אותנטיות, המפלט האחרון.

במהלך חיינו עובר חלקנו תהליך כלשהו של התפכחות מאשליות; עם השנים נושרים להם צעיפים שונים, צעיפים שלתומנו דווקא סברנו שהם גלעינים, גלעינים סביבם נטווה את מציאות חיינו. נושרים להם צעיפי האהבה, צעיפי הדת, הרוחניות, החברות והתקשורת. צעיפי ההנאה האולטימטיבית מסקס. וגם צעיפי הלימוד וההחכמה. והם עושים זאת יחד עם צעיפי היצירתיות, ההגשמה עצמית, הבריאות השלמה, וכו'.

צעיפים אלו הם כמו צ'קים ללא כיסוי. צ'קים אותם לא נגיש כבר לפרעון בבנק. כי עצם ההחזקה בהם משמרת את אשליית הכיסוי.

וכך אנו מעיינים בניירות 'מצב חשבון' של חשבון בנק חיינו, אך מסרבים להביט בשורה התחתונה, במינוס הענק.

אך יש כאלה שכן ניגשים לבנק עם הצ'ק, שכן מביטים בשורה התחתונה. ומה קורה להם אז?

אז מה קורה ל'מתפכחים', אלה שרואים את המינוס במצב חשבון בנק חייהם? לאלה שנאלצים להישיר מבט מול השקר שבהבטחות חסרות הכיסוי שהצגנו לעצמנו בתחילת הדרך? מה קורה ליחיד המפוכח אז?

ובכן אז הוא מוצא עצמו במצב עגום וכמעט בלתי אפשרי, שבו הוא כבר ללא נביאי השקר של אתמול, אך עדיין בלי המימוש השלם והמלא של הפוטנציאל של ישות חייו. ראייה זו, שרק אומץ לב, אינטליגנציה טבעית חריפה ואומץ חסר גבולות –יכולים להוביל אליה – יכולה להוביל, בתורה, למצב בו קל ליפול לייאוש וניהיליזם מוחלט.

אך דווקא כאן, ישנה ההזדמנות לחגיגה נפלאה. לחופש הנהדר והמשחרר של האותנטיות; לחשוב (וגם להגיד לפעמים): את מה שאתה באמת חושב, מתי שבא לך, איך שבא לך. יש כאן חופש נהדר, להחצין את מה שאתה באמת מרגיש מבלי לחשוש מתגובה וצנזורה ולצפצף. כי ממילא אלוהי השקר מת ואלוהי האמת מסרב להיוולד, (ובהעדר האלהים – השטן הוא הדבר הקרוב ביותר למציאות… כי אם אין קדושה אז החטא הוא לפחות הדרך למימוש חלק ממה שישנו, אמנם חלק לא גבוה, אבל יותר טוב נמוך, מאשר לא בכלל…). אז לפחות "לקלל שם שמיים ולמות", כפי שאומרים לאיוב ידידיו. זוהי גישה פוסט-מודרנית שאומרת: 'אז לפחות לא נעמיד פנים; נאמץ גישה חתרנית, שלפחות תוציא את האויר מבלון הנפיחות והחשיבות העצמית. שתגלח את המסכה השאננה מעל פנים מתות, ריקות מהבעה. חתרנות שתגלה לפחות את הזיוף שבאמת המתחזה והמובנת כביכול מאליה. גישה שתישחוט את הפרות הקדושות של הממסד המתחסד, המתיימר, הצדקני – שכל כך בטוח שהאמת והצדק לצידו. גישה שמאמצת את הילד הקטן בסיפור בגדי המלך החדשים, שחושף את העירום מתחת לבגדי המלך העסוק בסגידה והתפעלות עצמית.

כי בעולם שבו הישות והישנות נעלמו זה מכבר, כבועות אויר שטסו החוצה מתוך בקבוק סודה פתוח – לפחות אפשר וכדאי וראוי לקרא תגר על העמדת הפנים, שאומרת ש'אם תנער מספיק חזק, ולאורך זמן את הבקבוק – תגלה שם את הבועות'. העמדת פנים שכה רווחת בכל התורות המודרניות שהמליכו את עצמן: קומוניזם וסוציאליזם, פסיכולוגיה וחינוך, מדע והשכלה, רוחניות העידן החדש והרפואה המשלימה. והיא קיימת לא רק באיזמים השונים, אלא גם בערכים של הממסד השלטוני הקיים; משפחה, אהבה, מין, הורות, סיפוק מקצועי, חברות, השכלה, אמנות, התנ"ך, ציות לחוק, כסף, צרכנות, וכו'. בעולם, בו רוח הפרצים הרעננה של האתמול, הפכה לגזים מחניקים, בחדר האטום של היום – צריך לפתוח חלון, לעשות את מה שהחסידות עשתה ליהדות, האגדה –לתלמוד, הזן – לבודהיזם, הפוסטמודריות – למודרניות, הפמיניזם – לשוביניזם, ההומאיות והלסביות – לסטרטיות, הסטנד אפ –לבידור, הפרינג' –לתיאטרון, תיאטרון האבסורד – לתיאטרון הדיאליסטי. לשון אחר: לא לקבל שום פרה כקדושה, ושום מובן –כמובן מאליו. להטיל ספק בכל, תמיד לשאול: 'מה פתאום?', 'מי אמר?', לבדוק, לקרוע מסכות, לשנוא זיוף!

אך אליה וקוץ בה. כי תמיד יכול לבוא מישהו ולשאול: 'אז מה הטעם'? כלומר, במצב של ניתוץ אלילים מזויפים, תמיד נותרת השאלה: 'אז בשביל מה בעצם לחיות? אז מה בעצם נותר? תשובה: מה שנותר זה – לא לדפוק חשבון, לא לפחד, כי אין ממה. להגיד את האמת הפנימית בכל נעוריה. (כי זו לעולם לא מזדקנת). לחגוג את החופש של להיות עצמך, בכל מאודך. לא לחיות עוד בחסך ובתקווה (למשהו שבעצם לעולם כבר לא יתקיים). כי לפחות בחפש היחסי הזה, של מימוש הזכות האישית להחצנה של אמת פנימית – נמצאת גאולה. אמנם לא הגאולה, בהא הידיעה, אך בינתיים, בהעדר הגאולה האמיתית, זו של התודעה הערה והגבוהה, ושל ההוויה הפנימית הבשלה והעוצמתית –לפחות ניתן למצוא מפלט במשחק האחרון שעוד ניתן לשחק בארץ המשחקים המזויפים; משחק של: ,פוס, אני לא משחק יותר'. משחק של 'שברו את הכלים, ולא משחקים'. משחק שבו מכריזים שבעצם אין שום משחק אמיתי שקורה כרגע. ובהעדרו, אין כללים, אין חוקים, יש רק אמת פנימית – סובייקטיבית, אינדוידואלית, עירומה, בוטה וחסרת פשרות, אותה אני מחצין בלי לדפוק חשבון, כי זה האלהים היחסי שנותר – עד לבואו של האלהים הגדול, (אם בכלל):

לחיות בצמוד לאמת פנימית, להיות אותנטי!

"השלטון על העולם מתחיל בנו עצמנו. לא הכנים מושלים בעולם, אך גם אלה הבלתי כנים אינם מושלים בו. רק אלה המייצרים בתוך עצמם כנות אמיתית באמצעים מלאכותיים ואוטומטיים; כנות זו היא כוחם, והיא אשר מקרינה על הכנות הפחות כוזבת של האחרים. לדעת לרמות את עצמך היטב זו התכונה הראשונה של המדינאי. למשוררים ולפילוסופים מתאימה הראייה המעשית של העולם, כי רק להם ניתן שיהיו נטולי אשליות. לראות בבהירות משמעו לא לפעול".

פרננדו פסואה "ספר האי נחת", עמ' 448

21.2.2003

– – – – – – – –

היצירה לקוחה מתוך: ''אאוטסיידרים ומורדים'', 2006, הוצאת ידיעות ספרים.