ארכיון תגית: לחיות

האוקסימורון של לחיות עם הגבולות.

מאד ומתמיד ניסה האדם להבין את קיומו דרך מושגים, ערכים ומונחים הלקוחים מן החיים ומן העולם. אך קשה להבין משהו מתוך משהו, להבין דבר מתוך חלקים ופרטים שבאותו הדבר. אין דרך להבין שולחן דרך הברגים ורכיבי העץ שבו. רק כשרואים את השולחן מבחוץ, כיחידה בפני עצמה, ניתן לקבל עליה מושג. ואין דרך לתפוס את קיום השולחן אם לא רואים היכן הוא מתחיל והיכן הוא נגמר, לשון אחר: גבולות השולחן, קיום נתפס בשלמותו רק דרך הגבולות שלו; רק המגבלות של משהו מאפיינות אותו, מגדירות אותו, תופסות את קיומו.

אין יחידה אוטונומית ללא גבולות. הגבולות הן שמעניקות את המשמעות לאוטונומיה. ובלי אוטונומיה – שום דבר לא יכול להתקיים ולצמוח. הגבולות מגדירים את הישות ורק בתוכם היא קיימת. כשאין גבול בין תחום לתחום – קיים טשטוש, הכול אותו הדבר. רק בדלנות מביאה לגיבוש זהות.

הגבולות מקבילים לקווי המתאר וקווי המתאר המשרטטים את דמותו יוצרים סימבול ורק דרך הסימבול ניתן לתפוס את המהות שלו. ומדוע דרך הסימבול בלבד? כי טבעה של מהות שהיא עלומה, אין דרך למהות לתקשר את עצמה שלא בדרך מטפורית, והמטאפורה היא שפת הסימבול. וככל שהמהות עמוקה כך היא נסתרת, וככל שנסתרת כך היא זקוקה לדרך הנהרה סימבולית-אנלוגית, בעולם של תופעות ותדמיות. וזאת להבדיל מעולם של סיבות ונביעות.

הפיגורטיביות של זאב שונה מזו של ארנב, קווי המתאר הגדולים והזוויתיים של הזאב וקווי המתאר הקטנים והמעוגלים של הארנב מתארים מהות שונה בתכלית.

אז מהות ואונטולוגיה מצד אחד, ופיגורטיביות וסימבוליקה מצד שני – קשורות בקשר קומוניקטיבי סמוי. שהופך לגלוי רק אם למתבונן יש את הקוד והצופן שהופך את הפיגורטיביות לסימבול ואז המהות יכולה להיות מפוצחת.

הקוד מאפשר תפיסה של צורה בדרך של תרגומה למטאפורה ותרגום המטאפורה למשמעות. בקיצור: המהות 'מתכתבת' עם העולם החיצוני דרך תרגום של תוכן לצורה.

כל ניסיון להבין משהו ללא גישה סימבולית מוביל להבנה חסרת מהות.

למשל הבנת האדם את עצמו, כאן אנו מגיעים לתחום שפת הגוף, ניתן להבין אדם על סמך עברו ומילותיו, אך ההבנה העמוקה והאותנטית ביותר תהיה על סמך התבוננות במתאר גופו: מוצק או נפול, רפוס מוחזק, נוקשה או רך, מזדקר או מובלע, מטושטש או בולט. זקוף או שפוף. במילה אחת: יציבה. אין דבר שמוביל יותר להבנת תפיסת העצמי של האדם מאשר התבוננות פרשנית בקווי המתאר של גופו. פרטים נוספים בספר: "משמעותן של תנוחות הגוף" – http://tinyurl.com/39ow65 (הספר אזל, ואינו מצוי בחנוית הספרים).

ובמאמר: "להבין את הגוף" – http://isether.com/ips/mod/cat/?7624/

ומהבנת האדם היחיד דרך גופו, להבנת חיי אדם בכללותם; ובכן גבולות חיי אדם מצויים בלידתו ובמותו. אין אדם שחייו לא מאופיינים בשני גבולות אלו. ולאור מה שנכתב עד כה, אין דרך להבין חיי אדם, כאדם, ללא הבנה של לידתו ומותו. למעשה שני גבולות אלו קשורים זה בזה; כל שמת היה חייב להיוולד ומה שנולד חייב למות. רק מה שלא נולד לא יכול למות, כל נקודת התחלה חייבת נקודת סוף, רק דבר שאין לו התחלה אין לו סוף. רק דבר שלא מתחיל יכול לא להיגמר. אך כל ימינו אנו מנסים להבין את חיינו על ידי מה שקיים ומתרחש בהם (מרגע הלידה ועד המיתה), תוך התעלמות משני הגבולות הללו.

ועל שני הגבולות הגלויים נוסף גבול שלישי, סמוי. אם השניים הקודמים חיצוניים – הוא פנימי. והוא זה המקשר ביניהם. והכוונה לגבול הזמן. אם השניים הקודמים מאופיינים בהתרחשות חד פעמית ודרמטית, הרי הוא חרישי ואיטי מאוד. ואף פעם לא נותר באותו נפח, כל הזמן משתנה; הוא קו שמשתרע בין גבול הלידה לגבול המוות; קרוב לגבול הלידה הוא מרובה וקרוב לגבול המוות הוא מועט.

ואלה שלושת גבולות החיים: לידה, מוות והזמן. וחיים שמנסים להבינם שלא על סמך ודרך גבולות אלו – יוצרים הבנה שטחית, מוגבלת וסימפטומאטית.

וההתעלמות מהם אינה תמימה ונובעת מבערות, או מחמת חוסר חשיבותן כמו מן הדיסונאנס האמוציונאלי שההודאה במרכזיותן בחיינו – תיצור.

לרוב איננו מודעים כלל לגבולות אלו. באשר לגבול הלידה – איננו מקדישים מחשבה לכך שפעם לא היינו ומה היה איתנו לפני שהיינו ואיך זה שמכלום הפכנו למשהו חי ומודע. אנו מקבלים זאת כעובדה, שמחים עליה ומתפנים לעסוק בדבר עצמו, בחיים. ומה לגבי גבול הזמן? ובכן כשפוגשים אדם שלא ראינוהו זמן מה והזמן פעל עליו – אנו נדהמים, לא ציפינו לזה. כאילו הזמן אינו גבול פנימי ממשי שמבדיל בין האדם שהיה לאדם שיהיה. וגבול המוות זוכה לאותו יחס כמו של אדם שחי מעל צומת סואנת וכעבור כמה זמן כבר אינו שומע את הרעש. אנו פוגשים מוות ויותר ויותר ככל שעובר הזמן, אבל מרוב שזה קורה – בתודעה של האדם זה כבר לא קורה. הנעדר הכי לא קיים זה נעדר שקיומו הפך עבורנו לשקוף.

ואם לגבול הראשון איננו מקדישים מחשבה. הרי שמן השניים האחרים אפשר להגיד שאנו פשוט מתעלמים. וההתעלמות הזו מן הגבולות של חיינו הופכת אותם לאמורפיים; מצבור אמורפי של אירועים. תחושות, מעשים – ללא פרשנות, ללא משמעות, ללא ליבה.

כך חיינו ללא התייחסות לגבולות.

הידיעה והמודעות והמתמדת בדבר הזמניות והסופיות של הקיום האישי חייבת לשנות גישתנו לגבי ערכו. שהרי עבור הצמא אין ערכם של מים שכל הזמן מצויים דומה למים שעומדים להיגמר. וכך יורד ערכם של חיינו ביחס ישיר להתעלמות מהתכלותם וסופיותם. כלומר המחיר של הפחתת הדיסונאנס האמוציונאלי לגבי המוות וההזדקנות מוקנה במחיר באנליזציה וסתמיות של הקיום האישי והאנושי.

בהתחלה המודעות להתכלות ולסופיות יכולים ליצור ניהיליזם וייאוש. אך התייחסות לרעיון רק יכולה להקנות לחיים הללו סוג של ערכיות נואשת, שכל כך חסרה בקיום הזחוח והמובן מאליו שהחיים מתנקזים עליו בהעדר המודעות לגבולות הללו.

ואין די בעצם המודעות עצמה. המודעות הראשונית חייבת לעבור תהליך של מאמץ מודע להסתגל ולהתמודד, אחרת לא תגיע המודעות הבשלה והבוגרת שתקנה לחיים את הערך האמיתי שלהם.

וכך אנו מקבלים שלוש גישות לרעיון הגבולות (בעיקר אלה של הזמן והמוות):

א.הגישה הרווחת: התעלמות.

ב. הגישה הפחות רווחת: מודעות ויאויש.

ג. הגישה הרווחת עוד פחות: מודעות והתמודדות.

הגישה הראשונה פחדנית, השנייה אמיצה ואינפנטילית והשלישית אמיצה ובוגרת.

אין אפשרות לתודעה לתפוס את חוסר היותה. מדובר כאן על אוקסימורון, על שני קטבים שסותרים זה את זה, ולכאורה אינם יכולים לחיות יחד: ברמת ההתעלמות (א.) השוררת מתעלמים מקוטב אחד (ההעלמות החידלון) ומתייחסים רק לשני (ישנות החיים), ברמה שמעל (ב.) (מודעות ראשונית) – מתייחסים לשני הקטבים ביחד, אבל אין יכולת להכיל את שניהם, עומס הטעינה של שניהם גדול מיכולת התודעה להכיל אותם ואז מתחוללת קריסה. פסיכולוגית או תודעתית, או שניהם גם יחד. ורק ברמה השלישית (ג.) קיימת היכולת לאכלס את שניהם, את הישנות והאינות בכפיפה אחת. מיזוג הקטבים של היש והאין יצור טעינה חשמלית אדירה. שתטען את המערכת בכוח חיים. וזה הפרדוקס; חיים שאינם כוללים בתוכם את היפוכם מאבדים מכוחם. רק תזה שכוללת בתוכה את האנטיתזה – הופכת חזקה משניהם ביחד. התיזה (חיים) דוחה את האנטיתזה (מוות), ורק בכוח תודעה מפותחת, ניתן להכיל את שני הניגודים, ושילוב סינרגטי של ניגודים יוצר חיים. למשל הזירעון של הזכר והביצית של הנקבה. ואין שילוב יותר קוטבי, ועל כן יותר עוצמתי, מן השילוב של היש והאין. החיים והמוות. שילוב שרק יכול לשכון בתודעתו הערה של אדם.

האתגר התודעתי של חיים שעומדים להסתיים הוא, לתפוס ולקבל עובדה זו. עבור התודעה הרגילה אין זה אפשרי לתפוס את אפשרות חוסר היותה. ברמת התפיסה שלא עברה עבודה עצמית ועיבוד – זה מקביל לחתול של שרדינגר מתיאורית הקוונטים, הוא יכול להיות בחדר בו זמנית, גם במצב חי וגם במצב מת. http://tinyurl.com/8vu2e

או לתפוס שכסא בחדר יכול להיות בו וגם לא להיות בו בעת ובעונה אחת.

בפיזיקה הרגילה הוא יכול להיות בחדר רק חי או מת, בפיזיקת הקוואנטים הוא יכול להיות גם זה וגם זה באותו הזמן. אין אפשרות לחיות את החיים במלואם ללא הכלה של פרדוקסים. ביטול הקוטב שתורם לפרדוכס אמנם מפחית את הדיסונאנס האמוציונאלי אבל מביא לתפיסה דלה, מכווצת וחסרת מעוף של המציאות ולכוח חיים דל וחסר עוצמה פנימית.

אין ספק שתפיסה פרדוכסלית של החיים האישיים הינה האתגר הגדול ביותר העומד בפני אדם חי, לתפוס את הזמניות והשבריריות של היותו ואת הנצחיות והמוצקות של חוסר היותו. הפרופורציה בין פרק הזמן שאדם חי לבין פרק הזמן שבו אינו חי הוא כמו בין אפס לנצח. שני אלה קשים ביותר, ואולי הקשה מכל זה לתפוס, להבין ולהפנים שכל דקה של היותי מקרבת אותי לקראת חוסר היותי הוודאי. כנר שעצם בעירתו מכלה את החלב, וכשכלה החלב יפסיק הנר להיות.

תודעה רגילה מתפרקת מן המשפטים הללו, אך אם התודעה לא עוברת מסלול שבשלב כלשהו היא הופכת למסוגלת לעכל את המשפטים הללו, אזי החיים הללו ממילא לא עברו לשלב שבו הם יכולים באמת להיות. והופכים למעין קו חשמל ריק מחשמל. או צינור מים ריק ממים, או עורק ריק מדם. וחשמל, מים ודם, הם הרמה הבאה של קו מתח, צינור השקיה ועורק בגוף. רק משהו שעבר את שלב הדו קוטביות יכול להגיע לרמה הבאה. והרמה הבאה של החיים עוברת דרך התמודדות עם אי היותם.

אם יצליח אדם להכיל בתודעתו את 2 הקטבים בעת ובעונה אחת: קיומו וחוסר קיומו, יקרו לו שני דברים, ברמת הרגש הוא יחיה מעכשיו ואילך עם עצב קיומי תהומי וענק. אך מה שיאפשר לו לחיות עם זה היא המהפכה שתתרחש בתודעתו לגבי אי היותו הוודאי; כל רגע מחייו יהיה עוצמתי, מחשמל וחד משמעי. לא עוד שייט בערפל סתמי שבו האדם עולה ויורד בהתאם לשיאי ההנאה ותהומות הסבל של חייו.

כל ישות מורכבת משני הפכים, פלוס ומינוס, ורק כשהם מתאחדים הישות קיימת. והמקום היחיד שבו הפכים קוטביים של רמה או קיום יכולים להתאחד זו התודעה. אך לשם כך התודעה צריכה להיות פתוחה ורחבה, מסוגלת להכיל את שניהם מבלי להתפרק. ואין שני קטבים יותר הופכיים מאשר הקטבים של היותנו וחוסר היותנו. היש והאין. הישנות וההיעדרות. הנוכחות והריקות. והם כה הופכיים וקוטביים עד שההכלה של שלהם בתודעה רגילה יכולה לגרום לה להתנפץ. מעין קצר חשמלי.

ככל ששני הקטבים הופכיים יותר, כך מחשמלת יותר תהא הנוכחות של הישות ששניהם מרכיבים על ידי היותם.

אנו חיים כאילו:

א. כאילו תמיד היינו (הגבול הראשון, גבול הלידה).

ב. כאילו היותנו לא הולכת ובלה, הולכת ונשחקת, הולכת וכלה (הגבול השני, גבול הזמן).

ג. כאילו תמיד נהיה (הגבול השלישי, גבול המוות).

הכחשת שלוש הגבולות הללו לא מבטלת אותן כמובן, אלא מטשטשת את המגבלות והתיחומים, ובעיקר את האנטיתזה לקיום, חוסר היותו.

וכאן אנו מקבלים את שלושת רמות העוצמה:

א. העוצמה הרבה ביותר -נוצרת במפגש שבין האין ליש, כמו בין החלל של יקיר שהלך לעולמו לבין נוכחותו בנשמתנו.

ב. עוצמה פחותה ודלה יותר – קיימת במפגש בין שתי ישויות שרוצות להתאחד מעבר לגבול תוחם, כמו באהבה שממוחש על ידי חיבוק בין שני אוהבים, רוצים להתאחד, ונעצרים בגבולות הגוף שיותר טעינה שטוענת את עצמה עם שיאים ושפל.

ג. העוצמה הפחותה ביותר – תהיה קיימת במפגשה בין שתי נוכחויות שאין גבול ביניהן, ואז אין עוצמה, רק ההקלה של הנמסות של האחד לתוך השני.

עוצמה היא תמיד תוצר של פרדוקס שלא מוותרים לו. ומנסים להגשימו דרכו ולמרותו.

הניגוד וההנגדה יוצרים את הטעינה.

לחיות רק עם החיים ולגרש את המודעות למוות יוצר בסופו של דבר חיים שטחיים וחסרי עומק ועוצמה פנימית.

מוות הוא אמנם זה שיחסל את החיים, אך הוא גם זה שיכול לטעון אותם באינטנסיביות ועוצמה חיונית. במידה ומטמיעים אותו בתודעה.

היכולת להכיל את הקטבים בין ישנות לאינות, בין קיום לבין התכלותו, יכולה להביא לכך שהאדם יחיה בטוטליות ונואשות של אחד שאין לו מה להפסיד, מה שעושה אותו חופשי, פראי ומסוכן.

גבריאל רעם, 23.3.2008

 

החיים והזדמנויות שלא ישובו.

"כשאני מסתכל אחורנית הכל נראה לי החמצה. לא החמצה בדברים שלא היו אלא החמצה בדברים שהיו. כל מה שקרה הוא החמצה מעצם היותו, ומזה שהוא איננו עוד. זה לא עניין פרטי שלי. זה עניין שהחיים עצמם הם כמו חלום. חולפים, לא נשארו כמו שהיו, יש מוות בתוך החיים עצמם".
פנחס שדה, מתוך ראיון עם בילי מוסקונה לרמן, את, 1992
*

הכל נע. כה לאט, כה בשקט; צמיחה, קמילה – שניהם כה שקטים, עד
שכמעט אינם מתרחשים כלל.
בני השישים של היום הוזים את עברם אך נראים כל כך בני שישים,
כאילו מעולם לא היו בני ארבעים, רק לפני עשרים שנה…
ובני העשרים של היום כאילו לא יהיו לעולם בני ארבעים, בעוד
עשרים שנה בלבד.
הזיכרון שוקק חיים ומה שיקרה כה מעורפל… ועדיין אותן
עשרים שנה מוליכות לאחור כפי שהן מוליכות קדימה. ויום אחד אתה
שם, ויום אחד אתה כבר לא, כאילו מעולם לא היית…
דבר אינו כשהיה ואינו כפי שיהיה: כדור הארץ, הירח, כוח הרצון,
הכוונות שלנו – הכל נתון לשינוי, צומח או נובל, גובר או נחלש,
מתעצם או נמוג.
הישן נע החוצה, החדש נע פנימה. ההצגה נראית אותה הצגה, רק
השחקנים התחלפו, ממלאים את אותם תפקידים.
ההשתנות האיטית משטה בנו; אנו ארנבים האצים קדימה – רק כדי
לגלות בסופה של הדרך כי הצב האיטי של הזמן הקדים אותנו. הנה
אנו בני שישים לפני שהספקנו )למרות המהירות הרבה שבה אנו
שועטים דרך חיינו( להיות בני עשרים.
יש כאב בהסתכלות לאחור; שהרי רק לעיתים רחוקות חיים אנו את
הרגע במלואו; בדרך כלל, אנו רק נוגסים ממנו קלות ואצים הלאה,
מותירים מאחורינו את הרגע שאך לא מכבר היה ההווה שלנו –
מבויש, גולמי, לא ממוצה, לא מנוצל. אבוד לעד.
ואז חולפות להן עשרים שנה…
אנו מסתכלים לאחור והרוח הבלתי ממומשת של הרגע שחלף בוכה מתוך
ארון הזכוכית של עברנו: הצילו, אס. או. אס.
אך הזמן עבר ולא ישוב עוד. וזה כואב.
התקוות הגדולות של פעם רמוסות עתה תחת סלעי המציאות, פזורות
בגולת היומיום, הממשיכה בחייה מיום ליום, אינה מעיפה מבט לעבר
הקהילות הקטנות של חלומות שכוחים.
אך אותם חלומות, אותן תקוות, אותם נצנוצים צעירים של פעם – הם
יותר אנחנו מאשר אי פעם נהיה.
האתמול הוא אהבתנו הגדולה באמת. המחר הוא פילגש שמפתה עושה
עיניים, רומזת, מגרה ובעיקר מבטיחה.
אך העתיד אף פעם לא מקיים, העבר תמיד מכזיב.
וככל שיש יותר עתיד אנו יותר מגורים, יותר משתוקקים ויותר
מפנטזים. וככל שיש יותר עבר אנו יותר מאוהבים. אהבה נואשת, אל
מה שיכול וצריך היה להיות – אנחנו.
*


"כל מה שלא סבלת ולא גאלת עד תום – יחזור אליך"
הרמן הסה

 

 

מה הם החיים?


"אמנות החיים היא לא להאיר את החשכה אלא לפתח ראיית לילה".

ג. רעם 14.4.2004

**

מהם החיים?

עבורנו הם חותמת פלדה שהטבענו בריקמת היקום שבו מצאנו עצמנו.

עובדה בלתי ניתנת לערעור: הנה באנו, הנה אנו קיימים שרירים וזהו.

חיינו הם עובדה והכל בחיינו עובדה. עובדה: המפגש עם ההוא היחסים עם ההיא וההורים שלנו. כך זה קרה וזה יציב וחקוק כמו השמש, הים העשב.

נולדנו להישאר, להיות. הנעורים הם מבוא קצר שמיד יחלוף ויפנה מקומו לעיקר והזיקנה היא חלום רע שאף פעם לא יתרחש.

אותנו לא ימחו, גם לא את החוקים והתובנות והשפה ודרך החיים שלנו. לא סתם חותמת של פלדה, אלא של אש – צרבנו בבשר היקום.

אנחנו כאן וזהו זה,העולם יצטרך לקבל אותנו. לפני שבאנו אנשים כנראה לא ממש היו, אך אנו זה דבר אחר, אנו באנו להישאר. אנחנו שונים, אנחנו חכמים, אנחנו יודעים, אנחנו לא נוותר. חיינו הם עובדה שרירה שתישאר למרות הכל.

ואם עוד לא מצאנו את הסוד איך בכל זאת להישאר, אז אנו בדרך לגילויו, את מקומנו, על כל פנים לא נפנה, באנו להיות.

לא לחינם בנינו את כל שבנינו; ערים ורכבים, מטוסים, עיתונים וספרים ואוניברסיטאות וממשלות – רק כדי לנזוז הצידה ולהפסיק להיות? מה פתאום.


או. קיי. עד כאן, עכשיו הגיע הזמן לחזור למציאות, לא למציאות שתוארה בשורות הקודמות, אלא למציאות כמות שהיא. ובכן במציאות הזו אין מקום לוודאות המטופשת של חוקינו ותובנותינו וממשלינו. תובנות שמעניקות את התחושה כאילו בעזרתן נצליח לגרום לחיינו להתייצב ולהתגשם במלא נוכחותם, תמיד ולעולם.

כאילו עלינו לא תחול התזוזה האיטית הזו של הזמן, לנו נדמה שאנו שולחים מדי יום שורשים יותר עמוקים לקרקע כמה שיותר עמוקה, כך שיציבותינו נעשית כל הזמן תמידית וקיימת יותר ויותר.

אך תזוזת הזמן היא לא רק איטית, אלא גם ערמומית, היא נותנת לנו תחושה שאנחנו נותרים במקום, רק מסביב הכל משתנה. ולמה הכוונה? ובכן נראה לנו כי אנו עכשיו כמו פעם כמו שהיינו ילדים, ורק העולם אינו כשהיה והוא משתנה כל הזמן. למשל ביקור בשכונת ילדותנו מפגיש אותנו עם המגרש בו שכן בית הספר הישן ובמקומות הוקם בית דירות גבוהה. אנו עדיין אולם ילדים בדיק שהלכנו לאותו בית ספר, רק שהעולם אותו הכרנו כילדים אינו אותו עולם. ולא היא, העולם נותר כשהיה (למעט שינויים קוסמטיים, דוגמאת הריסת בניינים או משטרים ובניית אחרים במקומם)- ורק אנו הם אלה שמשתנים שינוי איטי; הולכים וצונחים,הולכים ונמוגים, הולכים ודהים, הולכים וזזים הצידה – נעשים פחות ופחות רלוונטיים.


אז מהם החיים?

הם ההפך ממכתב צופן שלמדנו לכתוב בילדותינו; לכתוב במיץ לימון על דף חלק ואז מקרבים אותו לללהבת נר ולאט לאט מופיע הכתב, חלש בהתחלה ונעשה יותר ויותר חזק ככל שהדף מתחמם. וזו תחושתינו לגבי חיינו; ככל שאנו מתבגרים, הנייר הולך ומתחמים וכתב חיינו הולך ונעשה יותר ברור, יותר חזק – עובדה שרירה ובלתי מחיקה.

אך החיים הם לא כאלה, הם כתב הולך ודהה. בתחילת החיים הוא נראה מוצק, וברור ואז הולך ודהה, הולך ונעשה רועד וילא יציב, מעוות קצת זהה עד שהוא הולך ונמחלק, הולך ונמחק, לקראת העלמות, לקראת דף חלק, כאילו לא נכתב עליו דבר. אולי כמה כתמי דיו, שומן של סנדוויץ': תמונות, קרובי משפחה וזהו.

ובשלב זה של הכתב ההולך ודהה, קורה דבר מוזר, דווקא הכתב של פעם, בהיותו חזק וברור – מושך אליו עתה את כל תשומת הלב והוא הופך להיות במרכז תחושת הוודאות של המציאות. החיים של עכשיו נתפסים עתה מונוטוניים ודלים ואילו החיים שהיו אז, התחלה לקראת זינוק – הופכים עתה בראייה הרטרואקטיבית, לממשות בהתגלמותה, לחותמת הפלדה האולטימטיבית.

וכך מהתל בנו הזמן, מראה לנו בתחילה שהממשות היא עכשיו ותהיה עוד יותר אחר כך, כל זאת רק רק כדי לגלות מאוחר יותר שמה שהיה פעם הוא הממשי ואילו חיינו מוטים ונוסעים לקראת טשטוש ומחיקה.


אז מהם החיים?

מסע לקראת העלמם.

מסה על היווצרות היש המתורגם כל יום לכלום.

בית חרושת שבו חומרי הגלם של הממשות מעובדים למןצרי הבל, סתם וכלום.

נייר המציאות פוגש את העפרון החיים, רק כדי להמחק במחק הזמן האימתנית.

אלה הם החיים.

 


 

עבודה פנימית, חלק ב': חוק הקלקולים

 


                                                                                             קלף מס. 16 בטארו, קלף המגדל המתמוטט


הערה:

מאמר זה הנו המאמר השני בסידרה שנקראת: "עבודה פנימית", המאמר הראשון נקרא: "עבודה פנימית, התמודדות עם משברים".

 


הקדמה:
המשפט המפורסם ביותר של חוק מרפי, אומר: "אם משהו יכול להתקלקל, הוא יתקלקל". ואפשר להוסיף בשולי האימרה, שאין דבר שלא יכול להתקלקל, ואם יש סיכוי שהוא יתקלקל, הוא יתקלקל.

על חוק מרפי:

http://tinyurl.com/eh8od

http://www.pitgam.net/Murphy/

http://www.murphys-laws.com/murphy/murphy-laws.html

אנו מתמצאים בקלקולים מכאניים, טכניים, איננו מודעים לקלקולים ביחסי אנוש ובמסלול חיינו כיחידים. ושם הם שגרת יומנו. למען האמת אנו חיים מקלקול לקלקול.


חלק א': מהו קלקול?
בדרך כלל לא נראה לנו שאנו חיים חיינו ממשבר למשבר. אך המשבר הוא נקודה ברצף, המתנהל באופן סכמטי כך:

שלב א': קילקול, משהו מתקלקל.

שלב ב': קושי. תחושת משבר.

שלב ג': המשבר חודר פנימה.

במאמר "עבודה פנימית חלק א', התמודדות עם משברים" – – סקרתי את שקורה בין שלב ב' לשלב ג'; איך זרע המשבר הופך למשבר של ממש. במאמר זה אעסוק במה שמקדים את שלב א' ואת המעבר משלב א' לשלב ב'.

המעבר משלב ב' לג' הוא החלק הגלוי בתהליך המשברי, ואילו היווצרות שלב א' והמעבר משלב א' לב' – הוא החלק הסמוי, שמוביל ויוצר את הגלוי.

המעבר משלב ב' לג' הוא השלב היותר פשוט והפחות ראשוני בנושא של התגלגלות המשברים בחיינו. המעבר בשלב זה אינו מסובך והתובנה לגביו, כפי שהיא מופיעה במאמר: "עבודה פנימית, התמודדות עם משברים" – הינה טריוויאלית וכמעט מובנת מאליה. מה שנאמר שם שמשבר נפשי הוא פחות תוצר של גורם חיצוני ויותר תוצר של חוסר במערכות הגנה.

במאמר הקודם עסקתי במה קורה בתחום חייו הפנימיים של הפרט, לאחר הקלקול – כאן, ברצוני לפתוח את הדינמיקה שמביאה את הקלקול הזה בכלל מן הכוח אל הפועל.

במאמר הקודם גם נסקרה המכאניקה של מה שגלוי בשדה המשברים האישיים. בחלק זה תיסקר הדינמיקה של מה שסמוי. ומה שסמוי, או נסתר – הוא הוא שמעצב ומכייר את הנגלה. (בשעה שהנגלה לוקח לעצמו את הקרדיט על התוצאה הסופית).


אבל ראשית, מהו קלקול? קלקול הוא משהו לא טוב שמצליח לקלקל (באורח לא צפוי בדרך כלל) אוירה, מצב רוח, יחסים וכו',

המשותף לכל הקלקולים הנ"ל הוא שלאחר שנוצר הקלקול האוירה נעשית עכורה, הרגשות קשים. הכל נראה שבור, עגום ולא מלבב.

ובכן, משהו מתקלקל, מתישהו. כאמור, קלקול אינו משהו שקורה אחת לכמה זמן. קלקולים מתרחשים לעיתים מזומנות, יותר קרובות משנדמה לנו. לא תמיד אנו מזהים מיד שזהו קלקול, בתחילה זה מציג עצמו רק כמשהו שלא עולה יפה. רק לאחר שדברים מתגלגלים הלאה, אנו נוכחים שאכן מדובר בקלקול של ממש.

ומתי הקלקול מגיע? ובכן לקלקולים יש עיתוי משל עצמם. זה קורה דווקא ברגע הכי פחות מתאים. משהו מתקלקל דווקא כשדברים מתחילים להסתדר. דווקא אז הקלקול מחכה מעבר לפינה. דווקא כשנדמה שקלקולי העבר מתחילים להתאחות.

דברים מסתדרים ומתאחים לאט לאט, אך קלקולים מתרחשים בבת אחת, לפתע, ללא הכנה מוקדמת. תמיד בהפתעה, תמיד נוצר שוק.

יש כאן מעין תבנית שחוזרת על עצמה; כשהדברים נראים כמסתדרים סוף סוף, מגיע הקלקול.

יש כאן סוד קשה לפיצוח.

לנו נראה כי היווצרות הקילקול (שלב א') – מיקרית, סוג של תאונה. והשורש שלה נעוץ בעולם הטכני. אך עולם הקלקולים אינו שרירותי כפי שזה נתפס. יש מאחוריו מעין חוק, חוק הקילקולים.

כולנו מכירים חוקים מכאניים, פיסיקליים. כגון חוק שימור האנרגיה (אנרגיה אי אפשר להשמיד, היא רק משנה צורה). חוק הכבידה (חפץ, ימשך לגוף בעל מסה גדולה משלו, במהירות שהיא פועל יוצא של הפרשי הפוטנציאל בין שתי המסות) וכו' וכו'. אך איננו מכירים חוקים שקשורים ושולטים על העולם הדינמי של הנפש, ההוויה האנושית ויחסי אנוש.

קשה להסכים שיש כאן חוקיות, היא לא מופיעה כחוקיות, אלא כמקריות.

(כדי להבחין שהמקריות אינה מקריות כלל, אלא ששולטים עליה חוקים נסתרים, יש צורך בנקודת מבט גבוהה יותר, שממנה ניתן לראות את הפרישה הרחבה שבתוכה ניתן להבחין בתבנית של החוק).

וגם אם מוכנים, כללית, לקבל שישנה חוקיות, קשה להבין אותה; למשל, יושבים במכונית, צוחקים, או סוף סוף מדברים לעומק. עד שלפתע קורה משהו קטן. זה יכול להיות מיכל דלק שלא שמנו לב שהוא ריק, או שיחת טלפון שמגלה לנו משהו שהאדם החביב והתומך שיושב לידנו במכונית אמר עלינו אמש.

ביקשנו בקשה ממישהו שראינו בו אדם תומך ואוהד – והוא ענה לנו בחדות.

קבענו פגישה שמאוד ציפינו לה, והיא התבטלה ברגע האחרון.

אנו פוגשים סוף כל סוף את כל ידידינו הטובים בבת אחת, (עד אז פגשנו אותם לחוד), והנה הפגישה של כולם ביחד הופכת לקטסטרופה.

איך יש כאן חוקיות? היכן כאן החוקיות?

ובכן, קיימים בחיינו כמה חוקים נסתרים. ובגלל שהם נסתרים, או לא מודעים, הם יכולים לשלוט, דרך העובדה שהם נעלמים מאיתנו. וככל שהם נסתרים ועלומים יותר, כך גם קשה להבחין בהם.

כדי להבין את חוק הקלקולים, יש לדעת כי הוא מציית לשני חוקי משנה ולגורם פסיכולוגי-אישיותי אחד. החוק האחד, חוק הסטטוס קוו, והחוק השני, חוק התיזה והאנטיתיזה. והמשתנה הפסיכולוגי-אישיותי-גנטי – הוא תכונת עדינות הנפש, או האאוטסיידריות.

שלושת אלו מצייתים לחוק העל, חוק מרפי ועובדים ופועלים על פי חוק הפרדוכסים.

ועתה לחוק הראשון: חוק הסטטוס קוו.


חלק ב' חוק הסטטוס קוו:
חוק הסטטוס קוו, אומר שכל תנועה שואפת בסופו של דבר לחזור לאקוויליבריום. וככל שהתנועה מגיעה לקצה קיצוני יותר, תבוא תנועה הפוכה לכיוון ההפוך, וזאת מתוך כוונה להחזירה בסופו של דבר, אל הסטטוס קוו.

כלומר, ברגע שאדם נמצא בשיא מסויים, הוא יפגוש בתנועה הפוכה שתבוא לקלקל את השיא.

עכשיו, צריך להבין את עניין השיא, חיי אדם מורכבים מעליות וירידות במצבי הרוח, ואלה מתרחשים כתגובה למה שנתפס עבורנו כארוע שלילי מבחינת מדד האושר האישי שלנו. ככל שהארוע מקרין עבורנו עליה במדד האושר האישי שלנו(מחמאה, הצלחה בתחום מסוים, זמן מוצלח שבילינו עם אדם קרוב), כך יעלה מפלס מצב הרוח שלנו. ואילו ככל שהארוע מקרין עבורנו ירידה במדד האושר האישי שלנו, (מעמדנו בחברה, הצלחה בעבודה, יחסים אישיים עם אדם קרוב, וכו'), כך יספוג מצב הרוח שלנו מכה, ואנו נחווה ירידה במפלס האושר האישי.

עד כאן זה ברור, וכל אדם יודע זאת. אז היכן חוק הקילקולים נכנס לתמונה? ובכן, תוך כדי העליות והירידות הללו במה שנתפס עבורנו כמפלס האושר האישי שלנו, נוצר מעין ממוצע, שהוא באמצע, בין שיא האושר ובין מפח רוח מלא. וברגע שיש חריגה מקו האמצע הזה, יבוא משהו ויחזיר אותנו לקצה השני, וזאת כדי לחזור לקו האמצע. כל תנועה שואפת לחזור לסטיביליות, למנוחה. וככל שהתנועה קיצונית יותר, כך השאיפה לחזור לאמצע, תהיה חזקה באותה המידה. וכאן חוק מרפי מקבל חיזוק; קו האמצע לא מצוי באמצע, הוא מצוי הרבה למטה מן האמצע.

ישנה קורלציה בין קו אמצע ובין מרכז כובד. קו אמצע יציב נותן לאדם מרכז כובד ממנו הוא יכול לפעול, אליו לחזור וממנו לצאת. וככל שמרכז הכובד נמוך יותר, כך האדם יציב יותר. מרכז הכובד נמצא בנקודה הכי נמוכה, זו שממנה לא ניתן ליפול עוד. מרכז הכובד אינו מצוי בנקודת האמצע שבין שיא לשפל, אלא יותר קרוב לשפל, וזה מה שנותן לנו יציבות. ככל שמרכז הכובד נמוך יותר, כך האדם יציב יותר. ובטבע יש שאיפה ליציבות.

וכאן אפשר להבין את העוצמה הגדולה של חוק הקלקולים. כי אם האדם יחרוג כלפי מטה, זה לא יהווה בעיה מבחינה היציבות שלו, כי מרכז הכובד יהיה נמוך יותר. ומרכז כובד נמוך – זה טוב. ועל כן שום דבר לא יבוא לערער את זה, אך אם הוא יחרוג כלפי מעלה, אז יבואו כוחות להחזיר אותו למרכז כובד נמוך, שהוא יציב יותר.

וזה חוק הקלקולים; ברגע שאדם חורג כלפי מעלה מסטטוס קוו מסויים, מבחינת מפלס האושר האישי שלו, יבוא משהו נגדי להחזיר אותו לכיוון ההפוך, אך לא בעוצמה שווה לחריגה כלפי מעלה, בעוצמה רבה יותר, כדי להביא את האדם לא לאמצע, אלא למרכז הכובד הנמוך ביותר.

זה עובד כמו מטוטלת. אבל מטוטלת שבה כוח התנועה מן השיא כלפי השפל תהא חזקה יותר מאשר התנועה בכיוון ההפוך. כלומר זו מטוטלת שאין בה שיוויון בין הקצוות. בין הקצה של השג לזה של המפלה. הכוח של המטוטלת לנוע מהשג למפלה, יהיה גדול יותר מאשר התנועה מן המפלה להשג.

ולהפך, התנועה ממפלה להשיג, לא תהא תנועה של מטוטלת, אלא תנועה איטית, הדרגתית, של שלב אחר שלב, ובכל פעם צריך לעצור ולבסס את ההשג. אך התנועה מהשג למפלה מתרחשת בבת אחת, זו קריסה. והיא נעה ביחס ישיר למרחק של ההשג ממרכז הכובד הנמוך. ככל שהמרחק של ההשג ממרכז הכובד הנמוך יהיה גדול יותר, כך התנועה בחזרה למרכז הכובד הנמוך – תהיה בעלת תנופה רבה יותר.

אבל צריך להבין, תגובת הנגד של המטוטלת להשג, או להגעה לשיא, רק מאשרת שהגענו לשיא.

קל לראות בקושי או במפלה, הפרכה של השיא, או שהשיא לא היה ממשי מלכתחילה, אך זו ראיה חד קוטבית. כי היא רואה רק צד אחד: או השג או מפלה. ראיה דו קוטבית רואה את שניהם כעובדים ביחד. ראיה דו קוטבית יוצרת הבנה, שדווקא כשמתרבות המפלות והנפילות, סימן שהגענו לשיאים חדשים, בהם לא היינו קודם. והנפילות רק מאשרות את העובדה שיש כאן השג. איך תידע שיש לך הישג? לפי תגובת נגד חזקה של קלקול, או נפילה.

אך, האדם ברמת תודעה נמוכה, לא רואה שני קטבים, הוא תמיד רואה קוטב אחד (כי הוא לא רואה את מה שקורה מנקודת המבט של הרמה שמעל, אלא מנקודת המבט של הקוטב של של הקושי' הוא לכוד באותה הרמה בה זה מתרחש, ואז הוא רואה רק קוטב אחד). וראיית הנפילה והקלקול מבלי לקחת בחשבון שזו אך תגובת נגד לשיא, יוצרת אצל האדם משוכנעות, כי ההשג לא היה השג של ממש, שהרי עובדה היא שההשג לא הצליח למנוע את הקלקול. זו כמובן ראיה חד צדדית, לא שלמה ולא נכונה של כל העניין. זה כמו שאדם יחוש כאבי שרירים לאחר ריצה למרחק שאינו רגיל בו, ויבין על פי כיווצי השרירים, שאין הוא מוכשר לריצות כלל.

 

 

חלק ג': חוק התיזה והאנטיתיזה

:
חוק התיזה והאנטיזה עובד יחד עם חוק הסטטוס קוו, כדי ליצור את חוק הקלקולים.

חוק הסטטוס קוו עובד באופן דינמי, ואילו חוק התיזה והאנטתיזה – באופן מכאני.

וההבדל ביניהם נעוץ בכך שחוק הסטטוס קוו אומר שכוחו של הקלקול תמיד יהיה גדול יותר מכוח ההשג או השיא. ואילו חוק האנטיתיזה אומר כי כוח האנטיתיזה תמיד יהיה שקול לכוח התיזה (אלא אם כן הוא צוברת כוח מחמת ספק עצמי של האדם אליו מופנית האנטיתיזה, ואז כוחה עולה על כוח התיזה, אבל על כך, בהמשך).

וחוק האנטיזה אומר, כי ככל שהתיזה יותר תיזה, יותר טהורה, כך תתבשל מחוצה לה האנטיתזה העכורה שתבוא להפיל אותה.

הבה ונבדוק יותר מקרוב חוק זה,. ובכן, לכל תיזה ישנה אנטתיזה. והאנטיתיזה מצטברת סביב התיזה, כלומר אם אדם בונה תיזה מסויימת, זה רק עניין של זמן עד שהאנטיתיזה תגיע. והאנטיתיזה היא כל דבר ששולל את התיזה. אין תיזה ללא אנטיתזה. היא מצטברת מחוץ לגבולות התיזה כפי שצל נוצר מאחורי אדם שמקבל אור מכיוון כלשהו. אין האחד בלי השני. כשיש זרם חשמלי, נוצר סביבו שדה אלקטרומגנטי.

האנטיתזה נמשכת לתזה. היא תמיד תימשך אליה, כדי לקלקלה.

ככל שהתזה יותר תזה (יותר איכותית, יותר משמעותית, יותר חשובה), כך תגדל ותתעצם האנטיתזה ותיצמד אליה.

וכאן יכולה להישאל השאלה: האם גם ההיפך יכול לקרות? דהיינו, האם גם התזה תימשך לאנטיתזה באותה העוצמה?

הלוואי… כי אז חוק מרפי לא היה שולט.

התזה מתרחקת מן האנטיתזה, היא רוצה רק לשרוד. אך האנטיתזה רודפת אחריה.

האנטיתזה נוצרת על ידי התזה, אין לה קיום כשלעצמה, רק כצל של התזה.

דוגמאות: זוג מאוהב מגיע לחתונתם המפוארת והנה מריבה מפוארת לא פחות פורצת ממש כמה דקות לפני החופה.

או סופר עובד 15 שנה על יצירת חייו, היא יוצאת לאור וקוצרת שבחים רבים, ובדיוק יומיים לפני שמכריזים עליו כעל זוכה בפרס ספרותי יוקרתי, נודע לו כי הוא חולה במחלה ממארת.

וצריך להבין; אם היצירה אינה ייחודית, אם אהבת הזוג הנישא אינה אדירה, גם האנטיתזה לא תהא מרשימה או קטסטרופלית במיוחד. גודל התזה – כגודל האנטיתזה. כפי שהצל שווה בגודלו לגודל הגוף שחוסם את האור.

ככל שהתזה משמעותית יותר – כך תהא האנטיתזה הרסנית ובלתי צפויה.

ואי אפשר להימלט מהאנטיתזה, כפי שלא ניתן לברוח או להינתק מהצל של עצמך.

ומה קורה כשהאנטיתזה פוגשת את התזה? ובכן, היא תתקוף את התזה כמובן. אבל היות וכוחה שווה לכוח התזה, היא לא תצליח למוטט אותה, אלא אם כן נתקיים בתזה תנאי אחד, והוא: סדקים במעטה ההגנה. כלומר, האנטתיזה תצליח לחדור לתזה רק בתנאי שיש בתזה איזה חרך, סדק, שבר – דרכם תצליח לחדור פנימה. והסדקים הם: פקפוק, חוסר אמון עצמי, האשמה עצמית, דימוי עצמי נמוך, הטלת ספק עצמית וכו'. כל אלה הנם סדקים בתזה. הסדקים עצמם לא פוררו את התזה, גם לא החלישו אותה, אך הם מאפשרים לאנטיתזה נקודות חדירה. ולאחר שהיא הצליחה לחדור פנימה, היא מרעילה את המערכת מבפנים.


כך זה:

בחיי נישואין מוצלחים;

בקריירה מופלאה;

בכישרון נדיר;

בדימוי עצמי, או הערכה עצמית גבוהה.

בעוצמה רוחנית;

ככל שאלה גדלים ומתעצמים, כך מתעצם ותופח הצל.

וכשהצל תוקף, והמערכת סדוקה, וחסרת מערכות הגנה נאותות – ראה את המאמר הקודם: http://www.ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=3_37

– המערכת מתפוררת וקורסת . ולאחר שזה קורה, אף אחד לא מבין איך זה קרה? הרי הכול נראה כה מבטיח ומוצק. אך אף אחד לא ראה אצל גיבורי התזה את צל האנטיתזה התופח. וגיבורי התזה עצמם לא חשו את תולעי הפקפוק העצמי חופרים בפנים, כמו בתוך שולחן חדש מעץ אורן משובח, חופרים וחופרים.

ואז בשעת קבלת פנים הכי מפוארת, כשכל המאכלים המשובחים מונחים על השולחן – והתזה נוצצת במלוא הדרה, מגיעה האנטיתזה, בדמות הקינוח הכי משובח, המונח על השולחן מעץ האורן המשובח, המלא במאכלים משובחים – והשולחן קורס בבת אחת.

והנמשל הוא אדם, שמצליח סוף סוף לשקם את הדימוי העצמי שלו, ומתחיל להאמין בכשרונו, או ביכולת שלו ליצור קשר אמיתי ומספק עם המין השני, או ביכולת שלו לעמוד במטלות וכו'. והנה ברגע שהוא חוגג את אמונתו החוזרת בעצמו – הוא פוגש במשהו שמערער זאת לגמרי, ומראה לו, שהוא עוד פחות ראוי לאמון עצמי ממה שחשב קודם לכן. זו יכולה להיות ביקורת שלילית על משהו שכשרונו יצר, או מישהו מן המין השני שאיכזב, בגד, או נטש, או מטלה שלקח על עצמו והוא לא עמד בציפיות – ואז משהוא פוגש את האנטיתיזה, כל האמון העצמי שלו מתערער, כי הוא מטיל ספק בכל, ופונה בכוח נגד עצמו.

ושוב, כפי שנכתב בחלק על חוק הסטטוס קוו. עצם ההגעה של האנטיתיזה, או של הצד השלילי בתנועת המטוטלת – אינה אישור, כלל וכלל לכך שהאדם לא נמצא בכיוון הנכון, וכי חייו הם מפלה ושבר. נהפוך הוא. עצם קיום האנטיתיזה והתנועה השלילית של המטוטלת – רק מאשרים את ההשג ואת הכיוון החיובי והיחודי של האדם. וככל שהכיוון יהיה יותר חיובי ויותר יחודי כך תנועת המטוטלת ותגובת האנטיתיזה – יהיו טוטליים יותר.

אדם פוגש את האנטיתזה וחושב שהיא באה אליו כהוכחה לכך שהוא צריך לתקן משהו; משהו בו לא בסדר, כי אחרת מדוע שיפגוש דבר שבא להטיל בו ספק עצמי? מדוע שיחווה משברים שמפילים לו כל הזמן את טירות הוודאות הקטנות והורסות את כיסי שביעות הרצון הקטנים? המסקנה המתבקשת וההגיונית היא שמי שפוגש הרבה משברים ובעיות, כדאי שיבדוק עצמו; מה בו מביא עליו את הצרות הללו. 'מה לא עשיתי בסדר, שמגיע לי כל המשברים הללו'? למשל, הנישואין במשבר חריף, הילדים לא מצליחים בבית הספר, או חיי האהבה לא עולים יפה, או כל הזמן המין השני נוטש אותנו, או במקום העבודה כל הזמן מתנכלים לנו, או קשיים כספיים מתרחשים רק לנו. כל אלה נראים כקוראים לבדק בית פנימי. מה לא בסדר בחיי שיש לי כל הרבה קריסות ונפילות? ובכן תיאוריות האנטיתיזה אומרת בדיוק להיפך. ככל שחייך מצויים במגמת שיפור והתעלות, כך יבוא ההפך כדי לבדוק אם יש לך מספיק כוח לשאת את השינוי. ככל שאדם מצוי במשהו יותר טוב, כך ההפך יבוא לבדוק את חוזק הקורות ואת החיבורים.

המשבר מגיע לא בגלל שאדם מצוי במצב רע, אלא בגלל שהוא מצוי במצב טוב. כלומר, ככל שיש יותר קשיים, כך סימן הוא שהאדם נמצא בדרך הנכונה. זה כמו שודדים, הם לא יבואו לבית שאין בו כסף. אם יש שגשוג פנימי, זה מזמין את האנטיתיזה.

כשמשבר או קושי מגיע, זה סימן שיש משהו טוב, שמזמין את ההפך מעצמו.

זו גישה פרדוכסלית, ששונה מן החשיבה ההגיונית המקובלת. כי זו לוקחת בחשבון רק קוטב אחד, קוטב המשבר, לא מבינה שדברים באים בצמדים, וכשבא אחד, הוא בא כתגובה לקוטב הנגדי. הקושי בא כתגובת הד להשג. ההשג לא בא כתגובת נגד לקושי, הוא נבנה לאט, טיפה לטיפה. מתוך הריק, מתוך האין. אבל המשבר והקושי לא באים מן האין, הם תגובת צל להשגים שעדיין לא התבססו.

צריך להבין את עניין האנטיתיזה דרך רעיון המבחן. הקושי מגיע כדי לבחון את מה שטוב, ואם לא מבינים שהקושי הוא רק תגובת צל לטוב שמאשרת בכלל את קיומו, קל לחשוב כי הקושי או הקלקול מגיע בגלל שהמצב לא טוב. ואז מזדהים עם הקלקול וחושבים שעצם עובדת הגעתו אומרת שהמצב רע, ברגע זה מאבדים את האחיזה למה שטוב ונעלה בנו, ואנו מתחילים ליפול. אסור להתפתות לרעש של הקושי והמשבר, הוא רק ההד של מה שטוב. לא לתת לו להפחיד אותנו.


חלק ד': הגורם האישיותי – גורלם של עדיני הנפש
עד כאן לגבי שני חוקים. האחד דינמי: חוק המטוטלת, והשני מכאני, או סאטטי: חוק האנטיתיזה.

אך האדם לא חי בואקום. הוא חי בחברה. וחלק גדול מתחושת האושר של האדם ומן הדימוי העצמי שלו נובעים מיחס החברה אליו ומן המיצוב החברתי שלו.

ראשית, קיימים מצבים בהם אדם פוגש מישהו, או מצב שמהווה בעצמו אנטיתיזה אליו. כלומר ישנם מצבים שבהם נפגשים אנשים או מצבים שמהווים אנטיתיזה האחד לשני. למשל אומן בוהמי פוגש ידיד, איש מדע פורמלי וממודר. ואז תיווצר ביניהם דינמיקה של תיזה ואנטיתיזה. והאחד ירצה (באופן תת הכרתי כמובן) 'לקלקל' לשני. כי הקיום של השני יוצר סתירה וקלקול לראשון בעצם נוכחותו.

כלומר מנקודת האנטיתיזה, קלקול מתרחש ברגע שאדם, נפגש במישהו שמייצג עבורו, סוג של אנטיתיזה.

וכך, אם האדם בינוני פוגש אנשים בינוניים, הם רק יאשרו זה את התיזה של האחר. גם כשאדם יוצא דופן פוגש אחרים יוצאי דופן כמוהו, לא יהיה קלקול. רק במפגש בין בינוניות ליציאת דופן, יהיה הקלקול.

אם אדם בינוני פוגש אדם יוצא דופן, יצירתי, אאוטסיידר, מורד או סתם אדם משוחרר וחופשי – הוא יראה בזה איום על קיומו בכך שהוא ישקף לו עד כמה הוא בינוני. ואז ינסה לקלקל ליוצא דופן ולהראות לו שיציאת הדופן שלו היא לרעה ולא לטובה.

כלומר, ככל שאדם מיוחד ויוצא דופן יותר כך יפגוש יותר אנטיתיזה מצד הרוב הבינוני. כלומר, קלקולים שמתרחשים אצל בני אדם מסויימים, יותר מאשר אצל אנשים אחרים. והכוונה לאנשים מיוחדים, יוצאי דופן ברמתם, ביצירתיות ובשאר הרוח שלהם. בחברה בינונית, שמבוססת על תחרותיות והשגים בתחום החומר ולא בתחום הנפש והרוח – אנשים אלו יתפסו כחריגים, והחברה, כחברה, תנסה להכשיל את החריגים, ולעשות להם את החיים קשים ככל האפשר.

חוק זה אומר שככל שאדם יהיה יותר עדין, איכותי ומיוחד (והוא שוכן בסביבה שמהווה אנטיתיזה לייחודיות האישית שלו) כך ימצא עצמו מותקף על ידי גורמים שמייצגים את הסדר הקיים. והסדר הקיים יעשה מאמצים לנפות אותו מתוכו, כי הוא יפרש אותו כגורם חתרני. בדרך כלל הגישה של הסדר הקיים כלפי החריג האיכותי תהיה כדלקמן: אם כוחות והשפעתו של החריג יהיו נמוכים, הטקטיקה תהיה התנכרות והתעלמות, אך ככל שאותו יחיד ומיוחד יהיה חזק ומשפיע יותר כך הוא יקבל התקפות והפרעות מצד נציגים של הסדר הקיים.

כלומר, אנשים עדיני נפש, ובעלי שאר רוח, יחוו גורל של אאוטסיידרים מצד החברה. כלומר יזכו להתעלמות במקרה הטוב, ולעוינות וחסימה – במקרה הפחות טוב. וזאת רק בגלל שהם מיוחדים ועדינים. וזה אומר שכמות הקלקולים ועוצמתם בחייהם, תהיה רבה וחזקה יותר מבחייהם של אנשים פחות מיוחדים ועדינים.

הגורם האישיותי (האאוטסיידרי) הוא חלק חשוב מן ההסבר הסובב את חוק הקלקולים. אך לא ארחיב בו כאן, כי כתבתי עליו בהרחבה בשלושה מאמרים שנקראים: "גורלם הקשה של עדיני הנפש":

  חלק ה' ולסיכום:
במסה זו ראינו כי החיים כאן נשלטים על חוק מרפי, ("מה שיכול להתקלקל, יתקלקל"). וזה בא לידי ביטוי על ידי חוק הקלקולים. חוק הקלקולים נשלט על ידי שני חוקי משנה. וגורם אישיותי-חברתי אחד. החוק האחד דינמי, השני סטאטי. והגורם השלישי הינו פסיכולוגי-אקולוגי. החוק הדינמי, הוא חוק הסטטוס קוו, החוק הסטאטי הוא חוק התיזה והאנטיתיזה. ואילו הגורם האישיותי-חברתי הוא תכונת עדינות הנפש, או האאוטסיידריות. (הרחבה על כך בסיפרי: "אאוטסיידרים ומורדים",

http://www.e-mago.co.il/Editor/chapters-903.htm

 

וקלקול יכול להתרחש כתוצאה מפעולה של אחד משלושת כוחות אלו. במידה ושני כוחות עובדים יחד – הקלקול יהיה חזק יותר. ואם שלושת הכוחות עובדים במשולב, אזי האפקט יהיה הרסני ביותר).

חוק הסטטוס קוו, אומר כי בכל פעם שאדם יחרוג מן הממוצע של מפלס האושר האישי שלו, תבוא תנועה נגדית, מן הכיוון ההפוך, שתחזיר אותו לא לאמצע, אלא למרכז כובד נמוך, שנמצא מתחת לאמצע עצמו.

חוק התיזה והאנטיתיזה אומר, כי ככל שאדם מבסס מצב חיובי מסויים מבחינתו, יצטבר סביבו ההיפוך שלו, שיחפש את נקודת החולשה, הספק וכו', כדי לחדור פנימה ולהרוס את המצב החיובי (תיזה), שנוצר.


הדרך להתמודד עם חוק הסטטוס קוו, הוא על ידי מה שמוזכר במאמר הראשון בסידרה של עבודה פנימית: לא לתת לקלקול להפוך למשבר.

והדרך להמודד עם האנטיתיזה, היא על ידי ההבנה כי האנטיזה אינה שוללת את התיזה, היא באה לאשר אותה. היא עדות לקיומה. עצם קיום הצל, אינו שולל את דמות הגוף שיצרה אותו, היא מאשרת אותו. אך כדי לראות זאת, צריך נקודת מבט גבוהה משניהם ביחד. (רמת תודעה יותר גבוהה).

אך החשוב מכל, הוא לדעת, כי המקום הזה, החיים כאן, אינם גן עדן. הם מקום קשה, שמתחזה לגן עדן באופן חיצוני, אבל הוא גו'נגל באופן פנימי.

בחלק הרביעי של המאמר נכתב, כי ישנו מיעוט שחווה קלקולים יותר מן הרוב. וזהו עדיני הנפש, המקבלים יחס של אאוטסיידרים ולהם יהיו חיים שבהם מתרחשים יותר קלקולים, בגלל היחס של הרוב למיעוט המיוחד.

ועל כן, מי שמגיע להשגים, מי שמבסס תיזה, מי שנושא בתוכו מיוחדות נפשית, אמור לצפות לקלקול הבא. ואם אכן כך הוא, הוא לא נכנס לשוק בכל פעם שהקלקול מגיע. ואם באדם יש מוכנות לקלקול הבא, ויודע שלאחר הישג חייבת לבוא מפלה. (או שמעצם מבנה הנפש המיוחד שלו, יבואו לו יותר קלקולים מאשר אדם בינוני שחי כמו העדר שסביבו) – אז הוא מכין בתוכו קצת מן ההיפך, כלומר חיסון. כמו אנטיביוטיקה, שהיא מעט מן המחלה, רק בצורה מוחלשת. ואז כשהמחלה מגיעה והגוף מחוסן, אז המפגש עם המחלה יכול רק לחזק את המערכת. אז המפגש עם הקלקול רק מחזק את המערכת. כי

כפי שאמר ניצשה, "זה שלא הורג אותי מחשל אותי".

http://www.brainyquote.com/quotes/quotes/f/friedrichn101616.html

 


——————————————————————————–

גבריאל רעם

22.5.2006

 

 

 

החזרה המתמדת של החיים…

 

הכל נקבע מראש, ההתחלה וגם הקץ, על ידי כוחות שאין לנו שליטה עליהם, הכל נקבע מראש לחרק ולכוכב. בני אנוש, ירקות ואבק כוכבים – כולם רוקדים לפי מנגינה מסתורית, הנשמעת ברקע מפי חלילן נעלם. (אלברט איינשטיין).


——————————————————————————–

חלק א': כלא המעגל
כל חיינו אנו מאמינים כי יש לנו יכולת בחירה ובעזרתה נוכל להגשים כמעט כל דבר, או לפחות הרבה. קשה לקבל שחיינו הם אולי תסריט כתוב מראש, ובו אנו נעים כמריונטה. עושים מה שהיינו אמורים לעשות. ואולי גרוע מזה, עושים כל הזמן אותו הדבר: אותן הטעויות, אותן הבחירות. חושבים שעכשיו למדנו והנה אנו עושים מה שעשינו תמול שלשום וכו'.

(פירוט והרחבה בנושא האדם וגורלו במסה הבאה:

http://www.e-mago.co.il/e-magazine/easyrider.html ).

אנו מאמינים כי חיינו הם קו לינארי, וכי אנו מתקדמים כלפי העתיד. הקו שמאחרינו הוא זה שהשארנו מאחור, ועכשיו ישנה אפשרות חדשה והיא מצויה בקידמת הקו, במקום בו לא היינו עדיין. חלק גולמי, או אפילו 'טבולא ראסא' אותו אנו יכולים עכשיו לעצב. כל יום חדש הוא דף נקי עליו ניתן לכתוב דברים שלא נכתבו על הדף של אתמול. (רעיון החיים כקו ישר- פותח על ידי אריסטו והגישה הנוצרית-יהודית).

קשה לקבל שאולי הדף כבר כתוב ואנו רק חוזרים על צורות המלים שכתובות שם.

ואולי יותר גרוע. אולי לא רק האינדווידואל חוזר על מה שעשה בחייו, אולי כל בני האדם, כמין אנושי – רק ממחזרים בחייהם את מה שבני אדם עשו קודם; אותן המלחמות, אותן הבריתות, אותם ההשגים. והכל אולי רק חדש ברמה הטכנית, אך, ברמת המהות, היו דברים מעולם ואין חדש תחת השמש, כפי שכתב או אמר קוהלת:

"א דברי קוהלת בן-דויד, מלך בירושלים. ב הבל הבלים אמר קוהלת, הבל הבלים הכול הבל. ג מה-יתרון, לאדם: בכל-עמלו–שיעמול, תחת השמש. ד דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת. ה וזרח השמש, ובא השמש; ואל-מקומו–שואף זורח הוא, שם. ו הולך, אל-דרום, וסובב, אל-צפון; סובב סובב הולך הרוח, ועל-סביבותיו שב הרוח. ז כל-הנחלים הולכים אל-הים, והים איננו מלא; אל-מקום, שהנחלים הולכים–שם הם שבים, ללכת. ח כל-הדברים יגעים, לא-יוכל איש לדבר; לא-תשבע עין לראות, ולא-תימלא אוזן משמוע. ט מה-שהיה, הוא שיהיה, ומה-שנעשה, הוא שייעשה; ואין כל-חדש, תחת השמש. י יש דבר שיאמר ראה-זה, חדש הוא: כבר היה לעולמים, אשר היה מלפנינו. יא אין זכרון, לראשונים; וגם לאחרונים שיהיו, לא-יהיה להם זיכרון–עם שיהיו, לאחרונה".

קוהלת פרק א


הרעיון שמבטא קוהלת ידוע גם בשם: 'החזרה הנצחית'. הקונספט עצמו היה קיים כבר במצריים העתיקה ופותח על ידי פיתגורס. ומופיע בדת ההינדו, כ'מחזוריות קוסמולוגית', ובכתבים העתיקים שלהם, הוודות, כתוב כי לוקח טריליון שנה כדי להשלים מחזור אחד… (המדענים בימינו מעריכים כי היקום הוא בן 14 ביליון שנה). הוא קיים גם בבודהיזם, שם מדובר על עניין הגלגולים והקארמה. עניין החזרה הנצחית מתבטא ברעיון הגלגולים, האדם נדון להתגלגל שוב ושוב לאותם חיים, ועליו לשכלל את חייו ולעבוד על עצמו כדי שלא יחזור לאותו הגלגל שוב, שיצליח לצאת מן המחזוריות הזו של לידה ומוות.

התיאוריה הבסיסית של רעיון החזרה הנצחית טוענת כי הזמן הוא נצחי, אך ישנה כמות מוגבלת של פעולות ביקום, כך שכל הארועים והמאורעות יתרחשו שוב ושוב לנצח.

ליקום אין מצב סופי אליו הוא אמור להגיע, הכל מחזורי. והכל סובב סביב אותם מצבים וללא מטרה. זמן הוא מעגלי, כעבור כמה זמן הנקודה החדשה חוזרת לאותה נקודה בה הייתה קודם. דהיינו, כל שעשינו חוזר על עצמו. שוב ושוב.


הסימבול של הגישה המעגלית לזמן היא הנחש הבולע את זנבו. האארובורוס. זהו גם הסימבול האלכימי של החזרה הנצחית.

http://www.crystalinks.com/ouroboros.html

והאלכימאים של ימי הביניים היו מודעים לרעיון זה.

נסיון לתאר זאת נעשה על ידי הפילוסוף והפיסיקאי מימי הביניים, 1643, תומס בראון שכתב על כך את הדבר הבא:

And in this sense, I say, the world was before the Creation, and at an end before it had a beginning; and thus was I dead before I was alive, though my grave be England, my dying place was Paradise, and Eve miscarried of me before she conceived of Cain. (R.M.Part 1:59)

רעיון זה גם הגיע לכתבים של פרדריך ניצשה. הוא קורא לזה החזרה המתמדת, או הישנות של אותו הדבר,Ewige Wiederkunft des Gleichen הוא פגש אותו אצל היינריך היינה. שסבר שיכול להיות שאדם מסויים יוולד אחריו, עם אותו תהליך חשיבתי כשלו. וכי הדבר נכון לגבי כל אדם על הפלנטה.

הגישה שלו לרעיון זה היא בשתי רמות. הרמה הראשונה מופיעה ב'מדע העליז', ופיתוח קוטבי שלה, מצוי ב'כה אמר זרטוסתרא'.

ברמה הראשונה, (ב'מדע העליז') הוא מתייחס לזה כאל רעיון 'מטיל מורא ומשתק' –כלשונו. הוא כותב כי העול של רעיון זה הוא המשא הכבד ביותר שניתן להעלות על הדעת (das schwerste Gewicht).


What, if some day or night a demon were to steal after you into your loneliest loneliness and say to you: ________________________________________

This life as you now live it and have lived it, you will have to live once more and innumerable times more; and there will be nothing new in it, but every pain and every joy and every thought and sigh and everything immeasurably small or great in your life must return to you-all in the same succession and sequence-even this spider and this moonlight between the trees, and even this moment and I myself. The eternal hourglass of existence is turned over and over, and you with it, a grain of dust.

-Nietzsche

מתוך 'המדע העליז'.


מה שכתוב בקטע, שאמנם הרעיון מזויע, אך זהו גם אתגר עבור האדם המציאותי; לקבל אותו ולחיות לפיו. כי הכרה וקבלה של החזרה המתמדת של הכל על הכל – היא גם האישור והקבלה של החיים. זה אומר שהאדם ויתר על הפנטסיה והוא רואה את החיים כמות שהם, ומכאן הוא יכול להתחיל לחיות באמת. מתוך מה שישנו. זו גישה של הגיבור הטראגי, הוא מתחיל להיות דמות בעלת ממדים ונפח אמיתיים, רק ברגע שהוא גם רואה וגם מקבל את הטרגדיה של חייו – כמציאות. הגיבור הטראגי האמיתי מאמץ את גורלו, כפי ששחקן טוב מאמץ את תפקידו ככתוב בתסריט. וכל שהוא רוצה זה לשחקו בצורה המהימנה, המלאה והאותנטית ביותר.

(המאמר: 'החיים כטרגדיה':

http://www.e-mago.co.il/e-magazine/tragedy.html )

כלומר, לפי רעיון זה, אנו שחקנים. ואל לנו לשאוף לתפקידים שלא נכתבו עבורנו. עלינו לקבל את התפקיד לתוכו נולדנו, ומרגע זה לשחק אותו בצורה הכי אותנטית ומלאת מוטיבציה.

בספר אחר שלו, 'כה אמר זרטוסתרא' רעיון זה מקבל פיתוח. זרטוסתרא מוצא עצמו בנתיב במעלה ההר, הנתיב מסתייים בשער עליו כתוב: 'רגע זה'. שני שבילים מסתיימים בשער זה. שניהם מובילים לכיוונים הפוכים ולאף אחד אין סיומת. זרטוסתרא תוהה על כך ומשוחח על כך עם גמד שרוכב על כתפיו. שניהם עובדים על הסוגיה הזו של שני הנתיבים הנצחיים; האחד נוסע אחורה, השני קדימה. וזרטוסתרא שואל אודות הנתיב שהולך אחורה: "האם כך חייב להיות, שכל מה שיקרה כבר עבר בנתיב הזה? האם חייב להיות כי כל מה שאמור לקרות, כבר קרה, הגיע לתוצאה וחלף"? הוא חושב שאם הכל כבר עבר בנתיב הנצחי, אז אומר שהכל כבר היה קיים קודם, כולל השער הזה שבפתחו הם עומדים. וכאן הוא מציג את רעיון החזרה הנצחית. שהכל כבר קרה בעבר, וימשיך לקרות שוב ושוב לנצח.

זרטוסתרא והגמד אמנם רואים שני נתיבים, אך למעשה שניהם ביחד מהווים מעגל. ניצשה אומר כי הזמן הנו מעגלי. ולכן הכל קורה שוב ושוב. זה טבע המעגל, האדם כל הזמן יסיים, היכן שהתחיל.

עד כאן החלק הראשון של רעיון החזרה המתמדת אצל ניצשה, ועד שנגיע, בהמשך, לפיתוח רעיון זה ברמה אחרת, אצלו. הבה ונתהה על הרעיון עצמו וננסה להרחיבו ולהעמיק בו.

את הרעיון הזה של החזרה המתמדת ניתן לתפוס בשלושה אופנים, שלוש רמות: ביולוגי, פסיכולוגי, פלנטרי.

1.ביולוגי: כל שבני האדם עושים זה להוליד עצמם כדי שאחרים יולידו עצמם וכן הלאה. זו הרמה היותר נמוכה מבין השלושה, הרמה הביולוגית. גם אנו וגם בעלי החיים מפיקים תוצרת כדי שזו תפיק תוצרת והתוצרת היא ההפקה של תוצרת נוספת, שגם זו מפיקה את אותו הדבר. אנו חיים כדי להוליד ואז נעלמים מפס הייצור.


2. פסיכולוגי: כל מה שהאדם עושה בחייו, חוזר בתבנית מעגלית ויקרה לו שוב ושוב. (אלא אם כן יוולד מחדש). החיים הרגילים, הם חיים החוזרים על עצמם. זה שהיה הוא שיהיה. אלה חיים הלכודים בתוך עצמם. מעגל שהולך וסובב בתוך המעגל של עצמו. האדם חוזר על אותן הטעויות, חוזר לאותן מערכות היחסים, הולך וממחזר את אותן התבניות, שוב ושוב.

כל הזמן נדמה לו כי המעגל הולך להפתח לספירלה או לפחות לשמיניה, אך הקו חוזר פנימה לתוך המעגל ההדוק של כלא חייו. (ניצשה).


3. פלנטרי: כל מה שקורה על כדור הארץ יקרה שוב ושוב. אנשים אחרים, אותם התפקידים. (אוספנסקי-גורדייף).

פ. ד. אוספנסקי

ג. ג'. גורדייף


לטענתו של גורדיייף, אנשים נולדים לתוך תפקידים (roles) מקובעים; קיים מצב של חזרה מתמדת של הכל על הכל. כל הזמן אותו המחזה. (לדבריו, מצב זה קובע באופן קוסמי כדי שהדברים לא ימשיכו להתדרדר). ההתפתחות האנושית נעצרה, ומאז כמו תקליט מקולקל כולם משחקים את אותם התפקידים, אין התפתחות או שינוי. אותו יחס בין עשירים לעניים, קואליציה ואופוזיציה, נשים וגברים, משכילים ובורים (למרות ההשכלה, הפרופורציה בין משכילים לבורים נותרה בעינה) וכו'. מי שמשתנה אלה רק השחקנים, לא התפקידים, אולי התיאור החיצוני של התפקיד משתנה, במקום עגלון נהג מכונית וכו', במקום פנקסן – מומחה מחשבים, אך במהות, זה אותו התפקיד.

הכל אותו הדבר; כאילו הכל קפא, אין התפתחות פנימית, ברמה המהות. רק תבניות קבועות, לתוכן נולדים אנשים חדשים המשחקים את אותם התפקידים. השינויים רק בחיצוניות, בלבוש של הדברים, בקוסמטיקה. בטכנולוגיה. אך במהות הם נותרים כשהיו.

"עליכם להכיר בכך – אמר ג. בהקשר זה – שלכל אדם יש רפרטואר מוגדר של תפקידים שהוא משחק בנסיבות שבהן הוא עשוי למצוא את עצמו; אך העמידו אותו בנסיבות שונות אפילו במקצת והוא לא יוכל למצוא תפקיד מתאים, ואז – לזמן קצר הוא יהפוך להיות הוא עצמו(…) לראות את התפקידים, להכיר את הרפרטואר של עצמו, ובפרט להכיר את מוגבלותו – הרי זה לדעת הרבה. אך הנקודה החשובה היא זו: מחוץ לרפרטואר, כלומר, משנגרם לו לחרוג ולו רק לרגע משיגרתו, מיד מרגיש האדם אי נוחות רבה ומשתדל בכל כוחו לחזור לתפקיד כלשהו מתפקידיו הרגילים. וכשהוא חוזר ושוקע בשיגרה, שב הכל להתנהל ללא הפרעות והרגשת המבוכה והמתיחות נעלמת. אך ב'עבודה', על מנת להסתכל בעצמו, חייב אדם להשלים עם המבוכה והמתיחות הזאת ועם הרגשת חוסר הנוחות וחוסר האונים. רק לאחר שהתנסה באי נוחות זו יכול הוא באמת להסתכל בעצמו. והסיבה ברורה: כשאדם אינו משחק אף אחד מתפקידיו הרגילים, כשאינו יכול למצוא תפקיד מתאים ברפרטואר שלו, הוא מרגיש שהוא עירום. קר לו, הוא מתבייש ורוצה לברוח. אך מתעוררת השאלה: מה רצונו? האם הוא מעוניין בחיי שלוה או בעבודה על עצמו? אם רצונו בחיים של שלוה, עליו בראש ובראשונה לא לזוז אף פעם מן הרפרטואר שלו. בתפקידיו הרגילים הוא מרגיש נוחות ושלוה."

(אוספנסקי, חיפוש אחר המופלא, שוקן, עמ' 256-7)


לפי גורדייף, אמנם לכל אדם אישיות ומבנה נפשי משל עצמו, אך הם רלוונטיים, ומקבלים התייחסות רק על רקע של מילוי תפקיד(role) זה או אחר בקולקטיב מסויים.

וכך אדם, לפי המשפחה והגנטיקה, כבר מראש נועד לתפקיד זה ולא אחר, נולד לבית סוהר של תפקידים (roles).

מה שגורדייף טוען כאן הוא, שאדם אמנם ילך לעולמו וכל האלמנטים של חייו האישיים יתפוררו ויתפזרו כמו חרוזים שהיו על מחרוזות שהחוט שמקשר אותם – נקרע (ואכן חוט חייו של האינדווידואל אכן יקרע) אך הארכיטיפ מתרחש שוב ושוב. והתפקיד ישוחק שוב ושוב באותה הדרמה; בכל תקופה יהיה אותו מספר של אנשי רוח, או מספר זהה של סוחרים, או אותה הפרופורציה בין עניים לעשירים. התבנית תחזור על עצמה, כמו לפי תסריט, הקיים עמוק בתוך הבלתי מודע הקולקטיבי.

וכך יכול לקרות שלאדם מסויים תהיה תחושת 'דה ז'ה וו'; כאילו הוא 'כבר היה בסרט הזה', הוא חש שמה שקורה עכשיו כבר קרה לו קודם. גורדייף טוען שאולי זה קרה אבל לא לו, אלא לתפקיד אותו הוא משחק עכשיו. אולי זה הזיכרון של התת מודע הקולקטיבי שאחראי ל'דה ז'ה בו' הזה, לתחושה הזו שזה כבר קרה פעם.

לפי הרמה השלישית, הפלנטרית – האגו של האדם נעלם עם המוות, אך תבנית חייו תתאכלס על ידי האדם שיוולד אחריו.

בחיים המחזוריים, ההצגה חייבת להמשך. השחקנים נעלמים, אך התסריט קיים והמחזה יתאכלס בשחקנים טריים, המשחקים את אותם התפקידים.


חלק ב': ההמלטות מכלא המעגל המחזורי
עד כאן הדברים לא נשמעים מעודדים, אך גם ניטשה וגם גורדייף (ויחד עמו, או בעקבותיו, תלמידו אוספנסקי) – מציעים מפלט מן הכלא המעגלי. והמפלט הוא רעיון ה'אובר מנטש', העל אדם- לפי ניטשה. ורעיון ההימלטות מן הכלא של השינה התודעתית – אצל גורדייף-אוספנסקי.

גם ניטשה וגם גורדייף טוענים כי המרחק בין הרמה של אדם שהצליח לחרוג מן המעגל המחזורי ויתר בני האדם- גדול יותר מאשר המרחק הקיים בין בניי האדם, כלל, והקופים ככלל. שניהם משוכנעים כי המטרה של האדם בחייו צריכה להיות – המלטות מן החזרה הנצחית.

אצל ניטשה, זו כאמור לידת ה'אובר-מנטש', העל אדם. ואילו אצל גורדייף, לידתו של אדם בעל תודעה ערה.

וההמלטות תבוא, כאמור, וראשית לכל, עלי ידי הכרה במציאותה של החזרה ועל ידי קבלתה ואימוצה. ואז אפשר להגיע לרעיון ההמלטות מכלא החזרה.

ניטשה כותב כי רק מי שהצליח להחלץ מחיבוק הדוב של החזרה המתמדת, מצליח להגיע להיות 'העל אדם', ה'אובר מנטש' הידוע שלו. וכך הוא כותב בקטע הנפלא הבא:


הכל הולך, הכל חוזר, גלגל הישות מסתובב לנצח. הכל מת, הכל פורח שוב. לנצח נמשכת לה שנת הישות. הכל נשבר, הכל מתאחד מחדש. לנצח בונה את בית הישות. הכל נפרד, הכל נפגש שוב, טבעת הישות נותרת נאמנה לעצמה. הישות מתחילה הכל 'עכשיו'. מסביב לכל 'כאן' מסתובבת הספינה של 'שם'. האמצע הוא בכל מקום. דרך הנצח עקומה היא".

מתוך 'כה אמר זרטוסתרא'

עבור ניצשה זהו אינו רק רעיון אינטלקטואלי גרידא, או אפילו אתגר. הוא מתייחס לזה יותר כמו קואן זן, או מכשיר פסיכולוגי שממלא את כל התודעה של האדם. בשעה שרוב האנשים מכחישים את רעיון החזרה המתמדת – הוא טוען שיש לקבלו, אך לא כמציאות סופית, אלא כדי להיוולד ממנו לעולם ה'אובר מנטש'. ורק קבלה מלאה של רעיון החזרה יכולה להוביל, לדעתו, ללידה תודעתית של ממש, שהיא טרנספורמציה תודעתית, שידועה בשם מטאנויה.

metanoia:

 

http://en.wiktionary.org/wiki/Metanoia

 

גורדייף אומנם נתן לרעיון זה מבע, אך מי שפיתח רעיון זה בצורה הרבה יותר מורחבת היה אוספנסקי, והוא עשה זאת בעיקר בסיפרו: 'חייו המוזרים של איבן אוסקין'.

 

Strange tale of Ivan Osokin

 

שהודפס לראשונה בסנט פטרסבורג בשנת 1915

שם הוא כותב שכל מה שקורה לאדם בחייו, יקרה לו שוב ושוב. וגם הוא, כניצשה, האמין כי על האדם לברוח מן הכלא של החזרה המתמדת. בעוד ניצשה מדבר על לידת ה'אובר מנטש', אוספנסקי מתייחס לזה דרך האנלוגיה של התעוררות מן השינה התודעתית.

מעדיות של אנשים שהיו עמו בימיו האחרונים, בעיקר רודני קולינס, תלמידו המסור, עולה שכל שעניין אותו בימים האחרונים, זה עניין החזרה הנצחית. ועליו הוא דיבר כמעט ללא הרף.

 


חלק ג': לסיכום
גורדייף וניטשה, שני הוגים. האחד מחוץ לקונצנזוס, (גורדייף) השני, עמוק בתוכו, (אך לא ברור איך ניטשה הצליח להכנס פנימה, עם כל רעיונותיו הרדיקליים. לא לחינם אומרים עליו כי הוא נביא הפוסטמודרניות).

וברעיון זה הם אומרים דברים דומים להפליא אודות החיים: החיים הם כלא שכלפי חוץ נראה כהתגלמות החופש. אך כל בני האדם אסורים במגבלות של שטאנץ ושבלונה. וכולם חוזרים כל הזמן על אותו הדבר. כל אחד כפרט, והמין האנושי –ככלל.

שניהם מציעים דרך רדיקלית. לחרוג מכלא המעגל אל מציאות לא וודאית, שעבורה אין תסריט ושבה שום תפקיד לא תפור ומוכן מראש. מציאות שבה ההוייה של האדם היא שמשרטטת את הנתיב של מה שיקרה לו ולא המסגרת החיצונית של מה שכבר הוכתב מראש. ועבר שימוש ושימוש חוזר, על ידי אחרים.

ניצשה מציע את האפשרות של ה'אובר-מנטש'. וגורדייף (ואחריו אוספנסקי) מציע את האפשרות של לידה מחדש ברמת התודעה (הערת התודעה).

"To evolve we must move from being human re-actors to being conscious creators".

Louis Majors

 

***

גבריאל רעם, 22.1.2006


——————————————————————————–

* מקורות וכתבים על רעיון החזרה הנצחית:

1. ג'ימס ג'ויס בFinnegans Wake מבסס את הסיפור על החזרה הנצחית. הוא מתחיל אותו באמצע משפט, והספר מסתיים באמצע משפט. וכך נוצר מעגל שבו לסיפור אין התחלה ואין סוף.

http://erg.ucd.ie/arupa/ouspensky.html

2. ג'ויס הושפע מGiambattista Vico (1668-1744), פילוסוף איטלקי שהציע תיאוריה של היסטוריה מחזורית. גישה זו מופיעה בעבודה העיקרית שלו: New Science. ויקו מדבר על שלושה שלבים בהיסטוריה. תקופת האלים, תקופת הגיבורים ותקופת בני האדם. ואז מתחיל המחזור מחדש. ג'ויס מזכיר את שמו פעמים רבות ב'קשתו של פיניגן'. כולל המשפט הראשון:

"by a commodius vicus of recirculation".

3. מילן קונדורה בסיפורו: 'הקלות הבלתי נסבלת של הקיום'. משתמש במונח החזרה הנצחית לעתים קרובות. אפילו השם מרמז על הקלות של לא לפרוץ לתחום חדש, אלא לחזור על אותם הדברים כל הזמן.

4. רעיון החזרה הנצחית מופיע גם בסרטים, למשל בסרט משנת 2001 עם קוין ספייסי, קיי פקס. רעיון זה מופיע לקראת סוף הסרט.

• 5. הסרט Groundhog Day שביים הרולד ראמיס מובסס על רעיון זה. לדברי הבמאי, ספרו של אוספנסקי, 'החיים המוזרים של איבן אוסקין', השפיע עליו ביותר. הנה דבריו:

 

While not the original inspiration for our film Groundhog Day, was one of those confirming cosmic affirmations that we had indeed tapped into one of the great universal problems of being… P. D. Ouspensky suggests the antidote to the existential dilemma at the core of Groundhog Day: that trapped as we are on the karmic wheel of cause and effect, our only means of escape is to assume responsibility for our own destiny and find the personal meaning that imparts a purposeful vitality to life and frees us from the limitations of our contempt.

 

5. גם המלומד הרומני, מירצ'ה אליאד, כתב על כך.[

6. אלברט קאמי, מתייחס לזה במסה שלו: 'המיתוס של סיזיפוס', כשהוא כותב כי אותו הסלע צריך להיות מועלה שוב ושוב לאותה הגבעה. זה בדיוק רעיון החזרה הנצחית בצורה מאוד גראפית.

על המושג החזרה המתמדת באופן כללי:

 

http://www.reference.com/browse/wiki/Eternal_return

http://repetition.freeservers.com/cycle.html

http://repetition.freeservers.com/repetition.html#First

 

——————————————————————————–

ניצשה על החזרה הנצחית:

 

http://personal.ecu.edu/mccartyr/great/projects/Adams.htm

http://www.pitt.edu/~wbcurry/nietzsche/nrecur.html

http://www.geocities.com/danielmacryan/nietzsche10.html

http://www.ucpress.edu/books/pages/5185.html

 

 

 

 

המציאות

מציאות. מה זו מציאות?

מהי המציאות?

כשאנו אומרים: 'מציאות'. למה הכוונה?

האם לכל אחד המציאות שלו? האם בכל רגע אנו פוגשים מציאות אחרת? האם מציאות היא עניין סובייקטיבי ולכל אחד המציאות שלו? או שישנה הגדרה ברורה יותר?

אז הנה הגדרה של כש"א (כותב שורות אלו):

ובכן המציאות היא המפלס הנמוך ביותר בחיי אדם, למטה ממנו לא ניתן ליפול) יותר נמוך מזה אי אפשר לרדת.(

מציאות היא זה שאנו דורכים עליו, ושנותן לנו משען ובסיס.

מן המציאות ניתן רק להתרומם אך אליה תמיד חוזרים.

לא בדיוק 'חוזרים', נופלים, שוקעים, נוחתים. אל המציאות מתרסקים.

המציאות תמיד קשה, מתחת לכריות והפוך ששמנו עליה, היא קשה, וככל שהתרחקנו והמראנו על כנפי חלומות, תקוות, משאלות, כך תהא הנחיתה קשה וכואבת יותר.

המציאות היא הקרקע ממנה המראנו. וכל הזמן הגרויטציה שלה פועלת להחזיר אותנו אליה.

החיים הם תהליך של התרחקות מן המציאות, אך זו תמיד משיגה אותנו. ואם לא תוך כדי, אז תמיד בסוף.

מציאות זה לא מה שאנו מקווים אליו, שואפים אליו. מציאות היא מה שישנו, קיים ונוכח, מאחורי ומעבר למה שסיפרנו לעצמנו אודותיה.

ואכן, קל לברוח ממנה על ידי ניפוחה בעזרת האויר החם של החלומות.

מציאות זה מה שנותר לאחר שכיסינו את האוברדרפאט בבנק. וחזרנו למצב חשבון ריאלי.

עם זאת, מציאות אינה הקוטב הרע והשלילי של החיים, בפשטות, המציאות היא הדברים העירומים, כמות שהם, ללא כחל או סרק: ככות, קוראים לזה הזן בודהיסטים.

המציאות של גופנו זה לא הלבוש, הדרגות, או האיפור. אלא הבשר העירום, והמציאות של הבשר העירום הם העצמות. מה שרואים, בצילום רנטגן.

והעצמות הן שנותרות בסוף. הן המציאות הסופית של גופנו.

מוות, הזדקנות, מחלה וכו' הן מציאות שאולי התחמקה מאיתנו במהלך החיים, אך הם מחכים לנו להתאחד עמם לאחד שהשלמנו את מסלול הריחוף במהלך הילדות והנעורים. כל הזמן חיכו לנו שנגמור עם השטויות.

כל הזמן היו שם, ממתינים שנרושש את מצבור חלומותינו. ואת מכסת הזמן שהוקצבה לנו. שהרי המפגש החזיתי עם המציאות מתרחש באופן הכי טוטלי, ברגע שנגמר לנו הזמן.


אך יש גם להפריד בין המציאות של האדם. ובין המציאות בהא הידיעה. עד כה נכתב על המציאות של האדם. ומה לגבי המציאות, לא של האדם, אלא של העולם לתוכו נולדנו? ובכן כאן זה קשה עוד יותר. המציאות הזו קרה ואדישה לאדם. היא אינסופית במרחבי הזמן והחלל שלה. א-פרסונלית לגבי קיומו של המין האנושי – ככלל, וקיומו של הפרט – כפרט.

ואם קשה לנו להתאפס על המציאות האישית שלנו, קל וחומר שיהיה לנו קשה להתאפס על המציאות של היקום והעולם. זו כה חסרת גבולות וא-פרסונלית, שזה בלתי נסבל.

וכך, המפגש עם המציאות הוא תמיד קשה כשהוא מתרחש, אך בדרך כלל הוא די בלתי אפשרי. ועם זאת, רק שם מתחיל ורק משם יכול האדם להתחיל, לחיות. כי רק כשנוצרות השלמה, סינכרון וקואורדינציה עמה – רק אז יכול האדם להתחיל להיות ישנו, להיות נוכח, להיות.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

3.7.2005

——————————————————————————–

סיפור מן הדרך הרביעית:


A man went into the public square of eastern country.with sad face, he climbed on top of a stall and began to say loudly, “I am a dog. Do not call me a man. What I do, what I feel, my thoughts and my actions represent me as I, alas, would wish not to be. Rather, I am like an untamed, impetuous, implacable nocturnal beast that allows itself to be swept away by its most destructive passions. One day I sing God’s praises, the next day I am a friend to sleep and forgetfulness. The other night I had been drinking, I was under the influence of a drug that clouded my mind and my heart, and I killed a man, an innocent man. After I killed him I danced over his body in my delirium, I laughed, driven as I was by the drunkenness of my vanity, lost in the pleasure of my instincts, without freewill.

I am a monster, and I myself cannot bear this. The only thing that I can do now is tell all of you about these errors of mine, and receive from you the retribution prescribed by the Law: stone me”. In the mean time an old Sage who had many disciples in his wake came near, thus preventing the crowd from swarming in on him. He looked him in the eye and said, “My brother, it is true that you deserve the death that you inflicted on another, and you should know for sure that you will pay for all your mistakes. And yet there is a tangible advantage in this situation of yours: at last, for the first time, you are seeing yourself as you really are. Only when this happens can a man truly set out on the path of change”. From that day on, the man became a great disciple. Over the years he also became one of the greatest Masters, one of the Invisible Ones, and his name was remembered for all the good deeds and miracles that he performed from the time of his conversion to the Way

 


 

לדעת לחיות.


קונפוציוס נשאל פעם: מה מדהים אותך ביותר בבני אדם?

תשובתו היתה:

"בני אדם מאבדים את בריאותם כדי לצבור כסף

ואז הם מאבדים את כספם כדי להציל את בריאותם.

בשל מחשבותיהם על העתיד הם שוכחים את ההווה,

וכך אינם חיים לא למען ההווה ולא למען העתיד

ובה בשעה שהם חיים כאילו לעולם לא ימותו,

הם מתים כאילו מעולם לא חיו"


——————————————————————————–

 

"I would rather be ashes than dust!

I would rather that my spark should burn out

in a brilliant blaze than it should be stifled by dry-rot.

I would rather be a superb meteor, every atom

of me in magnificent glow, than a sleepy and permanent planet.

The function of man is to live, not to exist.

I shall not waste my days trying to prolong them.

I shall use my time".

Jack London

***

האם אנו יודעים לחיות? האם האנשים סביבנו יודעים לחיות? ומה זה אומר בכלל: "לדעת לחיות"?

ובכן שתי המלים הללו אומרות שקיים הבדל בין 'לחיות' ו'לדעת לחיות'. הן אומרות שיש כאלה ש'יודעים לחיות' וכאלה שלא. וכי לא די בלחיות צריך גם לדעת כיצד לעשות זאת. הדבר נכון גם במישורים פחותים וחלקיים יותר, למשל:

– לא די לשמוע, כדי לקלוט את שנאמר צריך גם להאזין, להקשיב.

– לא די להסתכל, כדי לראות צריך גם להתבונן.

– לא די לדבר, כדי להידבר, צריך לשוחח.

קל לקחת כמובן מאליו כי השמיעה היא גם האזנה ('אתה מקשיב'? 'ודאי שאני מקשיב, אני יכול לחזור על כל מילה') וכי כל מי שיש לו אזניים – שומע, כל מי שיש לו עיניים – רואה, וכל מי מדבר – משוחח.

ועל אותו משקל; לא כל מי שקיים – חי, (דהיינו, חווה את חווית החיים במלואה). וכפי שבהסתכלות שטחית קל להחמיץ את הליבה של זה שאנו מביטים בו, כך בחיים; קל לפספס אותם, לעבור דרכם בהסח דעת. להתייחס לקצפת שמעל ובשוליים, ולהחמיץ בכך את העיקר ואת הלב.

בחיים יש רמות; רמות של עומק, של מודעות. ובדרך כלל אין אנו נחפזים לשפוט ולקטלג אדם זה ואחר; מי הוא זה שחי חייו לעומק או מתוך מודעות ומי חי אותם מתוך חיפוף קליל ושטחי, מעביר ימיו מיום ליום, מעיסוק לעיסוק, אך לא מתפנה להפוך את את הקיום שלו לחוויה כוללת וסוחפת, עם מרכז כובד פועם ומקרין, בעל משמעות וערך פנימי. זה לא נחשב מקובל לעשות זאת. הנחת העבודה המקובלת היא שכולם חיים, לכולם חיים מלאים, וכל אחד עושה את זה בסגנון שלו, מי אנו שנשפוט.

אך האם אלה החיים? החיים בהא הידיעה, או התחליף הזול והזמין שמצאנו למה שחשבנו פעם שיהיו חיינו.

והאמת שכה קל להעביר ימינו משיא קטן אחד לשני, שיאים שביניהם משתרעים תהומות ומדבריות של ישימון וכלום.

אותם שיאים קטנים של: ריגוש, עניין, אהבה, גירוי או מצוקה – מחפים ומפצים על הכלום ששורר ביניהם ומתחתם.

ואלה הם חיינו; כל אותם חללים עקרים וסתמיים שבהם לא מתרחש כלום, אלה הם חיינו, והשיאים (גם שיאי הגאות גם שיאי השפל) הם מה שמחלץ אותנו מלפגוש ולהודות בקיום המאסיבי של ההעדרות והריקנות, שהם הם, כאמור, רב הזמן, חיינו.

אך 'לדעת לחיות' הוא לא בהכרח למלא את החלל המתמשך הזה שבין השיאים מכל הבא ליד; סעודת החג המשפחתית, מריבה קשה, סטוץ, מאכל חדש, תכנית מרתקת בטלויזיה, ספר טוב, או אוברדרפט – אף לא בתוכן או במשמעות או בערכים, אלא בדינמיקה פנימית, זורמת ומתפרצת שנוכחת שם כל הזמן, כמו כספית במדחום, או דם בעורקים; זורם, חם, מלא חיוניות ועוצמה שקטה. נוכחות שגם כשכלום לא קורה היא שם, כתנין ענקי מתחת למי אגם שלווים.

אם כן, 'לדעת לחיות' זה יותר לדעת במובן התנכי, זה של תודעה רוחשת חיים, מעניקה חיים. תודעה שידיעתה מלאה בנוכחות לא אינטלקטואלית, אלא נוכחות דינמית; לדעת במובן של ליצור חיים.

והאספקט הזה של לחיות את החיים מתוך יצירה מתמדת שלהם יש מאין – חסר לרב.

אנו רק נראים חיים; פועלים, משתוקקים וכו', אך כל זה מונע ומופעל מהעדרם של החיים מן הריקנות שזורקת אותנו לכסות אותה במשהו ומהר, כמו עירום מבייש בפרהסיה.

ובינתיים אנו ממתינים, מחכים להתאהבות שתמלא את החסר, לריגוש הבא וכו', אך כל אלה מתרחשים פחות ופחות ככל שאדם מתקרב לגיל העמידה. כי מגיל מסויים ואילך החיים מספקים פחות ופחות גירויים וריגושים. כשמתבוננים על אנשים מתבגרים, אלה המתחילים להתקרב לגיל העמידה, רואים אותם שוקעים בתוכם (כמו סופלה שהוצא מתנור הגירויים החיצוניים), שוקעים לתוך החלל של העדר חייהם.

ומאז חיים אותם במין סידרה מכאנית של פעולות אוטומטיות וסמי-אוטומטיות. כשבין פעולה לפעילות, מחכים לגודו (סמואל בקט), מסדרים את הכיסאות לאורחים שכבר לא יבואו (יוג'ין יונסקו) או יורדים האחד לחיי השני (ז'אן פול סארטר, חנוך לוין).

ובתוך כל זה, אין מי שיזכיר את ההעדר הנורא הזה של החיים שאנשים אינם חיים אותם. כפי שעשה הילד בבגדי המלך החדשים. מישהו שיצביע על ההונאה הזו, על החיפוי הכוזב של 'הנה אלה הם חיי', (עבודה, ילדים, תחביבים, תחומי עניין, חובות, מטלות, סידורים, חברים וכו').

וגם אף אחד לא בא לשאול משהו כמו: 'אז אלה החיים שלך?' או 'לזה ציפית'? 'או האם לחיים שלך אתה קורא 'חיים'? או שזה הדבר הטוב ביותר (יחסית) שניתן לעשות בהעדרם'?

ויש אנשים שעושים מאמצים כדי לא לשקוע לכלום. הם קוראים ספרים, הולכים לסדנאות, אך משום מה בסופו של דבר, אף אחד מאלה לא מסובב את המפתח בסויץ' של מכונית חייהם. סויץ' שמדליק את המנוע של החיים הפנימיים.

 

XXX

גבריאל רעם.

19.4.2003

 

 

אדם בעקבות גורלו.


השאלה האם החיים שלנו כמו מוכתבים מראש, דהיינו האם לכל אחד יש גורל – היא אחת השאלות המרכזיות בחייו של כל אדם. וזו לא רק שאלה אחת, מרכזית, אלא יש כאן סידרה של שאלות:


1. האם אנו נולדים לתוך גורל או לתוך מקריות?

2. ואם יש גורל, האם האדם מעצב את גורלו או צריך לגלות אותו?

3. האם לא משנה מה אדם יעשה, תמיד יצא לו אותו גורל? או שזה תלוי בבחירה אישית בכל רגע?

4. האם הדברים קבועים מראש? ומה יכולת ההתערבות של אדם במהלך חייו?

5. האם האדם בחייו הרגילים יכול להגיע למימוש עצמי?

6. האם לאדם יש גורל? האם לכל אדם יש גורל? מסלול חיים הייחודי לו?

7. האם מימוש עצמי מוביל בהכרח למפגש האדם עם גורלו?

8. האם גורל זו אפשרות או מגבלה?

9. אם אין לאדם גורל, אז מהם חייו? סידרה של תאונות, או מסלול חליפי לגורל?

10. מהו גורל? האם זהו תסריט מוגמר, או בבחינת הכול צפוי אך הרשות נתונה?

11. האם רצוי שהאדם יפגוש את גורלו, (אם יש דבר כזה) או שגורל זה דבר מגביל, ועל האדם ליצור חייו יש מאין.

12. האם גורל הוא תסריט קשוח, או ראשי פרקים איתם אפשר לעשות אימפרוביזציות.


לא לכל השאלות כאן יינתנו תשובות, אך יעשה ניסיון בהיר לנקוט עמדה כלשהי, נוכח מרביתן


ובכן, אני זוכר מנעורי את השיחות (בעיקר בתנועה ובכיתה) אודות גורל לעומת בחירה חופשית; האם יש גורל או אין. האם בסופו של דבר אדם חי את הגורל שהוכתב לו, או הוא עושה חייו במו ידיו, והיות וכך הוא עשה עם חייו את שעשה לפי בחירה חופשית.

במסה זו מוצגת שאלה נוספת: ואולי לא זה ולא זה? ואולי חיינו אינם אלא פרי מקריות, סידרה של תאונות, כשאחת מובילה לשנייה?

ואולי חיים לפי גורל אינם מובטחים לכל אחד, וכי החיים לתוכם אנו נולדים הם חיי המקרה, בעוד שאת חיי הגורל יש לחפש, לנבור, לחפור אותם מתחת למה שהולבש עליהם ועתה מכסה וחונק אותם.


ונתחיל בהגדרה, מה זה בכלל גורל?

ובכן גורל הוא לחיות חייך בהתאם לתכנית אב שקיימת בך כקוד גנטי. מי שאין לו גורל, חי חייו ללא תכנית אב. וגורל זה לחיות לפי תכנית אב. כשבונים בניין, הגורל שלו הוא להיות בנוי בצורה מסוימת, ולשרוד פרק זמן כזה וכזה, ויחיו בו אנשים עם רמת הכנסה כזו וכזו, כי כזו התכנית הארכיטקטונית שלו. אבל הקבלן או מנהל העבודה לא חייבים ללכת בהתאם לה, הם אולי יכולים לבנות בניין ללא תכנית אדריכלית בכלל, ואז תוך כדי בניית הבניין, עתידו לא ידוע, כי אין לו תבנית בסיסית ואז גם אין גורל. הוא יצא איכשהו אבל זה לא יהיה גורלו, זה יהיה סטיית התקן שלו (אם לא נאמנים לתכנית האדריכלית), או שזו המקריות שלו (אם בונים אותו ללא תכנית אדריכלית כלל).

כך שגורל הוא מעין תסריט. ומפגש עם גורלך הוא מימושו של התסריט.

לכל אדם יש תכנית אב בתוכו, והשאלה היא האם הוא חי לפיה? והיות וכך יש לכל אדם שתי אפשרויות: או לחיות חייו כסטיית תקן (שלא בהתאם לתכנית האב) או לחיות חיי גורל (שזה בהתאם לתכנית האב עמה נולד).

עם זאת גורל הוא לא תוצר סופי, מוגמר שהאדם צריך לרקוד לפיו כמו מריונטה. למרות שבגורל יש מימוש של תכנית אב, עדיין כל זה הוא בגדר חומר גלם. אדם עם גורל משול לנהג שיש לו מערכת של כבישים ונתיבים, עדיין הוא יכול לבחור לנסוע בנתיב זה או אחר. אבל יש לו מערכת כבישים, וזאת לעומת אדם ללא גורל שיש לו אמנם מכונית, אך אין לו כבישים, ואם בכל זאת יש כבישים אין לו מפה שלהם. לחיות ללא גורל, זה לחיות ללא כבישים, וללא נתיבים, ללא מפה. וכך אי אפשר להגיע לשום מקום, יש תחושה מדויימנת של נסיעת מטרה, אך ללא נתיב – הנסיעה היא במעגלים, ונותרים תמיד באותו המקום.

בגורל יש מרחב תמרון. כמו בציור: גורל אינו העתק פחם של תרשים שקיים מתחת לדף השקוף. אלא, לאמן יש אידיאה או רעיון בתוכו, ויש לו חופש יצירתי להגשים את הרעיון במגוון של דרכים, אבל זה אותו רעיון או אידיאה של ציור שקיימים בו ברמה הנפשית.

כך ציור עם רעיון אב, או רעיון אם, אך ניתן לצייר ללא 'אבא או אימא', ניתן לצייר ללא נשמה, רק בהתאם למה שרואים. ואז זו העתקה, אין כאן משהו מקורי. כך שציור לפי הרעיון היצירתי הוא כמו חיים לפי גורל, בעוד שציור ללא השראה או רעיון פנימי הם כמו חיים ללא גורל.

גורל הוא מפגש בין אני פנימי לבין המציאות האמיתית. פספוס של גורל הוא מפגש בין אני מאומץ לבין המציאות האמיתית.

אני מאומץ הוא תוצר של צמידות יתר לנורמות חברתיות. ורוב בני האדם לא חיים על פי קוד פנימי, אלא על פי נורמות חברתיות שמאפילות על קוד פנימי וקול פנימי. וכך האדם לא יכול להתחבר לנתיב שיועד רק לו, אלא הוא חי בהתאם לאיך שראוי ומקובל לחיות באותה התקופה. (בגרסה האישית שלו כמובן, אבל הוא הולך בתלם הכללי).

אפשר לחשוב כי חיים ללא גורל הם חיים של כאוס שבהם הכול קורה, בעוד שבחיי גורל יש נתיב ברור וקבוע. ובכן, לא בדיוק כך. בחיים על פי נורמות חברתיות כל אדם דווקא מקובע בסדרה של תפקידים שהוא חייב 'להשתבץ' לתוכם, (ואם לא הוא משול למת, הוא אאוטסיידר), ושם הוא כמו אסיר. וכדי להגיע לגורל, עליו לצאת מן הקיבעונות החברתיים והפסיכולוגיים, אל תוך מצב לא ברור, ואז, רק אם מתוך החופש הזה, יתחבר לישותו הפנימית, יש לו אפשרות לגורל, ואז, כאמור, אלה נתיבים שלא מוכתבים מבחוץ, אלא נובעים מאיזשהו תרשים המצוי בתוך האדם.

גורל הוא על פי תבנית מגובשת המשודרת מבפנים. חיי קיבעון הם על פי תכתיבים חברתיים ופסיכולוגיים המוכתבים מבחוץ. בשני המקרים האדם לא חופשי, בשני המקרים, הוא נראה כזה.

וכך בקיצור: כדי להתחבר לגורל, על האדם להשתחרר מדפוסים וקיבעונות חברתיים ופסיכולוגיים, אחר כך הוא מוצא עצמו בריק (לא בריקנות, בריק) באין, ומשם הוא אמור להתחבר לישות שבתוכו, ואז תוך שהוא מנסה לממש זאת הוא נמצא בדרך למפגש עם גורלו.

יש אנשים שלא מסוגלים לחיות לפי תכתיבים חברתיים נוקשים, אך גם לא מסוגלים להתחבר לישות הפנימית שלהם ולחיות חייהם על פי הקוד הטבוע בהם, ואז הם חיים חיים אבודים, מטלטלים בחייהם כספינה ללא הגה על מי האוקיינוס.


מיכאלאנג'לו, אמר שהוא בוחר פסל לפי גוש השיש. וכי בכל גוש שיש יש כבר את דמות מסוימת. וגוש השיש שהוא בוחר הוא על פי הפסל שהוא מחפש. (והוא כנראה מזהה בגוש השיש את הפסל שבפנים). כך גם חיי אדם; בחיי כל אדם יש את הפסל שבפנים שרוצה לצאת ולהיות. אך רק חיבור לאני הפנימי, לישות הפנימית, יכול לשחרר את הענק הפנימי הזה מן הבקבוק של הנורמות החברתיות. כשאתה מחובר לעצמך, מקבל עצמך, חי בשלום עם איך שאתה בפנים, אתה חש את הדמות החיה הכלואה בתוך גושי השיש של הנורמות החברתיות.

גושי האבן מסביב לפסל הם ההרגלים, דוגמות, המעצורים, ההדחקות, השקרים הקטנים, והמסכות שהלבשנו על האני הפנימי כדי שנתאים לחזות הכללית .

בדרך כלל החיים של בני אדם מתנהלים על פי גושי האבן שמקיפים וכולאים את הפסל, הם חיים שנראים כמו חיים, יש להם את התדמית של חיים, אבל כלום לא קורה בפנים. אין כאן מימוש עצמי, כי שום דבר מן הפסל לא יוצא אל העולם. האבן מסביב לפסל עוצרת אותו מלפגוש את החיים בחוץ. ורק המפגש הזה מוליד את הגורל.

הפסל הוא הפוטנציאל החבוי הפנימי והאישי, שבדרך כלל נחנק על ידי גושי האבן הגדולים. הגושים הללו הם: נימוסים, מצב כלכלי, לאום, משפחה, חינוך, המקצוע שלנו, הפופולאריות שלנו, ההשכלה שלנו, התדמית שלנו הדעות הפוליטיות שלנו, ההתבטאויות החכמות שלנו. אך זוהי מסכה על פני החיים האישיים והאינטימיים של האדם, ועד שהם לא נחלצים מחיבוק הדוב של גושי האבן יש כאן סימולציה של חיים, אבל לא חיים באמת. כי החיים באמת נובעים מבפנים, ולא נחנקים מבחוץ.

מה שמקובל זה לקבור את החיים הפנימיים ומעל לזה לבנות אישיות חדשה. אישיות מאומצת, אישיות מקובלת. מבחינה רוחנית זו אישיות שטוחה, אישיות שבה החלק היותר מהותי שלנו לא בא לידי ביטוי. המילה גורל היא תוצר של החיבור בין האני הפנימי החבוי, הגולמי הזה ובין המציאות שמתרחשת עכשיו בעולם. זהו חיבור פוטנטי (עוצמתי) שמוביל להגשמה עצמית ולגילוי הנתיב הייחודי שנועד רק לך: גורלך.

חיים לא ממומשים, בהם לא התקיים מפגש עם הילד הפנימי, עם הפסל הישות החבוי הזה – אלה חיים שבהם הכול קורה מבחוץ, ולא מבפנים. אלה חיים המתרחשים במישור החיצוני ולא במישור הפנימי. למה הדבר דומה? למכונית שנמצאת במקום צפוף עם מכוניות אחרות, במדרון, ויש כל מיני סלעים מתגלגלים, והם והמכוניות האחרות פוגעות במכונית והיא זזה ממקום למקום. אך התנועה לא נובעת ממנוע המכונית עצמה, אלא הוא בא מחוצה לה. וכך זו לא תנועה לקראת מטרה. אלא תזוזה חסרת תכלית. שבסופה האדם לא עשה עם עצמו ועם חייו שום דבר ממשי.

כאן צריך להבין כי חיים של תנועה לקראת מטרה יכולים רק להתרחש במישור הפנימי. חיים מכאניים אלה חיים המתרחשים במישור החיצוני, בעולמות של: מקצוע, מצב כספי, מצב משפחתי, ידידים, דעה פוליטית, וכו'. במקום שהחיים ינבעו מתוך ניצוץ פנימי הם מונעים כמו שפעם הפעילו מנוע, על ידי חגורה שמושכים אותה בכוח ואז המנוע מסתובב.

רק התרחשות במישור הפנימי יכולה להביא למפגש של האדם עם גורלו.

גורדייף קורא לחיים לא גורל: חיים מכאניים. לדבריו אלה חיים המתרחשים תחת חוק התאונות 2]. כי היות והאדם לא מחובר למשהו ששם אותו על שביל ברור ויחודי הוא חשוף לתאונות (שהם ההתנגשויות שהוזכרו כאן קודם, מצד מכוניות אחרות וסלעים מתדרדרים).

בחיים המכאניים יש תאונות. והן קורות כי המצפן הפנימי, מרכז הכובד הפנימי שלנו משותק, כמו מטוס המנותק ממגדל הפיקוח שנותן לו הוראות. רק שאצל אדם המחובר למהותו, ההוראות באות מבפנים. בחיים ללא גורל אנו נעים לא בגלל משהו שבא מבפנים, אנו נעים בגלל מה שבא מבחוץ. ואז אלה כמעט חיים של תנועה מתאונה לתאונה, וזאת מכיון שאיננו מחוברים לאני הפנימי ואישי.

חיי גורל הם חיים מקוריים ואותנטיים, הנחיים מתוך מצב מהותי. בעוד שחיים מכאניים, חיי תאונות, הם חיים מאומצים, והם מאומצים בשני המובנים של המלה: "מאומץ": ראשית, הם אכן חיים מתוך מאמץ ולא מתוך נביעה דינמית מבפנים, ושנית, כי הם סובבים סביב אני מאומץ.


ככל שאדם פועל יותר מפנימיותו ופחות מאיך שהוא אמור להתנהג, כך יהיה מחובר יותר לגורלו.

האדם ללא גורל הוא אדם ישן, הוא לא ער למצבו, לא שואל עצמו שאלות, השקפותיו סטריאוטיפיות. המעצורים שלו מקובעים, ההתנהגות שלו מושאלת, מאומצת.

הגורל לא מחכה לו.

שוב לפי גורדייף, גורל הוא שילוב של השפעות פלנטריות הפוגשות את המהות של סוג הטיפוס האישי של האדם. וגורל קשור רק לדבר אחד: לסוג הטיפוס של האדם, לא להתנהגות שלו, ולא המניירות שלו, ולא לסגנון שלו, אלא למהות הטיפולוגית שלו.

בחיים מכאניים יש אושר ואומללות, סבל והנאה. בחיי גורל אין טוב או רע, רק התאמה בין מה שאמור להיות ובין מה שקורה באמת.


אחת מן הדרכים להחזיר אדם למהותו ומכאן למפגש עם גורלו (לטוב או – היא דרך מפגש עם אדם או אסכולה שנחנו ברמת מודעות מעל לממוצע, המסוגלים לזהות ולהפריד התנהגות שבאה מן המהות לזו שבאה מן המסכה. שיחה, או מפגש עם אדם כזה יכולה לאפשר לאדם לזהות את המסכה ואת המהות שלו ולהפריד ביניהם. ואז משפיתח את הערנות למהות שלו והוא יודע לזהות אותה ולהפריד אותה מן האני המאומץ, יש לו אפשרות להגיעה לנתיב של גורלו, לטוב או לרע.

XXX

גבריאל רעם

XXX

25.9.2004


XXX

 

הסרט: אדם בעקבות גורלו_

אדם בעקבות גורלו

שם המסה לקוח מן הסרט: 'אדם בעקבות גורלו', (זה תרגום לא מדויק, אך משום מה יותר נכון ועמוק מן השם המקורי של הסרט באנגלית: איזי ריידר) . מדברים על שני צעירים שנוסעים כדי לממש את הגורל שלהם, הם אמיתיים לעצמם. פועלים מתוך מי שהם באמת, לא מתחשבים בקודים החברתיים שמסביב. בגושי האבן שבתרבות סביבם. הם קורנים את מהותם בנאיביות מסוכנת. עד סופם הטראגי.

זהו משל על מה קורה לאדם המנסה לפגוש את גורלו, ללא התחשבות בסביבה.

הסרט מראה את הקונפליקט הגדול בין חיים מתוך מהות וחיים כפי הם בדרך כלל.

http://uk.imdb.com/title/tt0064276

 

XXX

 

2] http://www.geocities.com/Tokyo/1236/accident1.html

 

 

 

 

האם לאנשים יש חיים?


כשאדם מתבונן בעולם יש בו תחושה שיש דבר כזה ששמו 'חיים של בני אדם', כלומר שיש תחום כזה שבו הדברים באמת קורים ושיש דבר כזה ששמו חיים, הוא יכול להתבונן במשפחה היושבת יחד בסלון, או בזוג שישוב בבית קפה, או חבורה של צעירים מהלכים בשקט על המדרכה – והוא חש ש… זה החיים, שהאנשים האלה חיים, עכשיו, שהחיים מתרחשים עבורם עכשיו.

כשאדם, גדל כשהוא עוד ילד, והוא חוזר הביתה מבית הספר, הוא יכול להביט על דמות של נערה הולכת, הוא מסתכל עליה ויכול להגיד לעצמו: "הנה, יש לה חיים, והיא הולכת עכשיו לחיים שלה". ויש משהו שמחכה לה, משהו שממלא אותה, משהו שכול כולה חלק ממנו. שקורה לה, שהיא מתרחשת עמו. אנשים מבחוץ נראים, באופן כללי, כאילו יש להם חיים, כאילו שהם חלק מאיזשהו עולם.

כשרואים דג באקווריום, והאקווריום זה העולם שלו, האקווריום זה החיים שלו; המים והשרכים, הדגים האחרים, זה העולם שלו, ויש לו עולם. ונראה שגם אנשים זה ככה, יש להם עולם.

והנה לאחר שנים הילד הזה גדל, ויש לו חיים משלו, הוא נכנס ויוצא בחיים של אנשים אחרים, ואולי לא יוצא לו להשוות את הדימוי שהיה לו לגבי מה זה חיים, מה זה לחיות, איך זה החיים של בני אדם. והנה נוצר מצב שהוא פוגש אנשים והוא רואה (ומיד מדחיק כמובן) שבמקום עולם של חיים, שהוא החיים שלהם, שכשהם מגיעים אליו, הם עכשיו חיים, עכשיו הם מתרחשים – הוא מוצא אנשים שכל החיים מנסים להנשים נסיונות של לחיות. הם עושים מאמצים, כמו מריונטה ללא חוט, להתנהג כאילו שהחוט מניע אותם. כמו שאנשים מנסים כל הזמן להתניע את מנוע של עולם החיים שלהם. וזה מה שמתרחש: בכל יציאה לתיאטרון, בכל התחלה של קריאת ספר, והרמת טלפון למישהו, והתחלה של סקס או מערכת יחסים, ועם כל נגיסה, ובכל הדלקה של הטלויזה, ועם הולדת הילד החדש – כולם מנסים להתניע את המנוע של עולם חייהם. המדובר על הרבה נסיונות ממקטעים שונים ליצור כל פעם מהתחלה, או כולם ביחד, פיספס, קולאז' של חיים. אך זו לא מיקשה אחת חיה ונושמת, מבעבעת, עם דינמיקה חיה ונובעית ממרכז כובד מגנטי, מרכזי ופנימי. זו איזושהי כותנת עשויה מטלאים שאדם מטליא; טלאי אחד זה הבת (או הבן), טלאי אחר זה הקידום בעבודה, טלאי אחר זה הספר שהוא החל לקרוא, וטלאי נוסף זה התחביב שלו, וטלאי נוסף זה החבר שלו והשיחות שלהם אחת לכמה זמן. אבל הטלאים הללו, של מה שאנשים עושים בחיים, אינם יכולים להפוך לתחליף של חיים שהם בעצמם התרחשות יhappaning' לחיים שהם מסכת שלמה, למשהו חי ונושם, למעין מרק סמיך מלא תוכן שהאדם כל הזמן שוחה בתוכו, צולל, עולה ויורד ומוקף מכל הצדדים באקולוגיה האורגנית ששמה: החיים שלי או העולם שלי. זה לא כך.

מרחוק כולם נראים כאילו יש להם חיים, כאילו יש איזה שדה חשמלי ששמו חיים של פלוני, או החיים של אלמוני, אך זה לא עולם באמת, זה לא יקום, זה לא יוניברס, זאת לא אפילו פלנטה, עם אטמופירה וחיים אורגניים, וציר שסביבו היא מסתובבת, עם אגמים ונהרות ועופות שמעופפים בחלל. זה לא משהו עם חיים משל עצמו. זה דברים שאנשים עושים בהעדר עולם אוטונומי עם אוירה שלמה ויחודית משל עצמו. אלה החיים שלא התרחשו. אלה החיים במקום החיים.

לא כך דמיין לעצמו הילד בהתבגרו את החיים שלו ושל אחרים, ובכל פעם שהוא מתקרב לחיים של מישהו, או זוג, או משפחה – מרחוק כולם נראים שיש להם חיים, שהעסקנות שלהם נובעת מאיזשהי מלאות פנימית, שהיא הרמונית ושלמה בתוך עצמה. של עולם, כמו האקוואריום, שיש לו את הגבולות שלו, ואת התוכן שלו, ואת המאפיינים שלו ואת המרקם שלו. אך כמו תמונה, שמרחוק נראית שלמה וזורמת, אך כשמתקרבים, רואים שזה רצף של קיטועים, של נקודות לא מחוברות, שבגלל סמיכות של קירבה לנקודת אחרות, יוצרות את האשליה של תנועה, זרימה וצורה מובהקת ומאגדת כלשהי.

ואכן, הראיה מבחוץ מטעה; מסתכלים על פאב, זוגות זוגות, שלישיות – ליד שולחנות; כל שולחן – בועה, כל שולחן חיים. אך כשמתקרבים עוד ועוד ועוד – מבחינים שהשלושה הם בעצם שלושה אנשים בודדים שהם יותר מופרדים זה מזה ושקועים כל אחד בעצמו – מאשר חבילה אחת. וכשעושים עוד 'זום' ועוד, מגלים שגם בכל אחד מהם, אין קוהרנטיות והומוגניות, וכי בכל אחד מהם ישנם המון המון מחשבות ורגשות קטנים שרצים בו זמנית להרבה כיוונים, ובכל אחד מהם קיימים הרבה מאמצים להחיות את השיחה, וליצור תחושה של רצף ודינמיקה. אך מאחורי זה קיימים המון פחדים וחששות, אך גם תקוות ורצונות. וכלפי הזולת יש גם התנגדויות קטנות, ומאבקי כוח. והם לא מתלכדים ביחד לכלל יקום שיש לו חיים בפני עצמו.

כמעט כל בן אדם, בשלב זה או אחר של חייו, כשהוא מסתכל על החיים שלו, או של אנשים שהוא התקרב מספיק כדי לקלוט אותם באופן אינטימי – איך שהם מפני עצמם – חייב להגיד לעצמו: "זה החיים"?

סך הכל מדובר כאן על 'חברת הראווה' (כפי שכותב גי דה-בור בסיפרו בשם זה), חברה של מראית עין. כולם בטוחים שלאחרים יש חיים, או אי שם בארצות אחרות, יש חיים, שם בטח יודעים ליצור חיים. אנחנו במדינה שלנו, בשכונה שלנו, או במשפחה שלנו, או אני בחיים האישיים שלי – פיספסנו, אך באיזשהו מקום – יודעים לחיות, יודעים מה זה חיים.

קשה לתפוס, שבאלפי השנים שחלפו, מאז שמין האנושי קיים – שזה המצב, שכולם גדלים לקראת משהו שהם מפללים שהוא יהיה חיים, ואז הוא גדל וחווה את חוסר היכולת שלו כיחיד לבנות עולם מלא חיים שמתרחשים מעצמם, ואז מספרים לו שבשביל זה יש משפחה. אך בהקימו אותה הוא מגלה שמשפחה מורכבת משני אינדווידואלים בודדים, זרים זה לזה בהרבה מקרים (זכורני שלפני שנים הרבה, שנת 1975, הגעתי ללונדון והוקרנה שם סידרה נפלאה בשם 'Intimate Strangers' איזה שם נפלא וטראגי). הם גם זרים לילדים שלהם, בתוכם שוררת זרות, ובהם מקיימים את העניין הזה של המשפחה, לא עבור עצמם, כי עבור עצמם אין להם את המשפחה, המשפחה עבור עצמה היא צירוף של כמה אנשים שחיים ביחד באותו חלל, המשפחה קיימת יותר לצורכי ייצוג, המשפחה כמותג, המשפחה כתוית.

הדברים נכונים גם לגבי כל תחום אחר בחיינו, מסתכלים על סופרים, חיים בעולם של סופקים, הוויה, יקום של סופרים. נפגשים, מדברים על דברים שסופרים מדברים עליהם, חיים חיים של סופרים. והנה פוגשים חבורה של סופרים ואין חבורה מלוכדת, אחת. כל אחד מהם לכוד בבדידותו ובבועתו הוא, בתוכו מיליון ישויות סותרות. וביניהם ובין עצמם אין הרמוניה, בעיקר מאבקי כוח סמויים, לכל היותר כמה קואליציות וכמה אופוזציות. והוויה שוקקת ושלמה אין שם, רק הדימוי החיצוני, כמו פוסטר.

וכך בכל מקום, מבחוץ זה נראה עולם, מבפנים, כל אחד ממשיך לנסות להתניע באלפי נסיונות את המנוע של חייו.

והאשליה הזו, שלכולם יש חיים ועולם, היא אשליה הולכת ונמשכת. מסתכלים על בן אדם בעבודה, זה יכול להיות בבנק, במסעדה, במשרד, ונראה כי כשהוא גומר אתה העבודה שלו הוא הולך וחוזר לחיים שלו לעולם שלו, אל אקולוגיה שהיא מחכה לו, שהיא מלאה בעולם פרטי שלו; ספרים שלו, תחביבים שלו, חברים שלו, המשפחה שלו – בקיצור, הוא מוקף בעולם שאופף אותו מכל הצדדים בחיות, חיוניות ובעיקר בסמיכות של המרק.

אז זה לא כך, הוא חוזר לריקנות אחת גדולה, לתוך כלום. לתוך חלל ענקי שהוא מנסה נואשות למלא, להכניס לתוכו כל פעם דברים שיהפכו את החלל למלא תוכן, לנושם, לחי. (כמו אולם גדול שמפעם לפעם מכניסים שולחן, כיסא). מפעם לפעם מנסה לקרוא ספר, להרים טלפון לידיד, אולי הערב בכלל נצא, עם האישה או הבעל יושבים לראות איזה תכנית בטלויזיה, כמו שעשו שלשום ואתמול. נסיונות מגושמים למלא את החלל הענקי הזה שאמור להיות חיים גדושים. אך כשרואים אותו מדמיינים שחייו הם כמו בריכה שהוא צולל לתוכה, ובפנים צמחי מיים ודגים, וסוסני ים. האמת היא שבחייו שלאחר העבודה, הוא מנסה למלא עוד דקה ועוד דקה עד שהוא הולך לישון. חייו אינם שם עבורו.

וכך לגבי אנשים פרטיים, אך גם החיים באופן כללי; כשאנו מסתכלים על מקומות גדולים בהם נראה כי מתרחשים חיים, למשל בית מלון או בית חולים, או מסעדה הומה סועדים ומלצרים. ואנו חשים בפנים זה כמו שזה בסדרות טלויזיה, למשל בית חולים, למשל בסידרה כמו E.R. , בית החולים נראה באמת כמו יקום, כמו מקום בו מתרחשים דברים, מלא ושוקק כמו אותו רק סמיך או אקווריום; אנשים באים ויוצאים, וקורים להם דברים והחיים שלהם מלאים, והם לא צריכים להניע אותם כל הזמן, והם שוחים בהם, והם מקיפים בהם מכל הצדדים. ולאחר שאנו רואים את אותם אופרות סבון, את אותן סדרות, זה נותן לנו תחושה שאכן החיים יכולים להיות אותו יקום צפוף ונושם ושוקק חיים. חיים שמלאים את עצמם וחיים את עצמם ללא מאמץ. כמו אנו רואים באי. ר. שיקגו הופ וחברים. מסתכלים על הסידרה 'חברים' בטלויזיה, ורואים עולם שמתרחש מעצמו. לא רק שהעולם של כל אחד מלא כשעצמו, אלא שהעולם של כולם מלא בכולם. וישנה תחושה שבאמת שם זה קורה, שם החיים. ואילו החיים שלנו והחיים של אנשים שאנו מכירים, אצלנו זה לא קורה משום מה כמו שם. אולי לא היינו בקורס הנכון, אולי לא פגשנו את קבוצת האנשים הנכונה, אולי לא היינו במקומות הנכונים. ולא רק בסרטים או בסדרות, גם אנשים שאנו רואים וקוראים עליהם. מה הם עושים שיש להם עולם? קוראים ספרים של א. ב. יהושוע ועמוס עוז? ואולי זה אלה שיש להם תואר שני? אולי באמת השכלה וידע ממלאים ועושים עולם? ולא סתם בקורסים, משהו מוסמך, כמו באקדמיה. אולי בכלל בכלל באמריקה (כמו באי. אר. ובחברים).

אמנם כולנו יודעים שבאי. אר. ובחברים, זה פיקציה, אלה שחקנים שמשלמים להם כדי שיגלמו ביחד עולם. אך באיזשהו מקום זה מסתדר לנו, כי כך אנו מדמיינים שזה מה שקורה במקומות הגדולים ורוחשי החיים הללו; בתי חולים, בתי מלון, מערכות של עיתונים, משרדי חברות טלויזיה. ומה קורה כשאנו נכנסים לעבוד באחד ממקומות העבודה שהוזכרו כאן? מה אנו מוצאים? כשאנו מכירים את האנשים שם כעבור כמה חדשים, האם אז זה באמת יקום שוקק, שלם מלא בעצמו ומתרחש מעצמו? או שזה קודם כל אנשים, אנשים בודדים שנמצאים ביחד במקום אחד, תחת כותרת אחת, אבל אנשים, שלובשים מסכות, ויוצרים ריטואל מישחקי שעוביו כעובי זגוגית, זגוגית אטומה שמאחוריה מסתתרים פחדים ורצונות אישיים, שמפורקים לאפלי תת חלקיקים, שמתנגשים ביניהם ולא באים כלל למודעות, כי המודעות עסוקה באותו משטח דק של המסכה החברתית. המסכה המורכבת אף היא מקולאז' של קלישאות וכללי משחקיים שמחפים על העדר דינמיקה קבוצתית כוללת.

אז החיים הם לא הדרמה השוקקת של אי, אר, או הההנאה הקלילה של 'חברים', כל אלה זה מה שצובעים ממעל. החיים והעולם של אנשים הוא יותר מה שמתואר במחזות של טנסי וילאימס, יוג'ין א'וניל, ארתור מילר ואוגוסט סטרינדרג – הדרמות והטרגדיות הללו מקלפות וקורעות את הפוסטר, את אותה חלקה מיופיפת ששמה 'אני עורך דין' ויש לי חיים של עורך דין, ועולמי מלא בדברים שעולמות של עורכי דין מלאים בהם. אך אם ניקח את אותו עורך דין, אז כאן זה לא נגמר, יש לו עוד עולם, יש לו משפחה, ומשפחתו זה חייו, כמובן. או להיות אמן, אמנות זה החיים שלי, זה העולם שלי. ודרמה במיטבה, ופרוזה במיטבה – עושים בדיוק את זה; הם קורעים את אותה עטיפה ששמה: זה 'העולם שלי, אלה החיים שלי', עטיפה שבה אנו עוטפים את חיינו, (למען אחרים), ומסתירים בתוכם את הקרעים, את הנסיונות המגושמים לרקום ביחד חיים, ואת המפולות ואיי החורבות של אותם ניסיונות. את החורבות וההריסות שבתוך האנשים המפוארים, שמבחוץ נראה שיש להם את החיים והעולם שלהם.

ולבסוף, ההתרחשות הטוטלית והסוחפת הזו, שבה אתה חי את חייך וחייך חיים מולך, האם היא אכן, פוטנציאל, האם יש דבר כזה?

והתשובה היא מורכבת כי לשם כך צריך להתעורר, והשאלה היא נתעורר לתוך חיים שהתרחשו לנו או שהחיים הם אותו פוסטר אותה מסכה ריקנית
 

החיים כלבה ולא כבזלת.


החיים להם אנו קוראים: החיים רגילים, הם חיים המסתירים את החיים האמיתיים.

משול הדבר לאדמת בזלת המסתירה מאחוריה את הלבה. ואין דרך לדעת עליה או לפגוש אותה מלבד התפרצות אסונית אחת לזמן מה.

בפנים רוחשת אש וגם מרבצי נפט דליקים – בחוץ הכל מוצק, בטוח, שליו סטאטי ויציב.

אל המרבצים הפנימיים הללו מכוונת כל יצירת אמנות גדולה בספרות, מחזאות, שירה. (לעיתים אף אין צורך במחזה שלם, לעיתים די בדימוי, במטאפורה, וכל מרבצי הלבה והנפט הענקיים – נגלים לעינינו -להרף עין).

ואין אלה חוסר ידיעה וחוסר הנגישות -לבדן, המונעות מאיתנו מודעות וגישה אל אותם רבדים תת קרקעיים של הקיום, החיים והעצמי. מאחורי כל זה שוכן פחד גדול; פוחדים אנו לתת למצבורי השפע של היצר, הכאב, הטירוף, האימה וחסר הוודאות – ביטוי ומקום. פוחדים מן הכאב,מן האימה מחסר וודאות – לא נותנים להם ביטוי וחלל קיומי.

מעל פני השטח – שפויים, רגילים, נורמטיביים, בפנים – משוגעים, מדממים, הוזים, זועקים מכאב.

גירשנו את השיגעון, האימה והחרדה אל מחוץ למחנה. אך *יחד עמם ~גירשנו את הניצוץ ואת הנשמה היתרה*~. את אותו דבר מיוחד העושה כל שיחה וזמן – למחשמלים, מטלטלים, נכונים, עמוקים וחובקי כל. נושאי דינמיקה אחרת.

גירשנו את הפרא, המשוגע, הזר והדחוי -מתוכנו, אך בכך גם את מכשף השבט, הנביא והיוצר הגדול. נותרנו עם המדען, הקונפורמיסט ואיש המעשה. ובכך נותרו חיינו קטנים, יבשים, שטוחים, חסרי לחלוחית ועומק, חסרי דינמיקה מחיה~ וחסרי מיסתורין~.

על כל מפגש בין אדם לעצמו ובין שניים – לחכות ולארוב לאותו ניצוץ משוגע, לאותה אי שפיות של הרוח הפראית – ואז לתת לה להיות, ולרקוד עימה, עד כלות