המבט הסטנדרטי

הדרך בה אנו מביטים בחיים, במציאות ובבני אדם, היא מתוך תחושה פנימית שאומרת לנו כי המבט שלנו הנו אוביקטיבי וכי רוב התגובה שלנו תלויה ומותנית על ידי זה שאנו מתבוננים בו. כמו אנו כלי מעבר ריק ואנו מגיבים ביחס ישר למה שאנו רואים. האמנם כך? ובכן פיזיקת הקוואנטים גילתה לנו כי ראית העולם תלויה במצב התודעה של המתבונן. אנו רחוקים מלהיות אובייקטיביים, ואנו רואים לא את שישנו אלא את שמצב התודעה שלנו מאפשר לנו לראות. וזו נקודה מאוד חשובה
רוב בני האדם חושבים שמספיק שיש עיניים ואז רואים את שקיים. זה לא נכון, העיניים למשל קולטות רק אחד חלקי ששים של מה שקיים בספקטרום  הראייה, חרקים וזוחלים רואים משני צידי הספקרום שלנו, ישנם חרקים שרואים אולטרא סגול, וזוחלים שרואים אינפרא אדום. וכאילו לא די בזה, גם מה שאנו רואים מותנה במידה רבה על ידי מצב התודעה שלנו.
מחקרים גילו כי כשמראים לאנשים העוסקים בחקר האמת בבילוש, משטרה, ריגול, שיפוט וכו' – צילומים של אנשים משקרים, רובם כלל לא רואים את סימני השקר, מי שכן רואה הם המרגלים (וגם זאת לא ברוב המקרים), והסיבה? כנראה שסכנת החיים בה הם נתונים גרמה להם לפתח מצב תודעה ששם לב לדברים שאחרים לא שמים לב אליהם.
נראה כי רובנו לא משתמשים במלא המרחב הראייתי והתודעתי שיש לנו כשאנו מתבוננים במציאות, אנו מביטים במין מצב ישנוני, לא ממש מתבוננים, מסתפקים בהבטה כללית וסתמית. ניתן לקרוא למבט הזה, מבט סטנדרטי. מבט שיכול להחמיץ דברים רבים שקיימים במציאות.
ובכלל, רוב החיים עוברים עלינו בפאזה סטנדרטית; אומרים את שמקובל, מתנהגים איך שצריך, אך גם ניגשים למציאות בצורה סטנדרטית. למשל, לשאול מישהו: 'מה נשמע'? זה סטנדרטי, ולא אומר כלום. אמנם רבים יגידו שסך הכל גם השואל אינו מעוניין לקבל תשובה על שאלתו, וזה נכון, אך הסטנדרטיות הזו היא מלכודת; כי גם אם השואל ירצה לדעת באמת מה שלומו של הנשאל, עדיין כל שיש לו זה המודל הסטנדרטי. ואכן הסטנדרטיות טובה לכל מי שחי באופן סטנדרטי ואינו מעוניין בזיקה אישית וייחודית עם בני אדם, אך היא בעייתית  ברגע שהיא הופכת למטבע עובר לסוחר וכולם מתנהגים באופן סטנדרטי. ואז מי שרוצה להתנהג באופן לא סטנדרטי, ברב המקרים לא מסוגל  לעשות זאת, בגלל הנורמה של כולם, וזה במקרה הטוב, רובם של הרוב גם אם הנורמה של כולם תוסר, הם כבר כל כך רגילים (כמו חיה בשבי) לראיה הסטנדרטית, שהם איבדו את היכולת לראות הדברים בצורה לא שגרתית.
רוב ההתבוננויות הן סטנדרטיות, כלומר נעדרות נשמה, מודעות ונוכחות תודעתית של המתבונן. זהו מבט ריק, נבוב, חסר נוכחות פנימית, אין בו כלום. הטיכסיות של המבט באה במקום מה שהמבט בא להבין.
כדי לחרוג מן המבט הסטנדרטי הזה על המתבונן להרחיב את גבולות המבט אל מעבר לגבולות הנוחיות הישנונית הרגילה.
השאלה המנחה את המבט הבוחן, המנסה לרדת אל חקר האדם או המציאות בה הוא מתבונן היא: מה אני לא רואה,  למה איני שם לב, מה אני מחמיץ? כי המבט הבוחן, החוקר, יודע שדווקא חסרונה של אבן פסיפס קטנה, יכולה, בהתחברה ליתר אבני הפסיפס, ליצור את התמונה השלמה.
המבט החוקר לא נותן לזה שמראה עצמו בקלות רבה מדי – לגנוב את ההצגה מן האלמנטים הפחות דומיננטיים, כי לעיתים קרובות האמת מצויה  בדברים חבויים, שקטים ואפורים, יותר מאשר באלה שמולכים בריש גליי. כי הפוזה החזקה שלהם גונבת את ההצגה מן האמת. האמת הרבה פעמים אינה מנסה להרשים, היא פשוט שם, כי היא האמת