החזרה המתמדת של החיים…

הכל נקבע מראש, ההתחלה וגם הקץ, על ידי כוחות שאין לנו שליטה עליהם, הכל נקבע מראש לחרק ולכוכב. בני אנוש, ירקות ואבק כוכבים – כולם רוקדים לפי מנגינה מסתורית, הנשמעת ברקע מפי חלילן נעלם. (אלברט איינשטיין).

——————————————————————————–

חלק א’: כלא המעגל
כל חיינו אנו מאמינים כי יש לנו יכולת בחירה ובעזרתה נוכל להגשים כמעט כל דבר, או לפחות הרבה. קשה לקבל שחיינו הם אולי תסריט כתוב מראש, ובו אנו נעים כמריונטה. עושים מה שהיינו אמורים לעשות. ואולי גרוע מזה, עושים כל הזמן אותו הדבר: אותן הטעויות, אותן הבחירות. חושבים שעכשיו למדנו והנה אנו עושים מה שעשינו תמול שלשום וכו’.

(פירוט והרחבה בנושא האדם וגורלו במסה הבאה:

http://www.e-mago.co.il/e-magazine/easyrider.html ).

אנו מאמינים כי חיינו הם קו לינארי, וכי אנו מתקדמים כלפי העתיד. הקו שמאחרינו הוא זה שהשארנו מאחור, ועכשיו ישנה אפשרות חדשה והיא מצויה בקידמת הקו, במקום בו לא היינו עדיין. חלק גולמי, או אפילו ‘טבולא ראסא’ אותו אנו יכולים עכשיו לעצב. כל יום חדש הוא דף נקי עליו ניתן לכתוב דברים שלא נכתבו על הדף של אתמול. (רעיון החיים כקו ישר- פותח על ידי אריסטו והגישה הנוצרית-יהודית).

קשה לקבל שאולי הדף כבר כתוב ואנו רק חוזרים על צורות המלים שכתובות שם.

ואולי יותר גרוע. אולי לא רק האינדווידואל חוזר על מה שעשה בחייו, אולי כל בני האדם, כמין אנושי – רק ממחזרים בחייהם את מה שבני אדם עשו קודם; אותן המלחמות, אותן הבריתות, אותם ההשגים. והכל אולי רק חדש ברמה הטכנית, אך, ברמת המהות, היו דברים מעולם ואין חדש תחת השמש, כפי שכתב או אמר קוהלת:

“א דברי קוהלת בן-דויד, מלך בירושלים. ב הבל הבלים אמר קוהלת, הבל הבלים הכול הבל. ג מה-יתרון, לאדם: בכל-עמלו–שיעמול, תחת השמש. ד דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת. ה וזרח השמש, ובא השמש; ואל-מקומו–שואף זורח הוא, שם. ו הולך, אל-דרום, וסובב, אל-צפון; סובב סובב הולך הרוח, ועל-סביבותיו שב הרוח. ז כל-הנחלים הולכים אל-הים, והים איננו מלא; אל-מקום, שהנחלים הולכים–שם הם שבים, ללכת. ח כל-הדברים יגעים, לא-יוכל איש לדבר; לא-תשבע עין לראות, ולא-תימלא אוזן משמוע. ט מה-שהיה, הוא שיהיה, ומה-שנעשה, הוא שייעשה; ואין כל-חדש, תחת השמש. י יש דבר שיאמר ראה-זה, חדש הוא: כבר היה לעולמים, אשר היה מלפנינו. יא אין זכרון, לראשונים; וגם לאחרונים שיהיו, לא-יהיה להם זיכרון–עם שיהיו, לאחרונה”.

קוהלת פרק א

הרעיון שמבטא קוהלת ידוע גם בשם: ‘החזרה הנצחית’. הקונספט עצמו היה קיים כבר במצריים העתיקה ופותח על ידי פיתגורס. ומופיע בדת ההינדו, כ’מחזוריות קוסמולוגית’, ובכתבים העתיקים שלהם, הוודות, כתוב כי לוקח טריליון שנה כדי להשלים מחזור אחד… (המדענים בימינו מעריכים כי היקום הוא בן 14 ביליון שנה). הוא קיים גם בבודהיזם, שם מדובר על עניין הגלגולים והקארמה. עניין החזרה הנצחית מתבטא ברעיון הגלגולים, האדם נדון להתגלגל שוב ושוב לאותם חיים, ועליו לשכלל את חייו ולעבוד על עצמו כדי שלא יחזור לאותו הגלגל שוב, שיצליח לצאת מן המחזוריות הזו של לידה ומוות.

התיאוריה הבסיסית של רעיון החזרה הנצחית טוענת כי הזמן הוא נצחי, אך ישנה כמות מוגבלת של פעולות ביקום, כך שכל הארועים והמאורעות יתרחשו שוב ושוב לנצח.

ליקום אין מצב סופי אליו הוא אמור להגיע, הכל מחזורי. והכל סובב סביב אותם מצבים וללא מטרה. זמן הוא מעגלי, כעבור כמה זמן הנקודה החדשה חוזרת לאותה נקודה בה הייתה קודם. דהיינו, כל שעשינו חוזר על עצמו. שוב ושוב.

הסימבול של הגישה המעגלית לזמן היא הנחש הבולע את זנבו. האארובורוס. זהו גם הסימבול האלכימי של החזרה הנצחית.

http://www.crystalinks.com/ouroboros.html

והאלכימאים של ימי הביניים היו מודעים לרעיון זה.

נסיון לתאר זאת נעשה על ידי הפילוסוף והפיסיקאי מימי הביניים, 1643, תומס בראון שכתב על כך את הדבר הבא:

And in this sense, I say, the world was before the Creation, and at an end before it had a beginning; and thus was I dead before I was alive, though my grave be England, my dying place was Paradise, and Eve miscarried of me before she conceived of Cain. (R.M.Part 1:59)

רעיון זה גם הגיע לכתבים של פרדריך ניצשה. הוא קורא לזה החזרה המתמדת, או הישנות של אותו הדבר,Ewige Wiederkunft des Gleichen הוא פגש אותו אצל היינריך היינה. שסבר שיכול להיות שאדם מסויים יוולד אחריו, עם אותו תהליך חשיבתי כשלו. וכי הדבר נכון לגבי כל אדם על הפלנטה.

הגישה שלו לרעיון זה היא בשתי רמות. הרמה הראשונה מופיעה ב’מדע העליז’, ופיתוח קוטבי שלה, מצוי ב’כה אמר זרטוסתרא’.

ברמה הראשונה, (ב’מדע העליז’) הוא מתייחס לזה כאל רעיון ‘מטיל מורא ומשתק’ –כלשונו. הוא כותב כי העול של רעיון זה הוא המשא הכבד ביותר שניתן להעלות על הדעת (das schwerste Gewicht).

What, if some day or night a demon were to steal after you into your loneliest loneliness and say to you: ________________________________________

This life as you now live it and have lived it, you will have to live once more and innumerable times more; and there will be nothing new in it, but every pain and every joy and every thought and sigh and everything immeasurably small or great in your life must return to you-all in the same succession and sequence-even this spider and this moonlight between the trees, and even this moment and I myself. The eternal hourglass of existence is turned over and over, and you with it, a grain of dust.

-Nietzsche

מתוך ‘המדע העליז’.

מה שכתוב בקטע, שאמנם הרעיון מזויע, אך זהו גם אתגר עבור האדם המציאותי; לקבל אותו ולחיות לפיו. כי הכרה וקבלה של החזרה המתמדת של הכל על הכל – היא גם האישור והקבלה של החיים. זה אומר שהאדם ויתר על הפנטסיה והוא רואה את החיים כמות שהם, ומכאן הוא יכול להתחיל לחיות באמת. מתוך מה שישנו. זו גישה של הגיבור הטראגי, הוא מתחיל להיות דמות בעלת ממדים ונפח אמיתיים, רק ברגע שהוא גם רואה וגם מקבל את הטרגדיה של חייו – כמציאות. הגיבור הטראגי האמיתי מאמץ את גורלו, כפי ששחקן טוב מאמץ את תפקידו ככתוב בתסריט. וכל שהוא רוצה זה לשחקו בצורה המהימנה, המלאה והאותנטית ביותר.

(המאמר: ‘החיים כטרגדיה’:

http://www.e-mago.co.il/e-magazine/tragedy.html )

כלומר, לפי רעיון זה, אנו שחקנים. ואל לנו לשאוף לתפקידים שלא נכתבו עבורנו. עלינו לקבל את התפקיד לתוכו נולדנו, ומרגע זה לשחק אותו בצורה הכי אותנטית ומלאת מוטיבציה.

בספר אחר שלו, ‘כה אמר זרטוסתרא’ רעיון זה מקבל פיתוח. זרטוסתרא מוצא עצמו בנתיב במעלה ההר, הנתיב מסתייים בשער עליו כתוב: ‘רגע זה’. שני שבילים מסתיימים בשער זה. שניהם מובילים לכיוונים הפוכים ולאף אחד אין סיומת. זרטוסתרא תוהה על כך ומשוחח על כך עם גמד שרוכב על כתפיו. שניהם עובדים על הסוגיה הזו של שני הנתיבים הנצחיים; האחד נוסע אחורה, השני קדימה. וזרטוסתרא שואל אודות הנתיב שהולך אחורה: “האם כך חייב להיות, שכל מה שיקרה כבר עבר בנתיב הזה? האם חייב להיות כי כל מה שאמור לקרות, כבר קרה, הגיע לתוצאה וחלף”? הוא חושב שאם הכל כבר עבר בנתיב הנצחי, אז אומר שהכל כבר היה קיים קודם, כולל השער הזה שבפתחו הם עומדים. וכאן הוא מציג את רעיון החזרה הנצחית. שהכל כבר קרה בעבר, וימשיך לקרות שוב ושוב לנצח.

זרטוסתרא והגמד אמנם רואים שני נתיבים, אך למעשה שניהם ביחד מהווים מעגל. ניצשה אומר כי הזמן הנו מעגלי. ולכן הכל קורה שוב ושוב. זה טבע המעגל, האדם כל הזמן יסיים, היכן שהתחיל.

עד כאן החלק הראשון של רעיון החזרה המתמדת אצל ניצשה, ועד שנגיע, בהמשך, לפיתוח רעיון זה ברמה אחרת, אצלו. הבה ונתהה על הרעיון עצמו וננסה להרחיבו ולהעמיק בו.

את הרעיון הזה של החזרה המתמדת ניתן לתפוס בשלושה אופנים, שלוש רמות: ביולוגי, פסיכולוגי, פלנטרי.

1.ביולוגי: כל שבני האדם עושים זה להוליד עצמם כדי שאחרים יולידו עצמם וכן הלאה. זו הרמה היותר נמוכה מבין השלושה, הרמה הביולוגית. גם אנו וגם בעלי החיים מפיקים תוצרת כדי שזו תפיק תוצרת והתוצרת היא ההפקה של תוצרת נוספת, שגם זו מפיקה את אותו הדבר. אנו חיים כדי להוליד ואז נעלמים מפס הייצור.

2. פסיכולוגי: כל מה שהאדם עושה בחייו, חוזר בתבנית מעגלית ויקרה לו שוב ושוב. (אלא אם כן יוולד מחדש). החיים הרגילים, הם חיים החוזרים על עצמם. זה שהיה הוא שיהיה. אלה חיים הלכודים בתוך עצמם. מעגל שהולך וסובב בתוך המעגל של עצמו. האדם חוזר על אותן הטעויות, חוזר לאותן מערכות היחסים, הולך וממחזר את אותן התבניות, שוב ושוב.

כל הזמן נדמה לו כי המעגל הולך להפתח לספירלה או לפחות לשמיניה, אך הקו חוזר פנימה לתוך המעגל ההדוק של כלא חייו. (ניצשה).

3. פלנטרי: כל מה שקורה על כדור הארץ יקרה שוב ושוב. אנשים אחרים, אותם התפקידים. (אוספנסקי-גורדייף).

פ. ד. אוספנסקי

ג. ג’. גורדייף

לטענתו של גורדיייף, אנשים נולדים לתוך תפקידים (roles) מקובעים; קיים מצב של חזרה מתמדת של הכל על הכל. כל הזמן אותו המחזה. (לדבריו, מצב זה קובע באופן קוסמי כדי שהדברים לא ימשיכו להתדרדר). ההתפתחות האנושית נעצרה, ומאז כמו תקליט מקולקל כולם משחקים את אותם התפקידים, אין התפתחות או שינוי. אותו יחס בין עשירים לעניים, קואליציה ואופוזיציה, נשים וגברים, משכילים ובורים (למרות ההשכלה, הפרופורציה בין משכילים לבורים נותרה בעינה) וכו’. מי שמשתנה אלה רק השחקנים, לא התפקידים, אולי התיאור החיצוני של התפקיד משתנה, במקום עגלון נהג מכונית וכו’, במקום פנקסן – מומחה מחשבים, אך במהות, זה אותו התפקיד.

הכל אותו הדבר; כאילו הכל קפא, אין התפתחות פנימית, ברמה המהות. רק תבניות קבועות, לתוכן נולדים אנשים חדשים המשחקים את אותם התפקידים. השינויים רק בחיצוניות, בלבוש של הדברים, בקוסמטיקה. בטכנולוגיה. אך במהות הם נותרים כשהיו.

“עליכם להכיר בכך – אמר ג. בהקשר זה – שלכל אדם יש רפרטואר מוגדר של תפקידים שהוא משחק בנסיבות שבהן הוא עשוי למצוא את עצמו; אך העמידו אותו בנסיבות שונות אפילו במקצת והוא לא יוכל למצוא תפקיד מתאים, ואז – לזמן קצר הוא יהפוך להיות הוא עצמו(…) לראות את התפקידים, להכיר את הרפרטואר של עצמו, ובפרט להכיר את מוגבלותו – הרי זה לדעת הרבה. אך הנקודה החשובה היא זו: מחוץ לרפרטואר, כלומר, משנגרם לו לחרוג ולו רק לרגע משיגרתו, מיד מרגיש האדם אי נוחות רבה ומשתדל בכל כוחו לחזור לתפקיד כלשהו מתפקידיו הרגילים. וכשהוא חוזר ושוקע בשיגרה, שב הכל להתנהל ללא הפרעות והרגשת המבוכה והמתיחות נעלמת. אך ב’עבודה’, על מנת להסתכל בעצמו, חייב אדם להשלים עם המבוכה והמתיחות הזאת ועם הרגשת חוסר הנוחות וחוסר האונים. רק לאחר שהתנסה באי נוחות זו יכול הוא באמת להסתכל בעצמו. והסיבה ברורה: כשאדם אינו משחק אף אחד מתפקידיו הרגילים, כשאינו יכול למצוא תפקיד מתאים ברפרטואר שלו, הוא מרגיש שהוא עירום. קר לו, הוא מתבייש ורוצה לברוח. אך מתעוררת השאלה: מה רצונו? האם הוא מעוניין בחיי שלוה או בעבודה על עצמו? אם רצונו בחיים של שלוה, עליו בראש ובראשונה לא לזוז אף פעם מן הרפרטואר שלו. בתפקידיו הרגילים הוא מרגיש נוחות ושלוה.”

(אוספנסקי, חיפוש אחר המופלא, שוקן, עמ’ 256-7)

לפי גורדייף, אמנם לכל אדם אישיות ומבנה נפשי משל עצמו, אך הם רלוונטיים, ומקבלים התייחסות רק על רקע של מילוי תפקיד(role) זה או אחר בקולקטיב מסויים.

וכך אדם, לפי המשפחה והגנטיקה, כבר מראש נועד לתפקיד זה ולא אחר, נולד לבית סוהר של תפקידים (roles).

מה שגורדייף טוען כאן הוא, שאדם אמנם ילך לעולמו וכל האלמנטים של חייו האישיים יתפוררו ויתפזרו כמו חרוזים שהיו על מחרוזות שהחוט שמקשר אותם – נקרע (ואכן חוט חייו של האינדווידואל אכן יקרע) אך הארכיטיפ מתרחש שוב ושוב. והתפקיד ישוחק שוב ושוב באותה הדרמה; בכל תקופה יהיה אותו מספר של אנשי רוח, או מספר זהה של סוחרים, או אותה הפרופורציה בין עניים לעשירים. התבנית תחזור על עצמה, כמו לפי תסריט, הקיים עמוק בתוך הבלתי מודע הקולקטיבי.

וכך יכול לקרות שלאדם מסויים תהיה תחושת ‘דה ז’ה וו’; כאילו הוא ‘כבר היה בסרט הזה’, הוא חש שמה שקורה עכשיו כבר קרה לו קודם. גורדייף טוען שאולי זה קרה אבל לא לו, אלא לתפקיד אותו הוא משחק עכשיו. אולי זה הזיכרון של התת מודע הקולקטיבי שאחראי ל’דה ז’ה בו’ הזה, לתחושה הזו שזה כבר קרה פעם.

לפי הרמה השלישית, הפלנטרית – האגו של האדם נעלם עם המוות, אך תבנית חייו תתאכלס על ידי האדם שיוולד אחריו.

בחיים המחזוריים, ההצגה חייבת להמשך. השחקנים נעלמים, אך התסריט קיים והמחזה יתאכלס בשחקנים טריים, המשחקים את אותם התפקידים.

חלק ב’: ההמלטות מכלא המעגל המחזורי
עד כאן הדברים לא נשמעים מעודדים, אך גם ניטשה וגם גורדייף (ויחד עמו, או בעקבותיו, תלמידו אוספנסקי) – מציעים מפלט מן הכלא המעגלי. והמפלט הוא רעיון ה’אובר מנטש’, העל אדם- לפי ניטשה. ורעיון ההימלטות מן הכלא של השינה התודעתית – אצל גורדייף-אוספנסקי.

גם ניטשה וגם גורדייף טוענים כי המרחק בין הרמה של אדם שהצליח לחרוג מן המעגל המחזורי ויתר בני האדם- גדול יותר מאשר המרחק הקיים בין בניי האדם, כלל, והקופים ככלל. שניהם משוכנעים כי המטרה של האדם בחייו צריכה להיות – המלטות מן החזרה הנצחית.

אצל ניטשה, זו כאמור לידת ה’אובר-מנטש’, העל אדם. ואילו אצל גורדייף, לידתו של אדם בעל תודעה ערה.

וההמלטות תבוא, כאמור, וראשית לכל, עלי ידי הכרה במציאותה של החזרה ועל ידי קבלתה ואימוצה. ואז אפשר להגיע לרעיון ההמלטות מכלא החזרה.

ניטשה כותב כי רק מי שהצליח להחלץ מחיבוק הדוב של החזרה המתמדת, מצליח להגיע להיות ‘העל אדם’, ה’אובר מנטש’ הידוע שלו. וכך הוא כותב בקטע הנפלא הבא:

הכל הולך, הכל חוזר, גלגל הישות מסתובב לנצח. הכל מת, הכל פורח שוב. לנצח נמשכת לה שנת הישות. הכל נשבר, הכל מתאחד מחדש. לנצח בונה את בית הישות. הכל נפרד, הכל נפגש שוב, טבעת הישות נותרת נאמנה לעצמה. הישות מתחילה הכל ‘עכשיו’. מסביב לכל ‘כאן’ מסתובבת הספינה של ‘שם’. האמצע הוא בכל מקום. דרך הנצח עקומה היא”.

מתוך ‘כה אמר זרטוסתרא’

עבור ניצשה זהו אינו רק רעיון אינטלקטואלי גרידא, או אפילו אתגר. הוא מתייחס לזה יותר כמו קואן זן, או מכשיר פסיכולוגי שממלא את כל התודעה של האדם. בשעה שרוב האנשים מכחישים את רעיון החזרה המתמדת – הוא טוען שיש לקבלו, אך לא כמציאות סופית, אלא כדי להיוולד ממנו לעולם ה’אובר מנטש’. ורק קבלה מלאה של רעיון החזרה יכולה להוביל, לדעתו, ללידה תודעתית של ממש, שהיא טרנספורמציה תודעתית, שידועה בשם מטאנויה.

metanoia:

http://en.wiktionary.org/wiki/Metanoia

גורדייף אומנם נתן לרעיון זה מבע, אך מי שפיתח רעיון זה בצורה הרבה יותר מורחבת היה אוספנסקי, והוא עשה זאת בעיקר בסיפרו: ‘חייו המוזרים של איבן אוסקין’.

Strange tale of Ivan Osokin

שהודפס לראשונה בסנט פטרסבורג בשנת 1915

שם הוא כותב שכל מה שקורה לאדם בחייו, יקרה לו שוב ושוב. וגם הוא, כניצשה, האמין כי על האדם לברוח מן הכלא של החזרה המתמדת. בעוד ניצשה מדבר על לידת ה’אובר מנטש’, אוספנסקי מתייחס לזה דרך האנלוגיה של התעוררות מן השינה התודעתית.

מעדיות של אנשים שהיו עמו בימיו האחרונים, בעיקר רודני קולינס, תלמידו המסור, עולה שכל שעניין אותו בימים האחרונים, זה עניין החזרה הנצחית. ועליו הוא דיבר כמעט ללא הרף.

חלק ג’: לסיכום
גורדייף וניטשה, שני הוגים. האחד מחוץ לקונצנזוס, (גורדייף) השני, עמוק בתוכו, (אך לא ברור איך ניטשה הצליח להכנס פנימה, עם כל רעיונותיו הרדיקליים. לא לחינם אומרים עליו כי הוא נביא הפוסטמודרניות).

וברעיון זה הם אומרים דברים דומים להפליא אודות החיים: החיים הם כלא שכלפי חוץ נראה כהתגלמות החופש. אך כל בני האדם אסורים במגבלות של שטאנץ ושבלונה. וכולם חוזרים כל הזמן על אותו הדבר. כל אחד כפרט, והמין האנושי –ככלל.

שניהם מציעים דרך רדיקלית. לחרוג מכלא המעגל אל מציאות לא וודאית, שעבורה אין תסריט ושבה שום תפקיד לא תפור ומוכן מראש. מציאות שבה ההוייה של האדם היא שמשרטטת את הנתיב של מה שיקרה לו ולא המסגרת החיצונית של מה שכבר הוכתב מראש. ועבר שימוש ושימוש חוזר, על ידי אחרים.

ניצשה מציע את האפשרות של ה’אובר-מנטש’. וגורדייף (ואחריו אוספנסקי) מציע את האפשרות של לידה מחדש ברמת התודעה (הערת התודעה).

“To evolve we must move from being human re-actors to being conscious creators”.

Louis Majors

***

גבריאל רעם, 22.1.2006

——————————————————————————–

* מקורות וכתבים על רעיון החזרה הנצחית:

1. ג’ימס ג’ויס בFinnegans Wake מבסס את הסיפור על החזרה הנצחית. הוא מתחיל אותו באמצע משפט, והספר מסתיים באמצע משפט. וכך נוצר מעגל שבו לסיפור אין התחלה ואין סוף.

http://erg.ucd.ie/arupa/ouspensky.html

2. ג’ויס הושפע מGiambattista Vico (1668-1744), פילוסוף איטלקי שהציע תיאוריה של היסטוריה מחזורית. גישה זו מופיעה בעבודה העיקרית שלו: New Science. ויקו מדבר על שלושה שלבים בהיסטוריה. תקופת האלים, תקופת הגיבורים ותקופת בני האדם. ואז מתחיל המחזור מחדש. ג’ויס מזכיר את שמו פעמים רבות ב’קשתו של פיניגן’. כולל המשפט הראשון:

“by a commodius vicus of recirculation”.

3. מילן קונדורה בסיפורו: ‘הקלות הבלתי נסבלת של הקיום’. משתמש במונח החזרה הנצחית לעתים קרובות. אפילו השם מרמז על הקלות של לא לפרוץ לתחום חדש, אלא לחזור על אותם הדברים כל הזמן.

4. רעיון החזרה הנצחית מופיע גם בסרטים, למשל בסרט משנת 2001 עם קוין ספייסי, קיי פקס. רעיון זה מופיע לקראת סוף הסרט.

• 5. הסרט Groundhog Day שביים הרולד ראמיס מובסס על רעיון זה. לדברי הבמאי, ספרו של אוספנסקי, ‘החיים המוזרים של איבן אוסקין’, השפיע עליו ביותר. הנה דבריו:

While not the original inspiration for our film Groundhog Day, was one of those confirming cosmic affirmations that we had indeed tapped into one of the great universal problems of being… P. D. Ouspensky suggests the antidote to the existential dilemma at the core of Groundhog Day: that trapped as we are on the karmic wheel of cause and effect, our only means of escape is to assume responsibility for our own destiny and find the personal meaning that imparts a purposeful vitality to life and frees us from the limitations of our contempt.

5. גם המלומד הרומני, מירצ’ה אליאד, כתב על כך.[

6. אלברט קאמי, מתייחס לזה במסה שלו: ‘המיתוס של סיזיפוס’, כשהוא כותב כי אותו הסלע צריך להיות מועלה שוב ושוב לאותה הגבעה. זה בדיוק רעיון החזרה הנצחית בצורה מאוד גראפית.

על המושג החזרה המתמדת באופן כללי:

http://www.reference.com/browse/wiki/Eternal_return

http://repetition.freeservers.com/cycle.html

http://repetition.freeservers.com/repetition.html#First

——————————————————————————–

ניצשה על החזרה הנצחית:

http://personal.ecu.edu/mccartyr/great/projects/Adams.htm

http://www.pitt.edu/~wbcurry/nietzsche/nrecur.html

http://www.geocities.com/danielmacryan/nietzsche10.html

http://www.ucpress.edu/books/pages/5185.html