אמנות הסיום
מתוך הספר: החיים המסתוריים של המציאות.
(להשגה בכל החנויות הדיגיטליות הגדולות: מנדלי, עברית ואינדיבוק)
ואפשר לדעת גם איך לסיים…
לאגד יחד כל שיישאר מאחור, כל הפזור, הזרוק והמושלך – לחבילה אחת מסודרת, מאורגנת. לבדוק שוב ושוב כל פסיק, כל תו, כמו היתה זו התחייבות כספית בסכום גדול, כמו היה זה דיוקן עצמי שייתלה לנצח בגלריית הזמן.
כך בכל סיום: כאשר אורזים במזוודה, קמים משולחן הסעודה, סוגרים את דלת הבית, מסיימים שיחה או מערכת יחסים, כאשר נפרדים מן החיים… כן, גם ובמיוחד אז: לסיימם באכפתיות, בכבוד עצמי, במודעות ובהתכוונות מלאה, חד-משמעית ונחרצת. כן נחרצות.
זזז
ההתחלות לרוב מלאות חידוש ותקווה. הכל נפלא.. דברים נופלים על מקומם. ואז, כשהחתיכות נופלות למקומן והתמונה הושלמה, ההתחלה הופכת לתהליך רגיל, משמח, אוטומטי. הדברים מצאו את מקומם הדינמי, ההתרחשות מתרחשת כאילו מעצמה. ואז, מתישהו, מגיע הסוף:
אבל אנחנו לא יודעים או אכפת לנו איך לסיים, לא משנה כמה היה שלם והרמוני לפני כן, כשזה נגמר זה תמיד פתאומי, וקשה. זה יכול לבןא לידי ביטוי בסיעוד של הורה נוטה למות וביחסים אישיים, הסוף זה לא רק כאוס זה אנטיתזה נוראית מההתחלה המבטיחה. בן זוג אחד אני תוקף או סתם נוטש את בן הזוג
והסיום מנוגד להתחלה, הוא כאוטי, חסר תשומת לב ובמערכת יחסים וכאמור, זה לא חייב להתבטא בנטישה האחד נכון להשמיד ולתקוף את הפרטנר/ית ללא רחמים.
אמנות הסיום אמורה להיות: חבילה אחת, ברורה ומסודרת, (במערכות יחסים היא אמורה להיות עטופה ברחמים הסכמה, מוכנה למשלוח ולהובלה אל התחנה הבאה (תהא אשר תהא, אם תהיה).
אמנות הסיום.
אמנות נעלה באמת.
*
*ראה “ההסתגלות לחיים” בשער הדעת.
Gabriel Raam