, לרומנטיקה. אנחנו חושבים שאפשר ליהנות קצת, להתפרע קצת, להשביע את הצורך המיידי – אבל למעשה יש כאן אפקט של ואקום, ככל שמתמכרים לזה יותר כך רוצים מזה עוד: עוד פורקן (חזק יותר) עוד ריגוש (מרגש יותר) עוד בילוי (סוער יותר) עוד הנאה (מהנה יותר). וכך הרגשות, שהם חומר בעירה דליק ביותר – במקום להיות מנותבים ומתועלים כך שיהוו כוח דחף אדיר לצמיחה נפשית ורוחנית – הופכים לאש פרועה וחסרת שליטה המכלה את האדם דרך הנאותיו והמפרקת אותו באמצעות פורקניו.
ההתמכרות להנאות החיים לא תורמת לצמיחה אישית ולא מחזקת ובונה אותנו מבפנים. היא מחלישה אותנו. אנחנו טועמים עוד טיפת דבש מהחיים ועוד אחת ועוד אחת – בתקווה שטיפת הדבש הבאה תשכיח מאיתנו את העובדה שיום אחד חיינו יגמרו. השאלה אינה האם אתה נהנה מחייך – אלא: האם אתה משתמש בחיים או החיים משתמשים בך. כאשר אתה מרפה לחלוטין את חבל השליטה על עצמך, מניח לעצמך להיסחף אחר הנאות וריגושים ומתמכר לטיפות הדבש (עוד סקס, עוד אוכל, עוד הרפתקה, עוד בילוי, עוד ריגוש), אתה מניח למעשה לחיים להשתמש בך, עד שיגיע יומך והם יזרקו אותך החוצה כדי לפנות מקום לדור הבא.
כשנגיע לעת זקנה – האם באמת ישנה לנו, אז, שעשינו חיים? שנהנינו ממין? שאכלנו שרימפס? שרקדנו עד כלות החושים? אבל דברים שעשינו בחיינו, שנבעו מן הפוטנציאל שעימו נולדנו – ושכדי להגיע אליהם היינו צריכים לשחרר לתוכם את אותו כוח הגלום בנו – בהם טמונה משמעות עבורנו. הם ידברו אלינו בזקנתנו מבפנים, ובהם נמצא את העדות למה שעשינו עם החיים שלנו.
וזו לא רק התמכרות, מאחורי התמכרות, ותהא הקשה ביותר, קיימת ברמת תת התודעה – פילוסופיה, השקפת עולם. גם אם היא אינה אלא רציונליזציה של הדחף הממכר. אך מה הפילוסופיה שמדובר בה כאן? זו הפילוסופיה אותה אנו מכירים, ואליה מטיף הממסד הקיים, בכל דרך אפשרית, הכל משכנע אותנו שאפשר ורצוי להגיע לאושר. ומכאן לגבי פילוסופיה אחרת, פילוסופיה חתרנית, כמעט אנרכית, הפילוסופיה של הכאב!
זו טעות מרה לחשוב, שתכלית חיי האדם היא להגיע לאושר. האדם המאושר הוא אדם ישן שאינו מחובר להווייתו.
האדם מתחבר לעצמו דרך הכאב, ולא מכיוון שהכאב זה משהו נשגב (זו רומנטיקה) אלא משום שההוויה של הקיום האנושי, תמצית חיי האדם, מבוססת על כאב. אנו נולדים מתוך כאב ומתים מתוך כאב ובין לבין, אסור לנו לשקוע בשכחה שמעניק האושר.
למה? כי להיות אדם זה להיות נפש, ולהיות נפש זה להיות עם הרוח, והרוח הרי כלואה בתוך גוף פיסי ועל כן אי אפשר להגיע אליה, וזה כאב אמיתי. (מתייחס לכך, לכליאה שהרוח כלואה בתוכנו, הזמר קט סטיבנס, בשירו הנפלא: SAD LISA).
עצם קיומה של הוויה רוחנית בתוך גוף זה מצוקה לרוח. עצם החיבור של רוח למשהו קשה, חומרי, גס – הוא מצוקה עבור הרוח. לכן, לחוש את נפשנו זה לחוש את המצוקה הזו של הרוח ולחוש את מצוקת הרוח זה לחוש כאב, ולחוש את הכאב הזה זה להיות מחובר למה שאמיתי בנו. זהו כאב רגשי אמיתי שאי אפשר לרכך או להעלים אותו על ידי השבעת הרגשות ברמה של הנאות הקיום הפיסי, למרות שאנו מנסים לעשות זאת כל הזמן. זהו גורלנו האנושי – לחוש תמיד בלתי מסופקים ולחיות עם הכאב של ההרגשה הזו ולדעת שאי אפשר להגיע אל הסיפוק המלא והסופי לעולם, אלא רק להמשיך ולכמוה.

באופן כללי כאב הוא אות אזעקה שמשהו בפנים לא בסדר. כל כאב – פיסי או רגשי – הוא אות התרעה. הבעיה מתחילה לא כשחשים כאבים אלא כשכבר לא חשים בהם יותר כשזה קורה – כשאין יותר כאבים רגשיים זה מסמל את הניתוק מן ההוויה הפנימית של האדם. על כן על האדם להיות קשוב לכאביו מפני שדרכם יכולים אנו להתחבר חזרה להוויה שלנו ולהתעורר למציאות האמיתית דרך הכאב.
ישנן בעצם שתי דרכים להתיחס לכאב: האחת להתעלם ולהדחיק אותו, שזו הדרך של השינה והדרך השניה זה לשים לב אליו, ללכת עם הפנס של הכאב עד למקום שממנו הוא בקע ולהתחבר להוויה. כל כאב אומר בעצם: אתה לא עם ההוויה שלך, נפרדת מהבית ואז אתה חוזר עם הכאב אל ההוויה, אל הבית הפנימי.
כשאדם חש כאב זהו סימן או שמשהו עומד להוציאו מהוויה או שהוא בחוץ והוא צריך לחזור.
כך שכאב הוא סימן שמשהו לא בסדר ומה שאנשים עושים עם הכאב הגופני למשל, הם משככים אותו עם כדורים וכו' ואז הסימן שהוליד אותו הולך לאבוד והבן אדם מתגרש מהדברים הראשוניים. אותו הדבר ברמה הנפשית עם הכאבים הנפשיים.
ברמה הנפשית האדם מדחיק את כאבו על ידי התכחשות ועל ידי עשיית דברים עם סף כאב יותר שמשכיחים את הכאב הנפשי או הליכה לאיבוד בפנטזיה, שהופכת לאמיתית יותר מן הכאב הנפשי. האדם מפנטז כאשר הוא ישן, כך שכאב הוא סימן טוב כי זה אומר שהוא לא ישן להוויה הפנימית שלו וזה סימן לא טוב כי משהו בהוויה חווה עצב או אובדן.
מי שלא חש בכאב, מי שחושב שהוא נמצא בנתיב להשגת אושר או התעלות רוחנית, או פיסגה דתית – לא באמת השיג את מה שיכול האדם להשיג מבחינה רוחנית אלא וויתר על ההיבט הזה של הוויתו כאדם והתמכר להנאות הקיום. ואז, לטווח קצר ובר-חלוף הוא מרגיש מסופק ומאושר – עד שהריקנות הרגשית תדחף אותו לעבר יעד הכיבוש של ההנאה או הריגוש הבא. אושר איננו רגש אותנטי – זהו יותר תוצר של התנתקות מהחיבור עם עצמך.
רגש אותנטי הוא לחוש כאב, זעם שבא מהתסכול של חוסר היכולת להיות אחד עם ההוויה הפנימית של עצמך.
להיות אדם משמעותו לחוש תמיד שמשהו חסר ולחוש שמשהו חסר – זה הכאב האולטימטיבי.
——————————————————————-

"הכאב בא מהנפש, האושר בא מהרגשות" 

.ג.ר.

שלושת שלבי הדינאמיקה.

בחיינו, אין תמיד ובכל מצב – דינמיקה. במקרים רבים – אין דינמיקה; בשיחה, במפגש עם אדם חדש, במיומנות נהיגה, ביחסים, בשליטה בתחום חדש בעבודה. אפשר להגיד שבכל התחלה – אין דינמיקה. (וגם בכל סוף, לאחר שהתהליך מיצה עצמו – אין כבר דינאמיקה). ויש מצבים שיש בהם דינמיקה; לאחר זמן מה משהו נדלק, משהו נכנס לפעולה, ויש זרימה; ואז דברים קורים כאילו מעצמם. בשיחות, בתקשורת עם מישהו, ביחסים, בעבודה חדשה, במיומנות נרכשת.  דוגמה לא רעה היא נהיגה; נהג חדש נוהג באופן מכאני, אך בשלב מסוים הוא נכנס לדינאמיקה בנהיגה, ואז זה זורם, כמו קורה מעצמו.
-עד שהיא (הדינאמיקה) מתרחשת – כלום עדיין לא קורה,
-וכשהיא מתרחשת, הכול קורה,
-ולאחר שהיא נעלמת – כלום כבר לא קורה.
ולמה הכוונה ב'הכל קורה'? ובכן, לא רק הדבר עצמו, אלא כל מה שקשור לאדם שמצוי בדינאמיקה – נדלק. אם זו דינאמיקה חיובית אז הכול נדלק באש מוצלחת, ואם זו דינאמיקה שלילית, אז הכול נופל, כושל, קורס. טבעה של דינאמיקה שהיא מתפשטת, כשיש דינאמיקה הכול בסביבה נדלק. באש טובה או אש רעה.
את הדינאמיקה קשה להסביר. אבל דוגמה אחת היא משחק כדורגל; ישנם משחקים עם דינמיקה, קבוצות שבמשחק מסוים תפסו דינמיקה, ואז השחקנים כמו עפים על המגרש, דינאמיקה היא הגורם העלום מאחורי משחק טוב והעדרה של דינאמיקה הוא הגורם מאחורי משחק גרוע. כשאין דינאמיקה לקבוצה במשחק, שום דבר לא הולך; השחקן הטוב ביותר נראה ומשחק כבובה מרוקנת אויר.

גם אם ניקח כדוגמה, אהבה, או הצלחה, או קשר חזק בין שני אנשים, כדי שאחד משלושתם יתרחש יש צורך בדינמיקה. כדי להצליח בכל תחום, או כדי להגיע לרמה הגבוהה בכל תחום, יש צורך להיכנס לשלב הדינמי.
רוב מה שקורה בחיינו לא מגיע לשלב הדינמיקה. דינאמיקה היא ההתלקחות והכניסה ל'פרפטום מובילה' של תהליך שקדם לה. דינאמיקה היא שיא התהליך, כניסת התהליך לשלב הסופי והעליון.
עכשיו, איך דברים מגיעים לשלב הדינמיקה?
כל מה שקורה לנו, כל שאנו עושים או מעורבים בו מצוי באחד משלושה שלבים: בדידים, תהליך, ודינאמיקה.
במקרים רבים שלב הבדידים לא עובר להיות תהליך, ותהליכים רבים אינם מבשילים להיות דינמיקה.
דוגמה בסיסית מאוד: אדם לומד מקצוע חדש, להיות שף למשל, לוקח לו כמה שבועות או חודשים, להיות בשלב הבדידים, בשלב התחלתי זה שום דבר לא נשזר להמשכיות, כל מעשה או אקט מגושם, מקוטע ונפרד מן המקטע שבא לאחריו. בעוד שבשלב התהליך כבר יש זרימה. ושף מיומן כבר מצוי בדינמיקה, הכול זורם. הכול הרמוני, הכול קורה כאילו מעצמו. השף מופעל על ידי זרימה שכמו עוברת דרכו. בשלב הבדידים הוא מתלמד, בשלב התהליך או איש מקצוע, בשלב הדינאמיקה הוא כבר מאסטר.
ושוב, לנהיגה, בשלב לימוד הנהיגה, התלמיד מצוי בשלב הבדידים, כלום לא משתלב עם כלום, הכול הולך בקושי, עוברים מפעולה בודדת לפעולה בודדת. בשלב הבא, זה של הנהג החדש  זה כבר תהליך, צריך לזכור מה עושים אבל זה משתלב ביתר קלות. בשלב השלישי, של הנהג הוותיק, זו כבר דינמיקה, הכול הולך בקלות, זורם, ללא מאמץ, ללא מודעות, קורה מעצמו, כל הבדידים מחוברים זה לזה, ועובדים ביחד בתהליך והתהליך מאוחה וזורם.
שלב הבדידים –מאמץ.
שלב התהליך- מכאניקה.
שלב הדינמיקה – התרחשות.


שלב הבדידים – יחידים.
שלב התהליך – קבוצות.
שלב הדינאמיקה – יחד, אחדות.

שלב הבדידים – פיסי.
שלב התהליך – מגנטי.
שלב הדינאמיקה – חשמלי.
עד שמתרחשת דינאמיקה בחייו של אדם הוא לא באמת חי עדיין, הכול קשה, מפוצל, ומאומץ.  ורק כשהוא מגיע למישור הדינמי, זה מתחיל להתרחש.
המעבר מן השלב הפיסי למגנטי, קורה לאחר מאמצים מרובים, עוד טיפה ועוד טיפה, ואז מרכז הכובד עובר לאט לאט לשלב התהליכי. זה קורה באופן פרוגרסיבי. אך לא כך המעבר מן השלב המכאני לדינמי, כאן זו התרחשות, מרכז הכובד מתהפך אל הרמה שמעל וזו שואבת את החומרים אל הרמה הדינמית. מהפך קוונטי. .
המעבר לשלב התהליכי הוא כמו מעבר משלב המים לשלב הגז. צריך להפעיל מאמץ (חימום) באופן מתמיד ואז זה קורה לאט לאט, עד שכל המים הופכים לאדים. אך המעבר משלב האויר לשלב האש, (המקביל למעבר מן התהליך לדינאמיקה) אינו פרוגרסיבי, הוא קורה בבת אחת. זו התלקחות, התרחשות.
כדי להגיע לרמת הדינאמיקה לא צריך לעשות כלום, נהפוך הוא, צריך להסיר את מה שמפריע, וכששום דבר לא חוסם ומפריע – הכול מתחיל לקרות.
אפשר להגיד כי שלושת השלבים הללו מצויים במערך של קרחון, שלב הבדידים גלוי מעל למים ומודע. שלב המכאניקה, או התהליך, חצי שקוע מתחת למים והוא חצי מודע. ואילו שלב הדינאמיקה כולו שקוע מתחת למים ועל כן לא מודע. בשתי הרמות הנגלות – איננו מבינים או רואים מה הקשר בין מאורע אלף למאורע בית, כי אין קשרים, (ברמת התהליך הם מתחילים להיווצר) ההקשרים מצויים מתחת למימי התודעה שלנו. בתחום הדינמי.
—-
גבריאל רעם, 25.10.10

 

רעיון האושר האישי


אזהרה:

מסה זו עלולה לקומם את כל מי שרעיון האושר האישי יקר לליבו. כל אלה מוזמנים לדלג על המסה. או לקרא אותה במועד מאוחר יותר.


——————————————————————————–

כולנו סוגדים, מכורים ל- וכלואים תחת – רעיון האושר האישי.

הוא רודה בנו ביד רמה ולא מאפשר לנו להיתפתח לחיים ולעולם.

התזה במסה הנוכחית גורסת שהקונספציה של לחיות כדי להגשים את האושר האישי – עומדת בניגוד לאפשרות לחוות את החיים באורח מלא, רחב ומקיף.

עיסוק היתר האובססיבי שלנו במדד הרייטינג של האושר האישי שלנו – לא מאפשר לנו להיות פתוחים לדינמיקה של החיים.

במקום לתת לחווית החים להגיע אלנו לסחוף אותנו ובעיקר לחבר אותנו לעולם ולמציאות – אנו 'בוחרים' להיות כלואים בד' האמת של כלא האושר האישי כשהסוהר שלנו הוא האגו.

וזהו כלא שהוא גם אלסטי וגם צר מאוד; הוא מתרחב לאט לאט, אך קורס בבת אחת. בכל פעם שהחיים לא מספקים לנו את מנת האושר, או מקלקלים לנו את מה שיש לנו בזמן הנוכחי. ואז עולמנו קורס ואנו מתרסקם לתוך כוך קטן של מורת רוח ויאוש. ושם אנו מטיחים ראשנו במה שנדמה לנו כקירות כלא שמבודדים אותנו מן האושר שלנו.

וכך, אנו מגדירים את חיינו כחיים, רק כשאנו מצויים באותם פיסקי זמן בהם אנו חשים מחוץ לכלא. אך, כאמור, זאת עד שהמשבר הבא מחזיר אותנו לשם.

לכולנו יש מיתאר מדומיין של חיי אושר וכשמיתאר זה סופג מכה מידי המציאות, אנו מטלטלים לקצה השני, ובו אנו משוכנעים כי החיים שלנו הם כשלון מוחץ. ושם אנו חווים דכדוך ואף דכאון.

למעשה כלא האושר אינו רק קוטב ההתרסקות של רעיון האושר, כלא האושר למעשה מורכב משני הקטבים גם יחד, זה הטלטול בין שניהם שיוצר את הכלא, ולא רק המשבר הבא.

כוחו ושרידותו של הכלא מצוי דווקא בקיפוץ הזה שבין קוטב האושר הקרב ובא ובין משברים הנגרמים כתוצאה מחבטה שסופג ההרעיון מידי המציאות. וככל שהקיפוץ, מקוטב לקוטב, מתרחש יותר פעמים, כך הכוח של רעיון האושר דווקא הולך ונעשה טוטלי יותר. כי כוחו של הקוטב האחד מתעצם כתוצאה מן הדינמיקה שנוצרת בין השניים.

כשהמעבר מקוטב כלא הדכדוך לקוטב האושר מתחיל להתרחש, יש לנו תחושה טובה, ואז בבת אחת זה נסדק; מישהו אמר לנו משהו, גילינו משהו שמישהו עשה לנו, תקווה שלנו להצלחה בתחום מסויים לא יצאה מן הכוח אל הפועל, תגמול שחשבנו לקבל בגין משהו שיצרנו, יצא נמוך או קטן מכפי שקיוינו. וכהנה וכהנה. ואז אנו מוטלים בבת אחת לקוטב המשבר הנפשי. ושוב חוזר חלילה. ואז לאט לאט המצור מתחיל להתפוגג ולאט לאט אנו נסחפים ל'כף התקווה הטובה'. http://tinyurl.com/nqpyr אך זה רק עניין של זמן עד שאנו סופגים שוב מכה, ושוב חוזר חלילה.

מעין קיפוץ סזיפי שלא נגמר, בין שני הקטבים. ולא משנה כמה פעמים אנו עושים זאת, עדיין, כשאנו בקוטב האחד יש לנו אמנזיה כמעט מוחלטת, לגבי עצם קיומו של הקוטב הנגדי. ב'כף התקווה הטובה' אנו שוכחים כלל שלפני יומיים היינו במשבר נפשי עמוק. בו היינו משוכנעים שכלום לא יצא מאיתנו. וחיינו הם לריק, שהרי כל שיש בהם הם אכזבות שמובילות תמיד לחוסר מוצא. (וכמובן כשאנו בקוטב המשבר, כל התקוות כולן, נראות לנו חסרות בסיס לגמרי). אלה לא סתם קטבים מנוגדים, הם מבטלים ושוללים זה את קיום זה, בכל פעם שאנו נמצאים באחד מהם – השני לא קיים.

מנקודת מבט של הקוטב האחד, אין קוטב אחר. זה הקוטב היחיד ואין בילתו. כשאנו שוהים בו, אנו תחת מרותו לגמרי, כל נקודת המבט שלנו מתהפכת.

אך, כאמור, שני הקטבים הללו, יחד, מהווים את סורגי הכלוב האישי שלנו. מונעים מבעדנו להיות באמת; דהיינו, לתת לעוצמה, לחיוניות, לחופש, ליופי, לעומק ולמשמעות, של החיים – לפכות בנו ודרכנו.

כי לחיות, משמעו לתת לכל אלה להכות בנו, והם לא יוכלו להכות בנו ואפילו להגיע אלינו, כל עוד אנו נתונים תחת מרות הכלא הדו קוטבי הזה של רעיון האושר האישי.

כדי לחיות באמת צריך לוותר על רעיון האושר האישי.

מעבר לסורגי 'כלא האושר האישי' שלנו, מצוי עולם ענק, מסעיר, מסתורי ומלא חיוניות ועוצמה. עולם אותו לא נוכל לחוות, כל עוד רעיון האושר האישי מולך בנו באופן כה טוטליטרי. החיים בנדנדה הסיזיפית הזו בין 'היי' ל'לאו', בין מצב רוח טוב לגרוע, בין תקוה לאושר ובין התרסקותו – מונעים בעדנו לחוות את החופש של החיים מחוץ לכותלי הכלא של רעיון האושר האישי.

כלא האושר האישי הוא אגם דלוח שהאדם ניצב באמצעיתו, ואילו החופש של לחיות את החיים באופן רחב, מקיף וסוחף – הם נהרות מלאי מיים חיים, ענקיים ושוצפים, שם האדם נסחף עם הנחשולים האדירים, קליפת אגוז על פני הכוח הדינמי האדיר. אמנם קליפת אגוז חסרת חשיבות, אך מלאה בחופש, בחיוניות, בקסם ובעוצמה של הנהרות והימים.

הקונספט המובא כאן הנו בעייתי; כי הוא מציב בפני האדם בחירה קשה מאוד: בין הזכות להגיע להגשמת אושר אישי, ובין היכולת לחוות את חווית החיים באופן רחב מקיף וסוחף. רובנו מוצאים עצמנו בקוטב רעיון האושר האישי, וכדי להגיע לענין חווית החיים כפי שמתואר למעלה, עלינו לוותר על רעיון האושר האישי, וויתור זה הנו קשה מנשוא.

ועם זאת, רעיון האושר האישי הוא רעיון אינפנטילי, הסובב סביב המשוכנעות כי העולם חייב לאדם סיפוק ואושר, העולם כשד ענקי והאדם כתינוק שיונק ממנו. התינוק, או הילד, חושב שהעולם חייב לו חיים מהנים ומלאי כף. ואילו המבוגר בנפשו, יודע שאף אחד לא חייב לו כלום. והוא בר מזל שהוא עדיין חי ושיש לו את האופציה, בכלל, לחוות את החיים ולהיות חלק מן המסתורין, העוצמה והחיוניות שהם מהווים.

הגישה האינפנטילית אינה רק צרכנית בתכלית, היא גם אגוצנטרית, כי היא שמה את האדם במרכז, והעולם סביבו. ויש בה הנחות יסוד אגוצנטריות כגון: "מגיע לי שיהיה לי טוב, שיהיו לי חיים טובים – שאהיה מאושר". וכל דבר שלא עונה על כך נבחן דרך הפריזמה של: "אז מה יוצא לי מזה באופן אישי"?


ואכן, זה הפרדוכס; החיים האמיתיים, במלא עוצמת הקסם והחיוניות שלהם יכולים להתחיל רק לאחר שהסכמנו לוותר על רעיון האושר האישי. רעיון שמהוה עבור מרבית בני האדם את הדבר שנותן טעם לחייהם.

והדרך לחיות עם הפרדוכס הוא לחוות התבגרות נפשית; להבין כי איננו יכולים להיות מרכז העולם, וכי גישה זו הנה אשלייתית ולטווח רחוק בעייתית מאוד.

וכל התבגרות נפשית מלווה בכאב, אך לאחריו מגיע חופש, מלווה בעוצמה פנימית, ומרכז כובד פנימי יציב – שהאינפנטיל בנפשו לעולם לא ידע כמוה.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

14.5.2006

 

להיות מאושר, או להיות.


מגל לגל נדים המים;

פעם מעלה, פעם מטה,

פעם גאות ופעם שפל.


ואנו עם הגלים;

כה עולצים עם גל גבוה

כה מצטערים עם שפל הגל.


מצבי הרוח של החיים:

פעם מעלה,

פעם מטה.


לא שמים לב;

שמגל גבוה לנמוך

ומנמוך לגבוה )וחוזר חלילה(


קרבים המים לחוף;

גל גבוה, גל נמוך -

כל הזמן אל החוף.


כל הטיפות והרסיסים;

- אל החוף.

והחוף הוא המוות.

ג.ר.


* * *

משפט מפתח: המאמץ שאנו משקיעים בניסיון להיות מאושרים, לא מאפשר לנו להתמסר לחווית החיים.

כשהגל עוסק בהגעה לפסגה ובמאמץ לא לחזור לשפל – הוא מחמיץ את הכוח המניע שביניהם: שהיא הדינאמיקה, כוח התנועה של הגל.

הגל יכול להיות שטוף בחוויה הטוטלית של היות גל, או שבוי במאמץ להישאר למעלה. בעשותו כן, הוא מחמיץ את העוצמה הדינאמית הגלומה בתנועה. את חווית הדינאמיות של היות חי.

אמנם הטרגדיה והאבסורד עבור שניהם היא בכך, ששניהם יתנפצו בסופו של דבר אל חוף המוות.

אך האחד יעשה זאת מתוך התמסרות להוויה של היות גל. ואילו האחר – תוך כדי עיסוק בהנהלת חשבונות; חישובים של מאזן האושר: הנאה מול כאב, הצלחה מול כשלון, השג מול מפלה.

שניהם יגיעו לחוף שהוא סופם. האחד במלא כוחו, במלא חייו, כוח החיים שלו לא רק שלא התדלדל, אלא בשיא כוחו. התחיל גל פעוט וחלש ועתה (הוא מחזיר את ההשקעה), מתנפץ במלא כוחו ועוצמתו. כמו מוחה ומורד בסופו. יוצא נגד החוף העוצר את שיטפו. מותו יוצר התרחשות; החיים הלמו במוות…

השני הגיע (אם בכלל) דל, מרושש וחסר מעוף. מת במהלך חייו. חייו לא הגיעו למפגש עם המוות. הם אזלו והתרוקנו עוד הרבה לפני סופם. כל הזדהות עם שיא וכל מעורבות רגשית עם שפל – רוששו את כוח החיים של הגל. עסוק בהתמסרות לשיאים מזדמנים, מקבץ פרוטות ושקלים של ריגוש לקערת האושר הפעורה. בוגד בשליחות תנופתו עם כל שיא רגשי מזדמן.

במקום להתמסר לחווית החיים, נופל למלכודת הדבש של האושר.

במקום להוות שחקן נוסף בדרמה הענקית של הבריאה ובטרגדיה הנוראה של המין האנושי, נשבה בלחשי הפיתוי של נחש האגו.

במקום להתמסר לגדולה הטראגית של תפקידו במחזה, הוא מעדיף ללקק טיפות דבש מעל השיח המתנתק, בדרכו לתהום*.

 

* משל עתיק על מצבו של האדם, מספר על אדם הרץ במדבר שלושה ימים ללא משקה. לפני שהוא צונח מיובש, הוא רואה ממול אריה, הוא סב לאחור ורואה ממול נמר. ברגע האחרון הוא מבחין בבור פעור מתחתיו, הוא קופץ פנימה, ונוכח בתהום עמוקה, שבתחתיתה נחשים ענקיים. תוך כדי הצניחה הוא מבחין בשיח, ונאחז בו תוך כדי אנחת רווחה. ואז מיד רואה שני עכברים, אחד שחור, השני לבן, מכרסמים את גזע השיח, ורגע לפני שהשיח צונח מטה, הוא מבחין בכמה טיפות דבש על אחד העלים, והוא שולח לשונו ללקק אותם.


"הלכתי אל היער, כי רציתי לחיות בכוונה. להתייצב רק מול העובדות החיוניות של החיים. ולבדוק אם איני יכול ללמוד מהן מה שהן יכולות ללמד כדי שלא יגיע המצב שבעמדי למות אגלה שלא חייתי".

הנרי דיוויד תורו


"המחיר של כל דבר היא כמות החיים שאתה ממיר עבורו"

הנרי דיוויד תורו


——————————————————————————–

27.2.2005

 

החיים כהתמכרות להנאה ולאושר, חלק ב'.


חלק ב. ההתמכרות להנאה

כולם מדברים על עבודה והשקעה, אך זאת מעל לפני השטח, כי מה שלמעשה מעסיק בני אדם באמת היא ההנאה! וזה בא בשני אופנים, חיובי ושלילי (ושניהם באים להעצים ולהאדיר את ממלכת ההנאה):

– באופן החיובי אנשים רוצים בזמנם הפנוי כיף. אבל לא סתם רוצים, זו מצד אחד משאלת לב נואשת, רדיפה מתמדת אחר ההנאה שמתחמקת ועושה קשיים; החופש בעיירת סקי בשוויץ, המאכלים המפתים גדושי הקלוריות, הגבר או האישה הנאים העובדים במשרד הסמוך, המכונית המפוארת שראינו בקטלוג, או אפילו ההופעה הסוחפת – בה נבקר מחר, או תכנית הטלויזיה מפוצצת בלוטות הצחוק – בה נצפה הערב.

– ובאופן השלילי אנו מפעילים את הצנזורה והסלקציה וההימנעות – לגבי כל אותם אנשים וארועים העלולים לפגום או להוריד את רמת ההנאה העכשווית שלנו; ספרים או אנשים שהם או משעממים, מדכאים, כבדים – או כולם גם יחד. פיתחנו משושים לזהות מרחוק 'משביתי הנאה', ואנו עוקפים אותם בתירוץ זה או אחר.

אפשר להגיד כי רובנו באיזשהו מקום צרכני ההנאה. וככאלה אנו קודם כל צרכנים של הנאות ובילויים, חופשות וריגושים, יציאות וכיופים, חיים בתחושה שאת החיים צריך למצות, לצרוך ולנצל. וכי "לחיות" משמעו להפיק מן החיים את מירב ההנאות שיש בהם. והדימוי המובהק ביותר לחיים בתרבות ההנאה זה הלונה פארק; גן שעשועים. ואם החיים זה לונה מה פארק, אז מי אנחנו? אנו אנשי הלונה פארק. וככאלה אנו אכן רואים את החיים כמעין לונה פארק גדול המציע שלל הנאות וריגושים.

אך מבחוץ רוב אנשי הלונה פארק לא חייבים להראות כאלה, למען האמת רובם אנשי עבודה קשה, ואף עשויים להפיק סיפוק מעבודתם. אך מאחורי כל זה מסתתר הצמא האדיר להנאה; אנשי הלונה פארק עובדים כדי להיות מסוגלים מדי פעם לממן לעצמם סיבוב על אחד ממתקני הלונה פארק של החיים. אנשי הלונה פארק מאמינים שהחיים בסך הכל יפים ונעימים וכאשר אינם כאלה אז זו מעין תקלה זמנית ומקרית שתסתדר עם הסיבוב הבא על הגלגל הענק או על רכבת ההרים. נאמנים לתפישה זו נוטים אנשי הלונה פארק לטפל בבעיותיהם הבינאישיות על ידי הטבעתן במימי חופשות ובילויים משותפים. שם הם מחזיקים ידיים על רכבת השדים, צווחים בהנאה ושוכחים לרגע שבעצם אין להם על מה לדבר. ההתמכרות לפעילויות נופש והנאה טוענת את אנשי הלונה פארק באנרגיה ובתחושת חיות עזה וממלטת אותם מתחושת הריקנות בתוך עצמם ועם הסובבים אותם.

כך הם עולים על הקרוסלה המסתובבת לצלילי המנגינה החוזרת ונעים במעגלים שאינם מתפתחים ואינם נפתחים אל כלום מלבד אל המעגל הבא של הסיבוב הבא עם אותה המנגינה באותו המסלול החוזרים על עצמם עד אין סוף; עוד הנאה ועוד אחת, ועוד ועוד. שלא יגמר לעולם.


מבחינה זו מבוגרים אינם שונים מילדיהם, או ממה שהיו בילדותם; הם, גם הם, רודפים אחר ההנאה, מכורים להנאה. רק שאצל מבוגרים, זה פחות פיסי, מוחצן, גלוי וחד משמעי. וההנאה מתגלמת לרוב בדמות מכשיר מהפנט הניצב במרכז הסלון, מהבהב כל זמן שהם בבית. ומה שמוצג במכשיר הוא שפע בלתי פוסק של תוכניות, הצגות ושעשועים אותם רקחו אנשים מנוסים בבישול תבשילי הנאה. ומה שלא מספק הנאה, והנאה רבה, מושם על תו הרייטיג הנמוך ומושלך מיד למגרסה. כך שכל הזמן יצרני ההנאה בטלויזיה משפרים את התוצרת על פי הרייטינג, והרייטינג הוא על מה שגורם להכי הרבה הנאה לצופים. וכך, 4-5 שעות ביום אנשים מתבטלים מול ההנאה הממכרת הנושבת אליהם מן המכשיר המרובע. מכשיר שמנפק מאות ז'אנרים שונים של הנאה; ממתח ותכניות ראיונות ועד קומדיות ואופרות סבון, כל אחד ימצא את התדר שמשדר על גל ההנאה האישי שלו. ומה שמעניין הוא שמחוץ לשעות ההנאה הקצרות (המוקדשות רובן ככולן למכשיר הזה) אנשים עובדים שעות ארוכות ובלתי מהנות, שעל רקע האדיקות שמגלים אנשים לגבי רדיפת ההנאה בשעות הפנאי – עשויה להיתפס כמנוגדת להנאה, אך לא כן הוא; העבודה היא מחיר ההנאה, התשלום שמשלמים (בחוסר ברירה, אך בהשלמה) כדי שאפשר יהיה להנות יותר ויותר ועוד יותר; ככל שעובדים יותר קשה וזוכים ליותר קידום בעבודה – כך יגדלו המשאבים שבעזרתם ניתן יהיה להנות עוד ועוד, יותר טוב ויותר מוצלח מן הפעמים הקודמות בהן נהננו.

וגם מרבית העבודות בהם אנשים עוסקים; הן עבודות שנועדו לספק ליתר האוכלוסיה יותר הנאה בשעות הפנאי שלהם; מיתקני מחשב יותר משוכללים, חיבור מהיר יותר לאינטרנט, טלפונים סלולריים ש'עושים קפה' ונמצאים איתך גם 'כשנגמרות לך המלים' ועוד ועוד. כל יום שעובר מביא עימו שכלול נוסף שמביא הנאה נוספת ואנשים עובדים עוד ועוד כדי להנות עוד ועוד מהנאות נוספות שמפותחות בזה הרגע במחלקות המחקר והפיתוח בשעות העבודה הרגילות.

(ולא רק בתחום האלקטרוניקה כמובן, גם בתחומי המזון, רוקחים לנו כל הזמן מאכלים נוספים לגירוי הדמיון החיך וזה הגיע כה רחוק שמרב הנאה פוגמים בבריאות, ואז ישנה מטוטלת שמתחילה לנוע לצד השני, מטוטלת פוריטנית, בניגוד למטוטלת ההדוניסטית, זו של מאכלים בריאים, אך גם זה כדי שנהיה בריאים ונוכל להנאות יותר זמן וכו'.

כן, אין ספק, כולם ממשיכים לחיות לקראת התענוג הבא, ועם זאת הכל זועק שהדינמיקה המציאותית של הדברים היא אחרת; הזרימה של ההווה היא כלפי עתיד של זקנה, ניכור גואה בין בני הזוג ובינם לילדיהם, המחלות יבואו לבד, הילדים יעזבו את הבית והפנסיה תותיר הרבה זמן פנוי, מעט מדי כסף ולא מספיק הנאה – בכדי לפרוש אותה על פני השעות הרבות ולממנם מן הכיס הדל.

אך כולם שועטים קדימה בצהלה לקראת הכיף הבא, ועל זה מדברים כשנפגשים; איפוא כדאי לנפוש, ולאיזה הצגה ללכת, המלצה על מתכון חדש.

(נכון שלעיתים קרובות מקטרים ויוצאים נגד תופעות, אך גם זה במתכונת של הנאה; של ילדים שמטילים בוץ בפסל ענק במרכז הכיכר). התחושה הכללית היא של החיים כמגרש משחקים ענק, שאנשים חיים כדי להנות, ויותר מזה; שעצם זה שנולדנו – זה עבור זה שנהנה. ועל רקע תפיסה זו – האופטימיים נתפסים כאנשים שקולטים נכון את החיים, בעוד שהפסימיים – משהו מקולקל בהם. 'מה נשמע'? שואלים? 'כיף' באה התשובה. ולפעמים אפילו ישר שואלים: 'הכל טוב'? מראש כבר מדלגים על שלב השאלה, וכבר מבררים אם התשובה הנכונה היא אכן שם או לא, (הבחירה כבר אינה בין 'כן', ל'לא' אלא בין כן מוחלט ('הכל טוב') ובין כן פחות מוחלט ('היה יכול להיות יותר טוב').

צרות, מספרים רק לידידים קרובים קרובים, שלהם יש חוזה עימנו, ועל כן לא מסוגלים לברוח. אך עם רוב האנשים מדברים רק על מה שטוב, מתחלקים בדברים הטובים, ואם בכל זאת מישהו מספר צרות – מנסים להראות לו את הצד החיובי, להוציא אותם (ואותנו – בשיחה הזאת) מן הבאאסה, והם כמובן יודו לנו על כך. לא עולה על הדעת שאולי הם פשוט רוצים אמפטיה, איכפתיות, מצידנו על כך שרע להם. שישתתפו איתנו קצת ברע. לא – ברגע שמישהו לא נהנה, מייעצים לו לקחת פרוזאק, או לפחות לחשוב על משהו אחר, או מנסים להסביר לו ש-'זה הכל בראש שלך', 'אתה מביא את זה על עצמך', 'אתה פשוט צריך לחשוב על החיים אחרת, קח אותי למשל'.

וכך בתגובה על צרות אנו מנסים להחזיר אותו בחזרה לשפיות של: למצוץ-את-צוף-ההנאה-מהחיים.

ומה קורה לנו במקומות בהם אין אנו יכולים להנות? ובכן שם אנו פשוט מנוכרים; ברכבת, ברחוב, בשירות לקוחות – ואז לובשים מסכה אטומה שאומרת: 'אני לא כאן', 'אני רק ממלא תפקיד'. אנשים פשוט כבים – כשהם מעורבים בפעילות בה אין הנאה, סוגרים את האור ושמים שלט: 'אני לא בבית'.

בשיחה – רבים על התור של מספק ההנאה התורן; מי יספר את הסיפורים הכי עסיסיים, והיותר משעשעים. והדוברים שמספקים את ההנאה הרבה ביותר זוכים לניקוד גבוה בסולם הפופולריות; זוכים ל'ליטופים' מילוליים וליחס מפנק ומתחנף מצד האחרים. וכך, הם מקבלים בחזרה עשרת מונים את מנת ההנאה שהנפיקו ( על ידי חידודים, התחכמויות, והתלוצצויות) תוך כדי השיחה – בעבור כולם.

אך זה לא פשוט, לעיתים קרובות ההנאה מתחפשת; לא תמיד מופיעה כהנאה. אמנם תמיד היא הנאה, אך לא תמיד היא נראית כזו, למשל קריאה של ספר פרוזה חדש; אולי ההנאה היא לא משהו – כאן, אך הקורא משווה לעיני רוחו את עצמו מספר על היצירה לחבריו ואת תגובות ההתפעלות של שומעיו, וזה נותן לו את דחף ההנאה המושאל – לצלוח את היצירה. או פעילות במכון כושר, אולי היא לא מהנה – אך התוצאה אמורה להביא הרבה הנאה. כך שגם זלילה וגם דיאטה – שתיהן יכולות להיות מונעות על ידי הנאה; האחת הנאה מיידית והשניה הנאה מושהית, האחת – הנאה של החושים והיצרים והשניה הנאה של החשיבה וכח הדימיון. כך שפנים רבות לה להנאה; אם היא לא בשורה הראשונה, אז היא מאחורי הקלעים. אך הנכון הוא שלרב קל למצוא אותה במקומות בהם החיים שוקקים, מלאי עליצות ושמחה, בעיקר שמחה. אך גם כאן יש כל מיני שמחות, למשל ישנו משפט באשר לשמחה שאומר: 'אין שמחה כמו השמחה לאיד', וזה מה שמתרחש כשקוראים בעיתון על אסונות שארעו לאנשים אחרים, (רצוי גם במקומות אחרים). ככל שמסביב יותר שחור – לנו יותר אור. איננו מוכנים להכיר בכך שמה שכתוב בעיתון יכול לקרות גם לנו, בדיוק באותה המידה -מעדיפים להאמין שאם זה היה צריך להיות התור של מישהו – לסבול, הרי שהאחר האומלל הגיע לשם במקומנו.

לעתים שומעים בשיחה על אנשים שעשו דברים שנויים במחלוקת ואז השיחה מסתיימת בכך שמישהו אומר את המשפט הידוע: "העיקר שזה עושה לו טוב". ויש משפטים נוספים, כמו: "זו הדרך שלו להנות". ודי סותם את הגולל בפני דיון נוסף בנושא; הוא נהנה? זהו, די אין יותר מה להגיד, העיקר שהוא נהנה. הלאה לנושא הבא. הנושא הזה סגור.

כששואלים אנשים בשביל מה שהם חיים? התשובה בדרך כלל אינה נסובה על משמעות או מטרה, אלא בגלל 'שהחיים זה כיף', (או לפחות עליך להשתדל שהם יהיו כאלה), כאילו לפני הלידה העניקו לנו פרס: החיים הללו כדי שנהנה מהם. אך אנו לא סתם שואפים להנות, אנו אצים רצים בבהילות, יונקים, מוצצים כל דבר חדש; את האדמה אנו שואבים עד תום; כל מחצב, כל אבן יקרה. ממעמקי הים – כל פנינה, כל דבש מכוורת, כל פרווה מחיה, כל שנהב מפיל. כל פינה שמשקיפה על נוף בטבע – בונים עליה. לטבע אין קיום ופונקציה בפני עצמם, רק כמספקי הנאה, שאותה יש לחלוב עוד ועוד. כל הירוקים ואנשי איכות הסביבה וגם כמה מדענים – זועקים חמס, ואך הממסד ממשיך לשדוד עוד ועוד הנאות.

וכאמור, זה לא נושא פשוט. לא קל לחשוף את פניה האמיתיות של ההנאה; אנו מציגים עצמנו כאנשי עמל, העובדים ללא הפסק. ואכן מי שמחפש את הערכים של עבודה וחריצות ימצא אותם, אך הבעיה היא שהעבודה בדרך כלל מתקבלת (על ידי העובד) כמסכה או עטיפה שיש לעבור דרכה בדרך לתענוג; אנו עובדים כדי שתהא לנו הכרה, מעמד, כסף ואז נוכל להנות. היה יכול להיות אחרת, הפוך; אנו נחים כדי שנגיע למצב הנפשי שבו נוכל לעבוד, ללמוד וכו'.

והסידור הזה, של גלעין ועטיפות הוא מסודר ונוח; כי עטיפה יכולה להימכר ולהתיחצן כגלעין וההנאה כעטיפה.

יחסיות דומה קיימת בקשר שבין הנאה וסיפוק; אנו מספקים את צרכינו כדי שנוכל להנות ולא להנות כדי שנוכל להגיע לסיפוק. העניין של עטיפה ותוך גם קשור לרמות, כי מה שקיים בגלעין מצוי בדרך כלל בדרגת חשיבות יותר גבוהה. בהנאה – צורכים, כדי להגיע לסיפוק. אך כדי להיות מסופקים יש ליצור, והנאה היא דרך אינפנטילית להתקיים, בעוד שסיפוק ושביעות רצון הם צרכים בוגרים. הנאה קשורה ליצרים ואימפולסים, בעוד שסיפוק קשור למודעות ותודעה. המודעות מתרחבת ועולה, ההנאה היא אורגזמה, והיא כזו בכך שיש בה הגעה לשיא ומשם נפילה וככל ששיא ההנאה גבוה יותר כך הנפילה עמוקה יותר. וככל שהיא מיידית ועמוקה יותר כך נוצר צורך דחוף ואינטנסיבי יותר לשיא גבוה יותר בהנאה הבאה. הנאה זה דבר יחסי מחזורי וגלי, וזאת בניגוד לסיפוק שבא מהישג או ממימוש פוטנציאל, או ממודעות, שם זה הכל או כלום, או שיש סיפוק, או אין, זה לא יחסי, זה קיים או לא.

אז אצלנו סיפוק הצרכים הוא שביל בדרך להנאה. והיה יכול להיות אחרת, שאנו נהנים כדי לספק צרכים בסיסיים כדי שנוכל להגיע לרמה בה נשאב סיפוק מן החיים.

וכך, הגישה האינפנטילית מקדשת את ההנאה על פני שביעות הרצון והסיפוק. בעוד הגישה הבוגרת, המודעת – מקדשת חיים של הגעה למטרות, הפקת משמעות והבנה של מרקמים תת קרקעיים על פני ההנאה הרגעית הממכרת והבוגדנית.

 

החיים כהתמכרות להנאה ולאושר. חלק א'.


חלק א. הסגידה לאושר

כולם מחפשים את האושר.

חושבים שבהתבגרם הם קרבים אליו, רגע רגע, שעה שעה ומיום ליום.

מאמינים שעכשיו למדו, שעכשיו ילמדו, איך לתכנן את האושר (שמגיע להם, שהוא מנת חלקם) בדרך טובה יותר.

לא יודעים, שכל יום שעובר מתרחקים ממנו, כי האושר הוא כמו רכבת שמתרחקת מתחנת האושר.

האושר היה בהתחלה; בתקופת הינקות, והילדות; הלעיטו אותנו בהרבה דמיונות, כדי שנגדל ונאמין שאנו גדלים לקראת האושר. ואכן שם היה קצת אושר. אך מזה זמן רב זה רחוק מאוד מזה. אנחנו כל הזמן מתרחקים ממכסת האושר אותנו ניצלנו בילדותנו. עובדים על קופה ריקה ממטבעות שיקנו לנו את האושר. האובר דרפט באושר חוגג, אך אנו בשלנו, בטוחים שכל יום שעובר מקרב אותנו אל האושר.

האושר מחכה לנו. עד עכשיו זו הייתה רק חזרה. פעם טעינו.

אך בינתיים מתרבים הסימפטומים לכך כי האושר מאיתנו והלאה;

הריקנות והשממון המתמשכים, התסכולים, היאוש והדיכאון.

המתחים שאנו ממשיכים להפנים.

המעצורים והעכבות, שכמו יבלית, כבר חוסמים כל הבעה של רגש חופשי וספונטני.

ומצב התקשורת הנוכחית שממשיכה לקרוס בינינו לבין הקרובים לנו.

– כולם למעשה משדרים לנו, שאנו רחוקים מאוד מן האושר!

ואנו מסתכלים מסביב, ורואים את הורינו, את בתי האבות וכולם מלאים לא באנשים מבוגרים שבסופו של דבר התפשרו הרבה למטה מקו האושר. עבורם, ארוחת הערב, ומה שיש בטלויזיה, ביקור הנכדים, או חופשה שנתית בים המלח, הפכו לפסגת האושר. מי האפסיים של הבינוניות מככבים עתה במקום פסגת האושר. אך אנו מסרבים לקבל את גזר הדין, הרשום על פני המבוגרים מאיתנו; 'לנו זה לא יקרה', אנחנו נצליח להגיע לאושר'.

וזה לא רק אנחנו, יש כאן קונספירציה שלמה; אוי לנו, אם נעיז להודות בפני מישהו מהקרובים לנו, בכך, שהאושר מזה זמן אינו מנת חלקנו, וכי הסימנים מראים שמיום ליום זה נהיה פחות. אנו נקבל כזו מן נזיפה, הרצאה או נאום על כל הקטע של הצד הריק והמלא של הכוס, להגיד תודה על מה שיש וכו' הלאה וכו' הלאה.

ולילדים שלנו אנו משדרים כי 'אתה יכול להגשים כל חלום, רק אם תאמין בו מספיק חזק', ושהשמיים הם הגבול', ושלכל אחד יש את הזכות המלאה לחתור ולהשיג את האושר שלו.

ומספר החגיגות שמסביב רק מאשר לנו כמה שפר חלקם של האנשים סביבנו ואיזה כיף, כל הזמן מסיבות; יום הולדת, יום נישואין, קבלת התואר, עליה בדרגה, ברית מילה. פוגשים אנשים רק במסיבות. אך את האנטיזה לא מפרסמים; בשקט בשקט מפנימים את המפלות, האכזבות, הכשלונות. אף אחד לא מעוניין ממילא. מפרסמים בגדול רק את הנצחונות, את הדברים שניתן לחגוג בפנים מאירות, להראות שוב כמה טוב. וכמה נהדר.

את היגון למדנו להצפין בחדרי חדרים, את האושר אנו חוגגים בראשי חוצות. אף אחד לא יבוא להיות איתנו ביגוננו, כולם יבואו לשמוח איתנו. וכך אנו ממציאים כל הזמן סיבות לחגוג ולהכריז על סיבות לאושרנו.

ולסיום, סיפור אחד ויצירה אחת:

סיפור עתיק מספר:

"האדם בחייו משול להולך במדבר שלושה ימים ללא מים, ובעוד דקות מספר יגווע בצמא. והנה נמר שועט לקראתו. והאיש בורח בשארית כוחותיו, והנה מן העבר האחר, עט עליו אריה… במר נפשו, הוא מעיף מבט לכל הכיוונים, והנה, ממש מתחת לרגליו, בור. מבלי לחשוב, הוא קופץ פנימה… ומלגה שהבור עמוק מאוד, ובקרקעיתו קן של צפעונים. תוך כדי נפילה, הוא מבחין בשיח הצומח מדופן הבור. הוא שולח יד, נאחז בו ונפילתו נבלמת. עוד בטרם הספיק לנשום לרווחה, הוא מבחין בשני עכברים, האחד שחור והאחר לבן, המכרסמים את גבעול השיח משני צידיו. רגע לפני הינתקות הגבעול, מבחין האיש בטיפת דבש על אחד העלים, והוא מלקק אותן בשארית כוחותיו…"

 

ויהי עצב:

"יש ובהתבוננות בעיני בעלי חיים אפשר לגלות עצב. עצב שקט, שלם בתוך עצמו ולשיו. כאילו יודעים הם דבר מה. בחלוף את המשובה של הגורים, עושים בעלי החיים הבוגרים את יהיהם במעין שקט עצוב; שלא כבני האנוש הבוגרים, המנסים בכל כוחם להאריך את משובת ילדותם ואת שכאון נעוריהם בשתייה, בריוקדים, בשירים, בסטוצים, בבדיחות, בבידור; נאחזים בה, בשמחה, כאילו נצליח לגרש בכוחה את הבדידות והכאב של שארית ימינו. לופתים אנו אותה במעי היסטריה מתוחה ומתאמצת; עוד יין, עוד סקס, עוד אוכל, עוד מוסיקה. רוצים אנו להישארק צעירים, להישאר מאושרים – עוד קצת, עוד קצת.

בשמחה המאולצת הזאת יש התכחשות והתעלמות ממצבו הקימוי של האדם, בצועד בבטחה לקראת סתיו חייו, לקראת כלותו.

כפי שהשמחה הינה אותנטית בהתחלת החיים – עם הצהוב והאדום של הילדות – כך העצב הינו אמיתי ואותנטי בגיל הבשלות – עם הכחות והשחור של הליל והחורף של חיינו.

אדם צריך לדעת להתבגר ולהזדקן בענווה, בשקט, בשלווה ובקבלה – כאילן בסתיו, מלא נוכחות וכבוד עצמי.

יש בה, בבגרות הנכונה, מין פיוס, מעין השלמה מפוכחת ומכובדת של מי שיודע את מקומו ביקום; פירור זעיר, זמני וחולף במרחבי היקום הענקי, שאין בו רחמים כלפי ביליוני פירוריו המתכלים.

במקום לברוח אל המסכות, אל המשחקים, אל התחליפים – אפשר אולי לפקוח עיניים, להתבובן עמוקות ואבסורד ובטרגדיה של הקיום האנושי, מבלי למצמץ או להשפיל מבט – אך עם רגש והתייחסות; ובעיקר בעצב, עצב רב ואינסופי".

מתוך: "החיים המציאות ומה שנסתר", גבריאל בן יהודה, הוצאת גל, 1999.

עמ' 199

 

טעויות ניווט בדרך אל האושר…

קונפוציוס נשאל: מה מדהים אותך ביותר בבני אדם?

תשובתו הייתה: בני אדם מאבדים את בריאותם כדי לצבור כסף ואז הם מבזבזים את כספם בנסיון להציל את בריאותם.

בשל מחשבותיהם על העתיד הם שוכחים את ההווה וכך אינם חיים לא למען העתיד ולא למען ההווה ובה בשעה בה הם חיים כאילו לעולם לא ימותו, הם מתים כאילו מעולם לא חיו.


——————————————————————————–

בכתבה במוסף הארץ מ-, 10.10.2003, שכותרתה: "והרי תחזית האושר" – מסופר על החוקרים: וילסון, ג'ילברט, לוונסטיין, וכהנמן, שחקרו ומצאו כי איננו מסוגלים להעריך מה יגרום לנו לאושר ומה למפח נפש. דברים שחשבנו ש'יאשירו' אותנו (יגרמו לנו לאושר) – מסתבר שלא עשו זאת, או עשו זאת פחות מכפי שחשבנו וציפינו ואילו דברים שחשבנו שיפיחו את נפשנו, (מלשון 'מפח נפש') – לא עשו זאת, או עשו זאת במידה פחותה מזו שחששנו מפניה.

הם העלו את התהייה, האם "כל מה שחשבנו אי פעם על הבחירות שאנחנו בוחרים בחיים ועל האושר הוא במקרה הטוב קצת נאיווי, ובמקרה הגרוע שגוי עד מאוד".

הם מצאו כי "אנחנו נוטים להעריך יתר על המידה את עוצמתן ומשכן של הרגשותינו באירועים עתידיים"… ו – …"התברר שאירועים רעים היו פחות עוצמתיים ויותר ארעיים ממה שהנבדקים צפו שיהיו. עם זאת, התברר שגם אירועים טובים היו פחות עוצמתיים ויותר קצרים".

כך לגבי חיזוי חיובי: אנו מפריזים בתיאור עד כמה יהיה לנו טוב, אך גם מפריזים בתיאור של עד כמה יהיה לנו רע, למשל רוב האנשים חושבים שחיים ללא יד או רגל יפגמו בתחושת האושר, ולא היא, מסתבר כי אנשים מסתגלים לאתגרים גופניים רציניים הרבה יותר טוב ויהיו הרבה יותר מאושרים מכפי שהם מדמיינים, אומר לוונסטין.

גילברט מציין כי הטעויות הללו בציפיות גם יובילו לטעויות של בחירה במה שנראה לנו שישמח אותנו.

אך מה הסיבה לטעויות ניווט אלו, בדרך אל האושר?

ובכן, נראה כי ישנן שתי סיבות עיקריות:

סיבה אחת היא מגננות רגשיות; כשאנו חושבים על משהו שעשוי לגרום לנו לאושר אנו מפחיתים בחשיבות היחסית של מה שעלול לפגום באותו האושר. והסיבה לכך היא מגננה רגשית; אוטומטית אנו מגנים על עצמנו מפני דברים שעלולים לגרום לנו לתחושה לא טובה. ואז כשמגיע אותו משהו שהיה אמור לגרום לנו לאושר מסוים, אנו מוצאים שהוא פחות מסב לנו אושר מכפי שחשבנו בגלל שהפחתנו בחשיבותם של הגורמים השליליים. גם ההגזמה בתיאור גורמים שוללי אושר, כגון שיתוק פלג גוף או אובדן יד או רגל – נובעות מאותה מגננה; אנו רוצים להגן על עצמנו מפני ארועים אלו ועל כן מפריזים בשליליות שלהם. מגננות ריגשיות, אם כן, היא אחת מן הסיבות לטעויות בצפי של דברים שיגרמו לנו אושר.

הסיבה השניה מעניינת הרבה יותר. והיא הסיבה לכתיבת מסה זו. כשהגעתי למשפט הבא, הזדקפו אזני. משפט זה קשור לרעיון ה'אדפטציה', (הסתגלות). והנה מה שאומר על כך לוונסטין: "אושר הוא אות שבו משתמש המוח שלנו כדי להניע אותנו לעשות דברים מסויימים. ובאותו האופן שבו העין שלנו מסתגלת לדרגות אור שונות, אנחנו מתוכנתים כך שנבצע מין חזרה אל נקודת האיזון (Set point ) של האושר. המוח שלנו לא מנסה להיות מאושר. המוח שלנו מנסה לווסת אותנו". (ההדגשה אינה במקור, היא שלי, ג. ר.)

עד כאן, פחות או יותר, המחקר (במלים שלי) ועתה מתחילות המסקנות האישיות שלי;

כלומר, האושר זה פיקציה, הוא מניפולציה של המוח לגרום לנו ללכת בכיוון מסויים.

אלה אמנם אנו המנסים להיות מאושרים, אך זה המח שלנו שמשחק עם השאיפה הזאת שלנו לאושר – כדי להביא אותנו למצב של איזון כלשהו – מבחינתו.

כלומר, לא אנו קובעים את יעדי האושר שלנו ועד כמה אנו כמהים אליו, ומה יספק אותנו. זה המוח המנווט אותנו והמהתל בנו. ולמה? מה בדיוק מנסה המח לעשות עמנו? ובכן המוח רוצה שנהיה פעילים ונגיע למצב של מודוס מסויים של פעילות. ולשם כך הוא מנפנף לפני אף החמור שלנו גזרים שונים. מבטיח הבטחות, שלרוב לא מתקיימות. רק כדי להביא אותנו למטרות שונות. הוא משתמש במכשיר האושר כדי להביא אותנו למצב של פעילות ומוטיווציה תפקודית. כי הוא יודע שללא התקוות הללו לאושר, נצנח כנראה למצב של אפטיה ואולי אף דיכאון.

בעלי החיים פועלים מתוך תכנות מכאני-אינסטינקטיבי, אנו המצויים מעל לרמה הזו, זקוקים כנראה לגירויים ולמוטיווציות שאינן שתולות בגנטיקה שלנו. הפעילות והפעולה של בני אדם בחייהם; העוצמה והדחף עמו הם נעים קדימה – אינם דבר נתון מראש. ורוב בני האדם נעים, פועלים וכו' מתוך תחושה שמה שהם עושים עכשיו יקדם אותם כלפי האושר.

המצב של רוב בני האדם הוא מצב של חוסר אושר, אך רובם חיים בתחושה שמה שהם עושים עכשיו מקרב אותם לאושר. מה שעשו עד כה לא היה מוצלח, כי הם לא ידעו, עכשיו הם למדו ועכשיו הם בדרך הנכונה אל האושר. אך, כאמור, כשיגיעו לשם ויגלו שזה לא סיפק את סחורת האושר. הם יחוו דיסונאנס קוגניטיבי; הם יסבירו לעצמם מדוע לא הגיעו ומיד יחפשו אפיק חדש, או ינסו את אותו אפיק מתוך משוכנעות שהפעם הם יגיעו לשם.

המוח כנציג הטבע רוצה אותנו פעילים, חרוצים ויוזמים, כדי לקדם את מטרותיו. (צמיחה, שגשוג. לקיים את החיים ולהניע אותם הלאה), והוא מווסת אותנו ומניע אותנו – על ידי פיתויי האושר. שאף פעם אסור לו להתממש, כי אז נרבוץ ונשתתק.

כך שאנו פעילים כתוצאה מכך שרוב הזמן אנו לא מרוצים אך משוכנעים שאנו בדרך להיות מרוצים.

והנה משפט הסיכום של לוונסטין שגם מסיים את הכתבה: "אולי הקריקטורות שלנו לגבי העתיד – ההערכות המנופחות הללו של כמה טוב או רע יהיה – אולי ההערכת המשלות הללו הן שגורמות לנו לנוע בכיוון אחד ולא אחר. אולי אנחנו לא רוצים חברה של אנשים שמושכים בכתפיהם ואומרים: 'זה לא ממש משנה'. אולי זה חשוב שיהיו מקלות וגזרים בעולם. גם אם הם אשליות. זה מה שגורם לנו להמשיך ולנוע לעבר הגזרים ולהתרחק מן המקלות".


השכל שלנו, הוא המצפן שלנו, הוא הכלי בעזרתו אנו אומדים דרכנו ומתכוונים כלפי האושר העתידי. מצפן זה סובל מהטיה לא ריאלית, וזאת בגלל מגנט חזק מאוד שמסיט את האזימוט שלו מן הכיוון הרצוי. ושמו של המגנט הזה: המח. או ליתר דיוק; תכנות מסויים הקיים בו.

מדהים לחשוב, שהמוח (או תכנות שקיים בו) משתמש בחולשה שלנו לאושר כדי לנווט אותנו לעבודה ופיריון. אך זה גם מובן, שהרי אחרת לא היינו מתאמצים; אנו עובדים כמו חמורים, רק כי אנו משוכנעים כי זה יקדם אותנו אל האושר.

החברה עושה דבר דומה עם גזר האהבה, אותו היא מנופפת מול חוטמנו כדי שנשכים ונעבוד קשה, מתוך תחושה שמתת האהבה מחכה לנו וכי לכל אחד מגיע.

הטבע עושה דבר דומה עם היופי, הוא גורם לנו להימשך ליופי, כשהיופי הוא רק תחפושת לתכונת גנטיות שהטבע רוצה לקדם.

ומה יקרה אם נשאל קשיש בן שמונים לגבי מהתלת האושר, כיצד יגיב? האם יודה שהוליך עצמו והוליכו אותו – שולל. שהאושר אף פעם לא היה בהישג יד, ועכשיו בגיל שמונים, פסו כל הסיכויים לכך סופית? לא ולא. הוא כבר מצוי בדיסונאנס קוגינטיבי – אדיר עד כדי כך, שהוא חייב למצוא את האושר רטרואקטיבית במשהו, או לפחות לתת צידוק מדוע זה לא קרה.

אז כל זה אומר, כי רוב האנשים חיים בחוסר אושר יחסי, משוכנעים שהם בדרך הנכונה, וכי הם עומדים להגיע. וכשהגיעו לשם ולא מצאו אושר, הם משכתבים את הכתוב כך שיחושו שזה קרה איכשהו, מתי שהוא, רק כנראה היו עסוקים מכדי לשים לב.

מעניין כיצד רוב האנשים יחיו חייהם לו ידעו שרמת האושר הנוכחי שלהם היא בדיוק רמת האושר שמחכה להם בעתיד?

האם אין זה דבר אכזרי מדי, לגבי רוב בני האדם?


וכאן יכולה להישאל שאלה נוספת: האם כל בני האדם צריכים לספר לעצמם סיפורים לגבי האושר? האין בנמצא בני אדם, שחיים עם רמת האושר הנוכחי או הצפוי – בלי עיוותים ואשליות? ובכן נראה כי ככל שרמתו של אדם, נמוכה יותר – כך גם ציפיותיו. הוא יסתפק בדברים הבסיסיים; אוכל, שינה מין וכו'. אך ככל שהרמה (נפשית, שכלית, ריגשית וכו') גבוהה יותר – האדם זקוק לסיבות 'גבוהות' יותר כדי להמשיך ולנוע. ואז או שהוא יוצר אותם, כלומר מוצא מטרות ויוצר משמעות, וכך מניע חייו מתוך עצמו, (ואז יחווה תחושה של סיפוק ושביעות רצון, לא אושר). או שהוא נופל לקטגוריה השכיחה, שעליה דובר במסה זו והיא של חיפוש אחר האושר ואז הוא מאזין למוח שלו וממציא לעצמו סיפורים כמה טוב יהיה לו.

ישנה גם דרך שלישית לאדם בעל הרמה הגבוהה יותר; הוא לא מציב לפניו מטרות – מחד, והוא גם לא מספר לעצמו סיפורים מאידך. ובכן אנשים אלו חיים מתוך אותנטיות אך גם מתוך אוזלת יד. וכל שמחכה להם זה דיכאון ונכאות רוח; הם רואים את החיים כמות שהם, ריקים – בהווה, ומייאשים בגלל ההזדקנות והמוות שבסופם, אך הם לא עושים שום דבר כדי להפיק משהו מן החיים הללו. ואז הם רואים כל יום שחור מול העיניים.


לסיכום, כמה נקודות;

* אושר? זו פיקציה שגורמת לאלה שאין להם היכולת להיות Self starters ו- Self motivators להמשיך ולנוע קדימה, מתוך תקוות שווא.

* ככל שרמת הציפיות נמוכה יותר, (בגלל המבנה האישיותי הבסיסי של האדם המסויים) כך גם קל לו לחוש טוב עם מה שישנו.

* אושר היא מילה פרזיטית, המצויה בלקסיקון של מי שמצפה מהחיים שיהיו מה שאף אחד לא הבטיח לנו: גן שעשועים.

8 המלה הנכונה, במקום אושר, היא סיפוק ושביעות רצון, למי שמצא בחייו שדה בור מלא טרשים ועשבים שוטים והצליח להצמיח ממנו משהו; קפיטליסט אקזיסטנציאלי.

* אושר וסיפוק, הן שתי מלים שנראות דומות אך הן מצויות בקצה הסקאלה, זו מזו.

* בסיפוק ובשביעות רצון, אתה יודע שאם לא תציב לעצמך מטרות ולא תנוע אליהן מתוך עצמך, ובשם עצמך, למען עצמך – כל שמחכה לך זה שקיעה ונפילה עצמית.

*באושר אתה בטוח שמה שאתה עושה עכשיו יוביל אותך לשם. לא משנה מה אתה עושה; אתה משכנע עצמך שמה שאתה עושה עכשיו – הוא הדרך לאושר.


* רובם של בני האדם מצויים בין שתי קצוות – ביחס לאושר; קוטב אחד הוא הפעולה למען האושר. והקוטב השני הוא הפעולה כדי למזער את מה שיכול לגרום לנו לחוסר אושר. שני אלה גם מקבלים גיבוי והגזמה מצד הדמיון; בפעילות למען האושר אנו תמיד מצפים שהעתיד יהיה ורוד יותר מן ההווה. אך מצד שני המגננה הריגשית מעצימה את התחושה של הדברים השליליים שיקרו לנו (ליצור בנו חשש מפניהם כדי להימנע מהם). בסופו של דבר האושר לא מגיע, וגם הסבל לא נורא כפי שחששנו. שילוב טעויות הצפי של שניהם יוצר מצב ביניים פושר, שבו: האושר הוא הרבה יותר פעוט והסבל לא נורא.

אז מה אפשר להגיד על חיים אלו? אנו מצפים לחיים מלאי דרמה ושיאים, רק כדי לפגוש בסופו של דבר את המישור השטוח והאחיד של הסתמיות, החדגוניות ובעיקר של הבינוניות [1].

החולם הגדול את האושר שעוד יבוא והחששן הגדול מן המשבר שעוד יגיע. פוגש במקומם את מי האפסיים של הבינוניות.


לקראת סוף מחזהו של הנריק איבסן; "פר גינט",[2] פוגש פר את מתיך הכפתורים, שהוא אנאלוגיה למלאך המוות. ומתיך הכפתורים אומר לו שזהו זה, זה הסוף, עליו להכניס אותו לתרווד שלו ולהתיך אותו (גיהנום?) כדי שממנו יהיה אפשר לעשות כפתורים חדשים. פר מוחה וטוען שלא עשה שום דבר רע באמת, כך לא מגיע לו העונש הזה. מתיך הכפתורים מסכים איתו ואומר כי לו היה עושה משהו באמת רע או משהו באמת טוב – הוא לא היה יכול להכניס אותו לתרווד, רק אנשים שלא עשו ממש טוב או ממש ממש רע – יכולים להיות מותכים. הבינוניים.


למעשה במחשבה שניה, הקללה הגדולה היא לא הגיהנום שאחרי הבינוניות ובגללה, אלא החיים הבינוניים עצמם.

 

[1] http://stage.co.il/Stories/155920



[2] "פר: …אך שמע, כאן נפלה ללא כל ספק טעות גדולה, אינני רשע

גמור, חביבי, לא אחת עשיתי מעשים טובים. יתכן אמנם, כי שוטה

אני – אך בשביל תרוודך לא יספיק עווני.


מתיך הכפתורים: זה הדין שחרצת: לא פושע אתה, רק עובר עברות

במחצית הפרוטה, ומאש התופת תנצל לפיכך, רק כרוב בני האדם בכפי

תותך".

פר גינט" ספריית דביר לעם, תמונה', ע' 132-822

לחיות את החיים כמובן מאליו.

מבוא:
ונתחיל ישר בדוגמא:

אישה שואלת את בעלה: ''אתה אוהב אותי''? והוא עונה: ''ברור''.

שואלים עולה חדש: ''אתה שמח שבאת לארץ? והוא עונה: ''כמובן''.

שואלים ילד אם הוא יעשה את השיעורים בחג והוא עונה: ''בטח''.

ובכן, כאן אנו כבר רואים כי המילים: ברור, בטח, כמובן – הן מלים בעייתיות. הן עצמן אינן בעייתיות, ההקשר והרימוז שלהן הוא כזה.

האם באמת השלושה מתכוונים לומר שהתשובה: 'כן', על שלוש השאלות – הנה כל כך חזקה ומובהקת עד שאין צורך להגיד אותה, או עצם העובדה שאין צורך להגיד אותה דווקא אומר משהו על חוסר המובהקות והגיבוש של התשובה עצמה?

ומה קורה בנו כשאנו אומרים את זה? למה בכלל אנו אומרים את זה? איזה 'רווח משני' יוצא לנו מאמירתם? האם 'פשוטו כמשמעו'? ואכן אומרים ברור כשאכן 'ברור'? או דווקא ה'ברור' מרמז שאולי זה לא כל כך ברור?…

ובכן הבה ונתבונן אל מילה אחת: 'כמובן'. מה מלה זו אומרת? ובכן היא אומרת משהו כמו: 'טוב, אין צורך לצאת במחול ובריקודים, הדבר ידוע, ישן. ואם צריך להתפעל אז כבר התפעלנו קודם. המלה הזו חוסכת לנו התפעלות. אנו מקצצים בחידוש ובמיוחדות של הדבר שכלפיו אנו צריכים להפגין ולהנפיק יחס מיוחד. ומסתפקים בהנפקתו והצמדת ערכו אל דברים שפעם התפעלנו מהם, או שבזמנו דרשו מאיתנו יחס ראשוני או חדשני. אמירת המילים 'כמובן', 'בטח' ו'ברור', חופנות בחובם ידיעה של התפעלות או התפעמות שפג תוקפה. פעם הם היו טריים ורעננים אבל כעת חל עליהם חוק התיישנות. וכל שראוי לתת לזה, זו תגובה אוטומטית. כל המשמעויות וההשתמעויות הללו נגזרות וכרוכות סביב המילה: 'כמובן'.

אך מה הסיבה לחסכון הזה שאנו חוסכים בלהגיד שמשהו הוא נהדר, נפלא, ראוי למחמאה, ראוי להתפעלות?

ובכן ישנן 4 סיבות.

א. הראשונה לרצות להיות יותר מן האחר. (כוחנות).

וב. השניה לרצות לחיות ברמת תודעה נמוכה (נוחיות).

וג. השלישית לרצות להמשיך ולישון. (שינה)

וד. והרביעית לרצות לא להיות אבוד ונבוך. (להיות יודע והגיוני ביחס לחיים).


חלק א': לחיות מתוך כוחנות:
לעתים קרובות אנו פוגשים אנשים וארועים מיוחדים או חשובים, אנשים וארועים שכלפיהם אנו צריכים להנפיק יחס מיוחד. יחס שמתבטא במלה: 'וואו. כאן תהיה נטייה חזקה להוריד את סף ההתפעלות. והסיבה נעוצה כך שיש לנו קושי לתת קרדיט למישהו הראוי לו. הסיבה נעוצה במאבק כוח סמוי; ברגע שאדם נותן למישהו את הקרדיט שהוא ראוי לו ולא אומר משהו כמו: 'ברור שאתה על הכיפק', – הוא מוריד את הסטטוס שלו עצמו, ומגדיל בזאת את הסטאטוס של האדם שממנו הוא אמור להתפעל.

ברגע שאדם אומר לאדם אחר: 'אתה על הכיפק', או 'תודה', הוא כמו עושה עצמו יותר קטן. כי עצם אמירת התודה, כמו אומרת שהוא זקוק למשהו שאין לו ויש לאחר. מה שעושה את האחר ליותר ואותו לפחות (בראיה מסוימת). לישראלים קשה במיוחד להגיד תודה. הם לא יתנו מחמאות האחד לשני ולא יפרגנו, כי הם לא רוצים להיות קטנים מן הזולת. אך למרבה הצער, זה גם נכון, כי אם אנשים בארץ יתנו משוב מלא וקרדיט לאנשים אחרים, אותם אחרים, מן הסתם ינמיכו אותם, כי יחשבו שהם עושים זאת מתוך חולשה. כמו מנסים לפתות את הזולת להיות נחמד אליו, וזאת כי אין לו מספיק כוח לתבוע את זה ממנו.


חלק ב': לחיות ברמת תודעה נמוכה.
אך אנו מהססים לתת קרדיט ולהגיד 'וואו', לא רק לגבי בני אדם, אלא לגבי החיים עצמם.

ברור שאנו נהנים לבוא הביתה לאחר יום עבודה.

וברור שאנו אסירי תודה שיש לנו מקום עבודה.

ברור שאנו מתפעמים מזה שיש לנו ילדים בריאים.

וכל כך ברור שאנו שמחים כל רגע שאנו בריאים. או שיצאנו שלמים מנהיגה בכביש.

ברור? האמנם? אז מה קורה כשאנו אומרים ברור? ובכן כשאנו אומרים: 'ברור', אנו משטחים בזאת את הגבעות והעמקים, את השיאים ונקודות השפל של חיינו, והכל נעשה אותו הדבר ושום דבר לא יותר מהשני, ואם שום דבר לא יותר חשוב מהשני, אז שם דבר לא חשוב, ואם הכל לא חשוב, אז אין למה לצפות, ואם אין למה לצפות, אין ממה להתאכזב.

'ברור' אומר שהכל ידוע. וכשאומרים שהכל ידוע לא צריך לתת דין וחשבון. לא צריך לקחת אחריות.

וככל שמתרבים רגעי ה'ברור' וה'מובן מאליו', כך אדם מחמיץ יותר את חייו.

ומצד שני, ככל שיתרבו הרגעים בהם דברים אינם מובנים מאליהם – כך תתעצם תחושת החיים במלא עוצמתם, חיוניותם וחד פעמיותם.

לחיות זה להיות מסוגל לעכל ולקלוט את מלא המשמעות של מה שקורה עכשיו. זו אינה פעולה פיזיולוגית. חיי אדם אינם עבודת הריאות ומערכת הדם שלו, כי שתיהן עובדות גם אצל אדם נטול הכרה. לחיות זה מצב תודעתי. כמו ש'להקשיב', 'לדעת' ו'לראות' – הן לא פעולות פיזיולוגיות אלא פעולות של מערכת התודעה. לחיות, זה לחיות בתודעה. פעילות המערכת הפיזיולוגית מתחזקת את המערכת כדי שהתודעה תוכל לתת את השוק הכפול הזה של: לחיות ולדעת את זה בו בזמן. (זה כמו שוק חשמלי ללב, תוך כדי החייאה) וכשהשוק הכפול מתרחש – מתחיל הדינמו של החיים הפנימיים לעבוד. ואז אתה חי, ויודע זאת בכל כולך.

ואז אינך לוקח שום דבר כמובן מאליו. ואז אתה מתרחש לחיים והם מתרחשים לך. החיים כ'התרחשות' (Happening), והאדם כ'היות' (Be).


אך בדרך כלל בני אדם נמצאים בכיוון ההפוך. מורידים את סף המודעות לגבי רמת הבסיס של החיים. ובכך מורדים מתח, מורידים מאמץ. ולחיות ללא מאמץ אומר שלא רוצים לעבור גיהנום עכשווי בדרך לאופציה של לגן עדן. רוצים לחיות בנירוונה פה ועכשיו, לפני שעברנו את פרוזדור השאול של המציאות כמות שהיא.

כשאומרים למשהו או למישהו: 'מובן וברור', אנו מגמדים אותו כדי יתאים בגודלו לחיינו הקטנים. (שבכך ממשיכים להשאר ננסיים).

ואנו מסוגלים לגמד כל דבר שנפגוש. למעשה אין גבול לגימוד הזה, למה שאנו מסוגלים לקחת כמובן מאליו. אפשר לעשות זאת לגבי הכל. זו מעין מגפה, או מחלה מדבקת, אין תחום החסין מפניה. אפילו הדברים הכי בסיסיים בחיים, למשל: אויר. לרובנו זה מאוד מובן מאליו שאנו נושמים. אבל אם יקלע האדם למצב שבו לא יוכל לנשום שתי דקות, או שיהיה לו חנק לכמה רגעים – ופתאום תחזור הנשימה לסדירה – או אז יתמלא בתחושה אדירה של: 'עד כמה זה נפלא לנשום. איזה נס חד פעמי הוא זה.

לחיות ולחיות באמת, זה לא להתגרש מתחושה מתמדת של 'וואו'. זה לחיות מתוך עוצמה פנימית.

כשאומרים על משהו שהוא מובן מאליו, משטיחים את העוצמה הפנימית שלו. החיים הופכים לריקים וחסרי עוצמה. ואז מחפשים גירוי חיצוני שיגרום ל'וואו' הזה. וככל שאדם ייפול יותר תחת אמירת 'מובן מאליו', או 'בטח', כך יחפש אחר גירויים חיצוניים שיתנו לו את התחושה הזו של ה'וואוו' המוחמץ.

למעשה כל שאנו צריכים לו 'WOW' כבר מצוי עמנו. החיים עצמם צריכים להיות כמו מכת חשמל אדירה. ומפה זה מתחיל. ואם זה קיים ברמה הבסיסית, אזי כל דבר אחר יקום לתחיה בגלל שאנו כבר חיים עם חשמל כה איננטנסיבי. אם אין בנו הכרת ערך והתפעמות על עצם העובדה שאנו חיים, שום דבר לא יעשה לנו את זה. ואז נזדקק לגירויים יותר ויותר חזקים, לעיתים יותר ויותר קרובות. וזה כמו התמכרות; כל הזמן מחפשים דברים שיתנו וואו יותר חזק מזה שהיה קודם. .

כך המצב, במידה והסף ההתחלתי לחיים הוא לקיחתם כמובנים מאליהם. אז נהפוך לעבדים של מה שיגרום לנו לרגע לתחושה של: 'הנה, עכשיו זה קורה', 'עכשיו אני חי', עד להעלמותו ברגע הבא, ואז מחפשים עוד גירויים. (מעין חיי סיזיפוס, כשבכל רגע נדמה לנו שהגענו לפסגת התענוג וגם נשאר שם. אך בכל פעם זה הולך לאיבוד והטיפוס במעלה ההנאה הופל לתלול יותר).


חלק ג': לחיות מתוך שינה
חיים מתוך חיפוש אחר הגירויים הללו, הוא לחיות מתוך שינה, כי כשנמצא אותם הם יאפשרו לנו לישון ולחלום חלומות יותר מרתקים, חלומות, שבגלל מקדם הריגוש הגבוה שלהם, מעניקים לנו תחושה של כביכול חיים. זאת בעוד שלסרב להגיד 'בטח' – הוא להתעורר למציאות העוצמתית של מה שבאמת קיים; החיים האמיתיים ולתת להם להניע אותנו. להתעורר זה תמיד הליך לא נוח. שזוכה מתוכנו בדרך כלל לסירוב אוטומטי.

וכשמתעוררים רואים את העולם כאילו אף פעם לא ראינו אותו. זו ראיה של ילד.

לא לקחת משהו כמובן מאליו, זה לראות אותו בפעם הראשונה. כל אחד זוכר את הפעם הראשונה שראה את הים, כל הוואו שזה עורר, אך בפעמים האחרות אנו רואים את התווית של הים. ואומרים לעצמנו, 'אה, זה ים,' הבנו, אפשר להמשיך הלאה, ולא טורחים לפגוש מחדש את ההוויה החיה והפועמת של הים'. כך גם לגבי פגישה עם אנשים שאנו מכירים. הכביכול הכרות עמם, שמה סביבם קליפה נוקשה שלא מאפשרת לנו לפגוש את התוך הרך והמשתנה שלהם כל פעם מחדש.

אנו הופכים ישנים למהות החיה הבועטת של הדברים.

אנו נמצאים בעולם שמציף אותנו באובייקטים מקדמי ומעוררי ריגוש חדשותי. בעיתון כל הזמן ישנן המצאות חדשות, גילויים חדשים. בטלויזיה תכניות חדשות, פרצופים חדשים. נפגשים ושואלים: 'מה חדש'? מעדכנים האחד את השני מה התחדש. שומעים חדשות כל חצי שעה בערך. אך ראה זה פלא, באיזשהו מקום, מרוב שאנו פוגשים כל הזמן דברים חדשים, ליבנו הופך לגס ואנו לא פוגשים מאום. מרב דברים חדשים, כמעט כלום כבר לא מרגש אותנו. ובכל פעם אנו צריכים לבהות בפעלול חדש בטלויזיה כדי שנפתח קצת את העיניים.

אך האמת היא שאלה לא חיים, זו מערכת הגירויים חיצונית שהמצאנו כדי למלא את העדרם.

חיים באמת, לא תלויים בעוצמת הגירוי החיצוני. כי חיים באמת מתרחשים מבפנים. במצב כזה אפשר לשבת שלוש שעות מול ענף ולהתבונן בעלה אחד ולא לשבוע. וזה המרחק שלנו מן החיים האמיתיים. בדרך כלל מגיעים למצב כזה במדיטיציה, או בטריפ ל. ס. ד. אבל ברמה כלשהי ניתן לחיות ככה. זהו מצב קוואנטי. מצב קוואנטי מדבר על צלילה אל תוך החלקיק הקטן ביותר של החומר ולמצא שם את כל העולם. כך גם בלחיות את החיים באופן קוואנטי; לצלול אל תוך העולמות הזעירים של הרגע ולמצוא שם את הנצח.

כשחיים בעולם לא קוואנטי – מחפשים את הריבוי, הכמות ועוצמת הריגוש. וזאת כדי לחפות על ריקנות בממדים הקוואנטיים של הקיום. והממדים הקוואנטיים הם ממדי הנפש. הנפש חיה בעולם קוואנטי. והתעוררות התודעה היא צלילה לתוך העולמות הזעירים של הנפש.

הגדולה של לחיות חיים אמיתיים זה בלקחת את הדבר הטריוויאלי ביותר – ולמצוא בו את כל העולם. לחיות כך זה לחיות באופן קוואנטי. ולחיות את העולם בפרספקטיבה קוואנטית – זה למצוא את העולם בגרגיר חול ולא לאסוף מספיק גרגירים כדי לבנות עולם.

וגרגיר החול הוא הרגע הזה, פשוט הרגע הזה, כמות שהוא, לבדו. למצוא בו את העולם, זה לחיות.


אך העולם ואנשים בו, חיים בצורה אחרת. הסברה הרווחת היא שהחיים יתרחשו כשיקרו דברים חדשים, חזקים ויוצאי דופן. סרט טוב, סקס טוב, אהבה חדשה, טיול למקום מרתק. אך אלה אפיזודות. החוכמה בלחיות, זה להיות דלוק מרגע לרגע, בגלל עצם העובדה שאתה חי.

ואנו חיים כל הזמן ב'מובן מאליו' לגבי החיים. 'אני חי, אוקיי, ומה עכשיו?''.

אך אם אדם חי את חייו כמובן מאליו, שום דבר שהוא יפגוש לא יכפר, או יפצה את עובדת לקיחת חייו כמובן מאליו. אם משהו לא מתעורר בו מבפנים וחוגג את עצם 'ההיות', כל דבר שיבוא מבחוץ ישאר בגדר אפיזודה חולפת, שעם חולפה רק מעצימה את הכלום הפנימי והריקנות הפנימית.

עצם זה שאנו חיים – זה נס. זו הפתעה. זהו שוק חשמלי ישר לתודעה. אבל בדרך כלל אנו רדומים. חיים מתוך שינה.

מפעם לפעם אנו מתעוררים. למשל אדם שהיה בכלא או בצינוק זמן מה ויוצא החוצה. או שהיה בסכנת מוות ממשית תקופה ממושכת ויוצא מזה לפתע. אז זה מכה בו; עוצמת החיים במלא היותם.

חבר שלי חזר ממלחמת יום הכיפורים וחברים שלו נהרגו מסביב ואז נראה לו שלא יצא מגיהנום המדבר הזה והוא נשבע שלא ישכח לזכור את המתנה הנפלאה של לחיות. ללכת ברחוב, לשבת בבית קפה, אך הוא שכח, הוא גם נעשה מודע לכך שהוא הולך ומאבד את זה, שהשכחה מתחילה לאפוף אותו וזה מגיע ובכל זאת – הוא שכח.

אדם גוסס מסרטן, והוא במיטה והולך למות, והדבר הכי בעולם עבורו זה לקום וללכת באור השמש ולנשום אויר. והנה הוא מחלים וזה עצום, אבל הוא חש שזה הולך להעלם. ואם לא יחזור להיות חולה, העיפוש הבינוני יחזור. הוא ישקע שוב לשינה. והוא חי, הוא נרפא, אך הוא שוקע ונרדם לחיים.

השגרה שוטפת את כולם. בסופו של דבר כולם, כולם נרדמים.

נתן יונתן כתב את השיר המופלא והמסתורי: ''דוגית לה שטה'': דוגית לה שטה מפרשיה שניים ומלחיה נרדמו כולם אם לא יעורו כל מלחיה, איכה תגיע הדוגית לחוף''?

אנו ישנים לגבי העובדה שאנו חיים.

אנו מעריכים את החיים, רק כשבאים לקחת לנו אותם, או כשמשהו בהם נפגם. אך אם אדם צריך להעריך משהו רק כשחסר לו אותו, אזי הוא לא ממש מעריך אותו. החוכמה היא להעריך משהו מבלי שנצטרך לחוש שהוא עומד להיות חסר לנו. אם צריך להוריד לנו את הרגל כדי שנעריך אותה, אז זה אומר שאיננו מעריכים אותה, כשהיא קיימת והיא עמנו.


חלק ד': לחיות מתוך מבוכה
אנו לוקחים את החיים כמובנים מאליהם, כי זה נוח לנו, כי זה מוריד את אלמנט המאבק עם חוסר המשמעות שלהם. אם דברים ברורים אז לא צריך להאבק. אנשים רוצים שיהיה ברור לפני שהם עוברים את הבלבול. אבל אי אפשר להבין לפני שצוללים לתוך המבוכה, האימה, האבסורד והבלבול. הבנה צומחת מתוך הליכה לאיבוד.אך אנו פוחדים ללכת לאיבוד בתוך הלא ידוע. ורוצים שהכל יהיה ידוע לפני שנכנענו ללא ידוע. ואז אנו אומרים 'זה ברור', בשעה שזה לא ברור בכלל. אנו רוצים שהפתרון יהיה שם לפני שהלכנו לאיבוד במשוואה. המובן מאליו מוצא את הפתרון לפני שפגשנו את המשוואה.

רוצים את האורגזמה לפני החיזור והמשחק המקדים ואת השרירים לפני עבודה בחדר כושר.

בחיים האמיתיים שום דבר לא ברור, שום דבר לא מחוור, הכל מעורפל, סמוי וסבוך. כמו בחידה בלשית.

ברגע שאנו אומרים שהחיים ברורים לנו, אנו לוקחים את כל המיסתורין והמורכבות של הבריאה ודוחסים אותם לתוך הראיה הצרה והגמדית שלנו. מעשה זה נקרא: ''לשים את אלוהים במבחנה''.

פאוזה.
לקורא מסה זו נראה בשלב זה, כי המסר ברור, ואין צורך להמשיך ו'לטחון' אותו, אך המסה ממשיכה כי בהמשך יתברר כי מה שנראה ברור עד כה, עדיין לא ברור כפי שהוא עדיין יכול להיות.

אז הלאה, לדוש בזה עוד; כשאדם אומר: 'ברור', הוא מקפל ודוחס את מה שהוא לא מבין ומשקיע אותו בתוך מה שהוא מבין. ואז הכל נראה ברור.

אפשר לעשות ההפך; לקחת את מה שהוא יודע ולתת לו ללכת לאיבוד בתוך מה שהוא לא יודע. ואז הוא חי כולו בתוך עולם שבו באמת שום דבר לא מובן מאליו. ואז האמת אודות הקיום והחיים יכולה לצאת לאור.

מה שהאדם לא יודע תמיד יהיה יותר גדול ממה שהוא יודע. אבל קשה לחיות כך, זה מפחיד, אז אנו מגמדים את מה שאיננו יודעים נוכח מה שאנו יודעים. ואז הכל (או הרוב) ברור.

לחיות זה לראות את העולם דרך מה שאנו לא יודעים.

צריך ללכת לאיבוד בחיים, ולחיות אותם מתוך אובדן, זה המיצוב האמיתי שלנו בחיים.

לחיות מתוך זה ששום דבר לא ידוע או מחוור. ואם אדם מצליח לעשות זאת, הוא חי.

אך אנשים אומרים 'ברור', ואומרים זאת לגבי עולם שהוא הרבה יותר גדול מכפי שהם מסוגלים לקלוט. וזה אומר שהם לוקחים את כל המורכבות וחוסר הפשר של החיים ושמים אותם בתוך הקופסא הזעירה של התובנות והסטיגמות שלהם.

צריך לוותר עליהן. על הסטיגמות ותובנות הנוחיות המקומיות שלנו ולחיות כמה שיותר מתוך תהיה ואובדן תמידיים.

קשה לקלוט את זה בתודעה הרגילה, זו שמשתמשת בהגיון וברציונליזציה כפנס בחשכת קיומנו וכמצפן בניווט מהלכי חיינו. ההגיון מסביר הכל אך טועה לגמרי ביחס לחיים האמיתיים.

אם נוותר על פתויי ההגיון ונבחר במקומם בייסורי המבוכה – חיינו יתגלו ויצופו מתוך האגם השטוח של חיינו – כמפלצת לוך נס מתוך תהומות תת התודעה שמתחת למשטח האגם הנינוח.

מפלצת מפחידה, ענקית ומסתורית – החיים.


——————————————————————————–

נכתב: 4.4.2004

הפוזה המולכת וחיינו השבויים.

מבוא:
נדמה לנו שאנו חיים. שיש לנו חיים. וכי הסיבה שיש לנו אותם היא או כדי שנהנה מהם (ברמה הנמוכה), או כדי שנגשים אותם (ברמה הגבוהה). סך הכל נראה לנו שנולדנו בגללנו. וכי עכשיו, משנולדנו, נוכל לעסוק בנו ולמלא צרכינו. אך הטבע והחברה מהתלים בנו; מעל פני השטח אכן נראה כך; אתה חי בשבילך ולמענך. אך כשבודקים יותר עמוק מוצאים כי האדם רק חושב שהוא חי עבור עצמו, ולמעשה הוא חי עבור התפקיד שהוא ממלא. לאדם עצמו נראה כי התפקיד שהוא ממלא (בין אם זה תפקיד של הורה – במשפחה,או תפקיד מקצועי – בעבודה) –נועד לעזור לו להרחיב את תחום ההנאה והסיפוק של חייו אך האמנם? השאלה שיכולה להשאל כאן היא: מי עובד כאן בשביל מי? מי מהווה כלי משחק בידי מי? התפקיד בידי האדם? או האדם בידי התפקיד?

וכדי להבין זאת יותר לעומק, יש לסקור את מגוון התפקידים שהאדם ממלא בחייו. ובכן כל תפקידיו מתחלקים לשניים; התפקיד שהוא ממלא בחברה והתפקיד שהטיל עליו הטבע.

ונתחיל בטבע:


חלק א', הטבע:
בטבע ובחיים דברים נראים דומה. אם נתעלם מן הטכנולוגיה שהמציא האדם הרי, אם אדם יוצא לטבע היום ואדם יוצא לטבע לפני 500 מאות שנה – כל החיים האורגניים נראים אותו הדבר; עצים, בעלי חיים, בני אדם. אותם חתולים והם מתנהגים אותו הדבר, אותם בני אדם, (הלבוש אולי שונה) ואותם צמחים, שיחים, עצים וכו'. אך יש כאן טעות. אלה לא אותם אנשים, בעלי חיים, ועצים שראה האדם לפני 500 שנה, זה רק נראה כך. אלה לא אותם האנשים, לא אותם החתולים, לא אותם הצמחים.

זה רק נראה אותו הדבר. אך אלה חתולים, עצים ובני אדם אחרים.

כל שאנו רואים הוא התפקיד. אך השחקנים אחרים.

כמו שבאים לאותה הצגה כעבור שנה, התפקיד של הקמצן במולייר נשאר אותו תפקיד, אותן תלבושות, אותה התנהגות. רק השחקן התחלף. כך גם בטבע. (באופן מהותי, ללא הטכנולוגיה שנוספה).

כדברי השיר הידוע:

'הימים חולפים, שנה עוברת, הימים חולפים שנה עוברת,

ורק המנגינה, ורק המנגינה -לעולם נשארת'.

צעירים באים, מבוגרים מתפנים.

כל שנותר הוא התפקיד.

לא תמיד התפקיד ידוע ומודע, אך הכל נראה כמו במחזה, כולם ממלאים תפקיד בהצגה גדולה כלשהי. וההצגה חייבת להמשך. כל שחקן משחק את התפקיד כאילו גילום התפקיד מהווה חלק מהגשמת אושרו ורווחתו הוא, תפיסתו את התפקיד היא כי התפקיד בא לשרת אותו. ולא הוא את התפקיד.

השחקן חולם את גדולתו, אך הוא יתחלף והתפקיד היה וישאר. וגדולתו היא רק בראשו. הוא כלי שרת בידי התפקיד.

הוא רואה את התפקיד כאבן דרך בדרכו את הגדולה, אך התפקיד הוא שצוחק אחרון.

אין ספק כי האישיות של השחקן כשלעצמו היא מהות – עבורו, וכי התפקיד – עבורו, הוא בבחינת טפל לעיקר. משהו שעושים כדי לשרת מטרה מהותית כלשהי. אך הטבע, ומיד כפי שנראה, גם החברה – משחק איתנו משחק אכזרי.

הטבע נותן לאדם את האשליה כי קיומו כאינדוודואל הוא הכל, וכי כל הטבע קיים לרווחתו הוא. וכך האגו שלו יכול לחגוג. אך הטבע משתמש בו בצורה צינית וסמויה, כדי למלא תפקיד, שבחלקו עלום יותר ובחלקו עלום פחות. החלק הפחות עלום מתייחס לתפקידו כיוצר דור חדש של בני אדם, ואחר כך של אב או אם שמגדלים אותם. או מקיימים את המחזוריות של צריכה והפרשה כדי לתחזק את הטבע. עד כאן באשר לחלק הפחות עלום, זה המשותף לנו ולבעלי החיים. ומה באשר לתפקידנו כבני אדם? כאן כבר שוררת תעלומה. אולי זה קשור לחלקים יותר פוטנציאליים וגבוהים באדם, חלקים שעדיין לא בשימוש? או לפחות לא בשימוש נפוץ? תהא התשובה זו או זו, גם אם החלק הגבוה של התפקיד לא יצא אל הפועל, משגמר הטבע להשתמש באדם – הוא פשוט זורק אותו. כל עוד הוא ממלא את התפקיד – הוא יכול לדמיין שאין תפקיד, וכי הוא חי כדי להנות וכי הוא העיקר. אך משסיים למלא תפקידו הטבע מנסה להפטר ממנו במחלות, החלשה כללית ולבסוף במוות.


חלק ב': החברה
כך לגבי התפקיד בטבע, אך אדם גם ממלא תפקידים בחברה. כאילו לא די לאדם בתפקיד שהוא ממלא בטבע, באה החברה ומטילה עליו תפקידים נוספים; תלמיד בבית הספר – בצעירותו, ובעל מקצוע ועיסוק – בבגרותו, ועוד כהנה וכהנה תפקידים לרוב.

ולא מדובר כאן רק על התפקיד המקצועי, האדם ממלא גם תפקידים חברתיים, גם כשהוא מצוי עם אנשים הוא ממלא תפקיד, משחק דמות מסויימת שעוזרת לו להסתדר בחברה. גורדייף קורא לזה 'אני מאומץ', או אישיות מזוייפת.

כפי שכותב על כך אוספנקי, תלמידו של גורדייף:

''לכל אדם מספר מסוים של תפקידים: תפקיד אחד המתאים למערכת נסיבות אחת, תפקיד אחר למערכת נסיבות אחרת וכן הלאה. האדם עצמו מבחין רק לעיתים רחוקות בהבדלים הללו. יש לו, דרך משל, תפקיד אחד שהוא ממלא בעבודתו, תפקיד אחר בביתו, עוד אחד בקרב ידידיו, תפקיד נוסף אם יתעניין בספורט וכן הלאה(….) לכל בני האדם – בין שיידעו זאת ובין אם לא, בין אם יחפצו בכך ובין אם לאו – יש תפקידים מסויימים שאותם הם משחקים. משחק זה איננו מודע. לו יכול היה המשחק להיות מודע, הוא היה שונה בתכלית, אלא שאדם אינו מבחין לעולם כיצד הוא עובר מתפקיד אחד למישנהו. או במקרה שיבחין בכך, ישכנע את עצמו כי עשה זאת בכוונה, שזוהי פעולה מודעת מצידו. לאמיתו של דבר, נשלטים חילופי התפקידים הללו תמיד על ידי הנסיבות החיצוניות, ואי אפשר לו לאדם לשלוט בכך בעצמו, מכיוון שהוא עצמו עדיין איננו קיים''.

הדרך הרביעית, אוספסנקי, זמורה ביתן, 1993, עמ` 56.


''עליכם להכיר בכך – אמר ג. בהקשר זה – שלכל אדם יש רפרטואר מוגדר של תפקידים שהוא משחק בנסיבות שבהן הוא עשוי למצוא את עצמו; אך העמידו אותו בנסיבות שונות אפילו במקצת והוא לא יוכל למצוא תפקיד מתאים, ואז – לזמן קצר הוא יהפוך להיות הוא עצמו(…) לראות את התפקידים, להכיר את הרפרטואר של עצמו, ובפרט להכיר את מוגבלותו – הרי זה לדעת הרבה. אך הנקודה החשובה היא זו: מחוץ לרפרטואר, כלומר, משנגרם לו לחרוג ולו רק לרגע משיגרתו, מיד מרגיש האדם אי נוחות רבה ומשתדל בכל כוחו לחזור לתפקיד כלשהו מתפקידיו הרגילים. וכשהוא חוזר ושוקע בשיגרה, שב הכל להתנהל ללא הפרעות והרגשת המבוכה והמתיחות נעלמת. אך ב`עבודה`, על מנת להסתכל בעצמו, חייב אדם להשלים עם המבוכה והמתיחות הזאת ועם הרגשת חוסר הנוחות וחוסר האונים. רק לאחר שהתנסה באי נוחות זו יכול הוא באמת להסתכל בעצמו. והסיבה ברורה: כשאדם אינו משחק אף אחד מתפקידיו הרגילים, כשאינו יכול למצוא תפקיד מתאים ברפרטואר שלו, הוא מרגיש שהוא עירום. קר לו, הוא מתבייש ורוצה לברוח. אך מתעוררת השאלה: מה רצונו? האם הוא מעוניין בחיי שלוה או בעבודה על עצמו? אם רצונו בחיים של שלוה, עליו בראש ובראשונה לא לזוז אף פעם מן הרפרטואר שלו. בתפקידיו הרגילים הוא מרגיש נוחות ושלוה.''

אוספנסקי, חיפוש אחר המופלא, שוקן, עמ` 256-7


*

''אנו יכולים להיות אנו עצמנו רק באחוז אחד, ובתשעים ותשע אחוזים – אנו יצורים סוציולוגיים.

ישנה בנו המהות `האני, והייצוגיות (ה`אני החברתי`.

ה`אני החברתי` היא המסכה שיצרתם כדי להסתיר את מהותכם.

המסכה: קשה מאוד לגלותה, לכל אחד סיבותיו הוא למען הגן על עצמו.''

(מרגרט אנדרסון, ''הדוקטרינה הלא ידועה'', ARKANA 1962, עמ` 63


____________________________________________________________________________________________

רוב בני האדם לא מודעים לתפקידים החברתיים הללו עליהם מדברים גורדייף ואוספנסקי, ובאשר לתקפיד המקצועי והתפקידים הביולוגיים אותם הטיל עלינו הטבע – לנו נדמה כי אנו הם אלה המנצלים את התפקיד לצרכינו אנו. אך וגם לטבע וגם לחברה אין בעיה עם זה שהאדם חש שהוא מנצל את התפקיד לצרכיו הוא. הפרה יכולה לחשוב שהיא ברפת כדי שתזכה לחיים בטוחים ונוחים. אך בסופו של דבר לא היא מחליטה על תכיפות החליבה ועל מועד שחיטתה.

בחברה התפקיד העיקרי של האדם הוא המקצוע שלו: שוטר, מורה, חייל, סופר. וגם שם התפקיד השתלט על מבצעו.. גם כאן ממלא התפקיד בטוח שהוא העיקר וגם כאן מהתלת החברה בממלא התפקיד.

הולכת השולל העצמית היא גם במישור האישי וגם במישור הגלובלי. אנו בטוחים שהקמנו את החברה כדי לעזור לנו למלא צרכי האגו; שהקופאי והשוטר קיימים כדי לעזור לנו לחיות את חיינו האישיים, אך זו מהתלה, אנו קיימים כדי לשמר את תפקידי השוטר וקופאי. אנו מתחלפים, תפקידי השוטר והקופאי – ישארו. הקליפה גברה על התוך.

לא חשוב מי אתה ומה אתה כאדם, כישות בפני עצמה ובתוך עצמה, אלא האם קיומך משרת את התפקיד והיה וכן, אתה קיים, והיה וקיומך לא משרת תפקיד כלשהו, אין לך קיום. ולא רק שאין לך קיום אתה מטלה על המערכת.

התפקיד הוא קליפה, המהות הוא התוך. נכון כי מבחינת הסדר הנכון של הדברים – הקליפה אמורה לשמר ולהגן על התוך. כמו צדפה על פנינה, או קליפת תפוז על בשר הפרי. אך בעולמנו החברתי החשיבות בקיום המהות הוא בשימור המעטה. הכיסוי הוא העיקר, התדמית היא מה שחשוב, העמדת הפנים היא המרכז – והמהות תפלה לעיקר. אתה וחייך הפנימיים גדלים וקמלים בשירות הפוזה.

וכך יוצא שחיינו; הזרימה, הדינמיקה, הכיסופים, הערגה והשאפתנות שלהם – קיימים כדי להמשיך ולשמר את חלון הראווה החברתי.

אנו חיים בעולם של תדמיות, של פוחלצים. אבל לא בדיוק. זה לא שרוח הנמר, נפש הנמר, חיוניות הנמר נמוגו ונעלמו ועתה כל שנותר זה הפוחלץ. לא, זה הרבה יותר מתוחכם; הנמר חי, החיוניות שלו קיימת, רק שעתה היא בשירות הפוחלץ. הפוחלץ מתוחזק על ידי נמרים צעירים (שמתחלפים בהזדקנותם) כדי שיאכלסו את העור והפרווה של הפוחלץ .

וכך קורה שהנמר צריך לגלם את דמות עצמו. הוא כשלעצמו – לא מעניין: עצבונו, כמיהותיו, הטחורים שלו. רק היכולת שלו להנשים חיים בפוחלץ.

זה נמר זונה. נמר שמוכר את בכורת נמריותו בעבור נזיד העדשים של הפוזה הפוחלצית.

מי שרואה את פוחלץ הנמר – לא מעוניין ברגשותיו של השחקן הנמרי, לא רוצה לדעת איזה מן ילדות הייתה לו ועל מה הוא חולם בלילה. העיקר הוא שבמקום הזה צריך להיות נמר והוא צריך להראות חי, כי כך כתוב בתסריט. כן, שכחנו להגיד שהכל הצגה גדולה, החיים משחקים את עצמם בצורה יותר משכנעת ואטרקטיבית מן החיים עצמם. החיים עצמם לא מעניינים, תנו לנו את ההצגה הגדולה של החיים. החיים כשלעצמם שודרגו למדרגת הצגה מפוארת. וכולם מוחאים כפיים מאמינים שאלה החיים.

אנו חיים בעולם מת, שרק נראה חי, שבו החיים האמיחיים משרתים את המסכה (הפוחלץ).

התדמית גברה על המהות. ומי שכתב על כך רבות היה הפילוסוף/תיאורטיקן ז'אן בודריאר. לטענתו מצב זה של נצחון התדמית על המהות הוא שמאפיין את חיי אדם לא רק לאורך ההיסטוריה, אלא במיוחד עכשיו, בתקופה הפוסט מורדנית.

נצחון התדמית על המהות הפך לסופי וקיצוני עם המצאת המדיות האלקטרוניות: המחשב והטלויזיה. לטענתו המדיה היא הכוהנת הגדולה של התדמיות. היא שיצרה בעבור כולנו הדמיה של המציאות שמכפיפה את המציאות האמיתית אליה.

הדמיה, (במינוח של תיאוריות ביקורת התרבות), היא תהליך שבו ייצוגים של דברים מחליפים את הדברים המיוצגים.

עולם שבו ההדמיה גברה על המציאות והיא מכתיבה את המציאות – נקרא בלשונו: סימולקרה .Simulacra

בודריאר טוען שהתרבות הקיימת היא עולם של סמלים שיוצרים ניתוק ביחס למציאות. המעבר מריאלי להיפרריאלי נוצר כאשר הרפרזנטציה (יצוג) מפנה מקום לסימולציה (הדמיה).

בודריאר מגדיר ארבעה שלבים בהתפתחות הקשר בין המציאות לדימוי, בין מסמן למסומן, בתרבות המערבית:

שלב ראשון הוא הדימוי כהשתקפות של המציאות , זוהי הרפרזנטציה.

שלב שני הוא הדימוי כעיוות המציאות- זוהי ההשחתה.

שלב שלישי הוא הדימוי המשמש כהסוואה להעדר- זוהי יצירת הרושם, מעשה הכשפים של הדימוי, והמצב שלב רביעי הסימולרקום- דימוי חסר קשר מוחלט עם המציאות. הסימולציה, היוצרת את הסימולרקום היא היצירה של המציאות דרך מודלים קונספטואלים או מיתולוגיים שאין להם קשר או מקור במציאות. המודל הופך לגורם המכריע את אופן תפישתנו את המציאות, את האמיתי. המסמן מתפקד באופן עצמאי , במעגליות, ללא מסומן וללא מראי מקום. עידן הסימולציה מתחיל במקום שבו המציאות מאבדת את מראי המקום שלה- '' לא מדובר יותר בחיקוי, לא בהכפלה ואף לא בפרודיה. מדובר בהחלפת המציאותי בסימנים של המציאותי''.

סימולציה, טוען בודריאר אינה העמדת פנים. העמדת פנים היא התחזות כסוג של הסתרת האמת, בעוד שסימולציה היא סוג של יצירת אמת פיקטיבית- היפר-מציאות. לדוגמא: ''מי שמעמיד פנים כחולה יכול פשוט לשכב במיטה ולגרום לכך שיאמינו שהוא חולה, מי שעושה סימולציה של מחלה מייצר בעצמו כמה סימפטומים''. המכניזם באמצעותו הסימולקרה משכנעת באותנטיות שלה, בהיותה ''אמיתית יותר'' מהמקור, הוא ע''י הבלטה היסטרית של האפקטים הריאליסטים שלה. בדוגמא שמציג בודריאר, סימולציה של המחלה מייצרת את הסימפטומים האמיתיים שלה. ההבדל בין מחלה אמיתית למדומה, הוא במקור שממנו נובעים הסימפטומים- אצל החולה האמיתי הסימפטומים הם תוצר של הטבע בעוד שאצל החולה המדומה הסימפטומים מייצרים את עצמם אבל הם בכל זאת סימפטומים ''אמיתיים''.

מכאן נובע שבעולם של ההיפר-מציאותי הוא עולם שבו מטשטשים ההבדלים בין אמיתי ללא אמיתי , הלא אמיתי הוא האמיתי.

בודריאר מתאר בביקורתו תהליך שבו הייצוגים בחברה הפוסטמודרנית הופכים לחשובים יותר מהמציאות שהם מייצגים.

פעם הוליווד הייתה גימיק בשירות חייהם הקשים של בני אדם. היום הוליווד היא מולך וחיי בני אדם מוקרבים לו.

יום יום טריליוני בני אדם סוגדים למולך התדמיות הזה ששמו טלויזיה. הוליווד התפוצצה והיא מפוזרת באלפי אולפני טלויזיה ברחבי העולם. וכל סלון הוא מקדש והמזבח הוא מכשיר הטלויזיה, לו אנו מקריבים את תודעתנו, ייחודנו ועצמיותנו. 4-5 שעות ביום אנו יושבים ובוהים בשגריר ההוליוודי. אך למרות שהרבה קורה על המסך, לנו ובתוכנו לא קורה מאום. חיינו הדינמיים לא ידלקו כתוצאה מן הבהייה במסך המהבהב, הם הלכו למקום אחר, או יותר נכון יצאו לזנות בשירות הפוזה, ועכשיו בערב אין עוד כוח לסקס.

בינתיים המסך מהבהב ושם הכל נראה מאוד אמיתי והוא גם מעורר רגשות אמיתיים, והתייחסות אמיתית. אך הכל רק למראית עין. וכל זה הוא בעצם סימבוליקה לחיי היום יום. הטלויזיה כמראה של המציאות. העמדת הפנים בטלויזיה (שמתקבלת כאמת) – היא הגדלה והשבחה של מה שקורה ביום יום: גם שם וגם פה מראית העין חוגגת. הכל העמדת פנים. וכולנו רוצים להאמין שאלה החיים. או שלפחות מאחרי מה שאנו פוגשים בפאב או בעבודה (או לפחות לאחר שהם עוזבים את הפאב או העבודה – יש חיים), אך אם יש משהו שחי שם, אחרי ומאחרי התפקיד והפוזה, הרי שאלה לא חיים פראיים שוצפים, מסוכנים וחסרי תעודת הביטוח. חיים שמעבירים בך צמרמורת של חוסר וודאות והרגשות – בו בזמן. החיים האמיתיים אינם צפויים, לא ניתן לשקלל אותם ולהכניס אותם לריבוע (כמו בטלויזיה). והם בעיקר לא בינוניים. החיים שאנו פוגשים הן תפאורות קרטון. תפאורות קרטון בורגניות של מה שיה יכול להיות התרחשות עוצמתית ובוערת.

רואים זאת בבני ה-65, נעדרי התפקיד והפוזה. ולאחר שפרשו הם לא חוזרים לדינמיקת החיים שחיכתה להם כל יום לאחר העבודה ובמיוחד עכשיו, כל השנים הללו. החיים שלהם, המיטב שלהם, העסיס החיוני של חיוניותם הרגשית כבר הספיק לדלוף ולנזול מהם במהלך השנים, בשירות תפאורת הקרטון הבורגנית.

התפקיד בוצע ומולא בחשק ובמסירות. אך ככל שהתפקיד שאב יותר נאמנות והקדשה – כך הלכה הדינמיקה הנפשית של האדם והתייבשה.

ולאחר שעות העבודה ולאחר היציאה לפנסיה -כל שנותר היא הטלויזיה. אישה בת 78 יושבת מול המסך וצופה באדיקות בשלוש טלנובלות ליום. היא קובעת מפגש עם הנכדים בהתאם למועד שידור הטלנובלות, וכשאי אפשר לראות מקליטים. וכשרואים בוכים עם הדמויות. או בעלה הקשיש מביט במהדורת החדשות בעיניים ריקות. ממשיך לנסות להאמין לאשליה שמה שהוא מרגיש כשהוא רואה חדשות זה חיים. ועדות לכך שהוא חי. והם יוצאים לקניון, או לפארק, או לעיר הגדולה – והכל נראה מרשים, שוקק ומלא חיוניות, כאילו הנה החיים. וכולם חיים אותם. שהרי הכל נראה כל כך אמיתי. כאילו שבאמת אלה החיים, וכי אנשים אלו חיים ויש להם חיים והם חיי אותם. ואז חוזרים חזרה לריקנות של מה שהיה יכול להיות חייהם, אך נחמס מהם, במהלך חייהם, לטובת הפוזה, התפקיד והמקצוע.

ובחזרה לאדם הצעיר יותר. הוא חי בתחושה כי התפקיד שהוא ממלא בעבודה זה משהו אותו הוא עושה לכמה שעות, וכשהוא חוזר הבייתה, שם מחכים לו חייו. חייו שמחכים לו כמו פנתר או גחלת לוחשת, שתתלקח ברגע שתפגוש את נוכחותו של השב מן העבודה.

כולנו חיים בעולם פרדוקסלי; מה שמת (הפוזה, התפקיד) הוא שמולך. ומה שחי (הנפש, הישות הפנימית, החיים האישיים) – נמלכת ונשלטת על ידי התפקיד והפוזה.

ומה שחי בכל זאת באדם, הנו אסיר הנמק בשבי המסכה. מסכה שהפכה לעיקר, שהפכה למהות, שהפכה לבעל ועשתורת. אלילים סביבם נפשות כלואות רוקדות את ריקוד החיים, חיים שהיו יכולים להיות להם.


חלק ג': המרד.
עד כאן לגבי התיזה, שטוענת כי גם בחיים וגם בחברה מנסים לעטוף את פוטנציאל חיינו הרגיש במעטפת קשיחה שחונקת את התוך הרך הצמא לצמוח, הצמא לחופש הצמא להגשמה אישית.

וכאן אני בא לטעון כי בהתחשב בעובדה כי אנו בכלא פעמיים; פעם בשבי הטבע ופעם בשבי החברה, וכי שניהם מנצלים את היחידים למען מערכת יותר גדולה – על האינדווידואל לפרוץ את המעטה, ללכת נגדו ולהכריז על עצמאות אישית. להעצים את התוך על הקליפה, את המהות על התדמית, את המהות על התפקיד.

לשם כך עליו להיות מורד. מורד פעמיים, מורד בטבע ומורד בחברה.

מי שנותן את כל כולו לתפקיד – מוותר על הגשמה אישית. הוא אמנם מקבל טובות הנאה על ביצוע התפקיד, אך המהות שבתוכו – לא יוצאת לפועל. למה הדבר דומה? לזרע של גזר שממלא תפקיד של ש.ג. במקום לנסות ולהיות גזר שלם. האדם נותר זרע שמלביש על עצמו תפקיד של להביא עוד זרעים לעולם ולדאוג לך שיגדלו בסדר (תפקיד של הטבע). ומלביש על עצמו תפקיד של מקצוע או עיסוק (תפקיד של החברה).

הגישה של מרידה בסדר קיים כדי להגיע להגשמה עצמית ולצדק יחסי – אינה חדשה והיא קיימת בהגותם של גורדייף, ותלמידו אוספנסקי. (לקריאה נוספת, ראו סיפרו של אוספנסקי: ''בחיפוש אחר המופלא'', הוצאת שוקן).

הם טוענים כי היקום והקיום הוא בית סוהר 1] הנשלט על ידי חוקים, וכל שאדם יכול לעשות זה למרוד במצבו המכאני ובתודעתו הישנונית ולצאת נגד החוקים שעושים אותו לאוטומטי ומכאני.

מדהים.

אילן נוסף בו אני נתלה כאן הוא חכים ביי, בסיפרו T.A.Z אזור אוטונומי ארעי. (הוצאת רסלינג2004) הוא מדבר על מרידה במערך הצרכני הקיים. הוא מציע טקטיקות של העלמות, 'טרור פואטי', אמנות כלוחמה, ואת מלאכת השירה כמתקפה פוליטית. ביי מאמין כי האדם לכוד ומסובך בסבך רשתות הכוח של המדינה והממסדים הגדולים. והיות ואין ליחיד יכולת ממשית לבצע מרידה גדולה ומוצלחת – עליו להיות מעין שודד ים, מעין טרוריסט, שתוקף בהחבא ומיד מסתתר. הוא מדבר על הפרקטיקה של היום יום כמכניזם מתפתח תמידית של התקוממות. הוא מדבר על המורד כאדם שמנסה ליצור מיקרו-מרחבי-התנגדות (מונח של דה סרטו), אשר מתחמקים מהסדר שהתרבות הרשמית מבקשת לאכוף. הוא מדבר על יצירת דרכים עוקפות הנסללות בעקשנות יצירתית על ידי אלו הלכודים ברשתות הכוח והשליטה של המערכות הגדולות. אלה התקוממויות/ התנגדויות זעירות, זמניות ונסתרות מן העין, טקטיקות המנצלות את הסדקים הפעורים במרחבים האורבניים ובמערכי הכוח. התקוממות אישית, קטנה ונסתרת – במקום מהפכה גורפת שאין לה דבר וחצי דבר עם הפרקטיקה ל היום יום.

גורדייף ואוספנסקי מדברים על מרידה בכלא הסדר הקיים היקומי, וזאת על ידי עבודה עצמית ופיתוח התודעה. ואילו דה סרטו וחכים ביי מדברים על מרידה בסדר החברתי וזאת על ידי הקמת איים קטנים של אנטיתיזה למערך השלטוני הקיים.


ובחזרה לסיכום התיזה במסה זו;
התפקיד הוא בית הסוהר, גם התפקיד הקוסמי וגם התפקיד החברתי. ישותו ועצמיותו של האדם – כלואים מאחרי שני התפקידים. התפקיד הוא מעטה בטון החונק את הישות האינדוודיאולית. הכלל הקריב את היחיד למען חיזוקו של הכלל. בטבע מדובר על הבריאה, בחברה מדובר על הממסד.

בטבע נולדנו למערכת שמשתמשת וזורקת אותנו ואנו בתמורה מנסים לנצל אותה לטובתנו האישית. לא כך בחברה, בחברה אנו כמעט שלא יוצאים נגדה. כוחה הוא כה עצום שכולנו מתבטלים לפניה כמעט לגמרי. בנינו מערכת שהלכה וגדלה עד שהשתלטה על חיינו לגמרי. אנו אמנם נותנים לעצמנו חופש יצירתי בדמות האופנה או האמנות. אך כללית כוחה של החברה כיום הוא כה גדול עד כי האדם כישות עצמאית ואינדווידואלית, בעלת כוח הגשמה עצמי ואישי – שבויים לגמרי בידיה. האדם ברא מפלצת שעכשיו יצאה משליטה. והיא חונקת את פוטנציאל חייו. והדרך היחידה היא מרד של היחיד ביחידותו, לא התארגנות כלשהי, כי החברה מיד תעבד זאת לצרכיה. אלא רק בחשאי כסוכני חרש, כמו שמציע חכים ביי, מרד טרוריסטי, קטן וצנוע. בפריפריה בשוליים.

להשאר שם ולחזק את:

א. המהות ,או הישות הפנימית של העצמיות.

ב. את המודעות והתודעה ביחס לעולם והחיים.

ג. ואת הדינמיקה ביחסי 'אני אתה'.