ארכיון תגית: פרשנות

המיסתורין והפוטנציאל הטמונים בעברנו ובעתידנו.

תקופתנו מתאפיינת בחיפוש אחר מקורות אנרגיה טבעית.

למעט אנרגיה סולארית, קיימים עדיין מאגרי אנרגיה אדירים בבטן האדמה. נפט, פחם, גז.

למעשה בטן האדמה היא העבר שלנו. חומרים אורגניים שונים כוסו בשכבות של עפר ואדמה ככל שעבר הזמן. וכשחופרים באדמה כדי לגלות מצבורי אנרגיה, למעשה מנסים לחדור אל העבר של הפלנטה. (ואכן הגיאולוגיה, שחופרת באדמה היא המדע שמתמחה בחדירה פנימה ואחורה, אל העבר כדי לגלות, בין היתר, מצבורי אנרגיה).

וגם אצלנו, בחיינו, זה כך; שכבות אדירות של אנרגיה, טמונות/קבורות בעברנו. הן בעברנו כחברה, כאומה, כמשפחה וכיחידים.

אנרגיה רבה כלואה בעברנו.

הבעיה היא שעברנו מוצג לנו (או שאנו אלו המציגים זאת לעצמנו) – כתקופה שיש לברוח ממנה. העבר, כביכול, היה מלא טעויות, משגים וכו'; למשל, הורים שאחראים, לעיוותים באופיינו והתנהלותנו;  הגישה הרווחת שאין לנו מה לחפש שם. (אנשים שנזכרים ועוסקים במה שקרה להם בעברם – עשויים לקבל הערות שמראות להם שזה בזבוז זמן במקרה הטוב, או לא  יעשה להם טוב במקרה הפחות טוב). מבחינה זו נוסטלגיה 'מותרת' בעיקר לקשישים, שממילא עתיד מסעיר כבר לא מחכה להם.

אולי הדוגמה הבולטת לגישה זו, וברמה הלאומית, היא ההתרחקות, אם לא התכחשות, לעברו של העם היהודי בגולה, כפי שבאו לביטוי בעיקר בהלכי רוח לאחר קום המדינה. אך גם ברמה יותר כללית, אנו תרבות שמקדשת את הווה ומתגרשת מן העבר, שרואה את העבר כפרימיטיבי ומלא ברעות חולות (ימי הביניים 'החשוכים'), שהנאורות, המודרניות והמדע משפרות אותו ומתרחקות ממנו ובצדק.

אנו מספרים לעצמנו כי עכשיו אנו נעים לתקופה 'נאורה', מודרנית, בעלת תובנות פסיכולוגיות המתקנות את שגיאות העבר (למשל, הורים שלא ידעו איך לחנך את ילדיהם). כל זה מאחורינו (וטוב שכך…).

ובחזרה ליחיד ולחייו. הילד שהיינו הינו מצבור אדיר של אנרגיה גולמית, ובשלב כלשהו (כנראה בגיל 5-6) הוא פוגש התניות אוסרות רבות, זה מתחיל בגן ומתעצם כשהוא מגיע לכיתה א'; כל האנרגיה האדירה הזו, החיוניות הבסיסית הזו,  נבלמת ונאצרת. לאחר המפגש עם בית הספר; יש שיעורים, ושעות פריקת האנרגיה הינן מועטות יחסית לעוצמת האנרגיה שמפעמת בו. וכך היא 'נתקעת' בו, לא זורמת הלאה, נשללת מן הנער/ה שהם הולכים להיות. ומאז ועד היום אין להם קשר עימה.

עלינו לשחרר ולהוציא לחופשי את הילד המפוחד הכלוא בעברנו. הוא עדיין שם, חי בהמשך ציר הזמן, בממד נעלם מתודעתנו, אבל שם, אבוד, מבולבל, תקוע.

עלינו לבוא אליו עם אהבה, לא לפחד ממנו, לחבק אותו ולהוציא אותו מן הכלא של הפחדים שלו (מאיסורי המבוגרים ומדמות עצמו הפגומה כביכול) ולקחת אותו עימנו אל ההווה, אל המקום שחיים מתרחשים ומשתנים, עכשיו.

כותב על כך המשורר אהרון שבתאי:

האני לא יראה את זהב העתיד

הַאֲנִי לֹא יִרְאֶה אֶת זְהָב הֶעָתִיד
אֶלָּא אִם יַחֲזׁר עַל עִקְּבוֹתָיו לָעֲלָטָה,
יִגְהַר עַל פִּגְרוֹ הַמֻּטָּל בּעֲבָרוֹ כִּבְעַבְטִיט
וִינַתֵּק מֵעָלָיו אֶת עֲבוֹתוֹת הַחֲרָטָה.

לְשֵׁם כָּךְ יִלְבַּשׁ צוּרַת "הוּא" כְּסַרְבָּל,
וְנוֹשֵׂא אַרְגַּז כֵּלִים – כְּלֵי לֵב,
יַנְשִׁים אֶת הַיֶלֶד הַמְזוֹרֵר וְנִבְהָל
מִבָּבוּאָתוֹ בִּרְאִי מַבָּט שֶׁאֵינוֹ עוֹלֵב.

הוּא יֹאמַר לוֹ: "קוּם, מִי שֶהָיָה אֲנִי,
צֵא לְקַלְקֵל אֶת חַיֶיךָ מִבְּלי לְהִכָּלֵם,
הֱיֵה בּוּר וְיָהִיר, מְעַד וּשְׁגֵה

כִּי רַק בְּכַף יָדְךָ אֶמְצָא מְזוֹנִי
רַק אִם אֶסְלַח לְךָ אֶהְיֶה שָלֵם.
הַבֵּט, אֲנִי שוֹבֵר אֶת הַשּׁוֹט, אֵינֶנִּי מַלְקֶה!"

(מתוך: אהרן שבתאי, הלב, שלשים ושתים סונטות, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 1995)

וחוץ מאיחוד  מרגש ונוגע ללב עם זה שהוא באמת אנחנו האמיתי והבסיסי, אנו יכולים, בעת ובעונה אחת, להצטייד במצבור אנרגיה גולמית שיכולה להניע אותנו בעוצמה, לקראת עתידנו.

עד כה דשדשנו בהווה, לעיתים הולכים במעגלים, נעדרים את האנרגיה החיונית כדי לפרוץ מכלא המעגל. עכשיו, עם האנרגיה המשוחררת מן העבר, ניתן לזנק קדימה והלאה.

עד כאן אודות העבר, ומה עם העתיד?

ובכן, כמו העבר, גם הוא מצוי במצב צבירה לא נגיש, אלא על ציר שמתארך לתוך מימד שנמצא מחוץ לרמת התודעה שלנו. וגם הוא מלא אנרגיה, וגם הוא לא מנוצל.

בעתיד טמון מיצבור דלק אדיר; באני שלנו שעדיין לא התגשם. ושוב, כמו ביחס לעבר, הוא שם, ממתין לנו שנגיע אליו כדי להגשימו.

ואם כלפי הילד שהיינו עלינו להיות ארכיאולוגים ולחלץ את הילד השבוי ממצב צבירה מוצק, מכלא סטיגמות החברה (ובעקבות כך מדימוי עצמי נחות), אז כלפי העתיד עלינו להיות נביאים, חוזים, עלינו להיות הרצל, עלינו להתמגנט ולהתאהב בדמות של מי שאנו עומדים להיות.

עצם ההתייחסות לאני שנהיה עשויה לחלץ אותו ממצב הצבירה האוורירי, של ההיוליות האנרגטית ולתת לו גוף וצורה ובכך לממש את האנרגיה האדירה שלו שתזרום אלינו ותחיה אותנו.

זה נקרא כאן כמדע בידיוני, אבל מה שתואר לגבי העתיד קורה בכל פעם שאדם מצליח בדיאטת הורדה במשקל, למשל, הוא מצליח בכך רק כשהוא מתאהב בדמותו המחוטבת העתידית, שמחכה לו שיצטרף אליה. ובינתיים בתוך הערוץ שנוצר על ידי ההתאהבות בדמות של מי שנהיה – זורמת מן הדמות העתידית – אלינו בכאן ועכשיו – אנרגיה, שמעניקה לאדם את הכוח להימנע מאכילת כמויות גדולות של אוכל ברמה ירודה.

אז מה נכתב כאן?

כל העולם בכלל, ובני אדם בפרט, סובלים ממשבר אנרגיה חמור. ואנו תקועים במקום ולא מסוגלים להניע עצמנו קדימה ומעלה בגלל אותו מחסור חמור באנרגיה, (גם בגלל שהמון אנרגיה גם הולכת לאיבוד על ידי הזדהויות רגשיות עם הקטבים של סבל והנאה ומעורבויות רגשיות קשות). אך יש לנו המון אנרגיה פוטנציאלית, הטמונה בעברנו ובעתידנו. זמינים לנו בכל זמן. וניתן להנגיש אותם רק בכוח האהבה. אהבה אל הילד המבולבל והנטוש שעדיין תועה ותקוע בעברנו. והתאהבות באני המפותח, הבוגר והמעוצב  שנהיה.

יצירת קשר עם האני שהיינו והאני שנהייה, דרך האני שאנחנו עכשיו – עשוי להפוך אותנו לישות שלמה, דינמית ועוצמתית.

**

גבריאל רעם, 26.6.13

על 'להרגיש טוב' – 'להרגיש רע'.

חלק א': לקיחת הטוב כמובן מאליו.

ישנה אי פרופורציונאליות, בין היחס שלנו להרגשה טובה/מצב טוב ויחסנו להרגשה רעה/מצב רע.

כשאנו מרגישים רע, אנו מתקוממים, כאילו להרגיש טוב, או להיות במצב טוב, (מכל בחינה שהיא) הוא משהו שהיה צריך להיות לחם חוקנו והתקלקל – ועתה צריך למצוא את המומחה הקרוב ולחזור, (כמה שיותר מהר) בעזרתו, ל – 'מצב הנורמטיבי'.

אך לאחר שאנו חוזרים למצב הטוב, לאחר שאנו מרגישים רע, (בכל רמה, מכל סיבה) – אין את אותה התרוממות הרוח המתבקשת כתוצאה מכך שחזרנו לטוב, (אחרי הרע שהיה מנת חלקנו במשך זמן מסוים. (ואם ישנה התרוממות רוח, אז זה רק בהתחלה וכעבור זמן היא מעמעמת ונשכחת).

אנו שוכחים כמה רע היה קודם ושאולי נחלצנו ממנו בעור שינינו. וכך אנו גם לא חשים כברי מזל שחזרנו למצב טוב. כאמור, אנו לוקחים זאת כמובן מאליו.  (אך איננו מסתפקים בזאת)  כי אנו שואפים, בנוסף לכך, לכל מיני גירויים ואירועים שיגרמו לנו להתפעלות או ריגוש גבוה וכו'.

אדם יכול להתענות שנים ממחלה, או מדיכאון, או מבדידות, או משהייה בכלא. והוא חולם (לפעמים) שנים על יציאה מן המצב הקשה והמייאש שבו הוא נתון. יכול להיות אפילו שהוא איבד תקווה. והנה הוא יוצא מהכלא, מחלים ממחלה קשה, בת זוגו שנטשה אותו שבה אליו, הוא חוזר ממלחמה שבה היה בסכנת חיים ואיבד את חבריו לנשק -או כל יציאה אחרת מן הגיהינום או השאול – ולאחר מספר ימים בלבד, (לאחר שהוא חוזר למה שהוא התפלל וייחל לו), הוא שוכח עד כמה היה לו רע, ועד כמה המצב העכשווי זה משהו שהוא התפלל לו בכל נפשו ומאודו, (אפילו במשך שנים מספר) – ואינו מלא התפעלות על המצב הטוב הזה שהוא כה ייחל לו. הוא צורך את המצב הנוכחי של טוב, ולא לוקח אותו כפסגה שהצילה אותו מן המצב הקודם הקשה. הוא רואה את הפסגה – כמישור שאולי תמיד היה, כי כמעט מיד הוא שוכח עד כמה רע היה לו לפני זה.

זה בא מתחושה של: 'מגיע לי'. אין את אסירות התודה והרווחה על שחזרנו למצב טוב.

ובכן, אנו משוכנעים כי המצב הנורמטיבי הראוי והמגיע לנו מעצם העובדה שאנו חיים – היא להרגיש טוב. שיהיה לנו טוב.

אנו לוקחים את הטוב כמובן מאליו ומתרעמים  על הרע כשהוא מגיע .

ויותר מזה, אנו מאמינים בתוך תוכנו שאסור לנו לחשוב על הרע שיקרה לנו, כי אז אולי עצם המחשבה (הנבואה) הזו – תגשים את עצמה. אנו נלחצים מעצם המחשבה שמחר עלול להביא עימו קטסטרופה או הרעה כלשהי בחייו של האדם. איננו יכולים להכיל את האפשרות הזו, וכאמור מפחדים לחשוב עליה – שמא זה יתגשם. ואז אנו מנפים מן התודעה שלנו את המחשבות על רע אפשרי שיקרה לנו.

חלק ב': מה פשר הגישה או ההתנהגות הזו?

אז מדוע אנו לוקחים את 'טוב לי' כמובן מאליו ואת הרע כקלקול זמני בטוב הנורמטיבי? ובכן, כל הילדות שלנו – מפמפמים לנו, ההורים והגננות, את התובנה שמגיע לנו להרגיש טוב. כי אנו חמודים, כי אימא אוהבת אותנו.

לכן, איננו מתלהבים כשאנו מרגישים טוב, ולכן אנו מתקוממים כשרע לנו. וכשרע לנו -יש לנו תחושה של אדם שההבטחה שהבטיחו לו אודות החיים – הופרה. וכי תפקידם של רופאים,פסיכולוגים, מאמנים וכו' להחזיר אותנו למצב תיקני.

אך לו היינו חיים במצב שבו חלק מן המוח שלנו, יודע ומכין עצמו לקראת נפילה, כשלון  או מחלה – אז כשהרע נופל עלינו, לא היינו מתייאשים או מתלוננים. כי ידענו כל הזמן שזה עלול להגיע ואנו מוכנים. זו מנת חלקנו.

לו היינו חיים במצב של התפעלות מן הטוב שנפל בחלקנו וכשאנו נופלים למצב קשה – אנו יודעים וידענו שזה יגיע- כי אז אנו מוכנים, יודעים שזה לחם חוקנו במקום הקשה הזה, בכדור הארץ.

הגישה האקזיסטנציאלית לחיים  היא גישה של דווקא לצפות לרע. לחיות עם הידיעה (והחרדה המוצדקת…) שהחיים מתחילים עם הכול טוב ומתחילים להסתיים כשכמעט הרוב  רע (מחלות, בדידות, אימה, חווית האבסורד, חרדה, הזדקנות, נטישה, אובדן תקוות, מוות של קרובים לנו), הגישה זו היודעת שהרע מכל עוד בדרך,היא חוק מרפי, והיא גורסת שכל פסיק של הרגשה טובה הוא מזל מוצלח שנפל בחלקנו.

יש לנו ראייה מאוד ורודה של חיינו, כאמור, כל מי שפגשנו בילדותינו ובנערינו – והוא מבוגר מאיתנו – היה מלעיט אותנו בבדיות (אודות הטוב שמצפה לנו), או הסתרה של הרע שיכולים החיים לזמן ליחיד, בדיות ויצירת קוסמטיקה  אודות מה שמצפה לנו בהמשך. מציירים את החיים הבוגרים כסוג של אידיליה; חיי משפחה, להיות הורה, סיפוק בעבודה. (מספיק לראות את ההפקה הגרנדיוזית של טכס הנישואין, כדי להבין שהחתונה הזאת נערכת ומעוצבת ומשדרת – שכגודל המסיבה – כך גודל ואיכות הטוב שייפול על ראשם לאחר שיינשאו).   אך גם כשאנו קוראים ספרים (פרוזה) אודות משפחות אומללות, אנו משוכנעים בתוכנו שזה כך כי זה בגלל שזה פיקשן, דמיון, וזה לא כך בחיים וגם אם כך הם, אין סיבה שיקרה לנו.

קטסטרופה, משבר, וטרגדיה, תמיד קורים לאחרים, או בספרים. ואנו מצפים לטוב שכל כך מגיע לנו.

חלק ג': הגישה האקזיסטנציאלית.

אמנם תהיה התקוממות עצומה אם במקום הגישה הורודה לעתיד יבואו אלינו בגישה של להכין עצמך לרע שעוד יבוא. אבל מצד שני, הנזק הנפשי שעלול להיגרם לאדם שציפה לטוב שעוד יגיע, והנה מגיע ההפך – יהיה גדול מאוד, הוא יכנס לשוק, לטראומה. . אבל, וזה מעניין, עדיין הוא לא יפסיק להאמין שזה 'חלום רע', טעות, תאונה, והנה חיש מהר הוא עומד לחזור ללחם חוקו.

אנו מתעקשים לראות בחיים הללו הזדמנות נהדרת לאושר. ולא אושר כפסגה, אלא אושר כלחם חוקינו. מתעקשים שהחיים לא קשים, שזה הכול בראש שלנו, ואם תחשוב חיובי, החיים שלך יהיו חיוביים (''הסוד''). וכך אין זה פלא שאיננו זוכרים את הזמנים הרעים, וזאת כי אנו חוששים שאם נכנס לזה (לזמנים הרעים שהיו או שעוד יבואו), זה עלול באיזה שהוא אופן, 'לשאוב' אותנו חזרה לתוכו. אז אנו מדחיקים. והבעיה מתחילה כשהקטסטרופה נופלת על ראשנו מבלי שאנו מוכנים. הנזק עצום, בשעה שאם היינו מוכנים אליו זה לא היה ממוטט אותנו באופן כה קשה.

הראיה שלנו את חיינו מוטה ונוטה לצד אחד בצורה די קיצונית. גישה זו של 'מגיע לי להרגיש טוב ושטוב יהיה מנת חלקי' היא גישה שנובעת מחיים בפנטסיה; מדחיקים ומוחקים מן התודעה כל אפשרות למשהו רע שיקרה וחיים בציפייה לטוב שאמור להגיע אלינו…

בינתיים (עד שהטוב יגיע…) צורכים כל שיכול להביא לנו את האושר באופן יותר מיידי. וכאן הכול הוא בר צריכה: ספרים, סרטים, מחזות, כורסת טלוויזיה, מטבח חדש, נסיעה לחו"ל, הרומן, או הסטוץ הבא ועוד ועוד… הכול 'עושה עיניים' ומבטיח להיות השגריר, אם לא הדבר עצמו, בדרך הארוכה אל האושר.

ולעומת הפנטזיות הילדותיות  הללו, ברמה הגבוהה של בגרות נפשית (הסתגלות למציאות כמות שהיא) – האדם תמיד צריך להיות מוכן לגרוע מכל (מבלי להיות מושפע מזה ברמה הרגשית). ואם הוא מצליח לצאת מן המצב הגרוע – עליו להוקיר פי כמה וכמה את הטוב שנפל לחלקו.

זו דרך בוגרת, עם פחות אשליות, יותר עם שתי רגליים על הקרקע; לצפות לרע, ולהעריך באופן אבסולוטי את הטוב היחסי שהצליח ליפול בחלקנו.

גישה זו מתאימה יותר למציאות 'חוקי מרפי' שאותה אנו פוגשים בכל צעד שלנו בחיים.

גבריאל רעם,

הצפרדע והפנינה, סיפור ופרשנות.


הסיפור:
פעם, לפני שנים רבות, חי מלך רב-עצמה, בעל חכמה ושאר רוח. אמנם חכם ומואר היה המלך, אך תושבי ממלכתו לא היו מעונינים בחכמתו אלא רק במנעמי החיים שידעו תחת שלטונו.

המלך ברוב צניעותו העניק לעמו את מבוקשם וראה בעצב כיצד אינם יודעים שבעה, רודפים רק תענוגות וממון ואינם שועים כלל לדברי חוכמה ודעת. למלך היה משרת, צפרדע, שהיה נאמן לו שנים רבות ואהב והעריך אותו עד אין קץ. עם השנים הלך הצפרדע והזדקן ויום אחד קרא לו המלך ואמר לו: "צפרדעי האהוב, שרתת אותי נאמנה כל השנים ועתה זקנת והגיעה העת שתפרוש לך ותבלה את שארית ימיך בנחת. אבל, מאחר ושרתת אותי כה באמונה, שאל ממני כל דבר שתשאל ואנסה לתיתו לך". "אך איני רוצה לפרוש", קרא הצפרדע, "להמשיך להיות אתך ולשרתך, זוהי משאלתי היחידה". "לצערי אין הדבר אפשרי, כי המעמסה המוטלת עליך כבדה כבר לשנותיך, אך שאל נא כל דבר מעמי ואכבדהו", "אם כן" אמר הצפרדע "משאלתי היא שתתן לי את הזכות לעבור בכפרים ובערים ברחבי הממלכה ולספר אודותיך ואודות דברי החוכמה שבפיך, למען יכירוך נתינך".


"בסדר" אמר המלך, "אך אם זה הדבר היחיד אותו אתה מבקש, אז תן לי להעניק לך דבר נוסף, פנינת-אם אותה אשתול תחת לשונך, ובכל פעם שתפתח פיך לדבר חוכמה, יתגלגלו פנינים תחת לשונך וינשרו ארצה". תמה הצפרדע מאוד אך לא שאל דבר, הודה למלך על מתנתו ויצא לדרכו, אל נתיני הממלכה.


לאחר כמה ימי מסע הגיע הצפרדע לעיר גדולה שאת שמה לא ידע, שם ראה אנשים מתרוצצים הלוך ושוב כשהבעה של רצינות ועסקנות על פניהם, ממהרים ומתרוצצים מתוך רצינות קפואה, כאילו מטרה דחופה וחשובה לפניהם. כך- האם עם עגלת תינוקה, הקשיש המדדה עם מקלו, הגברים והנשים. מצא הצפרדע מקום הומה אדם במיוחד, ליד מה שנראה כחנות כלבו גדולה, לפתחה נכנסו אנשים ויצאו כשהם נושאים בידיהם שקיות מלאות. הציב הצפרדע ארגז ריק תחתיו והתחיל לדבר: "הו אנשים כבודים, בא אני לדבר על אותו אדם רם ונשגב, אדם שמקדיש חייו להיטיב עמכם, שמעולם לא עצרתם להקשיב לו…" המשיך הצפרדע לדבר, אך איש לא עצר להקשיב לו והיו מי שהעיפו בו מבט אטום כאילו לא ראוהו כלל. במר ייאושו נזכר בפנינה ותוך כדי דיבור החל לגלגלה תחת לשונו ו… כלום לא קרה, הוא גלגל וגלגל, וחום החיכוך התפשט בחיכו, והנה לפתע החלו פנינים קטנות להתגלגל תחת לשונו ולנשור ארצה מבין שפתיו אל המדרכה המאובקת והמלוכלכת.


בתחילה מאום לא קרה. אנשים המשיכו ללכת, רומסים ברגליהם מבלי משים את הפנינים. אך לאחר זמן מה עצר מישהו, הרים פנינה הביט בה, השמיע קריאת גיל מופתעת ועט בשקיקה על עוד פנינים. עד מהרה המה המקום מאנשים שהיו זוחלים על הקרקע ומחפשים פנינים, דוחפים זה את זה ופניהם כבר לא קפואות. הצפרדע שמח להיווכח בעניין שעורר והמשיך ודיבר ועם כל דבר חכמה שהגה נשרו מפיו פנינים נוספות. ההמון הלך והתאסף עד שכל הרחוב היה שחור וצפוף מאנשים נרגשים המנסים להגיע קרוב יותר אל מקום עמדו של הצפרדע. עד מהרה נוכח הצפרדע כי לא תוכן דבריו הוא המרתק את ההמון אליו וכי לא אל מוצא פיו שועים מבטיהם מרותקים אלא אל בוהק הפנינים הנושרות מפיו. הפסיק הצפרדע את דבריו והכל נותרו מרותקים לפיו, מעודדים אותו להמשיך ולדבר, אך הוא לא יסף. ניסו האנשים לדבר על ליבו של הצפרדע ולעודדו להמשיך לדבר. אמרו לו כי דבריו נפלאים, כי מלותיו כשמן לעצמותיהם, כמים רעננים לרגבי אדמה קשים, ועוד מחמאות. הצפרדע כה רצה להאמין בכנותם ולבסוף התרצה. הכינו לו האנשים במה ענקית, מיקרופונים, הסיעו אותו לשם בלימוזינה מפוארת. פתח הצפרדע את פיו והפנינים התחילו לנשור ולהתגלגל למרגלות הבמה. הכיכר התמלאה בפנינים ואיש לא נע. הצפרדע השמיע להם את דברי החכמה של המלך ואיש לא זע. תקווה נכנסה ללבו שהנה נכבשו בדבריו. הוא סיים ופנה לדרכו ועוד בטרם הפנה את גבו, בלב מאושר ומתרונן, שמע את רחש ההמון המתנפל כאחוז טירוף על הפנינים ואת קול הפנינים הנרמסות בלהט תאוות הבצע.


הוא לא פנה אחור אלא הלך משם, ליבו חרב. לאחר ימים רבים הגיע אל הים. עמד שם לרגע, מקשיב להמית הים, מבין היטב את הסיפורים שהוא הומה ומספר כל הזמן. ואז הושיט ידו ותלש הפנינה מתחת לשונו ובזעם וכאב, דמעות בעיניו -השליך את הפנינה אל הים. והנה יצאה מן הים יד ובה צדף, קלט הצדף את הפנינה ומיד ירדו יחד ונעלמו במעמקים.

 


פרשנות, ביאור:

חלק א':

בדרך כלל האמת הישירה והעירומה היא קשה לעיכול ומעוררת תגובות חריפות כאשר היא נאמרת, כמו תרופה המעוררת תופעות לוואי קשות עם לקיחתה. מבשרי האמת מעולם לא היו אהודים על ידי בני האדם וחלקם אף נרדפו, נודו ועונו. אולם כאשר האמת מובלעת, מתחפשת ומוצפנת –כסוכן חרש – בתוך המארג סיפורי, כמו פנינה בצדף, כשהסיפור הוא הצדף בעוד הפנינה היא המסר, היא האמת – יש לה סיכוי להגיע אל בני האדם. אנו אוהבים סיפורים, בין הם אלה סיפורים בטלוויזיה, בקולנוע בספר בעיתונות או בחדשות. הסיפור מקסים אותנו, מרדים את הערנות שלנו, הוא מוביל אותנו, לוקח אותנו מעצמנו. הסיפור הוא מקום טוב להצפין בתוכו את האמת, שם היא לובשת מסכות מטאפוריות, אנלוגיות, סמבוליות – המדברות ישירות אל תת ההכרה –בשפתה. התודעה שלנו, הנהנית מן הסיפור עצמו אינה יודעת שברגע זה ממש, התת תודעה קולטת שדר מוצפן מעולם האמת…


ר' נחמן לקראת אחרית ימיו הקצרים, אמר נואש מלצקת אמת ישירה בליבות תלמידיו והוא החליט להצפין את האמת בתוך סיפורים שובי-לב שהיה מספר להם. כך, מוגנת וחסויה כפנינה בתוך צדף הסיפור נישאה פנינת האמת והגיעה אל יעודה.

חלק ב':

ובכן האמת והחיים צפונים בעולם ובאדם – כפנינה בצדפה. המתבונן מבחוץ לא יכול לדעת אודות קיומה. צריך ידיעה מוקדמת, שאיפה נחרצת לחשוף אותה, עוצמה לפתוח את הצדפה, ונחישות לשטוף אותה מכיסויי הצדפה, כדי שתקרין בבוהק האור הפנימי.


צדפות בדרך כלל קבורות עמוק באוקיינוס וצריך לצלול עמוק כדי להגיע לקרקעית. ורק אז שולים אותן. מכסה הצדפה מסתיר את הצדפה, והצדפה עצמה מראה עצמה כלב העניין, ואילו הפנינה קבורה עמוק בפנים.


כך לגבי כל חלק מחלקי חיינו; כל חלק הוא צדפה, כל שיחה, כל תגובה, כל חלקיק במערכת יחסים הוא צדפה הטמונה עמוק למטה, מכוסה בקליפה קשה וצופנת בחובה בשר רך ובתוכו יכול להיות טמון משהו קטן גלעיני, קשה ובוהק. האמת.

ועוד משהו, לא בכל צדפה ישנה פנינה, רק באלה שחלקיק אאוטסיידרי הצליח לחדור פנימה, וליצור גירוי במרכז. חלקיק אבק שיוצר הפרעה לתוך הרירי. התוך מנסה לדחות אותו והוא מתנחל, וכתוצאה מן החיכוך נוצרת הפנינה.

רוב הצדפות שאנו מוצאים על שפת הים, הן קליפות ריקות. התוך מזמן מת, רובנו לא פגש צדפות חיות, לשם כך יש צורך לצלול לאוקיינוס. מתוך ידיעה כי בחלקן קיימות פנינים.


אנו חיים חיינו מתוך התייחסות לחלק החיצוני והקשה של הצדפה: הקונכייה. ואז חיינו נוקשים, אטומים. הקליפה של משהו נדמית לנו כדבר עצמו. למה הדבר דומה, לבני אדם שמוצאים קליפות תפוזים וחושבים שזה התפוז.

וכך יכולים אנו לחיות לא רק פעמיים, אלא שלושה: פעם חיי קונכיה, פעם חיי הצדפה ופעם חיי הפנינה.

– חיי קונכייה, הם חיים מתוך התייחסות לטקסים, לתוויות, למוסכמות, למסכה, לנורמות החברתיות.

– חיי צדפה, הם חיים שמכוונים לצד האנושי שבאדם, לתוך הרך שבו, לרגשות. חיים כאלה הם או מתוך אינטואיציה ורגישות לרגשות הזולת, או מתוך אינטליגנציה רגשית אליהם.

– וחיי פנינה הם הרמה הגבוהה ביותר. הפנינה מייצגת את האמת, והגישה לאמת היא גישה שמאדירה את החוכמה מעל פני כל הגישות האחרות.

גישה הקונכיה (מוסכמות),

גישת הצדפה (רגשות, אנושיות),

וגישת הפנינה (אמת).

 

 

האיש משום מקום פוגש את האיש מכאן – סיפור ופרשנות.

הסיפור

'אפשר להיכנס'? שאל האיש משומקום את האיש מכאן. האיש מ'כאן' – לא ענה. 'מה קורה'? שאל האיש משומקום. 'מה? מה? מה?' בהה בו האיש 'מכאן'. 'מי אתה, מה אתה רוצה'? 'אני רוצה לנסוע לשם' – ענה. 'אבל, אבל, מי אתה בכלל. אתה לא יכול בכלל לנסוע, בכלל לשומקום. 'אבל שילמתי כסף, ועמדתי בתור, כמו כולם (יורשה לי לציין), אז למה לא'?
-הביט בו 'האיש מכאן' במבט חלול. ולא הבין מי זה ומה הוא רוצה ממנו, מה הוא עושה שם ולמה הוא שם ואיך הוא שייך בכלל למה שקורה. הוא לא בתכנית ולא בתסריט, הוא לא רשום בשום מקום. הוא לא חלק מיתר הנוסעים, הוא בכלל לא היה צריך להיות שם. ועובדת היותו, כאן, במקום הזה, היא בגדר טעות. שהיא מוזרה בלשון המעטה. שילך למקום אחר, אליו הוא כן שייך. כי לבטח הוא שייך לאן שהוא, אבל לא 'לכאן', כי כאן הוא לא רשום, הוא חריג, איך בכלל הגיע לכאן'? 'לא שייך, לא שייך, לא שייך', מילמל לעצמו האיש מכאן, כל הזמן (כתקליט ישן שנתקע בערוץ).
– ואילו הראשון, האיש משומקום, גם הוא לא מבין, לא מבין מה לא בסדר? למה הוא לא עובר? הוא הרי אדם ככולם? חי ככולם. בעל רגש ונשמה ככולם? אז למה לא?
ולא רק שהוא לא מבין, אלא שתוך שהוא שקוע במצוקה הזו שלפתע צנחה עליו, הוא גם לא חש, לא שם לב שהאיש מכאן לא שמע ממנו את מה שהוא שומע מכל האנשים מסביב: את שקשוק השלשלאות שבידיהם וברגליהם. וכי זו הדרך היחידה שהם מתקשרים עמו, כי על עיניו משקפי שמש ענקיות וכהות, משקפי שמש המסתירות את עיניו העיוורות.

האיש משום מקום פגש את האיש 'מכאן' – מסה (וניתוח הסיפור)
"לכל אדם מספר מסוים של תפקידים: תפקיד אחד המתאים למערכת נסיבות אחת, תפקיד אחר למערכת נסיבות אחרת וכן הלאה. האדם עצמו מבחין רק לעיתים רחוקות בהבדלים הללו. יש לו, דרך משל, תפקיד אחד שהוא ממלא בעבודתו, תפקיד אחר בביתו, עוד אחד בקרב ידידיו, תפקיד נוסף אם יתעניין בספורט וכן הלאה(….) לכל בני האדם – בין שיידעו זאת ובין אם לא, בין אם יחפצו בכך ובין אם לאו – יש תפקידים מסויימים שאותם הם משחקים. משחק זה איננו מודע. לו יכול היה המשחק להיות מודע, הוא היה שונה בתכלית, אלא שאדם אינו מבחין לעולם כיצד הוא עובר מתפקיד אחד למישנהו. או במקרה שיבחין בכך, ישכנע את עצמו כי עשה זאת בכוונה, שזוהי פעולה מודעת מצידו. לאמיתו של דבר, נשלטים חילופי התפקידים הללו תמיד על ידי הנסיבות החיצוניות, ואי אפשר לו לאדם לשלוט בכך בעצמו, מכיוון שהוא עצמו עדיין איננו קיים".
(הדרך הרביעית, אוספסנקי, זמורה ביתן, 1993, עמ' 56).

"עליכם להכיר בכך – אמר ג. בהקשר זה – שלכל אדם יש רפרטואר מוגדר של תפקידים שהוא משחק בנסיבות שבהן הוא עשוי למצוא את עצמו; אך העמידו אותו בנסיבות שונות אפילו במקצת והוא לא יוכל למצוא תפקיד מתאים, ואז – לזמן קצר הוא יהפוך להיות הוא עצמו(…) לראות את התפקידים, להכיר את הרפרטואר של עצמו, ובפרט להכיר את מוגבלותו – הרי זה לדעת הרבה. אך הנקודה החשובה היא זו: מחוץ לרפרטואר, כלומר, משנגרם לו לחרוג ולו רק לרגע משיגרתו, מיד מרגיש האדם אי נוחות רבה ומשתדל בכל כוחו לחזור לתפקיד כלשהו מתפקידיו הרגילים. וכשהוא חוזר ושוקע בשיגרה, שב הכל להתנהל ללא הפרעות והרגשת המבוכה והמתיחות נעלמת. אך ב'עבודה', על מנת להסתכל בעצמו, חייב אדם להשלים עם המבוכה והמתיחות הזאת ועם הרגשת חוסר הנוחות וחוסר האונים. רק לאחר שהתנסה באי נוחות זו יכול הוא באמת להסתכל בעצמו. והסיבה ברורה: כשאדם אינו משחק אף אחד מתפקידיו הרגילים, כשאינו יכול למצוא תפקיד מתאים ברפרטואר שלו, הוא מרגיש שהוא עירום. קר לו, הוא מתבייש ורוצה לברוח. אך מתעוררת השאלה: מה רצונו? האם הוא מעוניין בחיי שלוה או בעבודה על עצמו? אם רצונו בחיים של שלוה, עליו בראש ובראשונה לא לזוז אף פעם מן הרפרטואר שלו. בתפקידיו הרגילים הוא מרגיש נוחות ושלוה."
(אוספנסקי, חיפוש אחר המופלא, שוקן, עמ' 256-7)

"אנו יכולים להיות אנו עצמנו רק באחוז אחד, ובתשעים ותשע אחוזים – אנו יצורים סוציולוגיים.
ישנה בנו המהות ('האני'), והייצוגיות (ה'אני החברתי').
ה'אני החברתי' היא המסכה שיצרתם כדי להסתיר את מהותכם.
המסכה: קשה מאוד לגלותה, לכל אחד סיבותיו הוא למען הגן על עצמו."
(מרגרט אנדרסון, "הדוקטרינה הלא ידועה", ARKANA 1962, עמ' 63

כולנו ממלאים תפקידים, תפקידים שונים, ולכל אחד יש תפקיד והתפקיד הוא הוא. כמובן שזה לא הוא האמיתי, זה רק תפקיד, אך זה ממלא נפח, תופס מקום, מעניק זהות ומאפשר לו להסתדר בעולם נטול מהות, חסר נשמה, שבו לאנשים אין ייחוד אישי רק שייכות ציבורית והשייכות היא על פי הפונקציה, על פי התפקיד. התפקיד הוא הדמות, התפקיד הוא הישות, התפקיד הוא האדם והאדם הוא כלום.
עולם זה, המזהה ומתייחס רק לתפקידים, הישות הפנימית של האנשים בו – נעדרת.
הרוב הבהחלט גדול של האנשים מאמץ לעצמו זהות תיפקודית המשמשת בתפקיד דומה לזה שמשמש כרטיס מגנטי, המועבר בחריץ שעל דלת הכניסה לחדר בבית מלון, או כרטיס מגנטי המועבר גם הוא בחריץ בתוך קופסא קטנה בכניסה השמורה רק לבעלי אישור.
הזהות הזו יכולה להיות להיות כל דבר שהוא ייצוגי ומקובל כבעל ערך תיפקודי בחברה. למשל היות האדם חלק ממשפחה ('אני אח של, גיס של, אבא של, אישתו של וכו'), כשהמדובר על שיבוץ כללי בחברה. אך במקומות מסויימים צריך שתהא התאמה בין המקום לבין האנשים שם, למשל בחדר במיון, על האדם שם להיות חולה או קרוב של חולה. המשבצת לתוכה מתשבץ האדם צריך שיהיה משהו שמתאים אליה.
המערכת (כל מערכת) בנויה לזהות רק את אלה שמתאימים למסגרת התפקיד שאותו הם אמורים למלא. כך למשל מסעדה שערוכה לקלוט זוגות או חבורות (אין שם שולחנות שערוכים רק לאדם אחד, אם בא אדם לבדו, צריך לפנות את הסכו"ם שמולו), כשאדם נכנס לבד למסעדה, בדרך כלל השאלה: 'כמה אתם'? למרות שהוא נכנס כאמור בגפו. וזאת מכיון שהוא לא משתלב באיך שהם ערוכים.
מערכת, כמערכת, לא בנויה להתייחס לפריטים בתוקף היותם פריטים, על כל הייחוד האישי הכרוך בזה, הם ערוכים להתייחס למה שמשתבץ תפקודית אל איך שהמערכת בנויה. רואים זאת היטב במערכת הרפואה; אם לאדם מחלה שקיימת במערכת, יש תרופות (בדרך כלל) ויש טיפול. אך אם הוא בא עם תסמינים לא מזוהים, כאילו שהכל בסדר, והוא לא חולה, הוא רק חולה עם המחלה שלו רשומה במערכת. דבר דומה מתרחש בבית הספר, שם אין חשיבות למבנה הנפשי הייחודי של התלמיד, כשרונותיו וכו', רק אם הוא מצליח להשתלב במערכת כמות שהיא, והעזרה שיקבל היא איך להשתלב, ואם הוא נותר יחיד ומיוחד אם זהות אישית מובהקת, אך ללא השתלבות לאיך שהמערכת כבר בנויה – הוא יפלט.
וכך בני אדם בעבודה, כשהם קולטים ומטפלים בבני אדם, 'לא מביאים עמם לעבודה' את עצמם כדי באמצעותו יתייחסו למרכיב הייחודי באנשים שהם מטפלים בהם, כי אין בזה צורך וזה רק מפריע. ועל כן אם הם נדרשים לפתע ליחס אישי או ייחודי לאדם, בתוקף היותו אדם, ולאוו דווקא בתוקף השתייכותו למערכת שאותו עובד מתפקד בה – לפתע הוא לא יודע איך להגיב, כמו אותו פקיד בסיפור. אין לו את הטכנולוגיה להתייחס לאדם –כאדם, רק את הפרוצדורה ונהלים להתייחס לאדם כפריט בעל זהות חברתית ואני תיפקודי.
וצריך אני תיפקודי אחד כדי לזהות אני תיפקודי אחר.
בסיטואציה זו, לבוא ללא זהות תיפקודית – זה כמו לבוא עירום (כמו שאומר קודם גורדייף, בהקשר אחר), ולא שהעירום מבייש, פשוט אם לא לובשים מדים – אין אדם. כי המערכת לא נודעה לזהות ולהתייחס לבני אדם, רק למסכות, תוויות שם, תוארים ותפקידים.
הדבר דומה לסרטים הישנים הללו על הרואה והלא נראה. ניסוי במעבדה גרם לו להפוך ללא נראה ואז הוא רואה הכל, אך לא מתייחסים אליו כי לא רואים אותו, וברצותו שיתייחסו אליו, הוא או מחתל עצמו בתחבושות (ונראה כמו מומיה), או לובש בגדים, מרכיב משקפי שמש, כובע וזקן מלאכותי, ואז רואים אותו, אז הוא קיים. כלומר, רואים אותו דרך התחפושת, דרך מה שהאדם מלביש על עצמו מבחוץ. (גורדייף מכנה זאת בשם: 'זהות מאומצת' Peraonality]] וזאת בניגוד למהותו הגלעינית, לעצמיותו האמיתית של האדם [Essence]).
אדם יכול להקרין מבפנים נוכחות עזה ביותר, אך זה לא יעזור לו אם אין לו 'תווית שם', המערכת, כמערכת – לא ערוכה ובנויה לקלוט ולהתיחס לישויות עצמאיות, רק לתדמיות תיפקודיות. (אין לה 'חוגה' למדידת נוכחות, רק לזיהוי תוויות ותוארים).
הזיהוי וההתיחסות לאדם דרך התפקיד הנו חיוני לאנשים השקועים בשינה, וישותם מצויה בתרדמת. ובתוקף כך הם גם ישנים לתוך הפנימי של בני אדם ולעצם נוכחותם. והיות וכך, הם צריכים שאנשים יודיעו להם אודות נוכחותם דרך סימנים חיצוניים, כגון תפקיד, תואר, משרה, וכו'.
ככה זה כשחיים באופן אוטמטי, מכאני. כשרמת המודעות או הריגושות הן חיצוניות וגסות; קווי המיתאר של הדברים הופכים לתחליף לגלעין האמיתי שלהם.
גם בתקשורת בינאישית, קיים דיבור של מהויות, הנסוב אודות ניסיון להבין דברים ברמת העומק שלהם, את המשמעות שלהם. בעוד שדיבור האחר הנו מכאני, סתמי, דיבור של להג ופטפוט שלא בא לפגוש את האדם כאדם, אלא להחליף מתכונים אודות מוצרי צריכה או איך להשתמש במוצרים או חפצים יותר טוב. בעולם של תוויות, לשום דבר אין קיום בפני עצמו והוא גם לא מעורר סקרנות בעצם קיומו, אלא הוא חפץ או כלי שהינו שימושי או לא. אנשים מחליפים בינהים תוויות; 'ביקרתי, קיניתי, קראתי'. אך אןי כמעט התחלקות ברגשות, חוויות תחושות אישיות, השקפות. האני האמיתי מושבת. מדברים דרך התחברות למה ששולי וטפל בחיי אדם: הנאה, הכרה, רכילות, וכו', על כל מה שמקיף את האדם, ולא עליו עצמו ובטח שלא על מה שחי בו.
כך בין ידידים, או אנשים שהם כבר ביחד. אך בנוגע לזרים, שם בוחנים אותם דרך שייכות תיפקודית, כאמור, והתפקיד הוא מה שעמו ודרכו מתקשרים ותופסים מקום בעולם. ותפקיד זה מורכב מהרבה פרמטרים, שרובם ככולם זרים למה שחי באדם כאדם, למה שאנושי בו. ובסופו של דבר הם אמורים לגרום לאדם שפוגש אותו להיות מסוגל לשייך את אותו אדם לפורמט מסויים. שם המשחק הוא משחק השייכות; להיכן האיש הזה שייך? באיזה משבצת לשים אותו? משל העולם הוא מחסן אחד גדול, והדבר החשוב במפגש עם אנשים הוא להבין אותם כשלעצמם ולהכיר אותם לעומק, אלא להיכן לשבץ אותם? והנה כמה שיבוצים אופיינים: שייכות מיגדרית, שייכות אתנית, שייכות לאומית, פוליטית, מקצועית, מעמדית וכו'. כל אלה הם כרטיסים שעוברים בחריץ. הם ברי זיהוי וברי התייחסות בעולם שמאוכלס באנשים ישנים ששייכים לקולקטיב כלשהו. עולם שהוא מת לכל דבר שהוא חי ואינדווידואלי. ועל כן כל שהוא חי ואינדוודואלי, אך נעדר זיהוי תיפוקדי קלוקטיבי – אינו בר קיטלוג. דהיינו, לא ניתן להכניס אותו למגרות וקטגוריות משותפות.
עולם זה שלנו היום, כבר לא מוכשר לטפל בבני אדם כיחידים אוטונומים, אלא רק בקבוצות, ובעיקר קבוצות גדולת. למשל התעשיה, מגלגלת מליוני דולרים על ידי כך שהיא מכוונת לקבוצות צריכה המורכבות ממליוני בני אדם. וכך גם לגבי ספרים, סרטים וסדרות בטלויזיה – כולם מיוצרים כך שידברו אל מגה-קבוצות, ולא אל יחידים. כי ליחיד אי כוח קניה, אין לו השפעה ועל כן אין להתיחס אליו. הכל הוא מערכת שנועדה לטפל בכמות גדולה של בני אדם בבת אחת, ועל כן היחיד בה – כאדם, כאנוש – לא קיים.
גם בית ספר נועד לקלוט ולטפל לא בתלמידים אלא במחזורים, בשכבות, ובכיתות. תלמיד מקבל התיחסות רק כשהוא חלק מכיתה או שכבה או מחזור. ואם תלמיד מסויים אל לובש את החזות של הרוב ולא מקבל את הציונים של הרוב (כי יש לו מבנה ייחודי שמצריך התאמה עדינה) המערכת, כאמור, תיפלוט אותו.
כך שסך הכל אנו חיים בועלם של מערכות שנועד לטפל בקבוצות ולא בבני אדם. אמנם בני אדם יכולים גם הם להיות מטופלים, אך זאת בתנאי שהם בעלי תפקיד ותפקיד שתורם לקבוצה. כך ששני המרכיבים שמקנים לאדם יחס אליו הם שייכות לרוב (פרולטריון) או תפקיד חיוני או בר השפעה (פונקציונר).
בעולם כזה היחס ליחיד הוא יחס שטאנצי, מתייחסים דרך שבלונות, כמו במפעל שמייצר משהו ייצור המוני. ואם הוא לא מתאים לשטאנץ – הוא כמו לא קיים. וכולנו למדנו להיחס ליחיד דרך השטאנץ, שדרכו מתייחסים לכולם (שוב, רק אם לא בעלי תפקיד מכובד או חשוב או היררכי). ואם אינדווידואל צריך יחס אישי, מסיבה זו או אחרת, המערכת נתקעת; אין לה את התיכנות לטפל באדם כאדם. בלי השטאנץ לא יודעים איך להתייחס.
וכך יוצא שבפגישה ראשונה עם אדם שאיננו מכירים, מנסים נואשות לקטלג; מסתכלים על הבגדים, על ההופעה, מנסים למצוא נואשות כל רמז שיעזור לשים את האדם בקטגוריה כלשהי. ומשלא מצליחים, לא יודעים מה להגיד, המבט מתרוקן, קופאים. אין תיכנות.
הערה: לגורדייף יש גישה מעניינת ומשונה לנושא זה של תפקידים. הוא מסכים שלבוש התפקיד בא במקום יחס מהותי ואמיתי לאדם כאדם. אך הוא מעגן זאת בקונטכס אחר, לטענתו, אנשים נולדים לתוך תפקידים מקובעים; קיים מצב של חזרה מתמדת של הכל על הכל. (זה קובע באופן קוסמי כדי שהדברים לא ימשיכו להתדרדר), כל הזמן אותו המחזה. ההתפתחות האנושית נעצרה, ומאז כמו תקליט מקולקל כולם משחקים את אותם התפקידים, אין התפתחות או שינוי. אותו יחס בין עשירים לעניים, קואליציה ואופוזיציה, נשים וגברים, משכילים ובורים (למרות ההשכלה הפרופורציה בין משכילים לבורים נותרה בעינה) וכו'. מי שמשתנה אלה רק השחקנים, לא התפקידים, אולי התיאור החיצוני של התפקיד משתנה, במקום עגלון נהג מכונית וכו', במקום פנקסן – מומחה מחשבים, אך במהות זה אותו התפקיד.
אמנם לכל אדם אישיות ומבנה נפשי משל עצמו, אך הם רלוונטיים, ומקבלים התייחסות רק על רקע של שייכות לקולקטיב או מילוי של תפקיד זה או אחר. חוץ מזה המבנה הנפשי שלו לא רלוונטי.
וכך אדם לפי המשפחה והגנטיקה כבר מראש נועד לתפקיד זה ולא אחר, נולד לבית סוהר של תפקידים (roles). אך מי שמצליח לעבוד על עצמו ולהגיע לרמה של תודעה כלשהי (צמידות לתפקיד סותרת תודעה או מודעות), מיד מתחיל לחרוג מן התפקיד, ואז אנשים שיודעים בתוכם מי אמור לשחק מולם (שהרי התסריט רק חוזר על עצמו בכל הצגה) מרגישים שאין להם טקסט מול אדם שכזה, הוא לא אמור להיות במחזה, או לפחות הוא לא משחק בהתאם לכללים; השורות שהוא משמיע אינן כתובות. ואז או שהוא מעורר בילבול, מבוכה, או שפשוט לא זוכה ליחס כלל, (כי אין להם שורות כתובות עבורו).

 

החיים והזדמנויות שלא ישובו.

"כשאני מסתכל אחורנית הכל נראה לי החמצה. לא החמצה בדברים שלא היו אלא החמצה בדברים שהיו. כל מה שקרה הוא החמצה מעצם היותו, ומזה שהוא איננו עוד. זה לא עניין פרטי שלי. זה עניין שהחיים עצמם הם כמו חלום. חולפים, לא נשארו כמו שהיו, יש מוות בתוך החיים עצמם".
פנחס שדה, מתוך ראיון עם בילי מוסקונה לרמן, את, 1992
*

הכל נע. כה לאט, כה בשקט; צמיחה, קמילה – שניהם כה שקטים, עד
שכמעט אינם מתרחשים כלל.
בני השישים של היום הוזים את עברם אך נראים כל כך בני שישים,
כאילו מעולם לא היו בני ארבעים, רק לפני עשרים שנה…
ובני העשרים של היום כאילו לא יהיו לעולם בני ארבעים, בעוד
עשרים שנה בלבד.
הזיכרון שוקק חיים ומה שיקרה כה מעורפל… ועדיין אותן
עשרים שנה מוליכות לאחור כפי שהן מוליכות קדימה. ויום אחד אתה
שם, ויום אחד אתה כבר לא, כאילו מעולם לא היית…
דבר אינו כשהיה ואינו כפי שיהיה: כדור הארץ, הירח, כוח הרצון,
הכוונות שלנו – הכל נתון לשינוי, צומח או נובל, גובר או נחלש,
מתעצם או נמוג.
הישן נע החוצה, החדש נע פנימה. ההצגה נראית אותה הצגה, רק
השחקנים התחלפו, ממלאים את אותם תפקידים.
ההשתנות האיטית משטה בנו; אנו ארנבים האצים קדימה – רק כדי
לגלות בסופה של הדרך כי הצב האיטי של הזמן הקדים אותנו. הנה
אנו בני שישים לפני שהספקנו )למרות המהירות הרבה שבה אנו
שועטים דרך חיינו( להיות בני עשרים.
יש כאב בהסתכלות לאחור; שהרי רק לעיתים רחוקות חיים אנו את
הרגע במלואו; בדרך כלל, אנו רק נוגסים ממנו קלות ואצים הלאה,
מותירים מאחורינו את הרגע שאך לא מכבר היה ההווה שלנו -
מבויש, גולמי, לא ממוצה, לא מנוצל. אבוד לעד.
ואז חולפות להן עשרים שנה…
אנו מסתכלים לאחור והרוח הבלתי ממומשת של הרגע שחלף בוכה מתוך
ארון הזכוכית של עברנו: הצילו, אס. או. אס.
אך הזמן עבר ולא ישוב עוד. וזה כואב.
התקוות הגדולות של פעם רמוסות עתה תחת סלעי המציאות, פזורות
בגולת היומיום, הממשיכה בחייה מיום ליום, אינה מעיפה מבט לעבר
הקהילות הקטנות של חלומות שכוחים.
אך אותם חלומות, אותן תקוות, אותם נצנוצים צעירים של פעם – הם
יותר אנחנו מאשר אי פעם נהיה.
האתמול הוא אהבתנו הגדולה באמת. המחר הוא פילגש שמפתה עושה
עיניים, רומזת, מגרה ובעיקר מבטיחה.
אך העתיד אף פעם לא מקיים, העבר תמיד מכזיב.
וככל שיש יותר עתיד אנו יותר מגורים, יותר משתוקקים ויותר
מפנטזים. וככל שיש יותר עבר אנו יותר מאוהבים. אהבה נואשת, אל
מה שיכול וצריך היה להיות – אנחנו.
*


"כל מה שלא סבלת ולא גאלת עד תום – יחזור אליך"
הרמן הסה

 

 

החיים כמתכון


חלק א': בגלל סיפרי הבישול


מדוע סיפרי בישול כל כך פופולריים? כי יש בהם מתכונים. ומתכוני בישול זו מטאפורה למה שהיינו רוצים שיהיה לנו בכלל בחיים: מתכון.

הרי זה כל כך פשוט: מודדים רבע כמות, שמים בסיר יחד עם קצת שמן מטגנים קלות, מוסיפים מים, שמים על אש קטנה, בוחשים, מוסיפים קצת אבקת מרק, קצת מלח, אפשר אורגנו, מגישים עם קצת פרמזן, וזה מה זה טעים. למה החיים לא יכולים להיות כך?

אז מהו המתכון? איך עושים את זה? איך מתאהבים? איך מגדלים ילדים? איך מצליחים? איך עושים ידידים? כי כל פעם אני מנסה וזה לא הולך, התבשיל לא כל כך טעים. והאמת שגם נשרף קצת לפעמים. (וגם אין לי כל כך סבלנות לבשל) אבל אם היה לי מתכון, פשוט, זריז ונוח, כזה עם צילומים צבעוניים, ומידות וזמנים מדוייקים – החיים היו יכולים להיות כל כך פשוטים, ולא כפי שזה עכשיו, ששום דבר לא מצליח, וכל דבר שאני מבשל יוצא או גרוע או ההיפך ממה שהתכוונתי.

למעשה זה התחליף לסרט הוליוודי של פעם, עם הפי אנד וזוג מאוהב מתרחק מחובק לכיוון השקיעה. המתכון, כמו הסרט הזה של פעם, נוטע בנו תחושה, שזה אפשרי; שעכשיו, עם המתכון הזה, זה יכול לקרות.

וכך בתוך תוכנו אנו באמת משוכנעים כי יש באיזשהו מקום מתכון לחיים שלנו. כי הנה קראנו בעיתון על החיים הנפלאים של זה ושל זאת. ומה איתנו? אולי יש להם מתכון? אפשר לפרסם אותו בשבוע הבא בבקשה?

בתינו מלאים בספרי בישול, במתכונים שגזרנו מן העיתונים ושאחרים נידבו לנו. אנו צופים בהמון תכניות בישול בטלויזיה ובכל אחת מהן טלמתכון משלה.

וכל מתכון, וכל תכנית בישול – מחזקים אצלנו את התחושה שכך זה יכול להיות. רגע אחד חומרי גלם סתמיים, ורגע שני – מאכל מפתה ומהנה.

זה הכל עניין של מתכון, שוכנענו, עכשיו רק צריך את המתכון לדבר האמיתי, לחיים.

ואז, הכל יהיה בסדר. בסדר גמור.


28/1/2003

—-—————————————————————————-

חלק ב': בגלל האוכל


אז סיפרי בישול פופולריים בגלל המתכון. או קיי, את זה הבנו. אך רק בגלל זה? ואם אין מתכון, לא יקנו? יקנו. ודאי שיקנו. יקנו גם יקנו.

אז מה הסיבה הנוספת? האוכל עצמו.

אם בחלק הקודם המתכון היה מטאפורה לחיים, כאן האוכל הוא המטאפורה. החיים כמוצר צריכה.החיים כמושא זלילה, החיים כמשהו שצריך לבלוע, ולבלוע מהר, הרבה ואת החלקים היותר עסיסיים. כי א. אולי לא ישאר. וב. אם החיים זה אוכל אז ככל שנאכל מהם יותר כך נהיה יותר חיים, לא?

ומדוע סיפרי בישול? מדוע לא סתם מטבח, סופרמרקט, או מסעדה? גם זה, גם זה. אבל אנחנו לא חיות, הא? אנו באים מן האספקט התרבותי: מירקם, צבע, צורת הגשה, ההיסטוריה של המנה וכל הדאאווין הזה.

אז זה לא מספיק כשזה רק בבטן ובעיניים, גם המח רוצה לזלול, ולהרגיש קצת יותר טוב לגבי כל הפרמיטיביות הזו, אז עכשיו הזלילה שידרגה עצמה לכדי סיפרות.

אבל סך הכל אנו מתים על אוכל, מ ת י ם על אוכל, האוכל כמושא געגוע תמידי. אוה אלוהים, תן לי תמיד לאכול: לתת לסמיכות הקדושה לחלוף במורד הגרון ולסתום, אחת ולתמיד, את הריקנות הנוראה שנושבת מתוכי. החיים כפקק לריקנות הזו, הריקנות הפנימית. והאוכל כסימבול לחיים. החיים כמשהו ששואבים אותו. האדם כואקום קלינר. פה שכל הזמן שואב, את החיים. שואב את ההנאה שלא נגמרת.

וכך נוגשים בנו משני הצדדים; מצד אחד נוגש בנו שליט ההנאה, ומצד שני – שליט הרעב, גם הוא לא יודע שובע, (כאחיו שליט ההנאה). האחד (נוגש) מתוך הריקנות הפנימית והשני בשם הצורך הנואש בהנאה וסיפוק.

ואנו בין שניהם; בין הריקנות והאין שבתוכנו, ובין הכיף, החגיגה וההנאה ששם בחוץ; האחד שואב ביאוש ובפחד והשני קורץ ומפתה בחן זנותי (שנשאב אותו).

ואנו בין שניהם; מנסים לא להיבלע לתוך האין שמושך מבפנים, ולא יכולים לעמוד בפני כל השפע המפתה שבחוץ; הכל נראה כל כך טוב, שאי אפשר לעמוד בזה עוד.

וכך, בין הפטיש והסדן אנו. הסדן של הכלום, שמאיים לבלוע אותנו מבפנים, והפטיש של ה`כל טוב` שעושה עיניים בחוץ.

ומה שמעניין שבין שני הענקים הללו, המשקל הפיזי שלנו עולה והמשקל הרוחני הולך ופוחת. הם מטלטלים אותנו ביניהם משל היינו נוצה ברוח, נטולי מרכז כובד משל עצמנו. כל מגנט מושך לכיוונו והתוצאה? עוד ועוד מזון. עוד ועוד סיפרי בישול, עוד ועוד תכניות בישול. כי האוכל כבר לא מספיק, הוא צריך להיות בכל מקום. פעם ספרים וטלויזיה היו בעבור הנפש והרוח, היום פלש לשם שר המזון והוא נושא עיניו לעוד ועוד טריטוריות. כי הרעב הזה כבר לא נותר בבטן, הוא פלש למח לנפש ולנשמה. לא מספיק לאכול בפה, גם העיניים רוצות, גם הלב, גם השכל. כולם, עוד עוד ועוד.

וכך אנו הורגים (באופן סזיפי בלבד) שני ציפורים בספר בישול אחד; ציפור הריקנות הפנימית, וציפור הנהנתנות שבחוץ.

האגו בורח מן הבור האפל האורב לו בתוכו – רק כדי להיקבר תחת ערימה של עופות צלויים בנוסח פורבנס.

——————————————————————————–

1.2.2003

 

 

על הסוד והמיסתורין


א. הסוד
"המפתח לאריכות ימים הוא לעטוף את ימיך בסוד"

אובידיוס

***
מה הם עשו לנו? מה הם עשו לחיים?

הכל גלוי, חשוף, בוטה מיידי, ישיר: אוכל, יחסים, דת, חכמה, בריאות.

פינות האפלולית מגורשות מפני אלומות האור החזקות. ואז בקטריות ותסיסה לא יכולות להתקיים ותסיסה לא יכולה להתרחש. אילולא פינות האפלולית מאום לא היה רוחש. צמיחה של חיים מתקבצת תמיד מפינות האפלולית, שם היא מצטברת ומשם היא פורצת.

אור, רעש, חשיפה ושקיקה – טובים רק לאחר שלב הבצבוץ, לאחר האינקובציה של האפלולית.

אבל אם לא משאירים פינות של צל בין אדם לאדם, אם לא מכבדים את מה שלא נאמר, אם לא נותנים מקום לסוד – מאום לא קורה.

החשיפה הפתאומית הורסת תהליכים עדינים שיפה להם העלטה, שיפה להם החיסיון.

אדם נכנס למקום, לבית קפה, ללובי של מלון – וכל העיניים מופנות אליו, רוצות לערטל, לחשוף, דורשות לדעת מה התווית, מי הוא? לא מאפשרות לו קומץ של ממסתורין פרטי. לא מכבדות את פנימיותו באימוץ אי הידיעה אודותיו כמרווח נשימה -בתוכו יכול גלעינו הפנימי לנשום מעט חמצן.

פעם בנו בניינים, אולמות, בתים, באופן שהיו בהם קשתות, מבואות, כוכים, אכסדראות, מסדרונות שלא מובילים לשום מקום, חלונות שקועים גדולים הלוטים בוילונות כבדים.

סגנון הבנייה העכשווי פותח קירות, שובר מבואות, מפיל מחיצות, מטבח פתוח לסלון, סלון אל מרפסת, מרפסת פותחת הכל אל החוץ. כל מסדרון צריך להיות תכליתי, מוביל למקום כלשהו, הקירות דקים, הפרטיות נעלמת, הסוד בגלות.

עבורנו, בשלהי המאה העשרים, מה שלא גלוי ומה שלא נאמר – לא קיים. עד שלא חובטים בראשנו בפטיש של עשרה קילו – אנחנו מעדיפים להתעלם מן הרווח שבין המילים, ממה שלא נאמר, ממסרים לא מילוליים. מתעלמים מן העלום שכל אחד נושא עמו, מן הדברים שחיים עמוק בפנים ואולי רק אחרי הרבה הרבה זמן יצאו החוצה ואולי אף פעם לא.

מתעלמים, מתכחשים למעמקים.

חמסו לנו את המסתורין ועל כן נותרו חיינו שטוחים, חד מממדיים, נעדרי וחסרי עוצמה – כי העוצמה הפנימית יכולה לבוא רק מן העומק האפלולי, משם שואבים אנו כוחות.

לקחו מאתנו את הייחוד האישי, הקיים מתחת למעטה הקולקטיבי, הנורמטיבי, המקובל. מפחדים אנו להראות את השוני, את האינטימיות האינדווידואלית אותה אנו נושאים כקוד סודי של מרגלי חרש, מחכים לידיד של אמת לחשוף בפניו את הסוד של חיינו האמיתיים.

והפסיכולוגיה המדופלמת – זו הקלינית, לא מנסה לצלול אל נבכי המסתורין של הנפש, נהפוך הוא, הפסיכולוגיה לוקחת את הייחוד השביר והמעומעם הזה, שחי עמוק בפנים, וחושפת אותו לאור השורף של החוץ המקובע והקשה, חושפת אותו למודלים נוקשים המגובים במחקרים קפדניים, שהבעיה עימם שהם מסוגלים לחקור רק את זה שנותן עצמו לכלי בדיקה אמפיריים, כך שכל שלא יכול לתת עצמו למידור וקטלוג – נותר בחוץ. למשל אחת השאלות היותר מעצבנות מבחינתם של מדעי הנפש היא: "האם זה נחקר באופן מדעי?". התשובה היא כן, אך כך גם הרגנו שוב את הסוד.

הסוד מתקיים עדיין, קיום דחוק ודל בחמצן, במעין 'שמורות טבע', במעונות נשים מוכות' – בגלויות שונות. הוא מתנשם נשימות כבדות של מאמץ, נלחם בשתי חזיתות: חזית אחת היא החזית המופנמת, שבה המאבק הוא לגלות כמה שפחות, לסתום כמה שיותר -כאן מנסים להגן ולהציל את הסוד לשמר סביבו את הלילה. בחזית השניה דווקא מנסה הסוד למשוך תשומת לב, לצאת מן הגלות, לקבל לגיטימציה, והוא עושה זאת בעזרת קודים וצפנים, כדי שהמבין -יבין, ומי שלא – שיעבור לסדר היום.

זו שפת סתרים אנלוגית, מלאה בצפנים שרק מה שחי בתוך עצמו -מבין, ולפעמים הוא מגלה לנו קטעים.

בפרוזה יש פחות מסתורין, ובמאמר – עוד פחות.

מה שיכול לחיות בשירה – הוא עמוק יותר, מהותי יותר, אמיתי יותר – מאשר יכול לחיות בכל צורת תקשורת וורבלית אחרת.

שם, (בשירה) ישנם חללים ענקיים, שתיקות, אי בהירויות, אמירה מאוד לא ישירה, לכאורה דבר לא מוביל לדבר.

כי שם יש כבוד לסוד, הסוד הוא הליבה והרובד הפנימי – הנמצא עמוק מתחת ומחוץ להקשר הלוגי של המלים.

כך בשירה, ביחסי כותב-קורא, ולא כך הוא אצל בני אדם, ביחסי 'אני-אתה', שם הסוד והמסתורין נמצאים בגלות מתמשכת, ההתייחסות האחד אל השני, היא כאל דמויות קרטון, שטוחות, שחוץ ממה שמוצג – אין כלום.


כל מחזה טוב, וכתיבה טובה, אמורה להציב בסופו של דבר את האדם עםנוכח הבלתי ידוע, הבלתי מוסבר ששולט בדרך מסתורית על הגלוי והידוע שבחייו.

ומה עם הדת? השם קיים הסוד? לא אין שם סוד כלל, הכל מדוכא תחת הפטיש הכבד של המצוות והדוקטרינות והאילוץ להאמין. הסוד חייב להיות חלק מן החיים ולא בסמכות האלוהים או הרבנים. האמונה היא מכשיר דומיננטי מידי מכדי לאפשר לסוד להיות, הסוד צריך את המרווח, את חפש התמרון, את האפשור. הדת מנסה לזנוח את הידוע ולעגן את הכל בחיק הלא ידוע, לסמוך על כוח נעלם שהוא כל יכול כל יודע, והאמונה בו תאפשר לנו לזכות מן השפע שנמצא אצל הכל יכול, הלא ידוע. זהו מסע מן הידוע ללא ידוע, ללכת בו לאיבוד לגמרי.

והחטא שהמדע והפסיכולוגיה והרפואה חוטאים בו מבחינה זו, שהם חותרים בכיוון ההפוך, הם נוסעים מן הלא ידוע אל הידוע, כדי להגיע בסופו של דבר לתחנה בה מושגת שליטה ואפשר סוף סוף לכוון את החיים ולהיות עליהם – הבוס. סוף סוף האדם הוא הנהג.

אבל לאן ייסע?

האמת היא שהנהג האמיתי הוא הסוד השוכן מאחורי הדברים הגלויים, ואם לא נתייחס אליו ונזמן אותו, (כמו בכישוף), תישאר מכונית חיינו ללא נהג, תקועה באותו המקום.

ומסביב למכונית אנו מקימים תפאורות שלמות – סרטים ספרים פסטיבלים – שכל כולם באו להסיח את הדעת מכך שחיינו לא נוסעים בעצם לשום מקום.

וזאת, כי לא השכלנו לחיות חיינו עם אזימוט מתמיד כלפי מה שלא ידוע, כלפי הסוד.

* * *

"אנחנו מתרוצצים סביב בתהיות והשערות,

במעגל גדול, ובאמצע יושב לו הסוד –

ויודע הכל".

רוברט פרוסט


"נדמה לי שאין כלל צורך לעשות שירים.

השירים עושים את עצמם.

ואיך הם עושים זאת?

אני לא יודעת. זה סודם הם.

מרים ילן שטלקיס: "בחלומי".


The most beautiful experience we can have is the mysterious. It is the fundamental

emotion which stands at the cradle of true art and true science.

–Albert Einstein


It is the dim haze of mystery that adds enchantment to pursuit.

–Antoine Rivarol

 

"…משהו מן המסתורין האלוהי נמצא בכל מה שקיים. אנחנו יכולים לראות אותו מתנוצץ בחמניה או בפרג. המסתורין שאיננו יכולים לרדת אל חקרו נמצא במידה רבה יותר בפרפר המרחף על ענף או בדג הזהב השוחה בקערה. אבל בתוך נפשנו אנחנו קרובים ביותר אל האלוהים. רק בתוכה אנחנו יכולם להתאחד עם המסתורין הגדול של החיים. לאמיתו של דבר, יש רגעים – נדירים מאוד – שבהם אנחנו חווים את עצמנו כמסתורין האלוהי הזה."


יוסטיין גורדר: "עולמה של סופי". הוצ' שוקן. 1996. עמ' 122

——————————————————————————–


ב. המיסתורין

עד כאן על הסוד, אך סוד הוא לא הכל, צריך גם מיסתורין בחיים. וההבדל בין שניהם הוא שסוד הוא הסתרה בעוד שמיסתורין הוא חצי גילוי. וזה לא קל לא קל להיות מסתורי במקודם בוטה וחשוף כמו ישראל ובמאה פוסטרית וחד ממדית כמו המאה ועשרים.

וגם ביומיום קשה לשמור על המסתורין, כמו שקשה לשמר על אור הדימדומים – שניהם מעברים, בין הידוע ללא ידוע, בין החושך לאור, ואין לדעת אם מפציע או לקראת דמימות. קל יותר- להחשיך לגמרי, או להישרף באור הבוהק והחושפני.

(ועל כן רב המיסתורין בארצות אירופה -עם האור העמום- על פני האור הבוהק והחושף של המזרח התיכון, שמשאיר מעט מקום למה שאינו מובן מאליו. כאן צמחו דתות גדולות שסחפו אחריהן מיליונים בדוקטרינות של שחור לבן, כאן שרר אל קנא ונוקם. ובצפון אירופה האפלולית צמחו אגדות האחים גרים וסרטיו של אינגמר ברגמן).

מיטבה של האומנות הוא ברימוז, המדבר בשפתה של הנפש, שלא נהירה לתודעה הרציונלית. ורק היא (הנפש) מצליחה לפענח את הקוד, קוד שנהיר רק למי -ולמה – ששוכן הרחק מן ההמון הסואן של החוץ.

רק הלילה -שבתוך האור הבוהק – מבין את השפה החרישית של החושך; מסרים שקטים של אפלולית עוברים דרך הדימדומים של תוך הלילה, בשפה שרק מחוז בין הערביים יכול להבין.

האור רק נראה מולך ומגרש חושך (והכל כאילו כמהים אל האור), אך החושך אורב בכל פינה, לבלוע את האור בחזרה אל קירבו, כי החושך היה לפני ויהיה אחרי, והאור הוא רק אפיזודה זמנית -ברצף החושך.

וכפי שהעצב היה ויהיה (והשמחה מפציעה כאימפולס זמני), כך נולדים אנו בעצב ונבלעים אל העצב, ובינתיים מנסים התווים להתלכד ולמצוא יחד מנגינה.

העצב של הלילה ושל המוות – הוא עלום, חידה של היקום השקט שמאחורי המסך. בעוד שהשימחה של היום וחיי השעה – היא מוחצנת, בוטה, משולחת רסן וחד מימדית, ואין מאחוריה כלום, רק היא עצמה.

ובמפגש בין שניהם, באותו הרגע בו התודעה פוגשת את התת תודעה, העירות פוגשת את השינה (עוברים מסרים מן החוץ פנימה ומן הפנים החוצה) כאן מולך המיסתורין, שגיא ובלתי מושג.

כאן מהדהדת ההוויה בכל החללים, מציצה מכל זוית עין, שוכנת מאחורי מה שגלוי, חבויה אך לא עלומה, נסתרת אך לא אבודה. כל כך שם ועם זאת כמעט נעדרת.

כמו החיוך של המונה ליזה, כמו השקט של הספינקס; שם ולא שם, אולי כן ואולי לא , ישנו או אולי איננו -המיסתורין.


"תן למיסתורין מקום בתוכך, אל תנסה כל הזמן לבחון את עצמך, אלא הנח פינה קטנה בליבך לכל זרע שהרוח עשויה להביא והשאר צללית של זיז עבור הציפור החולפת. הותר מקום בליבך לאורח הבלתי צפוי. -מזבח, לאלהים הלא נודע".


הנרי פרדריק אמייל. פילוסוף ומשורר שוויצרי.

"המסתורין איננו טמון בשאלה כיצד העולם קיים, אלא בעובדה שהוא בכלל קיים."


לודוויג ויטגנשטיין

 

"אוהב אני לערוך טיולים בשעות הלילה… הטיול בלילה מסייע לי להיטיב להתבונן ולהכיר את טיבם ותכונותיהם של העוברים ושבים. אור היום הבהיר, יחד עם חפזונם של האנשים המתרוצצים, אינם יפים להסתכלות.

מבט חטוף על האנשים לאורו של פנס הרחוב, או לאור הבוקע מחלונות הראווה, מגלה לעתים הרבה יותר מראייה גלויה וברורה לאור היום…"


צ'רלס דיקנס "בית ממכר עתיקות".


——————————————————————————–


© כל הזכויות שמורת לגבריאל רעם.


(נושא המיסתורין מוזכר ומדוסקס גם בסיפרי: "מסע אל הישות הפנימית". תחת שם העט: גבריאל בן יהודה. 1999, מפיץ: בית עלים

קסם הפרוורים.

השלוה הרגועה של תנועת עצי הבוקיצה בכניסה לבתים.

שלוה בוטחת, נוטעת אמון.

שלוה שאומרת: כאן שוכנים לבטח, חיים שלווים ורגועים. צלולים ועמוקים כמי אגם בפיורד, הנטוע בינות הרי עד מושלגים.

שלווה שמשדרת: כאן חיי נצח, כאן גן עדן. כאן משכן התמיד של המשפחה האלמותית. מאז ומעולם כך היה, וכך גם יהיה; המשפחה והבית – כליבת תמיד בעולם של תוהו, עין הסערה – השוכן לעד בעולם הבוהו.

כך בפרברים הירוקים והשלווים. כל הדשאים, כל הירק הענף והשקט הזה בכניסה לבתים – רוצה שנאמין, שבפנים מסתופפים החיים האמיתיים. כנר תמיד בתוככי מקדש.

כך התדמית, כך התפאורה. וההצגה שבבית פנימה?

טרגדיות, על טרגדיות על טרגדיות ('טרגדיות מתרחשות בבתים'). ובין לבין: חוסר נחת תמידי: באים והולכים, והולכים ובאים ויוצאים. וכששוהים בפנים – בוהים בכלום.

מבחוץ – ארון מהגוני בצבע יין עמוק. מראה העץ ומגעו חמים, נעים ואיכותי. ובתוכו – השלד.


——————————————————————————–

14.3.2004

עקרון התשלום


חלק גדול מן המשפטים שאנו שומעים בילדותנו, הם משפטים עם חוכמת חיים בסיסית, למשל משפטים המדברים על החשיבות לשקעת מאמץ, היכולת לשלם עבור מה שאתה מקבל, וכד'. היישום שלנו לא תמיד נאמן למקור, אבל ההערכה האינטלקטואלית, של המלים הללו קיימת.

כולנו מכירים את המשפט: "לכל דבר יש מחיר". או: "אין ארוחות חינם".

כאן ברצוני לקחת תובנה הנובעת מהם ולהרחיבה: "ערכו של משהו בא לביטוי במחיר שלו.

מה שהמשפט אומר, שאכן, בעולם האמיתי אין דברים בחינם; לכל דבר, לכל הישג, אפילו לכל מתנה – יש תו מחיר. אבל יותר מזה: יש יחס ישיר בין הערך של דבר ובין המחיר שיש לשלם עליו או עבורו.

אנו יודעים כי היכולת לשלם מחיר, היא פועל יוצא של עבודה והשקעה.

וכך אנו מקבלים את ההשתלשלות הבאה: השקעה ועבודה, נותנים לנו משאבים, ומשאבים מאפשרים לנו לשלם, והתשלום מקנה לנו חזקה על ערך.

הגישה הנאיבית והפחות מציאותית, גורסת כי "יש ארוחות חינם", וכי יש מציאות, או ניתן להשיג משהו יקר – בזול. או משהו תמורת כלום.

בעולם האמיתי, עולם המציאות, אין דבר כזה; עולם המציאות הוא עולם קשה, שבו תמורת כל הישג צריך לעבוד ולהשקיע לא רק ביחס ישר לערך של משהו, אלא בדרך כלל, הרבה יותר.

ואכן, אחד ההבדלים בין בגרות ואינפנטיליות – ריגשיים, היא בהכרה, שעבור דברים בעלי ערך יש לשלם ובמוכנות, להשקיע תמורת הערך המקווה של משהו.

בעולם הרומנטי יש מתנות וניתן להשקיע מעט ולקבל הרבה. בעולם המציאות, לא רק שיש הקבלה בין ערך למחיר, אלא, שכאמור, צריך להשקיע הרבה יותר והרבה יותר זמן, לפני שמגיעים ליכולת להפיק ערך ממשהו.

אנו יודעים ומקבלים זאת לגבי עולם המסחר והכלכלה, אך לא לגבי חיינו האישיים.

וכשזה מגיע לחומרים נפשים ורוחניים, אנו כבר מצפים לקבל תמורה ללא השקעה, או תמורת השקעה פחותה. מי שסתר גישה זו באופן אמיץ וישיר היה המורה התודעה הארמני גורדייף. בשיחה עם תלמידו, ואחר כך מורה בשיטת הדרך הרביעית, אוספנסקי, הוא נשאל על ידי אוספנסקי, מדוע כל אחד מחברי הקבוצה היה צריך לשלם אלפי רובלים. וגורדייף ענה תחילה שתי תשובות טכניות ואז אמר שאנשים שהם חלשים בחיים (כלומר לא מסוגלים להרוויח הרבה כסף. ג.ר.) הוכיחו עצמם כחלשים גם בעבודת התודעה בקבוצה.

והנימוק העיקרי שהעלה והמשפט המשמעותי שאמר בנושא הוא: שאנשים לא מעריכים משהו אם אינם צריכים לשלם עבורו. 1]

אבל מעדויות של תלמידים של גורדייף עולה, כי אלה שסירבו לשלם, היו לאוו דוקא העניים, רבים מביניהם היו דווקא בעלי אמצעים. דווקא האנשים בעלי הכנסה נמוכה הבינו טוב את העקרון הזה ולא התנגדו לו.

אוספנסקי סיפר לגורדייף על ההתנגדות של תלמידיו לעניין התשלום, ולגובה התשלום.

גורדייף חייך ואמר: "יש הרבה זיוף וצביעות בעניין. גם אם לא היה לי שום צורך בכסף כדי לממן הוצאות, עדיין יש צורך שהם ישלמו. ומדוע?

כי זה פוטר אותנו, מיד, מאנשים חסרי תועלת. שום דבר אינו חושף ומגלה את טבעם האמיתי של בני האדם, כמו היחס שלהם לכסף. הם מוכנים לבזבז כמה שתרצה על הפנטזיות האישיות שלהם, אבל אין להם הערכה, בכלל, לעבודה של אדם אחר. אני צריך לעבוד עבורם ולתת להם הכל חינם. 'איך אפשר לסחור בידע'? – הם טוענים, 'זה חייב להיות חופשי'. בדיוק בגלל סיבה זאת, התביעה לתשלום הנה הכרחית.

אנשים מסויימים לעולם לא יעברו את המחסום. ואם הם לא יעברו מחסום זה, זה אומר שלעולם לא יעברו מחסום אחר.

מה שהתגלה מאוחר יותר, שאנשים שבאמת לא יכלו לשלם, לא קיבלו סירוב רק בגלל שלא יכלו לשלם. ויותר מאוחר התגלה שהוא אפילו תמך בהרבה מתלמידיו. האנשים ששילמו אלפי רובלים שילמו לא רק עבור עצמם, אלא גם עבור אחרים".

הקטע הזה, לקוח ממאמר אליו ניתן להגיע דרך הלינק הבא:

http://www.gurdjieff.org/material12.htm

התפיסה של גורדייף אודות עניין התשלום קשורה פחות למציאות, ויותר להתניות הפסיכולוגית שלנו. מדובר על התניה מן הסוג של דיסנאנאס קוגנטיבי: אם אנו משלמים הרבה ומשקיעים הרבה – תמורת משהו, נרצה להאמין כי התשלום וההשקעה משתלמים, וזאת כדי שלא נחוש פרייארים. .

אך רוב חיינו אנו מתמקחים ומנסים לשלם כמה שפחות עבור כמה שיותר.

בכך אנו חשים שניצחנו את השיטה.למשל, כשאנשים מחנים מכונית בחניה כפולה, העיקר שחנו קרוב וחסכו לעצםם הליכה של עוד שתי דקות.

אותו הדבר בקשר לקניה של חפץ יקר; אם נשלם מעט עבור חפץ יקר נרגיש שהרווחנו, אבל האמת היא שהפסדנו. כי תשלום נמוך עבור משהו – מוזיל אותו -עבורנו. לדברים אין ערכיות משל עצמם. הערך של משהו נמדד על פי מידת ההשקעה בו.

כך שיש כאן שתי זוויות מבט;

– מנקודת מבט עובדתית; ככל שמשהו יקר יותר, כך צריך להשקיע יותר –כדי להשיגו.

– והזוית השניה היא הזוית הפסיכולוגית; ככל שנשקיע במשהו יותר, כך הוא יהיה יותר יקר ערך עבורנו.

לשני אנשים יש גינה. לאחד גינה של עשרה מטר רבועים, מתחת למרפסת שלו בבניין משותף, והוא קיבל שטח עם גרוטאות והשקיע ויש שם פינת חמד, עם מסלעה ופרחים יפים. ולעומתו אדם עתיר ממון

קנה וילה גדולה ויש לו מגרש מסביב בגודל של דונם וחצי והוא הזמין את הגינון היקר ביותר. ויש לו גינה וחורש לתפארת. למי יש גינה בעלת ערך רב יותר?

 

חיינו באלף השלישי מאופיינים ביכולת לרכוש חפצי מותרות רבים, באיכות חיים גבוהה, אך במאמץ פחות – כדי להשיג אותם.

פעם הכל היה מאמץ: כדי להתחמם בחורף: מקישים אבנים זו לזו, אוספים עצים וכו'. היום זה בלחיצה על כפתור. פעם כדי שיהיה לחם, היה צריך לאסוף דגן, לטחון אותו לאפות אותו וכו', היום קונים ככרות לחם מוכנים מכל הסוגים והמינים בסופר. פעם היינו צריכים ללכת למקומות, היום יושבים ברכב, והוא לוקח אותנו לשם. ובכלל, המדע המודרני משקיע במכשירים מפחיתי מאמץ, אם זה המיקרוגל, מכונת הכביסה והייבוש, הכל.

ומה זה אומר על חיינו? ובכן היות ורמת ההשקעה נמוכה, ותמורתה משיגים המון, זה אומר שחיינו הם בעלי ערך ירוד. כי תווית המחיר (כי היכולת לשלם מחיר היא פרי של השקעה מוקדמת) נמוכה.

התרגלנו להשיג כמעט הכל תמורת השקעה נמוכה. ניצחנו את השיטה. עיוותנו עקרון בבריאה. אבל בעשותנו כן, נחלנו מפלה פנימית. כי בתוכנו, בנפשנו, איננו מעריכים כמעט דבר. הכל תפל, ובתוכנו ריק, בגלל ההשקעה המועטה, אין אנו מעריכים את שהשגנו.

אז אולי כדי להפוך את חיינו לבעלי ערך, עלינו ללמוד להעלות את ההשקעה במה שיקר לנו, כך שהמחיר עבורם יהיה יקר יותר; להשקיע בדברים החשובים מעל ומעבר למה שמקובל.

כלומר, ככל שיש משהו שאנחנו מעריכים אותו, כך עלינו להתעקש לשלם עבורו, כמה יותר, וזאת כדי שלא תיווצר אינפלציית ערך.

כי הערך האמיתי של משהו לא קיים במציאות האובייקטיבית, אלא בתודעתנו הסובייקטיבית.

ובתודעתנו, אין לדברים, ערך משל עצמם, ערכם נמדד בהשקעה שהשקענו בהם.

עלינו להלחם כדי להקנות לחיינו ערך.

וערכיות אינה תכונה סגולית, אינהרנטית. ערכיות היא ערך מיוחס.

אם זהב היה המתכת הנפוצה והשכיחה בארץ מסויימת, אזי שויו יהיה כמו ברזל כאן. או שטרות כסף; הם שווים הרבה בגלל הערך שאנו מייחסים להם, במקום אחר, בזמן אחר, הם ניירות חסרי ערך.

או מים, מים יכולים להיות הדבר היותר יקר ערך לגווע בצמא, וזאת בהשוואה לאדם שחי ליד מעין או נהר.

אם ברצוננו להקנות ערך לדברים שסבלו בשחיקה, מירידת ערך, שלא בצדק – עלינו להשקיע בהם בהתאם לערך שאנו חושבים שמן הראוי שיהיה להם.

למשל בן לא מעריך את הוריו. עליו לעשות משהו עבורם, להשקיע מאמץ ואז יהפכו ליקרים….

וגם ההפך נכון; אל לנו לרדוף אחרי דברים ראויים ונחשקים ולנסות לשלם עבורם כמה שפחות. זה אידיוטי. כי אז השגנו יהלומים ובבואנו הבייתה ובפותחנו את האריזה אנו מוצאים פיסות זכוכית.

האדם החכם והבוגר ריגשית, מעדיף להשקיע הרבה, במה שישנו, במקום לרכוש ללא מאמץ חפצים נדירים מוצרים יקרים, תמורת השקעה קטנה.

ככל שהעולם יותר צרכני, תחרותי, ונמשל עלי ידי נורמות של רכושנות וחמדנות – כך האנשים שקונים בזול, דברים יקרים ומוכרים ביותר דברים זולים – יחשבו לאנשים המוצלחים ביותר.

אך בעולם רוחני, שנמשל על ידי נורמות של יצירתיות וכבוד – אנשים קונים ביוקר את שהיו יכולים להשיג בזול, כי הם יודעים שהערך של משהו לא קיים בו, אלא בתוך עצמנו.

וכך גם לגבי חיינו. הם הופכים ליקרי ערך ביחס ישיר להשקעה פנימית, של תשומת לב ומודעות.


==

גבריאל רעם

14.10.2006

——————————————————————————–

] P. D. Ouspensky, In Search of the Miraculous: Fragments of an Unknown Teaching, New York: Harcourt Brace, 1949; London: Routledge & Kegan Paul, 1950, p. 12. (The photo of Gurdjieff is courtesy of Gert-Jan Blom.)

תגובות ישנות

תגובה בקשר לשאלה לגבי 'עקרון התשלום'. / גבריאל , (2006 Nov 2, 06:11:20)

שלום לאנונימי

ראשית, אכן יש סתירה, או לפחות קושי. שהרי עדין הנפש, בהיותו אאוטסיידר, בדרך כלל הפרוטה לא מצויה בכיסו. ואיך ישלם אם בגין האאוטסיידריות שלו אין לו כסף? ובכן זו אכן בעיה.

צריך להבין מי שמחפש צדק לגבי האאוטסיידרים, ימצא עצמו מאוכזב, כי הם יוצאים דפוקים בסוף מכל הכיוונים. גם מכיוון הידע הגבוה, שהם לא יוכלו לקבל כי האאוטסיידריות שלהם לא איפשרה להם להתגבר בג'ובים קבועים או מכניסים.

הדרך הנכונה עבור האאוטסיידר, היא להשאר אאוטסיידר ועדין נפש בפנים, וסתגלן לכאורה, בחוץ. לחיות כסוכן חרש, בשני עולמות, פנימי וחיצוני. לוותר על אאוטסיידריות חיצונית, למען אאוטסיידריות פנימית. ובחוץ להראות אפור ולא מושך תשומת לב. ודרך האפרוריות לעשות קצת כסף, כדי לשרוד וכדי לשלם עבור מה שיקר דרך וערך.

 

שאלה לגבי עקרון התשלום / אאוטסיידרים ומורדים , (2006 Nov 1, 21:17:20)

גבריאל שלום רב,


אני מתקשה לקשר בין שתי מסות, האחת: גורלם של עדיני הנפש והאחרת עקרון התשלום.

 

לעדיני הנפש, האאוטסיידרים, שלא מוצאים את מקומם בחברה יש סיכוי גדול יותר למצוא את הדרך האחרת, המבט האחר וחלקם אכן מחפשים אותה רוב חייהם, מעטים מוצאים ומעטים מהם מצליחים לעבוד על עצמם ולפתח את תודעתם.


במסה הנוכחית מצוטט גורג'יף וכפי שאכן אמר: אנשים שאינם יכולים לשלם הם אנשים שאין בהם את החוזק המספיק על מנת לעבוד על עצמם.

 

כיצד משתלבים הדברים?

האאוטסיידרים המוקעים מהחברה בשל שונותם ונדחקים או דוחקים עצמם לשוליים כל חייהם ולא מצליחים להשתלב בחברה משום בחינה שהיא לא זו בלבד שנאבקים לשרוד נפשית וכלכלית, כדי להקשות קיים חוק התשלום (אשר מידת הגינותו אינה מוטלת בספק – כדי להיות בעליו של דבר יש לשלם עבורו, הדבר בהחלט צודק והוגן, עבור ידע צריך לשלם, לא כל שכן עבור ידע נדיר ויקר כגון זה) אשר חוסם כמעט כל סיכוי עבורם לצעוד בדרך בה הם רוצים לצעוד.

 

והיה והוענק להם הידע, ע"י בעל הידע, ללא תשלום, הרי שהידע אינו קניינם משום שלא שילמו עבורו.


האם תוכל לתת לי זוית נוספת שבה אוכל לראות כיצד מתישבת הסתירה?

 

תודה רבה.

 

 

בין מוסר לעקרון


צעירים לא מעטים בתחילת דרכם מתלבטים באשר לגישתם לחיים. הם בדרך כלל מגדירים את ההתלבטות בין שתי אופציות:

אופציה א': להיות מוסרי, לעזור לחלשים, לתרום לקהילה וכו'

אופציה ב': להצליח ולחיות חיים מאושרים ומוצלחים.

בוחרי אופציה ב', שהם הרוב, רואים את האופציה שלהם ככנסיון להצליח ולהתברג טוב במידרג החברה. הם מגשימים את ציפיות הוריהם ומביאים למשפחתם תנאי חיים טובים יותר. מולם ישנם בוחרי אופציה א', והם רואים את הגישה הקיימת כאנוכית ומתעלמת מן הצרכים של החלשים. אוכלסיה זו קטנה יותר ומורכבת בדרך כלל מאנשים עם נטיה רוחנית, או בכל אופן, בעלי שאר רוח מסויים.

אך כמו בדברים רבים בחיים, התשובה לקונפליקט בין שתי אופציות היא לא בבחירה באחת מהן, אלא בייבוא של אופציה שלישית. ובכן בראיה ראשונית, בויכוח בין שתי האופציות, האופציה המוסרית נראית רוחנית וגבוהה יותר, אך היא רק נראית כזאת, היא רק נראית כאופציה אמיתית לאנוכיות, אך למעשה היא עלה תאנה תחתיה הזיקפה האנוכית ממשיכה להזדקף…

כמו בהרבה דברים, ההיפך של משהו הוא אותו הדבר רק בתחפושת. ואת הדרך הנכונה כדאי לחפש לא ימינה (אנוכיות) ולא שמאלה (מוסריות), אלא בשביל הביניים, בדרך הזהב הניטרלית, שמצויה בדרך כלל ברמה אחת מעל ההתקוטטות בין שתי האופציות.

העקרון הוא שביל הצמיחה וההתפתחות, המצוי בתווך שבין האופציה האנוכית והאופציה המוסרית. המשותף לשתיהן, שהן מתייחסות למה שגלוי וחיצוני, בעוד שהאופציה העקרונית מתייחסת למה שסמוי ופנימי.

אז, מבחינה זו, בני האדם מורכבים משלוש מחנות:

מחנה א': מחנה האנוכיים וסוגדי הנורמה החברתית. ואלה הרוב.

מחנה ב': המחנה של המוסריים שרוצים למצוא אלטרנטיבה, לממסד הקיים. אלה מיעוט.

מחנה ג': זה המחנה של אלה שנפשם קצה גם באלה וגם באלה, והמחפשים דרך אינדווידואלית חדשה. הם מיעוט שבמיעוט, והם השאור שבעיסה של אנשי המחנה השני, המחנה של האלטרנטיבה.

ובחזרה לאנשי המחנה האלטרנטיבי, מה מניע אותם? מה הם רוצים? ובכן, הם רוצים שדברים ייעשו בצורה שתתתחשב בקהל מקופחים, וגם באקולוגיה. שתהיה הוגנת ותורמת לקהילה ולא רק חושבת על מיקסום רווחים.

אנשי המחנה האלטרנטיבי, מורכבים מתתי קבוצות שונות: מירוקים, מתנגדי גלובליזציה, צמחונים, חברים בתנועות נגד ניסויים בבעלי חיים, נגד עוולות כלפי מיגזרים מקופחים וגם אנרכיסטים, שמאלניים, סוציאליסטים רדיקליים, אנשי עידן חדש וכו'. וכו'. ניתן להגדירם כ'יפי נפש', או כאנשים שרואים את ההתבהמות וההכוחנות, הנהנתנות והצרכנות, ששולטים על חיי כולנו, ורוצים להציע אלטרנטיבה. המשותף להם שהם רואים את התתנהלות הקיימת של הממסד והחברה כשגויה: צרכנית, לא הומנית, נצלנית, מתעמרת בחלשים, שודדת את הסביבה, חושבת רק על רווחים לעשירים ומרחיבה את הפער בינם בין העניים.

ובכן, אנשים אלו החלו כאנשים בעלי ראייה מיוחדת, או רגישות יוצאת דופן. כוחם וראייתם הצלולה והפולחת נבעו מן האינדוודואליות שלהם, מן העובדה שהם הצליחו לראות את שקורה בעיניים אישיות ולא דרך התוויות ששופרי הממסד שמו על עיניהם. אך במהלך דרכם החריגה הם נשאבו בחזרה לראיה הקולקטיבית, וזאת דרך שיכנוע להצטרף לראיה הסוציאלית/אלטרנטיבית, ראיה שעושה אפליקציה לחברה, ראיה או גישה שדורשת שינויים או לפחות לשנות את התפיסה השלטת.

אך ברגע שראיית חוסר הצדק שלהם עברה מן הפן האישי לפן החברתי, הם כבר חלק מן המערכת. והמערכת מאוד מתוחכמת; היא מעודדת את מבקרי הממסד להצטרף כאלטרנטיבה, וברגע שעשו זאת הם כבר הופכים להיות חלק מן המערכת. גם האנטיתיזה היא חלק מן התיזה. כי היא משתפת פעולה עם התיזה, בעצם זה העובדה שהיא מתייחסת אליה דרך הקודים של המשחק.

ברגע שאדם מאבד את קולו האישי, ואת הייחוד שלו כאינדוודיואל, ברגע זה אובד לו כוחו. וכוח זה לא הולך סתם לאיבוד, הוא מתועל למערכת. גם אם דרך ההתנגדות לה. זה הפרדוקס.


הלחץ הסמוי על בעל הראיה הצלולה לראות את העיקר כמתרחש בשדה החברה והתרבות, הוא חזק ביותר. היחיד בעל הראיה השונה מתרשם כי על ידי ניתוב קולו השונה לשדה החברתי הוא יוכל להתגבר על הבידוד שקולו השונה היקנה לו עד כה. אבל שוב, ברגע שהוא מצטרף למשחק הוא מאבד את הייחוד. הייחוד שלו נותר מיוחד ואפקטיבי (גם אם בפוטנציה), רק וכל עוד הוא נותר בחוץ. חריג ומורד, אומר לא לפיתוי לתרגם את המרידה לקונטכס החברתי.

התרגום הזה לקונטכס חברתי, הוא סוג של התפשרות. סוג של ויתור. התפשרות וויתור מוקדמים על יישום המרידה. וזאת במקום להמתין, כמו בפליטה אורגזמית, כמה שיותר. מסביב יציעו לו לשפוך את הביקורתיות שלו לתוך כל מיני מטרות ראויות. ולא חסרות עוולות וחוסר צדק בעולם; מנשים מוכות, ילדים שנעשים בהם מעשים מגונים, עובדים זרים מנוצלים, טבע שנמכר לנדל"ן ועוד ועוד. כל מיעוט מושיט ידיים לעזרה. וקל מאוד לקחת את העיוות הקרוב והמיידי ולפרוק עליו את חוסר ההסכמה והעמידה מנגד. וצריך כוח פנימי מיוחד ועוצמתי ביותר, כדי לא להתפשר. ובמקום זה ללכת עם ההתנגדות עד הסוף. והסוף הוא העקרון.

המוסר הוא המפלט הנוח של המתוסכל והמתנגד, הוא רואה מה שלא טוב ומנסה לעשות אותו יותר טוב, אבל אז הוא מבזבז פוטנציאל תודעתי על אפיקים חברתיים. צריך להבין: החברה, בתוקף התבססותה על מכנה משותף ומכנה משותף תמיד יהיה הנמוך ביותר – תמיד תהיה ערמומית, חסרת יושר כלפי חלשים ונצלנית. ושם הצטרפות של קולות אחרים לא יצליחו להטות את הכף.

ערמומית, מכיון שכל שינוי שיופנה לאפיק חברתי מיד יקלט ויהפוך לאופנה, כלומר יצא לזנות. יעבוד בשירות הממסד שכנגדו יצאה המחאה מלכתחילה.

צריך לשמר את ההתנגדות עבור הדבר האמיתי, והדבר האמיתי הוא שינוי תודעתי של היחיד. לא להתפתות לשינויים חברתיים, כי הם תמיד יעשו עיניים וינסו לפתות לרוקן לתוך החלל הבלתי נגמר שלהם – את הכוונות בדבר שינוי. אבל זה טריק. כי המורד ישפוך לשם את כל האנרגיות שאמורות להיות מופנות כלפי שינוי תודעתי של היחיד.

והאפיקים החברתיים שמהווים קרקע קולטת נוחה עבור המרדנים והמבקרים הצעירים – הם אפיקי מוסר. אפיקים שזורמים אל הביצה התת קרקעית והנסתרת של אינטרסים, כוחנות ונהנתנות של החזקים על החלשים.

התחפושת הנוחה ביותר של החזק והנצלן, היא התחפושת המוסרית. החברה מעודדת התנהגות מוסרית ונאותה, כדי שמאחוריה מעשי הנבלה והשחיתות של שוכני הצמרת יוכלו להמשיך ולהעשות באין מפריע.

המרדנים יוצאים לדרך מתוך ביקורת וחוסר שביעות רצון כלפי מה שהם פוגשים סביבם, אך רובם, בסופו של דבר, מגוייסים במהלך הדרך כדי לחזק ולתרום למעטה המוסרי של החברה. הם לא הולכים עם מורת הרוח שלהם עד הסוף, הם לא מגיעים לתחנה הסופית, יש שודדים שאורבים להם בדרך, שודדי המוסר.

ומהי התחנה הסופית של חוסר שביעות הרצון של השונה והמיוחד? התחנה הסופית היא התודעה, וכלי העבודה של המורד בתחנת התודעה הם עקרונות.

הנה תרשים שמציג פחות או יותר את הזרימה של מה שדובר בו עד כה:

הסבר לתרשים: ההתחלה היא בתחתית התרשים, בהיות בעל הראיה הייחודית, מנודה: אאוטסיידר. וזה מתחיל עוד לפני שהוא מוצא עצמו מבקר את החברה. זה מתחיל בתחושה שהוא שונה, משהו בו לא משתלב, אאוטסיידר. וכאן הוא יכול להיתקע ולהסתובב סביב עצמו, לעסוק בעצמו ולחפש מה לא בסדר בו – עד קץ הימים. אם הוא לא נכנע ללחץ החברתי הוא מפנה חלק מן העיסוק האובססיבי שלו בעצמו כלפי העולם. ואז הוא מבין שהבעיה היא לא בו, הוא רק הפילם הרגיש שמצלם אותה. ברגע שהוא מבין זאת, הוא יכול לצאת מן ההשתבללות בתוך עצמו, מעיסוק היתר הזה בעצמו, ולפנות כול כולו, החוצה כלפי העולם. ואז הוא מבין שהתחושות הקשות שלו בתוך עצמו זרמו אליו מן העולם. לא הוא הדפוק, הוא רק זה שמשקף את מה שקורה שם בחוץ. וברגע שהוא מבין זאת, הוא הופך למורד.

אך לאחר הפיכתו למורד מצפה לו סכנה מן הצד, ושם הסכנה: המצפון החברתי. מצפון זה לוחש לו דברי כיבושין ופיתוי כאחד: "זה לא חוכמה רק לבקר ולהיות נגד ולשבת על הגדר, מה אתה יכול לעשות כדי לשנות את זה שאתה מבקר. זו לא חוכמה רק להגיד שדברים לא בסדר". ואם הוא מפנים את הלחש הזה, הוא חוזר לפקפק בעצמו, ואם הוא משתכנע, הוא לוקח על עצמו חלק מן האחריות, ומנסה לתרום לעולם על ידי שינוי חברתי.

ברגע שזה קורה, והוא מוותר על הקול האישי של אמירת 'לא', צלול וברור – לטובת אמירת כן לאג'נדה החברתית. ברגע זה הוא כבר הלך לאיבוד לשדרה המרכזית של המרידה, הוא 'ניגנב' לאפיק צדדי והפך למעשה לחלק מן המערכת.

וברגע שהוא נשאב לאפיק הצדדי של התרומה שלו לחברה דרך ביקורת של האג'נדה הממסדית – הוא כבר לא ממשיך בשדרה המרכזית וכך לא יגיע לעיגול הסופי באיור, שהוא מרידה במצב התודעה האישי של אדם.


כתבתי את הספר: 'אאוטיידרים ומורדים',

http://www.ibooks.co.il/NS_GetProdInfo.asp?prodid=11321766

כי רציתי לתרום ראיה שונה לכל אותם אאוטסיידרים ומורדים, ראשית לחלץ אותם מפקפוק עצמי, ושנית, לעודד אותם למרוד. ובמסה זו ברצוני להוסיף אספקט שלא נכלל בספר; למנוע מהם פליטה מוקדמת… לפלוט את הלשד המיוחד שזורם בנישמתם על אפיקי מוסר חברתיים. ולעודד אותם לשמר את העסיס שלהם עבור המרידה האמיתית, המרידה האולטילטימטיבית, העקרונית – זו של התודעה.

זה כמו הסיפור חמשת האפונים של הנס כריסטיאן אנדרסן,

http://hca.gilead.org.il/pea_blos.html

בסיפורו: "פריחת האפונה", 1853

חמישה אפונים נפתחו אל העולם מן התרמיל שבו שכנו, נער ירה אותם מתוך רוגטקה. אחד נפל לפגר של יונה, השניים הבאים נאכלו על ידי יונים, הרביעי, נפל לכיור וספג מיים מלוכלכים ורק החמישי נפל מתחת למרזב, והצליח להכות שורש ולפרוח ולשמח ובכך ילדה חולה כשפריחתו הגיעה לחלונה.

ואכן רובם של בעלי הראיה השונה והאישית של מה שקורה בעולם ובחברה, נבלעים בסימטאות שבדרך, לא מגיעים לנביטה, לבלוב ופריחה. במקום לפתח את הרעיון של עמידה מנגד ומחוץ, עד הסוף, הם נפלטים הצידה. במקום לקחת באופן אישי את הISSUEשל להיות אאוטסיידר ומורד – הם פורקים את המטען הכבד של השקפת העולם הייחודית שלהם אל תוך הקונטכס החברתי.

הם עוצרים עם המרידה לפני התחנה הסופית, והתחנה הסופית היא מרידה במצב התודעה של האדם.

זה קצה הדרך, אי אפשר להגיע מעבר לזה.

וכה קל להיבלע בסימטאות החברתיות שמפתות מן הצדדים. שם שוכנים פגר היונה, היונים שמחפשות מזון וכיורים פעורי פה. כלומר מבזבזים את המשאב היקר של הראייה הייחודית על הכלל שממילא לא מגיע לשום מקום.

וההבדל בן הסימטה החברתית ובין שינוי מצב התודעה של האינדווידואל, מצוי בהפרש שבין המילה: מוסר, למילה: עיקרון.

כל מילה מצויה ברמה אחרת. המוסר נמצא ברמה הנמוכה ועיקרון ברמה הגבוהה.

קל מאוד לפרק את המטען של היחיד המיוחד על מוסר. ומה זה מוסר? מוסר מדבר על מה יפה וטוב ומה לא יפה ולא טוב. והכל מנקודת מבט של הנורמה החברתית: זה טוב יפה לעשות כך, זה לא יפה לעשות כך, זה טוב לעשות כך, זה לא טוב לעשות כך. אדם ברמה גבוהה לא צריך ליפול תחת הנצנוץ והבוהק של האפליקציה המוסרית, הוא צריך לשאול עצמו: 'בשם איזה עיקרון אני פועל'?

ניתן להביא דוגמא מתחום קרוב אלי, תחום שפת הגוף. אני מלמד מיומנויות בלתי מילוליות. קל מאוד להכנס לספקות מוסריים בקשר לזה, כלומר, איך אני יכול לדעת שלא יעשו במיומניות הללו שאני מלמד שימוש לרעה? איך אני יודע שמישהו לא ישתמש בטכניקת שפת גוף כדי לרמות אנשים ולהוליך אותם שולל?

ובכן, לו הייתי חושב בצורה כזאת, לא הייתי יכול ללמד את הנושא. זה היה 'תוקע' לי את כל העניין, ואני לא יכול להרשות לעצמי, זה לוקסוס. ומה המטרה הסופית שלי לפי אנלוגיה זו? להמשיך ללמד את הנושא מתוך ידיעה שזה יעלה את רמת המודעות הכללית והאישית לנושא תקשורתי חשוב ואפקטיבי. שעד כה נדחה לשוליים. (מתוך ידיעה שעם עליית המודעות הכללית לנושא תמיד יהיו יחידים שיעשו בזה שימוש אישי לרעה).

הרצון להיות בסדר עם כולם ולהיות צודק עם כולם זו רמת חשבון פנימי של כיתה א'. ובכלל מוסריות היא רמה של כתה א'. ומדוע? ובכן העולם בכללו לא פועל על פי עקרונות של יושר, צדק התחשבות וכו', וזאת בשעה שהוא לובש מעל לבגד התחתון של ניצול, תחרותיות, נהנתנות וצרכנות, את הבגד היפה של המוסריות המוסרנות. וכך, כשאדם בא לתרום לרמה המוסרית של החברה, הוא בסופו של דבר תורם לעטיפה ולא למהות. וככל שהעטיפה נעשית יפה ובוהקת יותר, כך זה מאפשר למהות המוסתרת להמשיך ולהתעכר. למעשה הרמה המוסרית היא עלה תאנה לרמה הערכית הפנימית של החברה, המובססת על שחיתות ונהנתנות מאשר על כל דבר אחר.

אם היחיד לא רוצה לתרום למעטה הצבוע של המוסריות, יש לו רק שני דרכים, או להצטרף לחזקים שמנצלים את החלשים, בצורה זו או אחרת, או לצאת נגד. אבל לצאת נגד באמת, עד הסוף, בלי להתפשר. ואז זו יציאת נגד מהותית ולא חיצונית גרידא.

ואיך מגיעים ליציאת נגד מהותית ולא חיצונית? על יד נאמנות לעקרונות, ולהגיע עם העקרונות האישיים כמה שיותר רחוק.

ברגע שאדם דבק בעיקרון, הוא יגיע הרבה יותר גבוה מהרמה המוסרית.

אדם שעובד על פי עקרונות הוא יותר מוסרי מאדם הכי מוסרי, אבל הוא מוסרי, לא בגלל שהמוסריות חשובה לו, אלא כי הוא עובד בשם עיקרון שמכתיב את המוסריות. אדם כזה יהיה מוסרי מאוד רוב הזמן, אבל אם יצטרך מסיבה כלהי (עקרונית), להיות לא מוסרי, לא תהיה לו בעיה עם זה, כי זה בשם העיקרון.

מוסריות מחזיקה את החברה מבחוץ, על ידי המסגרת החיצונית של נורמות של מה טוב ומה לא טוב. בעוד שעקרונות זה עמוד שדרה פנימי ואישי, המוסתר על ידי הגוף אבל מחזיק אותו מבפנים. אכן ללא מוסר או עקרונות תיווצר קריסה, אבל המוסר מחזיק כמו בשיריון, ואילו עקרונות כמו שלד פנימי.

מה זה מוסר בשתי מילים? לעשות טוב, או 'להיות טוב'.

http://www.ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=16_14

הנושא המוסרי נקרא בנצרות: להיות 'השומרוני הטוב', וביהדות זה: 'עשה צדקה וחסד'. אך מנקודת מבט עקרונית, כל הדברים הללו הם עלי תאנה לאדם שלא עושה משהו משמעותי עם חייו, אלא מחפש חיפוי והצדקה לריקנות הפנימית ולחוסר התכלית הפנימית של חייו.

מי שעוסק בזה הרבה, דרך התנדבות לאירגונים חברתיים וכו' הם הפנסיונרים, והחברה מעודדת זאת. וכך הם מרגישים טוב עם עצמם. או מנהלי חברות גדולות, שהרוויחו הרבה כספים, ואנשים באים אליהם ושואלים אותם: "מה עשית בשביל הקהילה?" ואז הוא מתחיל לתרום ולהקים, והוא בעצמו לא עשה משהו משמעותי עם חייו הפנימיים, אבל זה נותן לו הרגשה טובה, ותדמית משופרת.

האם המוסריות שלו באמת עוזרת לאנשים אחרים? ישו אמר, 'תן למתים לקבור את המתים'.

"When Jesus saw the crowd around him, he gave orders to cross to the other side of the lake. Then a teacher of the law came to him and said, 'Teacher, I will follow you hwerever you go.'

"Jesus replied, 'Foxes have holes and birds of the air have nests, but the Son of Man has no place to lay his head.''


"Another disciple said to him, 'Lord, first let me go and bury my father.'

"But Jesus told him, 'Follow me, and let the dead bury the dead.'"

Matthew 8:18-20

 

——————————————————————————–

"And he said unto another, Follow me.

But he said, Lord, suffer me first to go and bury my father.

Jesus said unto him, Let the dead bury their dead: but go thou and preach the kingdom of God".

Luke 9:59-62


לתפיסתי, הכוונה במשפטים הללו של ישו הייתה ככל הנראה, להראות לאותו אדם, כי זה אומנם מוסרי מאוד לקבור את אביו המת. אך לאביו הייתה ההזדמנות שלו ועכשיו זו הזדמנות של אלה שעדיין חיים, ואם הם יבזבזו את הזמן הכל כך מועט והמתמעט שנותר להם על מה שלא הולך לשום מקום וכבר מיצה את עצמו (משהו מת) לא ישאר להם עבור השינוי הפנימי האמיתי. (ומן הסתם ישו לא התכוון לאנשים מתים פיסית, שהרי הם אינם יכולים לעשות שום דבר, אלא לאנשים מתים בנשמה ובתודעה. והוא אומר: תן לאלה שהם מתים בממדים הפנימיים של ישותם להתעסק עם אנשים כבויים אחרים, בעוד אנו נשנה משהו עם מה שדולק ובוער בנו).

אנשים מוסריים מנסים לעזור, הם פועלים למען העניים למען הערבים, נגד הגדר וכו', ואכן זה מאפשר לאלה שעושים זאת, לחוש טוב יותר לגבי עצמם, אבל זה לא משנה שום דבר מהותי. העולם כמנהגו, וימשיך כמנהגו.

דרך נוספת של המוסריים זה להפנות את המשאבים שלהם כלפי אלה שהחיים התאכזרו אליהם, דבר שזוכה לתשבוחות מצד פרנסי החברה ומוביליה. ואכן החברה שלנו הינה היא מא-א-א-ו-ד מאוד מוסרית! יש בתי אבות, בתי משוגעים, מעון נשים מוכות, הוספיס. קו חם לכל דבר. ישנם לימודי עבודה סוציאלית. זו חברה סופר מוסרית! אבל כל זה הינו רק עלה תאנה. זו חברה מושחתת, תחרותית, ואכזרית לחלשים, למרות כל הקוסמטיקה, וזה כל שזה, קוסמטיקה. וקל להתבלבל, כי מבחוץ הכל נראה מוסרי. ואכן זה מוסרי אבל לא אנושי.

ישנה זיקה ישירה בין מוסריות ובין תועלתנות אישית ואגוצנטרית, כפי שקיימת זיקה בין עקרונות ואנושיות. הפער בין מוסריות לעקרון, הוא כמו הפער בין משמעת עצמית לתשוקה של אמת; כשיש לך תשוקה עצמית אין לך צורך במשמעת עצמית. משמעת עצמית נועדה בעיקר לתת הרגשה טובה, מעבר לזה אין בה רווח ממשי. הכוח של משמעת עצמית הוא כוח מכאני לא כוח דינאמי. כוח מכאני גורם לשינוי ממדרגה ראשונה, ואילו כוח דינמי, מביא לשינוי ממדרגה שניה*

יש בכל העניין של מוסריות ועקרוניות, גם היבט כלכלי, כן, כן – כלכלי. יש כאן משאבים, משאבים של שינוי, אם המשאבים הללו יופנו כלפי 'המתים', לא יוותר מספיק עבור האדם עצמו כדי שיחולל שינוי אמיתי במצב התודעה שלו עצמו. ואז גם הוא וגם אלה שרצה לעזור להם לא יגיעו לכלום; גם הוא עצמו ילך לאיבוד וגם הם ילכו לאיבוד. וזה מזכיר משפט נוסף של ישו: "העיוור מוליך את העיוור ושניהם נופלים לבור".

"Jesus answered… Let them alone: they be blind leaders of the blind. And if the blind lead the blind, both shall fall into the ditch. " ( -Matt. 15:14,15) "

And he spake a parable unto them, Can the blind lead the blind? Shall they not both fall into the ditch? " (6:39-41).

.

 

ישו לימד את תלמידיו דרך המילים הלא מתפשרות של התודעה. אך מה שמלמדים היום בכנסיות בימי א', זה לא את המסר התודעתי והעקרוני של המשפטים הללו, אלא את המספר המוסרי, של היה אדם טוב, עזור לאנשים אחרים, האמן בישו והכל יהיה בסדר. לקחו את המסר הנוקב והפולח והלא מתפשר של מורה התודעה והפכו את זה לחציר בינוני המתאים לעדר.

ובחזרה לעיוור שמוליך את העיוור; המשפט אומר: תן לעיוורים להוליך את העיוורים, כמו 'תן למתים לקבור את המתים': מה שאבוד אבוד, ואם אתה רואה, עזור לאלה שיש להם סיכוי לראות .

אין הדבר אומר שלבקר בבית אבות פעם בחודש אינו דבר נאצל, אבל האדם בעל הראיה המיוחדת צריך להחליט: האם הוא עושה את כל המאמצים להמלט מבית הכלא התודעתי או לא. האנושות נמצאת בבית כלא תודעתי, ורק הנועזים והמוכשרים הם אלה שיש להם סיכוי להימלט מבית הכלא ולהכשיר את הדרך עבור אלה שמסוגלים להימלט. והם לא רבים, אבל אם יבזבזו את האנרגיה שלהם על להיות טובים ולהיות בסדר, הם לא יצליחו להימלט. אסור להם להיות אשת לוט.

אדם בעל ראיה ייחודית של החיים שרוצה להפיק משהו ממשי מן הפוטנציאל הייחודי הטמון בו, חייב להיות בעל כוח רצון בלתי מתפשר, כי בלי זה לא יצליח להגשים הפוטנציאל האישי שלו.

כל משאב אישי שהולך אל הכלל – הוא כמו אבן שפוגעת במי אגם; היא יוצרת מעגלים קטנים שהולכים ונמוגים, האבן נבלעת בקרקעית, ומי האגם נותרים דלוחים ולא זורמים לשום מקום.

כדי ליצור דינמיקה וזרימה, על האדם החפץ להביא שינוי להתמיד בשני דברים.

א. להשאר באינדווידואליות שלו ולהמנע מהתמזגות עם הכלל המגונן.

ב. להתמקד בשינוי פנימי ולהמנע משינוי חיצוני.


ורק התעקשות של שינוי אישי במקום ציבורי ופנימי, במקום חיצוני, יוכלו להיות אפקטיביים, וגם זו במידה מיזערית בלבד.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

28.9.2006

——————————————————————————–

* "שינוי ממדרגה שניה", או "מעלה שנייה", עוסק בשינוי של כל המערכת, של הפרדיגמה הקיימת, בניגוד לשינוי ממעלה ראשונה העוסק בשינויים חלקיים בתוך המערכת. שינוי ממעלה שנייה עוסק בשינוי איכותי בניגוד לשינוי ממעלה ראשונה העוסק בשינוי כמותי.

שינוי ממעלה ראשונה עוסק בעוד מאותו הדבר. במה שעסקנו כבר בעבר, ואנו ממשיכים לעסוק בו או משנים את המינון של העיסוק בו. שינוי במעלה שנייה עוסק בדברים שבהם מעולם לא עסקנו, ופתאום מכניסים למערכת היומיומית שלנו. ניתן לפתח ולומר שגם בשינוי ממעלה שנייה יש רמות של חדשנות ויצירתיות.

המושגים הללו זכו לפיתוח בספרם של: ואצלויק ופיש: שינוי. אבל במקור הוצגו על ידי גרגורי בייטסון בספרו: Bateson, Gregory. Mind and Nature: A Necessary Unity. New York: Dutton, 1979. שם הוא מציג לראשונה את ההבדל בין שינוי ממדרגה ראשונה, (שהוא השינוי שכולם מכירים) והשינוי ממדרגה שניה, (שהמורה הרוחני האמיתי מייצג). והנה ההגדרה שלו לשינוי ממדרגה שניה (קפיצה קוואנטית):

Second-order change is deciding – or being forced – to do something significantly or fundamentally different from what we have done before. The process is irreversible: once you begin, it is impossible to return to the way you were doing before.

המורים הרוחניים המצויים בסצנה המסחרית הקיימת מציגים שינוי ממדרגה ראשונה. אך זהו בעצם תירוץ להישאר באותו המצב. והנה מאפיינים של שינוי מדרגה ראשונה ומדרגה שנייה

שינוי מדרגה ראשונה—— שינוי מדרגה שנייה
הרחבה של העבר———– שבירה של העבר

בתוך פרדיגמה קיימת———— מחוץ לפרדיגמה הקיימת

בהלימה לערכים ולנורמות המקובלים—– מנוגד לערכים ולנורמות הקיימים

ממוקד——- מתפרץ, מגיח

מוגבל, תחום——— בלתי-מוגבל

תוספתי———– מורכב

קווי———– לא-קווי

שולי——- הפרעה לכל רכיב במערכת

מיושם באמצעות ידע ומיומנויות קיימים——- דורש ידע ומיומנויות חדשים ליישום

מכוון לבעיה-פתרון —————אינו מכוון לבעיה או לפתרון

מיושם על ידי מומחים———– מיושם על ידי בעלי העניין


——————————————————————————–

הערה:
אמר זה הנו פיתוח והמשך של רעיונות שהופיעו בסיפרי: "אאוטסיידרים ומורדים, על העומדים מחוץ ומנגד":


http://www.ibooks.co.il/NS_GetProdInfo.asp?prodid=11321766