אנו ההולכים למות – שיר.

דרך עיני ההולכים למות נראים החיים אחרת;

יקרי ערך כצמיד שאבד.

כחיבוק לצולל בבדידות.

כברכה למקולל.

כטובלים בים של שפע – אנו נדמים להם, למתים.

והם, ההולכים למות, מנופפים ידיים עצובות,

ידיים בעוית מאחורי זגוגית אטומה, חד כיוונית,

רואים ואינם נראים.

הם מנופפים נואשות, וקולם לא נשמע.

והשקועים בחיים אינם יודעים, אינם מנחשים,

את הפרידה הנואשת המתרחשת עכשיו סביבם;

למעלה, למטה, לפנים ומאחור, בצדדים ובכל הכיוונים.

ההולכים למות מנסים כל העת למשוך תשומת לב.

ואנו מתרוצצים בבולמוס אדיר,

חולפים מבלי דעת,

שואגים את השאגה האדירה של החיים.

איננו שומעים, איננו רואים,

איננו חשים כלל שמולנו,

כן, מולנו ממש,

בני אדם הולכים,

בני אדם נמוגים וגזים.

ואנו כלל לא יודעים.

חרשים מהמולת החיים