ארכיון תגית: תודעה

אודות הקטגוריה: הגות


''הדרך אל האמת – בה הלכו הפילוסופים מאפלטון עד לפילוסוף הצעיר ביותר בימינו – היא הדרך של הספק והבדידות''

סיני אוקו, מתוך 'מבוא לפילוסופיה' עמ' 17


***

הגות.בחינה מילולית של המילה מפגישה אותנו עם השורש ה.ג.ה. שבהטיה משמעותו ביטוי, 'להגות', ישנו גם 'הגה' שמצד אחד הוא ביטוי מילולי של עיצור מסויים, ו'הגה' הינו גם המכשיר שמנווט, והוא קשור גם למנהגיות, שאמורה לנווט, (כמו הנהג שאוחז בידו הגה).

אולי בהגות קיים היחס הקיים בין פני אדם ותוכו, שניהם נכתבים: 'פנים' (אמנם בהגיה שונה). מה שבחוץ הוא מה שבפנים.

מה שמתבטא באדם, הוא מה שחי בו. מחשבותיו ( הגותו) הן מה שהוא מבטא באופן מילולי.

תלמידיו של ישו באו אליו בטרוניה; 'הפרושים טוענים כי אנו לא רוחצים ידיים לפני האוכל'. והוא ענה להם כי מה שחשוב זה לא מה שנכנס לפה (אם הוא מלוכלך או לא), אלא מה שיוצא ממנו, כי זה בא מן הלב, וזה מה שחשוב.

הגות אם כן, לבטא את מה שאמור להתרחש כל הזמן בפנים; תהיה על פשר.

אמר מישהו שחיים שלא תוהים על פישרם, כאילו לא חיו אותם. למה הדבר דומה לאכילה בהסח דעת, או קריאת ספר בהסח דעת, או שמיעה של דברי אדם בהסח דעת. לחיות ללא נסיון הגותי לרדת לפישרם, הוא לחיות אותם בהסח דעת, ולחיות אותם כך, הוא במידה מסויימת לא לחיות אותם כלל.

**


– ''I thought that it was strange to assume that it was abnormal for anyone to be forever asking questions about the nature of the universe, about what the human condition reaaly was, my condition, what I was doing here, if there was really something to do. It seemed to me on the contrary that it was abnormal for people not to think about it, for them to allow themselves to live, as it were, unconsciously. Perhaps it's because everyone, all the others, are convinced in some unformulated, irrational way that one day everything will be made clear. Perhaps there will be a morning of grace for humanity. Perhaps there will be a morning of grace for me.''

Eugen Ionescu

(Extract from ''The Hermit'', 1973)

 

מאיגרא רמא, לבירא עימקתא

 

לעיתים קרובות – כשאין אנו מרוצים מחיינו, או מקצב ההתקדמות שלנו או מן ההשגים שלא הגענו אליהם, או ממשהו ביחסים – נראה לנו כי היינו יכולים אולי להתאמץ יותר, לעשות דברים, לשפץ משהו. אנו בוחנים את הדברים המעולים בחיינו, את הכשרונות שלנו, את ההשגים שלנו ומנסים להבין למה הם לא הביאו לנו את התוצאה הרצויה, איפה שם הפאשלה? ברצותנו להתקדם ולהגיע לחיים טובים, או מאושרים או משופרים יותר (בכל תחום שהוא) אנו בדרך כלל שמים לב לחלון הראוה של חיינו, לדברים שהיו אמורים להצעיד אותנו קדימה ומנסים להבין מדוע הם 'לא עשו את העבודה'.

נראה לנו כי אם היינו משפרים יותר את החלקים שאנו טובים בהם – היינו מגיעים רחוק יותר. למשל בחורה יפה שסובלת משברונות לב עם בחורים, משוכנעות כי ניתוח פלסטי, או הרזיה נוספת יביאו לשינוי בשדה הרומנטי. וכו' וכו'.

מסה זו מציגה גישה שונה, הטענה כאן היא כי הבעיה הגדולה ביותר אינה בפסגה, למשל במנהיגות, אלא בעם. לא בצורת החשיבה, אלא במצב היצרים והרגשות. לא בציונים הגבוהים, אלא בנמוכים, לא בשיניים הקידמיות הנקיות, אלא באלה האחרויות והאכולות, לא בחזית המצוחצחת של המכונית אלא בשיירי הסנדוויץ במושב האחורי. הבעיה לעולם אינה בחדר האורחים כי ממילא תמיד הוא יהיה מרווח ונקי ומעוטר בעציצים. הבעיה לעולם תהא במרתף, בחצר האחורית, במגרה התחתונה.

משולים אנו לאותו שיכור שאיבד כספו ברחוב בלילה, והוא מחפשו תחת הפנס ולא בחושך, היכן שהלך לאיבוד. יש לנו נטיה לשפר את המשופר ולחפש את השגיאה או הבעיה היכן שאנו טובים ממילא.

בשיחות שלנו עם ידידים, נוטים אנו להתמקד בה שאנו יודעים, לדבר על מה שאנו מתמצאים בו, להבליט את תכונותינו הטובות, וכך השיחה הופכת לכר בו נמנעים מלדון בחלקים בפחות משופרים בחינו, לא מעלים משברים, אכזבות, מפחי נפש, אי בהירויות, ספקות עצמיים. לא משתמשים בשיחה כדי ללבן דברים מעורפלים, להעלות באוב דברים מציקים מן העבר. את כל זה משאירים רק למצב שבו באמת הגיעו מים עד נפש (גם אז, זה רק עם פסיכולוג קליני מורשה). הזירה הרגילה של שיחותנו היא בעיקר לשם עיסוק בפסגות ובחלונות הראוה שלנו. וכך יש תחושה שמה שאפל, לא ברור ואפילו בעייתי לא קיים, או לפחות לא רלוונטי. גישה זו בפשטות נקראת הדחקה.

אנו שופטים ומעריכים בני אדם על פי ההשגים שלהם, עד כמה הם טובים ומצוינים, עד כמה הרחיקו לכת במצוינות שבהם, ולא במה שמוזנח או לא משופר בחייהם.

אם ניקח למשל פרופסור שהוא ראש חוג באוניברסיטה, או מנהל חברה גדולה – שניהם אמורים להיות מעולים בתחומם, והם שוכנים בראש הפירמידה שלהם. אך אם ניקח ונביט וננסה להעריך את חייהם כמכלול (שבו ראשות החוג או ניהול החברה הן רק אחת מן הפרמטרים שבו) אז נמצא כי מה שחשוב ומשפיע בחייהם הוא לא מה הוא יודע לעשות, אלא *מי הוא? מה חי בו?* וכדי לדעת מה חי בו אין לנו מה לבקר במשרדו המצוחצח, אלא בחדריו האחוריים, במרתף. לשאול מה בחייהם מודחק, לא מאורגן, חלש, רעוע, לא נקי. _כי אלה הדברים שימוטטו אותם בסופו של דבר_. ולא רק אותם, גם כל ממלכה ואימפריה.; *החולשות הקטנות שדוחקים לקרן זוית ומטאטאים מתחת לשטיח, אלה הם הדברים שממוטטים את מגדל חיינו*.

זה הסנדויץ' מלחם לבן המרוח בחמאה -פעם ביום. ואי הקדשת עשר דקות ביום להתעמלות ותנועה – שיביאו בסופו של דבר להתקף לב, לא רמת הביצוע של התפקיד רם המעלה. כי השליטה בסופו של דבר באה מלמטה.

העילית החברתית (כביכול) בורחת מן המרתפים שורצי העכברושים – אל הפנטהאוז המודרני, אך אם לא נרד אל מרתף חיינו, אל הצללים השוכנים לבטח בחשכה המסתירה, יתפשט הסרטן הנפשי והגופני דרך הביבים, יפגום בשיפוט שלנו, ירעיל את חיינו וימוטט את המגדל.

ד"ר אראל שליט, פסיכולוג יונגיאני, בסיפרו: "הגיבור וצילו" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995), אומר כי חלק לא קטן מן העוולות הגדולת של האנושות- ושל יחידים לעצמם- נגרם כתוצאה מהתעלמות ~מהצל~, מדחיקים את ~הצל~, או משליכים אותו על אחר (גזענות ואנטישמיות), וכך נותרים עם דמות עצמי טהורה וזכה, אין מקום למשהו שקצת מקלקל, ו~הצל~? אנו אוהבים לחשוב שהוא קיים אצל האויב, הזר, האחר, או מודחק לתת ההכרה, אל מחוץ לתחום הלגיטימי. "^הרוע הכי נוראי בא מהצורך במושלם, שום דבר לא היה יותר פרפקט מהנאצים, בגלל זה ההרג שלהם היה כל כך 'מושלם', במושלם אין מקום לצל"^.

וכך, ללא החלק האפל – החיים הופכים לפלאקטיים; למשהו שטחי, זעיר בורגני, בינוני, נוח, חסר ייחוד ונטול כל מימד של עומק. כפי שאומר אראל שליט: ^"כל התבוננות פנימה , מתחת לפני השטח, מתבוננת בהכרח גם על הצד של הצל^".

זו לא החזית המלוקקת שקובעת, כי אם הפינות, המשקעים, השקערויות, המטענים המודחקים. הטענות שלא השמענו, המחשבות הרעות אותן לא ביטאנו, הרגשות השליליים אותם לא החצנו.

מרכז הכובד האמיתי של האדם הוא בחולשות והפיתויים, העצלויות וההבטחות שלא קוימו. הם אלה שימוטטו את האימפריה שלנו, בין אם רוחנית, עיסקית, אקדמית או תיקשורתית – היא.

זה לא מה שנעשה, אלא מה לא נעשה; במה התרשלנו, למה הרשינו לקרות, מה כיסינו, מה הסתרנו?

על איזה בדק בית ויתרנו, בשם מרוץ העכברושים המטורף הזה?

על איזה מסוה מכובד לא ויתרנו, בגלל עכברוש זה או אחר, שכמעט הציץ מאחורה?

עם כמה זבל בחיינו (הפרטיים והחברתיים) אנו מתפשרים בשם התדמית החברתית המקובלת?

כי שוב, לא הפנים המאופרות, לא המילים היפות, לא הידע המלוטש, לא ההישג החברתי והכלכלי, אלא ~הביבים~: הביבים הייצריים, הרגשיים, והשכליים -, הם שירעילו את גורל חיינו הנפשיים.

כי השליטה באה לא מלמעלה אלא מלמטה. לא על ידי התבססות בפיסגה, אלא על ידי אי תשומת לב והתעלמות מן התחתיות.

והתעלמות מן התחתיות משדר שהזנחנו את הצל, את הדמונים, את תת מודע הנמוך, את ה'אני המסכן'. את האני האמיתי, את עצמיותנו המוזנחת והנעזבת.

זה לא שלא היינו מצוינים מספיק, אלא שהנחנו לפער בין המצוינות שלנו ובין מה שדפוק ומקולקל בנו להמשיך ולהרחב, עד שרצועת הגומי המחברת את 'החצר האחורית' ו'החצר הקידמית' – נמתחה עד קצה גבול יכולתה, ואז החצר הקידמית נאלצה לחזור בבת אחת אל המישור התחתון שהוא הריאליה היחידה. מישור שכל הזמן חיכה לה בפנים.

(שהרי כולנו יודעים כי קטסטרופות [1] לא צונחות עלינו מבחוץ הן שואבות אותנו מבפנים).


"היה היה איש עקום, שהלך בשביל עקום

נשען על מקל עקום

ומצא מטבע עקום

בו קנה חתול עקום

שתפס לו עכבר עקום

ויחדיו גרו בבית עקום

בתוך העלם העקום הזה. "

מתוך: "אמא אווזה"


[1] בהקשר זה ניתן לקרוא את המסה שלי: "על משברים, טראומות

וקטסטרופות" (תסמונת איוב),

http://stage.co.il/Stories/216518

 

אנשי לונה-פארק ואנשי חדר-מיון

כשמתבוננים בבני אדם ומנסים להבין התנהגותם, ישנם בדרך כלל שיטות טיפולוגיות שונות, אך כאן ברצוני לאבחן בין שני טיפוסי בני אדם, או יותר נכון בין שתי גישות לחיים, גישה אחת נפוצה יותר, האחרת יותר נדירה, הכוונה לאבחנה שבין אנשי הלונה פארק לאנשי חדר מיון. אבחנה זו היא הבחנה בין שני סגנונות החיים הנובעים מן השוני המהותי בגישה.

אנשי הלונה פארק הם צרכני הנאות ובילויים, חופשות וריגושים, יציאות וכיופים. הם חיים בתחושה שאת החיים צריך למצות, לצרוך ולנצל וכי "לחיות" משמעו להפיק מן החיים את ההנאות שיש בהם. בהתאם לתפישה זו אנשי הלונה פארק רואים את החיים כמעין לונה פארק גדול המציע שלל הנאות וריגושים. אם כי הם בהחלט עשויים להפיק סיפוק מעבודתם, אנשי הלונה פארק עובדים כדי להיות מסוגלים מדי פעם לממן לעצמם סיבוב על אחד ממתקני הלונה פארק של החיים. אנשי הלונה פארק מאמינים שהחיים בסך הכל יפים ונעימים וכאשר אינם כאלה הרי זה מעין תקלה זמנית ומקרית שתסתדר עם הסיבוב הבא על הגלגל הענק או על רכבת ההרים. נאמנים לתפישה זו נוטים אנשי הלונה פארק לטפל בבעיותיהם הבינאישיות על ידי הטבעתן במימי חופשות ובילויים משותפים. הם מחזיקים ידיים על רכבת השדים, צווחים בהנאה ושוכחים לרגע שבעצם אין להם על מה לדבר. ההתמכרות לפעילויות נופש והנאה טוענת את אנשי הלונה פארק באנרגיה ובתחושת חיות עזה וממלטת אותם מתחושת הריקנות בתוך עצמם ועם הסובבים אותם.

כך הם עולים על הקרוסלה המסתובבת לצלילי המנגינה החוזרת ונעים במעגלים שאינם מתפתחים ואינם נפתחים אל כלום מלבד אל המעגל הבא של הסיבוב הבא עם אותה המנגינה באותו המסלול החוזרים על עצמם עד אין סוף.

חייהם של אנשי חדר מיון הם מצב חירום מתמיד. הם תופשים את החיים כשדה קרב מדמם בו כל רגע יכול להשיג אותך כדור. הם חדורים תחושה מתמדת של דחיפות, לחץ וצורך בשליטה ומנהלים את חייהם על פי מתכונת אינטנסיבית של לוחם קומנדו דרוך המוכן לקדם כל רע.

אנשי חדר מיון מאמינים שנחת והנאה הם רק הפוגה זמנית ומקרית בין מצב החירום שהיה לבין זה שעומד או-טו-טו להתרחש ולכן הם לעולם לא מרשים לעצמם להרגע באמת. אנשי חדר מיון נמצאים עם היד על הדופק – של עצמם, של אחרים ושל החיים – תמיד מוכנים עם מסכת החמצן ועם זריקת ההחייאה. הם כל הזמן באים לבדוק – את עצמם, את הסובבים אותם. אלף פעמים ישאלו למצבך, איך אתה באמת מרגיש, מה קורה. קשובים ועירניים לכל סימפטום, לכל סימן מבשר רעות, אנשי חדר מיון כל הזמן עושים אנאליזות, ביופסיות וניתוחים של המצב.

אנשי חדר מיון הם בעלי חושים מפותחים ורגישות גבוהה – מיומנות הכרחית לשורדנים מקצועיים. הם יודעים שבעוד רגע תשמע הסירנה של האמבולנס המביא את נפגעי התאונה של הגלגל הענק בלונה פארק למפגש חד וקשה עם מציאות חדר המיון, המציאות שלהם.

עיון בשתי גישות אלו מוביל, בהכרח, לשאלה: אילו מהן צודקת, או ריאלית, או ממולצת יותר? מה עדיף?

ובכן כדי לקבל אולי מושג על כך, כדאי לקרא את שירה של נעמי שמר: שבחי מעוז.

שבחי מעוז
נעמי שמר
מילים ולחן: נעמי שמר

מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח
הרחק הרחק ליד ביתי הפרדסים נתנו ריח
אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
ובנקרות צורים ובמחילות עפר
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
צופה בי מבקש נפשי

מעוז צור ישועתי, מבצר עיקש וקישח
עצי שקד ליד ביתי עומדים בלובן פורח
אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
ובנקרות צורים ובמחילות עפר
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
מביט בי מבקש נפשי

מעוז צור ישועתי, בקרב אין קץ ינצח
אלי איילת אחותי חיוך עייף תשלח
אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
ובנקרות צורים ובמחילות עפר
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
אורב לי מבקש נפשי

אבוי לו מעוקצי, ואבוי לו מדובשי
אבוי למבקש נפשי.

 

 

הקריאה לצאת לקרב: פרשנות לשני סיפורי עם

"I would rather be ashes – then dust"

ג'ק לונדון

 

סיפור א': הנמר והאיילה

– מידי בוקר בסוואנה מתעורר נמר

הוא יודע שהוא יצטרך לרוץ,

יותר מהר מהאיילה האיטית ביותר

ולא – יגווע ברעב.

– מידי בוקר בסוואנה מתעוררת איילה,

היא יודעת שהיום היא תצטרך לרוץ יותר מהר מהנמר הזריז ביותר

ולא- תיהרג.

כך שאין זה משנה אם אתה

נמר או איילה

כאשר השחר מתחיל להפציע

כדאי שתתחיל לרוץ.

*

ביאור ופרשנות:

רמה א':

החיים הם מאבק. המאבק מתקיים לפי 'השיטה האמריקאית'; בין מנצחים למפסידים. לא אנחנו בני האדם, המצאנו את המונח. כדי שהנמר ישרוד הוא צריך לנצח וכדי שהוא ינצח האיילה צריכה להפסיד. אנו, בני האדם הנאורים, סולדים מן המונחים: וינר ולוזר, ("מה, אני לוזר, אני לוזר"?), אנו מעדיפים את המלה 'השגיות'. אך זה לא יעזור: הניצחון של אחד הוא המפלה של אחר וכדי שאחד יצליח אחרים צריכים להפסיד. רואים זאת היטב בתחרות על הפסגה, כי שם זה צר מאור, ורק מעט מאוד מנצחים והרבה מפסידים. וזה קיים גם בתחתית, גם שם המון מפסידנים. המנצחים לעתיד (או אלה המקווים לזאת) עולים ומנסים לעלות למעלה. בעוד שהמפסידנים שוקעים לתחתית; למקצועות שירות ועבודה פיזית.

אנו, בני האדם טשטשנו את הקצוות החדים, נכון שכבר לא אוכלים האחד את השני פיזית, וגם לא ממש הורגים פיזית כדי לנצח. אבל העקרון נותר אותו עקרון, רק עבר לרמת הנפש, מכוסה במלים יפות. ומי שנהרג ומת זה הנפש, לא הגוף. אצלנו מדברים על דמוקרטיה, על שיוויון הזדמנויות. אך בטבע, כדי שמישהו יחיה אחר צריך למות. האחד בא על חשבון השני. האיילה הנעימה והעדינה נמצאת בסכנה מתמדת על ידי הנמר האכזר והחזק.

רמה ב':

עד כאן הרמה השטחית, אך ישנה רמה עמוקה יותר להבין את המשל הזה.

שניהם צריכים לשרוד, וכדי ששניהם ישרדו, הם צריכים להתעורר, אסור להם לשקוע לשאננות, אחרת שניהם ימותו: החזק מרעב והחלש ירצח על ידי החזק הרעב.

אם לא יתעוררו, שניהם בסכנה. והתעוררות משמע להקיץ את התודעה! לשאול את עצמם: מה באמת קורה כאן? לא לקבל הסברי תוויות שטחיים. אלא לנסות להבין לבד ולעומק. להתעורר זה לראות את פני הדברים כמות שהם. בחלומות הם מופיעים מעוותים על ידי הסובייקטיביות שלנו. והמציאות היא קשה. יש בה מוות ומוות הוא למי שממשיך לישון כשעולה הבוקר; כשמגיע הזמן לחיות.

החיים אכזריים, והם אכזריים גם לחזק ולחלש וזאת במידה והם נופלים לשינה. בשינה המוות בולע את מי שמרשה לעצמו לרחף בפסיוויות אשלייתית. לכל הישנים גורל אחד: מוות, היבלעות.

רמה זו של הבנת הסיפור לא רואה הבדל בין מנצח ומפסיד, אלא בין ישן לער. והיא אומרת שהחיים זה ג'ונגל ולג'ונגל חוקים משלו (ושם אמנם החזקים טורפים את החלשים כמו ברמה א') אך גם שהאויב הגדול של האדם זו השינה; לקיחת החיים כמובן מאליו, לשוט עם הזרם, להתמסר למשאלות ליבך, ולפנטז שיהיה טוב. לשקוע ברומנים, סרטים וכו'.

אך הסיפור לא מסתפק בזה, הוא אומר שלא די בלהתעורר, אם התעוררת ולא התחלת לרוץ ולרוץ מהר יותר מן היריב הכי מר שלך, כאילו לא התעוררת. וואו!! ומה זה 'לרוץ'? לרוץ זה קודם כל לחיות בחרדה בלחץ נפשי מתמיד, לא להתרפות לעוד סרט, לעוד סטוץ, אלא לקחת עצמך בידיים, לחפש משמעות, למצוא מטרה ולהתחיל לשעוט אליה עם כל מה שיש. לחיות מתוך אינטנסיביות פנימית, כל הזמן לשאול: מה אני לא עושה? מה צריך לעשות והחמצתי?

לרוץ, משמע להבין שהחיים זה ביצה טובענית של הרגלים, נוחיות ובינוניות! ואם לא נחיה מתוך מאמץ פנימי לגבור עליהם וליצור את המציאות שלנו כל פעם מחדש, הרי שהנוחות והבינונית והשטחיות יבלעו אותנו. ונהפוך לבובות שעווה. וזה עוד סוג של מוות.

כלומר, לאדם שני אויבים, הראשון הוא האשליה והפנטסיה המצויות בחיים מתוך פסיוויות. והאויב השני הוא הנוחות והבינוניות. בראשון מפנטזים בשני לא מתאמצים ברמת הנפש.

האויב הראשון הוא לא להתעורר והאויב השני הוא להוריד את הקצב ולהפסיק להתאמץ ברמת התודעה והנפש.

להתעורר ולהתחיל לרוץ, בין אם אתה איילה או נמר. כי החיים לא עושים הנחות למי שישן בתוך חייו במקום להתעורר. ולמי שהולך בתוך חייו בקצב שמוכתב על ידי נוחות ובינוניות במקום לרוץ כל הזמן, ולרוץ כל הזמן זה לחיות כל הזמן על הקצה; לחיות כל רגע כאילו חייך תלוים לך מנגד.

כך שהסכנה של החיים היא לא המוות שמחוץ לחיים, שבסופם – אלא המוות שאורב להם בתוכם: לישון תוך כדי הערות.

הסיפור סיפור עם. הפרשנות אישית.

 

סיפור ב': שני צפרדעים *

http://tinyurl.com/cambf

 

שני צפרדעים, אחד גדול ושמן והשני קטן ורזה, מצאו יום אחד דלי של שמנת וקפצו פנימה כדי לשתות. השמנת עלתה להם מעל לראש, אך מכיון שהם היו צפרדעים הם שחו מסביב ושתו מן השמנת המתוקה. לאחר ששבעו ורוו די צרכם הם מצאו שאינם יכולים לקפוץ החוצה אל מחוץ לדלי. הם נאבקו במשך מספר דקות, מנסים לצאת החוצה. הצפרדע הגדולה לא ראה שום תקווה בדבר האפשרות לצאת החוצה והוא פשוט ויתר ותוך שהוא שוקע המשיך ללקק שמנת מכל עבר. השני לא יכל לאפשר לעצמו לוותר ולטבוע, הוא החל לבעוט ולבטוש ברגליו הקטנות, חברו השוקע אמר לו 'למה אתה מתאמץ, ממילא תשקע גם אתה, קבל את הדין לפחות בשלווה, ואולי אף טעם מעט מן השמנת לפני שתישקע', אך חברו לא הקשיב, או שלא רצה להקשיב, הוא המשיך להניע כל אבר בגופו הקטן כמה שיכול היה, נאבק, התנגד לכל מה שסבב אותו, מנסה להחלץ. לא מוכן לקבל כלום כעובדה סטאטית, הכל עורר בו התנגדות ועל כן בדינמיות של גופו הזעיר הוא קרא תגר על הסטאטיות השמנונית האדירה שהקיפה אותו מכל הצדדים.

חברו מזמן שקע לתוך ביצת השמנת ולא נודע שבא אל קירבה, אך הוא, המשיך לבטוש ולפרפר , ונראה שמעשים אלה לא נתנו לפי שעה לשמנת לבלוע אותו; איך שהחלה השמנת לבלוע אותו הוא ניער אותה על ידי תנועות גפיים נמרצות. אך די מהר הוא החל להחלש, ותנועותיו נעשו חלשות ואיטיות יותר ויותר. ולפני שלא היה בו כוח יותר להניע אבר בגופו, הוא שם לב כי הנוזל השמנוני סביבו נעשה קשה ומוקשה יותר ויותר ולא רק עייפות גופו יוצרת עומסים עליו אלא גם החומר סביבו שהולך ונעשה מוקשה יותר ויותר. חרדה אחזה בו, הנה, לא רק העייפות שלו גם הנוזל עצמו כבר לו נותן לו לנוע . הכל אומר לו שעליו לוותר, והנה כעבור זמן מה הוא אכן פסק מלנוע אך אז שם לב שאינו שוקע, הוא ניצב לבטח על משהו מוצק וקשה למדי שתומך בו למטה, הוא הביט לצדדים בעיניו הצפרדעיות וראה שצבע השמנת כבר אינו לבנבן, אלא צהוב עמוק, הכל נראה קפוא ונוקשה. מתחתיו הייתה עכשיו יבשה מוצקה. הוא לא היה בתוכה, אלא מעליה. במקום לבלוע אותו המציאות שהוא היה בה נותנת לו עכשיו תמיכה מלמטה. ואז הוא פשוט ניתר החוצה, אל מחוץ לדלי, אל העולם.

ביאור ופרשנות:

ובכן, ככה בעצם עושים חמאה; חובצים בה וחובצים בשמנת, עד שהיא מתקשה, כך מקציפים שמנת לקצפת וכך חובצים אותה לחמאה: מכים בה ומכים בה עד שהיא משנה את מצב הצבירה שלה. מחצי נוזלי למוצק, והשומנים הנוזליים הופכים למוקשים.

הצפרדע הרזה (בלי לדעת זאת) מרד בגורלו, הוא לא היה מוכן להיבלע בביצת השמנת, או לפחות לא היה מוכן להיבלע ללא מאבק. אז הוא התנגד, וההתנגדות שלו שינתה את מצב הצבירה של זה שהוא התנגד לו.

מציאות ה'ככה זה', ו'אלה פני הדברים' 'לא תוכל לשנות את העולם', 'תסתגל ותראה מן ניתן להוציא ממנו', 'צריך לדעת להסתדר עם מה שיש', – כל אלה טובים לגבי הרוב שמקבל את הדין ומנסה להנות ממה שניתן. מבחינה זו (בחינת ההנאה מן הליקוק לפני ששוקעים בו) הדבר מזכיר סיפור נוסף:

אדם מתנודד במדבר, שלושה ימים הוא ללא מים, ורגע לפני שהוא גווע בצמא, מגיע מולו אריה, הוא פונה אחורה ומולו מגיח נמר, למטה הוא רואה בור, הוא קופץ ורואה בתחתית ערימה של נחשים, בדרך הוא נאחז בשיח שצומח מן הדופן והנה את הגבעול מכרסמים שני עכברים. לפני שהשיח ניתק מן הדופן הוא רואה מספר טיפות דבש על העלים של השיח והוא מלקק אותם.

זהו משל קצר על מצבו של האדם שמתנהג יותר כמו אחיו הקופים שמנסים להסתדר ולהמשיך ללקט שורשים מתוקים לפני שיבוא יומם, מאשר כאביו הקדמון של פעם. כיום האדם מצוי במצב של הסתגלות, סובר כי מכל קטסטרופה צריך להוציא את הכיף והתענוג. להסתדר עם מה שיש ולהוציא מזה את המקסימום. ('כל אחד צריך לעשות את מה שעושה לא הכי כיף', 'הכי חשוב להיות מאושר' וכו'). אך ישנם אנשים, או קיים סוג של אדם שלא מפסיק להתנגד, גם אם ימות באפיסת כוחות; הוא לא מוכן לקבל את מה שהוא פוגש בעולם ובחיים כמציאות הבלעדית, והוא מתנגד לא רק כי אין לו מה להפסיד; כזה הוא. ותוך כדי כך הוא מצליח לשנות את המציאות בתוכה הוא נאבק, מאבקו מותיר בה סימן, משפיע עליה. יוצר התפתחות, והתפתחות היא תוצר של אי קבלת המובן מאליו כמציאות היחידה.

בפני כל יצור חי מוצגת ברירת מחדל; להישאר במקום ולקבל את הנתונים הקיימים (כמו הצפרדע הגדול) ולהתאים עצמו אליהם, או למרוד. ותוך כדי המרידה המורד לא רק משנה את המציאות בה הוא חי בתוכה הוא מורד, הוא גם מכשיר את עצמו (מפתח שרירים) בכדי להיות מסוגל לחיות בעולם אותו הוא משנה.

האטרופיה, הניוון והזיקנה והמוות שבתוך החיים – יגיעו למי שמקבל את החיים כמות שהם. כי החיים כפי שהם – אכן מובילים לאטרופיה, לניוון וחוסר יכולת הולך וגובר. לאור תובנה זו, החיים הם התנגדות למסלול הידוע שקבעו לנו מראש.

חמאה היא חיים, שמנת היא המצב הקיים הבולע את החיים ועל כן היא מובילה למוות (מוות נפשי, מוות רוחני). חמאה זה מה שאנו עושים עם החיים, מהחיים, על ידי כך שאיננו מקבלים את המציאות שאנו פוגשים כמציאות הסופית וכמציאות היחידה.

כדי לעבור משמנת בולענית לחמאה מוצקה שנותנת בסיס ממנו אפשר להגיע לדברים – אסור להפסיק להאבק.

כמעט כל יוצר והוגה גדול ומוערך היה צריך ליצור ולחפש הכרה זמן רב לפני שקיבל אותה. ורק כשמאמצי יצירתו הניבו את החמאה – הוכרה גדולתו. כך שלחיות באמת, להוציא מתוך עצמך את הפוטציאל האמיתי של החיים שבך – לא די לשרוד, צריך להגיד לא לשמנת כדי להגיע לחמאה.(ולא כי החמאה היא תחנה סופית, אלא כי היא הבסיס ממנו אפשר להתחיל).

בכל שמנת קיים פוטנציאל לחמאה. רק מרידה במצב הצבירה של השמנת יכול להוביל לבסיס חדש, שממנו ניתן לטפס החוצה מן הדלי הנוכחי בדרך את עתיד וחלל רחב יותר.

 

פרשנות סיכום לשני הסיפורים:

בשני הסיפורים מדובר על מאבק. על מאבק כדי לא להיבלע, לא למות. וכמובן שלא מדובר על מוות סופי שיגיע גם יגיע, מדובר על מוות באמצע החיים (מוות של הנפש, של הרוח). מדובר על אנשים שהם כאילו חיים אך בתוכם הם מתים. שני הסיפורים מזהירים על סכנת המוות שאורב בתוך החיים.

בשניהם מדובר על הסכנה שבפסיוויות; הסכנה של שקיעה פנימית; לתת לחיים לבלוע אותך (סיפור שני הצפרדעים). לשקוע בפנטסיה בהקיץ מצד אחד או בבנוניות של נוחיות מטמטמת (סיפור הנמר והאיילה). בשניהם המסר הוא שאסור להרגע. בסיפור אחד החיים הם ג'ונגל שמזמין בריחה על ידי שינה, ובשני הם ביצה טובענית של שמנת. בשני הסיפורים הסכנה היא מוות. בראשון במקום לאכול כדי לשרוד אתה נאכל כדי שאחרים ישרדו. בשני אתה שוקע בביצת הנהנתנות של עצמך. איזה מוות יותר גרוע?

ושוב, ברור שמדובר על מוות רוחני, מוות נפשי, מוות תודעתי. לפי שני סיפורים אלו, המוות מגיע לרוב בני האדם הרבה לפני שהם מתים. הם יכולים להיות מתים מבחינה זו שהם ישנים מבחינה תודעתית, (הנמר והאיילה) או שהם שוקעים בביצת היצריות הנהנתנית של עצמם (שני הצפרדעים), כך או כך, שתי סכנות מאיימות על החיים; האחת פסיוויות שממלאה עצמה בפנטסיה ואשליות (החלומות של הנמר והאיילה הישנים) והשני שקיעה במדוחי היצר: אכילה, הנאה שעשועים.

בשני הסיפורים המסר זועק: לא לוותר. בראשון האיילה והנמר צריכים לרוץ בשני הצפרדע חייב לנוע, כל הזמן לנוע.

להתעורר, לרוץ וללא להפסיק לנוע. איזה מרוץ סזיפי, רק כדי להגיע באותה המידה לאותו המוות. האם לא צודקים אם כן אלה האומרים: "אכול ושתה כי מחר תמות"? כן, אבל הם מתו כבר לפני שהם מתו, מתו ברמת התודעה, ברמת הנפש והחיים הפנימיים. בעוד שאלה שהתעוררו, רצו ונעו והתאמצו, לפחות חוו חיים פנימיים, חיי תודעה חיי נפש.

הם לא רק חיו הם גם היו בחיים: משהו גם חי בהם.

* סיפור עם. עיבוד ופרשנות: גבריאל רעם.

הרהורים אודות מציאות חיי הנפש.

1. חיים ללא נפש:
אנשים מדברים ואנשים חושבים. ואנשים מתייחסים. ולנפש אין מקום. כאילו לא קיימת.

אין הבנה לחוקים שלפיה היא פועלת, שלא לדבר על הבנה או תפיסה כוללת של העולם בו היא חיה.

היא אינה מוחשית וקליטה בעולמות הרציו, החושים והנורמות החברתיות שבתוכם מתנהלים חיינו.

ואכן שלושת אלה: הרציונליזם, החושים והנורמות – הם שלושת הממדים המרכיבים את תחומי התפיסה שלנו. אנו רק מתייחסים לדברים אם הם מופיעים בתוך הכלוב התלת ממדי הזה.

– צלע אחת של הכלוב היא החשיבה הרציונלית: מה נראה ונשמע לנו הגיוני ומתקבל על הדעת.

– צלע שני הוא החושים: שמיעה, ראיה, חישה, טעם וריח.

– והצלע השלישי הוא הנורמות החברתיות: מה מקובל, מה נכון, מה ידוע, מה נחקר וכו'.


מחוץ לכלוב מעגלים הולכים ומתרחקים של קליטה ותפיסה פחות מקובלת, מוחשית והגיונית:

בשוליים הקרובים של כלוב התפיסה רוחשות להן אינטואיציות יצירתיות (אמנות) ואישיות (תחושות בטן).

אחרי השוליים הללו קיימים עוד שוליים, ושם המעגל של התפיסה האל חושית: טלפתיה, פארא-פסיכולוגיה וכו'.

הכלוב מסמן את מה שמקובל, ושני מעגלי השוליים, את מה שמחוץ וליד הנורמה.

ומה שמאוד חסר, בין שני אלה. מה שלא קיים ביניהם – זו נקודת מבטה של הנפש.

הנפש כלל לא מצויה בתרבות הנוכחית. היא בחזקת נוכחת נפקדת. אין לה שפה, טרמינולוגיה. ואם יש לה היא מצויה בגולה של האמנויות. וגם שם היא אינה חלק מן הזרימה הדינמיקה של החיים והיום יום. נכנסים לגלריה, לאולם תיאטרון. לאולם קונצרטים – הכל מרוחק, קפוא, טיכסי. כמו אומר לנו שכאן זה לא החיים, כאן זה מוזיאון שמשמר משהו מת. נכון, שאלה שרידים, אך למרבה הזוועה, אלה שרידים של משהו מאוד חי, משהו שחי בנו, שהוא הליבה שלנו: הנפש.

בחיי היום יום היא כמעט לא קיימת, כמעט פנטסיה, חלום. אך עם זאת -קיומה אמיתי יותר מכל ההוכחות המדעיות והבדיקות המדויקות, ומכל מה שודאי ומוחש לחושינו ותודעתנו הרגילה. אנו מתייחסים לרגשות שלנו, למאוויים, לרצונות, לשאיפות שלנו, אך לא אל הקיום של הנפש בחיינו. עבורנו היא פשוט לא שם, והיא שם, רק אנחנו לא כאן עבורה. היא ההחמצה הגדולה של חיינו.

קיומה הוא חלל זועק, העדר כואב. משל לאולם קונצרטים נטוש, שפעם היה מלא במוסיקה קלאסית, ועתה הוא מלא בדממה חלולה. כל מי שנכנס לאולם ולא שמע שם מוסיקה קודם לכן, לא חש את החלל הזועק, את הכאב שבהעדר. אך לזוכרים והמתגעגעים – הכניסה למקום הזה היא אבל מתמיד ומתמשך.

אך כמובן שזו אנאלוגיה לא שלמה. כי הגעגוע לנפש אינו געגוע למשהו שהיה, אלא למשהו שמעולם לא היה אבל היה אמור ויכול להיות.

זו תחושת הרפאים של אדם החש את רגלו הכרותה. או ליתר דיוק – אדם בודד החש את החלל של בן/ת הזוג שאין לו. כי בנוגע לרגל – זו אמנם רגל שהייתה לו, ואז זה משחק הזכרון שיוצר את תחושת ההעדרות, אך תחושת החלל של הנפש דומה יותר לתחושת החלל של בן/ת זוג לאדם שתמיד היה רווק, כי גם אם מעולם לא היו לו – עדיין הוא חש את ההעדר, והוא חש אותו ביחס לקווי המתאר של מה שהיה יכול להיות.

אנשים מדברים, ואין ביניהם נפש. הם מתייחסים זה לזה, ואין מילה שמיועדת לנפש. שבאה מהנפש, שמאפשרת לה חלל בתוכו היא יכולה להיות ולזרום.

יש לנו, ביקורים, בגלויות הנפש. כמו לבקר קרוב בבית סוהר; הזמן מוגבל, הכל עצור וקצוב. עוד רגע יגמר הביקור, והסוהרים מביטים, ואי אפשר להתייחד.

הביקורים החתופים הללו בבית המאסר שבו כלואה הנפש – יכולים להתרחש תוך כדי קריאת ספר, בקריאה או שמיעה של אימרת כנף, בהאזנה למוסיקה של באך, בקריאת שירה, ואולי גם ברסיסים נדירים מן החיים. ברגעים אלה הנפש מקבלת אורכה, לטיול בחצר בית הסוהר.

שכחתנו לדעת שאפשר לחיות חיים משופעי נפש, טובלים ושוחים בהם, כדג באקווריום.

אך אנו בלעדיה. ובלעדי הנפש הכל מת, קפוא, מכאני. חסר דינמיקה משל עצמו. ריקני ומאולץ.

ובהעדרה – מחפשים גירויים ושעשועים שישכיחו את החלל הזועק. וככל שהחלל זועק יותר, כך גובר החיפוש אחר גירויים שיאפילו וישכיחו. ככל שהגירוי חזק וגדול ומהיר – כך ייטב. כי אפילו תחושה זעירה וחלשה של חלל הנפש מעורר חלחלה ופאניקה. ואז מיד מזדרזים לתור אחר גירויים זמניים, ועוצמתיים – כדי שיאפילו על, ויעמעמו את – החרדה מפני תחושת החלל הזועק.


2. עוצמתה של הנפש:
בעולמנו, עוצמתה של הנפש נתפסת כחולשה. אדם הבא מנפש נתפס כחסר עמוד שדרה והוא נרמס עם כל צעד שהו צועד ברגליו הנפשיות. ואכן כוחה של הנפש – בעולם נטול נפש – משול לעורך דין מלוטש ומטיל מורא הנלחם בנשק המילים מול לוחמים חמושים ברובים. הוא מעלה טיעונים משכנעים ואפילו מהממים, יורה בנשק המלים, והם יורים בו תחמושת חיה. ואכן מבחינת הישרדות, נציגי הנפש החיים בעולם נטול נפש – חיים חיים קשים וטראגיים. בהם הם נאלצים להסתתר ולהצפין זהותם. או לחוש כענבים תחת רגלי הדורכים.


3. נפש וטכנולוגיה
אין אנטיתיזה יותר גדולה לנפש מאשר הטכנולוגיה. כאשר היא מתחילה – הנפש נגמרת. יש סתירה מהותית בין השתיים. אך איך החלה ההשתלטות המסיבית הזו של הטכנולוגיה על חיינו?

אך האם משעה שאיבדנו את הנפש – מצאנו את הטכנולוגיה? או ברגע שהמצאנו את הטכנולוגיה – איבדנו את הנפש?

כמעט ברור שהתשובה היא בשני. שהרי אדם שיש לו נפש לא יחפש טכנולוגיה. טכנולוגיה היא סוג של קביים, כדי לחיות במחוזות בהם אין לאדם מיכשור טבעי. והנפש הרי מלאה בעצמה ולא שואפת להתפשטות אימפריאליסטית. נהפוך הוא.

כל כולה מיקוד פנימה.

היא רחבה מבלי להתרחב. שלמה מבלי להתפשט. מסופקת מבלי לכבוש, מלאה מבלי לחוש חוסר. היא קיימת לא בגלל משהו שעוזר לה להיות, כמו בטכנולוגיה, היא קיימת כי היא ישנה. האדם הטכנולוגי – לא קיים ללא הטכנולוגיה שלו. מרכז הכובד שלו עבר מן הנפש שלו אל הטכנולוגיה שיצר, שעתה הוא משועבד לה. (מחשבים, מטוסים, אור מלאכותי, עיתונים, מזון מתועש, טלפונים, טלויזיות – הכל).

הטכנולוגיה היא לבוש ותחכום שמסתיר עוני פנימי, עוניה של הנפש.


4. . שפתה של הנפש:
שפתה של הנפש עדינה, מרומזת. היא מדברת דרך קשר עין, שתיקות. דרך התייחסות למה שלא נאמר. היא משתמשת בסימבולים ומטאפורות. היא מעבירה עצמה דרך דבר שמובן מתוך דבר, בעקיפין.

שפתה היא שפת הסמל, והאלגוריה.

סמל הוא משהו שהוא חלק משפה שהיא לא שלנו אלא של אותו משהו שחי בתוכנו, שלרוב מוכחש על

ידינו אך מושל בנו בכל זאת, למרות חוסר ידיעתנו; הנפש.

ועצם ההכחשה לא מורידה מן האפקטיביות של הסימבול והשליטה שלו.

אלגוריה, לפי דיוויד דוסון, היא "מטאפורה שהאריכו אותה לנרטיב". "לומר משהו אחר ממה שנשמע". האלגוריה, מציבה מרחק בין המובן המיידי של הכתוב למשמעות הנסתרת, האמיתית שלו, בתוך פיתוח רעיון מסויים.

פירוש אלגורי לטקסט הנו בדרך כלל מהפכני וזאת משום שהוא חושף את רובד הנפש הקיים בו.

הנפש לא יכולה לתקשר בצורה גלויה ולינארית, רק במרומז ובאלכסון. הקויות זרה לטבעה. היא באה מהצד. שפתה הפוכה לשפה המדוברת השוררת והקיימת. היא מחפשת את החללים שסביב המלים, בתוכם, וביניהם. שם היא אוהבת לשכון.

עבורה השתיקה החלל והאין – אינם ריקנות, אלא מקום מגורים, הזמנה להיות.

אנו יודעים בתודעתנו הציבורית כי כדי להישמע – עלינו לתגבר קול, אך בעולם הנפש – כדי להישמע צריך להנמיך קת הקול.

הגוף צועק, השכל מסביר, (טוען טיעונים) והנפש לוחשת.

הנפש שונאת דיבורים. ואם היא מדברת, היא עושה זאת דרך מטאפורות.

לא, הנפש לא מדברת, הנפש מהדהדת, מהדהדת לצד האחר בעצם ישנותה.

הד הוא אותו הקול עצמו החוזר מן הזולת. הנפש מקבלת את עצמה חזרה, מעושרת על ידי השוני.

כדי להדהד, צריך להיות על אותו התדר. והיות ולכל הנפשות אותו התדר – אז אם ישנה נפש בסביבה – התקשורת מתרחשת מעצמה. כל הציפורים בשעת שחר שרות את אותו השיר כי הן על אותו התדר.

להדהד עם נפש אחרת זה לא להיות לבד. לצאת לרגע מן הכלא ולא לטיול של שעה בחצר אלא להיות חלק מעולם הנפש הקסום והאינסופי. זו חזרה לגן עדן הקדום, כשכל פירות הגן צבועות בצבע אחד; צבע האנושיות.

כל זה קיים, ישנו. כל כך ישנו וכל כך רחוק, רק מטחווי מימד אחד מאיתנו, ממש קרוב. למעשה הנפש היא אסירה בתוכנו. היא העצמי האמיתי הגולה בתוכנו. הנשמה הכלואה שהיא יותר אנחנו מאיתנו.

היא המימד הרביעי, מימד שרק עימו ודרכו החיים הפנימיים (החיים באמת) יכולים להתרחש.


31.5.2004

"אם אתה מצלם בצבע אתה תראה את צבע הלבוש שלהם – אם אתה משתמש בשחור-לבן, אתה תראה את צבע נשמתם"

לא ידוע

 

Move to the rhythm of your soul and you'll never miss a beat!

Vicki Virk

 

The one thing in the world, of value, is the active soul.

Ralph Waldo Emerson

The soul gives unity to what it looks at with love.

Thomas Carlyle

 

To live happily is an inward power of the soul.

Marcus Aurelius

The wealth of a soul is measured by how much it can feel; its poverty by how little.

William R. Alger

 

Nothing can cure the soul but the senses, just as nothing can cure the senses but the soul.

Oscar Wilde

The human voice is the organ of the soul.

Henry Wadsworth Longfellow

 

The human soul needs actual beauty more than bread.

D.H. Lawrence

 

 

על נפש ותודעה ועל גברים ונשים *


פתיח:
מה מושך אישה לגבר? מה מושך גבר לאישה? או ליתר דיוק. מה באישה מושך את הגבר? ומה בגבר מושך את האישה? מעל פני השטח – היופי של האישה מושך את הגבר, וזו הקרנת עוצמה בגבר – שמושכת את האישה. אך מדוע זה כך? מדוע דווקא המרכיבים הללו משפיעים כך (וכל כך) – על המין האחר?

הרבה שאלות. אולי התשובות לא נמצאות כלל במישור האופנה, הביולוגיה של המיניות, או הנורמות החברתיות – אלא בכלל בתחום הסימבולי- מטאפורי. אולי גם היופי וגם הקרנת העוצמה – הם כמו שגרירים, שניהם מייצגים עבורנו משהו אחר מאשר עצמם. ושם, בייצוג הזה, ולא בעצמם – מצוי סוד כוחם.

ואכן, גם היופי וגם העוצמה הם נציגים סימבוליים למשהו אחר, עמוק ונסתר יותר – בפסיכה של עצמם.

וכך, צצה לה שאלה נוספת; כשאנו נמשכים ליופי או לעוצמה – למה בעצם אנו נמשכים?


——————————————————————————–


1. יופי הוא איכות של הנפש. כפי שעוצמה ונוכחות היא איכות של התודעה.

2. יופי הוא של האישה כמו שעוצמה ונוכחות הם של הגבר.

3. גבר נמשך ליופי, אישה נמשכת להקרנה של נוכחות עוצמתית.

4. יופי הוא קווי המתאר (סימבוליקה) של הנפש. המשיכה ליופי היא משיכה למה שיופי מסמל: נפש זכה ואיכותית.

5. נוכחות עוצמתית – אמורה להוות את הייצוג החיצוני לתודעה לוחמת ועוז רוח תודעתי.

6. המשיכה של האישה לנוכחות עוצמתית – ושל הגבר ליופי, הם שרידים ארכיאולוגים למה שהיופי והעוצמתיות ייצגו פעם: תודעה ונפש.

7. עתה, מששניהם כבר כמעט לא פעילים בבני אדם – כל שנותר הוא הייצוג שלהם, (הופעה נאה ויפה והופעה של עוצמה וכוח), אבל איבדנו את הזכרון של מה שהם מייצגים.

8. לכל אחד מן המינים – איכות משלו שמאפיינת את המגדר שאליו הוא שייך.

9. הגבר אמור להצטיין בתודעתו, האישה בנפשה.

10. הנפש מובעת ובאה לביטוי דרך הופעה חיצונית, התודעה דרך הקרנה של אישיות.

11. הנפש מוקרנת באופן פסיבי, (הופעה ונתונים חיצוניים). התודעה מוקרנת יותר באופן אקטיבי, דרך שפת הגוף, הבעת פנים והקרנה של משהו פנימי.

12. בכל אדם שתי נקודות קיטוב: תודעה ונפש.

13. התודעה מאופיינת בתכונות של אומץ, כושר לחימה ועוז רוח, הנפש מאופיינת ברכות, אפשור, וביכולת הכלה וקבלה.

14. אישה מייצגת את הרכות ויכולת הכלה – שהגבר משתוקק להן. הגבר מייצג אומץ, רוח לחימה ועוז רוח – שהאישה כמהה להן.

15. כל מפגש רגיל בין גבר לאישה – הוא מפגש בין שני פוטנציאלים. (בין תודעה רדומה לנפש קפואה).

16. אך באופן פעיל – מפגש רגיל בין גבר לאישה מתרחש בין מוח וכושר ביצוע תכליתי מצד אחד – ובין מיניות ורגשות – מצד שני.

17. עד שהאיפיונים של כל צד לא יעברו שידרוג – גם הגבר וגם האישה תמיד יתאכזבו בסופו של דבר. היא תישאר עם רגשות לא מסופקים, והוא עם תכליתיות ביצועית שלא קיבלה פרטנר.

18. הוא רוצה תוצאות והגשמת מטרה – ולזה היא לא שותפה. היא רוצה חום ושיתוף רגשי מצידו, ולזה הגבר לא שותף.

19. במפגש לא משודרג, חלק אחד תמיד יצא מקופח. אצלו זו המשימתיות ואצלה של השיתוף הרגשי.

20. בכל אדם מיקום התודעה בראש, מיקום הנפש באגן. וביניהם משתרעים חייו.

21. תודעה היא הצד הרוחני של החשיבה, נפש היא הצד הרוחני של המיניות.

22. נפש היא הצד הגבוה של המיניות. תודעה היא הצד הגבוה של החשיבה והשכל.

23. תודעה ונפש הן שכל ומיניות שעברו שידרוג.

24. עד שהשכל עובר קפיצת מדרגה – התודעה רדומה. ועד שהמיניות משוחררת – הנפש נותרת בכלא.

25. המיניות של האישה נדלקת מן הראש של הגבר, והראש של הגבר נדלק מן המיניות של האישה.

26. גם בגבר וגם באישה קיימות תודעה ונפש. אך היכולת של הגבר להגיע אל נפשו – עוברת דרך האישה שאיתו. והיכולת של האישה להגיעה לתודעתה עובר דרך הגבר שאיתה.

27. הוא משחרר עבורה את תודעתה מן התרדמת (אגדת היפיפיה הנרדמת), והיא מפשירה עבורו את נפשו הקפואה.

28. כשהיא משתחררת היא הופכת לנסיכה אצילת נפש, כשהוא משתחרר הוא הופך ללוחם עז רוח.

29. לוחמים עזי נפש מטפחים נסיכות אצילות נפש ונסיכות אצילות נפש מטפחות לוחמים עזי רוח.

30. לוחמים ונסיכות הן פאראפרזה על מיתוסים עתיקים, אודות בנות מלך שבויות ואבירים משוטטים; משהגיע האביר אל בת המלך – היא יוצאת לחופשי והוא מצא בית.


——————————————————————————–

*פרגמנטים בפילוסופיה היא צורת כתיבה שמביאה רעיונות בצורה של משפטים קצרים. בזה אחר זה, שביחד טווים מסר מסויים.

המלה 'פרגמנט', משמעותה: מיקטע, חלק ממשה.


באנגלית FRAGMENT הוא שבר ממשהו. כשאומרים על מישהו ש'הוא מאוד פרגמנטד', הכוונה באנגלית לאדם שכל כולו מפוזר להרבה כיוונים.


כתיבה בפרגמנטים היא צורה ידועה בפילוסופיה.


פיסות קטנות של פסיפס שאמורות לטוות תמונה קולאז'.


בין הפילוסופים שכתבו כך נמנה את:


1.סרן קירקגור

http://www.religion-online.org/showbook.asp?title=2512


2. נובאליס:

http://www.kirjasto.sci.fi/novalis.htm


3.הידוע והמבריק שבהם היה הפילוסוף הפרה- סוקרטי, הרליטס האפל:

http://community.middlebury.edu/~harris/Philosophy/Heraclitus.html

 

לסיום רק אוסיף כי כתיבה ברצף. כמו במסה או מאמר, עובדת לפי לוגיקה סדורה (אונה שמאלית של המוח) ועל כן היא כבולה מעט.

כתיבה בפרגמנטים דומה לכתיבת שירה. ישנו חופש יצירתי הרבה יותר גדול לכותב לתת לרעיונות להבליח גם בלי סדר ואירגון (אונה ימנית של המוח). וכך יש יותר מקום, בצורת כתיבה כזאת, ליצירתיות ומעוף. ומצד שני הקורא לא מוגבל על ידי המבנה של המסה, והוא יכול לתת למשפטים לארוג במוחו כל תבנית שירצה, ביחס לכתוב.


——————————————————————————–

* פרגמנטים אלה מופיעים גם בקטגוריה; פרגמנטים.

 

ג.ר.

10.7.2004

הנפש והרוח הן כמו…


הנפש והרוח קרובות זו לזו

-כמו הגוף והרגש.

הנפש מדברת את הרוח

-כמו שהגוף את הרגש.

אך (בה בעת) יכולה הנפש להיות הסוהר לרוח

-כמו שהגוף לרגש.

הנפש כישות נשית

את מה שחי באדם ניתן לכנות בשמות רבים: נפש, נשמה, אני, מהות פנימית, עצמי וישות פנימית. קט סטיבנס קורא לה: ליסה. המשותף לכל השמות הללו היא שיש להם, למרבית הפליאה נטיה מיגדרית. הנפש, או הישות הפנימית היא מהות נשית – זה כוחה וגם חולשתה.

וראשית החולשה: הנשיות בעולמנו נמצאת במצב של דיכוי מתמשך על-ידי הכוח הגברי. זו הסיבה העיקרית לכך שאנו מתקשים לגעת בישות שבתוכנו ולעורר אותה. זו הסיבה לכך שהיא כה עלומה, ספונה ומכווצת בתחתית התת-תודעה. הכוח הנשי, הישות הפנימית , לא יכולה להיחלץ מהמסה הכוחנית והדחוסה שמעליה. זה המצב בחברה שלנו, וזה המצב בנפש האדם.

אנו חיים בעולם הנשלט על-ידי הכוח הגברי הדומיננטי, הקשה, המיוזע, התחרותי. (עולם שבו גם הנשים אינן חיות בהרמוניה עם נשיותן, אינן יודעות מה זו נשיות אמיתית ונגררות למשחק שטחי, שבו שטיקים חיצוניים ומשחקים מחפים על היעדר נשיות בעלת עומק ועוצמה).

ועתה הכוח או העוצמה הנשית: הכוח הנשי אמור לעלות מבפנים; מחיה ופותח, מרווה ומפרה. התחדשות וגאולה (בהקשר זה מן הראוי לעיין שוב בשירו של חמי רודנר: "גאולה" ואולי לקרוא אותו בעיניים חדשות) יכולות לנבוע רק מן המעיין הפנימי ורק על-ידי הכוח הנשי, ועד שלא ייעשה צדק לכוח הנשי בעולמנו ובתוכנו, לא נוכל להגיע לשלמות עם עצמנו. גבר יכול להיוולד רק מאישה, ואישה יכולה להיוולד רק מאישה, כי חיים באים רק מהקוטב הנשי. תחילת חיינו מהאישה שהיא אמנו, ואף חיינו הפנימיים יכולים רק להתרחש במידה ונגלה ונתחבר לאישה הפנימית שבתוכנו. בהיעדר נוכחותה של הנשיות הפנימית אנו חיים בעולם, בגוף ובנפש – הנמשלים על-ידי מאבקי כוח, עולם שבו כל דאלים גבר, אך מתחפש לנאור ולשוחר קִידמה. קידמה ונאורות שלעולם לא ימומשו ללא שחרור הכוח הנשי וגאולתו.

רק הישות הנשית הפנימית והעלומה יכולה להביא ברכה והתחדשות. בהיעדרה הכול קשה, חד-ממדי, תחרותי ומאומץ.

כשהנשיות משתחררת, היא כמו גייזר, כמו זאבה פראית * כמו סופה מתפרצת מבפנים, כשיטפון מים חיים, כמי תהום המחיים את כל מה שיבש וקמל בשלטון גברי קשוח. מים פנימיים המצמיחים המוני זרעים שהיו מונחים קפואים בממלכה הגברית היבשה.

ולאחר שליסה העצובה שלנו, נסיכת הישות הפנימית שוחררה מכילאה והביאה חיים מלמטה אל הבצורת שלמעלה – או אז יכולה להתרחש הצמיחה הגדולה של הנפש והרוח. (מה שמעלה רעיון מעניין, שהשכינה אינה נמצאת למעלה, בספיֵרות העליונות, אלא למטה, במה שהודחק, דוכא וטואטא מתחת לשטיח: בתהום התחתיות; העולם של הספירות התחתונות של נפשנו).

(ההינדים קוראים לכוח הנשי "שאקטי" ומאמינים שהוא טמון בתחתית עמוד השדרה כנחש המקופל סביב עצמו כקפיץ דרוך. הכוח הגברי, הנקרא "שיווה", שוכן בראש כמנהל אפור וכוחני, כעוף ללא כנפיים; הוא יוכל לקבל כנפיים רק על-ידי שחרור ה"שאקטי". ללא הכוח הנשי הופך הכוח הגברי לאינטלקטואלי, לדעתני ולכוחני, למבוסס על ידע ללא עומק ואינטואיציה).

 

——————————————————————————–


* אני ממליץ, בהקשר זה, לקרוא את סיפרה של קלריסה פינקולה אסטס: "רצות עם זאבים" (מודן, 1992) שבו היא כותבת על כך שהנשיות המדוכאת, הנשיות האמיתית – אינה הדמות הרכה הכנועה והמאולפת שלמדנו להכיר. וגם לא משהו מעודן ושמיימי (כמו המדונה או השכינה) אלא היא יותר כמו זאבת ערבות חזקה ומסוכנת. משהו פראי ביותר, חסר רסן ובעלת עוצמות שמחוברות לכוח של הטבע עצמו. (ומזה פוחד הגבר. הוא יודע בתוך תוכו שבתוך האישה טמונה פראיות עמוקה ותהומית ששורשיה הם כשורשי הפלנטה והטבע ואם רק תתחבר לזה – אין דבר שיוכל להכניעה. זה מה שהביא, בין היתר לציד המכשפות בימי הביניים; הרצון להדביר את הפראות והעוצמה של התובנה והכוח הנשיים).

כותבת על כך אסטס בפתח סיפרה (ומפנה דבריה אלה אל האישה ודמות האישה, באשר היא) :

"בכולנו מפעמת הערגה של הפראי. לכמיהה זו רק קומץ תרופות נגד שהתרבות מתירה.

מלמדים אותנו להתבייש בתשוקה זו. צימחנו שיער ארוך, כדי להסתיר את רגשותינו.

אבל צילה של "האישה הפראית" עדיין אורב מאחורינו, בימינו ובלילותינו. ולא משנה

היכן אנו, אין ספק שהצל הדוהר בעקבותינו הולך על ארבע".
 

לראות את הנפש

כשמביטים באדם, רואים קודם כל את החיצוניות. אך אפשר לתת למבט להמשיך הלאה והלאה, להעמיק עוד ועוד; לחלוף על פני המסכה, בדרך פנימה. חולפים על פני מחשבות, דעות, תחשות, רגשות, מאוויים, דימוי עצמי, יצרים, כשרונות, פסיכולוגיה, חינוך ועוד ועוד.  והכי עמוק פנימה, זה אל הנפש. שם המבט נעצר.
אך מי מגיע לשם? מי? זה קשה, כי כדי להגיע לשם יש צורך בראיה פולחת. ראיה שמאפשרת לנו לחלוף על פני העטיפות ולשים לב רק ובעיקר, לעיקר. זו מעין
ראיית רנטגן או  סי. טי. או אמ. אר. איי . וכשחולפים דרך המעטה, המסכה, הלבוש, הפוזה והעמדת הפנים – רואים את הדבר היחיד שהוא האדם; הנפש שלו.
והמציאות האמיתית של בני אדם היא מציאות חיי הנפש שלהם. בין היתר, מה שמאפיין את הנפש היא הנדירות שלה: נדירות, היות והיא רחוקה מאוד )עמוק בפנים( וקטנה מאוד )שייכת, ניתן לומר, לעולמות הסאב-אטומיים.
קטנה ומתומצתת, וככזו כוחה הוא כוח קוואנטי, אטומי. שהרי אלה האלקטרונים הבלתי נראים של האטום המעניקים לו את כוחו ולא החיבור שלו אל מיליארדי אטומים אחרים, כי אז כל שנקבל הוא שולחן, או כיסא. הנוכחות של הנפש היא בזה שהיא זעירה. – גודלה )כוחה( בקטנותה, – וישנותה בהעדרה.
הכל בא מן הנפש, היא המעיין הנובע שמזין הכל, אבל הכל. כשהיא מתייבשת, או נבלמת כל חייו של האדם הופכים לריקים וחד ממדיים.

מנקודת מבט חודרנית, הכל הוא פסיכולוגיה, והליבה של הפסיכולוגיה היא הנפש, כך שהנפש המסה הקריטית של הכל. לרב המבט הרגיל לא חודר עדיה. נעצר איפשהו; ברגשות, בשכל, במין, או בעיוותי ראיה שונים כגון אינטרסים, מאבקי כוח, אהבה, שנאה וכו'. כדי שהמבט יגיע עד לנפש – אל לשום דבר לעצור אותו,
וזה קשה. צריך לזכור כי יש לנו אור רק בגלל שקרני השמש לא ממשיכות הלאה, משהו כאן עוצר אותן. אז משהו עוצר את המבט מלהגיע עד לאטום הכי זעיר בהוויתנו. ובכלל, אנו פוחדים שהמבט לא יעצר, רגילים למבט קצר טווח, שני מטר, שלושה מקסימום. קשה לנו עם מבט שממשיך וממשיך וממשיך. וגם כשמביטים בנו אין אנו רגילים למבט שמעמיק חדור, מבט שלא מכוון לחלק כלשהו בדרך אלא נותן לעצמו ללכת וללכת עד שהוא לא יכול ללכת יותר כי הוא פגש בחלקיק הכי זעיר. כן, חשוב לציין כי המבט אל הנפש הוא מבט שהולך וקטן, בניגוד למבט הפופוליסטי, מסחרי, פלקטי, זה שקיים בטלויזיה ובתקשורת של יחיד שהחברה היא הבמה היחידה שלו – שם המבט מגדיל, הופך לפלקטי, וכשזה גדול מספיק – מתייחסים. גדול, הכוונה, מוחשי ומדיד בקנה מידה חברתי, כמו תואר, כמות כסף,
מספר זיונים, פרסים, הכרה, הוקרה, מספר חברים וכו'. אם אין לזה רישום בקנה מידה חברתי, זה לא נקלט. לכן המבט הרגיל רגיל להגדיל דברים, ואז הוא פוסע הרחק מאינטימיות, הרחק מקירבה, ואם אין אינטימיות אין מה לדבר על הנפש, שהיא האינטימיות בהתגלמותה.
אז המבט אל הנפש הוא מבט מקרב ומקטין, מסתכלים קרוב קרוב ופנימה פנימה. מתבייתים אל הזעיר והאיכותי שבאדם, זה שלא קיבל חצוצרה ורמקול. זהו מבט המחפש את הנדיר, החבוי, האיכותי והעמוק. אלה מן המאפיינים של המבט המחפש  אחר איכויות נפשיות באדם. אך המבט הרגיל מסתכל באדם כמו מגייס כשרונות לקרקס, הוא מחפש את השרירים הגדולים ביותר, את הגילגולים האקרובטיים המרהיבים ביותר. את מה שההמון יריע לו.  אך כאן הנפש כושלת, היא לא מבינה ברושם חיצוני. פוליטיקה ודיפלומטיה זרות לה. כששמים אותה על במה מול הרבה אנשים היא נאלמת ונעלמת. היא זקוקה לאקלוגיה זהירה, שמחפשת את השביר והרגיש  והקטן כדי לתמוך בו ולתת לו חלל עליו יוכלו להישען. אך היום לא מביטים אל הנפש ואם מביטים לעיניים זה כדי להפחיד את הנפש, יורים בה במבט כדי שתבין שלא כדאי לה. אז המבט הנפשי במקום שיהיה רך ופתוח וקורן כמו בעיניים של תינוקות וכלבים הוא בדרך כלל עם עיניים מושפלות, מבט מן הצד, כמו כלב מוכה.
זה המבט של הנפש, אך כאן דובר על מבט שמחפש את הנפש. וזה לא אותו הדבר. ועם זאת לעיתים נדירות יקרה שמבט של הנפש יפגוש במבט שמחפש את הנפש. לרוב זה או מבט אל הנפש שמוצא עיניים בלי נפש בהם, או מבט של הנפש שלא מוצא מבט שמחפש את הנפש.
המבט אל הנפש הוא כמו צוות רפואי שמחפש ניצולי רעידת אדמה  מתחת להריסות, במידה וימצא שריד נפש הוא יעניק חום נפשי חסר התניה, עד שרסיסי הנפש המוכים יאזרו עוד לצאת ולקבל חיזוק. והמבט של הנפש כה מחפש את אותו המבט שאומר: "אני יודע שזו הנפש שמביטה בי כעת, לא באתי להזיק לשם שינוי, רק לתמוך ולנחם, לנחם ולהיות מנוחם, שנינו, בתוככי הקור והשממה הנפשיים הגדולים הללו, המקיפים את שנינו מכל העברים והכיוונים".

19.4.2003

 

Be, Do, Have.


מאמר זה הנו השלמה והרחבה של המאמר: "כוחה המניע של אי העשייה".מן ה-26.10.2005

http://www.nrg.co.il/online/15/ART/999/537.html

 


——————————————————————————–

About most – we can do nothing

About the rest — we could do something

But about our being – we can do, when we cease doing at all.

Just BE!

Gabriel Raam

14/10/2006


——————————————————————————–

The challenge as I see it is that most people focus first on the 'having' second on the 'doing', and third on the 'being'. Which means tht many people, even ones who financial planners, go about it all backwards. Even worse, many people never even get to the 'being' part. They spend so much time on the 'having' and the 'doing' that they never look up to see whether they are who they want to be."

David Bach

**


"החיים שלי היו סדרה של טרגדיות חיצוניות. ואף על פי כן, אף פעם לא איבדתי את השלוה. מכיוון שהיה לי מקום פנימי, שהיה בלתי תלוי בטריטוריה חיצונית"

מהטמה גאנדי, (מתוך האוטוביוגרפיה שלו).

 


"And if the earthly has forgotten you, say to the still earth: I flow.

To the rushing water speak: I am."

Rainer Maria Rilke

 


——————————————————————————–

מבוא:
ב"כוחה המניע של אי העשייה"

http://www.nrg.co.il/online/15/ART/999/537.html

– עסקתי באפשרות של עשייה ברמה יותר גבוהה, זו שמתאפשרת מכוח צמצום והורדה של הצורך להוכיח ולהתאמץ. דבר זה יוצר פינוי של חלל פנימי שקט שיהווה מעין 'שדה נחיתה' לדינמיקה שתופיע או תעבור דרכו. כמו שמתרחש אצל אמן- יוצר למשל. במאמר/מסה זו – מובא הקונספט הרחב יותר של רעיון אי העשייה. ושם הקונספט: Be, Do, Have.


חלק א':
אנו חיים בתקופה בה הסביבה החיצונית שלנו רוחשת פעילות צעקנית וצבעונית, תוקפנית ותזזיתית. הכל רעשני, גדול, פוסטרי, צועק. וגם מפתה, מזמין; כל חלון ראווה, כל פרסומת בטלוויזיה, כל מודעה

בעיתון – משדרים את המסר הבא: עזוב את תסכולי העצמי ומכאובי הנפש והצטרף לחגיגה הגדולה, כי החיים האמיתיים הם בחוץ. בפנים תמצא בעיקר ריקנות ובדידות – 'צא מעצמך' וגלה את העולם.

רבים מאיתנו מנהלים את חייהם בהתאם לגישה זו. אנחנו מטפחים קשרים חברתיים, משקיעים בקריירה, אולי אף קוצרים פירות של פופולאריות והערכה. אבל בכל החגיגה הזאת לעיתים חשים שלמרות הישגינו – בפנים התעצמה הריקנות והתפלות. מגלים אולי, ששכחנו משהו והמשהו הזה הוא עצמנו. זה הדבר שאולי מאפיין יותר מכל את האדם בתחילת האלף השלישי; יש לו כמעט הכל, אך אין לו את עצמו.

הוא חי בתחושה שעם הרכישה הבאה, עם הידיד הבא שיכיר, הרומן הבא, הקידום הבא בעבודה, הנסיעה הבאה לחו"ל – החיים יקבלו את הצבע העז והעמוק של דינמיות ומשמעות, אך זו ממשיכה לחמוק ממנו. וזה יוצר תחושה של תסכול עמוק, תסכול קיומי. ולעתים אנו מנסים לחשוף תחושה זו בפני ידיד קרוב, אך לרוב נענים בביטול – 'עזוב, מה אתה בוחש כל הזמן בתוך עצמך, צא מעצמך, החיים יפים'. והבריחה מן העצמי הנטוש נמשכת.

ולא רק כך אנחנו כלפי העולם והאחרים, כך גם הם כלפינו; אנשים בוחנים אותנו דרך כמות הידע שצברנו, בודקים מה אנו מסוגלים לעשות, או עד כמה אנו מעניינים או מבדרים. אך מתי מישהו במי שחי בנו. מתי מישהו התעניין במה שמתרחש מעבר למסכה החברתית? מתוך רצון כן להבין מה חי בנו בפנים?

כדי להבין את המכלול בתוכו משוטטות השאלות שהועלו כאן, כדאי להכיר קונספט מעניין. קונספט המכיל שלוש גישות.

3 גישות;

שלוש גישות יש לנו כלפי העולם ועצמנו. שלוש גישות שנובעות מתוך תפיסה עמוקה ומסויימת מאוד של החיים והמציאות, ניתן להגיד שכל אחת מן הגישות היא פילוסופיה בפני עצמה, פרדיגמה, תפיסת עולם. פרדיגמה אחת באה אל החיים והעולם דרך צריכה וצרכנות, וזו גישת ה HAVE. גישה שניה היא גישה הבאה לעולם דרך עשייה, יוזמה ומאמץ, זו גישת ה .DOוהגישה השלישית היא גישה שניתן לקרוא לה גישה אונטולוגית, גישה שבאה לעולם דרך הישנות והישות של הדברים, גישת הBE.

נראה, כי העולם כיום, נטוע עמוק ברמות הDO והHAVE וכמעט לא קיים ברמת הBE.

ניתן לקחת את שלושת הגישות הלו ולבדוק אותם בכל מיני שדות, למשל בשדה ביחסים בין בני אדם.

בגישה הראשונה, אנו באים לבן אדם ומבררים: מה נוכל לקבל ממנו? מה אפשר להפיק ולקחת ממנו.((HAVE.

בשניה – בגישה המעשית – אנו בודקים, מה הזולת יכול לעשות עבורנו? (DO)

ובשלישית – שזו הגישה האנושית או המהותית – אנו רוצים לדעת מי הוא ומה יש בו? מה חי בו? איך הוא כבן אדם?

.(BE)

הסופר ניל דונלנד וולש רואה אותן בספרו 'שיחות עם אלוהים'. (ספר מס. 3. עמ' 14-17 ) – כשלושה מעגלים או שלוש עטיפות, כשהאחת חיה בתוך האחרת (כמו בביצת בבושקה): המעגל החיצוני הוא מעגל הצריכה, מעגל הביניים הוא מעגל העשייה והמעגל הפנימי הוא מעגל העצמיות, או מעגל הנפש.

התפישה הרווחת אצל רובנו שהדינאמיקה של החיים נעה מן המעגל החיצוני כלפי הפנימי. אם "יהיה לנו" (צריכה, HAVE) אהבה, כסף, זמן וכו' – אז נוכל "לעשות" ( DO) ללמוד, להתחתן, לכתוב ספר, לפתח מערכת יחסים וכו' ואם "נעשה" – סוף סוף "יהיו לנו חיים" (BE), שיהיו כמובן מאושרים, שמחים, אהובים וכו'.

ניתן גם לתפוס את שלושת המעגלים הללו כמצויים האחד ליד השני בקו ישר. בגישה הנורמלית, הזרימה או התנועה היא מכיוון הצריכה כלפי הישנות. בגישה הישותית התנועה ישנה חתירה חזקה למטרה, והיא נעה מן המעגל של הישות כלפי מעגל הצריכה, דרך מעגל העשיה. כאן התנועה נובעת ממרכז כובד ישותי, וכשהוא מלא ועוצמתי הוא יוצר גלי עשייה שמביאים עמם שפע שאותו צורך האדם.

 

אך כיום, בני האדם נעים ממעגל הצריכה לכיוןן מעגל העשיה, ושם נתקעים. במין ניתור בין אובר עשייה לאובר צריכה. שלוכדים את האדם בתוכם, ומשם כבר אין אפשרות להגיע למעגל הישות.

התרבות השלטת כיום היא תרבות רכושנית. הפילוסופיה השלטת היא פילוסופיה צרכנית: הכל יכול להיפתר על ידי צרכנות. כל הבעיה היא הרכישה הבאה שעוד לא רכשנו. כלומר, אם רק נגדיל את נפח הצריכה ואם נקנה את הספרים הנכונים, הויטמינים הנכונים, אפילו המחשבות הנכונות (חשיבה חיובית, חשיבה נכונה) – הכל יהיה בסדר. כביכול הכל הוא שאלה של צרכנות. כך שכולם צורכים כמו מטורפים, וכל אחד משוכנע שמה שהוא קונה עכשיו, יקצר את דרכו אל האושר. מספיק להביט על פני האנשים בקניונים הענקיים, כדי לראות שם את ההבעה שאומרת שעכשיו הגיעו למקום בו החיים האמיתיים הולכים לקרות.

הבעיה היא שאנו צורכים לא רק מוצרים אלא גם יחסים, בני אדם, רעיונות, קורסים, סמינרים, מורים רוחניים, פסיכולוגים. הכל הוא בר צריכה אפילו דברים מופשטים כמו אושר, אמונה, אמנות, אהבה וכו'. הכל בר צריכה. וכולם סוגדים למולך הצרכנות. וככל שנסגוד לו יותר, כן תגבר רעבתנותו.

אנו חיים תחת פילוסופיה הגורסת שהאושר טמון בכמות הצריכה או במוצר שצרכנו. ועם יש בעיות, אז או שעוד לא צרכנו מספיק, או שעדיין לא צרכנו את הדבר הנכון. תפיסה זו גורמת לכך שבתינו מלאים בדברים שאיננו צריכים, שקנינו מתוך רצון למלא איזו ריקנות.

ואם מה שקנינו לא ממלא אותנו ואת חיינו, אנו משוכנעים שאם נעשה יותר, נגדיל את יכולת הקניה שלנו, ואז נוכל לצרוך את הדבר הבא שיעשה את הטריק. וכך יוצא שאנו מתרוצצים עוד ועוד, מתוך תחושה שככל שנספיק יותר, נעשה יותר, נתאמץ יותר, כך נגיע רחוק יותר. ואז נוכל לרכוש כל שנרצה. אושר, אהבה, הבנה, תקוה וכו'.

יוצא מכך שאנו מיטלטלים רוב חיינו בין צרכנות כפייתית לבין עשייה מטורפת – סחרחרת שקשה לצאת ממנה וקל כל כך להיסחף בסיבוביה ולשכוח להיות! רק להיות, פשוט להיות. כמו כלב, תינוק, או צמח, השלמים ומלאים בהוויתם.

וכאמור, יחסינו לזולת נגזרים מן הפרדיגמה הנמשלת על ידי התמהיל בין עשייה לצריכה.

אנו לא דור של 'מי אתה'? ,(BE) אלא מה יש לך להציע? או מה הצלחת להשיג?,(HAVE) או מה אתה מסוגל לעשות .(DO).ערך פנימי ,(BE) נסוג מפני כושר ביצועי ,(DO) ושניהם מפני הרכושנות .(HAVE)

 שאלת ההיכן?

אז היכן בכל זאת ניתן למצוא אותה?

-בעיניים של תינוקות

-בשירי משוררים

-בעיני אוהבים

-בעיניים שנדלקו בלהט דתי.

ובעיקר בתוכנו פנימה. בחלל הפנימי השקט.

המצב הנכון לאדם הוא לבוא אל העשייה ואל היכולת לקלוט ולאכסן דברים – מתוך קשר אל פנימו ואל המהות וההוויה הפנימית שלו.

קודם אתה ישנו, (BE) קודם יש לך הוויה פנימית מסויימת, מרכז כובד מסויים שחי בתוכך, מה שנותן לך כוח לצאת לעולם ולעשות. ואז אתה עושה עם זה משהו (DO): כותב, מקים עסק וכו' ואז זה מביא לך כסף או רכוש או הכרה.(HAVE)

בחיים שהיו יכולים להיות לנו לולא המרוץ המטורף אחר רכוש – השאלה הייתה לא מה אתה עושה (מקצוע, עיסוק וכו'), או מה יש לך, (תעודות השכלה, רכוש, חברים, קשרים), אלא: מי אתה? איזה מן אדם אתה בתוכך, בפני עצמך? מה חי בך?

מי שחושב שאם יהיה לו יותר, יותר כסף, יותר אהבה, יותר מין, יותר רוחניות, יותר השכלה, (מחק את המיותר) – יגיע להיות מאושר, טועה. רק שלמות פנימית, וקשר עם הפנימיות והרגשות – יכולים להביא לו שפע, אבל זה יהיה שפע פנימי. והשפע הפנימי יהדהד ויהיה באותו התדר של השפע החיצוני, שיבוא מעצמו. אבל אז זה כבר לא יהיה חשוב כל כך, כי יש לו את עצמו.

אם כך שייקספיר שוב צדק: "להיות או לא להיות, זו השאלה".

כלומר, לדעתו של שייקספיר השאלה היא אם להיות עשיר, או מצליח HAVE)) וגם לא אם להיות עסוק ומבוקש כל הזמן (DO), השאלה היא: האם אנו בכלל קיימים, האם יש בתוכנו מרכז כובד פנימי לו ניתן לקרוא: אני, או עצמיות. הוויה פנימית מוצקה ובלתי משתנה שכל הזמן ניתן לחזור אליה. (בית). זו השאלה ששייקספיר מדבר עליה. ועם מרכז הכובד הוא צריכה או עשייה, אז התשובה היא: 'לא להיות'.

ולהיות זה עניין של מצב תודעה; ומצב תודעה יוצר את יתר התופעות סביבו. האלכימאים הקדומים לא חתרו להפוך עופרת לזהב אלא ניסו להראות שהזהב שבעולם קיים בנשמת האדם, וזו רק שאלה של מצב תודעה מתאים כדי להגיע לכך.


 שאלת ה"איך"

וכאן מיד בא האדם ושואל, או קיי, אז איך מתחברים לישות הפנימית? לBE הזה? ובכן שאלת האיך היא שאלה מכשילה, כי איך שאנו שואלים: 'איך', מיד אנו מוצאים עצמנו לכודים ברמת הDO.

ולמעשה כשאדם רוצה עזרה בתחום כלשהו, בין אם זה תחום פסיכולוגי, מקצועי, או רוחני, מיד הוא מקבל שפע של עצות, שרובן ככולן שוכנות ברמת ה'איך'. תעשה את זה ואל תעשה את זה וכו'.

גם הרוחניות, שאמורה לעסוק ברמת הישות עוסקת יותר מדי בDO, ניתן למצוא כיום שפע של טכניקות, מריקודים מקודשים, ותרגילי נשימה, ועד יוגה, פנג שואי, טאי צ'י ודמיון מודרך, והמכנה המשותף לכולן שכולן מנסות להגיע ל'BE' דרך ה."DO"


אפשר גם לנסות אוטוסגסטיה, סוגים שונים של חשיבה חיובית ותכנות עצמי. ולמעשה מה שעושים כאן הוא שמשטים בתודעה שתייצר את תוצרת ה'בי'. וכך לשכנע עצמך שאתה כבר מחובר למהות הפנימית. והתקווה היא שאם המוח יאמין בכך אולי זה יקרה.


——————————————————————————–

חלק ב':

בחלק א' של המאמר עסקתי ביחסים בין שלושת החלקים: 'בי', 'דו' ו'הב'. בחלק זה ברצוני להרחיב ביחסים שבין שני המרכיבים הראשונים בלבד: בי ודו.

אחת מן הסברות השכיחות בקשר לשיפור עצמי מכל סוג שהוא, היא שהשקעת מאמצים ועבודה בכיוון רצוי תביא לתוצאה מקווה.

על פניו ולכאורה, משפט זה נשמע הגיוני למדי. ואכן, אם אדם רוצה לבנות לעצמו גוף לתפארת, עליו לאמץ שריריו בעבודה עם מכשירים מסוימים וכעבור זמן ועבודה מאומצת וסדירה יגיע לתוצאה הגופנית המקווה. כנ"ל גם בלימודים לקראת תואר וכו'. בדוגמאות אלו אין פגם, אך כפי שכתבתי במאמר הקודם: "כוחה המניע של אי העשייה" – הבעיה מתחוללת ברמה הבאה, רמת הנפש, הרוח או התודעה. שם החוקים מתהפכים; שם המאמץ רק מחליש. ברמות אלו הדרך להשתפרות, או יותר נכון, להגעה לרמה אישית גבוהה יותר, היא פרדוכסלית ומנוגדת להגיון.

אנו מנסים להחיל על רמות אלו את חוקי הרמה המכאנית על ידי השלטת הגיון ורציונליזציה. אך אלה לא יביאו לשום תוצאה ברבדים היותר גבוהים של המערכת האנושית. ההבדל בין הרמה המכאנית-טכנית-רציונאלית ובין הרמה התודעתית-נפשית-רוחנית, משול להבדל שבין הפיזיקה של ניוטון (הפיזיקה, המקובלת, הקלאסית) לפיזיקת הקוואנטים: מה שסביר הגיוני וליניארי ברמה אחת, הופך לחסר פשר ברמה הבאה.

הרמות המכאניות עובדות לפי הגיון סביר ומתקבל על הדעת, ברמות הדינאמיות מתחיל האל-הגיון. שם ההיגיון הרגיל מפסיק לעבוד. לדוגמא: ברמות המכאניות כדי להתקדם, כדי להגיע, צריך להגביר מאמץ (בכיוון הרצוי), כדי להיות מסוגל לעשות, עליך קודם כל להגיע.

וברמות אלו כדי להגיע עליך קודם כל להיות שם… זהו משפט פרדוכסלי. שאומר שקודם כל 'בי', ורק אחר כך 'דו'.

אין דרך לצאת מתקיעות או מלכוד על ידי הגברת מאמץ. כי הגברת מאמץ רק מחזקת את חיבוק הדוב של זה שאנו תקועים בו. ותוביל לקוטב ההפוך באותה מלכודת. כל מלכוד הוא אך קטע מתוך רמה שלמה בה אנו מצויים. והרמה היא עיסקת חבילה. אי אפשר לשנות פריט אחד בעיסקת החבילה, רק לצאת מעיסקת חבילה אחת ולהגיע לעיסקת חבילה אחרת. ושם אחר לעיסקת החבילה, היא: רמה. חיי רובנו מצויים ברמה המכאנית ועלינו לצאת ממנה כדי להגיע לרמה הדינמית. הרמה המכאנית היא רמת ה'דו', והרמה הדינמית היא רמת ה'בי'. ואם יוצאים מרמת ה'דו', אז גם מפסיקים להיות קורבן לחולשות של הרמה זו

ה'בי' עובד לא דרך מאמץ, אלא דרך הרפיה של מאמץ. לא על ידי לימוד או יישום של טכניקות חדשות. אלא דרך ריקון התודעה. לא על ידי פעילות, אלא על ידי ויתור. לא על ידי התכווצות והתמלאות, אלא על ידי הרפיה והתרוקנות. ברמת ה'בי', מרפים שליטה; שם לא גורמים, אלא מאפשרים לדברים להתרחש. שם הדומיננטיות של הרצון, מוחלפת – באפשור.

ורמת 'הבי' עובדת כך כדי לאפשר למשהו בתוכנו ומחוצה לנו להנחות אותנו. ברמת ה'בי', האדם מחובר למשהו בו שיודע. הוא עצמו אינו הגורם הפעיל, אלא הסביל של חייו. הוא לא צריך לגרום למאום, אלא להביא עצמו למקום בו החיים יקרו לו ויתרחשו עליו.

ברמת ה'בי' דברים באים אליו ולא הוא בא לדברים. ברמה זו הוא מעוגן בקוטב הנייטרלי (הצופה) של חייו ולא קופץ מן הקוטב השלילי (חוסר מעש) לחיובי (פעילות ומאמץ).

ברמה הגבוהה הוא נע בין הקוטב השלילי (שקט פנימי) והנייטרלי (צופה ומתבונן במתרחש). (ולא בין קוטב שלילי לחיובי).

כל היועצים מייעצים לנו מה לעשות כדי להגיע למה שאנו רוצים, או צריכים.

רוב האנשים זקוקים דווקא ליועצים שייעצו להם איך 'לא לעשות'! איך להרפות, איך לאפשר.

וככל שאנו יותר מעורבים, יותר מזדהים, כך אנו יותר מתאמצים, וככל שאנו יותר מתאמצים אנו פחות מחוברים לעצמנו, או למשהו בנו שיודע ומנחה (רמת ה'בי'), וכך נשתקע יותר ברמת הדו. זה אומר שאנו מצויים בוורטיגו, בסחרור עמוק של כלי הטיס שלנו. המכשירים שלנו מראים לנו שאנו מתרסקים ואז אנו מפנים את ההגאים כלפי הקרקע, לא יודעים שזו מהות הוורטיגו; בלבול שמביא להיפוך בין המטרה ומה שהפוך לה. ובעוד אנו עושים מאמצים עליונים להמריא מעלה, אנו מפנים את ההגאים כלפי מטה. ומאיצים את הטיסה כלפי התרסקות.

והנמשל? אנו מתאמצים מאוד להיחלץ מן המצב הקשה וחסר המוצא בו מצויים חיינו. אך המאמץ רק מחריף את המצב ממנו אנו רוצים להחלץ. כי זה רק נותן יותר תנופה ואדרנלין לכיוון העכשווי של חיינו. וכך מאמץ רק מכווץ ויוצר חסימה גדולה יותר של המערכת.

הדרך להשפיע על מצב כלשהו היא דרך המהות. כי רק המהות משפיעה על הסובב אותה, המסובב לא יכול להשפיע על הסובב. והסובב מצוי ב'בי', ואילו אנו קבורים ב'דו', וכאמור, ה'דו', לא יכול להגיע ולהשפיע על ה'בי', רק ה'בי' יכול להשפיע על ה'דו'.

ברמת ה'בי', אין וודאות, רק מיסתורין.

אין טכניקות ודרכים, רק ריקות וחלל פנימי.

אין עשיה מאומצת רק פסיביות עם דריכות פנימית.

אין ידיעה, רק חוסר ידיעה.

אין תשובות, רק שאלות.

אין יוזמה, רק אפשור.

אין דחיסה, רק מרווח.

אין וודאות מתוחה, רק חוסר וודאות שלווה.

ברמת ה'בי', כל תחושת העצמי היא אחרת: הרגשות רגועים, המחשבה צלולה, הנפש והתודעה רחבים, זורמים וחסרי גבולות. האדם משקיף על העולם מתוך מרכז כובד פנימי עמוק, כשבתוכו שקט ורוגע. כאן אתה ישנו, ומפה אפשר לנבוע החוצה. ואף לעשות.


כותבים ג'יי וקתלין הנדריקס:

"מה שכולנו זקוקים ללמוד אותו באופן נואש הוא ש(ה)מקום… שאפשר לחזור אליו הביתה נמצא בתוכנו, במרכז ישותנו. אינך יכול להגיע לשם על ידי הליכה החוצה, אלא רק על-ידי חזרה פנימה. ראינו אנשים העושים כל דבר אחר על מנת למצוא את המהות, פרט להיפתחות לעולמם הפנימי. הם מנסים למצוא אחדות דרך בניית בתי חלומות, מציאת תחביבים משותפים, קניית דברים, הבאת ילדים לעולם, ועבודה משותפת, אך אף אחד מהללו לא יפעל בלי התחברות למהות הפנימית. אנשים רבים בתרבות זו חולים בלבם באורח חשאי מכיוון שיש להם הכל פרט להתחברות עם מהותם".

ג'יי וקתלין הנדריקס "במרוצת החיים" (הוצ' אחיאסף, 1996 עמ' 44)


ישנן דרכים ששמות להן כדגל את הריקון במקום המאמץ. למשל דרך הזן בודהיזם בנויה על ריקון התודעה ממחשבות מתרוצצות ואת הגוף מכיווץ. להביא את מערכות העצבים מפאזה סימפטטית לפאראסימפטטית, כדי להגיע בסופו של דבר לאיזון ביניהם. במאמר הקודם, "כוחה המניע של אי העשייה" – הזכרתי גם את שיטת אלכסנדר.

שתי הדרכים או השיטות, מדברות על כך שעלינו להגיע לbe לפני ה-do ובמקום ה-have. ולשם אין דרך, רק קפיצת דרך!

הדברים האמיתיים בחיים, הם לא תוצר של התפתחות הדרגתית, אלא התרחשות, הפניניג. משהו שקורה כאילו מעצמו.

בממלכת הישות אין עשייה. ברגע שתרגמת את החיפוש אחר קשר עם הישות ל"איך לעשות מה" – איבדת את האפשרות לקשר כזה. דברים אמיתיים קורים, דברים אמיתיים מתרחשים, לא נעשים מכוח רצונו של מישהו. ישנו איזה שהוא פער קוואנטי, בין מה שיכול וצריך להיות לבין איפה שאנחנו נמצאים. ועל הפער הזה לא ניתן לגשר על ידיעת האיך, או על ידי עשיה נמרצת.

הרמה המכאנית נמשלת על ידי מה שהאדם מבין אותו לוגית ועושה אותו מכנית. ואילו הרמה הדינמית מצויה מעבר להגיון הרציונלי, וההתקדמות הלינארית. לשם לא מתקדמים, לשם מגיעים, לשם מתחברים.

כפי שכותב אריך קסטנר החכם:

"כאשר נערמים מכשולים וקשיים בדרך,

אין להתקדם בצעדים קטנים,

אלא יש לקפוץ קפיצות גדולות!

זאת יודעות אנו החיות, וגם האנשים המעמידים פנים חכמים כל כך -

חייבים לדעת זאת."

אריך קסטנר -עצרת החיות


המעבר מן הרמה המכאנית שבה דברים נדחפים או מהונדסים, לרמה הדינאמית, בה דברים קורים או מתרחשים – אינו מתרחש באופן הדרגתי וליניארי, אלא בבת אחת, רגע אחד אתה פה ורגע שני אתה במקום אחר.

זה כמו מעבר מקומה נמוכה לגבוהה ללא מעלית או מדרגות; אתה מוצא עצמך שם בלי לדעת איך הגעת.

אתה לא מתקדם לשם, אתה נשאב. זה לא נעשה, זה קורה. זה יכול להתרחש בשיחה, או קריאת ספר ולפתע אתה שם. אתה מבין, אתה אחד עם היצירה. היא חיה בך, אתה אחד עמה.

למעבר הזה להתרחשות הזו, להיפוך הזה קוראים: קפיצה קוואנטית.

ואיך מתרחשת הקפיצה הקוואנטית הזו? ובכן כאן אנו נתקלים בסמך המיסתורין שתמיד מפריד את רמת ה'דו', מרמת ה'בי'.

ושוב, את הדברים האמיתיים בחיים אי אפשר ליצור או לגרום, הם מתרחשים לבד ומעצמם כשהתנאים ראויים או בשלים.


המשך פיתוח נושא הbe במאמר הבא: 'המסע אל הישות הפנימית'.

גבריאל רעם

9.11.2005

——————————————————————————–


"מי שרוצה לטעום טעם אור גנוז ירבה בהתבודדות, ובזה יסורו

מעליו כל הפחדים, ועל ידי זה שמתבודד מפנה לבו מכל עסקי העולם

הזה ובמטל הכול עד שמבטל הכול לגמרי, שלא יהיה בו שום גסות

ושום ממשות, ועל ידי זה נכללת נפשו בשורשו ועל ידי זה נכלל

כל העולם כמו בשורשו, דהיינו שנכלל עמו הכול באחדותו".

ר' נחמן מברסלב


"תפילתי היא אהיה אשר אהיה ואעשה מה שאעשה.

כל מה שאני רוצה לעשות הוא לחיות בקצב עם עצמי. כל שאני רוצה

הוא לעשות את שאני עושה, ולא לנסות לעשות את שאינני עושה. רק

לעשות את מה שאני עושה. רק להתקדם צעד אחר צעד עם עצמי. רק

אהיה אשר אהיה".

"אהיה אשר אהיה, – אבל עכשיו אני מה שאני, וכאן אני צריך

להשקיע את המרץ שלי, אני זקוק לכל כוחי כדי להיות מה שאני

היום. היום אעבוד בקצב אחיד עם עצמי, ולא עם מה שאני 'צריך

להיות'. כדי לעבוד בקצב עם עצמי, אני חייב להמשיך ולהעמיק את

תוכי. אלוהים גילה את שמו למשה, והיה זה אהיה אשר אהיה".

יו פרתר, מתוך "בדרך להיות, מאבקי בדרך אל עצמי".


"אנשים רבים בתרבות שלנו חולים בלבם באורח חשאי, מכיוון שיש

להם הכול פרט להתחברות עם מהותם"

ד"ר ג'יי וקתלין הנדריקס "במרוצת החיים" הוצאת אחיאסף 1996

*
"ייעודו האמיתי של כל אחד הוא להגיע אל עצמו. יכול הוא לסיים

את חייו כמשורר או כמטורף, כנביא או כפורץ – אין זה מעניינו,

כי אחרי הכול אין לדבר חשיבות כלשהי.

לכל אדם ייעוד משלו, אך איש אינו יכול להתאימו לצרכיו ולשלוט

בו כחפצו. הייתה זו טעות לרצות אלים חדשים, היה זה בלתי נכון

לגמרי לרצות לתת לעולם דבר כלשהו, לא הייתה להם לאנשים נאורים

חובה כלשהי, אף לא הזעירה ביותר, אלא זו האחת: לחפש את עצמם,

להיות איתנים בתוך עצמם, למשש את דרכם קדימה ולא חשוב לאן

תוביל הדרך".

הרמן הסה, "דמיאן" עמ' 119

 


Be who you have to Be,

so that you can Do what you have to Do,

in order to Have what yu want to Have.

That is all of coaching in a nutshell: Be-Do-Have"

-master coach


“To be or not to be, that is the question.”

William Shakespeare, Macbeth.


‘What you act as, if you are, you become.’

אנונימי

 

Be it. Then Do it. You'll Have it.

אנונימי

 

קישורים:

מי שכתב רבות על מעגל הישות, הוא הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר. הנה קישור למאמר שלי עליו, בנושא זה:

http://www.e-mago.co.il/Editor/philosophy-422.htm

קישורים רבים אחרים על BE DO HAVE מצויים בקישורים הבאים:

http://tinyurl.com/d9d8v

http://tinyurl.com/da5th

http://www.taketheleap.com/create.html

http://www.taketheleap.com/define.html

http://www.justonepercent.us/Walsh.html

http://www.stacistallings.com/lifelessonbedohave.htm

http://www.taketheleap.com/create.html

http://www.sosuave.com/quick/tip259.htm

http://tinyurl.com/d2mpc

http://www.grunch.net/synergetics/gst1.html

http://www2.lifeonpurpose.com/coachtrain2001d.html

http://shop.themasterscircle.com/be-do-have.html

http://www.aboutit.co.nz/ianda/BeDoHave%5B33kb%5D.doc

http://www.being.net/more/bdh.htm

http://www.prosperityforyou.com/BE-DO-HAVE.htm

http://tinyurl.com/86clr

http://tinyurl.com/axzjr

http://christianparadise.com/Stallings019.html

http://www.poweryourpotential.com/resources/bedohave.html

http://denverjobs.jobing.com/news_featureJobing.asp?story=1589

http://www.elizabethmullen.com/archive/Be_Do_Have.htm

http://tinyurl.com/7dkke

http://www.gentle.org/News/article/sid=460.html

http://www.manngroup.net/article7.html

http://tinyurl.com/c86c4

http://starterkithaven.com/bedohave.htm