בראייה צלולה

כללית, רובנו רואים את העולם ובטוחים שאנו רואים את מה שישנו. וכי המכשור שלנו, דהיינו: עינינו ומוחנו הם כמו חלון שקוף דרכו רואים את מה שקיים בחוץ. לא מודעים לעיוותים שעינינו ומוחנו משליטים על מה שאנו רואים. ואין לנו דרך לדעת אם מה שאנו רואים באמת קיים שם, או שזה קיים בדרך בה אנו מתבוננים על מה שקיים. למשל משקפיים: על המשקפיים להיות שקופות, אך אם העדשה מעוותת, אזי מרכיב המשקפיים יראה מציאות מעוותת ויחשוב שככה המציאות.

הראיה שלנו רחוקה מלהיות צלולה. היא מוכתמת. יש לנו קורה בעינינו דרכה אנו רואים את המציאות. למעשה ראיית המציאות שלנו היא ראייה של הקורות שיש לנו בעינינו.
ראייתנו אינה בלתי אמצעית; בין העין שלנו לבין האובייקט, בדרך בין שניהם מצויה לה ההתניה (הקורה) ש'אונסת' את האובייקט, שיתאים למה שכבר מצוי לנו בתודעה. כך שאנו רואים את התיכנות שממילא כבר יש לנו ולא את המציאות.
איננו רואים מציאות עירומה.  אנו רואים את המלבושים שאנו מלבישים עליה. כמו אותו חרדי שרואה עלמה עירומה ברחוב, ומיד מוצא שמיכה או מעיל ומטיל אותם על עירומה ואז כשהוא סוף סוף מביט בה, הוא לא רואה אותה כפי שהיא, אלא דרך המתווך של השמיכה או המעיל, ואז הוא רואה משהו מכוסה, בעלי קווי מיתאר לא ברורים. ורק אז הוא יכול להתייחס אליה, אבל אז הוא כבר לא רואה אותה כמות שהיא.
כך אנו ביחס למציאות; פוחדים מן העירום שלה, מן הבוטות של פני הדברים כפי שהם לעצמם, לא מכוסים ולא מעובדים. ורק מש'הלבשנו' עליהם את הראיה הקונוונציונלית (ברובה המבט הוא טכני) – אנו יכולים להביט עליה, אבל אז כבר לא רואים אותה, רואים את המלבוש שהלבשנו עליה.
יש לנו בעיה לראות את הדברים ללא לבוש: ללא הסבר, ללא התניה. איננו יכולים להביט על משהו בפעם הראשונה באמת ולשאול מה זה? לקמט את המצח ולהישאר עם חוסר הידיעה. איננו מסוגלים לגשת את המציאות עם השאלה. זה מבלבל אותנו, אנו חייבים לגשת אליה עם תשובות. קודם החלטנו מה אנו רואים ורק אז אנו רואים.
אנו רואים מרחוק את שלומי ואפשר להגיד שלפני שרואים שזה אדם  מסויים וייחודי – אנו רואים שזה שלומי וזה לא מאפשר לנו לראות אותו כפי שהוא ללא הידיעה שזה שלומי. והידיעה שזה שלומי עם כל מה שכרוך בזה (היסטוריה של יחסים, דעה אישית על האדם וכו') חוסמת את האפשרות שלנו לראות אותו בפני עצמו, כמות שהוא.
לעיתים זה קורה; רואים משהו בהסח דעת, מזווית עין אולי, ולחלקי השניות בהן עוד לא הספקנו 'להלביש' עליו את הצנזורה והארכיון שיש לנו עליו –  הוא נראה לנו אחר, זר. פתאום קולטים משהו אודותיו שלא ידענו, למשל פתאום קולטים שהוא חסר בטחון, או מאיים וכו'. הקליטה הזו שלו דרך המהות העירומה שלו, יכולה גם להתרחש כשלשניות חושבים שהוא מישהו אחר, ואז כשמגלים מיהו באמת – על רקע הניגוד עם מי שחשבנו שהוא –  פתאום מגלים מיהו, ורואים אותו בלי התניה.
אך יש לנו צורך נואש לקטלג, לדעת מראש, לא לראות ללא התניה. אנו רואים אנשים זרים, או שמורת טבע חדשה בטיול. אם אנו לא יודעים מי הם האנשים, או מה המקום שאנו רואים, אז המבט סתמי, מרפרף. למעשה המבט 'לא נדבק'. אם אין תוית אז לא מתאמצים לראות. אם זה משהו שאיננו יכולים להדביק לו תווית – אז עוברים הלאה. 'אין מה לראות', אנו אומרים לעצמנו. המבט במשהו זר ולא מוכר לא הופך להתבוננות, ואנו מאבדים עניין.
כך שלראות משהו ללא תיווך של ידיעה מוקדמת, לראות אותו בעירומו – זה לראות את מהותו. כי זה מכריח אותנו לשים לב אליו באמת. וזאת בניגוד לראיה שיש בה התניה וידיעה מראש, כאן אין מאמץ, הידיעה המוקדמת, גורמת לנו להיות פסיביים ביחס לדבר בו אנו מתבוננים. בעוד שהעירום וחוסר הידיעה מכריחים אותנו להתבונן בתשומת לב. לנטוש את מרכז הכובד של האגו שלנו ולהעביר את מרכז הכובד אליו; לתהות על קנקנו באמת.
וזאת נעשה רק אם נבוא ריקים, רק אם נראה אותו בפעם הראשונה, רק אם ניתן לעירום שלו להוביל אותנו את מהותו הייחודית.
אך יש לנו פחד מלהתבונן במציאות עירומה. אנו מתלבשים ומלבישים את המציאות בידיעה מוקדמת, כי ההבטה בעירום חושפת את חוסר יכולתנו להכיל ולהתייחס למהות העירומה של משהו. ואז כבר עלינו לקחת אחריות ולהתייחס באמת עם כל מה שקיים בנו. מכל זה אנו נפטרים ברגע שאנו באים עם ראייה יודעת מראש.
כך שאם כל שאנו רואים אנו רואים רק באופן שטחי ודרך מה שאנו כבר חושבים שאנו יודעים, אז אינינו רואים כלום, לא פוגשים כלום וכלום לא נכנס אלינו.
18.1.2003–01–17