ארכיון תגית: החיים

ההבדל בין לחיות… ולחיות!

ונתחיל במשפט מפתח מוזר ומסתורי במקצת.

יש מוות אחרי החיים וישנו מוות אחרי ה'אין חיים'.

לכולם נדמה שאם אנו חיים זה אומר שאנו חיים. אז זהו שזה טריק של אוטוסוגסטיה.

רובנו עובר את החיים בשגרה של פעולות מכאניות (שבהן אנו יודעים איך לנהוג ואיך להתנהג. וכשאיננו עסוקים בפעילויות טכניות מכאניות במוד אוטומטי – אנו מצויים בציפייה למאורעות שיקרו. (קרוב לוודאי שלא יקרו…).

דוגמא לשגרה (או אוטומציה) של פעולות מכאניות היא נהיגה במכונית, אנו יכולים לנהוג מאות קילומטרים ולא 'להיות שם'* אך אם הולך רגל מתפרץ לכביש פתאום, בבת אחת אנחנו נוכחים שם לגמרי. סכנה תמיד מנכיחה אותנו. השאלה היא האם אפשרי ה'היות שם' ללא סכנה? ללא דופק מואץ וזיעה קרה?

לגבי רוב האנשים כשהם מתים הם מתים לגמרי (ככל בני האדם), אך כשם חיים זה לא אומר בהכרח שהם חיים לגמרי. האמת היא שהם לא. הם 'לא שם'.

רובנו נותן לחיים לעבור מבלי שנתעורר לכך שאנחנו חסרים: אנחנו לא 'שם'. כל העניין של להיות חי הוא ב'להיום שם', או בעצם: 'להיות'. **

החיים עוברים ואנו יכולים להיות נותרים מחוצה להם. פועלים אוטומטית, כבמתוך שינה.

ואם כך הוא הדבר, אז מה ההבדל המשמעותי בין היות חי להיות מת? הרי החי יכול לחיות כאילו הוא כבר מת, אך המת לא יכול לחיות כאילו הוא עדיין חי. [זו נקודת יתרון שיש לנו החיים על פני המתים, אך נקודת יתרון זו אינה מנוצלת בדרך כלל].

אז מה באמת ההבדל בין להיות חי (ולא להיות שם, להיות נוכח) ובין להיות חי ולהיות שם, להיות נוכח?

והנה מספר אנלוגיות שמדגימות יפה את ההבדל הזה שבין להיות חי (ולא להיות שם, להיות נוכח) ובין להיות חי ולהיות שם, להיות נוכח. (או ההבדל שבין 'לחיות…'  ל'לחיות!). אנו יכולים לשמוע הקראת שירה ולא להיות שם, הכי קל זה לא להיות שם בהקראת שירה, כי זו מצריכה תשומת לב מורכבת, רב רבדית. אך למשוררים או למרצים שמלמדים שירה באוניברסיטה, יש את זה בהחלט, אך קרוב לוודאי שכשהשיעור נגמר, הם חוזרים למצב 'הזומבי' הרגיל של הרוב.  

דוגמא נוספת קיימת בהבדל שבין שמיעה להאזנה (או הקשבה); ההבדל הוא הבדל של תשומת לב, שנעדרת בשמיעה בלבד, וקיימת בהאזנה או בהקשבה. ההבדל הזה של נוכחות בהקשבה – קיימת גם בהבדל שבין הסתכלות להתבוננות, בין פטפוט לדיאלוג, ושוב, הגשר בין שתי הרמות הוא תשומת לב. עוד דוגמא? בבקשה. סטודנט באוניברסיטה יכול לשבת בהרצאה, להיות פזור דעת, וכשיצא מן הכיתה, יכול להיות אפילו שהוא לא ידע מה היה בשיעור. ובטח שלא יוכל לתת תמצית אינטליגנטית של דברי המרצה. כדי להיות שם עליו לאסוף עצמו. (כמו שכלב רועים אוסף את הכבשים הפזורות  בשדה והופך אותם שוב ללהקה או עדר. (כי זו הדרך היחידה שכולם יוכלו לנוע למטרה אחת).

כדי להיות נוכח בהרצאה גם ברובד הפנימי צריך להכניס תשומת לב, לעקוב אחר דבריו של המרצה, לנסות להבין להיכן הוא חותר, מה נקודת הבסיס ממנה הוא יוצא לדבריו. ובמיוחד מה המשמעות של דבריו, ביחס למה שהסטודנט יודע עד כה אודות הנושא.

תשומת לב אינה מאמץ קל אך הערך שלה רב. מתי אנחנו שמים לב? מן הסתם כשאנו חוצים כביש רחב וסואן שלא במעבר חצייה. או בדוגמא הקודמת עם הולך הרגל שמתפרץ לכביש, או כשאנו מעבירים כוס קפה רותח מעל רגליו של אדם כדי להעבירו למי שיושב לימינו, והכוס מלאה כמעט לגמרי.

ואכן יש כאלה שיגידו שלחיות עם שימת לב באופן המשכי וקיים זה להיות כל הזמן במצב חירום (ואכן שלוש הדוגמאות הן סוג של מצב חירום). ואכן כן, לחיות בתשומת לב מתמדת, להיות שם כל הזמן – זה מבחינה מסוימת לחיות כל הזמן במצב חירום, אך אחרת החיים חומקים מאתנו. אך בחיינו הרגילים כשאין מצב חירום, אני מתמסרים בחפץ לב לטייס אוטומטי ותשומת הלב שלנו רדומה. וכך אפשר ללכת ברגל במסלול ידוע ללא תשומת לב כלל, לשוחח (ללהג) ללא תשומת לב, לאכול ללא תשומת לב. (אלא אם כן זה שופט בתחרות 'מאסטר שף'…) אבל אי אפשר לקרא ספר ללא תשומת לב, אי אפשר להבין הסבר של איך להגיע למקום כלשהו ללא תשומת לב.

 כל העניין הוא להפוך את תשומת הלב למודוס קבוע.

וכאן יכולה להישאל השאלה: האם באמת ניתן לחיות כך? עם תשומת לב בכל רגע? (כלפי חוץ וכלפי פנים –כאחד)? לחיות כל הזמן כאילו אנו חוצים כביש סואן ללא מעבר חצייה? האם זה  ניתן בכלל? הרוב יגידו, מן הסתם, שזה לא אפשרי, זה מעייף מידי ואם כן אז רק לפרק זמן מוגבל וקצר.

ובכן זה סוג של מצב חירום שדווקא ניתן להתרגל אליו. (כשמצב החירום נעשה הרובד האמצע של חיינו), לכוון את תודעתנו לתדר של מצב חירום תמידי כך שזה הופך להיות המצב הנורמלי. כפי שיכול להעיד כל חייל במארב או במוצב קידמי; מצב חירום הופך למודוס וויונדי, Modus vivendi. (מצב של מלחמה קרה שהופך לנורמה).

ולא מגיעים לזה בקלות או במהירות, כלל וכלל לא. זה עניין של תרגול ואימון. ונחישות.

כדי לחיות יש לעשות מאמץ תודעתי. אך לא מאמץ של הפעלת כוח, כזו שמחממת את הדם ומכניסה את המערכת למצב של Stress . אם אני צריך להידרש למילה או משפט שיגדירו את סוג המאמץ הדרוש לחיים מתוך תשומת לב קיימת -  הייתי מדבר על כוונה, התכוונות, כיוונון. אנו מכונה ברמה מאוד גבוהה, מספיק לשלוח הנחיה ואנחנו שם. (כפי שזה קיים בשיטת אלכסנדר למשל) כך זה אמור ויכול להיות, אך המערכת התרגלה לעבוד מתוך לחץ וסטרס. וקשה לעבור מעודף מאמץ לפעילות שרק נותנת הנחיה ואנחנו שם. אם צריך לתת לזה אנלוגיה אז אנלוגיה מתחום פיזיקת הקוואנטים תתאים יותר. המונח הוא קפיצה קוואנטית. קפיצה אל ההיות. אל להיות, אל ה*Dasein. ואולי הדימוי או המילה היותר מתאימה, במקום הפעלת כוח מכאנית, ישנו Projection  השלכה של התודעה לעבר היות נוכח.

זו הרמה הגבוהה של לחיות; להיות שם תודעתית והווייתית, כשלא מדובר בהפעלת מאמץ מכאני כלל.

ישנן 3 רמות  של לחיות את החיים.

  1. הרמה הנמוכה והמכאנית והאוטומטית ביותר היא רמת הצרכנות (Have To) ולא משנה אם זו צרכנות של הגות גבוהה, מוסיקה קלאסית, פורנוגרפיה או מאכלי גורמה (או ג'אנקפוד). צרכנות היא צרכנות; להספיק ולדחוס עוד ועוד אובייקטים לצריכה.  וברמה זו תשומת הלב נעדרת לחלוטין.

  2. הרמה הבאה (הגבוהה יותר) זו רמת הפעילות (Do To). כאן זו הרמה של עשייה, הריצה אחר משהו, התחרות. להספיק לדחוס לתוך היום עוד ועוד פעילויות ומטלות. כאן בכל אופן צריך קצת יותר תשומת לב מאשר זו הקיימת בצריכה של משהו. הייתי אומר בהערכה גסה, שכאן יש כ10% של תשומת לב, לעומת 90% של פעילות מכאנית אוטומטית.

  3. הרמה הגבוהה והיחידה שבה אדם באמת נוכח וחי היא רמת ההיות

To Be )) מאה אחוז של תשומת לב כל הזמן. ואז זה כבר לא מאמץ בכלל, זה פשוט להיות. כפי שהפרח הוא רק להיות, ופרה היא כולה היות (To be ) גם הכלב והחתול הם בהיות שלהם. כול כולם כאן, לגמרי.

אה, כן ועוד דבר קטן… בלי שקט פנימי, דממה ורוגע מוחלט ברגשות, ביצרים ובמחשבות, ההיות לא יצליח להיות.

**

גבריאל רעם, 4.7.14

**

* ה'להיות שם', הוא מונח ידוע של הפילוסוף הגרמני היידגר. בגרמנית ה'היות שם' נקרא: Dasein  ולטענתו זה מה שחסר בקיום האנושי הרגיל, אין לנו את ה'היות שם',

** מונח זה של 'להיות שם' קיים לא רק אצל היידגר, הוא קיים בשיטת הדרך הרביעית של גורדייף, והיא ידועה בשם: "זכירה עצמית' ואצל ויליאם ג'ימס זה ידוע בשם: אינטרוספקציה (התבוננות פנימית) . או ביתר פשוטות: מודעות עצמית. לאחרונה זכתה 'ההיות שם' (או מתן תשומת לב כדרך חיים) לפופלריות דווקא דרך מונח בבודהיזם: מיינדפולנס Mindfullness  שכיום מוכנס לטיפול הפסיכולוגי, לבתי כלא, , בתי ספר ואומצה על ידי סטיב ג'ובס  (אפל) ומארק צוקרברג (פייסבוק).

—————–

הערה: מן הראוי היה שרשימה זו תיכלל בסיפרי החדש: "החיים, רשימות מן הגלות", אך לצערי היא נכתבה לאחר שהספר יצא לאור…

ספר חדש, מאת גבריאל רעם: "החיים, רשימות מן הגלות"

וכאן אציג הקדמה לזרמים המרכזיים שבהם עוסק הספר:

האם ישנה אלטרנטיבה ל'שיטפון' ספרי הניו אייג'.

למתבונן בספרי רוחניות חדשים, ואף  באתרי רוחניות למיניהן, ישנו שפע של היצע שמעולם לא חווינו כמוהו. מעין מישמש וערב רב של הכלאה של כל תורה אפשרית, מפיזיקת הקוונטים ועד 'טיול אסטרלי' (יציאה אל מחוץ לגוף הפיסי).

ברובם אפשר למצוא נוסחה כמעט לכל מדווה, דאגה, חוסר סיפוק קיומי ובעיקר חיפוש אחר משמעות ואמת. ישנן דרכים אטרקטיביות של מומחים מטעם עצמם (ברוב המקרים) שמציעים פתרונות (כמעט ללא עבודה עצמית), שיאפשרו לך להגיע לנירוונה או להארה בשבעה צעדים קלים. המשותף לרובן היא חוסר ההשקעה והתמודדות האישית על המחפש עם עצמו, כל שצריך זו הצטרפותו לדרך או לכת, לצרוך את הידע שהמורה או הגורו מעביר, או למצער, רכישת הספר והמלצתו למחפשים אחרים.

אדם רציני, וגם לא מחפש אחר האמת או משמעות, שומר נפשו ירחק מאתרים וספרים אלו, המדיפים ריח שווה לכל נפש עד למרחוק. ומה גם כשחופרים קצת – כולם דומים להפליא אלו לאלו: חשיבה חיובית, לשנות את דרך ההסתכלות על העולם, העולם יותר יפה ממה שנדמה לנו, ובעזרת התמקדות במה שטוב, הטוב ימשך אלינו כבחבלי קסם. העולם יפה, שנה את הדרך שאתה מסתכל עליו. והפתרון לכל זו האהבה.

והמחפש האומלל חש משיכה חזקה מכיוון הנפש שאומרת משהו כמו,"יש יותר בחיים האלה, שאיני מבין, שהוא משמעותי וטבול באמת וחוכמה, אבל אני מסתובב במעגלים סביב הסבל של עצמי".

מרוב עצים לא רואים את היער. המחפש של היום מבולבל יותר מזה של לפני 40 שנה.

מבין כל השפע המסחרי הזה, מגיח ספרי החדש, שונה ודי מפתיע,  וגם שמו מפתיע, מעט משונה: "החיים, רשימות מן הגלות". אני מפרסם שנים רבות רשימות ומאמרים באימגו, ואני שמח לבשר שהרוב הגדול של הרשימות לא הופיעו באימגו. שהייתה ועדיין אכסניה נפלא עבורי.

גבריאל רעם, למעשה אני עוסק שנים רבות במה שתלמידו של גורדייף, אילן עמית ז"ל מכנה בשם: 'עבודה פנימית'. אני מעדיף לכנות את זה בשם מעט יותר אניגמטי: 'מיסטיקה קיומית'. אך המשותף לשניהם, היא המשוכנעות, כי האדם כפי שהוא כיום, אינו מצוי בשיא התפתחותו הרוחנית, הנפשית והיצירתית, ומה שמבדיל בינו לבין רמות גבוהות יותר של קיום פנימי, זו עבודה פנימית. אילן עמית ושאר השכטריסטים (תלמידיו של ד"ר יוסף שכטר מחיפה) התמסרו לעבודה בשיטתו של גורדייף ושל תלמידו שכתב ספר בעקבות שיטתו של גורדייף: "בחיפוש אחר המופלא".

השתתפתי בקבוצות של הדרך הרביעית במהלך השנים. ואין ספק שמה שכתוב בספר הושפע משם, אך אני מושפע גם מזרמים אחרים. הספר אמנם מתחיל במונחי יסוד של הדרך הרביעית, אך מזה זמן פיתח לו גישה ודרך התבוננות על עבודה פנימית משלו.

הספר אינו פונה לכול המחפשים, הוא פונה אל מי שהוא מכנה בשם: "עדיני הנפש", או אנשים "בעלי שאר רוח", או כשם סיפרה של ד"ר איילין ארון, "אנשים רגישים מאוד". או כפי שאני מכנה אותם בספרי: "אאוטסיידרים ומורדים", (שיצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים). שם אני פונה לאאוטסיידרים, אותם אני מכנה כאנשים מיוחדים, רגישים ואיכותיים במיוחד, שהחברה מפלה אותם ומתייחסת אליהם כאל חריגים, ולעיתים קרובות כבעייתיים. וחייהם קשים מלאי ספקות עצמיים.

הספר כתוב כרשימות של איש רוח המצוי במסע דרך חייו, ותוך כדי כך מוצא פגמים וליקויים בחיים שהוא פוגש במסעותיו, אך כל זה אינו מפריע לו  לקבל השראה גדולה ממה שחבוי בממד הסוד של פרד"ס החיים.

הקורא המשתאה ימצא ברשימות, תובנות ואופני התבוננות ש'הופכים על הראש' דרכי התבוננות מקובלות, למשל האושר, שמוצג בספר כגזר לפני אפו של החמור כדי שיתחיל לנוע קדימה ולעבוד. או הזמן. בדרך כלל אנו שומעים  מ'נביאי' הניואייג' שצריך לחיות בעכשיו, בהווה. אני דווקא, מתנגד לחיים בהווה, ורואה זאת כחיים במקטע אגואיסטי, שמבודד את האדם מן הדינמיקה והזרימה המבורכת של שלושת מצבי הזמן: עבר הווה ועתיד, ניתן לחיות בשלושתם, בעת ובעונה אחת, כדינמיקה תלת ממדית.

במקום להמריא אל גבהי הקדושה והשלווה הפנימית. הגישה בספר זה היא דווקא הגעה לשינוי מצב תודעה, (טרנספורמציה תודעתית, בלשונו של המחבר) דרך מעבר דרך החלקים הקשים והכואבים של הקיום. לטענתו (כפי שטען הפסיכולוג הקיומי רולו מיי) דווקא במעבר דרך החרדה, הקושי והפרדוכס ניתן להגיע לגבהים של התעלות רוחנית. בספר זה אני מעביר את הקורא דרך הכתיבה הקשה (תרתי משמע) של מרטין היידגר, ר. ד. לייינג, ואלבר קאמי, ודווקא במעבר דרכם ניתן למצוא את התעלות הנפש. וכבר כתב על כך הפילוסוף הישראלי: שלמה גיורא שוהם וקרא לזה: "גאולה דרך הביבים", הוא בעיקר התכוון לגיבור גדול שלו שעשה זאת במחזותיו: ז'אן ז'נה.

ודווקא המיזוג הזה בין אקסיסטנציאליזם קודר אך מציאותי, ובין התעלות הנפש,, דרך ההתמודדות עם הממד הקיומי – הם שמקנים לספר זה את ייחודו, (אולי את קיסמו,) ואת דרך המוצא מן המעגל הסגור שמחפשים רבים כלואים בתוכו.

לסיכום:

הכתיבה בספר, היא בעיקר (אך לא רק) מכוונת לאאוטסיידרים, זאת דרך כתיבה מרדנית, אולי חתרנית ולעיתים אף מעט עוכרת שלווה. שבאופן קסום ולא צפוי, יכולה דווקא להעביר את הקורא למצבי תודעה גבוהים. (בסגנון "גאולה דרך הביבים").

הבלוגים שלי באימגו:

. http://www.e-mago.co.il/users-456.htm

 

**

"החיים, רשימות מן הגלות", הוצאת ניסן,       יצאל אור במאי 2014

 

 

השורדנים

חלק א': יוצאי הדופן במצבי משבר וסכנה

שורדנות זו תופעה אנושית. אך מסתבר כי רק 10% מן האוכלוסייה שייכים למיעוט הזה.

 מי שחקר את התופעה וכתב עליה רבות הוא ד"ר אל סיברט, פסיכולוג. הוא כתב ספר שבשפת המקור נקרא:  The personality of the survivor

הספר תורגם לעברית ונקרא: "אישיות והישרדות",  (כאמור) מאת אל סיברט ויצא בהוצאת עם עובד ב-1999

סיברט עצמו הוא אדם מעניין. בגיל הקולג' הוא אובחן כסכיזופרן , הוא ברח מן המוסד לקולג' שם השלים לימודי פסיכולוגיה ואחר כך עשה דוקטורט בתחום.

כשהוא היה צנחן בקוריאה בשנת 1953 הוא הוצב בחטיבה המוטסת מס. 503 הוא זכר שפגש ניצולים מיחידה מוצנחת ,11 זו יחידה שהייתה בקרבות הקשים ביותר, עד כדי כך קשים שרק חייל אחד מכל עשרה נשאר בחיים. אנשים לא מעטים היו מייחסים זאת למזל, למקרה או כל דבר אחר נסיבתי. הוא, כפסיכולוג מתחיל דווקא התעניין במבנה האישיות שלהם. הוא רותק על ידי תכונות המשותפות לכולם.

בלימודיו לתואר שני בפסיכולוגיה הוא גילה כי "פסיכולוגים ופסיכיאטרים אינם יודעים הרבה על אנשים שעומדים  היטב בלחצים". וזה הוביל אותו לפרויקט מחקר עצמאי כדי לחקור את השורדנים. לשם כך הוא קרא אוטוביוגרפיות וראיין מאות אנשים – "ניצולי מצעד המוות וניצולי שואה, שבויי מלחמה וותיקי הקרבות בווייטנאם, אנשים ששרדו  מחלות כגון: סרטן, פוליו, פגיעות ראש ופגיעות גופניות אחרות. נשים וגברים ששרדו אונס, התעללות, אלכוהוליזם, קשרים תלותיים והתמכרויות. הוריהם של ילדים שנרצחו, אנשים ששרדו לאחר פשיטת רגל, פיטורים ועוד אירועים מרכזיים המשבשים את החיים".  

וראשית כיצד הוא מגדיר אותם: לדבריו, "הם אנשים שניחנו ביכולת מדהימה לעמוד במשברים  ובקשיים חיצוניים. הם מגלים חוסן ויכולת עמידה  במצבים קשים. לאחר המשבר הם מחזירים לעצמם (בקלות יחסית)  את שיווי המשקל הרגשי, ולא זו בלבד, אלא שלאחר המשבר הם אף מתחזקים מכיוון שהם מפיקים כוח מן הקשיים ולעיתים קרובות  הופכים משבר להזדמנות"

אל שאל עצמו: האם שורדנות היא אופי מולד או נרכש. הוא ענה על כך חד משמעית: "אנשים נולדים עם כשרון טבעי לשורדנות. אחרים צריכים לעבוד קשה על כך באופן מודע. הוא מוסיף לדבריו נופך אניגמטי: אפשר ללמוד את התכונות האופייניות לשורדים – אבל אי אפשר ללמד אותן…

מי שהורגל לפעול, לחשוב ולהרגיש על פי הנחיות, אינו מתמודד עם האתגרים  הבלתי צפויים של החיים באותה מידה ל הצלחה כמו מי שפיתח לעצמו יכולות משלו. (כל אחד מן השורדים המצליחים פיתח לעצמו דרך התמודדות ייחודית)".

"בבית הספר של החיים האחריות מוטלת על התלמיד ולא על המורה".  

הוא גילה בהם כמה תכונות; ראשית הוא שם לב שהם נחנו במה שהוא כינה בשם: "מודעות רפויה", שזו מעין תודעה שקטה, שנראית אפילו חצי מנומנמת. (מצב זה מאפשר להם לשכון ב'עין הסערה השקטה' ומשם לבחון בשקט את כל 360 המעלות) . התודעה הרפויה הזו היא סימן לשקט בעולם הרגשות שלהם. ככל שהרגשות סוערים יותר בגלל המשבר, כך התודעה הרחבה מצטמצמת, ומתעמעמת). והתודעה הרפויה יכולה לקלוט הרבה יותר (בתודעה רפויה הוא מתכוון בעצם לגלי אלפא).

אך להפתעתו גילה שיחד עם תכונה זו (של התודעה הרפויה או השקטה)  יש להם תכונה מנוגדת ל'ריפיון' הזה. והכוונה למעין ראדר שהיה לכל אחד מהם, שכל הזמן סרק את הסביבה בחיפוש אחר איומים.

עצם העובדה ששני ניגודים אלו שכנו באותו אדם הביאו אותו לסברה כי אחד המאפיינים הבולטים של השורדנים זו המורכבות. אישיותם בכלל, מורכבת מסדרה של קטבים מנוגדים, (לא רק הסתירה בין מודעות רפויה ורדאר מתמיד), הוא מכנה זאת בשם: "תכונות דו צדדיות",  למשל:  

רצינות והומור.

קשיחות ועדינות.

הגיון ואינטואיציה.

חריצות ועצלות.

צניעות וביישנות יחד עם יוזמה.

מופנמות ותקשורתיות.

שורדנים  רבים הם גם אופטימיים וגם פסימיים,

מעורבים ומנותקים.

 

באופן תיאורטי כמעט כל פסיכולוג יבוא למסקנה כי ניגודים כה רבים ומקוטבים באישיותו של אדם אחד יביאו אותו לכדי שיתוק. אך לא אצל השורדנים.

אז קווי אישיות סותרים לא רק לא משתקים אותם אלא אף מאפשרים להם לשרוד במצבים שאחרים יוצאים כקורבנות.

ובכן העובדה שיש להם תכונות כה מנוגדות ופרדוכסליות  מאפשרת להם מגוון רחב מאוד של אפשריות תגובה לבחור מתוכן.

במילה אחרת, זה מאפשר להם גמישות, או יכולת הסתגלות.

קווי אישיות  דו קוטביים מגבירים את סיכויי ההישרדות. כי כך השורדן אינו מקובע רק על תדר התנהגות אחד, הוא יכול פעם לנהוג כך וכשהסיטואציה משתנה לנהוג בדיוק להיפך. מי שיש לו קווי אישיות דו קוטביים יכול להסתגל  טוב יותר ממישהו שהוא "רק כך או רק אחרת".

השורדנים יכולים לפעול בדר אחת ובסיטואציה אחרת בדרך הפוכה בתכלית. אך לאנשים שאינם שורדנים כשאין הם יכולים לפעול בניגוד לדפוס ההתנהגות הרגיל שלהם, הם חשים חסרי אונים, ונתונים לגמרי לחסדם של כוחות חיצוניים.

צמדים של קווי אישיות מקוטבים, או פרדוקסליים, חיוניים לאורח חיים שורדני מכיוון שהם מאפשרים לבחור מתוך ארסנל של תכונות שונות.

ולא זו בלבד, אלא שככל שיש לאדם רשימה יותר ארוכה של תכונות פרדוקסליות או מאפייני דו קוטביים, זה אומר שאדם זה מורכב יותר. ואנשים כאלה מתמודדים בהצלחה רבה יותר עם סיטואציות  קשות. ומה שיותר מעניין הוא שהדו קוטביים הללו לא רק שורדים סיטואציות קשות הם מתחזקים כתוצאה מכך.  

כל זה ומאפיינים אחרים הביאו את סיברט לכנות את אישיותם כחידתית. הם לא מצליחים להשתבץ בשום קטגוריה פסיכולוגית רגילה.

מה שמוביל לנקודה הבאה: מבחינה חברתית השורדנים הם בהחלט נונקונפורמיסטים, או אאוטסיידרים, (אין להם צורך להשתייך לקבוצה). עבור אנשים שיודעים לשרוד –אין בעיה עם העובדה שהם רואים וחושבים אחרת מאנשים אחרים.

הם אכן מרגישים חריגים,  אך דווקא עובדה זו נותנת להם כוח, גם אם זה אומר שאנשים אחרים מתרגמים זאת כחוסר יציבות רגשית.

דבר נוסף, הסתבר לחוקרים כי לשורדנים יש מעין חוש שישי שמאותת להם איך הדברים צריכים להתנהל כשהכל בסדר. וכשהם מרגישים כנוצרת סטייה מאיך שדברים אמורים להיות ברמת הדינמיקה. וכשהם מרגישים שיש סטייה מרמת הדינמיקה הרגילה, הם מפעילים את תוכנת ה'מצב חירום שלהם'.  

תכונות נוספות שהוא מצא אצלם;

 אין להם דעות קדומות לגבי אחרים, הם נוטים לקבל את האחר כמות שהוא.-

- סקרנות היא אחת התכונות החשובות ביותר של השורדן. היא גורמת לו לברר עד כמה הוא יכול למתוח את הגבולות… זו סקרנות שבאה מנונקונפורמיות. כשהם פוגשים כלל מסוים יכול להית שהם יפרו אותו רק מתוך סקרנות לראות לאן זה יוביל. .

איפיון נוסף, ואף מפתיע הוא האמפטיה והאנושיות. מסתבר שהם לא מונעים מן האגו שלהם, הם קשובים לזולת, לצרכים של אחרים, אפילו כשהם עצמם חווים קושי גדול. כללית, במצבים של חוסר וודאות ואיום יש להם נטייה להפוך את מצב העניינים לבטוח יותר עבור אחרים.

תכונה נוספת של השורדנים הם היכולת הסינרגטית. (כתבה על זה רבות הפסיכולוגית: רות בנדיקט), וזו מוגדרת כפעילות משולבת של הפכים שמייצרים ביחד תוצאה גדולה יותר מאשר סך הפעולות  שלהם בנפרד.

איפיון נוסף זו היכולת שלהם כילדים לא ליישר קו עם מה שניסו ללמד אותם לגבי לאיזה סוג של אזרחים הם צריכים להתפתח.

ובכן ראשית,  סיברט סובר כי לכל ילד תהליך למידה טבעי שעשוי להביא אותו להיות שורדן. אך "תהליך הלמידה הטבעי המונע מבפנים – משתבש כאשר ההורים והמורים מנסים להפוך ילדים וילדות ל"ילדים טובים"… האתגר לגבי השורדנים הוא איך להשתחרר מן התכתיבים ההוריים והמוריים, שהפכו מאוחר יותר בתוכם לאיסורים פנימיים המתפקדים כמעין מגבלות רגשיות בלתי נראות. ללא אותם תכתיבי חברה רוב הילדים נולדים, כאמור, עם דחף פנימי ללמוד איך לשרוד ואיך להתגבר. אך במהלך הילדות הם לומדים שיותר חשוב ללמוד להסתדר ולהצליח בחברה, ואז הם צריכים לוותר על כושרות טבעיים פוטנציאליים, וזאת בעבור לימוד התנהגויות ותגובות שתקנה להם מקום גבוה יותר בהיררכיה החברתית.

הסתבר לזיברט מהראיונות שעשה כי דווקא עודף הכשרה והדרכה ממורים והורים  – ירחיק את הילד מן היכולת המולדת שלו ללימוד עצמי ומשם ליכולת הישרדותית.

הלימוד העצמי של השורדן לעתיד מונע ומונחה על ידי שאלות. המבוגרים בדרך כלל מדכאים את הנטייה המולדת של הילד לשאול שאלות  – במקום לעודד אותה.

בבתי הספר לימוד התשובות נחשב יותר מאשר היכולת לשאול שאלות. וזה ההבדל בין 10 האחוז של השורדים לבין היתר, הם מציגים המון שאלות. רובן של השאלות נובעות מסקרנות. אך הם גם לא מסופקים בקלות מתשובה של נוחיות או תשובה שמתייחסת לשאלה באופן טכני. יש בהם  ידיעה פנימית מתי השאלה באה על סיפוקה. וכל תחליף תשובתי אחר לא מספק אותם. זה חייב להרגיש להם נכון. והם יודעים להבדיל בין תשובה שהיא התשובה היחידה המתאימה ובין תחליפים.

בבתי ספר רגילים לומדים קודם ואז ניגשים למבחן. אך עבור השורדים שלומדים בבית הספר של החיים, זה קורה בסדר הפוך, קודם ניגשים למבחן ורק אחר כך לומדים את הלקח.

רוב ההורים רוצים שהילדים שלהם יהיו הגונים, אהודים, ואחראיים. הם רוצים, במלים אחרות: "ילדים טובים" אך המאמצים 'ליצר' ילד טוב מביאים את אותו הילד בבגרותו לאדם שלא מסוגל להתמודד עם סיטואציות קשות ולא צפויות בחיים סיברט כותב כי "המכשלה הגדולה ביותר העומדת בפני פיתוח אישיות שורדנית  היא החינוך להיות "טוב".

אדם שחונך להיות טוב ולא רע סובל ממגבלה רגשית, ברגע שהוא נמצא מחוץ לסביבה המסודרת שבה גדל, ( קשיים בלתי צפויים, משברים קיצוניים, וכו') הוא הולך לאיבוד.  

ומכאן למאפיין נוסף: בחיי היום יום "הטורים" שלהם נמוכים, המנוע שלהם עובד בעצלתיים, הם נתפסים כנונשלנטיים ובעלי מעורבות נמוכה במה שקורה סביבם, אך כשיש בעיה רצינית באחת הם שם, בכל מאודם.

הבעיות עבורם הם תמריץ לשינוי כיוון ולא סיטואציה שעלולה להוביל לכישלון.

והכישלון והיחס אליו מהווה מרכיב חשוב באישיותו ובהתייחסות של השורדן: מסתבר ממחקרים (שערכו קרול הייאט ולינדה גוטליב) שהמכנה המשותף לכל השורדנים שרובם התנסו בעבר בכישלון גדול. הם שמעו מאותם שורדנים כי הפקטור המכריע הוא לא עצם הכישלון אלא הדרך שהם התמודדו עימו.  

סיברט חושב שניתן ללמד שורדנות, אך לא כלימוד בלעדי ורגיל, אלא כחלק אינטגרלי מתהליך  מתמשך של התבגרות  פסיכולוגית. ומעניין איך הוא רואה את ההתבגרות הזו, הוא רואה אותה ככזו שמאפשרת לאדם בעת ובעונה אחת להישאר ילד מבלי להיות ילדותי.

עבור השורדנים – למידה היא דרך חיים. במיוחד בתקופה או במקום שבו השינויים הם תכופים וחלק מהווי החיים. הלמידה היא מיומנות הישרדותית חיונית.  

חלק ב. הלא שורדנים

סיברט מגדיר הישרדות כמשבר סופני והאדם הרגיל שחווה אותו נכנס להלם בגלל חוסר המוכנות שלו לאיום.

כשיש מצב של איום, סכנה או משבר אנשים נוטים להיכנס לאחד מן המצבים הנפשיים הבאים:

 הם קופאים, הופכים למשותקים מול המצב (מתח).

 אחרים נכנסים לפאניקה (לחץ) . ועל כן מתנהגים בצורה שעלולה לסכן  אותם עוד יותר.

 אחרים נעשים אמוציונליים  מאוד ומאמינים שהסוף או המפלה– קרובים.

בניגוד לכל אלה, אנשים ספורים (השורדנים) מבינים מיד את הממד המציאותי של הסיטואציה החדשה. הם יכולים לקבל שהמצב יכול להיות סופני, אך הם אינם מאבדים בשל כך, את קור רוחם ובדרך כלל עושים משהו לגבי המצב.

מעניין שהשורדן במצבי קיצון מאיימים אינו שורד על ידי מנטליות  של: "זה  או אני או אתה". זה: "גם אני וגם אתה".

ודבר זה מוביל וקשור קשר הדוק לדבר הבא, אצלהשורדנים קיימת אמפטיה ואנושיות כלפי אחרים באותו המצב או במצב דומה.

השורדנים, על ידי היכולת האמפטית שלהם, "קוראים" ומבינים מה קורה אצל אחרים. וזו אחת מתכונות האמפטיה; התכוונות מדויקת דרך הזדהות, על מה קורה לאדם בפנימו.

לאנשים בעלי הבנה אמפטית של דפוסים יש סיכוי טוב יותר להיות שורדנים, וזאת משום שהם אינם זקוקים לרמזים רבים כדי לדעת מה עומד לצאת מן האדם שאיתם בדקות הקרובות. ואז הם מוכנים.

כמו כן מסתבר כי לשורדנים אינטואיציה מופלאה הן לגבי התת מודע והן לגבי מה שעומד להתרחש בזמן הקרוב. אין הסבר רציונלי לכך, יש להם חושים  ויש עדויות על כך. מה שבטוח בעלי חיים לפני רעידת אדמה או צונאמי נסים מן המקום. יש להם את זה.

שורדנים רבים מספרים  שפעלו בדרך מסוימת בלי להבין למה, ובלי שהיו להם סיבות הגיוניות לכך. אדם בעל גישה שורדנית ו בדרך מסויימת בלי להבין למה, ובלי שהיו להם סיבות הגיוניות לכך.רחשת.ן הקרוב.רבים כדי לדעת מה עומד לצאת מן האדם  פועל על פי תחושת בטן.

מה שמעניין לגבי השורדנים, זה לא שהם מתנהגים רגיל בחיי היום יום ולפתע העיתונאי לובש את חליפת הסופרמן.

הסוד טמון דווקא בהתנהלות היומיומית שלהם.  

שם השורדן נוהג ב-כמה דרכים אופייניות.

  1. הוא מטמיע במהירות מידע מדויק לגבי מה שקורה ב'כאן ועכשיו' שלו (הוא חייב לדעת מה באמת קורה עכשיו וכאן).

  2. הוא משוכנע שבכל מצב נתון ניתן לעשות משהו כדי שיביא לתוצאה טובה או לפחות, משופרת.

  3. הם מוכנים לקחת בחשבון בכל רגע בחייהם כל דרך פעולה אפשרית כדי להתמודד אם המצב הנוכחי אינו משביע את רצונם. חסרה להם מנטליות ה"ככה זה", "אין מה לעשות".

  4. ועוד על חיי היומיום של השורדנים; משהו שהוזכר כבר קודם, הם באופן מתמיד, סקרנים. תכונה זו עוזרת להם במצבי קושי , איום או קיצון, והיא עוזרת בכך שהיא מאפשרת להם לקרא את הסיטואציה החדשה  ולהבין שיש כאן מצב חירום כלשהו, מבלי להדחיק או להכחיש אפילו את הדבר הקטן ביותר ביחס לבעייתיות של המצב.

המאפיין הבא הינו השאלות שהם שואלים עצמם במצב החירום.

השאלות של הרוב הלא שורדני כמעט אינן קיימות במצב החירום, כי לרוב הם במצב של הלם (בגלל המפגש עם סיטואציה קשה ואפילו מסוכנת ולא צפויה).

ואם יש להם שאלות, אלה שאלות מן הסוג של:

-"מדוע זה חייב  לקרות דווקא לי"?

- מה דפוק בי שאני כל הזמן מזמין אלי את המצבים הללו?

- מי אשם בזה שהמצב הזה בכלל נוצר?

- מהיכן אביא כוח להתמודד עם זה ולהחזיק מעמד? הרי ממילא הכל אבוד.

לעומתם  השורדן שואל שאלות לגמרי אחרות:

  • מה קורה? מה לא קורה?

  • מה עלי לעשות עכשיו? במה מתוך מגוון האפשרויות התגובה שעומדות בפני עלי לבחור עכשיו?

  • כמה זמן נשאר לי לתגובה?

  • מה כדאי? לעשות משהו או להימנע מעשייה?

  • מה האחר/ים המצויים עימי במצב זה (או עלולים להיות)  עושים, או לא עושים ומדוע?

  • מה המיקום שלי והשייכות שלי בסצנה הנוכחית? איזה תפקיד אני ממלא?

  • אם זה אדם שממנו בא איום ומשבר כלפי, האם הוא פוחד ממשהו עכשיו? עד כמה הוא עצמו חרד עכשיו?

  • אם יש מישהו אחר באותו מצב  קשה כמוני, איך הם מגיבים, מה הם מרגישים?

  • עד כמה המצב רציני?

  • האם מישהו זקוק לעזר ולתמיכה? (מי לא?).

  •  

    ושוב ניגוד מעניין; יחד עם קריאה מהירה של המצב, יש לו הערכה אמפטית לגבי אלה שמצויים עימו באותה מצב מסוכן, מאיים או משברי.

     

    הוא ערני, מודע, אמפטי ומזהה את התבנית שהמצב שייך אליה. כל אלה הינם סמן למצב תודעה גבוה או פתוח או ערני. מצב זה אינו כופה על מצב החירום הנוכחי את תבניות העבר. להיפך, הוא מאפשר למידע חדש לעצב את המפה התודעתית שהוא קולט מן השטח.

    כפי שאינטליגנציה מוגדרת כיכולת ללמוד ולהחכים ממה שעובר עליך, כך שורדנות היא היכולת להתחזק  ולהתחשל ולהתפתח תודעתית כתוצאה מן הקשיים והמפלות שעוברים עליך וביחס ישיר לקשיים  -כך גם ניתן להתחשל. כפי שכתב ניטשה: "מה שלא הורג אותי מחשל אותי", אך כאן עלי לסייג, לא כל אחד שלא נהרג על ידי משהו שהיה אמור להורגו מתחשל בהתאם. לא כל אחד מסוגל לשרוד משברים שאמורים ויכולים לשבור אותם, הרוב, כנראה, בדרך כלל, נוטה להישבר במצבים משבריים… רק כעשרה אחוז מסוגלים להתחשל ממשהו שהיה אמור להורגו, וה10 אחוז הללו הם השורדנים.

     

    ולסיום: אחד המחקרים המעניינים לגבי שורדנים נערך על ידי הפסיכיטר א. ג'ימס אנתוני, הוא בכלל רצה לדעת אם הגנטיקה והסביבה ההורית  הפסיכוטית משפיעים על הילד כך שיהפוך גם הוא לפסיכוטי. היה נהוג לדעת שילדים כאלה מצויים בקבוצת סיכון גבוהה לפסיכוזה. ואכן 90 אחוז מן הילדים הפכו לפסיכוטיים במידה זו או אחרת. אך מה שהיה מעניין זה ממצאיו לגבי אותם 10 אחוז שניצלו. הוא מצא שהם לא רק ניצלו  מהמורשת הפסיכוטית של הגנטיקה והאוירה בבית שבו שני ההורים או אחד מהם היה פסיכוטי – אלא שהם התפתחו ופרחו הרבה מעל לילד שגדל בבית ממוצע בריא מבחינה נפשית.

**

גם רשימה זו היא חלק מספר בשם: "החיים, רשימות מן הגלות", שיצא במהלך אפריל מאי, בהוצאת ניסן

גבריאל רעם. 17.3.14

 

 

  

 

 

 

 

 

The art of war (פרגמנטים)

  • מי שמדבר בשם האמת ולא מוכן לצאת לקרב חייו ולסכן את הכול (או כמעט את הכול) עבורה –אכן יקבל גמול לכאן ולעכשיו הממוצע והמצומצם שלו, אבל תמיד בתוכו ידע שברגע האמת הוא בגד בה והעדיף את טובתו האישית והיחסית.

  • לא כל מי שיוצא לקרב על האמת מנצח בקרב, רוב רובם של היוצאים לקרב המסוכן על האמת, מפסידים בקרב הזה: את חייהם, או את שפיותם, או את הזוגיות או המשפחה שלהם, או ידידיהם.

  • כך שבחשבון פשוט יש כמה אפשרויות.

  1. לזייף את (או להתעלם מן) האמת למען טובת הנאה אישית.

  2. (אמנם לא מזייף את האמת ובתוכו יודע אותה, אבל) לא מוכן לצאת למלחמה עליה. .

  3. יוצא למלחמה על האמת ומפסיד (כאמור, את שפיותו, משפחתו ידיו ואף אולי את חייו).

  4. יוצא למלחמה על האמת ומצליח – אך הוא נשחק בדרך.

  5. יוצא למלחמה על האמת ומנצח.

  • אפשר לשקלל את כל החמישה וכל אחד מהם באחוזים:

  • הראשון (א.) הוא כ- 80% מכלל האוכלוסייה, בכל זמן נתון.

  • השני (ב.) מהווה כ10% מן האוכלוסייה.

  • השלישי (ג.) מהווה כ- 5% מן האוכלוסייה.

  • הרביעי (ד.) מהווה 4% מן האוכלוסייה.

  • והחמישי (ה.) מהווה אחוז אחד מן האוכלוסייה, בכל זמן נתון.

  • הערה: כמובן שהמספרים הללו אינם נתון סטטיסטי מדויק, אך הם נותנים מושג מה לגבי ההתפלגות של האוכלוסייה לגבי האמת.

    **

גבריאל רעם, 17.1.14

הקטע הבא לקוח מתוך 'הארץ'  יום שישי, 17.1.14 עמ' 31. (העמודים החיצוניים, לא המוספים) הטור נקרא: "קטע לסיום" וכותב אותו יאיר אסולין, והקטע השבוע נקרא: "מה שקורה לנו". וזו סקירה על הסידרה של חגי לוי בערוץ 8 של הוט: "המקוללים". שהיא על ארבעה אאוטסיידרים ומורדים. פנחס שדה, אביבה אורי (ציירת), יונה וולך, ומשה קרוי.

 

"רוב האנשים לא שואלים למה. רוב האנשים לא עוצרים פתאום, מסתכלים על המרחב, על הקיום האנושי ושואלים את עצמם אם יכול היה להיות אחרת. הם פשוט הולכים, צועדים בדרך המוכרת, האוטומטית, אל הנקודה הידועה, הסדרה  החדשה של חגי לוי, "המקוללים", (ערוץ שמונה) מדברת על הצעידה הזו, על חשיבות ה"למה"?, על הפליאה, על היכולת של האדם לעצור רגע להסתכל בעולם, על היכולת שלו לברר את המעבר; על הרפלקסיה, על העיסוק במלה הנכונה, בקו המדויק, במשמעות עצמה. אם תרצו, הסדרה החדשה של לוי מתעסקת בעיקרון הזה של "מותר האדם מן הבהמה", היינו, בתודעה האנושית. בהבנה שהתודעה הזו היא בעצם הסיפור. שבלעדיה אנחנו שום דבר. שכל עוד אנחנו שבויים בתוך גבולות הנורמלי, הממוחזר, ה"רגיל", אין סיכוי שנתפתח. אנחנו כמו האדם על פסי רכבת כשהאורות החזקים מסנוורים את העיניים.

 

המלה "אמת" נהפכה למלה חסרת ערך, אף אחד לא מתרשם מהאמת. כמעט אף אחד לא יוצא לחפש אותה. מי שמחפש את האמת הוא לא "סיפור", האמת היא מה שאתה רוצה לחשוב שהוא אמת. האמת היא מה שמוכרים לך. האמת היא מה שאפשר למכור בהרבה כסף. האמת היא מה שכולם חושבים (מיינסטרים, אוטומטיות, ניוון), אתה לא אוהב את האמת המסויימת הזאת? תחליף ערוץ, תסגור את המחשב, תאטום אוזניים, "עזוב אותך מהאמת, "בשביל מה אתה צריך את זה?". תחיה את החיים וזהו. 70-80 שנה וזהו, בלי לבלבל את הראש יותר מדי.

אני חושב על משה קרוי. הפילוסוף, שאחד מפרקי הסדרה הנ"ל עוסק בו, אני שואל את עצמי: מה משך את לוי אליו? מה יש בו, בקרוי הזה, שלוי חושב שמגיע לו להיכלל בסדרה שמתיימרת לסמן את ה"מקולליים' שלנו? מה הרלוונטיות שלו ל"היום", מה החשיבות התרבותית שלו? המלה היחידה שעולה לי בראש היא "אמת". הדבר היחיד שכנראה יש בו, בקרוי הזה, זו אמת, כלומר, חיפוש טוטאלי אחריה, כלומר, נכונות ללכת עד הקצה ממש, לוותר על הכל, בשביל לגרד במשהו את הרעיון הבלתי מושג הזה. לא מתוך אידיאלים – אלא בשביל ליצור נקודת אחיזה בעולם.

בלי חיפוש אמיתי אחרי ה"אמת", אין "תרבות', ה"תרבות"  היא פועל יוצא של החיפוש. תרבות במובן השלם המדויק, זו שמנסה להבין את עצמה ואת העולם שבו היא חיה בלי הפסקה, זו שמציפה אמיתות, זו שמבררת, זו שלא נבהלת ממבטים מבטלים, על פניו, תרבות במובן השלם היא דבר חסר היגיון, לא נעים איתה. הצורה ניצחה את התוכן, תן לי כמה שיותר נעים, כל הזמן בלי הפסקה, לא משנה מה יהיה מחר, תדחוף לי עוד נעים, כל הזמן, בלי הפסקה, לא משנה מה יהיה מחר, תדחוף לי עוד מהנעים הזה – אז מה אם אתה הורג אותי תוך כדי כך.

 

הסדרה של לוי היא מראה של החברה  הישראלית היא רוצה לדבר אל המיינסטרים (הנורמלי) על ידי ה"מקוללים", היא מדברת את ה"אמת" על ידי שחקנים. היא מסתירה את העובדה הזאת מאיתנו. היא רוצה להגיד שזה לא בהכרח נורמלי להיות נורמלי, היא רוצה להגיד שחברה שאין בה "מקוללים" היא לא חברה. היא רוצה להגיד שאנחנו בדרך להפוך לחברה כזאת. היכולת של לוי כיוצר טמונה ביכולת שלו לקחת את השוליים, את המקולל, את ה"לא מעניין", את מה שלא עונה ל"חוקי הדרמה", ולהכניס אותו אל תוך המיינסטרים ("בטיפול"). איך הוא עושה את זה? הוא יוצר  עולם. בסוף כל יצירה משמעותית נמדדת ב"עולם" שלה. גם החסרונות של הסידרה הם חלק מה"עולם" הזה. החוויה טמונה בעולם: לוי גורם לך לשאול "למה?", בלי ה"למה"?, בלי "תרבות", בלי הניסיון לפרק, להבין, להרחיב את הגבולות, אין לנו באמת שום דבר. ע"ע מה שקורה לנו פה"

**

עד כאן יאיר אסולין, ולא לא נותר אלא לומר: בראבו.

על 'מגיע לי להרגיש טוב' –כתפיסת מציאות.

ההבדל העיקרי בין תפיסת המבוגר ותפיסה הילד את המציאות היא בעיקר בכך שהמבוגר (המבוגר באמת ולא רק אחד שהוא כזה מבחינה כרונולוגית) רואה את המציאות כמות שהיא על כל הצדדים הפחות יפים שלה, בעוד שהילד חי לתפיסתו בגן עדן, הוא מצפה לזה, וכשזה לא מגיע הוא יכול לתפוס התקף זעם או לבכות.

תפיסת העולם הילדותית יוצאת מנקודת הנחה ש"מגיע לי להרגיש טוב". מתוקף זה כל תחושות: "טוב לי" נלקחות כמובן מאליו, וחוויות שליליות נתפסות כקלקול שעוד מעט יחלוף או ישתפר. כל זאת בזמן שהאמת היא שהחיים רצופים משברים, קשיים ומאבקים.

הבעיה היא שתפיסת העולם הילדותית רווחת עד למאוד גם אצל מבוגרים.

אדם שחי את חייו בתפיסה הילדותית – יניח שכל הרע שקרה לו עד כה, הוא מקרי ומעכשיו יהיה הרבה יותר טוב. וגם לאחר שנים של נפילות וקריסות למיניהן – הוא יהיה בטוח שמעכשיו הכול יהיה טוב.  

הוא מסרב לחשוב שיכול להיות רע, הוא שטוף מוח לגבי האמרה:  "חשוב טוב כדי שיהיה טוב", והוא לא מסוגל להכיר בכך שקיימת מציאות חיצונית שפועלת עליו ומכתיבה את מה שקורה לו – קשיים, אכזבות, כישלונות, חולי ומוות – כל אלה לא קיימים לתפיסתו. ובעיקר אינו מסוגל לתפוס ולהסכין עם כך שהממוצע של הלא טוב של חייו עד כה-  יכול להיות אותו דבר גם בעתיד, ועוד פחות הוא מסוגל לתפוס, שכנראה יהיה יותר גרוע: פרידות, נטישות, מחלות, תאונות, זקנה ומוות. (בדרך כלל הטוב יחסית שייך לאדם הצעיר, ולאדם הזקן שכילה כבר את עטיפת הסוכר מעל לחייו, מחכים אירועים פחות מלבבים….).

כשאדם, החי על פי תפיסת העולם הילדותית – נפגע רגשית, הוא מרגיש שנעשה לו עוול, שהעולם לא היה הגון אתו, ועל כן הוא שובר את הכלים ומרסק את הכול – יחסים בין אישיים ואת עצמו. ונכנס למה שניתן לכנות בשם 'מעורבות רגשית', שהיא השתוללות שלו עם הפגיעה הרגשית, כמו ילד קטן שמישהו עיצבן אותו ואז הוא הורס את כל החפצים בחדר בו הוא נמצא.  נראה שעבורו זה לא משנה מי היה הפוגע, הוא חווה את זה כאילו העולם פגע בו. 

ולכן אין אפשרות לאדם כזה לקבל פגיעה רגשית מתוך קור רוח יחסי. הפגיעה הרגשית נתפסת על ידו כסוג של 'הפרת חוזה', ואז או שהוא הורס מערכות יחסים, או שהוא הורס את עצמו, יוצא נגד עצמו בהאשמה ובטינה. נכנס למעין מערבולת של הלקאה עצמית, ששורפת כמויות עצומות של אנרגיה ומוחקת כל תוואי שהוא של תפיסת חיים בוגרת שאולי הוא הצליח לפתח בדי עמל מאד הפגישה הרגשית הקודמת. ושוב, ההשתוללות הרגשית הזו מתרחשת כביטוי למורת רוחו שהנה הוא נפגע שוב באופן רגשי, למרות שחשב שכל הפגיעות הרגשיות מאחוריו. וזה לא יקרה לו יותר. אף אחד לא מצפה שתהיה לו עוד פגיעה רגשית ולו אחת, בחייו. המחשבה על כך לא הולכת בקנה אחד הם התפיסה הילדותית של החיים, שמשמעה: מגיע לי לחיות טוב. כלומר תפיסת החיים הזו היא לא תפיסת מקסימום, היא תפיסת מינימום. כלומר קודם כל מגיע לי להרגיש טוב ולא להיות קורבן לפגיעה רגשית', קודם כל. ברגע שזה קורה שוב, הכול נתפס כמקולקל, כי כילד מפונק הוא קודם כל דורש שיהיו לו חיים טובים, בלי מפלות ובלי פגיעות רגשיות. דרישת מינימום. וברגע שזה קורה הוא יוצא בהתקפת זעם ותסכול מטורפים, והורס את כל שנקרא בדרכו. אם האדם מוחצן ו/או אגרסיבי, הוא יהרוס מערכות יחסים או את הזולת בקשר הזוגי, ואם הוא מופנם ו/או רגרסיבי, הוא יפנה להרוס את עצמו.

מה שמעניין כאן הוא שזה קרב שהוכרע. והקרב הוא לא גבי המציאות בה אנו חיים (איזה מציאות תנצח: המציאות ההוליוודית או המציאות האקסיסטנציאלית) אלא קרב על התודעה. קרב לגבי איזה תפיסה שולטת בתת תודעה (תשעה העשיריות השקועות מתחת למים) שלנו. התפיסה שמנצחת בנוק אאוט זו התפיסה ההוליוודית הוורודה.

ומה שמדהים כאן זו הטוטליות שבה היא מולכת. היא לא נותנת שום אפשרות ולו מצומצמת לתפיסה הנגדית, שהיא התפיסה האקזיסטנציאלית (או בקיצוניות: תפיסת חוק מרפי). והתפיסה השולטת הינה טוטלית לא רק בחוסר מתן אפשרות לתפיסה הנגדית, אלא גם בנפיצות שלה בקרב האוכלוסייה. אין כמעט אדם שזו לא התפיסה השלטת בתוכו, דרכה הוא רואה ומשקיף על חייו, בעיקר חייו העתידיים.

ביחס הפוך לשליטתה הטוטלית והעמוקה על הפסיכולוגיה של האדם, מצויה המודעות שלו לגביה. אין לאדם מושג ולו הקלוש ביותר, שהתפיסה הוורודה בכלל קיימת בו וקל בחומר לא לגבי שליטתה המוחלטת לגבי איך הוא תופס את חייו ואת העולם בו הוא חי.

וכך אדם יכול לחיות חיים שלמים ולא לדעת שזו תפיסת העולם שלו. ולא משנה כמה פעמים התפיסה הזו מכזיבה ומראה שהמציאות שהוא פוגש היא לא רק רחוקה מתפיסה ההוליוודית, אלא אפשר להגיד שהיא אפילו בקצה השני.

האדם 'הוורוד' יכול אולי להשלים עם עברו המאכזב, אך הוא לא יתפשר לגבי ההווה ובעיקר לגבי העתיד.  למשל הוא יכול לפגוש אדם מסוים שרודה בו ופוגע בו רגשית שוב ושוב עשרות פעמים, ועדיין לקראת הפגישה הבאה היא יגיע מלא משוכנעות שהנה הולכת להיות פגישה נהדרת. וצריך להדגיש: זה לא שהוא מייחל או מקווה לזה, הוא משוכנע שהפעם האיש הנורא הזה יחבק וייתן לו רק חום ואהבה.

התפיסה הוורודה היא מעין 'נחום תקום'. ויכולים לעבור חיים שלמים מלאי מפלות, כישלונות אכזבות והיפגעויות רגשיות – והאדם כבר בן 80 ועדיין התפיסה שלו היא הוליוודית והוא מלא ציפייה להוליווד שעוד תגיע. 

(כאן המקום להכניס הסתייגות, לא כולם נשלטים על ידי הציפיה המתוקה הזו, יש כאלה שהפגיעות הרגשיות שברו אותם נפשית ורגשית והם נפלו למצב של דיכאון קיומי ואישי, אך אין כמעט בני אדם שחיים חיים רגילים מתוך התפיסה האקסיסטנציאלית. מתפקדים כרגיל ובתוכם התפיסה השולטת היא תפיסה המציאות כמות שהיא: אקזיסטנציאלית).

וזה מעניין. שוב, הוא לא מצפה לזה, הוא מאמין שכאלה יהיו חייו, יותר מזה, הוא חי בתחושה ש"מגיע לי להרגיש טוב". זו מעין הבטחה לילד הקטן מצד הוריו. רק שהילד הזה ממשיך ב"מגיע לי שיהיה לי טוב" גם כשהוא התבגר, וזה שולט בתפיסת עולמו של המבוגר. עד עכשיו מה שהיה לא נחשב, 'מרגע הזה והלאה הכול יהיה יותר מבסדר'.

ומה שקורה לאדם כשהוא פוגש : מפלה, עלבון, הפסד או פגיעה רגשית – זו נפילה איומה מבחינה רגשית. כי זו קריסה מגובה של אלפי מטרים לרצפת המציאות הקשה. וצריך להבין שאלפי המטרים הללו מורכבים רק ב10% מהגובה הרב. כ90% מזה זה מפח הנפש, האכזבה על כך ששוב שיקרו לו, שוב הוליכו אותו שולל, המציאות הכזיבה. וזו לא אכזבה כמו של אדם שהימר הימור שלא צלח והוא הפסיד הרבה כסף, או של אדם  שחתם על חוזה לדירה, שילם את הכסף ומצא עצמו לבסוף בלי כסף ובלי דירה, רוב מפחי הנפש הגדולים מורכבים בעיקר מ'שבירת הכלים' של הילד הזועם שמנתץ את רגשותיו בלהט האכזבה. כך שהנזק שהוא גורם לעצמו הוא רק בעשרה אחוז כתוצאה מן הפגיעה הרגשית, או הכישלון, ורוב הנזק וההרס ברגשותיו נובע מן המעורבות הרגשית העזה שהוא חווה בגלל הפגיעה הרגשית.

ואין קשר בין מה שהאדם חושב ובטוח לגבי מה שיקרה לו (הוליווד ורק הוליווד) ובין החיים שהוא פוגש ופגש עד כה. הוא יכול להגיע לפגישה עם אדם שתמיד מאכיל אותו מרורים ותמיד פוגע בו רגשית בצורה הקשה ביותר, ועדיין הוא לא משער כלל שהפגישה הזו תהיה כמו כל עשרות הפגישות שהיו אתו. שהפגישה הזו תהיה מפלה ותביא לא כאב רגשי רב.

זו תפיסה שחוזרת תמיד בגמישות מפליאה, לאחר כל פגיעה רגשית, לאותה המשוכנעות שהחיים הם ויהיו, מלאי התגשמות של רוב השאיפות. ועכשיו הכל יהיה טוב. חייב להיות. אין מצב שהם לא יהיו כאלה.

צריך להבין משהו לגבי התפיסה של המציאות, החיים והעתיד – להבדיל מרגש, מחשבה או נטיית לב, או אפילו מבנה אישיות – תפיסה המציאות והחיים היא כה דקה ואוורירית עד שהיא בלתי מורגשת כלל, כמו אנרגיה שחודרת את האדם, אנרגיה של אמ אר איי, או צילום סי טי, וחודרת עד לתאים הכי קטנים. והתפיסה שלנו את המציאות אכן חודרת למבנים הסאב אטומיים, מחלחלת לכל המרקם הקוואנטי, ומעוותת את ראייתו וקליטתו את המציאות על ידי תפיסה שהיא גם לא מורגשת וגם חודרת לנימים הכי דקות של נפשו והווייתו.

וכך השליטה הטריטוריאלית של התפיסה ההוליוודית היא מוחלטת כפי שהיא בלתי מודעת.  

 

 **

גבריאל רעם, 6.1.14

 

 

מותו של אריק איינשטיין

שלשום, יום שלישי, ה26 ל11 2013 נפטר גדול זמרי ישראל, אריק איינשטיין והובא לקבורות אמש, יום רביעי.

וברצוני לא לכתוב על האיש הנדיר הזה והזמיר המופלא, אלא על משהו אחר, זוטר, שולי, אפילו מובן מאליו, שבלט לעיני:

התדהמה, ההלם: "לא יכול להיות", "איך זה". "אנו שכולים". "איבדנו אדם יקר ביותר" וכו'. יום או יומיים לפני מותו הוא היה קיים, כעוד גבעה (אולי גבוהה במיוחד) שמתמרת מעל מישור חיינו. לא נתנו דעתנו עליו כמעט, מלבד כשהתענגנו על שיר נושן שלו שהתנגן ברקע.

והנה לפתע יגון עצום, כאילו משום מקום. ובאמת, מהיכן זה בא? ובעיקר, היכן זה (היגון העצום הזה) היה עד עכשיו?

הרי יש מן האירוניה בכך שבחייו לא זכה למה שלא זכה במותו (הוא זכה אך כבר לא היה שם כדי לקבל את זה).

היכן הייתה ההכרה הזו עד כה? ומדוע הפציעה בממדים שכאלה עכשיו כשהוא כבר לא רלוונטי? (כאדם מת).

תשובה? כי הופתענו כל כך, היינו לא מוכנים, לא חשבנו שזה יקרה (כאילו גדולת האיש תעשה עימו חסד ותחסן אותו בפני פטירה…).

 

ושוב, מה שהיה נוכח יותר מכל, אמש, היה ההלם. נכון היה יגון על האובדן, אבל היכן היה היגון הזה (ובעיקר בממדים הללו) כשהוא היה עוד בחיים? תשובה? לא היה, מלבד איזכורים שוליים פה ושם על עד כמה הוא אהוב.

ומדוע לא היה היגון אודות אפשרות הסתלקותו הוודאית של הענק הזה לפני כן? כי לא שלא חשבנו שהוא ענק, אלא לא חיינו את קיומו כאילו כל, כל יום ממש, הוא עלול להילקח מאיתנו, בבת אחת ולתמיד.

המודעות הזו הייתה נעדרת, לא ציפינו שימות, ובעיקר לא ביכינו את אפשרות הסתלקותו הוודאית בעודו בחייו. התעלמנו מזה כאילו תמיד יהיה.

 

אבל לבטח האתגר לגבי חייו של אדם (יהיה אדם גדול או יקר מאוד) זה לבכות אותו בעודו בחייו. הרי לבטח לשם הוא נוסע.

אבל לא כך. היה קיים נתק בתודעתנו בין הערכתנו את האיש והזמר ובין עובדת הילקחו הוודאית מאיתנו.

פשוט לא לקחנו את זה בחשבון בכלל.

ובהעדר ההשוואה הזו בין זיקתנו החזקה אליו בין האפשרות הוודאית של הסתלקותו – אין ערך לבכותנו אותו, כי הוא כבר איננו. ואין שם את מי שאפשר לבכות.

האחד (הערכה ביחס לזיקת הסתלקותו הוודאית) לא קרתה בזמן אמיתי, והשני (הערכה בדיעבד) קרתה כשזה כבר לא היה רלוונטי כי הוא כבר לא היה שם. כבר לא הייתה כתובת לזה, ולא היה אדם שיקבל את זה.

ואולי מכאן תחושת הפיספוס האדירה; איפוא היינו לגביו ב20 השנה האחרונות (של התעלמותו והתאלמותו)? תשובה? לא היינו, כי לא מדדנו את ערכו ביחס לאפשרות של לקיחתו מאיתנו. ומדוע כך? אנו מסרבים, אנו מדחיקים, את אפשרות המוות של אדם יקר או קרוב, עד שזה מאוחר מידי, ואז זה כבר מאוחר מידי.

ולמה זה כך? מדוע עבורנו אין מוות, החיים נמשכים וימשכו כל הזמן (במיוחד לגבי היקרים לנו)? ובכן כי איננו מעיזים לחבר את הערך העצום שלו למותו. ומה הסיבה לסירוב הזה? זה מכאיב מידי!

אז אני מסירים מן המשוואה הדו קוטבית הזו של מותו וערכו, את מותו, מסירים את אפשרות המוות, וכך חיים ללא דיסונאנס וללא תיסכול, אך גם ללא ערך לגביו. כי רק היחס בין מוות לבין עד כמה הוא יקר לנו –  נותנת לזה ערך. ללא מוות אין ערך, כי הוא תמיד יהיה ותמיד נמצא (כביכול) את הזמן, אי פעם, להעניק לו כערכו. אך הזמן הזה לא יגיע. ורק המוות גורם לכך, ואז זה כבר חסר ערך, כי הוא איננו. ואז ההחמצה כפולה; גם איבדנו אותו וגם לא הערכנו אותו די בחייו (כי, כאמור, אולי חשבנו שיום אחד נעשה את זה). מכאן ההלם: לא תבוא עוד ההזדמנות הזו להוקירו בעוד קיים. לא ציפינו, לא חשבנו, לא לקחנו בחשבון ש… זה יקרה לו. וכאן גודל הפרדוקס: הדבר הוודאי היחידי שיקרה לבן אדם בחייו (מותו) הוא בדיוק זה שאנו 'שוכחים' לקחת בחשבון…

ואז ההחמצה כפולה: האחת – בעודו בחייו, כשלא קיבל מאיתנו את ערכו בעיננו, והשנייה – במותו כשהוא קיבל אותה, אבל כבר לא היה שם בשביל זה.

אבל באמת, איך אפשר אחרת? איך אפשר לא להדחיק את המוות?

תשובה: אי אפשר. כל עוד הרגשות לא מרוסנים והם מגיעים לעניין המוות לפני התודעה – הם קורסים, לא מסוגלים לשאת את הוודאות. התודעה מסוגלת, הרגשות – לא. אך לא הצלחנו לרסן אותם להמתין ולא להתנפל על זה בפאניקה, לפני שהתודעה פגשה את זה.

ובהעדר ריסון של הרגשות להמתין לתודעה שתגיע קודם, אנו מדחיקים את אפשרות מותו של אריק. ההתעלמות מזה כאילו זה לא יקרה – רק היא מאפשרת לנו לחיות עם זה, כשהרגשות מגיעים למוות לפני התודעה.

ואז, כשיהיה מאוחר מידי והאיש הזה כבר לא יהיה כאן, אז הרגשות יפרצו מכלא ההדחקה במלוא עוזם, עם יגון צורב. אבל עם תחושת החמצה על כך שזה מאוחר מידי.

וכאן ההלם, וההחמצה.

**

גבריאל רעם, 28.11.13

מודעות למשאב המתכלה: הזמן

 

 

אין דבר אחר מלבד הזמן.

החטא הגדול ביותר הוא כלפי הזמן.

האם האיש הזה, מולי, שמילא כוס קרטון בקפה ונעלם במוסך יודע, יודע עכשיו, שבזמן מילוי כוס הקפה, עוד חלק משארית חייו התכלה לו ועתה נותר לו עוד פחות זמן לחיות…

אנו חיים על חשבון הזמן שהולך וקטן, הלך וכלה.

ואין לנו כלל מודעות ולו חלקית, בזמן אמתי, שכל רגע שאנו חיים בא על חשבון מה שנותר לנו לחיות.

כמו חשבון בנק עם כמות מסוימת של כסף, וכל הוצאה כספית בחשבון מותירה בו פחות כסף. והנמשל כאן הוא שכל רגע שאנו חיים הוא על חשבון הזמן שנותר לנו לחיות. כל רגע שאנו חיים מקצר את המשך שנותר לנו לחיות.

ואין כל קשר בין מה שאנו עושים עם הזמן ובין עובדת התרוקנותו המתמדת. אנו יכולים לחיות חיים נאצלים, או חיים מושחתים, אנו יכולים לבזבז  זמן על בטלה או על השקעה תועלתית. לגבי הזמן זה לא משנה . הוא יתרוקן באותה המידה ובאותו הקצב. אך מה שכן משנה זו חוסר המודעות שלנו לכך שאנו חיים חיים שאולים. שאולים משארית חיינו. אין לנו שמץ של מודעות לכך שרגע זה נגרע מסך הרגעים שעוד נותרו לנו. כל רגע שאנו חיים מותיר לנו פחות זמן ומקרבנו בכך אל סופנו.

בעיקרון, המוות לא מגיע בגלל תאונה או מחלה, (הוא אכן יכול להגיע בגלל אחת מסיבות אלו), הוא יגיע כשלא יהיה לאדם יותר זמן לחיות. זה יכול להיגמר בגיל 70 או אפילו 130, אבל יום אחד המשאב הזה יתכלה עד תום ולא יוותר עוד זמן. יום אחד שארית הזמן שלנו תגיע לסופה ולא משנה גם אם אדם יאריך את חייו עוד ועוד על ידי חיים נכונים (יהיו אשר יהיו), יום אחד זמנו יגיע לסופו.

וכמובן שאין שום דבר שאפשר לעשות לגבי זה, הזמן יגמר כעבור תקופה מסוימת, זו או אחרת, איך שלא יהיה. ודבר זה ידוע פחות או יותר, ברמה זו או אחרת של וודאות, אך הנקודה היא לא בעובדת המוגבלות של משאב הזמן, אלא בכך שאנו חיים בחוסר מודעות  מוחלט לגבי זה שאנו חיים על זמן שאול. וחוסר מודעות מוחלט, יוצר חוסר ערך מוחלט. אנו מעריכים משהו על פי מידת המודעות שלנו כלפיו. בהעדר מודעות – אין ערך.

אם אדם אינו מודע לכך שאישה שהוא אוהב מאוהבת בו, לא יהיה עבורו שום ערך לאהבתה אותו.

אם אדם קונה מכונית מובחרת במיוחד, מזארטי, או פרארי. אם אין לו מודעות ביחס לערכה, אזי הוא יעריך אותה בהתאם למגבלת המודעות שיש לו לגבי שוויה. הערך לא יהיה בהתאם לשוויה האמתי אלא בהתאם לערך המיוחס על פי רמת מודעותו לערכה שלה המכונית.

חיים ללא מודעות לזמן, שוללים מהם כל ערך.

בהעדר מודעות לכך שאנו חיים על זמן שאול, (שכל דקה שאנו חיים היא על חשבון הדקות שעוד נותרו לנו לחיות) – חיינו לא יהיו בעלי ערך עבורנו.

אך בנוגע לזמן, זה לא רק חוסר מודעות ששוללת ערך. הזמן מוגבל, והולך ומצטמצם כל הזמן, כך שיש כאן חוסר מודעות כפולה, האחת לזמן והשנייה למוגבלותו והצטמצמותו המתמידים.

ואכן, ככל שמשאב מסוים הינו נדיר או מוגבל (יהא זה זהב, אנרגיה, אהבה, ידידות אמת וכו') כך ערכו יעלה. אך ללא מודעות לנדירותו או מוגבלותו – לא יהיה שום ערך לאותו המשאב. אין ספק שאדם שנותרו לו חודשיים של חיים, יעריך את הזמן שנותר לו באופן שונה לגמרי, כי עכשיו יש לו מודעות לתהליך התכלותו של הזמן. כעת מוחש לו שכל רגע שעובר מקטין את הזמן שנותר לו. וכל רגע יהיה ספוג במשמעות וערך. (אבל זה נכון באותה המידה לגבי כל בני האדם, רק שהם מצליחים להתחמק מן המודעות הוודאית לגבי החיים על זמן שאול שהולך ומתכלה בכל רגע).

בקיצור, חיים ללא מודעות הם חיים ללא ערך. וזמן שאין מודעות לגבי מוגבלותו והתכלותו המתמידים, יהיה זמן חסר ערך, מה שיוביל לחיים חסרי ערך.

את המודעות ניתן להמשיל לאור חשמל בלילה. ללא אור בדירה, לא ניתן להעריך אם יש בה מטילי זהב עד התקרה או רהיטים מפלסטיק.

כך שבסופו של דבר לא משנה כמה שנים חיינו, וגם לא מה עשינו איתם: עד כמה נהנינו או התפתחנו או תרמנו, או כל דבר אחר שעשינו או לא עשינו עם חיינו – מה שמשנה היא מה הייתה מידת ורמת המודעות שלנו בכל רגע לכך שהרגע הזה נלקח מן הזמן השאול שעוד נותר לנו. ללא מודעות קשה מאוד זו, יהיה לחיינו מעט מאוד ערך עבורנו, אם בכלל.  

עד כאן הדברים פשוטים. אך הם אינם פשוטים כלל. הסיבה מדוע ישנה חוסר מודעות כה גורפת לעובדה שכל רגע של חיינו הוא על חשבון מה שנותר – היא סיבה אמוציונלית. המודעות הזו להתמעטותו של הזמן תוך כדי ועל ידי, החיים, אם באים אליה בגישה רגשית, גורמת לתסכול עמוק, רתיעה וסירוב להשלים עם זה. ועל כן אנו חיים בהדחקה עמוקה של עובדה ברורה זו. כך שבעיית חוסר המודעת לזה אינה בחוסר המודעות, אלא במפגש עם עובדה זו דרך רגשותינו. וזו הבעיה הגדולה והאתגר הגדול: לפגוש את האמיתות הקשות של חיינו עם התודעה ולא עם הרגשות. ומן הסתם כדי להגיע ליכולת לרסן את הרגשות ולפתח את התודעה ככלי פנימי שפוגש את המציאות – יש צורך בעבודה פנימית. וזה כבר סיפור אחר…

*

 

זו רשימה מתוך ספר בשם: "החיים, רשימות מן הגלות", (כחלק מחטיבה שמוקדשת לנושא הזמן) העומד לצאת לאור, בהוצאת ניסן בחודשים הקרובים.

*

גבריאל רעם, 21.11.13

 

על החיים מתוך גלות

הפירוש המילוני למילה גלות במילון אבן שושן היא נגזרת משרש ג.ל.ה. ומכילה כמה משמעויות:

1. עקירה מאלצת מארץ המולדת, יציאה מאונס לארץ זרה.

2. קהל הגולים המגורשים ממולדתם.

3. תפוצה, המקום שלשם גלו המגורשים ממולדתם.

4. שהות בארץ נוכרייה.

5. כנוי לחיי נדודים, סבל ומצוקה.

הפירוש המילוני למילה האנגלית exile במילון אוקספורד אינו שונה בהרבה:

Exile: State of being expelled or long absence from one’s native land.

אך באנציקלופדיה בריטניקה הפרשנות מעט אחרת:

Exile – prolonged absence from one's country imposed by vested authority as a punitive measure. Exile and banishment probably originated among early peoples as a means of punishment…

ההתייחסות לגולה בהגדרה זו אינה כאל תופעה חברתית אלא ענישה. עונש הגלות או הגליה, נתפס כעונש חמור בדרגה אחת בלבד מעונש המוות ובא להחליפו.

אחת הדוגמאות הבולטות להגליה כעונש מצויה במיתוס אודות אדיפוס שהגלה עצמו ממולדתו כעונש על כך שהרג את לאיוס אביו. ושכב עם אימו.

כללית המשמעות הרווחת היא שלילית, כשאנו שומעים על גלות, חיים בגלות- מיד אנו חושבים על תלישות, חוסר שייכות, להיות קורבנות לרדיפה ואף השמדה. מקום לא בטוח וזר, שעמו כמעט תמיד באה הכמיהה למקום שבו תהיה שייך. בית, מולדת.

אך למילה גלות אין רק משמעות אחת יחידה, המשמעות תינתן לה על ידי הגישה המנטלית של הניגש אל נושא הגלות.

 (כאמור, אמנם נהוג לחשוב על גלות כעל מונח המציין חווית סבל וניתוק אך) אולי מבחינה פסיכולוגית לפחות, גלות יכולה להיות שלב חשוב אם לא הכרחי במהלך הנפרדות ההתפתחותית של היחיד מסביבתו, מהלך שיכול לאפשר ליחיד ביטוי יצירתי של חוויה סובייקטיבית.

ומן הבחינה היצירתית – גלותו של היוצר או המחבר יכולה לאפשר לו ליצור. ואכן לא מעט סופרים ואנשי רוח יצרו וחיו בגלות. לעיתים מאונס כסופרים שנמלטו מן השלטון הנאצי ויצרו בגלות, או גלות מרצון כמו 'ג'ימס ג'ויס, הגולה האירי, שחי בפאריס, אך כתב על החיים בדאבלין. הבית שממנו ברח.

או הנרי מילר שיצר בפאריס, עשר שנים, הרחק ממולדתו אמריקה. ורק אחרי שגלה לצרפת הוא החל ליצור ולכתוב. הוא אמנם התייחס לגלות כחוויה מענישה. אך עם זאת האספקט השלילי של חווית הגלות והניכור, יכול להפטר רק בדרך אחת, על פי מילר, על ידי התבוננות פנימה, שיכולה להוביל להתגלות. וזאת היות והסביבה הטבעית בה גדל לא תאפשר לו תהליך טרנספורמטיבי.

גולה נוסף (ומתחום אחר לחלוטין) הוא הנביא יחזקאל בן בוזי הכהן. הנביא היחיד שניבא בגולה (בבל). הוא אולי הנביא עם הטקסטים והחזיונות המיסטיים ביותר: חזיון המרכבה, חזון העצמות היבשות. כך נפתח ספר יחזקאל: " א וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה עַל נְהַר כְּבָר נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים. ב בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ הִיא הַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לְגָלוּת הַמֶּלֶךְ יוֹיָכִין. ג הָיֹה הָיָה דְבַר יְהוָה אֶל יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים עַל נְהַר כְּבָר וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד יְהוָה.".

וכאן מתחיל תיאור מדהים ומפורט של מה שנקרא 'מעשה המרכבה" כפי שהוא מכונה במסורת היהודית. חזון המרכבה נחשב להתגלות המפורטת והציורית ביותר במקרא (אופנהיימר 2001; שנאן 1993). מידת ההשפעה של החזון על המסורת המיסטית היהודית והנוצרית מעידה אף היא על כך שחריגות זו בלטה מאז העת העתיקה (Kingsley 1992).

חוקר המקרא בנימין אופנהיימר (2001) נותן משקל רב למשמעות התיאולוגית של מעשה המרכבה. הוא טוען כי החזון נועד להודיע לעם הגולה כי אלוהים נמצא ומתגלה בכל מקום, גם מחוץ לארץ ישראל.

 (קשה לשער כיצד נתהווה חזון המרכבה מאחר ואין תקדים מקראי לחריגות האיקונוגראפית שלו).

ואני מוסיף לכך שההתגלות הייתה במיוחד בגלות. כי אין אח ורע להתגלות שכזו אצל נביאים מקומיים. כלומר יש כאן קשר ההדוק בין נבואה בגלות ובין דרגה מיסטית גבוהה ומפורטת של התגלות. (ועל כך בהמשך).

 (ועל זה אולי נאמר: "אין נביא בעירו".)

ואי אפשר לכתוב על גלות מבלי להתייחס לקשר בין יהודים לגלות.

עם ישראל גלה מארצו פעמים אחדות: גלות מצרים שממנה יצאו ביציאת מצרים, גלות אשור, גלות בבל והגלות האחרונה, הגלות שלאחר חורבן בית המקדש השני, גלות שנמשכה כ-2000 שנה וחשבו שהיא עומדת להסתיים עם הקמת מדינת ישראל. (רובם של היהודים עדיין חי בגולה).

חיי היהודים בגלויות השונות היו קשים מאד. העמים שבתוכם חיו ראו בהם נטע זר. הגלות הייתה רצופה ברדיפות, בהשפלה בגירושים בפרעות (פוגרומים) בהרג ששיאו היה בשואה.

אך בשבתו בגולה הצליח עם ישראל לבנות לעצמו חיים סביב תורתו. בגלות בבל בערים סורא ובפומבדיתא נוצר ונתגבש התלמוד הבבלי, שעיצב את אורחות החיים של היהודים לא רק בגולה זו אלא בכל הגלויות.

עם ישראל הצליח לשרוד גם ללא מולדת. אין ספק ש2000 שנות גלות ורדיפות יצרו אצלנו, היהודים (לפחות אצל הדתיים שבהם) כמיהה לארץ ממנה גורשו. השימוש במילה גולה הוא בדרך כלל שלילי. היהודי הגלותי מצויר בצבעים לא מחמיאים יחסית לאיך שהיה מצויר לפחות הצבר, או שרוליק של הקריקטוריסט: דוש.

ידועה האימרה של זאב ז'בוטינסקי: "יהודים, חסלו את הגלות – ולא, הגלות תחסל אתכם!"

ועם זאת, למעשה, הגלות היא המצב העיקרי של הקיום היהודי ברוב שנות ההיסטוריה שלו. והעם שרד.

למושג גלות ביהדות יש משמעות אדירה. המושג הזה מגדיר את המציאות היהודית, את ההישרדות היהודית. כאמור אנו רגילים לייחס לגלות של היהודים משמעות שלילית, אך לא רק. הישרדות הייתה הכוח המרכזי בחיי היהודים בגולה, ההישרדות לא יכלה להיות אלמלא כוח היצירה היהודי. ליצור מנגנון של קיום גמיש מאד, דינמי, שכולו תוצאה של יצירתיות חדשה בהתאם לנסיבות. אנחנו מקבלים בגולה יצירתיות עצומה שכל עוצמתה היא למען ההישרדות התקווה הרוחנית. – התקווה והחזון. כל עוצמת היצירתיות מופנית אל ההישרדות הרוחנית. התורה, שהיהודים הביאו איתם, הולכת ומתגבשת ומקבלת צורות שונות של ביטוי, בזרמים שונים השלובים זה בזה: זרם הלכתי-משפטי, זרם אמוני-מיסטי, זרם פילוסופי. כל הזרמים הללו צומחים ומתגבשים ומקבלים ביטוי יצירתי בעל עוצמה רבה, של כושר יצירה. היצירה היהודית, הן בתחום ההלכתי-משפטי, הן בתחום חכמת הסוד והן בתחום הפילוסופיה והמוסר, הייתה נתונה באותם מושגי היסוד של הקיום בגולה. הישרדות בגולה לא תתאפשר ללא יצירה גדולה בעלת משמעות וערך.

אך האנטישמיות והרדיפות ובמיוחד השואה לא הותירו ליהודים הרבה ברירה, בין אם מאהבת מרדכי או שנאת המן, לקראת אמצע המאה ועשרים יהודים החלו לחזור למה שהם ראו כמולדתם ההיסטורית. והיה גל גדול של רצון לסיים עם הגולה והגלות. .

הגישה הכללית לשיבה לכאן גרסה כי הגלות היא עונש והשיבה לציון היא מאורע היסטורי חיובי ומרומם. הגלות היא מצב לא בריא השיבה לארץ זו הבראה והחלמה.

זו אמנם הדעה השלטת, אך לא כולם חושבים כך, למשל נתן זך:

 "לפתע ובלא כל רתע/ גאתה בי משאלה פרי רוחי/ להיות שוב ליהודי גלותי./ כשעליתי ישראלה/ כך כנו אותי בני בלע/ שחלילה לא אשכח שזה לא מקומי/ כי שירים הרי כבר יש כאן לרב/ על ביצות, גבורים ומכאוב/ ואין לנו שום צל של צורך/ בעוד פייטן מלא רעד ומורך/. והנה חלפו להן השנים/ בלא זיקה לעיר ולשחקים,/ לא לליברמן ולא לביבי/ ורק משאלה אחת בליבי:/ מי יתנני להיות שוב/ יהודי גלותי/ שאין לו צורך לא בחרב ולא באש/ ובודאי לא בא לכאן/ להתייאש". נתן זך, מתוך "לא בחרב", הספר: "מן המקום שבו לא היינו אל המקום שבו לא נהיה".1913

 אך החזרה לארץ לא לוותה בשושנים. אלא בקוצים. השיבה לארץ מביאה עימה את הבעלות והשליטה על טריטוריה. שלפחות על חלק ממנה יש לנו מאבק עם הפלסטינאים.

ובעניין הטריטוריה – רוב, אם לא כל המלחמות שבעולם היו על נתח אדמה (טריטוריה) שמדינה אחת טענה על בעלות עליה ומדינה אחרת טענה אף היא לבעלות. פלישה זרה לטריטוריה הייתה בבחינת עילה למלחמה, ובדרך כלל זו הוכרעה בשדה הקרב.

טריטוריה מוגדרת כשטח השייך לאדם כלשהו, לבעל חיים, למדינה, לחברה וכו'…

בעלות על טריטוריה עשויה להקנות פריבילגיות וזכויות שונות. וישנה תיזה הגורסת שככל שהטריטוריה גדולה יותר כך ישנה יותר עוצמה לבעל הטריטוריה וגם אנרגיה רבה וחזקה יותר.

ז’אן גוֹטמן. בספרו: “משמעות הטריטוריה”' טוען כי “איש אינו יכול להבין מדינה, שהיא מוסד פוליטי, ללא הגדרתה המרחבית ־ הטריטוריה שלה.”

ובחזרה להקשר שלנו, אינך יכול לעבוד 2 אדונים, הטריטוריה והרוחניות.

לפי תיזה אחת אדם יכול להיות בשני שליש משלם בזמן נתון. או שני השליש הנמוכים או שני השליש הגבוהים (דרגת הביניים נותרת בשני המצבים). והבחירה בארץ ישראל היא בחירה בטריטוריה על פני הרוחניות.

האם זה מקרה שקין עובד האדמה רצח את הבל הנודד, רועה הצאן? (המילה הבל היא גם מילה נרדפת לרוח, רוחניות). כאן אנו גם מוצאים את הקשר בין בעלות על אדמה לבין אלימות ושפיכות דמים.

הקומפלקס והאובססיה הטריטוריאלית קיימת לא רק לגבי שטחי אדמה של מדינה זו או אחרת. זה קיים מאוד בחניה, שהוא שטח טריטוריאלי ששני בני אדם רוצים אותו ואז הדרך לאלימות קצרה רוב סכסוכי השכנים הם סביב טריטוריה מסוימת ששני שכנים רואים כשייכת אליהם. והכביש הוא טריטוריה לכל דבר ושם האלימות הנפיצה נמצאת כל הזמן על סף התפוצצות, כי מקיימת שם פלישה מתמדת של כלי רכב אחד לאזור הטריטוריאלי של האחר.

ישנו גן ניגוד בין בעלות טריטוריאלית לבין הכנסת אורחים. הבדואים הם מכניסי אורחים ממדרגה ראשונה. אם הלך נודד מתארח באוהלם הארעי ועושה מעשה נפשע, אסור להם לפגוע בו אלא אם כן התרחק מרחק שלושה ימים. אולי יש קשר בין חוסר הקירקוע למקום מסויים ובין אי האלימות והיחס האישי והחם לזר, לאחר.

וכך ניתן להגיד שהיכנעות לשלטון הטריטוריה היא התגרשות מן הממד הרוחני ולהיפך, מיקוד ומרכז כובד ברוחניות מגרשת את האדם מעבדות ושיעבוד טריטוריאליים.

ומה שזה אומר, בחלוקה גסה לרוחניות וטריטוריאליות, שהאדם הטריטוריאלי מנותק במידה רבה מן העולם הרוחני, בה במידה שהאדם הרוחני מנותק מן העולם הטריטוריאלי. ולהיות מנותק מטריטוריה אומר: להיות בגלות.

ולהיות בגלות זה להתגעגע.

הגעגוע הזה הוא לב ליבה של הרוחניות. נועדנו לנדוד ולכמוה לרוחניות.

פעם הילידים בכל מקום היו מלקטים, נודדים למקום שם יש מזון, כמו הציפורים. הם גרו במשכני ארעי שניתן לפרקם בזמן קצר ולחזור לנדודים. הדבר הקבוע היחידי בחייהם היה הנדודים.

השיר הבא מוסר משהו מהתחושה של הדרך והנדודים.

זה קורה

 מילים: שמוליק קראוס

"זה קורה

 שהדרך מתמשכת

 זה קורה

 יש ללכת, ללכת.

 

שום דבר לא ידוע

 לא שנה, לא שבוע

 יש לנוע, לנוע

 ולחשוב שהייתי יכול

 לחזור על הכל

 אבל בן אדם

 זה קורה.

 

זה קרה

 שהדרך התמשכה לי

 זה קרה

 לא ידעתי איך זה בא לי.

 

שום דבר לא ידוע

 לא שנה, לא שבוע

 יש לנוע לנוע

 ולחשוב שהייתי יכול

 לחזור על הכל

 אבל בן אדם

 זה קרה.

 

זה יקרה

 ואולי בסוף הדרך

 שנראה,

כי הדרך מתמשכת.

 

שום דבר לא ידוע

 לא שנה, לא שבוע

 יש לנוע, לנוע

 ולחשוב שהייתי יכול

 לחזור על הכל

 אבל בן אדם

 זה יקרה".

החוסר במקום של קבע יוצר געגוע (או למקום של קבע בפאזה הנמוכה או להשראה רוחנית בפאזה הגבוהה) וגעגוע הוא פתח הלידה של הרוחניות הרליגיוזית והמיסטית, שהיא בכל מקום ובאף מקום (תלוי במצב התודעה וההוויה של המחפש). וחיפוש, ומכאן נדודים ומסע, הם המצב הטבעי למחפש אחר האמת, אחר השכינה. אולי זה מה שגורם לצעירים רבים לנדוד אחרי הצבא, מתוך ידיעה פנימית עלומה שעוד מעט הם ממשכנים את חייהם לשלושים שנה בעבור בית של קבע, והם רוצים לנדוד ולחפש את הנסתר והבלתי מושג לפני שהם מתקבעים.

כפי שמוזכר בשירו של קראוס – הנודד האמיתי מצוי במסע, מסע אל בית שמעולם לא יגיע אליו כמו בשירו של קאוופיס: איתקה..

איתקה

 מאת: קונסטנדינוס קוואפיס

"כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה

 שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד

 מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.

אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים

 אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל.

לְעוֹלָם לֹא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ

 כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה

 מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.

לֹא תִּתָּקֵל בַּלַּסְטְרִיגוֹנִים וּבַקִּיקְלוֹפִּים

 וְלֹא בְּפּוֹסֵידוֹן הַזּוֹעֵם, אֶלָּא אִם כֵּן

 תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ.

 

שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד.

כִּי בִּבְקָרִים רַבִּים שֶׁל קַיִץ תִּכָּנֵס

 בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה רַבָּה כָּל כָּךְ

 אֶל נְמֵלִים שֶׁלֹּא רָאִיתָ מֵעוֹלָם.

בְּתַחֲנוֹת-מִסְחָר פֵינִיקִיּוֹת תַּעֲגֹן

 תִּקְנֶה סְחוֹרוֹת מְשֻׁבָּחוֹת לָרֹב,

פְּנִינִים וְאַלְמֻגִּים, עִנְבָּר וְהָבְנֶה,

וּמִינִים שׁוֹנִים שֶׁל בְּשָׂמִים טוֹבִים

 כְּכָל שֶׁרַק תִּמְצָא בְּשָׂמִים טוֹבִים.

עָלֶיךָ לְבַקֵּר בְּהַרְבֵּה עָרֵי מִצְרַיִם

 לִלְמֹד, לִלְמֹד מֵאֵלֶּה הַיּוֹדְעִים.

 

וְכָל הַזְּמַן חֲשֹׁב עַל אִיתָקָה

 כִּי יִעוּדְךָ הוּא לְהַגִּיעַ שָׁמָּה.

אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲךָ

 מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת.

שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן

 עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ.

אַל תְּצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ עשֶׁר.

 

אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה

 אִלְמָלֵא הִיא לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.

יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת.

 

וְהָיָה כִּי תִּמְצָאֶנָּה עֲנִיָּה – לֹא רִמְּתָה אוֹתְךָ אִיתָקָה.

וְכַאֲשֶׁר תָּשׁוּב, וְאַתָּה חָכָם, רַב-נִסָּיוֹן,

תּוּכַל אָז לְהָבִין מַה הֵן אִיתָקוֹת אֵלֶּה".

 [1911]

 [מיוונית: יורם ברונובסקי]

בסופו של המסע הוא נוכח שהעיקר לא הייתה ההגעה לאיתקה ואפילו לא איתקה, אלא הדרך אליה. עם זאת המסע שלנו איננו אופקי, אל נתח האדמה שמצוי לפנינו, שאליו נתקדם בקו לינארי. המסע הרוחני הוא מסע אנכי, שבו האדם נודד כדי שהשכינה תשרה עליו, והיא יכולה לעשות זאת כל עוד הוא מצוי בחיפוש, וכל ישותו מצויה בתנוחה של געגוע אליה.

המצרים הקדמונים, אך הקדומים, אלה של תרבות מופלאה ומתקדמת לפני שהתחילו להתנוון, ראו עצמם כגולים ממלכת השמש, הם תיעבו את המקום הזה, הם ראו בו את העולם התחתון. הם ראו עצמם כלא שייכים לכאן, נשלטים על ידי חוקי המקום, חוקי החומר. כל הגישה שלהם לחיים הייתה תהליך של הכנה והתקדשות קראת חזרה לביתם ממנו גלו. כל רעיון החניטה והממיפקציה התכוון לסייע להם לחזור חזרה לממלכת השמש (לתפיסתם). ומתוך הגעגועים הללו הם יצרו תרבות מתקדמת, נאורה ומופלאה. עליה יש לנו כיום מושג אמתי מועט ומסולף.

מעניין, בהקשר זה של המצרים הקדמונים שאין שום ציור של מצרי בו רואים אדם מחייך, (לא רואים שיניים בכלל) יש בפניהם סוג של תוגה של אדם שלא מרגיש שייך.

 (בגרסה האזוטרית ישנה סברה האומרת כי את הידע המדהים שהיה להם אודות הקיום האנושי ומה שאפשר לעשות עימו הם הצפינו בחפיסת קלפים, בן 21 קלפים שהיוו מפתחות לידע נסתר, באמצעות סימבולים, צבעים ומספרים. וכדי להבין אותם צריך להבין את השפה).

וחזרה לקשר בין נדידה ורוחניות; המיקום של גלות בהקשר של חווית התפתחות עצמית יכול להקנות לה משמעות של חוויה משחררת, חוויה של התגלות. אפשרות זו מתבססת לפחות כנקודת המוצא שלה בשפה העברית בעובדה ברת-האימות שמדובר בשתי מילים, צמד ניגודים לכאורה, הצומחים מאותו שורש ג.ל.ה, גלות למול התגלות.

המושג גלות קשור לחברה או אדם הרחוקים ממולדת. ואילו המושג התגלות מתייחס לפנימיותו של האדם בהקשר של שכינה או השראה רוחנית.

וכך, קיים יחס דואלי לגלות. כעונש או כהזדמנות. דואליות וקונפליקט. בין שמיים וארץ. נאמנות לאחד מהם מביאה איתה נטישה של האחר. הארץ משמעה ארציות, גשמיות, חומריות, מלחמות, צבא וכו'. השמיים משמעם רוחניות/שכינה שאי אפשר לקבע למקום מסוים וצריך לנדוד כל הזמן כדי לעקוב אחריה ולייחל למפגש זמני עימה.

אך אנו, בני האדם בכלל והישראלים בפרט, בחרנו (בגדול) בקרקע, בטריטוריה ובכך נטשנו את הנדודים ועימם את הגעגוע והכמיהה לנצחי ולנסתר.

מזמן שהתחלנו לעבוד את אל הטריטוריה – האל הרוחני או יותר נכון הצד הנקבי שלו, השכינה, הפכו לבלתי מושגים.

כאמור, מצבו של האדם בעולם – ארעי ודווקא הארעיות עשויה להוות דירבון להשגת השכינה שהיא טרנסדנטלית ונצחית ועשויה להוות משקל נגד לארעיות הקיום האנושי והאישי.

ואם זה כך אז גם ההפך הוא הנכון, דהיינו, השאיפה להשתייך למקום הזה ולראות עצמך כדייר של קבע, לתקוע כאן יתד לפתח שורשי חומר, שייכות וקביעות – היא אנטי רוחנית כי היא ממליכה את הקיבוע לקרקע על פני נדודים וחיפוש אחר קשר עם הרוח/שכינה.

עם זאת, אפשר להבין את השאיפה לקיבוע, למקום של קבע. הנדודים חושפים את האדם לבלתי ידוע, והבלתי ידוע מביא עמו חרדה. כך שהחיבור עם טריטוריה ספציפית וההזדהות עמה הם מעין נוגדן לחרדה. אך אם נפרדנו מן החרדה אזי גם נפרדנו מן השכינה. אי אפשר להיות בטוח ומוגן וגם לכמוה ולכסוף לרוחניות. כך שהנדידה והגלות מביאים אמנם חרדה אך זו בלתי נפרדת מן האפשרות לחיבור אל השכינה, שמעדיפה את חסר הבית והנודד מאשר בעל הטריטוריה.

אין דבר פחות מקובע למקום מסוים מאשר הרוח, היא בכל מקום ובאף מקום, וזאת במידה והאדם העדיף על פניה את ההשתקעות של קבע בנגלה ובקיים מאשר להקדיש חייו לגעגועים וחיפוש (אחר הנסתר). והנסתר והנצחי מצוי בשינוי מתמיד, פעם פה ופעם לא פה, כך שאין תחליף לחיפוש אחריו, למסע נדודים.

האם זה מקרה שתנועת החסידות המדהימה פרצה בגולה ודעכה בארץ?

האם זה מקרה שספר הזוהר המופלא (וספרי קבלה אחרים) נכתבו בגולה, (בספרד, ר' משה דה ליאון במאה ה13) ואילו כאן רוב היחס לקבלה ולזוהר הפך המוני ומסחרי?

אי אפשר לקבע רוחניות למקום מסוים, זו סתירה מהותית לגבי עצם הרוחניות. האם זה מקרה שכל ההתרחשויות בספר הזוהר הן בדרכים ובנדודים ואין איזכור אחד לבית מדרש שהוא מקום קבוע, ומסוים שם מתכנסים?

הנה כמה משפטים על כך מספרה המצוין של ד"ר מלילה הלנר אשד: "ונהר יוצא מעדן, על שפת החוויה המיסטית בזוהר". (הוצאת עלמא ועם עובד), פרק ב': "מקום התרחשותה של החוויה המיסטית":

 "תורת הזוהר היא בעיקר בחינת 'בלכתך בדרך', וראיה לדבר שאף לא סיפור אחד מסיפורי הזוהר הגדולים מתרחש בבית המדרש או בבית הכנסת".

עמ' 139

…"'בית המדרש, המהווה את 'החזית הדינמית' של תרבות התנאים, נעלם מן הזוהר, אין הוא נזכר בו ולו פעם אחת"…

שם.

…"מהן המשמעויות האפשריות לבחירה רדיקלית זו של מחברי הזוהר לעצב את סיפוריהם בדרכים ולהינתק ממוסדות הלימוד?".

עמ' 141

…"החוכמה האנושית וחוכמת האל בזוהר עזבו את המקומם בבית המדרש ויצאו לדרכים. ביציאה זו מבתי המדרש ומן המוסדות המובנים של הקהילה יש משום חיקוי והיענות למצב האלוהות בעולם".

עמ' 143

…"לשכינה אין עוד בית פיזי בעולם, היא אינה עוד מטרוניתא הדרה בארמון הדור ואף לא בבית המדרש או בבית הכנסת שהיו משכנה, וזאת כנראה משום שדבר האל החי אינו נוכח בהם עוד"…

שם,

 "…השכינה נעה בדרכים, ועל כן היא מוצאת מקום לשכון באנשים המהלכים בדרכים כמותה. הדרך ולבבות האנשים הם מעתה המשכן והמרכבה של השכינה.

עמ' 144

…"חבורת הזוהר משוטטת בדרכים ומצאת שם, בתנועה ובחוסר ההיאחזות – את הדיבור האלוהי החי והנוכח. בהליכתם בדרך מממשים בני החבורה את הזדהותם העמוקה עם אמם ואהובתם, השכינה, המצויה כמותם בדרכים".

שם,

…"עמדה זו של חבורת הזוהר כמי שסועדת ותומכת את השכינה על ידי היציאה אליה לדרכים, וכמי שבידיה מצוי מפתח לתיקון גלותה, עולה מן הזוהר עצמו…"

עמ' 145

…"היציאה לדרכים כדי להיות עם השכינה נתפסה גם כהזמנה לחיקוי בהתנהגות קהילת המקובלים בצפת, במאה ה16…"

…"היציאה אל הדרכים ואל הטבע נהגה גם בחבורת האר"י אוף במנהגי היציאה לקראת השכינה שבטקסי קבלת שבת שחידשו מקובלי צפת."…

שם

…"בעלי הקבלה, רשב"י ע"ה וחבריו, שהיו עוסקים בחכמת הקבלה, נודדים ממקום למקום ומגורשים מבתיהם, להיותם מרכבה למלכות בסוד גלותה. ועל ידי נדנוד וגירוש זה, היו זוכים לה והיא הייתה שורה עליהם".

שם.

…"היציאה לדרך, והחיפוש אחר ההפתעות והחידושים שאותם מזמנת פתיחותה וחוסר קביעותה, הם מעין מצב ופרוגרמה של העולם הזוהרי. הדרך ותורתה הן הסמל הגדול לחיפוש אחר דבר התורה החדש-העתיק, אחר המשאלה הגדולה למצוא דרכי לימוד שיפתחו אורחות בתורה ויפתחו את לבבות הלומדים למפגש חדש ומפתיע בין התורה לחיים, כדי לגלות איך שוכנת האלוהות בשניהם".

עמ' 146

ולאחר העיסוק בגלות ובנדודים הפיסיים, ישנה גם גלות נוספת; הגלות הנפשית. אדם גר בארצו, שוכן בביתו וחש שם בגלות. אדם כזה הוא אאוטסיידר. וקשה להגיד איזו גלות יותר קשה. ולמעשה חלק נכבד מן היוצרים ואנשי הרוח חשו כך בארצם ובביתם. וזה היה חלק מן הדירבון שלהם ליצירה או לרוחניות. ולא רק יוצרים ואנשי רוח, גם מדענים מבריקים ופורצי דרך, משל אלברט איינשטיין.

 "לאמיתו של דבר אני 'נוסע בודד' ומעולם לא הייתי שייך בלב שלי לארצי, לביתי, לחבריי ואפילו למשפחתי הקרובה על כן שכנו בי מאז ומעולם תחושת הריחוק והצורך בבדידות".

ומי שנותן לגלות הנפשית הזאת ביטוי פואטי יפה הוא ריימונד קארבר:

 "קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות – הוא בעצם ממקום אחר והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת. אדם כזה נולד לתוך גיהינום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה הגיהינום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוב ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר, את המקום שלו. פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר. או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך – רגע שמשנה את חייו, משום שבבת אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו. וגם, כמובן, באותו הרגע הוא גם מבין שהוא חי בגיהינום".

מתוך: ריימונד קארבר, שירים, תרגם עוזי וייל

*

 "אמנים גדולים לעולם לא שייכים לקבוצה ולקהילה שאליה הם מדברים. ודווקא ממד הריחוק הזה מרשה להם לראות את הדברים . זה נכון גם לאלתרמן בשעתו – דווקא הזרות הזאת יוצרת את השייכות".

פרופ' אריאל הירשפלד. מוסף שבעה ימים. 25.10.13

 *

לסיכום:

בניגוד לדעה הרווחת ולאיך שחונכנו: נאמנות טריטוריאלית (פטריוטיות) עד כדי מוכנות למות בקרב על שטח טריטוריאלי שעמך טוען לבעלות עליו – יש עמה חסרונות. או חסרון אחד בולט. בראיה של רמה אחרת דווקא הניתוק מן הטריטוריה והחשיפה לנדודים ולחיים של גולה (בין אם פנימית או חיצונית, בין אם פיסית או נפשית) היא מעין דרכון לממלכת הרוח, שאותה לא ניתן לקבע למקום מסוים. ועצם הקיבוע למקום מסוים, לא מאפשר את ההתחדשות. כי הרוח מתחדשת כל הזמן ובכל פעם היא תופיע במקום אחר ועל הנודד לנדוד בעקבותיה. חוסר הביטחון הקיומי והחרדה מפני הבאות אינן נוגדות רוחניות, אלא מהוות מעין תנאי הכרחי, או הצד הנמוך, של החיבור עם השכינה.

 ***

עד כאן על גלות. זהו הפרק הפותח בספרי החדש שאמור לצאת לאור בעוד כחודשיים שלושה. והוא נקרא: "החיים, רשימות מן הגלות". וייצא לאור בהוצאת ניסן

אודות האתר

האתר מרכז יצירות, מסות (מעט שירים) וכתבי הגות – של גבריאל רעם.

המסות עוסקות בנושאים אנושיים קלאסיים: בדידות, מאבקי כוח, השאיפה לאושר, חוסר השתלבות חברתית, אהבה, מין, משברים אישיים, יחסים, הנפש, המוות, אמנות, האמת. ועוד. כמעט כל הכתבים באתר זה הם פרי יצירתו של גבריאל רעם. המקיים גם קבוצה למודעות אישית ופיתוח התודעה. המבוססת על כתבים באתר זה ובאתר "דרך התודעה".

לפרטים: gabyraam@netvision.net.il

 

פחד מוות…

" אין דרך טובה יותר לתהות על קנקנו של אדם, מאשר לקבל מושג אודות יחסו, או אי יחסו, למוות".

ג.ב.י.

 

חלק א':

ראיתי אתמול 26.5.13 סרט דוקו של סלי סלמה: 'כולנו נידונים" בערוץ הראשון. הסרט עוסק ביחסם של אנשים שונים לסוגית המוות שלהם.

ומה שמעניין זה שכולם ניסו או להמעיט, או לבטל את – מורא המוות. כל אחד בדרכו ניסה לתאר כיצד אפשר לחיות עם זה, או להתעלם. איך אפשר להתעלם, או במלים אחרות: לא לחשוב על זה? אני כל הזמן חושב על זה, זה כמעט כול הזמן איתי. ואי אפשר להתרגל לזה, בשום אופן, זה נורא מידי. זה עומד נגד כל רגע של חיים והופך אותו לנטול משמעות ואבסורדי. והרי איזו משמעות יכולה להיות לכל מה שקורה לנו עכשיו אם עוד כמה שנים לא נהיה? בחיינו אנו מתגאים בהבדל בינינו לבין בהמות (אנו רוצחים ואוכלים אותם כאילו הם לא כמונו) והנה כותב קהלת: " כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם–כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל. ג,כ הַכֹּל הוֹלֵךְ, אֶל-מָקוֹם אֶחָד; הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר, וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר". קהלת ג,יט

אנו מנסים להאריך חיינו, מצטערים על ההולכים צעירים, ושמחים על מי בקרובינו שהלך לעולמו 'שבע ימים ושנים' – אך כל זה מתגמד לחלוטין מול עניין המוות וכותב על זה שוב, קהלת "וְאִלּוּ חָיָה, אֶלֶף שָׁנִים פַּעֲמַיִם, וְטוֹבָה, לֹא רָאָה–הֲלֹא אֶל-מָקוֹם אֶחָד, הַכֹּל הוֹלֵךְ" : ו,ו

אי אפשר לעולם להתרגל לרעיון המוות. ואלה שמנסים, בדרך כלשהי, לשכנע שאפשר להתרגל לזה מדחיקים ומרדדים את המשמעות האיומה של המוות. המוות שישיג את כולנו – סותר הכול ושם דבר לא יכול לנחם אל להפחית אפילו באלפית הגרם, את הפלצות, האימה והייאוש ביחס למוות. בעוד שנים מספר נהפוך לאבק, ואז כאילו מעולם לא היינו. כפי שנכתב בקהלת: "אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים, וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה".  א11 

"כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם-הַכְּסִיל, לְעוֹלָם: בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים, הַכֹּל נִשְׁכָּח, וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם, עִם-הַכְּסִיל"

"כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים, שֶׁיָּמֻתוּ; וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה, וְאֵין-עוֹד לָהֶם שָׂכָר–כִּי נִשְׁכַּח, זִכְרָם. ט,ה גַּם אַהֲבָתָם גַּם-שִׂנְאָתָם גַּם-קִנְאָתָם, כְּבָר אָבָדָה; וְחֵלֶק אֵין-לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם, בְּכֹל אֲשֶׁר-נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶש"ׁ. ט,ו

וזו הטרגדיה הגדולה של חיינו, שמיום ליום נהיית מוחשית יותר ועל כן נוראה וקשה יותר. אך יש האומרים: "איני מפחד למות, אני רק לא רוצה להיפרד מהחיים ומהקרובים לי". או: "איני פוחד מן המוות, אני פוחד מן הסבל". או: "אני רוצה למות מות נשיקה". כול אלה מגמדים את הנוראות הבלתי נתפסת של המוות עצמו. משכנעים עצמם שאם ישכנעו עצמם שזה לא כה נורא (כי ישנם דברים נוראים ממנו), אכן כך יהיה. ולא היא. זה נורא. ואין שום אפשרות שזה יהיה אחרת. ועם שנכתבו דברים אלה, כדאי לקרא את חלק ב'…

חלק ב':

ועתה צלילה למרווחים הקוונטיים של הנושא. ולמה הכוונה? ובכן, אם נגיד לאדם: יש לך בחירה, בין מוות לבין דמנציה מוחלטת, ובין מוות ולבין חוסר הכרה. דהיינו, אתה יכול לחיות לנצח אך רק בתנאי שתהיה באחד משני המצבים הללו: דמנציה מוחלטת (וכמובן מטופל על ידי מטפל צמוד 24/7) או חוסר הכרה מוחלט (מונשם על ידי מכונה). איך יצביעו רוב בני האדם? דילמה קשה? ובכן לא קשה לשער, חלקם יגידו שאין הבדל בין כל אחד מן המצבים הללו ובין מוות ואז מן הסתם חלקם (אולי החלק הלא קטן) יבחר במוות על פני שתי האופציות הראשונות. ואולי חלק (אני  משער חלק יחסית קטן) יבחר בדמנציה מוחלטת או חוסר הכרה מוחלט (שניהם ללא יכולת שינוי) יחד עם חיי נצח.

וכאן עולה סוגיה מעניינת: גם אלה שיגידו שהם מעדיפים למות במקום דמנציה וחוסר הכרה וגם אלה שגידו שאין הבדל בין מוות לבין דמנציה וחוסר הכרה – שני קהלים אלה מביאים למסקנה מעניינת: זה לא איבוד החיים ממנו אנו מפחדים או שונאים (שהרי אם אין הבדל, לגבי רוב האנשים, בין מוות לבין חוסר הכרה ודמנציה מוחלטת) אז הבעיה עבור רוב בני האדם אינה חיים או לא חיים (מוות) – אלא: הכרה או חוסר הכרה. (כי גם בדמנציה וגם בחוסר הכרה, בשניהם לאדם אין הכרה, באחת היא כבויה בשנייה היא לא מתפקדת).

ואם אכן זו הסוגיה: הכרה וחוסר הכרה (או תודעה או חוסר תודעה) – זה מציף סוגיה נוספת: אם כל העניין אינו חיים או מוות, אלא מוות או חוסר תודעה והכרה עצמית – אז אם כך איך אפשר להסביר את מצב התודעה הירוד עד מחוק של האדם הממוצע, שבא לביטוי בשלל של פרקטיקות תודעתיות/פסיכולוגיות כגון: הדחקה, הכחשה, הפחתת דיסונאנס אמוציונאלי, התעלמות, השלכה (ומעניין שכול אלה באים ליישום ולביטוי המלא ביותר ביחסינו למוות, בעיקר: הדחקה, הכשה והתעלמות) – כל אלה הינם מפחיתי מודעות אם לא מעלימי תודעה. וכאן מגיעה המסקנה השלישית – בעצם אין לנו מה לחשוש מדמנציה מוחלטת או חוסר הכרה לנצח – שהרי חיינו אלה אינם כה רחוקים מזה כפי שזה נתפס בדרך כלל; אלה הם חיים מכאניים, חיים על פי טייס אוטומטי (תגובות על פי התניה מראש ולא על פי שיקול דעת לגופו של עניין וזמן), חיים חסרי מודעות עצמית. רוב בני האדם מנותקים מהרגשות שלהם (שבשל כך מושלים בהם) ולא ממש יודעים מה חי בהם ומדוע הם פועלים ומגיבים כך ולא אחרת. (הם כמובן יתנו סיבות ומניעים טכניים, אבל ברוב המקרים לא יהיו מסוגלים לתת מניעים מהותיים אמיתיים).

ואם אכן נתבונן ללא משוא פנים אל תוך החיים הפנימיים של אנשים המקיפים אותנו – עלינו להודות שמודעות עצמית ותודעה ערה וחסרת פניות חוץ מן האמת והיא לבדה – כמעט שלא קיימת שם.

ואם זה כך (או כמעט כך) אז אין הבדל גדול במיוחד, מהותי וחד משמעי בין מצב תודעתי זה ובין הדמנציה וחוסר ההכרה שחלק נכבד מן האוכלוסייה רואה כשווה מבחינת הנוראות שלו לנוראות המוות.

 

——–

גבריאל רעם, 27.5.13