“דווקא השואפים לטהרה רוחנית חייבים לטפל בניקוי אורוות הרוחניות”.

                                                                                                                       א. ד. גורדון

 

גבריאל רעם.

פרסם  ספרי הגות: “החיים המסתוריים של המציאות” הוצאת רמות אוניברסיטת ת”א , (יצא מחדש בהוצאת גל, בשם “החיים, המציאות ומה שנסתר” בשנת 1999),  וספר שני: “מסע אל הישות הפנימית” הוצאת גל 1999. שניהם תחת שם העט: גבריאל בן יהודה.

“אמנות השיחה”, ידיעות ספרים, 2003,

“אאוטסיידרים ומורדים”, ידיעות ספרים, 2006

וחמישה ספרים בתחום  מקצועו כיועץ, מרצה ומומחה לתקשורת אל מילולית. האחרון

, למד תיאטרון, חינוך ומדעי ההתנהגות (כיום עוסק במתן סמינרים, קורסים והרצאות בנושאי תקשורת, בועידות עסקים, במוסדות אקדמיים, ובאירגונים וחברות ציבוריות ופרטיות. למחבר, אתר שבו מחבר מיצירות ההגות שלו:

http://hagut.net/

על הספר:

 הספר עוסק במסלול המכשולים של ההוויה, לשון אחר – במה שמפריע לאדם לממש פוטנציאל אישי וקיומי –בתוך עצמו. כל אותם דברים שלא נותנים לאדם לממש עצמו – נקראים כאן דמונים.

הספר מתחלק ל-4 חלקים; בחלק הראשון מוסברות ההתנגדויות והבעיות הפסיכולוגיות (דמונים) שמפריעות לאדם בדרך להתחבר אל ישותו הפנימית ולממש את עצמו. חלק ב’ עוסק בדמונים של הרגש, החלק השלישי בדמונים של היצר והחלק הרביעי בדמונים של החשיבה.

הספר לא מכביד על הקורא מבחינה עיונית, הוא כתוב בשפה שיחתית ושוטפת, אך מציג אתגר לחשיבה מקובעת ושבלונית, הן לגבי התפתחות אישית ומיצוי פוטנציאל אישי, והן לגבי חיים של האדם בשלום עם עצמו.  ובכך מביא גישה שונה, חתרנית משהו, לגשת עמה לנושאים בוערים וקרובים ללב אלו המעוניינים בפיתוח החיים הפנימיים ועבודה פנימית.

ההגות בספר זה הינה מקורית, כשם שהינה עמוקה ואישית.

הסופר משתמש ביריעה רחבה של מקורות עימם הוא מתפלמס, ואסמכתאות מהם הוא שואב. הספר מלא וגדוש בציטטות ומבואות עשירים, כמעט מכל זרם כתיבה אפשרי.

 

תוכן העניינים

על המחבר________________________________________________________________ 2

על הספר:_________________________________________________________________ 2

מבוא____________________________________________________________________ 3

חלק א’: צללים מבפנים___________________________________________________________ 3

הדמונים: הדרקון המוסטנג והנשר________________________________________________ 4

חסימות__________________________________________________________________ 4

זהירות דמונים______________________________________________________________ 7

על הדחקות ודמונים__________________________________________________________ 5

הדחקות ברמות הדם והרגש____________________________________________________ 6

לחיות עם המפלצות ברמה המכאנית______________________________________________ 6

שלושת שומרי הסף__________________________________________________________ 7

כוחות האופל של הדמונים____________________________________________________ 10

בלוקים וחסימות___________________________________________________________ 12

איגרא רמה ובירא עמיקתא____________________________________________________ 14

על ה’תת מודע’ הנמוך: הגוף, היצר, והגב…________________________________________ 15

הדרקון, והמוסטנג (והנשר) – כסמלים ארכיטיפיים____________________________________ 19

מרכז כובד פנימי:__________________________________________________________ 20

לא לעשות_______________________________________________________________ 21

חלק ב’: דם – הדרקון____________________________________________________________ 74

דמונים בדם -חלק א’__________________________________________________________ 74

ממלכת הדרקון:  היצרים, התאוות והדחפים))_______________________________________ 74

חסימות ברמת הנפש_________________________________________________________ 77

י צ ר י ם, ומיניות__________________________________________________________ 79

על נושא הדם_____________________________________________________________ 82

מה לעשות עם היצר?________________________________________________________ 84

דמונים בדם – חלק ב’__________________________________________________________ 84

הדמונים של היצרים והתשוקות (הדם והבטן)_______________________________________ 84

חלקג”: רגשות – המוסטנג________________________________________________________ 24

על פילוסופית האושר כנגד פילוסופית הכאב_________________________________________ 24

רגשות וחינוך (חינוך רגשי)____________________________________________________ 27

חינוך רגשי_______________________________________________________________ 33

חינוך ואילוף רגשי__________________________________________________________ 35

על  תלאות החינוך בשדות המוקשים של הרגש______________________________________ 39

חינוך הילד שבי____________________________________________________________ 40

ה’אגו’__________________________________________________________________ 41

האגו וההוויה_____________________________________________________________ 41

על רגשות ודמונים__________________________________________________________ 43

דמונים ריגשיים והנתק הפנימי_________________________________________________ 48

על התלהטות הרגש_________________________________________________________ 52

היסטריה אמוציונלית________________________________________________________ 54

על התרגשות______________________________________________________________ 55

התלהמות הרגש___________________________________________________________ 59

על מאמץ והתלהבות להגנת מאומצת כתחליף לאותנטיות_______________________________ 60

מעורבות ריגשית___________________________________________________________ 61

על רגש כ’עצמיות’ בפועל_____________________________________________________ 64

רגשות שליליים:___________________________________________________________ 65

להיות עם הדפרסיה_________________________________________________________ 66

רגשות ותקשורת___________________________________________________________ 67

חסימות ריגשיות ומעורבות ריגשית בתקשורת_______________________________________ 69

תקשורת ריגשית ברמה אינפנטלית_______________________________________________ 70

רגשות ותקשורת_______________________________________________________________ 72

חלק ד’: חשיבה – הנשר__________________________________________________________ 89

החשיבה – מקום בקצה הפירמידה_______________________________________________ 89

זה זן (מדיטציית זן)_________________________________________________________ 93

המוח -כצפרדע____________________________________________________________ 93

מדיטציה – חשיבה של חיבור עם ההוויה הפנימית____________________________________ 95

חשיבה וציר אורכי__________________________________________________________ 95

חשיבה – ממרכז כובד נמוך____________________________________________________ 98

על המהות השלילית של החשיבה החיובית_________________________________________ 99

אימרות בקשר לחשיבה______________________________________________________ 100

 

 

 

“לעתים אני חושב, בעונג עצוב, שאם באחד הימים, בעתיד שכבר לא אשתייך אליו, המשפטים האלה שאני כותב ישרדו ושבח בצידם, יהיו לי סוף סוף אנשים ש’יבינו’ אותי, אנשים משלי, משפחה אמיתית להיוולד בה ולהיות אהוב בה. אך הרחק מן האפשרות להיוולד בה, כבר אהובי מת מזה זמן רב. יבינו אותי רק כקלסתר, כאשר החיבה כבר לא תפצה את המת על חוסר החיבה, שרק היא היתה לו בחייו.

באחד הימים אולי יבינו שמילאתי, כפי שלא עשה זאת איש, את חובתי המולדת להיות פרשן של חלק מן המאה שלנו; וכאשר יבינו זאת, יכתבו שבתקופתי לא הייתי מובן, שלמרבה הצער חייתי בין חוסר חיבה לגילויים של קור, ושחבל שכך קרה לי. ומי שיכתוב כך יהיה, בתקופה שיכתבו זאת, בלתי מבין את האדם המקביל לי באותו זמן עתיד, ממש כמו אלה המקיפים אותי, כי בני-האדם מבינים רק לתועלתם של אבות סביהם, שכבר מתו. רק את המתים יודעים אנו ללמד את כללי החיים האמיתיים“.                            פרננדו פסואה. פרגמנט 189 מתוך: “ספר אי נחת” (הוצאת בבל, 2000)

מבוא

בחייהם של צעירים רבים, רגישים ופעורי מח – מגיע השלב שבו הם נוכחים שמה שקיים הוא לא ‘כוס התה שלהם’ וכי מה שלמדו ומה שמחכה להם בשדה החיים – אינו מה שימלא להם את החיים.  ואז מתחילים לחפש, לקרוא בעיקר לאמץ דרך חשיבה או התנהגות מסויימים –שעימה ניתן להגיע למיצוי מלא יותר של הפוטנציאל והחיים. בהתחלה מגיעים לשערים הגדולים: פוליטיקה, (זרם פוליטי זה או אחר), אקדמיה, מחקרים מתקדמים בתחום זה או אחר, אידיאולוגיה זו או אחרת המנסה לעשות את העולם למקום טוב יותר, כמו הירוקים, טבעונים, וכו’. חלקם ממשיך בתקווה שזו הדרך, חלק מאלה שניסו בגופים הללו, נושר ופשוט נבלע בגוף הגדול והאנונימי של חיים מיום ליום, וחלקם לא מוותר ומחפש בתחום היותר אזוטרי, יותר רוחני, יותר אישי ופנימי. והוא מנסה תורה זו, דרך אחרת, ובכל פעם מתאכזב ולא מוצא את הדרך שבה הוא מוצא עצמו. ואז הוא מוצא אולי דרך שמדברת אל ליבו ונפשו, אך הוא מוצא שאינו מתקדם, שלמרות שהוא משקיע עבודה רבה, הוא נותר כשהיה. ומגיע למסקנה כי התורה או הדרך בה הוא  מנסה להגיע לרוחניות – אולי אין בהם מתום, רק שמשהו בתוכו –לא בשל, לא רציני; או חסר משמעת פנימית, חסר רצינות; משברים בחיי זוגיות, מצבי רוח, חסר התמדה, וכו’ והאדם נוכח כי אין חסר בדרכים אל האמת, אך הוא עצמו, כנראה לא בשל לאמץ את הדרכים הללו. ואז מתחיל בדרך כלל כל הנושא של : עבודה עצמית (תיקון המידות ביהדות),  שלרב, אם להיות כנים, יכול להמשך 40 שנה, וגם בסופם האדם עדיין ממשיך ‘לעבוד על עצמו’.

התיזה בספר זה אומרת כי יש בכולנו מרכז כובד שמכשיל אותנו, מושך אותנו כלפי מטה. בשם כללי נקרא לו אגו, האגו הוא מרכז עצמיות נמוך, בשעה שיכול להיות לאדם מרכז עצמיות גבוה. מרכז הכובד הגבוה חי בתודעה. ומרכז הכובד הנמוך חי בתווך שבין עולם הרגש לעולם היצר והמין. מרכז עצמיות נמוך מקרקע את האדם בלופ סגור של כניעה לדחפים ופחדים שבאים מן הצד הלא בשל ולא בוגר של אישיותו, בעוד שמרכז כובד גבוה מאפשר לאדם למצות את שממתין בחלקים שלו שעדיין לא פותחו או לא נפתחו. אך עד שלא עושים סדר במרכז הכובד הנמוך, לא תהיה אפשרות למרכז הכובד הגבוה לפעול ולהיות.

ולאגו יש שלוש ממלכות: ממלכת הרגש –נציגות המוסטנג, ממלכת היצר – נציגות הדרקון, וממלכת החשיכה –נציגות הנשר.

לכל אחת מן הממלכות – ‘תושבים’ המאכלסים אותה. הם יצורים לא מתורבתים, שעולים מתוך הממלכות שלהם וכובשים אחת לכמה זמן, בסערה, את הממלכה הגדולה של אישיותו וחייו של האדם. הספר מנסה לזהות אותם, לאפיין אותם ולהבין אותם. קרל יונג קרא להם: הצל. פרויד דיבר על האיד. כאן הן נקראות: דמונים.

הממלכות התחתונות שולטות שלטון ללא מצרים על החלק העליון של המערכת. אך כלפי חוץ המערכת האישית של כל אדם מציגה חזות של אדם שהמערכת הגבוהה היא השולטת בו: רציונליות במקום רגשנות. איפוק ושליטה עצמית במקום התפרעות ייצרית וכו’. אך זו מסכה תחתיה, כאמור, הממלכות התחתונות שולטות ללא מיצרים.  

באופן כללי ניתן לחלק את האדם לשתי קצוות, בקצה התחתון הנפש, ובעליון תודעה. הנפש נמצאת בכלא והתודעה היא בלון לא מנופח. כל שהנפש רוצה זה לצאת מן הכלא, להתרחב, ולהתפשט לתוך המערכת. הנפש היא הנסיכה הכלואה. מה שמפריד בינה לבין התודעה, זה המערכת הפסיכואנרגטית. השוכנת בתחום הביניים שבין הנפש והתודעה. המערכת הזו, מלאת מהומה, שאגות, חום, מהירות ורעש. מה שגורם לה להיות מכווצת. אפשר לומר שהטומאה מן המערכת הבינונית יורדת למטה וכולאת את נסיכת הנפש. המערכת היא ההיכל, הנפש היא הנסיכה, והתודעה היא הנסיך הנעדר. החום המהירות והרעש, כמו מטמאים את ההיכל.

הנסיך אמור לשחרר את הנסיכה מכלאה. אך האמת היא שהנסיך יפגוש את נסיכת הנפש, רק לאחר שהיא כבר מצליחה לצאת מכלאה. ולשם כך צריך להרגיע ולמתן את סוהרי הדם והלב והראש. בינתיים, עד שהיא תצא החוצה, יש לרווח את כלאה של הנפש, או לאפשר לה יציאות יותר תכופות לחופשה. וזאת יש לעשות על ידי ניקוי שלושת שכבות הביניים. שכבות הביניים הם: יצר/מין. רגש. וחשיבה. רמת הדרקון זה היצר. רמת הסוס פרא, המוסטנג זה הרגש. ורמת הנשר זו המחשבה. בשלושת אלה יכולים לחיות דמונים:

***

 

 

חלק א’: צללים מבפנים

“היזהרו! היזהרו!” צעקה אליהם גברת קורי, “אתם דורכים על הצל שלי!”

“הו, סליחה! נסוגו ג’ין ומייקל לאחור בבהלה.

“הו, אלוהים – הפחדתם אותי כהלכה!” פנתה אליהם גברת קורי כשידה האחת בוחנת את הלמות ליבה. “שניכם עמדתם על ראשו של הצל שלי. המסכן נאנק מרוב כאב וזעק לעזרה!”

הם התבוננו בה במבט תמה ואחרי כן העבירו מבטם אל הכתם הכהה ששכב על הדשא הנע ברוח.

“לא ידעתי שהצל מסוגל לחוש”, אמרה ג’ין.

“מסוגל לחוש? אינכם יודעים זאת?! בוודאי הוא מסוגל לחוש!” השיבה גברת קורי בקול רם ונרגז. “דעו להם, שרגשותיהם חזקים לאין שיעור מרגשותיכם. אני מזהירה אתכם, ילדים, השגיחו על הצל שלכם אחרת הוא יפסיק להשגיח עליכם. האם רוצים אתם להתעורר בוקר אחד ולגלות כי צלכם ברח מכם? מה ערך לאדם ללא צל? ניתן לומר כי בלעדיו הוא אפס, לא כלום!”….

..”אל תאמרו לי, ילדים שצללים אינם אמיתיים.” פנה אליהם צלה של אשת הציפורים.

“אבל, הם עוברים דרך קירות… הם עשויים משום דבר…” ניסתה ג’ין להתנגד.

“שום דבר איננו עשוי משום דבר, ג’ין יקירתי”, השיבה לה. “לשם כך נועדו הצללים- לעבור דרך קירות. שעה שהם יוצאים ונכנסים הם רוכשים את ידיעותיהם ואת חוכמתם. האמינו לי, יקירי, כאשר תדעו כל מה שיודע הצל שלכם, תוכלו להתפאר בידיעותיכם הרבות, הצל שלכם הוא החלק האחר שלכם – החלק החיצוני של החלק הפנימי שלכם – אם אתם מבינים למה אני המתכוונת”.

“אל תסבירי להם!” התפרץ צלו של התרנגול, “אין טעם! הם אינם מבינים דבר!”.

                                                                                      פמלה לינדון טרברס “מרי פופינס בגן הציבורי”

הדמונים

כאן מוצג מודל של חלוקה הבנת האדם לפי שלוש רמות: חלוקה זו אינה חדשה,  פרויד עשה זאת, הוא חילק את האדם לשלושה: איד, אגו וסופר אגו.

1. סתמי – איד (id): החלק המאגד את היצרים הטבעיים
2. אני – אגו (ego): החלק המהווה את עיקר המודע של האדם
3. אני עליון – סופר אגו (super-ego): החלק המאגד את המוסר וצורכי החברה

. ביוגה אמנם מדברים על שבעה מרכזים, אך ניתן בקלות לחלק את השבעה לשלושה: שניים במרכז התחתון: נקראים צ’אקרת הבסיס וצ’אקרת המין.  – הממוקמים בבטן ובאגן. שלושה מרכזים במרכז האמצעי, הם צ’קרת מקלעת השמש, צ’אקרת הלב וצ’קרת הגרון. שהם  שלושת רמות הרגשות: גסים, בינוניים ועדינים, והם ממוקמים באזור מרכז הגוף, בין הטבור לסנטר.. ושני מרכזים גבוהים, צ’אקרת העין השלישית (אזור המצח) וצ’אקרת הכתר (אזור הקרקפת.

ספר זה לוקח גם הוא את שני המודלים הללו. המשותף לשלושת המודלים (זה של הספר זה של פרויד וזה של היוגה) הוא שהחלק התחתון קשור ליצרים ותשוקות, תאוות ודחפים. החלק האמצעי קשור לרגשות, והחלק העליון לחשיבה.

אז מה לגבי המודל בספר זה? ובכן שלושת הרמות במודל  אינן שוות מבחינת האיכות ולא מבחינת הכמות. הכמות יורדת ככל שעולים כלפי מעלה, והאיכות יורדת ככל שיורדים כלפי מטה. כלומר, נקבל כאן צורה של פירמידה, שבה המרכז העליון נמצא בקצה הצר והגבוה, והמרכז התחתון בבסיס הפירמידה.

בשלב הנמוך-בבסיס הפירמידה-  יצרים, דחפים ותאוות.

בשלב  הביניים  – רגשות ומאווים.

והרמה השלישית- היא הרמה של  מחשבות ורעיונות -בקצה העליון והצר של הפירמידה.

ספר זה עוסק בעיקר  בשני השלבים התחתונים מתוך השלושה- רמה אלף ובית:

א) הרמה הבסיסית -רמת האגן והבטן, הדם והיצר נקראת כאן – ממלכת הדרקון.

ב) רמת הביניים – רמת החזה והצוואר, הרגש והמאווים נקראת כאן – ממלכת המוסטנג.

שתי רמות אלו הן רמות בהן חיים הדמונים\ שהם חלקים בנו שגדלו פרא וקמו על יוצרם. כל שחשוב להם זה סיפוק תאוות עצמיות. הם נתינים שמרדו, שמשתמשים במערכת האנושית עבור עצמם.

בעיות בשתי הרמות התחתונות – יטילו צל על ממלכת  הנשר, רמת המחשבה. כשיש בעיות ברמות הדרקון והמוסטנג החשיבה הופכת לסטרילית, ליניארית, וחסרת מימד של עומק פנימי. רוב הדמונים שוכנים בממלכות הדרקון והמוסטנג, רוב הנזק מתגלה ברמת הנשר.

“היוונים מספרים כי בשעה שיצר פרומתיאוס את בני- האדם, תלה עליהם שני תרמילים – תרמיל אחד מלא פשעים וחטאים של זולתם, ותרמיל שני – מלא חטאים ופשעים של עצמם. את התרמיל של חטאי זולתם תלה לפניהם ואת התרמיל של חטאי עצמם תלה מאחוריהם. לכן רואה האדם את חטאי האחרים מיד, אך את חטאיו של עצמו איננו רואה כלל.”

                                                                                  מתוך משלי אזופוס

 

על הדחקות ודמונים

.לפי הגישה היונגיאנית, לכל אדם יש ‘צל’, מעין דמון, שהוא צד אפל שלא קשור דווקא לחולשות או לתאוות הקטנות של האדם, אלא הוא מעין ישות מקובצת של כל מה שנולד בפנים אבל לא יצא החוצה.  וגם כל שהודחק ועדיין יש לו חיים. הדמונים הם  כל התכנים והמשאלות שהמודע אינו סובל ועל כן הודחקו חזרה פנימה . כל שהסביבה לא סובלת – מוחזר חזרה פנימה. כל שנתנו לו חיים בלי מימוש – חי בנו כצל פנימי. רוח רפאים המבעתת אותנו מבפנים. יונג אומר שאכן יש לו איכות דמונית.

• ועתה ביתר פירוט:  דמונים חיים בממלכות הרגש, הדם והחשיבה. אלה איים של חום וכיווץ שעוצרים זרימה, ותופחים באופן עצום בתגובה ללחץ (בדם), פגיעה ועלבון – (ברגש), או בעיה מנטאלית שקשה לפתור (בחשיבה), כשזה יוצא משליטה זה מתפרץ החוצה כמו השד של אלדין שיצא מן הבקבוק.

בדם זה מופיע כלחץ, או מתח, או אגרסיה. ברגש כמעורבות ריגשית (מעורבות רגשית או מעורבות אישית זה לקחת משהו באופן אישי ולא להיות מסוגל לצאת מן הלופ’ שזה יצר בתוכנו, לופ’ ששואב את כל היותנו ותודעתנו אל תוכו) או דיכאון, ובחשיבה כלופ חשיבתי או חשיבה אסוציאטיבית, סמי-כפייתית. זה שד בתוך המערכת. הוא שולט עליך מבפנים. אלה הם שרשורים. זה סוג של תולעת שנכנסת פנימה וניזונה מהתזונות הרשמים של האדם (לפי גורדייף לאדם 4 רמות מזון: מוצק, נוזל, אויר ורשמים. http://www.geocities.com/Athens/Agora/3199/FoodDiagram.html

בלי מזון מוצק אפשר לשרוד כחודשים, בלי נוזלי שלושה ימים, בלי אויר שתי דקות, ובלי רשמים אפילו לא שניה אחת…) http://www.geocities.com/Tokyo/1236/impressions1.html

 . היא בעצם מנהלת אותך מבפנים. שליטה אף פעם לא באה מלמעלה, שליטה תמיד באה מלמטה. אם האזורים האלה טעונים, ומתלהטים בקלות, הם שולטים על החלקים הגבוהים. האדם משוכנע שהוא חושב, שהוא מחליט, אך זה הדמון המושך בחוטים מבפנים. למשל, אדם יכול למצוא עצמו לא מסכים לטיעון מסוים שהועלה בשיחה או דיון. והוא מביא את הנימוקים הכי הגיוניים לתמוך בחוסר הסכמתו, לא עולה על דעתו שחוסר ההסכמה שלו היא בעצם התנגדות של דמון שלא קיבל את מה שרצה. למשל להשיג משהו מפתה מאוד בזמן קצר, ומישהו אומר שזה יקח הרבה זמן. והדמון מתנגד, כי הוא כבר פינטז על הריגוש שיקבל כשזה יגיע והוא לא מוכן לקבל זאת. ואז אנו מוצאים אנשים משכילים ואינטליגנטיים, נכנסים לויכוחים שלא לעניין ומביאים נימוקים משכנעים מאוד, רק בגלל שדמון בתוכן לא שבע רצון מן ההתנהלות.

 הדמונים הנמוכים שולטים על אלה שמעליהם: הדמונים של היצר שולטים ומגבילים את פעולת הרגש. והדמונים של הרגש, מגבילים ושולטים על פעולת החשיבה. והדמונים של החשיבה, לא מאפשרים את התודעה.

נזק נוסף שהם גורמים, זה מחסומים. הם יוצרים מחסומים בזרימה של האנרגיה. במקום שהאנרגיה תזרום באופן חפשי, היא כלואה. היא לא יכולה לעבור את הדמונים האלה. זה סוג של ישויות שהן יותר דחוסות. הן יותר גשמיות. הן לא מאפשרות זרימה.

חסימות

שלושת הרמות בהן דובר קודם: רמת הדם, הרגש והחשיבה, הן יותר כמו צינורות או ערוצי מעבר (כשהצינור התחתון של הדם מוביל לצינור שמעליו של הרגש וזה לצינור החשיבה) בהן עוברים תחושות, מאוויים, רצונות, ובעיקר אנרגיות. הזרימה היא מן הרמה התחתונה באזור האגן –כלפי הראש. אך, כאמור, במקרים רבים חסומים שני הערוצים התחתיים: רמת הביניים – רגש  והרמה הבסיסית – יצר, המעבר לא נקי ושוטף, יש מחסומים, ישנן חסימות.

אז מהן החסימות הללו? מהי בכלל חסימה? ובכן, אחת הבעיות השכיחות בכל ערוץ, בין אם הוא מסדרון בבית, עורק המוביל דם, כביש, ערוץ הבנה בין בני אדם וכו’ – היא הבעיה של חסימות העלולות להיווצר בערוץ.

מה עלול לחסום ערוץ?  במקרה של עורקים, החסימה  היא בדרך כלל כולסטרול, וכשכמות הכולסטרול רבה מדי היא מצטברת סביב הדפנות ואינה מנוקזת החוצה. ואז זה נקרא בשפה הרפואית: טרשת עורקים:

כך בעורקים, ומה יכול לחסום מעבר חפשי של תחושות, מאווים ורגשות? התשובה היא: רגשות ודחפים- שבמקום להחצינם – הופנמו, נבלעו בחזרה פנימה. כל דבר שקיבל חיים בתוכנו ובמקום להתנקז החוצה, נשאר במערכת – יוצר מחסום.  ואז במקום זרימה חופשית של מאווים, רצונות, משאלות, רגשות, חשקים וכו’, יופעל יותר ויותר כוח ומאמץ כדי להוציא אותם לפועל, כי עתה הם צריכים לזרום למרות כוח החסימה של ההדחקות. והמאמץ הזה מתבטא במערכת כלחץ. האדם דוחף את עצמו במקום לתת לעצמו להיות. ואז כשהמערכת הופכת לפקוקה מדי, לא מגיעה כמעט הזנה של חיוניות לאזור הראש, ובמקום חשיבה אינטואיטיבית, בעלת זיקה למהות, אנו מקבלים חשיבה אינטלקטואלית, יבשה, חסרת לחלוחית. כי מעט מאוד עם בכלל חיוניות ולשד מגיעים מלמטה למעלה. בגלל החסימות.

אך כאשר האדם משוחרר מחסימות – החשיבה מקבלת הפריה של חיוניות והופכת לעמוקה זורמת ואינטואיטיבית. כך כלפי מעלה, וכלפי חוץ האדם נפתח לחיים, ולהיפתח לחיים, זה לעבור ממצב של מעגל למצב של פרסה, או מגנט. ולהסגר לחיים זה לעבור ממצב של מגנט למצב של מעגל. הסגירה של המגנט למעגל קרויה מתח, האדם ננעל בתוך עצמו.

אז הדחקה גורמת ללחץ ולחץ גורם למתח. אך מהי הדחקה? הדחקה היא חלק ממנגנוני ההגנה והיא מוגדרת כ: סילוק של דחפים או מחשבות מן המודע אל הלא-מודע בשל איומם על האני. עוד פרטים:

http://tinyurl.com/5wc78z

כללית – אנשים שמדחיקים – כדרך חיים-  בדרך כלל לא מודעים לאשר קורה להם, הם לא כל כך  מרגישים מה קורה מבפנים. הם מנותקים מחייהם הפנימיים. וכדי להרגיש משהו הם זקוקים לרמות חזקות במיוחד של ריגוש וגירוי, וזאת בגלל שהמערכת הפקוקה לא מאפשרת להם לחוש מה קורה בפנים.

ההדחקות הללו הופכות לחסימות של אנרגיה, שכבר לא יכולה לזרום מלמטה למעלה. וכל חסימה כזו היא גם סוג של ישות, יש לה חיים, כי היא הייתה משהו חי, רגש, דעה, רצון, ובמקום להחצינה, היא נבלעה שוב בפנים, וכך היא חיה בנו כבכלא. חוסמת אך גם עושה צרות.

ומדוע אנו מדחיקים, ובכן סיבה אחת כבר פגשנו, להפחית דיסוננס רגשי או יצרי, כלומר מודעות לרגש או יצר שאנו אמורים לחוש לא נוח בגללם –  עלולה לגרום לנו לרצות להדחיקם בחזרה לתת מודע.

סיבה שנייה, היא נורמות חברתיות, דעת קהל, מה יגידו; אם החצנה של רגש או יצר תתקבל בביקורת, או תגרום לפיחות בדימוי החברתי שלנו, מן הסתם נעדיף לבלוע אותו ולא לתת לו ביטוי.

אלה שתי הסיבות העיקריות להדחקה שיוצרת מחסום: האחת הפחתת דיסוננס, השנייה פחד מתגובה חברתית שלילית (ביקורת).

אז הסיבה הראשונה להדחקה היא פנימית, קושי להתמודד עם סוגיה רגשית . הסיבה השנייה, כאמור, היא נורמות חברתית, נורמות התנהגות בחברה מלמדות אותנו לשלוט ביצרים, דחפים ורגשות. אך שליטה ברגשות לא בהכרח מבטלת אותם ואם לא יהיה ליצרים ולמאווים המודחקים פורקן – הם יישארו לכודים.

צריך להבין כי ההדחקות  הללו הן פסיכולוגיות ואנרגטיות בתחילה, אך יש לכל זה גם אספקט פיזי, כי אם הדחקה פסיכולוגית אנרגטית, נותרת כזו זמן מסוים, זה יגיע לגוף ויופיע שם,  בבטן, בחזה ובראש-כחסימה.

חסימה חשיבתית תופיע ככאב ראש, חסימה רגשית תופיע בחזה, וחסימה יצרית – בבטן.

בבגרותנו – בגלל הלחץ הסביבתי על זה שלא ראוי לו להיות מוצג בחברה – אנו מסתובבים עם גושים של חסימות המפרידות את החלק היותר חייתי ויצרי בנו מן החלק המכובד והמורשה. ואז גופנו, יצרינו וריגשתנו הופכים למנותקים מאיתנו, ואנו רק חשים תוצאות סופיות: זעם לא מוסבר, דיכאון פתאומי וכו’

והפעמים היחידות שמבוגר חש את אותה תחושה של חיות בלתי אמצעית – זה כשקורה משהו חזק במיוחד כמו צפייה בסרט מתח, או חוויה מינית, ובעת מאבקי כוח.

יש חסימות של דחפים בסיסיים: של רצון לכעוס, לצרוח, לאכול לתקוף וכו’, כל אלה נבלעים באזור הבטן. ויש חסימות ריגשיות באזור החזה. החברה מלמדת אותנו לא להחצין רגשות ודחפים שליליים, ומילדות אנו רגילים לבלוע: זעם, עוינות , פחד, טינה, קנאה וכ’ו.

 כל אלה הם יצרים ותחושות שלא נמצא להן שימוש בזמן אמיתי, למשל בשעת ויכוח,  לא אפשרנו ביטוי לכל עוצמת הזעם, התסכול או הטינה או העוינות. אך אלה משקיבלו גירוי הם נותרו במערכת וחסמו אותה. הזרימה והדינמיקה  של חיי היצר והרגש שלנו היא מהותית גם לחיינו הפסיכוסומטיים כמו גם לחיינו   התקשורתיים, כי ככל שיצטברו רגשות ויצרים בלתי מנוקזית כן נזדקק למסכות ולהתנהגות שקרית: צביעות חנופה וכו’ ואז אנשים נפגשים ומדברים על הכל חוץ ממה שאמיתי, כי מה שאמיתי קבור מתחת לערימות של יצרים ותחושות אותנטיות מודחקות. ניקוזם יעורר התנגדות אצל הזולת והנגיעה וההתיחסות אליהם בתוכנו תעורר בנו כאב, ואז אנשים נפגשים ומדברים על הכל חוץ ממה שאמיתי, כי מה שאמיתי קבור מתחת ערימות של רגשות ויצרים שליליים וככל שהחברה שיקרית יותר כך יהיו יותר יצרים בסיסים מודחקים. וכתב על כך ויליאם גולדינג בסיפרו “בעל זבוב”, על ילדים באי בודד, כיצד נושרת כל מסכת התרבות המזויפת ונחשפים היצרים הקמעיים בכל כיעורם.

במהלך השנים החסימות מתחזקות עד שהופכות לכרוניות ובחסימה כרונית ניתן לטפל באופן זמני, מה שיוצר הקלה זמנית והיא חוזרת כעבור זמן קצר, הפסיכואנאליזה גם היא דרך להתיחס לחסימה, דרך טיפול ברגשות באמצעות התובנה. ובעיקר ידועה הפסיכודרמה המאפשרת ניקוז של רגשות מודחקים על ידי הבעה דרמטית.

הסיבות לחסימות יכולות להיות מגוונות: ממסרים מנוגדים או כפולים שקבלנו ממורינו ומהסביבה כילדים, חוויה שלילית  – או סיבות כגון שחיקה מלחצים וממתחים מצטברים-  וכבר כתב על כך אלוין טופלר בסיפרו “הלם העתיד”, כי כיום מספר המצבים הגורמים לללחצים ומתחים מתרבים והולכים:  רעשים, טלויזיה, רדיו, מכוניות, רכבות, מטוסים, המונים, פרסומות, קליפים, מחשבים וכו’.

כך או כך -בחברה העירונית , התעשיתית, הלחוצה, התחרותית של ימינו אנו למדים מילדותנו – להדחיק, לדכא זרימה של יצרים ודחפים טבעיים והתנהג בצורה קונפומית. הדחקה ועצירה זו של ביטוי חופשי יוצרים סכר מלאכותי העוצר את ההבעה הטבעית.

חסימות באזור החזה יכולות להפריע לנו לחוש אהבה ולבטא אהבה. חסימה באזור הבטן יכולה לגרום להתקפי זעם, כעס לא ראציונלאלי או סתם אלימות.

חסימות יכולות להתקיים ברמת היצרים ודחפים, אותם שומרים בבטן. וברמת הרגשות – רגשות שליליים אות ם שומרים בחזה.

ללא התייחסות למחסומים – קשה  להסביר דברים ותופעות אנושיות רבות בעולמנו.  חלק גדול מההתנהגות האנושית, נובעת ממערכת רוויה בתוקפנות ומתח שלא נמצא לו פורקן, (בגלל המחסומים).

כשאדם תוקף אדם אחר, זה  לא כל כך בגלל שהמותקף העליב את התוקף, אלא יותר בגלל שיש בכלל בתוקף – תוקפנות. שהרי לו היה האדם נקי מעוינות שהודחקה, והיה מותקף, היה אולי אומר: “מה אתה עושה?”! אבל לא היה מצייד את תגובתו במטען תוקפני, זה היה נטול חומר נפץ.

מחסומים – הם המחיר שאנו משלמים בעבור הצורך החברתי להתנהג בצורה מתורבתת, בחברה שברמה מהותית – שדרים של התחשבות ואנושיות הם ממנה והלאה. אנו קולטים המון עוינות, מתח, תחרותיות, זעם וכו’ אבל נאלצים להתנהג ם כאילו שהכול בסדר. ואז אנו בולעים את תגובתנו הטבעית לעוינות והכוחנות המופנים אלינו. וזה שבלענו הופך למחסום. בלי רעיון המחסומים, אי אפשר להבין  כמעט שום דבר בהתנהגות האנושית.

למשל, אם ניקח מה את מה שמכונה: ‘תרבות המועדונים’, שזה אומר לצאת ולבלות למקום שבו שומעים מוסיקה שחודרת, מזעזעת, אגרסיבית. והסיבה מדוע המוסיקה הזו טעונה במטענים כה אגרסיביים, היא כדי לחזור מבעד למחסומים. שאם לא היו שם לא היה צריך כל כך הרבה אגרסיה כדי לגרום לתגובה. ואכן  מה שמייחד את מוסיקת סוף המאה הקודמת ותחילת המאה הנוכחית, היא כמות הולכת וגוברת של אלימות וזעם במוזיקה.

ולמה זה מופיע בעיקר אצל הנוער? מכיוון שבגלל שהם עדיין צעירים  -המערכת שלהם עדיין בועטת את זה החוצה. הם לא התרגלו עדיין לחיות עם זה – כמו המבוגרים.

המערכת אצל אדם מבוגר כבר מלאה בחסימות ומחסומים, ועד כדי כך – היא גדושה בהם –  שכל  שצריך לעשות, זה ‘לגרד’ קצת את המעטה התרבותי של תחום הרגשות שלו, ואז  מה שהודחק קופץ החוצה.

המחסומים הללו לא רק מונעים מבן אדם להגיב ולבטא רגשות באופן חופשי, לחוש דברים באופן רגיש ואקוטי, אלא גם מונעות ממנו לחוש עוד את נפשו -הזועקת אליו מבפנים (ראה שירו של קט סטיבנס: “ליזה העצובה”, מתוך תקליטו: :TEA FOR THE TEALERMAN”). http://www.lyricsfreak.com/c/cat+stevens/sad+lisa_20028189.html

http://www.youtube.com/watch?v=RE6rBTcSHbo

ואותו המחסום גם הוא שמונע מכל כוחות הנפש לצאת החוצה מן האדם.

סך הכול אין לנו אויבים מבחוץ, האויבים היחידים זה מה שאצור ועצור בנו ועוצר אותנו מבפנים.

הבעיה הכי גדולה שלנו היא, מה שלא אפשרנו לו להיות ועכשיו הוא קבור בפנים ומפריע לנו לחיות.

האדם מאז ומתמיד ניסה לאתר את הבעיה , את המחלה, בחוץ: במיקרובים, באחר השונה, בכלכלה, בזרם פוליטי שוגה, בהשתייכות לדת זו או אחרת, אך בעיה או מחלה או רעל לא קיימים בחוץ, הם קיימים בתוך הדם, בתוך המחשבה, הרגשות.

אחת הסיבות הפנימיות לצרכנות האדירה שכולנו מכורים לה, היא שהג’אנק עתיר הגירויים שאנו צורכים מאפיל על הצריבה החומצתית שעולה למעלה מן החסימות שבפנים. למשל בקולנוע, למעשה רוב תרבות הסרטים, מבוססת על ייצור של סמים יוצרי אשליות, אם זה אלימות, פורנוגרפיה,  – אנשים יושבים מול הטלוויזיה, ופשוט מקבלים אל תוכם את הסם שמונע מהם להרגיש את המחסום שבפנים. כשהסרט נגמר, הם מרגישים יותר טוב, כי הם כבר לא מרגישים את הרעל שלהם. זה שם המשחק.

אך צריך להפריד בין יצירות קולנוע גבוהות לנמוכות. כשהמדובר ביצירות נעלות, זה כבר יותר מגיע לכאב, פחות להדחקה החוסמת.

ולא רק צרכנות היא הפתרון שמצאנו כדי לא לחוש את החסימות הצורבות שבפנים. אנו גם מחפשים מתמידים של ידע שאמור להעניק תשובות, פתרונות, טכניקות, והכול כדי להאפיל על הסבל והתסכול שממתין בפנים. כשהמערכת נקייה מחסימות אז מאוהבים בשאלות, לא בתשובות. כפי שכשהמערכת נקייה מחסימות, מאוהבים בשתיקות ולא בדיבורים.

• קל יחסית להבין את מושג החסימות, אך מה הקשר בינם לבין דמונים? ובכן הדמון הוא משהו חי שלא קיבל ביטוי ונותר חי בכלא הפנימיות של האדם, הפך לרוח רפאים פנימית. דמון הוא מה שקיבל חיים, אבל לא את המרחב החיצוני כדי לחיות אותם. ואז רוחו מבעתת את האדם מבפנים. כלומר בצד זרימת האנרגיה ההדחקה בולמת זרימת ארנגיה ורגשות. ובצד ההבעה החופשית ההדחקה מנסה להשתלט על האדם מבפנים, היא רוצה לחיות, ומחפשת הזדמנות להתפרץ החוצה. וכשיש להדחקה חיים משלה והם מפריעים לחייו המודעים של האדם, היא נקראת: דמון. הבעיה עם הדמון שבתחילה הוא אמנם צמח בתוך החלקים הנמוכים של מערכת, אך כשהוא גדל ומתעצם בה בתוכה הוא מסוגל לאיים על המערכת עצמה או על מערכות אחרות אותן הוא תוקף מתוך המערכת בתוכה הוא חבוי. משהו שחי בנו אך הוא ספיח, לא אנו, אלא פרזיט שחי בתוכנו, . והוא מייצג את החלקים באישיותנו שאינם מותאמים לדרישות החברה ולכן רוב חיינו אנו מנסים להסתיר ולהדחיק אותם. הצד הנחות והלא רצוי באישיותנו, אותו אנו מדחיקים משום שאין אנו מוכנים להודות בקיומו (ה”חצי האפל” באישיותנו).

לפעמים, כשמתבצע משהו נורא, כמו התאבדות, רצח, או אלימות קשה  – בא הלם, אי אמון. איך זה קרה? מהיכן זה בא? לא ראינו, לא פיללנו, הכול היה כל כך נורמאלי, עד עכשיו. 

לפעמים, לאחר התפרצות קשה אחת, שבה יחסים מלאי אהבה נותקו לפתע בהתפרצות אחת של זעם – שוב באה השאלה: מה, איך? מפעם אחת? ופתאום אי אפשר לאחות עוד את הקרעים. מה שעשתה התפרצות איומה אחת – לא יתקנו אלף מילים, אלף הבעות סליחה, אלף ליטופים. הנזק גדול מידי. כי ברגע שהדמון משתחרר מן הבקבוק של התת תודעה, מתיבת הפנדורה של הנפש – כבר אי אפשר לכפר עוד על תוצאות ההשתוללות שלו, כי כשהדמון יוצא – האפוקליפסה מתרחשת ואי אפשר להחזירו שוב פנימה. ואי אפשר לצפות מה יושאר בשטח לאחר סופת ההוריקן של הדמון.

מבחוץ אי אפשר  לנחש מה זוחל בפנים. ‘אל תעירו ואל תעוררו את הדמון’ כי כשהוא ער ומצליח לקבל בימה – זו סערת יום הדין שמתרחשת. ומה יכול להיות הניצוץ? מה המפתח שפתח את תיבת פנדורה של הדמונים? כלום, ממש כלום, זה יכולה להיות מילה, מבט, ופתאום פרדי קרוגר, פרנקשטיין, מיסטר הייד, צ’רלס מנסון, יגאל עמיר, עמי פופר, דניאל עוקב, מתאבדי החמס הג’יהד והתנזים. ואין חודש כמעט שאב או אם לא שורפים או מטביעים   את  ילדיהם או רוצחים את בנות זוגם. או בתקופת אינתיפאדת אל אקצה, מיום שהדמונים של השנאה וההתנגדות לכיבוש יצאו החוצה, השנאה רק הולכת וגדלה ושאיפת ההשמדה של המחבלים רק הולכת וגדלה. ודוגמת הדוגמאות  –הנאצים. אצלם ההדחקה של הדמונים הייתה חזקה במיוחד, מה שהעצים את כוחם של הדמונים המודחקים. ואז ברגע שהגיע המטורף ששחרר את הנצרה, הכול התפרץ. ואז כדי לעצור זאת היה צריך למעשה את כל העולם שיצא נגד. וגם אז בקושי רב, ואחרי שש שנים.

כל הזמן דמונים רוחשים תחת המסכה השלוה, המאופקת, הדקה הכול כך דקה, כל כך פריכה, כל כך שבירה – שרק שריטה  -והגיהינום שבפנים מתפרץ -החוצה להשמיד ולאבד. מה עושים אנשים עם דמונים? ובכן ישנם מיתוסים ביצירות ספרות שיוצרים דמויות מיתולוגיות כמו:  ערפדים, אנשי זאב וכו’, כדי שהקוראים ישליכו עליהם את הרגשות הקשים, את הפנטסיות הפרועות, את הפחדים הגדולים אות היצרים הפרועים על אותם יצורים מיתולוגיים, זה מסביר את פשר הפופולאריות הגדולה של סרטי קינג קונג וגודזילה, כי ההשלכה עליהם כמו פוטרת אותנו מכל הדברים המפלצתיים – בתוכנו, אנו מפתים עצמנו להאמין כי כך אנו נפתרים מהן, כמו השעיר לעזאזל, או תרנגול כפרות, שדרך המוות שלו אנו נפטרים מן הדמונים שלנו.

ניתן גם להשליך את הדמונים על בני אדם אחרים, כאן אנו מוצאים את הגזענות, את הנאציזם, האנטישמיות, את שנאת הזר למיניה, את ההשלכה על בני אדם בעל גוון עור שונה, על  בעלי אמונה דתית אחרת.  ואז הרדיפה של אותם מעוטים מפחיתה את תחושה ה’אני לא בסדר’ של האדם מכיון שאת ה’לא בסדר’ שלנו אנו משליכים על השונה, הזר, הלא  מובן. ולא רק על תושבים בעלי דת או צבע עור שונה, השלכה דומה של הדמונים אנו עושים גם על חולי הנפש והעבריינים – שני מגזרים אלה מעניקים על ידי עצם סטייתם לאזרח הקטן את התחושה שהם  אלה נושאים במלוא הנטל של הדמוניות, וכשמזהים דמוניות במישהו מחוצה לנו, זה נותן לאדם הקטן תחושה ששם מורכזת כל הדמוניות. אצל העבריינים והמשוגעים.

ההשלכה הזאת החוצה דווקא מסתדרת היטב עם ‘רצונם’ של הדמונים לשרוד. כי כך עטופים בעטיפה של מהוגנות זעיר בורגנית, שם, בסביבה זו הם מרגישים שהם יכולים לחיות ללא הפרעה וללא חשד. (“אין מקום בו השטן אוהב לשכון יותר מאשר במנזר”, משויך לדוסטוייבסקי. )

 תחום השלכתי נוסף הוא יצירות האמנות; ציור, מחזאות, ספרות, שירה – אנו קוראים אותם, וששים למצוא שם את הדמונים שלנו, וכך חשים שוב כמה טוב שהם שם ולא בנו, אצל המשורר או המחזאי ולא אצלנו.

מעטים האנשים שיודעים שהדמונים והצלליות והמפלצות -נמצאים עמוק בתוכם, מעטים האנשים שיודעים שניתן לרתום את האנרגיה האדירה שלהם לחיים מלאי דינאמיות, עוצמה כיוון ומטרה, לתעל את האנרגיה הדמונית למטרות גבוהות, ובכך לגאול אותה מן המרתף שבו היא כלואה גורמים להם לתהליך הפוך לזה שעובר החרק של פרנץ קפקא; http://tinyurl.com/9asm5e

קבלת השרץ שבך –כחלק לגיטימי ממך, גורמת לו להמס את שריונו הקשה, ולתת לך את משאביו כדי לקבל ממנו חיות לשם צמיחה פנימית.

אבל אנו מדחיקים, מדחיקים מדחיקים, כל שלא יפה ולא מקובל, זורקים פנימה. למעשה לא רק פנימה, פנימה ולמטה, זורקים לחצר האחורית ולמרתף. המרתף הוא תת ההכרה הפסיכולוגית, ואחורה, לחצר האחורית, זה לגב. המרתף והחצר האחורית קרויים: התת מודע הנמוך.

אזורי ההדחקה הפיזיים: על ה’תת מודע’ הנמוך: הגוף, היצר, והגב…

קורץ ופרסטרה, בסיפרם: “THE BODY REVEALS” http://openlibrary.org/b/OL3170844M

 מתייחסים לשני טיפוסים של בני אדם; אנשים בעלי חזית גוף מפותחת, לעומת אנשים בעלי גב מפותח ושרירי. אנשים רבים שייכים לטיפוס הראשון, והם סובלים מגב נוקשה, מעוות וכואב, כל אלה הן בעיות הנובעות מהדחקות אמוציונאליות, כלומר: אנשים ‘דוחפים’ מן החזית אל החלק האחורי של גופם, אל הגב, כל דבר שאינם רוצים שאנשים אחרים יראו וירגישו. ובהקשר לזה חשוב לומר כי כל דבר שאדם עושה חייב לבוא לידי ביטוי פיסי, זוהי בעצם המשמעות של שיטת הביו אנרגיה, כך למשל, מרכז הכובד צריך להיות למטה, תמיד למטה, בבסיס, באזור המחובר למציאות, לקרקע- ברגליים, אך כשאנו שוגים בפנטסיות, על חשבון החיבור למציאות הקשה, מרכז הכובד עולה למעלה ועובר לאזור הרגשות (החזה). וכשהרגשות לא מסוגלים לעמוד בזה, זה מודחק לחצר האחורית, אחורה, לכיוון הגב…

כך שאצל רוב האנשים, הרגליים אינן מפותחות, הגב מתוח מדי. (בדומה לנטייה לטאטא אל מחת לשטיח, להשליך זבל מתחת למיטה, לא לחדור עם מברשת השיניים אל בין חריצי -השיניים, שם מסתתרת לה פסולת מזון מרקיבה).

 ברגע שהאדם אינו מתפקד כהלכה ואינו חי נכון, והוא מדחיק במקום להחצין, בולם במקום לזרום, החלק האחורי והתחתון שלו ההופכים למצבור של פסולת לא מנוקזת.

במלים אחרות: יש בלתי מודע רוחני ויש בלתי מודע גשמי. גוף האדם הוא הלא מודע הגשמי.

אנו חיים בפס צר של מודעות, בין שני חללים של חוסר מודעות, האחד הגוף (תת מודע גופני) השני כוחות הבריאה (תת מודע רוחני). והדרך אל התת מודע הרוחני הוא דרך התת מודע הגופני. ואם התת מודע הגופני חסום אז אין דרך לתת מודע הרוחני.

בני אדם לא נוטלים אחריות על החיים הגשמיים שלהם, על גופם, ורוצים לחיות בפנטסיות של המוח, ובהתפוצצויות רגשיות, ועל כן הם מנותקים ממה באמת קורה בהם, כי זה שבאמת קורה בהם מדווח עצמו דרך הגוף, כי הגוף לא יודע לשקר. ההתנתקות מן הגשמי פירושה – התנתקות מן הרוחני, מן החיים עצמם; אם אדם רוצה להיות בקשר עם התת-מודע, עליו להיות מודע לאספקטים הנמוכים שבו, ואולם, רוב בני האדם מתנתקים מן האספקטים ה’חייתיים’, וכך הם ‘חוסכים’ מעצמם את כאבי הקיום, המופיעים בחלקים הגשמיים בדרך כלל.

ההתנתקות מן  האינסטינקט הטבעי והקול הפנימי, נעשית כאשר לא מקשיבים לקולו של הגוף, ואז חיים בעולם חד מימדי, שבו האדם מספר לעצמו את הסיפורים שהוא רוצה לשמוע, סיפורים להם אין קשר למה שמתרחש באדם באמת.

אנאלוגיה מדויקת לכך אנו יכולים לראות בכך שהאדם כבר לא נוגע בכפות רגליו בקרקע החשופה, יושב על כיסא, ישן על מיטה, נוהג במכונית, גר בבית שנמצא מעל לקרקע, בין רגליו לקרקע -מצויים נעלים וגרביים, והאדמה מכוסה יותר ויותר באספלט. אנו מנתקים את הקשר עם מה שמתחתנו, עם התת מודע הנמוך, חיים בעולם אותו פיתחנו מעל המציאות הנמוכה.

ובחיינו, החשובים באמת הם החלקים הנמוכים, הבעיה של בני האדם איננה שהם הפסיקו לקלוט קרינה מן השמש ומן הכוכבים, אלא שהם התנתקו מכור הארץ והפכו אותו למצבור של פסולת וזוהמה. בסוףו של זבר, הכל הוא המשכיות אחת, והמצב שמתואר פה הוא של מחסום בזרימה, כאשר אדם אינו חי נכון, הוא מנתק עצמו המאספקטים הלא נעימים, מהצל -הורג את הקול הפנימי, אינו מקשיב לגופו, גם כאשר זה משדר אותות אזעקה.

יתר על כן: הנפש יכולה להיות בקשר עם התודעה אדם ורק דרך הגוף. ברגע שאדם מנתק את הקשא שלו עם הגוף בגלל עודף של תחושות לא נעימות, הנפש אינה יכולה ליצור קשא עימו, כלומר: האדם אז מנותק מחייו, מעצם חייו ממש, נעדר אוריינטציה, אינוף יודע מה מתרחש איתו ובתוכו, מרח, בעולם לא-ריאלי – שהוא עצמו בנה, עולם המנותק המן הדברים האמיתיים המתרחשים בו.

כאשר הגוף נתון תחת השפעתה  של המערכת הפאראסימפאטטית (גלי אלפא במוח) הוא רגוע, במצב שכזה, הנפש קורנת באופן עדין דרך הגוף, ומטעינה את הדם. האדם יכול אז לחוש את הזרימה העדינה של הנפש דרך גופו, ההופך להיות מוליך, האדם יכול אז לחוש דברים החולפים דרכו – באמצעות מחשבותיו, והוא גם יכול לחוש מה מתרחש בנפשו, עליו לחוש ולהבחין מהו הדבר שנפשו רוצה בו, בכל רגע נתוןף האם היא רוצה להישאר בבית, האם לקרוא שירה, לשוטט בשפת הים… תחושות שאינן באות כמובן לביטוי ‘מילולי’ מובהק, אלא מפיעים כשדרים, כאותות.

הנפש, דומה לאי המוקף מים, ותנודותיה הם כמו גלים במים, שהם הגוף. ואולם, הגוף של רוב בני האדם מלא באגרסיה, בחום, בחוסר שקט, ואז – לא זו בלבד שהנפש איננ יכולה לשדר בתנאים כאלה ולמסור אותות אל התודעה שלאדם, אלא היא כל-כולה מסתגרת, החבאת עמוק ככל האפשר – כדי לא להיפגע.

כך שהגוף צריך להיות מוליך, אשר דרכו האדם נמצא בקשר עם נפשו,

כאשר הגוף מתפקד כמוליך, האדם יהיה ער לכל הפרעה, כדי להשקיט

אותה, כדי לשוב ולשמוע ולחוש את נישמתו.

האבידה הגדולה ביותר בעולם הינה – כאשר אדם מאבד את הקשר עם נישמתו, כאשר אינו יכול עוד לשמוע אותה, לקלוא את שדריה. ואמנם, רוב האנשים אינם יודעים כלל שהיא קיימת. תת-התודעה צריכה להיות ריקה, כשם הגוף צריך להיות ריק – על מנת שיוכל לתפקד כמוליך. ואולם, תת-התודעה – כמו הגוף- מלאה בדברים שאיננו מסוגלים להתעמת איתם: כשם שדפנות כלי הדם מזוהמות בכולסטרול, כשם שדפנות הקיבה מלאות בשיירי מזון לא -מעוכל, כשם שהמוח שלנו עמוס אינפומציה לא רלוונטית, כל אלה חוסמים את הזרימה ואינם מאפשרים לנו להרגיש את הנפש דרך התת מודע נמוך – דרך הגוף.

לפי התפישה הרומנטית – אדם צריך להיות מקושר לעולם שלמעלה, לקיים בתודעתו דיאלוג עם הכוכבים, לחוש במלאכים ובישיות גבוהות, לפי התפישה האקזיסטנציאלית -האדם צריך להיות מכוונן אל הנמוך, אל גופו, אל רגשותיו. עליו להיות ראעה – הצאן של הממלכה שלו, זו מלאכתו. ואם אמנם הוא מקושר לנמוך, אזי הדברים הגבוהים (שמעליו) ייכנסו אל רוחו ונשמתו – ימלאו אותם, יקרנו דרך גופו, ודרך הגוף, (דרך הנמוך) האדם יתקשר אל הגבוה.

הזרימה איננה מלמעלה כלפי מטה, אלא מלמטה כלפי מעלה.

ההתקשרות וגבלת שדרים העשית תמיד דרך הנמוך אל הגבוה ולא להיפך.

מקובל לחשוב כי הנמוד (הגוף, היצר וכו’) זה רע, וכי הגבוה (הרוחני, האלוהי)הוא טוב, וכי יש להתעלם מהרע, ולהרכז רק בטוב.

התפישה המובאת כאןרואה את הדברים הפוך: הנמוך הוא דטובד, הוא ‘מצוין’, אלא שהאדם המודרני מתעלם מהרובד הנמוך-הריאלי של הקיום. ישנו סולם, אך האדם בונה תחתיו מעין מגדל בבל; הוא חי ברמה גבוהה מידי שעדיין לא זכה בה, ולכן נמצא מנותק מחייו, על האדם לאצץ את גופו, לאמץ את הכבשה התועה -את ‘האני המסכק’, ולהכיר בם. האדם צריך להיות מכוון אל הנמוך וקוב אליו, ורק אז הגבוה יבוא אליו. רק כאשר האדם מקבל את העובדה שהקיום אינו גבוה, שהקיום איננו בבחינת חגיגיה בלתי פוסקת, אלא עבודה ודאגה לחייו הקטנים והאומללים, רק בשעה שאדם מכיר בעובדה שעליו לאמץ את החלק הנידח והמוקצה בחייו, להיות עימם, להיות עם האומללות הקשורה בהם, ליטול את הנטל – רק אז יפקדו אותו הגבוה והרוחני ויאמצו אותו.

ואולם, בני אדם מסרבים ליטול על עצמם את האחריות האקזיסטנציאלית, מסרבים להכיר בכך שהם שקועים עמוק במדמנה, מסרבים להכיר בכך שהחיים הם מדמנה, דהיינו: אבסורד חסר משמעות.

בני אדם רוצים ומעדיפים לחיות בפנטסיה, באשליה שהחים הם משהו אחר, אך בעשותם כך, הם מתנתקים מן המציאות העגומה והאומללה של החיים -כפי שהם- מתנתקים ממה שהחיים הינם.

השאלה היא תמיד -מי אני? ואני הנני אותו דבר אומלל, גופני, קטן וחסר חשיבות. וזו משמעותה של ענווה, לדעת שבאת מטיפה סרוחה, שזהו קיומך, ולהיות מודע לעובדה שזה אתה, שאלה חייך. השאלה היא תמיד – איפוא אתה ממקם את התודעה ואת השייכות שלך? אדם גבוה במאת שייך לגופו, מזדהה עם גופו, אוהב אותו, ודאס לו, יודע אותו, ובאופן מכוון – ממקם את עצמו נמוך ככל האפשר. וכאשר הוא עושה זאת, הגבוה יכול לפגוש אותו. ואולם, אם אדם ממקם עצמו גבוה -הוא אינו יכול לפגוש דבר גבוה ממנו, מוא חוסם אותו, בהיותו מנותק מהנמוך- מאותו דבר שאמור לתהלך דרכו את הגבוה.

אנשים מכוונים עצמם אל הגבוה, אך אינם נותנים דעתם על הנמוך -על הצל, על היותו עמוס בהדחקות, מפעם לפעם ההדחקה מציפה ועולה למעלה, אל העמדה המושלמת, אל המסכה הטהורה, אל הפוזה הראיה לשבחים, אך בכך אנשים רואים תאונה, שלאחריה הם שבים וחודרים אל המסכה, אל הפוזה ש-: “הצדק כול כולו עימנו”. מתנהגים כאלהים, בשעה שבתוכם פנימה יושב הצל, אפל ומוזנח, גדל מיום ליום באין מפריע.

הדיכוטומיה הזו, הסכיזופרניה הזו בקיום האנושי, אחראית להרבה בעיות. אנשים משחקים במחוזות הפנטסיה, בה בשעה שהמציאות מוכיחב בעליל שמשהו אחר לחלוטין שולט בהם. אנשים הולכים לבית הכנסת או לאקדמיה, מדברים על שפינוזה, מדברים על אלוהים, בשעה שלאמיתו של דבר הם רוצים בעצם, לחמוד, לאנוס. זוהי המציאות האמיתית שלהם, אך הם ניתקו עצמם ממנה, ובמתכוון, השום שאילו היו התקשרים לעצמם, למציאות חייהם הממשית, הם היא נכנסים לשוק, הם לא היו מסוגלים להתעמת, לעמוד מול המציאות הזו פנים אל פנים. הדימוי העצמי שלהם היה מתמוט לחלוטין, ולגן בוחרים רוב בני האםד לחיות תחת מסכה.

אחד מן הדברים הגדולים ביותר שקרו לדת היהודית בגולה, היא  פריצת החסידות. החסידות הכירה בצל, בתשוקות בדחפים, בשירה, בשתיה, בריקוד, בדרכו הגמלונית של הגוף כדרך חשובה אל גאולה פרטית, כאנטיתיזה לגישה בדת הממוסדת, הדוגלת בבידוד, בהתרחקות מן החולין, ומן הגשמי. החסידים הגדולים: הבע”שט, ר’ דב בר, המגיד ממזריטש, ר’ מנדל מקוצק, ר’ נחמן מבלסב -היפרו את הדת הסטרילית, הטהורה, הפורמלית והמכובדת, כפי שכותב מיכב אנקורי, בסיפרו: הלב והמעיין (*הוצאת רמות, 1991, עמ’ 91): “לא רק שמדרגות נמוכות אינן פסולות בעיני החסידות, אלא אדרבא – הן הדרך להגיע למדרגה גובהה יותר, בבחינת ירידה לצורך עלייה”. מיכה אנקורי גם מביא ציטוט מליקוטי מוהר”ן: “עיקר מעלת האדם שיש לו הכוח לקשר ולחבר על יד עבודתו הקדושה כל העולמות יחד, דמיינו לחבר עלמא תתאה בעלמה עילאה (עולם תחתון בעולם עליון) ולעשות נחת רוח להשם יתברך… ולהמשיך שכנתו של השם יתברך בתחתונים, שהיא עיקר התכלית, שבשביל זה נברא הכל”. וישנו סיפור אודות הר’ מנחם מנדל מקוצק, המראה כיצד הפשירו רבני החסידות את מעטה הקרח מעל ההדחקה, כדי לאפשר לה לצוף ולהתחבר בחיי היום יום:

 “אל הרבי בא חסיד והתאונן:

– רבי, עולות בי מחשבות נוראות.

-דהיינו?

-אני פוחד להעלות על דל שפתותי. רע לי ומר לי שאני מסוגל לחשוב מחשבות כאלו שעליהן אפילו גהינום לא מכפר.

-ובכן, אמור.

-אוי לי. לעיתים אני מהרהר שחס ושלום לית דין ולית דיין.

-אז מה אכפת לך?

-מה פירוש “מה אכפת לי”?, מצעק החסיד. אם לית דין ולית דיין איזה תכלית יש לכל העולם?

-אז מה אכפת לך שלעולם אין תכלית?

-רבי, אם לעולם אין תכלית אז אין טעם לתורה ואם אין טעם לתורה אז אין טעם לחיים, וזה, רבי, אכפת לי מאד.

אמר ר’ מנדל לחסיד:

-אם אכפת לך כל כך, הרי שיהודי הגון אתה, ויהודי הגון מותר שיהיו לו מחשבות כאלו”.

 (,אור גנוז” עמ’ 436)

ולא רק להכיר בצל, ולהפסיק לברוח ממנו, אלא גם ובעיקר לאהוב אותו. לדעת שאני זה הצל, וככל שנגעתי בחלק אפל יותר, נגעתי במשהו שהוא יותר -אני. אני הוא כפות רגלי, ציפורני, עלי לאהוב אותם בתשוקה, כי הם אני.

 ושתי הגישות הללו: הבריחה מן האפילה המפחידה של הלא מודע, התעלמות ממנו ודיכויו. והגישה הדוגלת בהכרה בו. הם גם שני סוגי מנהיגות:

-המנהיגות של השליט, המתכחש לפרולטריון, מנצל אותו, מדכא אותו, מתעמר בו, גדל על חשבונו.

-והמנהיגות של הרועה, ההולך לחפש את הכבשה התועה הקטנה  והסרוחה ביותר.

איזו מהם היא מנהיגות ברמה גבוהה? זו של הרועה. כי ככל שאתה ברמה גובהה יותר כן אתה אוהב יותר את זה שמתחתך. בעוד שהמנהיגות של השליט, אינה מנהיגות, היא עריצות. שכן מנהיגות אמיתית (בין אם מנהיגות חברתית או עצמית) פירושה – לחוש את הכאב של מה נמוך וחלש ממך.

לחיות בתת מודע (המודע שנמצא מתחת) פירושו – לחיות בגוף שלך, לחוש אותו, להקשיב לו, לאהוב אותו, לדעת אותו, להשגיח עליו.

שליטה באה מלמטה. ואם אנו לא מתיחסים לאפל ושלילי וללא מוצלח בנו – כי אז הם ישלטו על אפשרותה ויכולתה של הנפש להתקשר עימנו, עלינו לקבל ולאהוב את כל אלה, לקבל, להכיר ולאהוב את הדחוי והלא מקובל בנו. לא לנדות, לדכא ולהתכחש לו.

ובמוחנו כל הדברים הללו מתקשרים איכשהו לגוף, לתאוותיו, צרכיו, יצריו.

בו, בגוף הזה, ישנו ‘אני’ אומלל, ישנם חלקים שמעולם לא זכו להיות נאהבים, ואלה הם אותם החלקים שעלינו לאהוב, לדאוג להם להכיר בהם, לאמץ אותם – לא להתכחש להם. לדעת כל הזמן ש’האני’ האמיתי שלנו זה לא המקצוע או ההשכלה שלנו, אלא אותו ילד קטן

ואבוד החי בפנים, המחכה לחיוך, לאישור.

לחיות בילד האבוד, אין פירושו רק לדעת זהו אני, אלא לתת לו לגיטימציה מלאה, להתיחס אליו כאל ה’אני האמיתי’. אדם אותנטי ואמיתי חי באתם הדברים הקטנים והאמללים, ובהם הוא מוצא את הזהות שלו, כך למשל, כאשר קוראים את הכתבים של קירקגור, ברור בעליל שהאיש היה מחובר ל’אני המסכן’ שלו, ודרכו היה מסוגל להתחבר לאותנטי ולאמיתי שבקיום. לעומת זאת, פולטיקאים רבים (ולא רק פוליטיקאים) הם אנשים נפוחים המדברים במליצות, קלישאות וסיסמאות – משום ש’האני המסכן’ שבתוכם לא קיבל מהם הכרה. ויש להכיר בו ובמכלול המרכיב אותו, בגוף, ביצר, ברגשות הלא מקובלים. לאנשים שלא נותנים לגיטימציה לא לזה ולא לזה – יש מעט מאוד מושג -אם בכלל- מה קורה להם (ברגע נתון)  -גופנית, תחושתית וריגשית. ואם הם נשאלים על כך, כל מה שהם מסוגלים לתת כתשובה, זו בדרך כלל, ערימה של תפישות מנטליות שבינן לבין מה שמתרחש בתוכם באמת – אין ולא כלום. כך אנשים חיים וכך הם ‘מתקשרים’ בינהם.

אפשר לראות את ההתכחשות לגוף הפיסי באופן שאנשים גוררים את גופם, באופןשהם מושיבים אותו בכסא, באופן שבו הם עוטפים אותו בבגדים. הכל אומר: “הגוף זה לא אני, זהו סרח עודף, כל עדו הוא לא עושה בעיות, זה ‘בסדר’. רואים את זה בידים המוטלות, ברגליים המשוכלות, לעומת זאת אפשר לראות -בסרטים תעודיים- ילידים בשבטים פרימיטביים, כיצד הם נושאים את גופם בכל כך הרבה חסד וכבוד עצמי, וברור בעליל שהם חיים בתוך גופם, שהאנרגיה שלהם ממלאת את גופם.

אם נדע להקשיב לגוף, הוא יחדל מלהיות בית כלא לנפש, שהרי הוא הינו כלי הביטוי שלה, דרכו היא מדברת אלינו, רק התכחשות לגוף הופכת אותו לבית כלא, ואת הנפש לאסירה.

כל דבר הממוקם מתתת לצואר הוא התת-מודע: הגוף, הרגשות, הדם. אינטלקטואליזם הוא הוכחה לכך שאיבדנו את הקשר עם האני האמיתי שלנו. ואילו חיים אותנטיים ומלאים משמעותם- אינטימיות עם התת מודע.

עד כאן על התת מודע האישי ששדה ההדחקה שלו והדרך להתחבר עימו זה דרך הגוף.

 אנחנו עצמנו חיים על משטח דק מאוד של מודעות. מישטח הניצב בין שני שטחים שאיננו מודעים להם, האחד נמצא בפנים ומחובר לגוף,והאחר הוא העולם הרוחני (עולם האידאות של אפלטון).

אנחנו ניצבים בין השניים, אבל שומה עלינו לחיות בתת מודע הגופני, כדי לאפשר לחיים לזרום דרכו, אל התודעה שלנו. לנו אין את היכולת לקבל ולקלוט את המישור ההויתי של החיים -ישירות אל המודע. אנו יכולים לקלוט את העוצמה הפנימית של החיים  רק בתיווכו של הגוף. כאמור, התת מודע הארצי, הגופני, הוא המערכת הנמצאת מתחת לצואר, ואליו העל מודע של העולם והיקום נמצאים מסביב ומעל לנו.

הראש הוא המתווך בין העל מודע (העולם) ובין התת מודע (גוף).

ואני יכול להיות מודע להשפעות מן העל מודע, רק כשהן עוברות דרך הגוף.

אין לנו אפשרות לתקשר ישירות עם העל מודע, עם ממלכת הרוח. בתודעה שלנו אין את ‘המוליכים’ לקליטת העל מודע, אלא רק בתיווככו של התת מודע.

מכאן שחסימה (מעצורים נפשים) בתת מודע חוסמת גם את האפשרות להתקשר עם ההוויה הפנימית של הדברים -כפי שהם.

אדם תלוי בחלקים הגופניים שלו, ויכולתו להתקשר לחלקים הנפשיים הרוחניים – העדינים והסמויים יותר -מותנית בהיותו מקושר לגופו ודרך גופו לרגשותיו, דחפיו, יצריו -שהם הם התת מודע.

התת מודע הם הדרקון והמוסטנג, (הדם והיצר- דרקון. הרגש והתחושה -מוסטנג) ואם אדם מתנתק מהם -בה העת מאבד  הוא קשר עם מלאכי ההוויה, הנשמה והרוח.

אנו חיים בעולם המודע והידוע והוא כחוט דק בין שתי ממלכות בלתי ידועות, בלתי מודעות. במקום להאזין לבלתי ידוע ולשדר דרך הידוע, אנו רוצים ומנסים להפוך את החלק הידוע לגדול וממופה יותר. -הופכים את הידוע לחלק מאיתנו ומחיינו, ומאכלסים אותו בצפיפות רבה, שבים וחורשים את האדמה המוכרת היטב של הידוע, לומדים אותה לפני ולפנים. אך הבעיות אינן נעוצות בתחומים הידועים זה מכבר ומימילא, אלא בעולמות הבלתי ידועים, שאותם עלינו ללמוד, ואשר אותם לא נלמד ולא נוכל להכיר כל עוד אנחנו מתעלמים מן הבלתי מודע האפל, הנמוך, הארצי. לשון אחר: רוב בני האדם ‘תקועים’ בתחום הידוע, ואינם נחלצים ממנו. ואם אדם אינו נוטל אחריות אישית על ההחמצות בחייו, לעולם הוא לא יוכל להיות הצלחה. ה

הדחקות הן כלפי התת מודע (הלא מודע הנמוך).  אי אפשר להדחיק כלפי מעלה, כלפי העל מודע (הלא מודע הגבוה). וכל עוד לא נטפל בהדחקות ובהזנחה של התת מודע, ניוותר מנותקים מן הנמוך והגבוה גם יחד.

נכון שבפסיכואנאליזה ובפסיכותרפיה -אכן שולפים הדחקות מן התת מודע, אך זה בדרך כלל רק כשמשהו מפריע, ואחרי זה בדרך כלל, חוזרים לנתק הרגיל ביננו לבינו, ואילו כאן נאמר; הקשר לתת מודע חשוב במיוחד למה שמוגדר כאנשים ‘בריאים נפשית’

אין זה ענין פשוט להתחיל להפשיר את מערכת היחסים עם הגוף. עם הרגש, עם הדם. ולעיתים נראה כאילו שזה קרה אבל הקשר הוא קשר של כפיה, של תרגילי התעמלות, וכו, פתיחות בכלל, ופתיחות כלפי הנפש והגוף לא ניתן לכפות.

“שטויות, חוסר טעם, חוסר הבנה!” צעק פיני הבואש לעבר הצבי. “אתה פשוט לא מבין כלום באשפה. יש אשפה ויש אשפה. אני מבחין בין האנשים על פי האשפה שלהם. יש אנשים שהאשפה שלהם לא ראוייה כלל להיקרא אשפה, ויש אנשים שהאשפה שלהם לא היית יכול לאחל לעצמך דבר טוב ממנה…”

                                                                                                                 רוברט לוסון “גבעת הארנבים”

ועתה להדחקות למרתף תת ההכרה:

איגרא רמה ובירא עמיקתא

הבעיה הגדולה ביותר בכל מסע, ובמיוחד במסע אל ההויה, היא לא הפסגה, כי ממילא אצים להגיע עדיה, הבעיה לעולם אינה בחדר האורחים כי ממילא תמיד הוא יהיה מרווח ונקי ומעוטר בעציצים, הבעיה לעולם תהא במרתף, או במגרה התחתונה (וישנין שיטות שמה שמאפיין אותם הוא  ניקוז  רעלים מן ‘המרתף’, כגון: רולפינג, פסיכודרמה, שיאצו, רפלקסולוגיה וכו’), שהרי אם ניקח פרופסור, ראש חוג באוניברסיטה ומנהל חברה גדולה – כמייצגים של שליטה בראש פרמידה חברתית – אין ספק שכדי שהשניים יהיו מיומנים בתפקידם, חובה עליהם לשכון בראש הפרמידה שלהם, האחד מבחינה מחשבתית, האחר מבחינה אירגונית, אך השאלה לגבי האיכות המהותית שלהם כבני אדם,  אינה בטיב הפרופסורה או הניהול, (_כשם שהשאלה לגבי חדר האורחים אינה בטיב הריהוט) אלא מה בחייהם מודחק, לא מאורגן, חלש, רעוע, לא נקי. כי אלה הדברים שימוטטו כל אימפריה: החולשות הקטנות שדוחקים לקרן זוית ומטאטאים מתחת לשטיח, אלה הם הדברים שממוטטים את מגדל חיינו.

זה הסנדויץ’ מלחם לבן המרוח בחמאה -פעם ביום. ואי הקדשת עשר דקות ביום להתעמלות ותנועה – שיביאו בסופו של דבר להתקף לב, לא רמת הביצוע של התפקיד רם המעלה. כי השליטה בסופו של דבר באה מלמטה.

העילית החברתית (כביכול) בורחת מן המרתפים שורצי העכברושים – אל הפנטהאוז המודרני, אך אם לא נרד אל מרתף חיינו, אל הצללים השוכנים לבטח בחשכה המסתירה, ונחטא אותו, יתפשט הסרטן הנפשי והגופני דרך הביבים, יפגום בשיפוט שלנו, ירעיל את חיינו וימוטט את המגדל.

ד”ר אראל שליט, פסיכולוג יונגיאני, בסיפרו: “הגיבור וצילו”,(הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995), אומר כי חלק לא קטן מן העוולות הגדולת של האנושות- ושל יחידים לעצמם- נגרם כתוצאה מהתעלמות מהצל, מדחיקים את הצל, או משליכים אותו על אחר, (גזענות ואנטישמיות) וכך נותרים עם דמות עצמי טהורה וזכה, אין מקום למשהו שקצת מקלקל, והצל? הוא אצל האויב, הזר, האחר, או מודחק לתת ההכרה , אל מחוץ לתחום הלגיטימי. “הרוע הכי נוראי בא מהצורך במושלם, שום דבר לא היה יותר פרפקט מהנאצים, בגלל זה ההרג שלהם היה כל כך ‘מושלם’, במושלם אין מקום לצל”.

וכך, החיים הופכים לפלאקטיים, בלי החלק האפל. משהו שטחי, זעיר בורגני, נוח, חסר ייחוד. ונטול מימד של עומק. כפי שאומר אראל שליט: “כל התבוננות פנימה , מתחת לפני השטח, מתבוננת בהכרח גם על הצד של הצל”.

זו לא החזית המלוקקת שקובעת, כי אם הפינות, המשקעים, השקערויות, המטענים המודחקים. הטענות שלא השמענו, המחשבות הרעות אותן לא ביטאנו, הרגשות השליליים אותם לא החצנו.

מרכז הכובד האמיתי הוא בחולשות והפיתויים, העצלויות וההבטחות שלא קוימו. הם אלה שימוטטו את האימפריה שלנו, בין אם רוחנית, עיסקית, אקדמית או תיקשורתית -היא.

זה לא מה שנעשה (כי כולם רוצים להגיע לפיסגה), אלא מה לא נעשה; במה התרשלנו, למה הרשינו לקרות, מה כיסינו, מה היסתרנו?

על איזה בדק בית ויתרנו, בשם מרוץ העכברושים המטורף הזה?

על איזה מסוה מכובד לא ויתרנו, בגלל עכברוש זה או אחר, שכמעט הציץ מאחורה?

עם כמה זבל בחיינו (הפרטיים והחברתיים) אנו מתפשרים בשם חזית הקידמה הנאורה?

כי שוב, לא הפנים המאופרים, לא המילים היפות, לא הידע המלוטש, לא ההישג החברתי והכלכלי, אלא הביבים: הביבים הייצריים (הדרקון), הרגשיים (המוסטנג), והשכליים (הנשר), הם שירעילו את גורל חיינו הנפשיים.

– כשם שחסר הניקיון בקיבה יכריע את גורל גופנו הפיסי.

כי השליטה באה לא על ידי התבססות בפיסגה, אלא על ידי אירגון וניקוי התחתיות.

אך קשה, קשה להבין בעצם למה הכוונה ב”ניקוי התחתיות”, מה זה?

איך ‘אוכלים את זה’?

ובכן כל דבר אמיתי, כל תהליך אמיתי, חייב לכלול את הגוף, ואם פוסחים על הגוף, כנראה שמתבצעת הדחקה. והזנחת הגוף בדרך כלל משדרת כי הזנחנו את הצל, את הדמונים, את תת מודע הנמוך, את ה’אני המסכן’.

“היה היה איש עקום, שהלך בשביל עקום

נשען על מקל עקום

ומצא מטבע עקום

בו קנה חתול עקום

שתפס לו עכבר עקום

ויחדיו גרו בבית עקום

בתוך העולם העקום הזה.”

                                              מתוך: “אמא אווזה”

 

כוחות האופל של הדמונים

היום  אמרו וכתבו לי שני אנשים שהייתי איתם בקשר ידידות- משפטים חזקים:

האחד כתב לי:

…”נראה שרק עכשיו אני מתחיל ליצור הכרות עם הילד הפרוע שבי, הוא דומיננטי ומיד נפגע ונעלב אם לא עושים מה שהוא רוצה, או כשהוא מוצר שהמציאות שונה מן הפנטזיות שהוא ואני דמיינו לעצמנו. ובסך הכל הוא רוצה להיות מקובל ואהוב על ידי הסביבה, מדהים איך שהוא שולט בגוף הענק הזה של איש בן 36 שיכול להחליט החלטות רציונליות מהיום עד מחר, אבל מסופו של דבר יש שם ילד קטן שהוא הבוס”.

והשני אמר לי (פחות או יותר כך):

“מדהים שאני לא מכיר את עצמי, לא ידעתי לאיזה תהומות של השפלה עצמית אני מסוגל להגיע, לא ידעתי כמה רחוק אגיע בהרס העצמי שלי, ואיזה דברים נוראים ומכוערים יצאו ממני, וכל זה למה? כי התאכזבתי באהבה, כי זו שאני אוהב – לא רוצה אותי, ואני מתפורר לחתיכות, לא נשאר כלום מן הבוגר הנשוי, המבוגר המשכיל, איש המקצוע המכובד, רק פרורים של תחנונים והשפלה עצמית, לאיפוא לא התדרדתי? חשבתי איך לנקום בה, איך להרוס אותה, איני מסוגל לחשוב על שום דבר אחר, אני נותן לחיי לעבודתי להתדרדר, לא אכפת לי מכלום, כלום, רק זה, מה קרה לי?”.

אז מה? אז חנוך לוין כתב בעצם לא על איזה פרציפלוכה וחפץ- גרוטסקיים ותמהוניים באיזה שוליים נידחים של החברה והקיום, אלא עלי ועליך. כל דרמטורגיה וסיפרות רצינית כותבים בעיקר על כך, חושפים בעיקר את זה. ויליאם גולדינג הראה ב’בעל זבוב’ כיצד מאחורי החזות השפויה מסתתרה דגנרציה ואלימות נוראים. אנטון צ’כוב חשף את תהומות הבדידות והעצב של גיבורי מחזותיו, ‘השחף’ ‘3 אחיות’ ‘הדוד ואניה’, ולמרות שזה קרה לפני יותר ממאה שנה – האנשים הללו חיים ומדברים אלינו באופן יותר מהותי ועמוק מדמויות הקרטון של ‘צעירים חסרי מנוח’ וכו’.  אדוארד אולבי – ב’וירג’יניה וולף’ הראה את מחוזות היסורים והשנאה הקיימים בכל מערכות היחסים הזוגיות הממוסדות ( נישואין). אותו הדבר עשו טנסי וילאמס וארתור מילר ב’חשמלית ושמה תשוקה’ ו’מותו של סוכן’. אותו דבר עשה אוגוסט סטינדברג ב’בית הבובות’ או ‘נורה’ שלו. אותו דבר עשו דוסטויבסקי, קפקא -בסיפרות. כל אלה חשפו את הביוב הפנימי הקיים מתחת לשכנך לקונצרט או מתחת לשכן בשורת המושבים בקולנוע.

 הנאצים פערו את הכיסוי מעל השאול שקיימת בעצם בכל אחד מאיתנו.

 האומנם? האם  גם האיש שלימד אותי באוניברסיטה וזה שבחרתי בו לכנסת – יכולים לשאת מונולוגים כאלה?

כן, כמובן שכן. רק שברוב המקרים מרוב פחד, הדחקה או ריחוק מעצמם – זה לא קורה, אבל זה שם.

כל אחד מאיתנו הוא זונה, עבריין, סדיסט, מסומם קבצן, שיכור או רוצח שפל.

כן, אבל זו לא חוכמה לבוא ולהגיד: כן ידענו, בתוך תוכנו זה ישנו, ולחזור לשיגרה השיקרית, לאחר ששילמנו את המס האינטלקטואלי. השאלה היא האם ביום יום -אנו יודעים והאם אנו בקשר מתמיד עם הידיעה אודות הרבדים הללו בתוכנו.

התשובה היא -לא! הדחקנו והרחקנו את השיגעון, העבריינות והסטייה אל מחוץ לגדר החברתית ואל מתחת לתודעה האישית.

והמרחק בין הדמונים שהרחקנו והדחקנו ובין תודעתנו וחיינו הרגילים – הוא כמרחק בין הלשון לשפתיים – רק השיניים מפרידות ביניהם והן עשויות כל רגע להיפער בצחוק או בזעם, דהיינו כל רגש חזק או קיצוני- יכול לאפשר להן להיפגש.

 בתוך כולנו קיימו מפלצות, בתוך כולנו קיימים מוקיונים, משוגעים ואומללים – שלא קיבלו עדיין את ההזדמנות לצאת החוצה.

אותם דמונים, אותם יצורי תיבת פנדורה לא עושים חשבון לאף אחד, הם לא מבינים שפה, תרבות, מעמד, או גיל, הם מהויות מזוקקות של יצר קמעי, פרוע ומשתלח. הם לא יודעים מאום על הבוס שלהם שיכול להיות לו תפקיד ציבורי מכובד, או שהוא אב לבנות מתבגרות, משלם מיסים בזמן וכו’ וכו’. כי כשיוצאים ( וכמעט תמיד מיד לאחר שהאיחוד וההרמוניה נראים מושלמים ומוצקים מתמיד…) הזעם, הקנאה, הייאוש, הצורך באהבה, החרדה, הדיכאון –  הם בחוץ,  כאותו שד שיצא מן הבקבוק לאחר אלפי שנים של כלא. כלום לא יעצור אותם בדהירתם המטורפת. ובעל הבית עומד בצד, פוכר ידיו, מורט שערותיו, בחרדה עצומה, לא יודע לאין כל זה יוביל, היכן זה יגמר, הוא לא בשליטה יותר. המושכות נשמטו, והדמונים, כוחות האופל של היצר הורגש, הפכו בכוח ההדחקה רבת השנים ליצורים אחרים. כמו עץ ששכב הרבה שנים מתחת לאדמה ונדחס – הופך לפחם שבו אצור חומר בעירה אדיר. וכך הפך היצר המודחק לדרקון נושף אש, והרגש המודחק – למוסטנג דוהר ומתפרע.

כשכוחות האופל משוחררים – הם מטילים את כל המבנה הרגשי והיצרי הקיים לתוהו ובוהו נורא, חזרה ל’תוהו ובוהו’, לפני בריאת העולם של הסדר החברתי. כסוסי פרא של אש – הם דוהרים בשדות הדגן של רגשותינו ויצרינו. היכן תפסק האש? מה יישאר מן הדגן והתירוש, בתום סערת האש ברגשותנו וביצרינו?

כל עוד שערי התת תודעה שלנו – נעולים, יכולים אנו לנהל מעליהם וסביבם את חיינו הזעיר בורגניים, הקטנים, המסודרים, המתויקים ומתויגים, אך רק אם לא  יוסר הפקק מעל הבקבוק שבתוכו השד הענק מסיפורי אלף לילה ולילה, רק אם לא יפתחו שערי השאול של פסיכולוגית המעמקים שלנו, רק אם יישארו נעולים, רק עד אז. כי משחרגו מתחומי המחזה של לואיג’י פירנדלו – הם כבר לא משחקים לפי כללי המשחק של המחזאי או בהתאם לציפיות של הצופים, הם כבר ‘שש נפשות מחפשות מחבר’. http://tinyurl.com/ddss9t  ומעתה הן תובעות הגשמה ומימוש, ולו במחיר הריסת הסדר החיצוני הקיים.

כי מאחרי מסכת הפרופסור יכול להסתתר רוצח סידרתי.

ובתוך כל עקרת בית – זונה.

מאחורי כל בעל משועמם – אנס אלים.

וכל הדמויות הפנימיות הללו, אך כי יקבלו מוצא ופורקן, ולו לשנייה אחת – הם בדרך להמיט אובדן על אדונם/גבירתם. לא יוכלו עוד לחזור למוטב החברתי המהוגן, והסדור.

כי מתחת לקליפה הדקה  המציגה חברה אצורה, מאופקת ומאורגנת (במיוחד  נכון הדבר  לגבי יפן,  צפון מערב אירופה וצפון ארה”ב וקנדה – המובילות ונותנות את הטון התרבותי, כלכלי אקדמי -כיום בעולם) – אורבים כוחות השאול של היצרים והרגשות, המחכים לרגע  שבו יצאו החוצה כדי להשמיד ולאבד בהבל פה של דרקון יורק אש, ובהקשת פרסה של מוסטנג משתולל – את  תפאורות הקרטון של הסרט ההוליבודי שכתבו וביימו לנו השלטונות הפוליטיים והדתיים. (ובהם אנו משחקים יום יום).

כל ימינו אנו חווים קושי גדול לפגוש ולהתמודד עם הדמונים שהדחקנו- בשם היותנו כביכול בוגרים בהתנהגותנו.

אך תחת כל מסכת בוגר מפוכח – חבוי ילד מפוחד, או אלים, או מייחל ומשתוקק. וילדים חבויים אלו הם האני האמיתי שלנו.

כל ימינו אנו בורחים מן הסערה הרגשית של הדמונים, בין אם על ידי הפנית האשמה על המצב – למישהו האמור לשאת בכובד האחריות, ולשחרר את הילד הכלוא בפנים- ממנה.

-בין אם על ידי פעולות של האינטלקט – רציונליזציה ( שכלתנות), או צידוק והצדקה עצמית, או סתם מציאת הסבר משכנע, מדוע אנחנו כאלה, או למה התנהגנו כך, מה שמשחרר את הדמון מאחריות.

-בין על ידי בריחה לרומנטיקה, לפנטסיה – של החופשה הבאה, הפלירט הבא, הסרט הנוכחי- שלא נותנים בינתיים לדמונים הפנימיים לפרוץ החוצה. רק שהבעיה היא שככל שהבריחה היא חזקה וסוחפת יותר כן מהממת תהא ההתרסקות אל קרקע המציאות כשהדמון ימצא אפשרות להשתחרר.

כך, או כך, רבות הדרכים כדי לא לפגוש את הכוחות הקמאיים של הרגש והיצר.

וכמובן שקל יותר לברוח מלהודות בדמון, אך אך אם האדם לא בורח מן השדים הפנימיים, אלא מנסה לעמוד מולם ולשרוד – עשוי לקרות לו דבר מופלא: המפגש עם האני המסכן, עם האני המסוכן, הופך את המפגש למפרה. ובמקום הפנטסיה והשכלתנות ההופכים את האדם למרחף וסטרילי וחד מימדי – המפגש עם הדמונים הופך את האדם לאמיתי ואותנטי, להיות נוכח!

 להיות

מלאכת ההרס של הדמונים

לעיתים בהתבוננות בעץ שקרס – ניתן לראות את מלאכתם של הטרמיטים. הם חופרים בפנים במשך שנים, לאט ובשקדנות. מבחוץ העץ נראה שלם ובריא. ואז יום אחד הוא קורס, כולו אכול מבפנים. כך נהרסות גם מערכות יחסים, במפעל, במשפחה, בקבוצה, בקיבוץ, לאט לאט מבפנים. מכחישים שיש בפנים טרמיטים (דמונים) וכך הם יכולים להמשיך בשקט, להרוס מבפנים, כשבחוץ ‘עסקים כרגיל’, עד שיום אחד… לא מבינים מאיפוא זה בא?

אז איך זה קורה? ובכן אנשים עובדים ביחד, חיים ביחד, לומדים ביחד, אוהבים ביחד, מגדלים ילדים ביחד, או כל דבר אחר של ‘ביחד’ למשל, בקיבוץ: שנים אנשים חיים ביחד, עובדים, בונים בתים וחקלאות ותעשיה– ותוך כדי כך העשייה הזו – הטענות והמענות הולכות ותופחות, כין איש לכין אחרים, בתוך עצמו. עד  כי האוירה באספת קיבוץ למשל, הופכת למעיקה, מחניקה ומרעילה; הסכינים הפנימיים כבר לא נשלפים, הם מחלידים בפנים, כי כולם זוכרם את האברםי הקטועים של ההתחלה. כולם גם מנסים להאמין שהסכינים הם זיכרון עיוועים ארכאי וכי ‘רק אם נאמין שהמצב טוב, הוא יהיה טוב’… ומרב שיש דמונים פנימיים – כל צינורות האיוורור והניקוז והתקשורת – נסתמים.

בחוץ חוגגים הצביעות וההסתחבקות לכאורה, הכל קולני, מוחצן חסר מימד פנימי של אותנטיות ואינטימיות. ובהעדר מימד של עומק – הכל נהיה סתמי, ריק וחסר משמעות.

שוכחים בשביל מה ולמה בכלל. וממשיכים בריטואל הריק והמשמים שבו האחר הופך לדמות קרטון דהויה וחד מימדית, שכל חשיבותו הוא בכך שהוא מהווה עבור הזולת מכשיר, חפץ. משהו שניתן להשתמש בו. החוויה של מפגש עם חיים של אחר – נחנקת תחת השגשוג של הדמונים, כמו חרצית או שושנה –תחת מעטה של יבלית.

כך שכל מערכת היחסים – לאחר שנים של ‘טרמיטים’ הוא מעשה מרכבה של כמה רבדים:

ברובד העליון – כולם עסוקם בלשחק את המעטה האופטימי.

ברובד הבא – שממון וריקנות

ברובד הבא – סכינים; טרמיטים, דמונים

ברובד הבא – רגשות אמיתיים; כאב, צער, בדידות, רצון במגע אינטימי, קינאה, פחד, חסר וודאות, כעס, עוינות, חסר אמון וכו’

וברובד הבא – הישות הפנימית, הנמקה מתחת לכל המעטים שמקיפים אותה. (בשעה שהיא הייתה אמורה להיות מוקפת רק במעטה אחד: הרגשות. כל היתר מיותר והוא ספיח מסביב למקור).

אך הדברים הללו לא רק מתרחשים בתוך היחיד, הם מתרחשים גם בקנה מידה רחב יותר; אם היחיד מקריב את החלק הפראי והאפל שבו למען העמדת הפנים החברתית ולמען החלק הרציונלי שבו, כך גם בחברה, היא מקריבה את החריגים והסוטים שבה, כדי שיתפקדו כשעירים לעזאזל.

שעירים לעזאזל כקורבנות – בחברה

בכל בית יש מערכת ביוב, בגוף האדם עצמו יש אותה מערכת ניקוז; אברים תחתונים – דרכם נפטרים מעודפים או בעיקר מפסולת. 

בימים  עברו כל רעיון הניקוז היה גלוי ולגיטימי; השפכים זרמו בחוצות, הפסולת הייתה בחצר האחורית. גם חדרי השירותים היו בחצר, או בטבע  (אולי בגלל שהריח היה פחות קשה, כי היו פחות כימיקלים וכי מהות השפכים האנושיים אז ייצרה פחות סרחון?). על כל פנים כיום צינורות השפכים מצויים עמוק באדמה, וכל מערכת סילוק האשפה היא דרך פחים גדולים אטומים, משאיות זבל שבאות בדרך כלל מוקדם בבוקר, ואתרי אשפה הרחק ממרכזי ערים. גם במישור האנושי פעם כל הניקוז של לחצים ומועקות וכוחנות אישית היו גלויים ולגיטימיים; היו משרתים, היו עבדים, זה היה לגיטימי והיות וזה היה גלוי ומאורגן, זה היה גם מותר וברור.

במבט שטחי נראה כאילו אין כיום צינורות ניקוז חברתיים ואישיים. נסכלנו לחשוב שעם העלמות התופעה החיצונית, זה בהכרח אומר שהתגברנו עליה. זה אופייני לחברה שלא קשובה כלל לממדים הפנימיים, וסוברת שהכל קורה בחוץ. ובחוץ זה אכן נעלם, אך מה קורה בפנים?

ובכן, בפן הבינאישי כיום לא מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ. צינורות הניקוז עברו פנימה, אבל מה זה אומר, ‘שהם עברו פנימה’? מה משמע?

ובכן פעם הרגו אנשים פיסית, הברוטליות הייתה חיצונית, היום הורגים אותם נפשית, מבפנים.

פעם החרם היה פיסי, חיצוני, היום החרם הוא בפנים, האדם בא ויוצא בחברה, כולם מדברים  איתו אבל הוא חש מוחרם. המסרים מתוחכמים, סמויים.

פעם בית הסוהר היה בחוץ , כיום הוא בפנים, וזה חלק מתהליך של הדחקה שהמין האנושי עובר. ברצותנו בכל מחיר להאמין שאנו חלק מקידמה – אנו מעדנים את החזות החיצונית, משפרים אותה ומדחיקים  פנימה את כל שלא יאה.

הדחקה, נובעת, בין היתר, מן הרצון שלנו להאמין שאנו במקום יותר טוב מזה שאנחנו מצויים בו. וכדי שנחוש זאת אנו מדחיקים את כל שלא שייך לתמונה שאנו רוצים לראות. הדחקה היא כלפי פנים, ומה קורה כשרוצים להפטר מחלק לא נעים בדימוי העצמי שלנו ובמקום ‘לבלוע’, ‘מקיאים’ את זה. ובין כאן אנו מוצאים ‘השלכה’, האדם משליך את מה שהוא לא רוצה לראות בעצמו על אחר. וכך אנו מוצאים שני שעירים לעזאזל שדרכם אנו נפטרים כביכול מחטאנו ומן הזבל הפנימי שלנו.

שעיר לעזאזאל אחד הוא תת הכרה, לשם זורקים-מדחיקים את שאנו לא רוצים להכיר בו (הדחקה).  והשעיר השני הוא הזולת החלש, או האחר הזר שאנו מעמיסים עליו את הצל שלנו, את האני המכוער (השלכה).

וכל זה נעשה בדיסקרטיות גדולה, שום דבר לא נראה כמות שהוא; האחר הזר, החלש, הקרבן, האחר .

את ההשלכה על הזולת החלש רואים היטב במוסד המשפחה,  כמעט בכל משפחה קיים מישהו שהוא החוליה החלשה, בדרך כלל הילד היותר רגיש והפחות כוחני, שהופך שלא בטובתו לאפיק ניקוז של המתחים והתיסכולים של ההורים והאחים החזקים.

 עד כאן במשפחה, ומה בחברה? ובכן כללית ככל שאדם חזק יותר ובעל סטאטוס גבוה יותר, כך יש סביבו יותר צינורות ניקוז, שעירים לעזאזל – מנקזים את פסולתו ומותירים אותו זך ונקי.

אחת מן הסיבות הסמויות מדוע אנשים רוצים להיות בעמדה ניהולית או עמדת סטאטוס גבוהה, היא כדי שאחרים ינקזו עבורם את הפסולת הרגשית האישית. וזו גם הסיבה  למלחמות הכח בין אנשים קרובים; הם בדרך כלל ניטשות על הסוגיה של: מי יהפוך לצינור ניקוז של מי, וככל שהאדם (שהפכת לצינור ניקוז שלו) הוא גס, אכזרי או מופרע יותר – כך הנזקים שיקרו למנוקז יהיו קשים יותר.

זה קורה ביחסים אישיים,  בין זוגות נשואים, בין הורים לילדים, בין חברים. בסופו של דבר הרגיש, הפגיע, העדין יותר – הופך לצינור ניקוז לשני. אומנם יחסים בינזוגיים מתחילים בהדדיות מבורכת, אך בדרך כלל מגיע השלב בו נשאלת השאלה: מי מנקז למי?

כך גם ביחסים בין מיעוט במדינה לבין הרוב השליט, או בין מדינה כובשת למדינה נכבשת.

ובכל מדינה העולים החדשים או העובדים הזרים, או המהגרים סופגים את רוב האשפה. עצם היותם עובדים בתפקידי שירות; שוטפי כלים, חוטבי עצים ושואבי מים – הופך אותם  גם לצינורות ביוב וגם לשעירים לעזאזל.

אך עצם התופעה של חברה שלא מנקזת לעצמה וזקוקה לאנשים אחרים, אומרת דרשני, חברה שזקוקה לאנשים במעמד נמוך יותר כדי שינקזו לה – היא חברה שהגיעה לשוקת שבורה, מבחינה ערכית, מוסרית ורוחנית.

(היהודים בשואה היו צינור הניקוז לגרמנים, דרכם הגרמנים ניקזו שנאה, זעם, עוינות,  וכו’, עד שממדי השנאה היו כאלה שניקוז רגיל כבר לא הספיק, היו צריכים את מותם כדרך האלימה היחידה שתנקז את השפכים הגרמניים…). 

עד כאן לגבי תיאורית השעיר לעזאזל והקורבן. ראשית על עצם הצורך בה), ושנית על ההסוואה שאנו מסווים את הטקטיקה הזו –יחסית לצורה הגלויה שזה בא לידי ביטוי פעם. אך איך זה בדיוק בא לידי ביטוי בחברה ובממסד?

קרימינלים והחברה השבעה

 “כשהשופט קורא בשמו של הפושע –  הוא עומד, והם באותו הרגע מקושרים על ידי ביולוגיה מוזרה שעושה את שניהם מנוגדים ומשלימים. האחד לא יכול להתקיים בלי האחר. מי השמש ומי הוא הצל? זה ידוע היטב כי פושעים מסוימים היו אישים דגולים”.    

                                                                 ז’אן ז’אנה               

כל שלטון מקצה משאבים רבים למיגור הפשע והעבריינות מתוכו, המשטרה, בתי המשפט וכו’. אך האמנם?

ובכן האמת היא שלמעשה החברה אינה רוצה לכרות מתוכה את התופעה הזו,  ובמקום זה היא ‘גוזמת’ אותה מפעם לפעם ובזה למעשה מחזקת את השורשים והגזע של התופעה העבריינית. החברה שומרת את הפשע בפרופורציות קבועות, כך שתוכל להמשיך ולחיות עמו. והעבריינים מתמרנים בתוך הגבולות שהחברה מאפשרת להם – כמה שנים בכלא, כמה שנים בחוץ, אפשר לחיות עם זה, לגדל משפחה, לנסוע לחו”ל, לקנות דירה- חלק מהחיים. אפשר כך לשמור על סטאטוס קוו.

אך אילו החברה הייתה רוצה לכרות את הפשע מן השורש, זה היה נעשה ביום אחד. אבל מתחת לפני השטח החברה זקוקה לתופעה הזו… החברה משמרת את העבריינות על אש קטנה. העבריינים מייצגים בעצם את כל החלקים בחיינו שאנו מקפידים לטאטא מתחת לשטיח. כי לפשע יש  תפקיד, הוא נועד לגלם ולנקז את מה שהחברה ה’סו קולד’ מהוגנת מסתירה מאחורי תריסים מוגפים. מילים אחרות: העבריינים משמשים כמערכת ביוב לחברה, דרכה היא מנקזת את הפשע שקיים בכל איש ואישה אל דמות העבריין, שכמו השעיר לעזאזל ביום כיפור-  ‘מכפר’ על ‘פשעי’ האדם הרגיל, דרך העונשים שמטילה עליו החברה, לא על פשעיו שלו, אלא על הפשעים שבמחשבה וברגש שכל אחד ואחד מדחיק לתוך המחשכים של תת תודעתו. מבחינה זו זה כמו הקתרזיס (ההיטהרות) שנגרמת לאדם ההולך לתיאטרון וצופה בשחקנים המגלמים את כל שהוא פוחד לתת לו ביטוי.

 כך למשל, ידיעה אודות אונס, או ידיעה על  גבר הרוצח את אשתו –  המתפרסמת בעיתון – מנקזת החוצה את היצרים האפלים של אותו פקיד קטן, המביא פרחים לאישתו בכל יומולדת. לעבריינים יש תפקיד בחברה; הם עושים עבורה שירות. החברה עושה השלכה של המחלה שלה – על העבריינים, והם מצידם מנקזים אותה  החוצה, כמו הליכה לשירותים… רק שזה בתחום הרגש והיצר האפל.

ישנם טיפולים נפשיים העוזרים בדיוק בקטע הזה, של רגשות, זיכרונות ויצרים מודחקים והכוונה לשתי אסכולות העוסקות בזה בדיוק: האחת קרויה פסיכו-דרמה והשניה ביו-אנרגטיקה. האחת (פסיכודרמה שיטתו של אחד, בולגרי, בשם מורנו)  מנקזת רגשות זעם, תסכול אימה, אגרסיה וכו’ על ידי ‘שפיכת’ כל ה’זבל’  הרגשי שהצטבר, על ראשו של אדם מן הקבוצה, שמתנדב לגלם את הדמות שתהווה טריגר – שיגרום לרגשות העצורים להישפך החוצה. ובביואנרגטיקה  (שיטותיהם של תלמידו המרדן של פרויד, וילהלם רייך, ותלמידו של רייך עצמו: אלכסדר לואן – מטפלים בגוף ומשחררים את אותם יצרים אפלים שהפכו לחסימות בגוף וכך יצרו מעין שריון שמנתק את האדם מגופו, מרגשותיו ומעברו.

 כך שאם החברה הייתה עוקרת את תופעת הפשע מתוכה, כי אז היא הייתה הופכת להיות   צינור ביוב שעולה על גדותיו, היות ואין לו אפיקי ניקוז. וכך הייתה ‘נתקעת’ עם כמויות אדירות של זימה, נקם, אגרסיה וכו’ שאין להם כתובת פיסית או אפיק ניקוז יצירתי (כמו שמספקים הרומנים או הסרטים). וחוץ מזה זה היה  דומה לסתימת הצינור המרוקן את האסלה. במצב כזה החברה לא תוכל להתהדר בזה שהיא נקייה.

ומה היה קורה אז? האם אז כל החברה הייתה הופכת כולה לעבריינית. ובכן, לא,  אלא שאז הייתה פחות דיכוטומיה בחברה שלנו, והיה מצטמצם הפער בין הפרצוף החיצוני, הדשן, השאנן והנקי – לבין ההדחקה הפנימית (זו שהעבריינים, המחזאים כגון: אוגוסט סטינדברג, יונסקו, טנסי ויליאמס, ארתור מילר וגיבורי יצירות ספרותיות כגון אלה של דוסטויבסקי ותומס מאן, וכו’ -מנקזים החוצה). אנשים היו נדרשים -במצב של העדר מוחלט של עבריינים – להתמודד עם הביוב של עצמם (כי צינור הביוב נלקח מהם), ואל מול פני הזוהמה והריח המצחין – הם יהיו חייבים לצמצם את הפער שבתוכם ולהיות אותנטיים ביחס ישיר למי שהם באמת.  אם אנשים היו עושים  את מלאכת הניקוז לעצמם ובעצמם, הם לא היו מרשים לעצמם לטפס כ”כ גבוה ולהיות כה שאננים ודשנים בשביעות הרצון העצמית החיצונית והייצוגית שלהם.

כדי לטפל באופן אישי בהדחקות היצריות של חייו, ולא רק להשאיר זאת לעבריינים הממוסדים, ולגיבורי מחזות וספקים – על האדם  בחייו האישיים לעסוק כל הזמן בלכלוך… ויש הבדל בין להתעסק בלכלוך ובין להתעסק בניקיון: להתעסק בלכלוך פירושו לנקות את כל הפינות החשוכות שאליהן מטואטאים הזבל וזוהמה. בשעה שלהתעסק בניקיון פירושו לחיות על פיסת הניקיון שנותרה ולהתעלם מכל הזוהמה סביב.

כדי שהאדם יהיה מחובר לעצמו ולכוחות הטבע והבריאה שיעברו דרכו, עליו לנקות את החלל הפנימי, וזאת יעשה על ידי כך שיפטר מן הדמונים, המעצורים, הספחים ושאר דברים שטוטאו פנימה – אל היצר הרגש והחשיבה. אלא שרוב האנשים מעדיפים שלא להתעסק עם  היצרים עם העכבות, אלא לעקוף אותם, להתעלם מהם,  להשליך אותם על עבריינים מדופלמים ולהשאיר לעצמם את כתר המהוגנות האכסקלוסיבי – ולהתעסק רק עם הנשגב, היפה או הנעים, המהנה והמחמיא. כפי שאמר השועל לנסיך הקטן: ” מה שחשוב הוא זה שסמוי העין”. לשון אחר, ההדחקה, ההשלכה וההעלמה מחזקות את כוח השליטה של זה שמודחק. ומה שסובל, ומי שסובל מזה תמיד – זה המישור של חייו הפנימיים של האדם.

“החברה מכינה את הפשע. הפושע מבצע”.

                                                                 הנרי באקל

“יש לי חולשה לאמנים ולפושעים, משום שהם אינם מקבלים את החיים כמו שהם. הפושע, כמו האמן, עומדים נגד משהו או בעד משהו. בעיני זהו ערך  נעלה בעולם שבו רבים כל כך למד להסכים עם הכלומיות האפרורית של הקיום האנושי”.  

                                                             סטנלי קיובריק

“We are all murderers and prostitutes –no matter to

What culture, society, class, nation one belongs, no matter how normal, moral, or mature, one takes oneself to be.”

R. D. Laing

הדחקות ברמות הדם והרגש

אז מה נאמר כאן? ובכן שהחולי הנפשי, הסטייה המינית והעבריינית, חייבים להיות חלק לגיטימי מחיינו האישיים והאינטימיים, רק כך נהיה אנחנו עצמנו ולא רוח רפאים סטרילית, רק כך נהיה ערים ואותנטיים, ולא ישנים וצבועים.

הדת היהודית הממוסדת מתייחסת גם מתייחסת לתופעת היצרים והרגשות הנמוכים, באופן מגנה ונחרץ ביותר. הם אוסרים זאת מכל כל, אך עצם האיסור אינו מהווה ניקוז, אלא ברוב המוחלט של המקרים הדחקה טוטלית, שרק גורמת לזיהום טוטלי של החיים הפנימיים. כך לפי הדת הממוסדת, הזיכרית והדומיננטית. האם יכול להיות יחס אחר ליצרים ולמחשבות המגונות? ובכן, מסתבר שכן, ביהדות קיים זרם מופלא, שכבר נטמע ברובו הגדול בתוככי הדת הממוסדת, אך בכתבים של ראשוני החסידות מודבר על כך, הם מתייחסים למונח: ‘מחשבות זרות’, והגישה החסידית באה ואמרה כי מחשבות זרות  אינן בהכרח נוגדות חיי רוח, נהפוך הוא;  החסידות באה לקבל את האדם כמות שהוא ולהכניס לדת הממוסדת והמכובדת מקצת מן העממיות והפוחחות של היהודי הפשוט, וכל זאת בנימוק שאם הכל אלוהים – אז גם המחשבות הזרות הן כאלה ובמקום להתכחש להן, כדאי להשתמש בהן.

החסידות ראתה במחשבות הזרות כמו ניצוצות של קדושה שירדו לעולם ונתערבבו בקליפות (* מיכה אנקורי, “הלב והמעיין”, הוצאת רמות, 1991), בחסידות מאמינים כי יש במחשבות הזרות דווקא אנרגיה חיונית …”כוח התאווה הוא כוח חזק מאוד, התאוות חיוניות יותר מן המחשבות הזרות, להתעלות ולהתקדש – וחיוניות זו חשובה היא לאדם מהרחקת המחשבות”, (שם, עמ’ 50).

החסידות לא חששה ממתח הניגודים הפנימי שבין התאוות והיצרים  כפי שהתבטאו בין היתר במחשבות זרות מחד – ובין ההתכוונות הרוחנית. ולא זו בלבד, אלא שהחסידות גם הצליחה להפוך מתח ניגודים זה – לכוח מניע ומפרה.

כפי שאומר הבע”שט: “…בשני היצרים, ביצר הטוב וביצר הרע  עליך לעבוד את השם”.

וגם פרידריך ניטשה לא התכחש ליצר, הוא אומר: “מיניותו של האדם יכולה להגיע עם מרומי רוחו”.

וילהלם רייך -ואחריו אלכסנדר לואן – פיתחו  את היחס הזה של ניטשה וגם של פרויד, למין. לואן  פיתח תורה המבוססת על הפשרה של חסימות, כדי לשחרר את האנרגיה היצרית והרגשית שהודחקה אל מתחת לסף התודעה. והחידוש הגדול שלו היה בזה שהוא ראה בגוף האדם את התת תודעה, בה שוכנים כוחות היצר והרגש המודחקים, וע”י עיסוי ונשימה מודעת ואנחות וצעקות – אפשר לשחרר את רוחו של היצר הכלוא (הדמון) כדי להפרות ולהקנות מימד של אותנטיות לחיים הסטריליים והמתחזים של האדם הנוכחי.

כי רק על ידי הכרה בממזר, בזונה, במשוגע, במצורע, בעבריין, ובזונה – שבתוכנו, נוכל להיות בני אדם שלמים, בני אדם עם פוטנציאל להגשמה עצמית, בני אדם אותנטיים.

לחיות עם המפלצות ברמה המכאנית

רוב הדמונים, ההדחקות, או המחסומים, איך שלא נקרא להם, חיים בשני הערוצים-מחסנים התחתיים, דם ורגשות, או בטן וחזה. אם אדם לא מתמודד עם  ההדחקות והמחסומים  -ברמות הדם והרגש – הוא בעצם קורבן של שני היבליות הללו, שהשתרגו ומילאו את החלל הפנימי שלו. ומה זה אומר ‘להיות קורבן של שני הדמונים הללו’? ובכן, זה אומר שכל הזמן יש צורך להיות בקשר עם מה שחי בנו אך אנו מכחישים כי זה לא מסתדר לנו עם הדימוי העצמי שלנו.

האדם צריך לשמר בתוכו חלל פנוי. חלל כדי לאפשר זרימה, החיים הם זרימה, החיים הם דינמיקה. וכל עוד הכל פתוח וזורם, הכל בסדר, וכל עוד הכל פקוק, שום דבר לא בסדר, כי הלוגו של להיות חי זה לאפשר זרימה.

סיבה נוספת להתכחשות שלנו כלפי מה שחי בנו (חוץ מדיסונאנס עם הדימוי העצמי) היא כאב. קשה לנו לחוש כאב, אז אנו מדחיקים, מעבר לסף פנימי מסוים כבר לא חשים את הכאב, זה כואב, אבל אנו לא בקשר עימו. איננו יודעים לתת לכאב להיות.

לתת לכאב להיות  -זה חלק מן החיים, אין חיים בלי כאב.

“פעמים רבות סבור אדם שהוא מנהיג- את- עצמו שעה שהנו מונהג, ועת שרוחו מושכת אותו לעבר מטרה אחת, מוליכו הלב בלי-משים אל מטרה אחרת.”

                                                                                                         לה-רושפוקו. אמרה מס. 43

ואיך זה בא לידי ביטוי?

עד כאן לגבי מה שמתחולל בתוכנו, וגם איך החברה נערכת לכך. אך איך זה בא לידי ביטוי ממשי ומעשי בחיי היום יום שלנו? דהיינו איך כל עניין ההדחקות שהפכו למחסומים ולדמונים מתפקד בחיינו עם אנשים? ובכן, אחת הטעויות השכיחות ביותר היא טעות ה’אני’, לחשוב שבכל פעם שמשהו מדבר, פועל ומתנהג מתוכנו, שזה אנחנו, אותו אני יציב והמשכי. למעשה מה שיוצא מתוכנו משול יותר לאחד מערב רב שהצליח לתפוס את הבמה המרכזית ומתוכה לדבר ולהתנהג החוצה. בזמן שאנו עסוקים בלשים את המסכה המתאימה, משהו מתוכנו מנסה לצאת החוצה ולחיות בשיחתנו דרך מסרים סמויים ושפת גוף. הם מכוונים את השיחה בטכניקות מתוחכמות וסמויות  לטובת אינטרסים של האדרה אישית, או של קניית יתרון על אחר. כי אכן התחרות היא המצאה של הדמונים של האגו, שמרימים ראש ככל שמלאכת שימת הגבולות המודעת מתרשלת. בחלל שנוצר בין ההוויה המדוכאת ובין התודעה המשותקת – מתרבים הדמונים, כעובש על פת לחם, או פרי  שהושארו בחוץ, שהרי עתה שתהליכי החיים כבר לא פועמים בהם, יש הרשאה לרימות ולתולעי האופל את הרשות והרישיון להתרבות ולזרות ריקבון בריקנות שנותרה.

ניתן לראות זאת היטב למשל בדיון אקדמי של מדענים בתכנית מדע  בטלויזיה; לא יעבור זמן רב – והם יחלו לחסום האחד את השני, לגמד האחד את השני בפינות, עד שזה יתלקח לחוסר הסכמה יותר קיצוני. כמובן שכל החריקות הללו לעולם יוסוו כחסר הסכמה על בסיס מדעי ולוגי בלבד, אך מאחורי הרציונליזם לכאורה מסתתרים לעיתים קרובות טרוריסטים רגשיים מחופשים. (ואם להשתמש שוב במשפט על השטן והמנזר, אז) אין מקום שבו הדמונים של הרגש (עלבון, נקמה) והדמונים של הדם (מאבק כוחות) אוהבים לשכון יותר מאשר מאחורי תפאורה מלומדת או תפאורה של אנשי עמל וכפיים, שכל שמעניין אותם זה ביצוע של פרויקטים.

אך הפלישה הזאת מבפנים של יצרים מכוערים שמכתימים את השיחה והמפגש, לא קיימת כמובן רק בדיון אקדמי בטלוויזיה או בקונגרס, למעשה כמעט בכל מפגש בין אנשים שקצת מכירים מנצנצים סכינים חבויים, זה בעיקר קורה בין אנשים שיש ביניהם אינטנסיביות מסוימת; למשל אנשים שעובדים ביחד, או משפחה שנפגשת ביחד ביום שבת, או בחג. קבוצת חברים וכו’. 

אנשים לא מגיעים למפגש עם אחרים, ממצב של מדיטציה, החיים של רב האנשים קשים. החיים שלנו בבעיות, רובנו בקושי סוחבים. רב האנשים החיים קשים עליהם. הם נעים תדיר ממשבר למשבר, לעיתים מגיעים אף לסף התמוטטות, כך חיים מיום ליום. כשתסכול, עוינות ותוקפנות מצויים לא הרחק מן הסף התקשורתי. כשמוסיפים לזה את שלטון הדמונים הפנימי, מפליא שרוב השיחות בין אנשים שמכירים, מסתיימות באוירה טובה לכאורה. ללא פיצוץ. אך רובנו נושאים עימנו מן הפגישות הללו צלקות, כל פגישה והצלקות הרגשיות שלה. קשה לשים את האצבע על מה הוא זה שפוצע בשיחה, זה בדרך כלל מועבר בחצאי ורבעי טונים, בסימנים זעירים של שפת גוף, או מסרים סמויים בשפה המדוברת. זה יכול לקבל צורה של התבדחות או התחכמות, או כל דרך אחרת, אך זה בדרך כלל  מתבטא לא במה אלא באיך: בקולניות מסוימת, בכך שאחד משסע את השני באמצע דבריו, חסר התייחסות לחלשים שבחבורה, טון צעקני או חד ועוד.

הצירוף של דמונים בפנים וחיים קשים בחוץ מביאים אותנו לדרך האחד על היבלות של השני. כל הזמן נמצאים בקטע של השוואה חברתית; “אם אני ככה, אז הוא ככה, אז למה הוא ככה ולמה הוא עושה לי את זה”? כל הזמן מתחת לפני השטח של העמדת הפנים החברתית אנחנו עושים כל הזמן ‘הנהלת חשבונות’ של רווח והפסד, ‘איך הסטאטוס שלי עכשיו?’ ‘עד כמה אני פופולרי עכשיו?’ וזה מוביל למאבקי שליטה חריפים. והקישקס הדלוקים והבעייתיים בפנים –מקבלים כל מיני מכות מן האחרים.

כך שכל המצב של ‘חיים בזבל’ האישי מקבל האצה בחברה, בגלל התחרותיות והאיום שהאחרים מהווים לגבי היחיד. אנשים נמשכים לחברת אחרים כמו פרפרים אל האש השורפת. מעדיפים את חברת האחר על פני הלבדיות, לפחות בשנים הצעירות, לפני שהמכות היבשות גבו מחיר כבר מדי, פצעים שכבר כואבים מדי. בשנים הראשונות אנו מעדיפים בהחלט חברת אחרים על פני חברת עצמנו, כי אם אדם נמצא עם עצמו – יש מן שקיעה כזו אך כשאנו עם אחרים,  נוכחותם ו היא נוכחות של עירור והמרצה (בעיקר בגלל ההשוואה ותחרותיות), הם מעוררים אותנו, הם גורמים לנו לצאת מאיזושהי תרדמה, אל אז גם כל אותם דמונים בדמות מיצים חומצתיים בקיבה, מזנקים החוצה. כך שברגע שאנשים (שיש ביניהם דינמיקה והיסטוריה)  פוגשים אחד את השני הworst שלהם קופץ החוצה.

עד כאן על אנשים עם דמונים (רעלים) פנימיים וחסר מרוצות קיומית, שפוגשים אנשים אחרים באותו המצב. אך המצב מחריף ברגע שפוגשים מישהו שמאיים להוריד את המסכה, ולגלות את המעיים הדלוקים. או כשמתחילה שיחה אמיתית, שיחת קישקס,  על דברים אמיתיים שקבורים בפנים, כמו פחד, חסר וודאות, עוינות מרירות וכו’ –אנשים רואים זאת לא סתם כאיום אלא כסופר איום, איום בריבוע, כי כעת המסכה נמצאת בסכנה. – ואז רב האנשים נבהלים. ואז, או שהם קוברים את החששות עמוק בפנים ומשחקים אותה כאילו הם מוכנים להיחשף,  או שהם פשוט  שולפים סכינים ואגרופים ושיניים.  הראשון הוא ‘פלייט’, והשני ‘פייט’. וכשאנשים חשים מספיק נוח עם האדם שמתיימר לחשוף את הדמונים שקבורים בפנים מתחת למעטה המהוגן והמוסרי, והם לא פוחדים ממנו – נשלפים הסכינים. אך כשהחושף נמצא בעמדה של סטטוס והוא יכול להזיק להם, זה רק מעצים את המסכה רק שעכשיו המסכה היא של כאילו לחשוף את הקישקס, כאילו.

כל זה מזכיר משפט מ’המלט’, המלט מטיח דברים באימו שרצחה את אביו ושוכבת עם רוצחו של אביו, והיא עונה לו משהו כמו: ,חדל, אתה מסב עיני לתוך נפשי ושם אני רואה דברים נוראים ואיומים שאיני יכולה ואיני רוצה לראות’.

התמונה אכן עגומה ומכוערת, ואולי הקורא יחוש חוסר אמון מול הקיצוניות לכאורה של התיאור. אך כדאי להשוות את המצב המתואר כאן של חלל פנימי מזוהם עם כל תוך, כל חלל פנימי, שמאכלס חומרים שנותרו מן הזרימה של אתמול. ברור שהם  רק מזהמים את המערכת. הדוגמה הטובה ביותר הוא אי ניקוי של חלל הפה, או אי ניקוי מספיק. כולנו שומעים נזיפות מן השיננית, לא ניקתה פה, הזנחת שם, והפה מלא ב’דמונים’ של שיירי מזון שתוססים ומרקיבים בינות השיניים. ולאט מפוררים את המבנה המוצק של השן, תוך גרימת מחלות כגון עששת.

או דוגמה נוספת: רובנו לא אוכלים נכון, ועל כן לרובנו רוב הזמן בקיבה שיירי מזון מזן ‘ג’אנק פוד’ וזה מלא חומצות ורעלים וכו’ ושהוא חש אותם מבפנים בגלל רעב או משהו, אז החומצות מזנקות החוצה לכיוון הוושט וההרגשה מאוד לא נעימה ואז יש רצון אגרסיבי לנעוץ שיניים במשהו שיכנס פנימה רק לא להרגיש את הרעב האגרסיבי הזה. כאן הבריחה מהחומציות היא לכיוון של מאכלי ג’אנק פוד נוספים שיגרמו לנו לא להרגיש את החומצות מבפנים לזמן מה.

ומדוע שהמצב יהיה שונה בחלל הפסיכולוגי והאנרגטי שבתוכנו? אם צריך נקיון בחלל הפה, קל וחומר שצריך נקיון בחלל הפנימי שלנו.

אך בינתיים שגשגים הדמונים בחלל הפעור בין התודעה לנפש. כל חלל פעור מתמלא מיד במשהו למטה מרמתו. כשהמלך של התודעה והמלכה של הנפש וההוויה נעדרים – התככנים הפוליטיים של האגו מרימים ראשם המכוער, כאותם עבריינים, הצצים בשעת החשכה כשנוכחותם של אזרחים שומרי חוק כבר אינה קיימת.

שהרי כי כן, רובנו נכבשנו על ידי הדמונים הללו. ואנו חושבים שאלה הם אנו המנהלים לעצמנו את החיים. אך אלה הם טרוריסטים הפועלים מתוכנו, חושבים שזה אנחנו, שדיברנו או התנהגנו כך בגלל שעיצבנו אותנו או שהיינו במצב רוח כזה וכזה. אך זה לא אנחנו, זה מה שתפס את ביתנו הפנימי. כבושים אנו בידי כוחות זרים, בידי גדודים של פורעי חוק לא מאורגנים, המדברים בשמנו.

ואין סיכוי שניווכח שפולשים מדברים מן האכסניה שלנו, כי האח של ההדחקה זו ההכחשה, לאחר שמדחיקים מיד מכחישים את ההדחקה. זה לא שלא יודעים, יודעים ובוחרים לא לדעת. כי אם ניווכח במי מדבר בשמנו, הדימוי העצמי שלנו יתרסק –דעתנו על עצמנו תעשה גרועה. כך שלמעשה אנו חיים כל הזמן בניסיון נואש להפחית דיסונאנס רגשי, פעם אחת על ידי ההדחקה ופעם שניה על ידי ההכחשה שלה. אך למרות הכול איננו מרגישים טוב, משהו בתוכנו לא צלול, משהו בתוכנו לא נקי, משהו עמום מעכיר את שלוותנו. ואיננו יודעים מהו.

האגו

ולפני שנגיע לדון בשלושת הרמות ובדמונים שחיים בהם, צריך להבין כי כשהדמונים שולטים האדם נעשה מאוד מרוכז בעצמו, הם גורמים לאדם לעבור ממיקוד בעולם למיקוד בעצמו. די דומה לאדם שסובל מכאב בטן, הוא לא יכול לעסוק בעבודה חיצונית, כי הכאב בבטנו מחזיר אותו כל הזמן לעצמו. הדמונים מחזירים אותנו כל הזמן לעצמנו, בגלל הדומיננטיות העצומה שלהם, והם אלה שאחראים במידה רבה לקיום המושג: אגו. אגו הוא יותר גישה מאשר כל דבר אחר, גישה ששמה את האדם ואת טובת ההנאה האישית שלו במרכז ובראש; מעל לכל ומעל כולם.

ולחיות בגישת האגו, זה אומר להיות במצב שבו בדרך כלל אנו נעים ונדים; בין הרגשה טובה לבין הרגשה רעה, מודדים את עצמנו לפי כמות ועוצמת האושר אותו אנו מצליחים לספוג מן החיים. זו ראיה מוטה ואגוצנטרית. הילד חושב שהוא מרכז היקום, וכשרע לו הוא בטוח שלכל העולם רע. לא מבדיל בין עצמו לעולם. הבוגר אמור להיות מסוגל להפריד בין מה שהיה רוצה שיהיה (להרגיש כל הזמן טוב) ובין המציאות והצורך להסתנכרן איתה. עבור אדם שעבר על עצמו, והצליח להפריד עצמו מן האינטרסנטיות האגוצנטרית שלו – השאלה היא לא אם רע לי או טוב לי, (כי הרבה פעמים כדי להגיע להישג ולהתפתחות כלשהי, יש צורך לעבור דרך הרגשות לא כל כך טובות) אלא האם האדם חי את החיים כמות שהם או עדיין קבור באגו שלו. כי אכן באגו באמת יש רק:  להרגיש טוב או לא, ליהנות או לסבול, להיות מושפל או להשפיל, לחשוב מחשבות חיוביות או שליליות.  כאן – זו הרמה הטרום מבוגרת וברמה הטרום מבוגרת, ברמה שאדם עבד לאגו שלו – הוא בעצם נופל תחת הלהבים של הקיום. בקיום עצמו אין עיסוק ומדידה של כמות ועוצמת האושר או השליטה באחרים – רק היכולת להיות שם או לא. אם אתה שם אז אתה מחובר לזרימה של מה שחי עכשיו.

 

 

שומרי הסף

כדי להיות שם, ברמת הקיום הערום, כפי שהוא לעצמו, צריך לעבור דרך מסלול מכשולים של הדמונים. לא להבהל מן הקושי והמפלות שבאים אלינו מצד שמאל, ולא מן הפיתויים, הריגושים וההנאות המובטחים לנו מצד ימין, האמת נמצאת במקום שלישי, אחר.

רודיארד קיפלינג בשירו הנפלא “אם” http://tinyurl.com/65xqwt  מדבר על דרך הלוחם, שכדי להיות איש, בן אדם, הוא צריך לעבור מסלול מכשולים ולא ליפול למדוחים ולהזהר מ 2- קצוות כל הזמן, ורק אם ישמר משניהם – יגיע להיות שם באת ובתמים.

עד כה פגשנו בערב רב של אוכלוסיות בתוך ממלכתנו הפנימית, דמונים שונים. אך לדמונים בכל רמה יש ייצוג, ישנה ישות מקובצת שמייצגת אותו בפני האדם המביט פנימה, ושם הישות הוא: שומר הסף.

המסע הפנימי הוא מסע של הנפש אל התודעה, בדרכה היא עוברת נסיונות וקשיים, חסימות ודמונים, היא צריכה לעבור שלוש ממלכות, ממלכת הדרקון, ממלכת המוסטנג וממלכת הנשר. ובכל ממלכה שומר הסף מייצג את כלל התושבים באותה רמה, וכדי להכנס לרמה ולעבור דרכה יש להתמודד עימו, ובעיקר עם להביו, ויש לו שניים, שני להבים, האחד זיכרי באופיו והשני ניקבי באופיו, ברגע שאף אחד מן הלהבים לא חותך, שומר הסף זז הצידה, ושוחר התודעה עבר לרמה עצמה, נחלץ מאינפנטליות והגיע לשליש בגרות נפשית, ועתה עליו לעבור עוד שני שומרי סף.

סה”כ מדובר ב- שלושה שומרי סף, השומרים על דרכי הגישה לשלוש רמות : רמת דם, רמת הרגש, ורמת השכל.

רמת הדם: שומר הסף ברמה זו הוא הדרקון, וככל שומר סף -לדרקון שני להבים; הלהב הזיכרי – הוא להב הרדיפה אחר שררה וכוח, וזה נעשה על ידי לחץ, בהילות ושריפת משאבים נפשיים, להיות הכובש. הלהב הניקבי – הוא להב הבריחה מהתמודדות, מעימות. נסיגה, ויתור, שקיעה, -להיות קורבן.

הימנעות משניהם מאלפת את הדרקון – ומעניקה לצליין הפנימי עוצמה פנימית ואסרטביות ומקנה לו כרטיס כניסה לרמת הדם. (“איזהו גיבור הכובש את ייצרו”).

 רמת הרגש: שומר הסף ברמה זו הוא המוסטנג (סוס הפרא), וככל שומר סף – למוסטנג שני להבים; להב אחד -זה הזיכרי – הוא הרדיפה אחר שימחה, מנעמים ,כיף ואושר. והוא נעשה על ידי התלהבות, צחוק, התרוממות רוח, שירה, ריקודים, בידור, מין, אכילה שתיה וכו’ -להיות דיוניסוס, בכחוס. הלהב השני – זה הניקבי – הוא להב הדכדוך, הדיכאון, העצב והמלנכוליה, וזה נעשה על ידי  שקיעה ברחמים עצמיים ובבכי פנימי. הדרך הנייטרלית – עוברת בין שניהם והיא שילוב של שניהם; האדם המחובר להוויתו -חש נוכחות קיומית המשלבת בתוכה את העצב בתוככי השמחה, או את השמחה בתוככי העצב. ורק אז הוא לעבור את שומר הסף, ולהיכנס את ממלכת הרגש, ולעבור דרכה מבלי ליפול תחת הלהבים ששומרים על גבולות הממלכה.

רמת השכל: שומר הסף ברמה זו הוא הנשר, וככל שומר סף יש לו שני להבים, להב אחד – זה הזיכרי – והוא להב האנאליזה האינטלקטואלית, כאן צוברים מידע, ממדרים מידע, מקטלגים מידע ומפלחים מידע (שיטת המחשבים) והא עובד בעיקר על ההמספירה השמאלית של המוח. הלהב השני – זה הנקבי – עובד על קשרים אסוציאטביים, על חשיבה היקפית, הוליסטית, ועל הבלחות של אינטואיציה (דרך האומנות) והוא עובד בעיקר על ההמספירה הימנית של המוח. (עוד על כך בסיפרה של אירית רושין: ” שמאל ימין ומה שביניהם” יצא בהוצאת המחברת).

 דרך הביניים, העוקפת את הנשר ומובילה  אל ממלכת הדעת והחשיבה, היא מצב של בהירות וצלילות השוכנים בתוככי אגם שקט של מדיטציה והגות פנימית. ותוך כדי שעוברים את שני הניגודים, הם נכנסים פנימה ושניהם הופכים לחלק ממנו. חיים האחד בתוך השני, כמו האנימוס והאנימה של יונג, וכמו ברמת הרגש ורמת היצר (הדם) -צריך לעבור את שלשת שומרי הסף – כדי להגיע אל ממלכת הדעת.

ממלכת התודעה ניצבת על בסיסו של משולש ששלושת צלעותיו הן רגש, יצר וחשיבה, אך האגו המקוטב והסוביקטיבי מפיל אותנו תחת אחד משני הלהבים של שומרי הסף, ולא מאפשר לנו להיכנס למציאות כפי שהיא.

האדם הבוגר, האדם היודע, האדם בעל התודעה,  האדם והיונק ומחובר להוויה הפנימית שלו, האדם החי במציאות ולא בפנטסיה הילדותית שלו אודותיה – נמצא מעל לקטבים, לא תחת אחד הקצוות אלא בדיאלוג עם שניהם בעת ובעונה אחת, כך שבמקום שאחד מהם ישסף אותו – שניהם זורמים דרכו.

לאדם הנמצא באחד משני הקטבים, דהיינו לאדם הישן, קשה מאוד להבין שישנה מציאות מחוץ לזו שהוא חווה בתוך החלום. הפער בין לחוות משהו דרך החלום ודרך המציאות הוא הפער אדיר, כי הוא אינו פער של ידע, אלא של הוויה. והיטיב להראות את הפער הזה  אלברט איינשטיין כשהתבקש באחת המסיבות – על ידי בעלת הבית –  להסביר את תורת היחסות שלו:

“יום אחד טיילתי בכפר עם חבר עיוור, ואמרתי לו שאני מבקש לשתות חלב.

“חלב?” – שאל ידיד – “לשתות אני יודע מה פירוש, אך חלב מהו?”

“נוזל לבן, ” עניתי.

“נוזל, אני יודע, אך מה זה לבן?”

“צבע נוצותיו של הברבור.”

“נוצות אני יודע מה טיבן, אך ברבור מהו?”

“אז קצרה רוחי, תפסתי את זרועו ויישרתי אותה.

“זה ישר,” אמרתי. ואחר כך כופפתי אותה במרפקה, “זה מעוקל”.

“אה,” אמר העיוור, “עכשיו אני יודע מה טיבו של חלב.”

.   הדרקון, והמוסטנג (והנשר) – כסמלים ארכיטיפיים

מאז ומתמיד חיות היוו סימבולים שאיפיינו  מצבים נפשיים ותודעתיים. האריה סימל מלוכה, גבורה ואומץ לב. הנחש -ערמומיות, חמקנות, חוסר יושר. השועל – פקחות וזריזות. היונה – תמימות ונייטרליות. העורב – רוע. הינשוף – חוכמה. הכלב – נאמנות.

ומבין כל הסמלים הללו, ישנם מספר סמלים שהם כבר סמלים ארכיטיפיים-מיתולוגים, כמו למשל

החתול, הקוף, הברווז, והעיט -המופיעים בצייורי מצריים העתיקה. ואכן במיוחד במצריים העתיקה ובתרבויות פאגניות שלפני הספירה ישנו מקום רב לחיות כמסמלות תכונות אנוש ומצבי קיום ותודעה).

ספר זה עוסק בשתי חיות מתוך שלוש, -לכל אורך הספר מופיעות שתי חיות: הדרקון והמוסטנג (סוס פרא), החיה השלישית היא עוף, נשר, והיא מייצגת את החשיבה השלמה, זו המופרית על ידי ההויה הפנימית, אך היא שייכת כבר למצב תודעה גבוה, ועל כן כמעט שאין אליה התיחסות בספר זה, כי היא באה לכדי פעולה (ו’ממריאה’…) רק כשמצליחים לביית ולהרגיע את המוסטנג והדרקון.  שתי החיות  מיצגות את מצב התודעה הנמוך. וכדי להסביר למה אני מתכוון בכתבי: ,מצב תודעה נמוך’ אני נזקק למודל של גורדייף: (* חיפוש אחר המופלא. פ. ד. אוספנסקי. שוקן. 1979. עמ’ (154 -155. במודל זה 4 מצבי תודעה. שתי החיות מיצגות את מצב התודעה השני, שהוא מצב העירנות הרגילה (המתקיים באדם רגיל מרגע שהוא מקיץ משנתו ועד שהוא הולך לישון). שני מצבי התודעה שמעל למצב העירנות הרגילה אפשריים רק לאחר עבודה על כל אחת מן החיות (כפי שיפורט בהמשך הספר). והנה ההסבר כפי שהם כתובים בספרו זה של אוספנסקי, בעמ’ הנ”ל: “ישנם בסך הכל ארבעה מצבי תודעה אפשריים לאדם. אך האדם הרגיל… חי רק בשני מצבי התודעה הנמוכים ביותר. שני מצבי התודעה הגבוהים הם מעבר להישג ידו, ואף כי אפשר שיהיו לו נצנוצים של מצבי תודעה אלה, אין בכוחו להבינם, והוא דן עליהם מנקודת מבטם של אותם מצבי התודעה שבהם הוא שרוי בדרך כלל. שני מצב התודעה הרגילים, כלומר: הנמוכים, הם ,ראשית, השינה, במלים אחרות: מצב סביל שבו מבלה האדם שליש ולעילים קרובות מאוד מחצית מחייו; ושנית, המצב שבו מבלים בני-אדם את החלק האחר של חייהם, שבו הם משוטטים ברחובות, קוראים ספרים, משוחחים על נושאים נשגבים, נוטלים חלק בפוליטיקה, הורגים זה את זה, מצב הנחשב בעיניהם לפעיל”… מצב התודעה השלישי של האדם הוא זכירה של עצמו, או תודעה של עצמו, תודעת הוויתו. מקובל לחשוב שמצב תודעה זה שלנו הוא, או שאפשר שיהיה שלנו אם נרצה בכך. המדע והפילוסופיה שלנו כשלעצמן הן העובדה שמצב תודעה זה אינו ברשותנו ושאין בידנו ליצור לכן תקשורת בינאישית מתעצמת לכדי 100%.”

כל עוד אדם נמצא במצב התודעה השני הוא עדיין קורבן לדמונים, למפלצות התודעה, רק במצב התודעה השלישי הוא מתחיל להשתחרר מהן, (ואז הנשר יכול להתחיל להמריא) ורק במצב התודעה הרביעי, אפשר להשתחרר מן הדומיננטיות שלהן.

גורדייף ואוספסנסקי אומרים כי המין האנושי תקוע במצב התודעה השני, ושם הוא נמשל על ידי מה שגדל בחושך בחוסר המודעות של הרמה השניה: הדרקון, המוסטנג.

ורק אם נחמוק מן השינה של הרמה השניה, נמריא עם המודעות של הרמה השלישית: הנשר.

ואז נחיה בחופש של הרמה הרביעית.

מרכז כובד פנימי:

תהליך הגדילה אצל בעלי חיים הוא אוטומטי ונשלם עד סופו, לא כן הוא אצל בני האדם, אצלנו זה נעצר, בשלבים שונים; -אצל ילדים מרכז הכובד הוא בדם (דרקון), בחיוניות, בפעולה, בהגשמת דחפים וסיפוק צרכים בסיסים. הדם חם, מהיר, תוסס.

-אצל מתבגרים (גיל הנעורים) מרכז הכובד הוא ברגש (מוסטנג) -בהתאהבות, רומניטקה, משיכה, דחיה וכו’.

-אצל מבוגרים  (לאוו דווקא בוגרים…) מעל פני השטח  מרכז הכובד הופך כביכול  להיות השכל (הנשר) בשיקולים ראציונלים, בחישובים כלכליים ואחרים, אך למעשה הם מהוים חלק מן הפרסונה, המסכה – שתחתיה ממשיכים הדרקון והמוסטנג בדומיננטיות שלהם, הם עדיין מהווים מרכז כובד שליט, מתחת למסווה של הבוגר המפוכח.

ואם מצליחים לשחרר מעט את החסימות  משתי הרמות התחתונות, מרכז הכובד עובר לההויה הפנימית, ואז שתי הרמות התחתונות ‘מעבירות’ דרכן את תחושות ההויה, ורמת הנשר, יכולה לחשוב עם תחושה של הוויה פנימית.

כלומר בילדות זה האגן והבטן (דרקון).

בנעורים זה החזה והצואר (מוסטנג).

בבגרות כרונולוגית זה הראש (נשר).

ובבגרות נפשית זו ההויה.

לכל גיל הרמה שלו (וכמו שמונת השלבים במהלך חייו של האדם – של הפסיכולג אריקסון) כדי להגיע לרמה הבאה יש צורך להבשיל בגיל הנוכחי, ורק אז מתבצע מעבר מוצלח, אחרת נשארים תקועים בגיל הזה, ורק מתנהגים כמבוגרים, לובשים מסכה.

ואלה שלושת הרמות:

רמת הדרקון:

רמה זו מקבילה לשלוש הצ’אקרות התחתונות -בטאנטרה. לרמת צרכי הבטחון אצל מסלאו. ולמרכז המיני, המוטורי והאינסטיקטיבי – אצל גורדייף-אוספנסקי.

רמת המוסטנג:

רמה זו מקבילה לצקרה הרביעית והחמישית – בטאנטרה. למרכז הריגשי – אצל גורדייף-אוספנסקי. ואצל מסלאו – לשכבה השלישית בפרמידה: צרכי חברה ומשפחה.

רמת הנשר:

רמה זו מקבילה לצ’אקרה השישית בטאנטרה. אצל גורדייף-אוספנסקי – למרכז החשיבה. ואצל מסלאו לרמה הרביעית: הצורך בהכרה והגשמת שאיפות.

במידה ומפשירים את החסימות ב- שתי הרמות התחתונות – ניתן להגיע למצב של זרימה של ההויה שמקביל אצל מסלאו להגשמה עצמית (הרמה החמישית). אצל גורדייף זה מקביל לפיתוח מרכז חשיבתי ואמוציונלי גבוהים. ובטאנטרה – לאיחוד הקונדוליני עם השיווה.

שתי הרמות התחתונות: הדרקון, המוסטנג  – הן למעשה מעין התגלמות ארכיטיפית של ההתגבשויות של הדחקה בתת תודעה, כלומר: התת תודעה הופכת למחסן ולא של גרוטאות אלא של מצבים נפשיים המושלכים לתוכו כי הם לא מתאימים לתדמית החיצונית שאותה צריך אדם להציג לעולם החיצון, בכדי להתקבל ולהצליח בחברה בת זמננו.

כך שבמקם שהתת תודעה תהפוך לתשתית פורה שמתוכה יצמחו יצירי הוח של האדם, היא הפכה למחסן זבל, והנורא הוא שמה שמושלך לשם זה דברים בסיסיים הקשורים לזהות העצמית של האדם. זהות הקיימת ברמת הדם והרגש. לכל אחד מן הרמות הללו – מחסן גרוטאות משל עצמו.

כאן מתקיים נסיון לעשות סדר ולגאול מן המחסן, דברים (שאולי לא נראים טוב באור היום של החברה הנורמטיבית) כתאווה, חמדנות, יצריות, חרדה, חולשה וכו’, דברים שבלעדיהם יהיה האדם חסר תשתית נפשית אמיתית -חסר אותנטיות. החברה שלנו המציאה את מושג הטירוף; מיהו מטורף, אלידבא דהחברה בת ימינו? אדם שלא אחראי למעשיו וזה משרת היטב את מטרותיה; להראות שאפשר להתקיים בלי הצל, בלי הדמון האפל שבפנים, שאפשר לחיות חיים של נורמליות סדורה ומאוזנת.

אך בעצם אין דבר כזה, כי הצל הוא הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, ואי אפשר להוציא אותו לגלות אל מחשכי התת תודעה.

בתי המשוגעים מלאים אנשים רגישים מאוד, רגישים מידי, ששווי המשקל הנפשי שלהם דק מאוד, דק מידי, אנשים המשמשים אולי שעיר לעזאזל ומושא השלכה לכל הדמונים שהחברה -הלכאורה שפויה- לא מסוגלת להתמודד עימם. הם משלמים במחלה שלהם את המחיר עבור כך שהאוכלוסיה השפויה תוכל לחיות ללא דמונים.

-במקום שלכל אדם יהיו הדמונים הפרטיים  שלו, עימם הוא חי באינטימיות ובהשלמה – ישנה התכחשות מוחלטת לכל מה שלא מובן,שלא מקוטלג,  לא מרובע, לא ראציונלי.

את כל האלמנטים האפלוליים או שולחים לגלות אל תחום המיסטיקה,  המיתולוגיה, או  סוגרים מאחורי קירות עבים, הרחק ומחוץ לקונצנזוס המהוגןוהשפוי, וכך נותר העולם עם תדמית בריאה וחסרת צללים.

אך מה עם עם כל שהודחק והוגלה הרחק מן העין הבוחנת של הקונצנזוס? ובכן כל אלה שוכנים היטב בקרב נידחי החברה ושוליה – העברניים, המסוממים, האמנים, הזרוקים השיכורים והמטורפים, כן בעיקר המטורפים.

ואכן בתי המשוגעים ובתי הסוהר – הם צינורות הביוב – דרכן מנקזת החברה את הצללים והדמונים, ניקוז המאפשר את המשך ההתכחשות לעצם קיומם של הצללים האפלים כחלק אינטגרלי מנפשו של האדם הרגיל.

ואכן הנורא מכל הוא שמה שקורה בגלויות השוליים הללו – בעצם מהווה מטאפורה למה שקורה בנפשו של האדם בחברה האנושית המתורבתת, זה קורה -בדיוק כך- במחשכים העלומים של תת תודעת היצר והרגש.

בד”כ מתקיים נתק מוחלט והתכחשות מוחלטת לעובדה שמאחורי הקירות העבים של בתי המשוגעים ובתי הסוהר – חיים יצורים חיים בדיוק כמונו, עם רגשות ורגישויות חופפות בתכלית, ויותר מכך: הם בעצם יותר אנחנו מאשר החזות המתקדמת והנאורה אותה אנו מציגים כלפי חוץ, ושאנו מאמינים שזה באמת אנחנו, וכשלפעמים זה מתפרץ החוצה דרך תאוות אכילה לא מרוסנת, או פורקן מזדמן ליצר מיני,  אנו מיד מתיחסים לזה כאת תאונה מצערת, לא מובנת – כהתפרצות הר געש, ‘זה בעצם לא אנחנו, זה משהו זר ולא שייך, התחלקות ריגעית’, ‘סליחה’.

אבל האמת היא שזה בעצם מאוד אנחנו, יותר אנחנו, זה האני האמיתי שהצליח להכניס ראש לרגע לסלון המסודר של חיינו, אבל אבל מיד נזרק חזרה למרתף החשוך של הדם, או  הרגש, למעשה פרויד היה הראשון שדיבר על הדינמיקה של הדחקת היצר ועל העובדה שהדחקה זו משפיעה באופן הרסני על האישיות.

לא לעשות

אנשים רגישים בעלי פוטנציאל נפשי- משמעותי – עשויים בילדותם להפוך לבור ספיגה של החברה,  בגלל היותם שונים מהקונבנציה הגסה שקיימת סביבם, ובגלל שמשהו בתוכם מקשה עליהם לרדת  לרמתה של הסביבה. אולם אנשים אלו גם יפנימו סטיגמות מהסביבה – בגלל היותם שונים – ויפתחו על כן, מעצורים, רגשי נחיתות. וכככל שרבה רגישותם ומזוקקת עדינותם הנפשית מחד, וככל שרבה הגסות והכוחנות של החברה המקיפה אותם מאידך- כן יפתחו יותר את המעצורים הנפשיים.   כך שהמפגש הזה  של הסטיגמות שהופנמו עם מה שכבר חי בהם, מקביל למעין  נישואין, נישואין  לא כשרים: בין יסוד חברתי גס קשה והמוני – ובין יסוד אישיותי רך ועדין (בתוך אותם רגישים).  המפגש הזה בתוך נפשם יוליד  בתוכם ומתוכם –  סוג אחר של אישיות, מה שיפתח זן אחר של בני אדם, בני אדם -‘נגועים’.

ומאז כל המאבק של  אותו אדם ‘נגוע’  אמור להיות גירושין מאותם ספיחים, מאותם דמונים פנימיים- על מנת לשוב ולהגיע להוויה צלולה ומגובשת. רבים חושבים,  שכדי להתרחק מן ה’נגע’ שדבק בהם בפנים עליהם לשאוף למשהו שקיים מחוץ להם שאם  אך יצליחו להתאחד עימו- יצליחו להמלט מן הנגע הפנימי. ובעצם זה ההיפך הגמור. כי קודם כל הם צריכים ‘להתגרש’ מאותו משהו מבחוץ שהצליח לההסתנן פנימה, ואם לא יתגרשו, לא יצליחו להמלט בשום אופן מפני שזה כבר חדר פנימה.

הדרך לגירושין מובילה לחיפוש הזהות הראשונית, זו של הילדות, ולחוש את הילד שבך, לחוש בהבדל שבינו לבין הספיחים. אז עשויה  אולי להיוצר אלכימיה אמיתית, שהיא הפרדת הסיגים מן העופרת, השאור מן העיסה, הניצוץ מן הקליפות, כדי לחיות שוב עם ההויה הטהורה של מקודם.

אך  לשם כך לא די לפגוש את הילד האבוד שבפנים, זה שהיה בנו לפני שפגשנו את פטישי האויר של הסביבה החברתית -יש גם לפגוש  את המעצורים הללו, את הסיגים, הדמונים הללו, זה  שהתערבב ונכפה מבחוץ – ומפגש זה תמיד מביא תסכול, סבל וכאב אבל כשאדם מפגיש בפנימיותו את הילד הקטן והמבולבל ומסוגל לראות אותו כנפרד מן הספיחים -מחד, ומצליח להודות – מצד שני -שקיימים בו הספיחים הללו -אז הוא יכול להתחיל להיות אותנטי, ואז לכאבים ולסבל של מפגש עם הדמונים שבפנים – עם מה שתמיד מכשיל אותנו – יש משמעות. ולא רק זה, ממש אפשר לראות שכגודל הכאב והתסכול כך גודל הברכה.

ובכלל קשה  לאדם להגיע למצב שבו -באופן קבוע לסבל ולכאב שלו יש משמעות  עבורו, ואכן הדבר היותר שכיח  הוא שלכאב ולסבל אין משמעות. מה שמותיר לאדם  רק  את הקוטב של ההנאה ושני אלה גורמים לאדם להשאב אל הסחרור הצרכני.

כשיש מטרה לסבל לאדם -זה לא בהכרח אומר שהוא יודע למה הוא סובל, אך הסבל הזה עשוי להביא אותו לעוד צעד קרוב יותר לאן שהו רוצה להגיע.

כך שכשאדם הולך עם הסבל שלו עד הסוף ומצליח להחזיק איתו מעמד ואינו “מקלל שם אלוהים ושמיים” כמו איוב, אז הוא בעצם מצליח לעבור את מנהרת הלידה של עצמו ואז השמים גדולים ועד אין קץ והצמיחה יכולה להתרחש – צמיחה נפשית.

ככל שהאדם הרגיש מנסה להיות קונפורמי יותר, דהיינו להסתגל יותר לנורמות החברה שמסביב – כן יתמלא בהדחקות, ברוחות רפאים ודמונים שמפריעים לזרימה תקינה של ההוויה. זהו המס שהוא משלם על הקרבת בכורת הוויתו עבור נזיד העדשים החברתי, וככל שהבכורה משובחת ואיכותית יותר כן יתבססו בפנים דמונים יותר חזקים.

כל זה הוא מצב מבולבל וסבוך והרגישים של אתמול במוצאם את עצמם מלאים בתסביכים ומעצורים-  מחפשים עזרה, פונים ל’שרינק’, אולי חזרה בתשובה, עזרה רוחנית, הילינג, וכו’  מחפשים הדרכה (מורה) . אבל האמת היא שאין מורה ואין מה לעשות. ומי שמדגיש את זה במיוחד זו  תורת הזן, ובמיוחד הספר ‘זן באומנות הקשת’ מאת אויגן הריגל, שם בפירוש מדובר על איך להפסיק לעשות את מה שעצר אותנו מלהיות. וגם בשיטת אלכסנדר  עוסקים בעיקר בזה, איך לא לעצור את עצמנו: איך להפסיק את הפאניקה הזו של ‘אני לא בסדר’ כי יש לי דמונים, פאניקה שמביאה ללחיצה חזקה על דוושת הבלם. השאלה האמיתית אם כן צריכה להיות: איך להפסיק לעשות את מה שעוצר אותנו מלהיות.

 איך לא לעצור את עצמנו.

אולם זה לא משהו שאפשר ללמוד אותו או לעשות אותו, אי אפשר ללמוד לעשות את: ‘איך לא לעשות’. ואנו חיים בתרבות של ייזום ועשיה אך אנשים כלל לא יכולים לעבוד על עצמם – כדי לשנות משהו בהם- אין בכלל דבר כזה, עבודה עצמית: סידרה של פעולות מכאניות שמשנות משהו במבנה הנפשי של האדם. הנסיונות בכיוון הזה מלאות באשליה עצמית.

אז עבודה עצמית לא, אבל תהליכים נפשיים בהחלט מתרחשים ויכולים להתרחש.  אדם לא קם ואומר, אני עושה בעצמי א’, ב’, ג’. אין דבר כזה. ישנם תהליכים והתהליכים היחידים שאפשר לדבר עליהם  בכיוון של שינוי פנימי זה ניקוז (של רעלים), גירוש (של דמונים) והפשרה (של חסימות).

אנחנו קרובים מידי לעצמנו, שמים עצמנו במרכז כל הזמן ולא נותנים לדברים להיות מבלי שנהיה במרכז שלהם כל הזמן. לא מוכנים לשלם את המחיר למפגש חזיתי עם האמת, את המחיר של כאב, תסכול, אובדן, ויאוש. והיות וכך אנחנו כל זמן בורחים לטכניקות  חדשניות או להתמכרות כלשהי או לנאורוזה.

וכך אנו מחמיצים את המפגש עם ההויה הפנימית שלנו ושל הדברים עצמם, היות והמפלץ הסוביקטיבי גוזל את ההויה ואת החויה מן החיים הפנימיים שלנו. חיים הכלואים עדיין  בשלב האינפנטיליות.

כך שאין בעצם עניין של עבודה  ומאמץ לעשות משהו לגבי עצמנו במישור הנפשי,  אלא חוסר ההזדהות עם מוטיבים ילדותיים (“מגיע לי”, פגיע, עלבון וכו’). כל אלה  יכולים  לאפשר להוויה הפנימית להתעורר, לצמוח ולהגיע לבשלות שמביאה לרמת תודעה ערנית.

 ועל כן כה חשובה ההפרדה הזו בין הילד הבראשיתי  -הרוצה רק הנאה וכיף והבוכה עם כל כאב – ובין האמת של הדברים שיכולה רק להתרחש עם לא מפריעים לה, אם נותנים לה מרווח ריק, נקי מן הלחץ והשיחוד והקוטביות של הזוית האישית.

הצמיחה של ההוויה תתרחש באדם באופן אוטומטי ברגע שהוא יפסיק להפריע לחיים להיות וזה נגרם על ידי הזדהות מתמדת עם ‘יטוב לי לא טוב לי’. כך שההויה תתרחש  לא על ידי  משהו שהאדם עושה אלא על ידי משהו שנעשה דרכו וכל מה שהאדם יכול לעשות  כדי שזה יקרה זה לזוז מהדרך.

כך שמדובר פה  על רמת ההוויה ולא על רמת העשיה, כי זו מגרשת את האדם מרמת ההוויה. חשוב לראות שאין לאדם בעצם יכולת החלטה לקום בוקר אחד ולשנות את חייו. דברים מתרחשים והם מתרחשים מעצמם מחמת הצטברות של נסיבות שמובילות את האדם לאופציה אחת ולא לאופציה אחרת, כי אין לו אפשרות להגיע לאופציה אחרת. כי לבוא ולהגיד ‘אני החלטתי’ זו פעולה, זה לשים את האדם במקום האלוהים. האדם לא יכול להחליט או לעשות אלא לאפשר, אם בכלל. וכשהוא משתחרר מעכבות ויכול לאפשר, הוא יכול לאפשר  רק בהתאם למה שכבר מצוי בו, עכשיו, לאחר שהוא כבר יכול לתת לדברים להיות.

(ובכלל, האדם אינו מחליט ועושה מאומה. אנחנו תמיד, תמיד קורבן של סיטואציה, והשאלה היא, האם אנחנו קורבן של הסיטואציות הנכונות? התשובה היא שלרוב לא, כי לרוב הגענו אליהן לא מבפנים. (זה לא הגיוני לבוא ולהגיד שאנשים ישנים יכולים לבוא ולהחליט ולעשות דברים. זה לא מתקבל על הדעת). הסיטואציות משתנות כל הזמן אך אנשים לוקחים על זה את הקרדיט, במקום להבין שכל מה שביכולתו של האדם זה להביא את עצמו לסיטואציה בה הוא יהיה מתופעל על ידי הכוחות הנכונים, תמיד מתופעל, תמיד בתגובה למשהו ותמיד נמוך ופסיבי יותר כלפי כוח חזק וגבוה יותר).

לסיכום חל’ א’:

המערכת צריכה להיות צינור. כשבעצם יש זרימה מן הנפש כלפי התודעה, כשאף אחד מהשלושה לא מפריע בדרך. הדבר הטוב ביותר ששלושת הרמות האלה יכולות לעשות, זה להיות נקיות ופנויות. ברגע שהנפש מגיעה לתודעה היא מפרה אותה. ואז בעצם האדם יוצר את עצמו, והוא נולד מחדש. בכל פעם שיש חיבור בין הנפש לתודעה, יש את המיזוג בין התחתונים לבין עליונים. ואז ורק אז, אתה בעצם חי. זה קונדליני. http://en.wikipedia.org/wiki/Kundalini

היצר הוא חלק מן המערך הנפשי, ולכל חלק נפשי יש ביטוי מוחשי או פיסי, הביטוי של היצר הוא דרך הדם.  הדם שרותח, זעם, אגרסיה, שתלטנות, תשוקות, מין.

עם זאת, מיתון וניקוי שלוש הרמות הללו, אינו אומר לדכא ולייבש אותן, בשום פנים ואופן. אחד הדברים הנוראים שאפשר לעשות, זה לייבש את שלושת הרמות האלה. ואז האדם בעצם הוא נטול חיות. כי היצר בעצם מחיה את המערכת. הוא נותן לה את הלשד שלה. רק אסור לתת ליצר לטפס ולהגיע לראש. צריך להוריד את הדמונים, כמה שיותר, כלפי מטה. לא לתת לדמון היצר להגיע, לרגש, ולא לתת לדמון הרגש להגיע לראש. חשיבות עליונה יש להוריד את החלק הדמוני מהמין, מהרגש ומהחשיבה. אך עיקר העבודה, היא עם המוסטנג והדרקון, בגדול, אין הרבה עבודה, עם הנשר. ברגע שהדרקון והמוסטנג נקיים, גם הנשר נקי. אין הרבה עבודה שאפשר לעשות בחשיבה. רוב מה שפסול בחשיבה, זה האדים שעולים משני התחתונים.

בישראל, אנשים חיים עם דמונים ענקיים ברמות הדם והרגש. באירופה, אין הרבה דמונים, כי באירופה הם מייבשים את המערכת ומסרסים את כל רמות היצר והרגש. וזאת במקום למתן ולאלף אותם. ואם מסרסים אותם, החשיבה יוצאת עקרה והאדם הופך ליבש ומת. ומה שהם לא מסרסים, הם מדחיקים, וזה עוד יותר מסוכן, כי זה מה שקרה בשואה. אבל כדי שתהיה שואה, צריך עם אגרסיבי, כמו הגרמנים…

אנשים חיים בתחושה חירום, זה בגלל הדמונים. בלעדיהם, האדם יחוש שלוה, ויעשה דברים מתוך שקט פנימי. כל המתחים והדמונים שחיים ברמות הביניים, מרעילים את האדם מבפנים ונותנים לו תחושת חירום. ברגע שינוקו הדברים האלה, אתה לא תרגיש ‘על הקצה’. לא תרגיש חנוק. עליך ליצור את גן העדן בתוכך.

חלק ב’: דם – הדרקון

דמונים בדם -חלק א’

ממלכת הדרקון:  (היצרים, התאוות והדחפים)

      “The world is full of suffering.  Birth is suffering, decre-

               pitude is suffering, sickness and death are sufferings.  To

               face a man of hatred is suffering, to be separated from a  

               beloved one is suffering, to be vainly struggling to satisfy

               one’s needs is suffering.  In fact, life that is not free  

               from desire and passion is always involved with suffering.”

                                                     Buddha (B.C. 568-488

“איזהו גיבור הכובש את יצרו”.

                                        אבות, פד

דמונים ברמת הדם                  

אם צריך שם שיאפיין את האדם המודרני – זה לבטח יהיה: ‘היצור המדחיק’, יש לנו יכולת להדחיק יצרים, תחושות ומאווים, ולאחר מכן להתנהג כאילו הם לא קיימים, שהרי הם בפנים.

לא רואים, לא מרגישים, אז הם לא קיימים, זה היחס של התרבות המוחצנת שלנו, מה שלא חשים בו ולא רואים אותו – לא קיים. אך במציאות האמיתית, עליה לרוב אין לנו מושג, זה הפוך, דווקא מה שלעולם ולא ידוע, הוא שמשפיע.  ואז חיים מבלי לקחת בחשבון את העוצמות הגדולות החיות בנו בפנים ושעשויות כל רגע לפרוץ  ולהכניס לדיכאון, לפגוע, ולהחריב את חיינו. גם אנשים הנחשבים בעיני עצמם לאנשים מתקדמים, נאורים, תרבותיים רוחניים וכו’ – שוגים לעיתים ולא לוקחים בחשבון שנמצא בתוכם אותו ‘אני קטן שהוא ‘חרה’ ומזבל להם את החיים, נכנס לדיכאון, עושה פאשלה…’ חלק מהתפישה הלא נכונה של האדם המערבי בימינו היא התעלמות מן ההדחקות שחיות בתת מודע  ולא להקדיש זמן ולהקשיב לקולות מבפנים. אדם מתעלם מהתת מודע ויום אחד הוא מתפרץ בבת אחת ומתרחשת יוגוסלביה, או לבנון או צפון אירלנד, או ויטנאם, או בורונדי.

ומה קורה בינתיים לאותן הדחקות? לאותם דמונים ? הם מחכים להתפרץ, עם גירוי כלשהו בחוץ, ומי שסופג את המנה הזו לעיתים הכי קרובות הם האנשים הקרובים לנו ומי שבסופו שלדבר נאלץ לקחת את זה פנימה אלה האנשים החלשים שסביבנו. אך כמובן שהוצאת  החום והזבלים שלנו על האנשים  החלשים -הקרובים לנו זו התנהגות לא אחראית, מכיוון שמה שיש לנו בדם ובבטן- הוא מה שאנו סוחבים איתנו כל חיינו ואין לזה קשר ישיר עם האדם העומד מולנו, הוא פשוט הקורבן.

אבל אפשר לעשות סובלימציה, דהיינו לקחת את המשקעים האלה ולכוון אותם למטרה ראויה. כמו זבל, שעל השולחן הוא מטרד ובגינה הוא עושה טוב.

סובלימציה ניתן לעשות באומנות, היוצרים הגדולים הם אלו שלקחו את הכח של התאווה המינית, תאוות הנקם וכו’, ועם האנרגיה שלהם הם יצרו.

 אדם בוגר -נפשית ורוחנית -הוא זה שמסוגל לתעל את הדמונים הנפשיים למטרות קונסרקטביות כקריירה, מטרה חשובה וכו’

ואם זה לא קורה אזי המציאות היא די מפחידה, למשל  בין ילדים להורים: המציאות היא שבדרך כלל הילדים הופכים לצינורות הניקוז של התיסכול הנפשי והקיומי של ההורים שלהם. ראה בהקשר זה את סיפרו של ר. ד. לייאנג”The politics 0f experience”  בהוצאת .  “Pantheon“ והנה שני ציטוטים אופייניים: בתרגום שלי: “תפקיד המשפחה הוא להדחיק את ארוס; ליצור מצב של בטחון מדומה; לשלול את המוות על ידי התעלמות מן החים; לחתוך החוצה כל התעלות; להאמין באלהים, לא לחוות את הריק; בקיצור, ליצור אדם חד מימדי; לקדם או ליצור כבוד, קונפומיות, ציות; לרמות ילדים כדי שלא ישחקו; לגרום לפחד מפני כשלון; לקדם כבוד כלפי עבודה; לקדם כבוד כלפי ‘מכובדות'”. (עמ’ 65). והשני: “המשפחה היא קודם כל המכשיר המקובל לסוציאליזציה, כלומר, לקחת כל מגויס חדש למין האנושי – ולגרום לו להתנהג ולחוות -באופן בסיסי – באותו האופן שמו אלה שהיו כאן קודם. כולנו בנים נופלים של נבואה, שלמדו למות ברוח ולהיוולד מחדש בבשר. זה גם ידוע כמכירת בכורתך עבור הבאלגאן המלוכלך של נזיד העדשים”. (עמוד 68).

 ילד מרטיב את השטיח וההורה מכה אותו, אבל בקטע של ההכאה, יוצא על הילד גם כל המשקעים שהבוס שלו האכיל אותו ועכשיו מופנה כלפי הילד ומערער אותו. אדם מבוגר נפשית, ולא רק כרונולוגית, הוא זה שמסוגל להפריד בין הההדחקות הפנימיות ובין המצוקות העכשויות. כשאדם בוגר נפשית מכה את ילדו הוא שומר על ביקורת פנימית כדי  שכשהוא מכה את הילד לא יעבור עם זה חום, אך האמת היא שאי אפשר להפריד, כי ברגע שיש באדם דמונים של אגסיביות, הם ייצאו החוצה עם הגירוי הקטן ביותר, ושום הפרדה קוגניטיבית לא תעזור, כי העבר שלנו מושל בנו עכשיו, אלא אם כן הצלחנו לאזן או להפשיר אותו. אך זה מאוד לא קל.

דמון ברמת הדם:

ואדם יכול לחיות  משך רוב ימיו במצב של הדחקות של כעסים, אגרסיות וכו’,  מבלי שאפילו ידע על כך. מכיריו ובני שיחו יתרשמו כי  לפעמים  הוא רוגז, או שפניו זועפים קצת, סבלנותו  מעט קצרה, מזגו תוקפני משהו, הוא מתקשה להישאר לבדו, זקוק כל הזמן לפעילות ולגירוי – אך כולם יגידו: ככה הוא, הוא פשוט כזה ומתרגלים. וכל הדמונים הללו, מעכירים את מצב הרוח, את התקשורת, את האוירה, כאילו משהו התלכלך בפנים וכן הוא חי עם משהו שמפריע לו בפנים, עם דמון ברמת הדם.

– לא דמון ברמת הקיבה: סימפטומים של רעב אגרסיבי לאוכל זיבלוני ((JUNK FOOD

– לא דמון ברמת הרגש: סימפטומים של עלבון, רחמים עצמיים, מעורבות רגשית, תכופה או מתמשכת, רגשות שליליים, ובעיקר מלכונליה ודיכאון, דיכאון ומלנכוליה.

– לא ברמת העצבים: חוסר שקט, פטפטנות מרובה, תגובה מהירה מידי, קצב מהיר בשיחה ובפעולה, חוסר יכולת לכלוא תגובה, בעיה בהקשבה או בהפנמה.

– לא ברמת השרירים: כאבים וכיווצים.

– לא ברמת השכל והמחשבה: חוסר התמדה וריכוז בחשיבה, חוסר חשק ללמוד, מחשבה קופצנית לא מסודרת ואסוציאטיבית, מחשבות שליליות (“לעולם לא אצליח”, “למה הוא אידיוט” וכו’).

אלא ברמת הדם.

דוגמאות לדמונים ברמת הדם:

אגרסיה, אלימות, עויינות זילזול, אדישות, טינה וכחנות, כוחנות אגואיזם, וכו. כל אלה הינם סימפטומים למשכן הדמונים שהודחקו אל התת תודעה ברמת הדם.

 ישנה נקודת התייחסות לכל האמור כאן בקטע מתוך ספר מן המגילות של האיסיים, שנקרא בשורת השלום על פי יוחנן האיסיי.

(THE GOSPEL OF PEACE BY ST JOHN THE BELOVED/ תורגם ועובד ע”י אדמונד סזקלי). שם מדובר על ישו, שהרעיב 40 יום את החולים ובמקרה קשה במיוחד שם צלוחית חלב עיזים חמוץ ליד פיו של אחד הצמים, ואז יצא מפיו שרשור ענקי, ומיד רוצץ את ראשו והכריז עליו כעל השטן ששכן במעיו של החוטא/ החולה. אותו שד הוא אנלוגיה קולעת לדמון  ברמת הדם, שחייב לצאת החוצה!

כאשר שוכן בפנים דמון, תוצר של הדחקה,  נוצרת חסימה  ואז אין תנועה  פנימה או החוצה, ואז מורעל הגוף על ידי משקעי הפסולת הקיימים מעבר למחסום.. התהליך קורה בכל הרמות: רגשות, עצבים, דם, קיבה, ריאות. זה בדיוק כמו בית שלא גרים בו. הליכלוך פשוט מצטבר, מזמין חרקים, וזיהום הבית מתחיל.

הדרך היחידה לא להרגיש את הכאב של השפעות-הלוואי של רעל, היא על ידי הפנמת עוד רעל (למשל, כשרגשות שליליים מרעילים את עולם הרגש, כאב ההרעלה גורם לאדם להפנים עוד רגשות שליליים). לפיכך, רעל הוא סם ממכר, כי הוא מאלץ אותנו להפנים עוד ועוד רעל מסוגו.

התדירות שבה אדם לוקח את הסם, תלויה במידת הריכוז של המשקע הרעיל המצוי כבר בתוכו.

*                                          *                                                       *

“קשה לא לאדם לכבוש את היצרים הכמוסים בלבו מלכבוש את העולם בכוח הזרוע”.

                                                                                                  מהטמה גנדי

“לדעת את המין האנושי הווה אומר לדעת תשוקותיהם”.

                                                                                     בנימין ד’ישראלי

If your head or dress caught fire

                 in haste you would extinguish it,

               Do likewise with desire –

               Which whirls the wheel of wandering-on

                 and is the root of suffering.

               No better thing to do!

                                                  Nagarjuna (c. 100-200 A.D.)

“My great religion is a belief in the blood, the flesh, as being wiser than the

                        intellect. We can go wrong in our minds. But what our blood feels and believes

                        and says, is always true. The intellect is only a bit and a bridle.

” Life and Living

D. H. Lawrence

חסימות ברמת הדם

אנו איננו יכולים לסנן זיהומים- אך הכבד לנו יכול.

אנו איננו יכולים לטהר נוזלים -אך הכליות שלנ ו יכולות.

אנו עצמנו איננו יכולים לעשות הרבה – אבל אנו בהחלט יכולים  (וגם עושים), להפריע ולחבל  בתיפקוד השוטף של דברים בתוכנו.

אורח חיינו הפרטי ואורחות החיים בתרבות המודרנית בכלל, תורמים לא מעט לכך שאנו מפריעים וחוסמים את חיינו מלהיות בצורה נכונה.

למשל קצב החיים המודרני: אנו חיים ופועלים ומגיבים בקצב שהינו מהיר מידי עבור יכולת ההטמעה והקליטה שלנו את המתרחש. המהירות מחממת ומביאה לפעולה ופעילות מתוך חוסר רגישות פנימית וחוסר רגישות לבני אדם אחרים, דבר הפוגע ברגישותנו לאחרים ולעצמנו.

המהירות אינה מאפשרות קליטה ומשבשת את החלקים בחיינו שמקבלים ביטוי רק על ידי קליטה, כגון: הקשבה, התבוננות, הגו, הערכה, הטמעה וכו’ ,  כי ככל שאנו פועלים על קצבים מהירים יותר, כן אנו מוצאים עצמנו עוסקים בפליטה ושידור מאשר קליטה והפנמה. למשל מאורר שכאשר להביו סובבים אט, אפשר להעביר דרכם חומרים ועצמים, אך ככל שהלהבים מסתובבים מהר יותר, כך יותר סגור הופך שדה פעולת האוורר. המהירות סוגרת את האדם, וכל מערכת סגרוה גורמת להתעפשות פנימית וחוסר זרימה כך ככל שהעסקנו החיצונית תלך ותגבר כך תשקעפנימיותו של האדם לאפאטיה והחמצה, כאותו חדר שחלונותיו לא נפתחו מספר ימים.

החיים מתרחשים נהדר -בנו ומחוצה לנו, הבעיה היא שאנו מתעקשים להתערב, דבר שמפריע להוויה שלנו להיות בצורה נכונה.

 בכל פעם שאנו לוחצים על עצמנו במקום לתת לנו להיות, נוצר מחסום, או אזור תפוס שמפריע לחיינו לזרום באורח חפשי. וכך הולכת נפשנו ונעשית רוויה באזורים מכווצים וסגורים,  מעין אזורי גלות בתוך הרצף של חיינו.

גופנו – המשקף נאמנה את המתרחש בנפשנו – הופך למתוח, נוקשה, תפוס – באופן כזה ששום מנוחה, שינה או חופשה לא יוכלו לשחרר.

דבר זה מפר את האיזון בין שני הקטבים של החיים, הקוטב הזיכרי והקוטב הניקבי, הקוטב הפעיל והקוטב הסביל.

וחוסר איזון זה מתבטא בכך שהקוטב הזכרי הופך לפעיל ודומיננטי מידי והקוטב  הניקבי הופך לפסיבי וחלש מידי.

מרכז בכובד בחיים הופך לחיצוני במקום לפנימי, והאלימות הופכת יותר ויותר לחלק מחיינו.

האיזון הופר אצלנו בדרגה כזו שנדמה לנו היום שכך זה צריך להיות, שכך זה היה מאז ומעולם, אולם חיינו סובלים מעומס יתר, אגרסיביות,  לחץ וחוסר שקט פנימי. שכחנו איך זה לחויות מתוך נינוחות המאפשרת זרימה חופשית של חיינו -להיות.

כשם שעל כדור הארץ ישנם יותר ימים מיבשות, וכשם שבגופנו יש יותר נוזלים מאשר חומר מוצק, כך גם בחיינו, צריכה  להיות יותר זרימה ופחות חסימות, עכבות ומעצורים.

ככל שקיימים בחיינו יותר חסימות ודברים שמפריעים לזרם עם החיים, כך גדל המתח בחיינו, המתח הנפשי.

רופאים ופסיכולוגים מזהירים ומתריעים: הבעיה הגדולה של דורנו היא מתח. -אחת מתופעות הלואי הקשות ביותר של חברת השפע התחרותית.

כל מתח מתבטא במצבים של חוסר איזון ויציבות -נפשית. ובכל חסר איזון עשוי האדם לנוע בין 2 קטבים: קוטב אחד הוא לוחמה FIGHT, והאחר הוא בריחה FLIGHT.

קוטב אחד הוא קוטב השתלטנות והקוטב השני הוא קוטב הנסגנות.

האחת: משתלטת, אגרסיבית, צמאת כח, פולשת אל העולם ואל אנשים אחרים – בבוטות אגוצנטרית משתלחת.

השניה: משתבללת ביבבה פנימית של האשמה עצמית, חוסר אונים, עלבון ורחמים עצמיים.

2- הקטבים: קוטב הלוחמה (מופנה כלפי חוץ) וקוטב הבריחה (מופנה כלפי פנים). ובסולם החברתי -הלוחמים הם השולטים.. הבורחיים הם הנשלטים.

עצם היווצרות הקטבים נובע כתוצאה מעודף מתחים במערכת, מתחים בלתי מנוקזים, מתחים השוכנים וחוסמים את דרכי המעבר בין תודעתנו והעולם מצד אחד (דומיננטיות). ומתחים השוכנים וחוסמים את דרכי המעבר בין תודעתנו ועולמנו הפנימי מן הצד האחר (נחיתות).

מתח במערכת האנושית הוא חסם. וכל מה שחוסם מעבר במערכת האנושית יוצר הפרעה.

 כפי שעודף סוכר, שומן, פחממות לבנות וכימקלים יוצר חסם המביא להפרעה בזרימת הדם. וניקוטין מהווה חסם היוצר הפרעה בדרכי הנשימה -כך גם מתח יוצר חסם היוצר הפרעה. וכל הפרעה מוציאה מאיזון וכל הפרה של איזון מעצימה קוטב אחד על חשבון האחר.

מתחים אלו ברמת הדם, גורמים לחסר נוחיות ומכאן לרצון להיפטר מחסר הנוחיות.

ועדיין ישנה שאלה ביחס לכך והיא: מדוע בשעת מתח אנשים מסוימים נוטים לקוטב אחד ואחרים לאחר?

וכאן אנו מוצאים 2 סוגי טיפוסים מבחינת היחס שלהם למתח: האחד הטיפוס המוחצן מנקז אותו החוצה -אל אחרים, והשני הטיפוס המופנם ה’בולע’ אותו פנימה.

במצב של הפיתרון המופנם סובל האדם. במצב של הפיתרון המוחצן סובלים האחרים.

במצב של ‘בליעה’ האדם מתחבר עם כל הרעל שבפנימו והוא הופך עד מהרה למוצף רעלים, טובע בים של ספקות עצמיים, דיכאון וכו’

בעוד שבמצב של שתלטנות -השתלטן מתפטר מן הרעל ומרגיש -על כן נק י יותר.

ועל כן הדומיננטים שואפים למישרות של כח ושררה, כדי שיוכלו לרדות באחרים ולהוריד עליהם קיתונות של רעלים. ואילו טיפוסי הקטגוריה השניה מנסים למצוא משרות, עיסוקים ומקצועות שבהם אלמנט החיכוך וההתעמתות -מופחת, שבהן אפשר לנסות ולשאת חן, לשרת. כי ל’היות בסדר’ נותן להם מגן ומחסה מפני התגרות ופגיעה העלולוים להוביל לעלבון ומעורבות ריגשית. לעומתם, מחפש הטיפוס השתלטן סיטואציות ומשרות בעיתיות ופרובקטיביות כי רק כאן הוא יכול להוציא על אלה שמתחתיו את הרעל המציק לו.

כך שהשתלטנים החפשים את הנסוגים והנסוגים בורחים מן השתלטנים.

ולכל זה גם פן פסיכולוגי-סוביקטיבי מענין: ככל שמעמדו של הבוס רם יותר לכך יקבל הנסוג שתחתיו את רודנותו ביתר הבנה והשלמה ועל כן פחות יפגע ופחות יעלב. ככל שדרגתו של המעליב תהא נמוכה יותר (קרובה יותר לדרגתו של הנעלב) כן יכנס מהר יותר ועמוק יותר לכלא התוסס ברעלים של המעורבות ריגשית.

וגם ההפך הוא הנכון: כלומר ככל שדרגתו של סופג הרעלים נמוכה יותר כן קטן הסיפוק של זה שמעליו.

לסיכום:

אכן אנו חיים לבעולם שבו המתחים והלחצים הולכים ומתעצמים, וככל שתתעצם כמות ורמת המתחים כן יגדל הקיטוב שבין השולטים לנשלטים, השולטים יהפכו לאכזריים יותר והנשלטים יהפכו לפגיעים ומעורבים רגשית יותר.

וככל שיגדל הקיטוב, כן תתעצם העמדת הפנים, כן תגבר ההתהגות הכביכול סובלנית, הכביכול מבינה, הכביכול מאופקת. אנשים ידברו יותר ויותר על הצורך בהבלגה והתחשבות אך רק כמס שפתיים.

וכך הקרבנו שני ציפורים באבן המתח האחת: ציפור אחת : יחסי האנוש שלנו. וצפור שניה: האותנטיות שלנו.

ואחד הסימפטומים המובהקים למתחים ולחצים מודחקים- ברמת הדם- הוא הופעה של מאבק כוח, כי מאבק כוח הוא בעצם הפניה של דמון פנימי -ברמת הדם -כנגד אחר שבגלל דמוניו הוא – דורך לנו על היבלות., n

מאבקי כוח:  

  רוב הסיטואציות התיקשורתיות  שמתרחשות בין בני-אדם הן מאבקי כח. בני האדם נלחמים ביניהם מי ישאיר את השני יותר חלש ומי שמוכן לספוג יותר מהשני ולהבליג מבלי להגיב – הוא שנתפס לחלש, והופך לצינור ניקוז של הסביבה. אנו חיים בעולם אכזר בו כל אחד מנסה להכניע את האחר ולתפוס לעצמו יותר טריטוריה.

התופעה באה לידי ביטוי בדרכים שונות: לא רק מריבות, גם יחסים במשפחה, הורים – ילדים, בעל – אשה, בעבודה: בוס -עובדים, וגם בין חברים ובין מורה לתלמידיו.

לא תמיד מי שנלחם לתפוס שליטה משתמש בנשק התוקפנות, לעיתים יש אגרסיה בפאסיביות: אדם המצפה מהסביבה שלמרות כל הפישולים שלו ימשיכו להבין אותו ולסלוח לו בעצם משחק משחק כח ומכניע אותם. כך ילדים המרשים לעצמם הכל וכך מכניעים את הוריהם. המשחק הוא ערמומי הוא משתמש בקונספציה של: לא יתכן שאדם כ”כ גדול/ בוגר / / משכיל , לא יבין אותי ולא ילך לקראתי, אני בעצם לא מסוגל לעשות משהו ומישהו כמוך חייב להבין; אבל זה לא נכון שעל האחר לגלות “גדלות רוח” ולהבין את המפשל, מכיוון שכך הוא בעצם סופג ממנו יותר, ויוצא חלש יותר במאבק הכח, שמנסים לכפות עליו.

וכל זה קורה כי האגו ברמת הדם לא עבר תהליך של צמיחה והתפתחות. כוחנות הוא שריד לא מעובד של האגו האינפנטילי ברמת היצר. כוחנות ומאבק כוח זה מעין ‘בולימיה’  של האגו שנתן ליצרים ותשוקות  – להתפרץ ולהתפרע בלי לעשות חשבון, וכמו שתאוות זלילה – אם היא לא מרוסנת אז היא הופכת לממלכה ששואפת להתפשט, כך גם ברמת הכוחנות , אם היא לא מקבלת גבולות  – היא רק רוצה שררה והשתלטות – בשיחה, בעבודה , במין, בכל, וזה מתחיל ונגמר בדם. זה מהשאנו פוגשים מן הסביבה וזה מה שאנו  פוגשים בידידנו ואהובינו – כשהאינטרס (אהבה) שהביאו אותם אלינו -מתדלדלים מעצמתם הראשונית.

אז מה יהיה המצב של אדם שהצליח להצמיח את ההויה של ו ברמת הדם? האם יהיה כוחני או קורבן לכוחניות? ובכן בגרות נפשית ברמת היצר -או הדם_ מופיעה בקטע של מלחמות החיים כאסרטיביות, תקיפות, האדם האינפנטיל מבחינת היצר – שואף למאבקי כוח, להשתלט על אחרים, בעוד שמי שהצליח להצמיח את ההוויה הרחק מצפרני האגו הילדותי – מצליח להיות חזק לא על חשבון אחרים אלא מתוך מרכז כובד פנימי בוגר שהוא הצליח לה

כאשר האדם עדיין לא התמודד עם המפלצת שברמת הדם –  הוא מרגיש מאויים  נפשית כאשר הוא  חש שהוא “נדחק לפינה” – אזי, הוא נופל לאחד משני הקצוות: או שהוא  אגרסיבי (תוקפני) או שהוא רגרסיבי (נסוג פנימה). להיות אסרטיבי זה מאוד קשה כי כדי להיות אסרטיבי צריך לקחת אחריות וכדי לקחת אחריות  צריך להתבגר ברמת היצר, האדם האגרסיבי: מטיל אחריות על אחרים; האדם הרגרסיבי: בורח מאחריות “אני ילד קטן ומסכן”. בקיצור הרבה יותר קל ליפול לקטבים האינפנטיליים. – האדם האסרטיבי אומר: “זכותי לא לדעת, זכותי לפחד, זכותי להרגיש שאני לא בסדר, אבל אני צריך לקחת אחריות על הזכות הזו”. אדם המתחמק מאחריות לא יכול להיות אסרטיבי. על מנת לקבל את הבונוס של להיות אסרטיבי  צריך לעבוד קשה ולקחת אחריות.   לקיחת אחריות משמעותה לומר: אני כאן ועכשיו, שמי___, אין לי מקצוע / יש לי מקצוע לא מספק, יש לי בעיות _____,___,___, זהו המצב הנתון. ועכשיו מה אני עושה איתו?; להיות רגרסיבי משמעותו ליפול לרגשי אשמה ונחיתות; להיות אגרסיבי משמעותו לבקר את הסביבה בתוקפנות ‘ההתקפה היא ההגנה הטובה ביותר’.

 יש להבין שברגע שאתה לוקח את חמרי הגלם של מה שגרוע בך ועובד עימם הרי זה דלק יותר משמעותי. לעיתים, האדם טוען כי אינו יכול לקחת אחריות כרגע כי המצב שלו בזבל. אבל זה להיפך, מי שבזבל ולוקח אחריות יגיע הרבה יותר רחוק כי יש לו פוטנציאל של תרגום אנרגיה שזהו הדלק הכי טוב להגיע למשהו.

בדרכי החיים הרחוקות מחכה לכם העולם מלא ריחות וניחוחות אך הוא מוקף מחנק של חומות סוגרות וחוסמות לאורך כל הדרך”.

            יאנוש קורצ’ק “נר חנוכה”.                   

Success – keeping your mind awake and your desire asleep.

                                               Moses Ibn Ezra (1060?-1139?)

י צ ר י ם, ומיניות

“האדם חייב להיות ער כל העת ליצריו הפנימיים, ולא להניח להם להטותו מדרך האמצע”.

                                                                                                             הרמ”בם

 אצל רב בני האדם היצרים הם פרא (וביחוד היצר המיני). למעשה היצרים אצלם “לא יודעים כלום” על הקטע החברתי של האדם,  ולא קשורים כלל לאני הבוגר של האדם.

 היצר, בד”כ, נמצא במצב הפרימיטיבי שלו ונפרד מההתפתחות החברתית שעובר האדם, הוא לא יודע רסן ולא מבין כלל מהן המוסרות של התרבות החברתית. בשביל היצר מין זה מין ולדפוק זה לדפוק. כל מה שהתרבות והנירמול, החיברות וההכשרה וההשכלה החברתיים מעניקים לאדם זה לעטות מעל ליצר מעטה, מסיכה בוגרת ושקולה. אבל מתחת למעטה זה קיים למשל גבר בעל יצרים חייתיים שכל אשה שהוא רוואה היצר קם בו והא רוצה לדפוק אותה “לך תאוותו והוא ימשול בך”. כך שברוב המקרים האדם אינו יותר מ”אבר מין מהלך”,העטוי בהתנהגות מהוגנת.

כל אדם בתוך תוכו הוא חרמן כרוני. לא להבין את זה כפשוטו, משמעו טעות בהבנת הטבע האנושי ואי התמודדות עם הפן התת קרקעי של הטבע האנושי. יש להבין שהאדם מתחבא מאחורי מסיכה אבל ניזון על יצרים.

הבעיה אינה בכך שהאדם הינו יצרי, חייתי ועבד ליצריו. בכך אין בעיה: זוהי עובדה ולא יתכן שיהיה אחרת. הבעיה היא שרוב בני האדם משחקים במסיכות כאילו הם לא עבד למין. הבעיה היא ‘הצביעות החברתית’. הבעיה היא שאנשים משחקים אותה תרבותיים ושופטים את בני האדם היצריים. הם נמשלים למי שכאילו מדיף בושם אבל בעצם מסריח מתחת ל”בושם ” הזה. ולמעשה הם אפילו יותר מסריחים ממי שהם שופטים אותו, מכיוון שמאחורי המסיכות היצרים הם אפילו יותר פרוורטיים מכיוון שהם לא יוצאים החוצה ברמה משוחררת, אין ניקוז.

ולכן  אולי עדיפים אותם בני אדם המודים בכך שהם עבדים למין ושהם מתחרמנים על כל יצור בן המין השני(או לא בן המין השני) ורוצים לדפוק את כל העולם, מאחר שלמרות שהם אולי יותר וולגריים ביחס ליצרים הבסיסיים שלהם, עדיין, הם  לפחות אותנטיים.

  אנשים הרואים עצמם כרוחניים, נאורים וכו’  צריכים להזהר מלשפוט אנשים המתנהגים בפרהסיה כעבד ליצריהם. מכיוון, שרב הסיכויים שהשופט הוא עבד ליצריו בדיוק כמוהם, אלא שהוא מדחיק את זה (לפעמים אפילו מפני עצמו). והשיפוט שלהם והגועל שהם חשים מפני התופעות הללו, לא נובעים מכך שהדברים זרים להם והם לא קיימים בהם, אלא מכיוון שזהו שיפוט מרמה זעיר-בורגנית!. להיפך, על האדם הרואה עצמו ברמה יתר גבוהה לנסות ולהשתמש בסיטואציות המפגש עם האנשים האותנטיים בקשר ליצריהם המיניים כדי לנקז החוצה את כל היצרים המודחקים שלו – כמו ע”י אגזוז!

יש הבדל מסויים לעניין זה בין נשים וגברים: נשים מעצם טבען אמורות להיות יותר נפשיות, יותר פסיכה, נוטות יותר ליצרים הרגשיים ופחות לגופניים. הנשים הן בד”כ יותר קרבן לצורך ברומנטיקה ופחות ליצר המין, ואילו הגברים הם קרבן בד”כ ליצר המין. את הנשים גם מחנכים מבחינה חברתית להיות יותר זעיר-בורגניות, לא להודות ביצר המין, אין להן לגיטימציה להודות בקיומו – כאילו הוא לא קיים אצלן. ואז הוא מתחזק בתת תודעה שלהן כמוצא אמיתי מרודנות חברתית.

אצל נשים המין אמור להיות מעודן יתר, נפשי יותר.    אמנם, אצל הגברים המין הוא אלים יותר, פחות מעודן והנשים שמות יותר דגש על הרגש והתחושה, אבל בסופו של דבר כל אדם שלא הצמיח וגיבש את ההויה הפנימית שלו, בין אם גבר ובין אם אשה, נמצא במקום בו היחסים הם רכושניים ולא הדדיים, אולי יש הבדל בסגנון (סטייל) אבל ברמה הבסיסית אין הבדל משמעותי.

 אם האדם לא  בגר נפשית ורוחנית, הרי בין אם הוא גבר ובין אם הוא אשה, הוא קרבן לדחפים המיניים שלו, יותר משהוא שולט בהם, והוא מוכן ללכת הרבה יותר רחוק עם דחפיו המיניים מאשר הוא מודה, אפילו בפני עצמו.

  הקטע המיני אצל בני אדם הוא קטע נפרד, המתפקד ברמה נפרדת משאר הרמות ושהאדם נזקק לו כדי להגיע לפורקן ולנקז דברים שונים. בדיוק כמו שיש צורך לאכול, יש צורך במין.

 כשאדם מתפתח ברמת ההוויה שלו, התפקוד המיני שלו נשאר כפי שהיה אבל חלק מהאנרגיה המינית עובר התמרה (סובלימציה) לרמה רוחנית (יצירתיות וכו’).

זה גם מה  שקורה לרגש של האדם שהתפתח ברמת ההוויה: הוא עדיין יאהב, אבל לא יפול תחת דחפים רגשיים שהוא לא יכול לשלוט בהם. הרגש יהיה יותר הומוגני. ההתפתחות של המהות הפנימית -מסדרת את הפעילות של המרכז הרגשי (והמיני) אבל הוא עדיין יאהב.

עד כה דובר כאן על מכלול היצרים והדחפים, שבאופן כללי קראתי להם -רמת הדם, אך אין ספק אי אחד מהם הוא כנראה השליט, אכן יצר המין הוא בעל עווצמה ויכולת פיתוי החזקים ביותר.

המין:  המין הוא הכח המניע החזק ביותר את בני האדם. בני האדם חושבים וחיים סקס, רוב שעות היממה, בצורה זו או אחרת. זהו השחרור הכי גדול שהאדם שלא התפתח ברמת ההוויה הפנימית שלו.

זוהי חוויה שהיא התעלות מעל הרגע. הסקס מסמל שיא, התאחדות עם אחר, פיתוי, נחשקות, בטחון. סקס הוא פתרון אולטימטיבי.

לכן ברגע שמזכירים סקס, כולם מרותקים ומיד יש מבוכה או בדיחות, או התחכמות , הערות וכו’.

מין, זו אף הסיבה מדוע אנשים יוצאים, כל היציאה מבוססת על המין. זו הסיבה מדוע אנשים הולכים לדיסקוטקים, או לתיאטרון.(* פ. ד. אוספנסקי.  חיפוש אחר המופלא, הוצאת שוקן. 1979. עמ’ 272.) במבטים האנשים מחליפים תשדורות מיניות . כך בדיסקוטק: גבר מסתכל על הרגליים של הנשים ואומר ” לא הייתי מתנגד”, נשים מביטות על גברים אחרים ומתלהבות. כולם מזדיינים עם כולם בכאילו כדי לחזור הביתה ולעשות את זה עם האדם לו הם נשואים.  סף הגירוי עולה וזה מעלה את רמת הריגוש -המתורגם למין שעשים -כאמור-  עם הפרטנר הקבוע.

 יש גבול למה שגבר אחד יכול לגרות בחורה, עשרים גברים יכולים לגרות יותר, ובעצם אחרי הדיסקוטק -דרך הגבר החוקי שלה -היא  כאילו שוכבת עם כל הגברים וזו התפרקות אדירה, אורגיה.

ברגע שבני אדם מתחילים להכיר זה את זה, הם מתחילים להפתח גם מבחינת המין: חולקים את הפנטזיות המיניות שלהם, הם חשים יותר מיניים, יש הקלה גדולה כשאפשר לדבר על הדברים “לטעום מהפרי האסור”.

 בכלל, לא רק המין הוא ששולט בבני האדם, השליטה בבני האדם תמיד באה מלמטה. -מן הדם-  מה ששולט זה הכסף, המין, הכח, הפחד. כל מה שלמעלה זה נסיון לברוח מזה, אבל מה ששולט זו הקרקעית. אסור להתנכר לקרקעית או למין, (ראה זיגמונד פרויד, וולהלם רייך),

 המין והיצר הנמוך חשוביים כי הם מעניקים לחלקים העליונים חיוניות ועוצמה. והכרה בהם -מעניקה אותנטיות!

מין ויצר בבינו לבינה: אבל כל זה הוא עדיין פשוט יחסית, כל הענין של מין ויצר מסתבך – כשמדובר במערכת יחסים בין גבר לאישה. היות והתרבות שלנו מתנהגת כאילו למין אין את הכוח האדיר שיש לו, אנשים משחקים אותה – מהוגנים ביחסים בין אישיים אבל יש כאן הרבה ניצול, והניצול בד,כ הוא חד כיווני, מכיוון הגברים לכיוון הנשים, למשל כאשר גבר אומר לאשה, ‘תראי אני רוצה להגיד לך על השולחן שזה לא רציני מה שקורה בינינו וזה לא הולך להתפתח’ אז זו הצהרה פורמלית. אולם ברגע שהגבר נותן לה לישון אצלו לילה הוא בעצם נותן לה תקוה, כאילו הוא אומר, “תראי יש בי עניין בסיסי ויכול להיות שזה יצמח”. ואז האשה אומרת לעצמה, או.קיי. יותר טוב ציפור אחד ביד מאשר שום דבר. בעצם באופן בלתי פורמלי מה שהגבר עושה פה זה, שהוא אומר לה על ידי מעשיו, תראי אם את מוכנה להשקיע פה במשהו שבו אני אהיה הבוס ואני אעבוד על פי איך שנוח לי ואני אנצל אותך תמורת סיכוי קלוש שיום אחד יהיה לי יותר חום כלפיך. ואם לא אז שתתחפפי לכל הרוחות.” אולם הוא עושה את זה אך ורק בגלל שהיא מעוניינת להשקיע במשהו, ויותר שווה לה שהמשהו הזה יתפתח למשהו אמיתי מאשר לקבור את כל כולו עכשיו בגלל שהיא לא מקבלת כלום.

כך שלדבר על העניין, אין לזה ערך ומשמעות כי בסופו של דבר מה שיש לזה ערך זה שהגבר במקרה הזה מעוניין להמשיך ולקיים עם האשה יחסים וברגע שהוא מקיים איתה יחסים ומרשה לה לישון זה בעצם מוחק את המסר המילולי.

כך שהאינטרפטציה הפנימית שהאשה תתן לזה במקרה זה לא יהיה אותו מסר פורמלי שיתן הגבר כלפי חוץ. גם אם לכאורה היא תסכים עם ההצהרה הפורמלית הרי שבתוך תוכה היא תפתח את האשליה שזה כן רציני. וכל העניין, שעל הגבר במקרה זה לקחת אחריות על זה שהוא אומר משהו פורמלי זה עדיין לא פותר אותו והמעשה הוא יותר חזק ממילים. המילים הופכות למס שפתיים לעומת הפעולה, שהיא מה שחשובה מפני שבשטח ישנם יחסי זוגיות וכך הוא מעודד מרקם ריגשי תלותי.

כך שהגבר יכול לבוא ולומר בעצם שהוא לא חייב לה שום דבר, אולם מה שזה אומר שבמערכת היחסים הזו ביניהם הוא יותר כוחני, ומותר לו יותר מאשר לה. אבל בשטח הגבר מאפשר ליחסים לצמוח בעצם העובדה שהוא נותן להם לקרות.

כך שהדבר החשוב מכל הוא לא לקחת שום דבר כמובן מאליו, לשמוע את עצמך אומר משפט ולהגיב איפה האגו? איפה השינה? איפה הניצול? איפה התבנית של המשחק בענין הזה? איזה משחק אני משחק פה וכיו”ב.

כל מערכת בין גבר לאשה שיש בהם את העניין ששניהם מחפשים מפלט מהבדידות במין השני, את ההשלמה, ואם מחפשים את העניין הכוחני הרי שמצאנו את הסוד של היחסים.

היות ואנשים לא התגברו מעבר לרמה של האגו, מעבר לרמה של הדם והיות והדם עדיין שולט בהם, זה הקטע שמפעיל בעצם את היחסים מפני שהם בעצם שבויים על ידי רמת הדם – על ידי הדרקון.

אם אדם מתעורר ומתבגר הוא נמצא מעל רמת הדם והוא יוכל לקחת אחריות ואז הוא יכול לבוא ולהגיד ‘אני מחליט ואני לא מוכן להתפשר’, אבל עד הקטע הזה אין בעצם מערכת יחסים, מפני שמעל הקטע הזה הזוג כורת חוזה. כל אחד אומר מה הם האינטרסים שלו ואז בודקים איך אפשר לחיות בדו-קיום שיעשה צדק לאינטרסים של שנינו. כל דבר אחר זה ניצול. כך שבמקרה זה עד שיוכלו לצמוח ולהיות מעל רמת הדרקון על הגבר פה לקחת אחריות ולהגיד, “אני לא רואה במערכת היחסים בינינו איזה שהיא הצדקה ואפשרות שנהיה ביחד, כי את תפתחי מרקם יחסים תלותי, את תשתעבדי לי והניתוק יהיה יותר קשה, וזה שאני אגיד אני לא רוצה יחסים איתך בעתיד אין תוקף – מפני שכל עוד אנחנו מקיימים יחסים יחד היחסים ממשיכים.” כך שזה מחייב לפעולה ברורה, חדה וכואבת אולם האדם הישן רוצה את כל מה שכולם רוצים: לאכול את העוגה ושתשאר שלמה!

האחריות של היחיד היא לבוא ולומר את האמת ולהיות הוגן כמו לומר, “אני לא מוכן לתת לך חסות אולם עם זאת בא לי לשכב איתך”, לתת את האמת בפנים ולתת לאדם השני להתמודד עם זה באמת.

הדרך היחידה להפגש היא בעצם לבוא ולומר כל אחד מה הוא היה רוצה מהקשר ואז להפגש כאנשים מבוגרים שלוקחים אחריות. וזה אומר שרצון אחד אינו קוטל את השני. אז אפשר לקיים מערכת יחסים.

לדוגמה, גבר נשוי פוגש אשה נשואה ואומר לה, אני נשוי, את נשואה, יש בינינו משיכה מינית. האם את מעוניינת שננצל אחד את השני באופן גופני וברגע שיגמר לאחד מאיתנו נפסיק בלי בעיות. עכשיו, אם אחר כך היא תגיד, אבל אני אוהבת אותך הוא יוכל להגיד לה, זו בעיה שלך מפני שהחוזה בינינו היה כזה. אבל בקטע האמוציונלי והמיני אנשים עובדים על אימפולסים, פנטזיות ותקוות ולא על חוזה שמעלה למעלה את הדמונים הפנימיים. כך שזה לא יתכן שאחד ירצה ליהנות מהגוף של האחר ומהחברה שלו בזמן שהוא אומר לו, שאין לו שום מחויבות כלפי הצד השני, מפני שבמידה ואין מחויבות כלפי הצד השני אין את הזכות המוסרית ליהנות מהגוף של האחר. למשל, מפני שעצם הקשר מטפח תקווה ואם אדם אינו מוכן לתת שום דבר בתמורה אין לו את הזכות לטפח תקווה באחר ולהופיע הוגן ונאצל בשעה שכל מה שהוא רוצה זה לנצל את האחר.

המין האנושי כולו נופל שבי במערכת יחסים של ניצול וכוחנות בשעה שהוא מספר לעצמו סיפורים אחרים לחלוטין. למעשה כל סיפור מערכות היחסים בין גברים לנשים הוא מי דופק את מי ומי מנצל את מי. זה המצב אצל מי שלא התגבר מעל רמת הדם. זהו המרקם החברתי התקשורתי הרווח אצל גברים ונשים אשר לא התגבשו מעל רמת הדם.

“אדם שלא עבר דרך גיהנום תשוקותיו מעולם לא התגבר עליהן”.

                                                                               גוסטב קרל יונג

“כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו”.

                                                  סוכה נב עא)

“אם התגברנו על יצרנו, הרי זה בש חולשתם הם ולא בשל גבורתנו אנו”.

                                                                          לה-רושפוקו

על נושא הדם

רביםם הביטויים המתייחסים לדם ולמצב נפשי. ‘בא לי הדם לראש’, ‘דם חם’, ‘הוא עשה זאת בדם קר’ וכו’. בלשון מושאלת – הדם הזורם בעורקינו ובורידינו יכול לזרום מהר, כלומר דופק מהיר, או לאט, דופק איטי. הוא יכול להיות ‘קר’ או ‘חם’, וכל זה בא להגיד כי מצב הדחפים והיצרים שבאדם משולים למצב דמו, שניהם זה הצד החייתי שבו, והצד החיית י קשור לדם. אנו יודעים כי הלכה למעשה הדם זורם אותו הדבר, אך קצב הדופק יתגבר במצבי לחץ, דאגה, תוקפנות, השתלהבות וכו’. כאן נקרא למצב של דופק מהיר – דם חם. ולדופק איטי – דם קר.כך  שבלשון מטאפורית נהוג לדבר על כך כי דחפים ויצרים חזקים, תוקפנות, זעם, לחץ נפשי, התעסקות רבה בעסקי העולם הזה ועולם החוץ – יגבירו את קצב הזרימה, בעוד ששלוה וקבלה עצמית, הרהור ופיוס עצמי – ימתנו את זרימת הדם. ובכן  אנשים שקצב זרימת דמם מהירה וחמה נקראים טיפוסי A, בעוד שאלה עם ‘דם יותר קר’ – נקראים טיפוסי B. יש אנשים ההדופק שלהם מהיא יותר משל אחרים והם אנשי A.

ככל שדמו של אדם הוא ‘חם’  יותר – כן יהיו תנועותיו שקולות פחות, אימפולסיביות יותר, תיאטרליות, מוגזמות, רבות כמותית, קולו יהיה רם וכו’. ככל שהדם יהיה ‘קר’ יותר – נקבל מהתנהגות שקולה יותר, טון דיבור שקט, ובעיקר הקרנת שקט, איפוק ובקרה.

כללית: דם חם והתנהגות חמה – מעירים את הגוף ומרדימים את הנפש והתודעה.

בעוד שדם קר והתנהגות קרה – משקיטים ומאיטים את הגוף ומעירים את הנפש והתודעה.

אחת הבעיות הגדולות ברמה הזו, רמת הדם, או רמת הבטן, או הרמה המוטורית: רמה שאחראית לדחפים וכח רצון, למשמעת עצמית וייצריות -היא כמות ועוצמת המתחים  והלחצים שהיא סופחת אליה.  וזאת מכיון  שהאדם דוחף את עצמו, מפעיל כח  כדי שדברים יזוזו, ומבחינה נפשית ורוחנית  -זה אסון. כי עד שהאדם לא יהפוך לנגטיב (-), ויתן לבריאה להיות חיובית(+), כלום לא יקרה, הוא יהיה ההתחלה והסוף של חייו.

כך שהשאלה הבסיסית היא בעצם איך אפשר לחדול מלהיות “פושר” ? לחדול מלדחוף בכוח ובמקום לגרום לדברים להיות,  ופשוט לתת לדברים להיות ולהניע אותנו.

שינוי הקוטביות:

איך להיות כלי קיבול ולא כלי גורם , להיות מונע על-ידי משהו ולא לגרום לדברים להעשות? וזהו למעשה שינוי אוקטבה. ולמעשה כל  צמיחה והתפתחות -בכל רמה היא לא ענין של תהליך, אלא שינוי אלכימי, קונברסיה (בלשונו של ויליאם ג’ימס), או קפיצה קוואנטית. וכל זה מתרחש קודם כל על ידי  מהפך בקוטביות. התוצאה -בסוף המהפך -שהאדם הופך להיות מבוסס בחלקו הנשי, היינגי, הנגטיבי ולא הפוזיטיבי, הגברי

הצד הפוזיטיבי משדר מלמעלה למטה בעוד שהנגטיבי הינו מטהר, מלמעלה למטה. 3/2 של הצד הנגטיבי הינו קבלה בעוד ש- 3/2 של הצד הפוזיטיבי הינו שידור.

התרבות במאה ועשרים דוגלת בלהיות פוזיטיבי,  בשידור, דהיינו, בעשייה, בפעילות, לגרום, בעוד שהצד הקולט נחשב נחות.

אנשים המבוססים בחלקם הקולט, הפאסיבי, הסביל, הרך והפנימי  – אינם משדרים אלא מקרינים, וההבדל הוא בין כוח לעוצמה. בקרינה יש עוצמה אשר בוקעת החוצה בעוד שבשידור ישנה ‘השפרצה’ החוצה בכוח. ואכן זעם ונקמה מובעים החוצה בצורת השפרצה והתזה החוצה והם באים מהחלק הגברי, האקטיבי והמחוצן שבאדם.

ישנו הבדל גדול בין העוצמה המגיעה מאדם המבוסס בחלקו  הרך,הקולט ויש בו איכויות שהבשילו במשך זמן, לבין אדם המבוסס בחלקו הקשה, המשדר, הפעיל. אדם אשר מבוסס בחלקו הרך – דברים מתרחשים סביבו בדרך של ‘זן ואומנות הקשת’, הוא אינו מנסה לעשות דבר. האישה אמורה לא לעשות דבר, פשוט להיות קיימת  -כמו הטבע, האדמה, הכוכבים- ובגלל מה שהיא, דברים מתקשרים אליה , הגבר לעומת זאת באם לא יעשה דבר, מאום לא יתרחש. עליו להניע את עצמו, להפעיל את הסובב אותו והוא מוחצן יותר בטבעו לעומת האישה אשר פשוט צריכה להיות פתוחה. -הגבר עדיין לא מקובע ברמה של ההוויה, הוא צריך כל הזמן להוכיח את עצמו, האישה- מעצם העובדה שיהא קיימת- היא קיימת. אך התרבות המודרנית _3,000 שנה…- הפכה את זה על הפנים, והגבר הוא עובדה, בעוד האישה צריכה להוכיח עצמה).

גבר שמנסה להתחבר להוויה שלו, הופך לרך ועדין יותר, קולט ולא משדר. הוא שינה את הקוטביות שלו מחיובית לשלילית וזה גם אומר שברמה החברתית הוא נשאר גבר ‘אנימוס’. אבל מבחינת ההויה הוא הופך ל- אישה  ‘אנימה’.

אישה אינה צריכה לעשות היפוך מכיוון שהיא כבר מעוצבת כלפי הבריאה, היא מבוססת בצד הנגטיבי שלה. כך שבעצם אנו מדברים על שינוי קוטביות קודם כל במערכת – הדם.

בזמן השינוי והמעבר בין המערכת הפוזיטיבית לנגטיבית ישנם חלקים רבים במערכת אשר משתנים ומחליפים פאזה ועוברים ליותר קליטה ופחות שידור – יותר על עוצמה  (אסרטביות), מאשר על כוח (אגרסיביות).

-ישנו מעבר מה-אונה השמאלית, הגברית, המחוצנת, המכאנית, המודעת – לאונה הימנית המופנמת, הנשית, היינגית, האינטואיטיבית.

– המין פוסק להיות דחף פיסי וייצרי גרידא, והופך ליותר מעודןועדין, טאנטרא-סקס.

-הדגש במערכת עובר  לחישה ורגישות אינסטקטיבית, במקום פעילות מוטורית, הרגלית.

-שינוי נוסף אשר מתבצע – הוא שינוי במערכת העצבים: מרכז הכובד עובר מן המערכת הסימפטטית, האקטיבית, הלחוצה, הפעילה, המניעה בכוח – למערכת הפארסימפטטית, העובדת על רגיעה, שלווה, קבלה והורדה של מתח ולחץ.

עד גיל – 13 צריך לפרוץ אל העולם ועל כן הילד כל כך אקטיבי ורץ כל הזמן, הוא צריך לעשות לו מקום… ולאחר גיל 13 הוא כבר אזרח העולם, אפשר להרגע ולבדוק מה קורה? להפנים ולהטמיע.

ואם האדם ממשיך ללחוץ ולהיות אקטיבי ולפעול  מחלקיו המוחצנים – הוא משול למכונית אשר הגיעה ליעדה, ועל כן מעצור היד משוך עד הסוף  אולם נהגה ממשיך  כאילו ‘לנסוע’ -עם המעצורים משוכים -והוא לוחץ על הגז עד הסוף. הוא בעצם גורם למערכת להמשיך ולעבוד בשעה שאין צורך לעשות זאת – היא כבר עובדת לבד, היא הגיעה, וכל שצריך לעשות עכשיו זה להעביר את המאמץ  לרגיעה, אך לא , אנחנו מלוהטים, חמים, מאומצים מידי, והמערכת ממשיכה להתאמץ -מתוך עצמה . אך אם ניתן לדברים להעשות לבד, מבלי לחרוד כל הזמן מה יהיה אם לא נלחץ על הגז עד הסוף-  תתבצע עשייה ללא עשייה, עשייה על-ידי המתנה, עשייה על-ידי נתינה למשהו להעשות .

החיזוק המיתולוגי לכך מופיע בנצרות על-ידי הריגת הדרקון,  והנמשל הוא ריסון ואימון של רמת היצר, הבטן והדם – המגולמים על ידי הדרקון- שאם לא ירוסנו -יתפרעו ויגרמו להרס – כמו סוס משתולל אשר יש צורך לרסנו על-ידי המתג ולאמר לו מתי לנוח, מתי לאכול ולשתות ורק אז הוא יגרור את המרכבה ליעדה אחרת גם אתה וגם המרכבה תיגררו לאן שהוא ירצה.

לדם  כוח אדיר אשר יכול לרצוח ולהרוס – כוח המתבטא בצורה מיידית כמו בעיטה חדה. לעומת זאת – כח ההרס של הרגש -הורס על-ידי הצטברות.

הדם  -שהוא כאמור החלק החייתיי, היצרי, הכוחני, והחיוני של האדם  – אינו יכול להכיל , ואילו עם שינוי הקוטביות  יכול הוא להכיל כמות עצומה של אנרגיה.

אדם המבוסס ביצריות, הכוחנות, המחצנות וחסר הסבלנות של רמת היצר והדם – לא יוכל להכיל ולהצמיח דברים. אדם כזה  אינו יכול באמת להקשיב ולא יוכל להכניס דברים פנימה, המערכות אצלו תהינה סגורות ואנו נקבל ממנו כל הזמן נתזים אשר פורצים ממנו החוצה. אדם, כזה המבוסס בחלקו הגברי של הדם, הוא מהיר חימה  וחם מזג, וככל שרמת הלחץ שהוא חי בה גבוהה יותר כן יקשה עליו להפנים ולהטמיע רשמים ואם יצטרך לעשות זאת יהפוך ללחוץ ומתוח – ואז ‘הטורים’ פשוט עולים.

 מבחוץ יכול האדם להראות רגיל לחלוטין אך מבפנים כל מה שהוא ירצה לעשות זה -להלחם, להרוג, מה שיכול לבוא ליידי ביטוי בנהיגה במכונית לדוגמא. ואז -תאונות הדרכים.

“השונא הגדול שיש לך בעולם הוא יצרך, הנמסך בכוחות נפשך והמעורב במזג רוחך”.

                                                                                              רבנו בחיי

“רבות מחשבות בלב איש ועצת היצר היא תקום”.

                                                                            ח. נ. ביאליק

מה לעשות עם היצר?

אין טכניקות, הכל הוא משל. כל הדברים שאדם לומד וקורא הוא היה רוצה להאמין שאם הוא יעשה אותם יחברו אותו. אולם שום דבר לא יכול לחבר אותו.

אנשים הולכים ללמוד, לחפש בקבוצות מיסטיות שונות אולם כל מה שזה עושה להם זה שזה הופך את הדמונים שלהם לפאסיביים, כמו בחזרה בתשובה האדם בסך הכל לא עושה את אותם דברים אבל הם שם. בן-אדם בא, הוא מלא יצרים, מלא מעורבות אישית ויום אחד באים ואומרים לו, דיי! והוא אומר בסדר, ומתנתק מזה.

העניין הוא לתת גבולות, לגזום את גדר היצר, זאת אומרת, לשרש את זה לגמרי ומצד שני לא להתעלם מזה ולהפוך לפאסיבי.

הבעיה הגדולה ביותר שאנשים אינם מכירים את היצר שלהם ואומריים לכן, אין לי יצר, מדחיקים אותם ולא חיים איתם באינטימיות ולא חשים אותם באמת. לכן גם לא גוזמים אתם – ו”אלכה תאוותו ואתה תמשול בו”, דהיינו, לחוש אותם כל הזמן ועדיין לא לתת להם, לתת להם לגיטימציה ועם זאת לא לתת להם להיות, לחוש את זה כל הזמן אך לא לתת לזה דרור, לתת קצת ואז לעצור – אז האדם חש כל הזמן מה חי בו ולא מדכא אותו.

דמונים בדם -חלק ב’

הדמונים של היצרים והתשוקות (הדם והבטן)

The demon of worldly desires is always seeking chances to

               deceive the mind.  If a viper lives in your room and you    

               wish to have a peaceful sleep, you must first chase it out.

                                                        Buddha (B.C. 568-488)

על  בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים ( או: החיים כריצת מרתון)

קשה לנו עם האמת, עם זו הנוקבת החודרת – היורדת חדרי בטן ולא מתפשרת, הרואה למטחווי האופק – ומתעלמת מן הכאן ועכשיו הסוביקטיבי והקטן שלנו. קשה לנו עם זה, כי האושר שלי, והסבל שלי ו’זכותי’ לחיים של סיפוק וכיף יותר חזקים מן האמיתות הכוללניות והקטגוריות הללו. כי מי חושב על המוות והזיקנה וכל מיליוני המקווים שקדמו לנו ושחוקי הנצח בלעו אותם – עכשיו זה תורנו לטעום ולהנות.

ואנו בוחרים לנו ממה שמסביב את מה שמתאים לקונספצית ה’לחם והשעשועים’ האישית שלנו. ועל כן  כשנביא זעם כלשהו משמיע את דבריו, ויהא נביא הזעם, אליהו, גורדייף, ניצשה, קירקגור, ר. ד. לייאנג, קרישנמורטי, היידיגר,  הנרי תורו,  אלבר קאמי – או סתם אדם משונה – נקבל את  דבריו  בצורה קשה.

 הדברים הללו  -גורמים לאלה המבוססים בחולות הנודדים של היצר, לאלה הטובעים בביצות  של הרגש  –  לאלה המוכרים לעצמם את פיסת המציאות המתאימה לפנטסיה שלהם – תיסכול, ויאוש מעצמם – במצב הקיים. הם יודעים, כי כאשר הם יקחו פנימה את מה שנאמר להם  לא יוכלו  לחיות עם זה מפני שזה יראה להם עד כמה הם רחוקים ממה שהם חשבו שהם, ואז ישאפו להתרחק מאותו אדם או ספר, או  לפחות להדחיק את המשמעות העמוקה של זה אל מחוץ לתודעה והמודעות.

מפגשים עם ספרים או אנשים המדברים על האמת לא בקנה מידה אישי וסוביקטיבי – משולים למפגש בין רץ למרחקים קצרים ורץ מרתון: הרץ מרתון ידבר על הישרדות, בעוד שהרץ למרחקים קצרים רוצה השגים מהירים כדי לספק את האגו, מעין ג’אנק פוד של מפת ההשגים. ואז – כשיפגש הרץ לטווח קצר עם הרץ לטווח ארוך ירצה להתעלם מן המרחבים העצומים ולחזור אל מימדי האני המצומצמים, כי -הם חשים קושי גובר והולך, מפני שבכל פעם שהם יפגשו ברץ  המרתון -האקזיסטנציאלי, הם יבינו היטב  את ההבדל בין ריצה ל 100מ’ ומס. קמ’, ומכאן הם יווכחו  שהם לא נמצאים על המפה בקטע של המשחקים הגדולים, התחרויות הרציניות. אך עד כה היה ניתן לפנטז כי בעצם הם במשחק של אתלטיקה גדולה.

וכאן יהיה להם קונפליקט, כי- מצד אחד –  די להם מריצות קצרות, לפסגות שמיד ממצות את עצמן ובמודע הם ירצו לרוץ למקומות אחרים, רחוקים.

אך עם זאת מרתון זה לא צחוק כך שבתת מודע הם שואפים להפחית את הלחץ. ומה שבסוף יקבע זה התת מודע, כמו תמיד, הוא הרבה יותר חזק.

וההנקודה היא שתמיד כשנפגשים עם אדם שיכול לראות את הקיום האנושי כמות שהוא – זה אומר כמה דברים:

 א. להודות באיפה אתה נמצא באמת.

ו-ב. זה קורא להתמודדות, לעימות.

 שני דברים שאף אחד אינו רוצה לעשות ומה שיקרה זה הדבר השלישי והוא עריפת ראש… בדרך כלל ראשו של מביא הבשורה ברעה, (במלחמות יוון העתיקה, אף אחד לא רצה להיות שליח שמבשר למלך שצבאו בחזית -כשל, כי מיד היה משלם בראשו,(למשל במלחמת הפלפונסוס), אף פעם לא אהבו את מי שהביא בשורות רעות, הבשורות המרות אינן גורמות לאנשים להתחמש, זה גורם להם להקריב את ראשו של השליח).

מה שחסר למרבית האנשים בקיום היום יומי, היא הוא נואשות, וזה נגרם כשאנשים פוגשים את  הגבול הסופי והמוחלט של המצב בו הם שרויים, למשל מחלה ממארת, או איום של מוות, וכו’, אז הם רואים שאם הם אינם הולכים לעשות משהו בקשר לזה, זה הולך להיות סופם. ואז אולי, אולי, הם עומדים על-ידי כך לעשות משהו שהוא בלתי הפיך. נואשות היא בעל ת כוח מניע בלתי רגיל, אך היא נדירה, בעוד שתסכול הוא נפוץ יותר אך הוא לא עוזר בריצה למרחקים ארוכים. נואשות יכולה לגרום לאדם להיות עם הגב אל הקיר, ולהאבק. בעוד שתסכול -FRASTRATION גורם להדחיק  כל דבר שיבסס ויעמיק  את התסכול שלו, במיוחד כשהדברים יוצאים מפיהם של  דוברים שהם אנשים המתעקשים על אמת לא מתפשרת.

זהו מעין מגע מקולקל במרכאות, כי המפגש עם אדם שמחויב לראית האמת,  המחויב לשורה התחתונה של הדברים, יגרום לפנטאזיונר של החיים, לזה המתעלם ממה שלא נעים והמאמין במה שנותן לו הרגשה טובה –  קושי גדול יותר לחיות, וזה מה שבעצם התרחש בכל הדתות ההמוסדות; הם התחילו בנביאי זעם כמו ישו שהפך את הדוכנים של הסוחרים והחלפנים, או אמר: “מי זו אימא שלי, אני לא מכיר אותה, רק מי שהולך בדרך הרוח הוא במשפחתי” אבל המסר התמתן במהלך השנים ונעשה יותר נחמד וסוציאלי, והתחיל ללבוש מעטה של צדקה ועשית חסד, וכו’ ואז המאמינים התחילו לשמוע: “תאהבו אחד את השני ותהיו נחמדים, תגישו את הלחי השניה”. מפני שזה הדבר היחידי שאנשים יכלו להבין ולקבל. (ראה את המסה בפרק על “ערכים חברתיים” -הנקרא: “להיות טוב”).

רמת ההוויה שלהם ‘קירקעה’ אותם במניארות של עשית צדקה וכו’ כי זה מקסימום שיכלו לעשות ברמת ההויה ( ועל כן ברמת התודעה) הקיימת. מכיון שכל דבר שהוא בשטח של ‘השינה’ שלהם יגרום להם להמשיך ולישון וברגע שיתחילו להתעורר יחושו כאב עצום, מכל מה שלא מימשו ולא עשו בחייהם, דבר שיגרום להם לחזור ביתר שאת לחלומות על מעשים טובים תוך כדי שינה.

כך,  שאלא אם כן הישנים מתמודדים עם  הדמונים, עם מפלצות התת-תודעה, כל שהם יכולים לעשות זה לפחות לא לעבוד על עצמם, להבין ש’צדקה לא תציל ממות’ וכי קיום מצוות ועשית מעשים טובים והיות אדם טוב זה אך תחליף סינטטי ונוח לדבר האמיתי  (שזה לחיות חיים אותנטיים, ולראות את המציאות במערומיה, מבלי לשקר לעצמנו),  ואם אדם לא מסוגל לכך – מוטב אם כן פשוט לחזור לפנטסיה, כי אחרת במקום שתפרן -עני יתמודד עם האובר-דרפט  (יעשה שעות נוספות וכו’) הוא  מבלה ימיו בתחושה שהנה הוא פוגש את אלוהים – או מקסימום את אחד ממלאכיו המובחרים -מעבר לסיבוב.  כך שחיים ברמה גבוהה -דתית או רוחנית -עבור רוב השואפים לרמה גבוהה של קיום – זה מחוץ לתחום- כל עוד הם תחת הדמונים. מוטב קודם כל ללמוד איך לא לברוח מהמקום בו הם שרויים באמת, מפני שזה כוח המשיכה הגדול ביותר. המצב הגרוע ביותר הינו אותם אלו אשר אינם חיים את חייהם בתרבות של היום, אלה מצהירים שהם רוצים לצמוח רוחנית ונפשית, אנשים אלה חיים בסתירה עצומה.

ושוב, הדרך היחידה להיות, זה לפגוש את הדמונים: דרקונים ומוסטנגים  ואח”כ לספור  מה נשאר…

כך שאנשים שהדם שלהם נשלט על ידי הדרקון – יהיה להם קשה מאוד להגשים את עצמם, שלא לדבר על להגשים עצמם, כלומר ראשית לפגוש את ההויה, ואח”כ להצמיח אותם לכלל תפקוד ויצירותיות – שזה כבר ‘סופר טאסק’.

מה שגורם לאדם להיות ברמת תודעה נמוכה זה שליטה של הדמונים. והדמונים קיימים בגלל מחסומים שהציב הבוגר דרך לחץ של החברה כדי לא לפגוש את ה’אני’ האינפנטילי, במקום לקבל אותו על כל האינפנטליות שלו.

הדם -כמו הקיבה, סובל מבעיה דומה, ניתן להעמיס פסולת וחומצות שחוסמות ומפריעות לפעילות והזרימה התקינה. עכשיו, כל אותם חומצות ואוכל גס ועתיר בשומנים וכו’ – טוב לילד, אך כבר לא למבוגר. אותו כנ”ל בתחום היצרי (הדם):  יצרים שטובים לדם של ילד ואוכל שטוב לקיבה של ילד – לא טובים לדם וקיבה של מבוגר, מפני לאחר שלב הגדילה -הקיבה אמורה לעבוד על מזון טהור, טבעי ובאוכל ישנם שני סוגים של טעינה, חומצית ובסיסית וזה בדיוק אותו הדבר, טעינת Ying או טעינת Yang ואדם יכול להרעיל את הקיבה שלו רק ביותר מדי מזון חומצתי, לא בסיסי. ברמה של הרגשות -חומצה, או עודף יאנג, זה חלומות בהקיץ, רומנטיות, רגשי אשם ועוד.

כשרוצים לנקות את הקיבה, מנקים אותה  או על-ידי דרך אגרסיבית שהיא חוקן או על-ידי דרך רגרסיבית שהיא צום, או מעצבים הרגלי אכילה שימעיטו את ההשפעה של הדברים המזהמים – שזו הדרך האסרטיבית-  ומכניסים לתוכנו יותר ויותר אוכל באיכות גבוהה.

אותו דבר ברמת הדם, רשמים שקולטים, מוזיקה ששומעים, אנשים שעימם משוחחים, ואותו דבר ברמת הרגשות.

ארתור רובינשטיין הרצה בפני סטודנטים בג’וליארד, שזה מקום מכובד ביותר שמוציא מוזיקאים בכירים, ואחד הסטודנטים שאל אותו מה דעתו על תרגול ולימוד וכל הדברים הללו, כמה שעות צריך סטודנט לתרגל על פסנתר וכיו’, ואז הוא ענה: “תראו אני שומע שיש כאלה שאומרים שצריך להתאמן, לתרגל וללמוד כ8- שעות ביום או כל מספר אחר של שעות, אני אגיד לכם את האמת, אני לא לומד או מתרגל לקראת הקונצרטים שלי ואז אני מנגן יותר טוב, אני בא לקונצרטים אני מנגן ואז אני לומד. אני לא הקדשתי כמעט שעה אחת כדי לשבת ולהתאמן, זה פשוט משעמם אותי, אולם בזמן קונצרט אני לא יודע אם יש מבקר קפדן ואכזר ממני, אני רגיש לכל טעות שאני עושה ומייד אני לומד”, (אנקדוטה זו הוזכרה כבר בסיפרי: “החיים, המציאות ומה שנסתר” בשער ‘הדעת’ בתחילת המסה: “עבודה ולימודים” עמ’ 70) אנשים חושבים שארתור רובינשטיין הגיע לאן שהגיע כי היה תלמיד כל כך טוב – לא, הוא היה תלמיד גרוע – אולם הוא היה מופיע כל כך קשוב ואותנטי ואמיתי לעצמו שכל דבר שהוא למד שם הוא מייד יישם לקראת ההופעה הבאה.

כלומר, אם אדם אמיתי בשטח מסוים , אז הינו חי בשטח הזה. החיים זה לא מעבדה  לקראת משהו , אנו חיים בכל זמן נתון –  בקטע מסוים ,  ובקטע הזה -היות והדברים אמיתיים – במידה ועושים צעד לא נכון – הראש  נחתך,  עושים צעד לכיוון השני ומשהו אחר מתרחש, בדיוק כמו במשחק המחשב שנקרא : “הנסיך”, – שם הנסיך צריך להציל את הנסיכה וכשהוא פונה ימינה יש תנין, הוא פונה שמאלה- ושער נסגר על ראשו וכיו’. כלומר, החיים זה המורה האמיתי , כך  שלא לומדים לקראת החיים, אלא בתוכם.

החיים זה  המורה : הם מאמנים את המוח  בדיוק כמו עכבר במבוך שהולך אחרי הגבינה ויודע שכשהוא פונה ימינה הוא מקבל שוק חשמלי והוא כבר לא הולך לשם,

כלומר , בעצם בחיים האמיתיים, בחיים של מהות, ולא של מסכות,  אין צורך במורה, כי רק החוויה העצמית מלמדת , ומורה אולי רק יכול להורות על הכיוון שם החוויה המלמדת , החויה המפניה אל הוויה הפנימית -אמורה להיות… אבל הוא לא יכול ללמד, רק החוויה עצמה.

ועם זאת מה שקורה בדרך כלל, שהחיים שלנו מלאים ב’איים’ של קורסים ומסגרות הכשרה – שאנשים מצטרפים אליהם, לוקחים כאילו פסק זמן מן החיים – וחשים שעכשיו הם ילמדו ‘איך לחיות’…

 פעם ראיתי בטלוויזיה תשדיר (כנראה של ‘המועצה למניעת תאונות’ וכנראה בביומו של יורם לוי מ’דנה הפקות’) ובסרט רואים שיעור בקורס לנהיגה מונעת והמורה בכתה אומר לאנשים, אתם נוסעים במהירות מסוימת, גבוהה מאוד ופתאום יש בור בכביש. משמאל באה מכונית עם ילדים ומימין מדרכה עם אנשים, אם אתה נכנס לבור אתה מפוצץ את המכונית, זה בור עמוק, אם אתה פונה שמאלה אתה מתנגש במכונית עם הילדים וימינה באנשים, מה אתה עושה? האנשים באו עם כל מיני פתרונות : “אני אפנה שמאלה, אני ימינה ” אחרים אמרו “אני אאט” וכו’,  אך המורה אמר להם את האמת האכזרית שזהו, בעצם אין מה לעשות כאן,  הסיטואציה היא ללא פיתרון,  והנתון המרכזי הוא שאם אתה נוסע במהירות של 100 קמ”ש ואינך יכול לעצור מפני שזמן ההתראה קצר מידי – אז יכול לקרות  רק משהו טראגי.  אך המשתתפים בקורס אמרו: “לא, זה לא הסוף, לא יכול להיות,  רגע, אני אעשה את זה, אני אעשה את זה ” אך לאט לאט הם – והצופים בבית – התחילו לראות שבעצם אי אפשר לעשות דבר, ואז האנשים אומרים למורה -: אז מה בעצם אנחנו יכולים  באמת לעשות”? והמורה אומר להם: “כלום – לנסוע לאט”! ובעצם המציאות  מאוד  דומה: כי במציאות אין מורה, אין הזדמנות שניה, אין “מחר- אני אשתדל יותר”.. במציאות  יש מה שישנו,  ואם יש לימוד -הוא חייב לעבור דרך ההוויה של הלומד, כי כל שנמצא מחוצה לו -כבר נעול, חתום ונמצא מחוץ לשליטה, הדבר היחד שעוד פתוח ונגיש  הוא ההויה של הלומד, ובלימוד של ההויה  הלומד לומד את עצמו ואת גישתו כחלק אינטגרלי בהטמעת כל חומר לימודי , אחרת זה לא אמיתי ולא מוטמע להוויה.

בכל לימוד  של ההויה  ישנם שלבים: השלב הראשון הוא לבלום, לאמן ולשרש את את ההרגלים האינפנטיליים. שזה השלב  האלים יותר,  אם נכנס ים לבית חדש  קודם מקלפים את הטיח ומקרצפים את הרצפות רק אח”כ  צובעים את האגרטלים וכו’.  כל לימוד מתחיל באילוף של הקטעים הקשים, קודם כל לרסן את הקוטב הזיכרי ואינפנטילי, את המפלצת  הכוחנית של האגו.

ככל שמאפשרים ליותר מן האספקט  של האגו -האינפנטילי , הזיכרי, הפעיל, המוחצן – לחיות בחיינו ,  זה ירדים אותנו  יותר אל מול החיים האמיתיים.

פיזית-  הגישה הזכרית  יכולה להעיר , אולם רוחנית -היא מפילה  לתרדמה.

כשאנו מדברים על אילוף ואימון של החלק הזיכרי , האיפנטילי והמוחצן – זה כמו שניגשים לגינה וקודם עושים את הניקוי, זריקת אבנים שזה מה שקשה וחוסם ומפריע  לדברים ולתהליכים היותר עדינים -להיות.  ורק אז, אח”כ, מתחיל השלב של לצמוח, השלב של להיות.

כלומר לאחר ששהכח המשתולל של הזכר הכובש – הוכנס לתבנית  כלשהי, כאשר משתחררים מן  הרודנות של :  הלחץ, האמביציה, התחרותיות והאגרסיביות –  אפשר להתחיל לאפשר לעצמך להיות. 

כדי להגיע להוויה , למשהו שיכול לצמוח בנו,  צריך קודם להשתחרר מן היבלית של הכוחניות וההילחצות,   זה כמו לשתול נרקיסים בתוך שדה-בור המלא בסלעים  ובשורשים חזקים של  יבלית.

הוצאת היבלית מתחילה ברמה של היצר והתאוות הבלתי מרוסנות, המתפרעות להן, ורוצות -כאן ועכשיו – הכל. במין, אוכל, נוחות -כל מה ששייך לרמה של החיה שבנו, ולרמה של הילד שבנו.

מה שמשותף לאדם וחיה זה הדם, בעיקר הדם, כי ברגשות  כבר יש הבדל.

אפשר לגרום לחסימות ברמת הדם, על ידי תאוות, יצרים, דומיננטיות, כוחנות, טינה, בכל הדברים האלה. אפשר להגיד שרמת הדם באדם בעצם נושאת על עצמה את כל האימפריה של יתר האדם.

הכל מתחיל מן הדם, וברגע שהדם נקי מן הדחף הבלתי מרוסן והמתפרע של הילד והחיה, הופכת החיונות שלנו, ונעשית צלולה יותר  ואז האדם מתחיל לתסוס עם החיים.

ומה שמעניין שהדם של ילדים וחיות תוסס באופן טבעי, אבל זו תסיסה של אנרגיית החיים שבאה אליהם מתוקף העובדה שהם חיים טריים על פני כדור הארץ, ברגע שאתה מגיע לגיל 13 התסיסה הטבעית של הדם אוזלת, אולם היא יכולה להיטען על-ידי חיוניות אחרת, חיוניות ההוויה הפנימית,  אבל קודם כל צריך לנקות את האגו – את שיירי הילדות,  כי הילד עד גיל 13 צריך את האגו, צריך את היצרים על מנת לשרוד בעולם, ואולם אם אותם דברים שהיו אצל הילד נשארים אצלו -כמבוגר – הם כבר מהווים חסימה להוויה הבוגרת שלו. וכשנוצר החיבור לחיוניות שבאה מבפנים, קורה היפוך, קורה מעבר- וזהו מעבר מטעינת Yang לטעינת Ying, ממצב גברי למצב נשי, כי הילד -יחסית למבוגר -אמור להיות זכרי, המבוגר אמור להיות נשי יותר, המבוגר קולט רשמים מן החיים, ומטמיע אותם. מחצין את החיניות שלו על ידי משחק ופעילות.

כל הרעיון הזה של מעבר ממצב של קוטביות גברית לנשית נראה לאדם מן הישוב זר ומוזר ומופרך לגמרי,  כפי שגנן שרק מכיר בצלים של נרקיס כפקעות המרקיבות לאט בקרקע – לא יאמין ולא יבין שאותם פקעות מרקיבות יכולות בעצם להפוך לפרחים מרהיבים,ובעלי ריח משכר, שבאותם פקעות ישנו פוטנציאל צמיחה שביחס אליו -הפקעת -כפי שהיא בינתיים- הינה גוש גס וגולמי שאיכותו אינה במצבו העכשווי אלא במה שעדיין לא בא בו לידי ביטוי. אך כדי למצות את פוטנציאל הצמיחה – צריכה הפקעת, שכל שהיא יכולה לעשות זה לחדור אל התוך הרך של האדמה בזערת השורשים- לשנות קוטביות להצמיח מתוכה את החלק הנשי שיקלוט  ויטמיע מן העולם אור וחמצן.

איך נראה לאנשי הפקעות אדם  שהצליח ללבלב? מן הסתם מוזר, מוזר ביותר. למשל עבור הפקעת הגלמית המים יגרמו להם להרקב, אך עבור הפקעת הנמצאת בשלבי ליבלוב, המים הינם מרכיב הכרחי בצמיחה.

עולמות האור והקרינה של הנרקיס הינם פילוספיה מופשטת ומיסטיקה, עבור הפקעת השוכנת באפלולית המוגבלת והקשה של האדמה. (ראה משל המערה של אפלטון בשער זה).

כי מה היא פקעת של נרקיס אם לא התכוונות כלפי משהו שאולי לא יקרה…

ואכן הפסיכולוגיה הקונוונציונלית, הלא התפתחותית, מתיחסת אל בני אדם כאל ‘פקעות עבור עצמן (לא עבור צמיחה ותפקוד לאחר הגעה לשיא התפרחת),  כאל משהו הקיים עבור עצמו; יום אחד מתעוררת לה פקעת, מוצאת שהיא עם ומתחילה ללכת… בונה מחשבים, יוצרת תוכניות טלויזיה, משתמשת בקונדומים,

ספרים עבי כרס נכתבים באקדמיה על כל גלד וכל קליפה בבצל הפקעת.

ונוצרות דתות. מה זאת דת עבור איש הפקעת? ‘ענין של אמונה’ אומרים השמשים והכהנים של הדתות הממוסדות, אם אתה רוצה להיות שייך לנו -תאמין.

מי שרוצה להאמין שיש לפקעת אלהי פקעות ושצריך להתנהג כך שאלהים יאהב אותך ויתן לך חיים נוספים כפקעת -לאחר שנרקבת- שיאמין. אך ההמון השקט, (והחילוני) רציונלי ועל כן יודע כי פקעת זו פקעת זו פקעת. ופקעת זה כל מה שיש.

אך הכוונה הבראשיתית של מיסדי הדתות הגדולות היתה לעגן את החיים הדתיים בצמיחה, כלפי ‘ולעומת האלוהות והעולם הרוחני.

אך מנקודת מבטה של הפקעת  האתאיסטית, החילונית, חסרת הלבלוב – הכל ענין של אמונה, ומה שעושה לך טוב, עושה לך טוב, ‘אני’ (אומרת הפקעת החילונית הממוצעת ) ‘אוהבת דווקא לעשות כסף, אבל כל אחד והראש שלו’.

גורדייף-אוספנסקי. מדברים על היחס הכמותי בין אלה שישארו פקעות ובין אלה שיש להם סיכוי למוטיבציה ל קראת צמיחה, שניהם סוברים כי היחס הוא 95% 05%ל . כשהחמישה אחוז הם התקוה, הזרע של האנושות האמיתית.

כלומר רק כחמישה אחוז יצליחו להצמיח גבעול, עלים , או פרחים.

חמישה אחוז… כלומר אחד מכל עשרים בני אדם -הוא רץ למרחקים ארוכים וסביבו כולם רצים למוצר הצריכה הבא, והוא ממשיך לרוץ אל פסגת חייו שאותה הוא ממשיך לבנות כל הזמן. ואם ידבר עליה באזני צרכני התענוג הבא, איך יבינו אותו? מה יגידו עליו?

וכיצד מרגיש אדם שחי בגבעול וקולט את העולם דרכו? איך הוא חי מוקף בפקעות? איך ידבר? על מה? האם יתחפש לפקעת? איך הוא מרגיש לדבר בשפת הפקעות? איך הוא חש? איך הוא חי? מה עובר עליו?

איך זה עובר עליו, להיות רץ למרחקים ארוכים, מרחק החיים עצמם, כשהוא מוקף ברצים למרחקי החשק, התקווה והאמונה?

ובכן חוא חש בדידות גדולה, בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים.

*                                 *                                   *

“איך הוא הלב יכול להגיע לאלהים, כשהוא כבול בתשוקות”. 

                                                                               הרמ”בם

Enlightenment is the ego’s greatest disappointment. — Chogyam Trungpa Rinpoche

חלק ג’: רגשות – המוסטנג

על פילוסופית האושר כנגד פילוסופית הכאב

“הלב הממהר להפתח לפרחים הנו אף תמיד הראשון להידקר בקוצים”.

                                                                                                                ג’ורג’  מור

הרגשות שלנו הם הנכס החשוב ביותר שלנו, מאחר והם כוח אדיר, מנוע רב עוצמה. הם הבסיס לצמיחה אישית, נפשית ורוחניות. הבעיה היא שזה לא מקובע עדיין, זה עדיין נזיל, נע בין שני מצבים: מצב של אפ או מצב של דאון. בשני המצבים אתה התפרע, מתמכר להנאות, למין, לבילויים, לרומנטיקה – כמו לסם. אנחנו חושבים שאפשר להנות קצת, להתפרע קצת, להשביע את הצורך המיידי – אבל למעשה יש כאן אפקט של ואקום, ככל שמתמכרים לזה יותר כך רוצים מזה עוד: עוד פורקן (חזק יותר) עוד ריגוש (מרגש יותר) עוד בילוי (סוער יותר) עוד הנאה (מהנה יותר). וכך הרגשות, שהם חומר בערה דליק ביותר – במקום להיות מנותבים ומתועלים כך שיהוו כוח דחף אדיר לצמיחה נפשית ורוחנית – הופכים לאש פרועה וחסרת שליטה המכלה את האדם דרך הנאותיו והמפרקת אותו באמצעות פורקניו.

ההתמכרות להנאות החיים לא תורמת לצמיחה אישית ולא מחזקת ובונה אותנו מבפנים. היא מחלישה אותנו. אנחנו טועמים עוד טיפת דבש מהחיים ועוד אחת ועוד אחת – בתקוה שטיפת הדבש הבאה תשכיח מאיתנו את העובדה שיום אחד חיינו יגמרו. השאלה אינה האם אתה נהנה מחייך – אלא: האם אתה משתמש בחיים או החיים משתמשים בך. כאשר אתה מרפה לחלוטין את חבל השליטה על עצמך, מניח לעצמך להיסחף אחר הנאות וריגושים ומתמכר לטיפות הדבש (עוד סקס, עוד אוכל, עוד הרפתקאה, עוד בילוי, עוד ריגוש), אתה מניח למעשה לחיים להשתמש בך, עד שיגיע יומך והם יזרקו אותך החוצה כדי לפנות מקום לדור הבא.

כשנגיע לעת זיקנה – האם באמת ישנה לנו, אז, שעשינו חיים? שנהנינו ממין? שאכלנו שרימפס? שרקדנו עד כלות החושים? אבל דברים שעשינו בחיינו, שנבעו מן הפוטנציאל שעימו נולדנו – ושכדי להגיע אליהם היינו צריכים לשחרר לתוכם את אותו כוח הגלום בנו – בהם טמונה משמעות עבורנו. הם ידברו אלינו בזקנתנו מבפנים, ובהם נמצא את העדות למה שעשינו עם החיים שלנו.

עד כאן לגבי חסר התכלית שבפילוסופיה של האושר. זו הפילוסופיה אותה אנו מכירים, ואליה מטיף הממסד הקיים, בכל דרך אפשרית, הכל משכנע אותנו שאפשר ורצוי להגיע לאושר.  ומכאן לגבי פילוסופיה אחרת, פילוסופיה חתרנית, כמעט אנרכית, הפילוסופיה של הכאב!

זו טעות מרה לחשוב, שתכלית חיי האדם היא להגיע לאושר. האדם המאושר הוא אדם ישן שאינו מחובר להוויתו.

האדם מתחבר לעצמו דרך הכאב, ולא מכיון שהכאב זה משהו נשגב (זו רומנטיקה) אלא משום שההוויה של הקיום האנושי, תמצית חיי האדם, מבוססת על כאב. אנו נולדים מתוך כאב ומתים מתוך כאב ובין לבין אסור לנו לשקוע בשכחה שמעניק האושר.

למה? כי להיות אדם זה להיות נפש, ולהיות נפש זה להיות עם הרוח, והרוח הרי  כלואה בתוך גוף פיסי ועל כן אי אפשר להגיע אליה,  וזה כאב אמיתי.

עצם קיומה של הוויה רוחנית בתוך גוף זה מצוקה לרוח. עצם החיבור של רוח למשהו קשה, חומרי, גס – הוא מצוקה עבור הרוח. לכן, לחוש את נפשנו זה לחוש את המצוקה הזו של הרוח ולחוש את מצוקת הרוח זה לחוש כאב, ולחוש את הכאב הזה זה להיות מחובר למה שאמיתי בנו. זהו כאב רגשי אמיתי שאי אפשר לרכך או להעלים אותו על ידי השבעת הרגשות ברמה של הנאות הקיום הפיסי, למרות שאנו מנסים לעשות זאת כל הזמן. זהו גורלנו האנושי – לחוש תמיד בלתי מסופקים ולחיות עם הכאב של ההרגשה הזו ולדעת שאי אפשר להגיע אל הסיפוק המלא והסופי לעולם, אלא רק להמשיך ולכמוה.

באופן כללי כאב הוא אות אזעקה שמשהו בפנים לא בסדר. כל כאב – פיסי או רגשי – הוא אות התרעה. הבעיה מתחילה לא כשחשים כאבים אלא כשכבר לא חשים בהם יותר כשזה קורה – כשאין יותר כאבים רגשיים זה מסמל את הניתוק מן ההוויה הפנימית של האדם. על כן על האדם להיות קשוב לכאביו מפני שדרכם יכולים להתחבר חזרה להוויה שלנו ולהתעורר למציאות האמיתית דרך הכאב.

ישנן בעצם שתי דרכים להתיחס לכאב: האחת להתעלם ולהדחיק אותו, שזו הדרך של השינה והדרך השניה זה לשים לב אליו, ללכת עם הפנס של הכאב עד למקום שממנו הוא בקע ולהתחבר להוויה. כל כאב אומר בעצם – אתה לא עם ההוויה שלך, נפרדת מהבית ואז אתה חוזר עם הכאב אל ההוויה, אל הבית הפנימי.

כשאדם חש כאב זהו סימן או שמשהו עומד להוציאו מהוויה או שהוא בחוץ והוא צריך לחזור.

כך שכאב זה סימן שמשהו לא בסדר ומה שאנשים עושים עם הכאב הגופני למשל זה שהם משככים אות עם כדורים וכו’ ואז הסימן שהוליד אותם הולך לאבוד ואז הבן אדם מתגרש מהדברים הראשוניים. אותו הדבר ברמה הנפשית עם הכאבים הנפשיים.

ברמה הנפשית האדם מדחיק את כאבו על ידי התכחשות ועל ידי עשיית דברים עם סף כאב יותר שמשכיחים את הכאב הנפשי או הליכה לאיבוד בפנטזיה, שהופכת לאמיתית יותר מן הכאב הנפשי. האדם מפנטז כאשר הוא ישן, כך שכאב הוא סימן טוב כי זה אומר שהוא לא ישן להוויה הפנימית שלו וזה סימן לא טוב כי משהו בהוויה חווה עצב או אובדן.

מי שלא חש בכאב, מי שחושב שהוא נמצא בנתיב להשגת  האושר או התעלות רוחנית, או פיסגה דתית – לא באמת השיג את מה שיכול האדם להשיג מבחינה רוחנית אלא הוא וויתר על ההיבט הזה של הוויתו כאדם והתמכר להנאות הקיום. ואז, לטווח קצר ובר-חלוף הוא מרגיש מסופק ומאושר – עד שהריקנות הרגשית תדחף אותו לעבר יעד הכיבוש של ההנאה או הריגוש הבא. אושר איננו רגש אותנטי – זהו תוצר של התנתקות מהחיבור עם עצמך.

רגש אותנטי זה לחוש כאב, זעם שבא מהתיסכול של חוסר היכולת להיות אחד עם ההוויה הפנימית של עצמך.

להיות אדם משמעותו לחוש תמיד שמשהו חסר ולחוש שמשהו חסר -זה הכאב האולטימטיבי.

“הכאב בא מהנפש, האושר בא מהרגשות”   ג. ב. י.

Emotion

It is easier to manufacture seven facts out of whole cloth than one emotion.

    –Mark Twain

By starving emotions we become humorless, rigid and stereotyped; by repressing

them we become literal, reformatory and holier-than-thou; encouraged, they perfume

life; discouraged, they poison it.

    –Joseph Collins

Emotion turning back on itself, and not leading on to thought or action, is the element

of madness.

    –John Sterling

The young man who has not wept is a savage, and the old man who will not laugh is

a fool.

    –George Santayana

Emotion is the surest arbiter of a poetic choice, and it is the priest of all supreme

unions in the mind.

    –Max Eastman

Do not arouse disdainful mind when you prepare a broth of wild grasses; do not

arouse joyful mind when you prepare a fine cream soup.

    –Dogen

Meaning of Life

The search is what anyone would undertake if he were not sunk in the everydayness

of his own life. To become aware of the possibility of the search is to be onto

something. Not to be onto something is to be in despair.

    –Walker Percy

Being is. Being is in-itself. Being is what it is.

    –Jean-Paul Sartre

The world is not to be put in order, the world is order incarnate. It is for us to put

ourselves in unison eith this order.

    –Henry Miller

The real being, with no status, is always going in and out through the doors of your

face.

    –Lin-Chi

I am a part of all that I have met.

    –Alfred Lord Tennyson

Hide your body in the Big Dipper.

    –Zen Saying

Darkness within darkness. The gateway to all understanding.

    –Tao te Ching

In my hut this spring, there is nothing — there is everything!

    –Sodo

The mountains, rivers, earth, grasses, trees, and forests are always emanating a

subtle, precious light, day and night, always emanating a subtle, precious sound,

demonstrating and expounding to all people the unsurpassed ultimate truth.

    –Yuan-Sou

If you seek, how is that different from pursuing sound and form? If you don’t seek, how

are you different from earth, wood, or stone? You must seek without seeking.

    –Fo-Yan

Perhaps the truth depends on a walk around the lake.

    –Wallace Stevens

How could drops of water know themselves to be a river? Yet the river flows on.

    –Antoine de Saint-Exupיry

The journey is the reward.

    –Chinese Proverb

This is it. There are no hidden meanings. All that mystical stuff is just what’s so.

    –Werner Erhard

רגשות וחינוך (חינוך רגשי)

 קוטביות ריגשית

רגשות, נמצאות תמיד בדינמיקה, אך גם תמיד נוטות לצד זה או לצד אחר. וראשית במבנה הנפשי של כל אחד ואחד, ישנה נטיה, או לשמחה או לעצב, או למוחצנות או למופנמות, לעדינות או לגסות. הנטיה הרכזית ביחס לעולם הרגש היא -מצד אחד – לתת לרגש להשתולל ולגדול פרע, ומצד שני, ריסון ודיכוי. מן הבחינה הריגשית – בני אדם וגם תרבויות שלמות, נוטות או לצד החופש (איטלקים ברזילאים), או לצד הריסון והדיכוי (אנגלים, יפנים). והשאלה שיכולה להישאל ביחס לכך היא: מה אחראי לכך שאדם מסוים או תרבות מסוימת, יצא מקוטב ריגשית לכיוון  דיכוי ריגשי בעוד שאחר יצא מקוטב לכיוון של פנטזיה ריגשית? ההסבר הבולט לכך ברמה התרבותית היא השמש (הרבה שמש באיטליה – הרבה חופש ריגשי וכו’). אחד ההסברים לכך ברמה הפסיכולוגית היא דומיננטיות של השפעת אב או אם. ובכן נראה כי אנשים שמדכאים את הרגשות שלהם, היתה השפעת אב חזקה בעוד שאנשים שנותנים לרגשות שלהם לגדול פרא – הם אנשים שיש להם השפעת אם חזקה.

אבל כשההשפעה היא דומיננטית מידי  היא הרסנית, וככל שההשפעה דומיננטית יותר – כן היא הרסנית יותר. ואם היא  מצד הורה מנוגד מיגדרית (במבחינת הג’נ’דר שלו) – זה עשוי להרוס את התשתית הסקסואלית, מכיוון שההורה המנוגד מסמל את היחס של אותו ילד, ילדה – לסקס. וברגע שההורה המנוגד הוא הדומיננטי הוא מפריע לחופש הגדילה של הסקס אצל הילד מפני שהוא דומיננטי מדי.

כלומר הילד שיש לו השפעת הורה מנוגד דומיננטית -יהא מוחצן ותוקפני מינית:  הוא יאנוס – יהיה תוקפן מבחינה סקסואלית, או להפך,  (תלוי במין ההורה והילד)  הוא לא יהיה מסוגל ליצור קשר מיני.

דומימנטיות זה הדבר הגרוע ביותר שאפשר לעשות בחינוך.

ומה קורה אם הדומיננטיות היא לא ממין של הורה מנוגד? ובכן אם למשל אב יהיה דומיננטי מידי על בנו הוא לא ידפוק לו אולי את הסקס והיחס לנשים , אבל הוא אולי ידפוק לו דברים אחרים, הוא ידפוק לו למשל את הרגישות, את עולם הרגש את (היכולת) לבטא רגש וכל הדברים הרגישים והנושאים באופיו של הילד.

דומיננטיות  זה בכלל הדבר גרוע ביותר.

כל גישה של השפעה (בין אם בחינוך, או ביחס לעצמי, או בכל דבר אחר) צריך להיות קודם כל סבלני ושיהיה בו אפשור, מפני שהפוטנציאל צריך לגדול! רוב האנשים כבר משוחדים, או להיותם מצליחנים (השפעת אב ודיכוי ריגשי) או להיותם מפסידנים (השפעת אם וחופש פרוע (לעולם הרגש), הנקודה היא שאדם בוגר מבחינה אמוציונלית הוא אדם שנמצא בקו האמצע, מפני שהוא שולט גם במקל וגם בגזר. הוא שם גבולות אבל הוא אינו כופה אותם ומצד שני הוא אינו מאפשר התפרצות פרועה של האמוציות. הנקודה היא: שכדי להיות בוגר ריגשית צריך ליצור שביל הזהב. ואם לחזור לתחום החינוך, הרי כשהילד מבלגן את הדירה, (מה -ששוב-שמשקף כמובן את עולם הרגש של) ניתן לבוא אליו בשתי גישות שתיהן לא תגרום לו לצמוח מבחינה ריגשית: האחת תהיה לתת לילד לצייר בבלגן, כפי שיש בהרבה בתים, וזה ואמר גדילה אמוציונלית ללא בקרה וזה אומר שהכל אצלו פרוץ ופתוח, מצד שני ההורה יכול לבוא ולצעוק עליו, להרביץ לו ולזרוק את הכל לסל ולהראות לו שהוא ילד נורא ואיום כאשר הוא עושה את זה.

אבל כדי לעודד צמיחה לקראת בגרות ריגשית – צריך לבוא לילד ולאמר לו: “בבקשה תסדר את הבלגן” , והוא יאמר:  “לא”, ושוב:  “בבקשה תסדר את הבלגן”, והוא יאמר:  “לא”,  ושוב: “תסדר את הבלאגן”!- וללכת, ואם זה לא יסודר אז לחזור שוב ולאמר זאת שוב מבלי להרפות גם אם זה יום יומיים ואז אם אין שינוי אפשר לאמר – “אני לא זז מפה עד שאתה מסדר את הבלאגן”!! אבל צריך מאוד להזהר, שלא להיות דומיננטי על מנת לא לדכא ולסרס לו את הרגשות, ואותו הדבר באשר לריגשותינו שלנו, כאשר אנחנו מפשלים, לא להרוס לעצמנו את הצורה, לא להתנפל על עצמנו ללא בקרה ולשפוט את עצמנו כאפסים מוחלטים, אלא לתת צ’אנס ומרווח לצמיחה ריגשית -הרחק ומעל הסיטואציה הנוכחית.

ואכן,כדי לצמוח ריגשית צריך לנקוט בגישה של אסרטיביות אמוציונלית, כלומר: לא כזו ששורפת והורסת ולא כזו שנותנת לכל לקרות בלי חשבון כי אז זו הפקרות אמוציונלית.

ושוב, חשוב להבין שהילד המשתולל ריגשית שהוא לא מקבל את  הסוכריה וקורע את הווילון או רוקע ברגליים, זה בגלל שאין לו שום יכולת לרסן את הרגשות שלו. וזה קורה כי הטבע תיכנת את התינוק והילד כך שאם הוא לא יתעקש הוא לא יקבל דברים שעבורו הם שאלה של חיים או מוות, מפני שאם התינוק לא יקבל את החלב ברגע מסויים הוא יכול למות ואז יש לו אינסטינקט מאוד חזק, כי האגו שלו מחובר להישרדות. אבל אם האגו לא מרוסן בגיל מבוגר יותר- כי אז האגו גדל פרא ואדם החפץ בבגרת ריגשית צריך לא לאפשר לעצמו להגיע למצב של מעורבות ריגשית כזו שזה משתק כל פעילות ריגשית אחרת.

ומה בעצם  ההבדל בין ילד שאומר ‘אני רוצה את הסוכריה הזו’ ולא מקבל אותה והוא נכנס להיסטריה נוראה ובין אדם מבוגר כרונולוגית- שאומר: “אני רוצה את הבחורה הזו” היא אומרת: “לא, אני לא מעוניינת”?

ובכן, אם הוא יהיה אנפנטיל ברמה האמוציונלית הוא יעשה את אותו הדבר כמו התינוק. בן אדם בוגר- רגשית יאמר OK וימשיך, זה לא סוף העולם וינסה עם מישהי אחרת, הוא ינסה וינסה עד שיגיע למישהי אחרת, אבל מתירי הרסן האמוציונלי, מרגישים שאם לא יקבלו את הסיפוק שלהם מיידית, כאן ועכשיו, העולם מגיע לסוף, וכאן אחד השורשים העמוקים והעבים של אינפנטליות ריגשית.

אבל כאן חשוב להדגיש כי בגרות ריגשית אינה ענין של החלטה, זה בכלל לא תלוי בנו, כפי ששתיל צעיר של ברוש לא יכול להחליט שהוא לא מכופף ברוח, קודם כל הוא צריך לעבור תהליך, ואם היבלית והאבנים לא יוצאו מדרכו הוא לא יוכל להיות בוגר. זה ענין של תהליך.

 ואכן, אחד הדברים הנוראים ביותר שמתרחשים בקוטב של התפרעות ריגשית, זה אי היכולת לדחות סיפוק – “אני כרגע רוצה לדבר על הנושא הזה”. או: “מה פתאום, מה הוא מרשה לעצמו”? דהיינו: “אני ילד מפונק שרגיל לקבל כל מה שאני רוצה ואם אני לא מקבל אני מייד הורס את כל העולם”, ובמשך שנים חינכנו את האמוציות שלנו להתנהג ככה.

באופן כללי הגישה אצל הבוגר ריגשית – כלפי כולם -היא כזאת שהיא מתיחסת לכולם כאילו כולם הולכים לבטל לנו פגישות. ולמה כך? כי אצל אדם שצמח מבחינה ריגשית קיימת תחושה ברורה ש: ‘אף אחד לא חייב לי כלום’. האגו כבר לא במרכז העניינים, ואז הקטבים לא מושכים לקצוות ואז אפשר לנתב את הרגש בקלות כלפי מטרה רצויה ולא להיות קורבן של הרגש הילדותי המתפרע.

אולם האדם שרק מתנהג כמבוגר ריגשית אך בתוכו מתפרע הילד האגואיסטי – עדיין לא מודע מודעות גלובלית לגבי מה שרגש אינפנטילי מעולל לו, והוא סובל ומספר לעצמו סיפורים שונים למה זה קורה, שכל פעם מחדש הוא נכנס למעורבות ריגשית כל כך חזקה, ושוב, זה בדיוק כמו הילד אשר אינו מקבל את השוקולד, ומתפרע, בשעה שהוא לוקח כמובן מאליו שבכלל מישהו (הוריו) דואג לו שיקבל אוכל, שלא לדבדר על שוקלד.

ברגע שההיסטריה הריגשית מתרחשת  הבוגר ריגשית שם מחסום בינו לבין הטריגר ופשוט עוצר. זה בדיוק כמו התלקחות, כמו שריפה, מה עושים כדי שלא תגיע ליערות אחרים? מבינים שמה שנשרף עד עכשיו נשרף, אבל מעכשיו לא להגדיל בשום אופן את הנזק. אולם הבעיה הגדולה היא שברגע שזה קורה לבני האדם אינפנטליים ריגשית – הם מרגישים שהנזק כבר נעשה ואז לא אכפת להם להרוס את הכל ופה הנזק האמיתי. אבל האמת היא שמה שקרה עד כאן הוא זניח כי הוא עדיין מוחצן והנזק האמיתי הוא כשזה מצליח לחדור פנימה, ואז זה שריפה פנימית ואז זה באמת גרוע. הבוגר ריגשית מצליח  לרסן את מידת ההתפרעות הפנימית של האמוציות!.

בדרך כלל אנשים אומרים לעצמם שהנזק  הריגשי הוא נורא והוא נעשה ומה שהיה עכשיו הוא מנימליסטי, אך האמת היא שהנזק הנורא הוא זה שיקרה אם האדם עצמו יעשה מעורב בעצמו בפגיעה הריגשית , ואז הוא יעשה מעורב ריגשית.

כללית: במצב  של אמוציות  במצב בוגר  -הניטרול נעשה עוד לפני שהדבר מתרחש.

האדם הבוגר ריגשית  כל הזמן  ער  כל הזמן על המשמר של מה תהיה המתקפה האומוציונלית הבאה. הוא חי בתחושה שכל רגע תבוא התקפה אמוציונלית והוא מוכן לזה בראש.

מה שהבוגר ריגשית מבין הוא  שכל מה שהעולם תמיד יעשה לו זה שהוא יגרום לו לפצע לדימום פנימי באמוציות – תמיד, והוא צריך לצפות לזה ולהיות תמיד מוכן לזה.

מענין שהתרבות החברתית השולטת -דרך מסרים לא פומרלים ודרך קונוונציות הקיימות בממסד – איננה מטפלת בקטע של הרגש והייצר, (להוציא את הניסוי של המחנך האנגלי  ס. ניל, שפיתח את שיטת בית הספר הפתוח שנקרא: ,סאמרהיל”,  אך השיטה של בית ספר שמתיחס לרגש, כמו שניל רצה לא ממש נקלטה, כי פשוט היא לא מתאימה לתרבות המערבית.

מה שהתרבות המערבית מחנכת אותנו לגבי הרגש הוא – (במיוחד לגבי הגברים),  לא להרשות לעצמנו להרגיש דברים מסוימים לעומק מה שמביא למחסום ריגשי ביננו ובין אותו הרגש. (דרך אגב זה מה שהאב הדומיננטי עושה לילדיו ואכן הנורמות התרבותיות שלנו הן יותר גבריות מאשר נשיות),  לדכא את הרגש זה אומר לתת לאמציות להמשיך ולדמם בפנים אולם האדם מנתק את המודעות שלו מהם, כלומר זה מתרחש אולם האדם לא מודע לזה. ובכלל דיכוי זה כשמשטר אחד מדכא עם אחר ואז העם סובל, העם בבעיה אולם השלטון לא נותן לעם הזה להביע את התסכול ואפשר לזהות דיכוי בד”כ ע”י חוסר מקום להבעה של מה שבאמת מרגישים בפנים ובד”כ שכשזה לא מסתדר או לא מוסכם עם מציאות חברתית חיצונית כלשהי).

הממיסד החברתי די שבע רצון אם אדם מצליח לדכא את הרגש שלו, והישועה אם כן לחיי הרגש המדוכאים שלנו זה פשוט לא לתת לצמחי הפרא הרגשיים ליבלית האמוציונלית – בכלל מקום לצמוח ולהתפשט מפני שבדיכוי זה צומח קצת אולי אולם אין לזה ליבלוב מעל רמה מסויימת ואז ברמת המודעות הרגילה והיומיומית זה כאילו לא קיים, אולם מתחת לקרחון זה קיים מאוד, אבל המודעות השגורה רוצה להאמין “שמה שאיני יודע לגביו אינו קיים”, כלומר לשמור כל הזמן שזה לא יגיע למצב של מהפכה, בזמן שהאדם האותנטי עושה טיפול שורש ומשרש את היבלית, אבל לשם כך יש צורך לפתח מודעות ולשם כך צריך לקבל את הילד שבפנים, על כל הפיחות בדימוי העצמי שזה מביא עימו.

להיות בוגר ריגשית -זה בידיעה שאם תרשה לעצמך את ההתפרעות האמוציונלית הפנימית, הייבלית הזו תחנוק את כל הצמחים היפים והנפלאים  (הפוטנציאל הנפשי) שאתה מגדל בגן: דהיינו אתה לא תצליח להיות יצירתי, אתה לא תצליח להיות רוחני, אתה לא תצליח לקיים יחסים עם בני אדם, כי בכל רגע שיהיה זרע הכי קטן של יבלית (התפרעות ריגשית) הוא יקלט, הוא יצמח והוא יחנוק את כל הצמחים שלך.

וישנה את הדוגמה היפה הזו  של גורדייף, משל המרכבה, ושוב: האדם משול למרכבה וזה בעצם הגוף הפיזי שלו, יש את הסוסים שזה האומוציות, יש את הרכב שהוא החשיבה וישנו האדון שהוא רמת התודעה:, הנוכחות של העצמי, של האני – היצר, הדם – יכול להיות נקודת החיבור של הסוסים למרכבה: החלק המוטורי של הסוסים האוטומטי שלהם.

והוא אומר שהמרכבה בדרך כלל חלודה בגלל טיפול לא נכון, אוכל לא נכון, חוסר התעמלות וכו’. הסוסים: האומוציות, מושכים את המרכבה לאיפה שהם רוצים, יש להם גירויים משלהם והם מושכים את המרכבה לצידי הדרך והולכים לגאיות ומוצאים אספסת שהם אוכלים אותה וכלל לא נשמעים לרכב. כלומר חסר חיבור חזק בין הסוסים למרכבה, בין היצר לבין הרגש, וזה יקרה על ידי גאולתם מן השלב האינפנטילי, שאז כל אחד לעצמו.

הבוגר, זה בעל התודעה הערה מפעיל מקל וגזר, הוא יודע להיות קשה ולהיות רך, ז”א לשים גבולות מצד אחד ומצד שני לתת את הגזר. לרסן את הרגשות המתפרעים, זה המקל, זה האספקט הזכרי של האב, ההשתוללות ברמת הרגשות  מתרחשת בגלל אי הפעלת  האספקט של האב שלא אומר לרגשות : “שבו בשקט”  אולם ישנו פה גם האספקט של האם: לתת אהבה ללא תנאי לרגשות, לקבל את עצמך, כפי שאתה לתת לעצמך חום לאהוב את עצמך, לאהוב את הילד הקטן וזה קטע מאוד חשוב –  הקטע החשוב ביותר. אין אפשרות לשתקמות חיי הרגש ולצמיחה אורגנית של הרגשות ללא האספקט האמהי.

בכלל, האמא כל הזמן שם, האב חוזר מהעבודה ומפעם לפעם צריך להחזיר דברים למסלול הישר, אולם נתינת חום, הקבלה של הילד האהוב בתוכך זה האספקט של האם.

האדם הבוגר ריגשית לא נותן תהודה כזו עצומה לפגיעה ריגשית, הוא לא שם -כמו הילד –  את האמוציות שלו במרכז היקום.  הנק’ היא איננה אם הפגיעה שפגעו בבוגר ריגשית צודקת או לא,  הנק’ היא: שאף אחד לא חייב לבוגר ריגשית  מבחינה אמוציונלית וזו גישה בוגרת  היחידה כלפי האמוציות.  אך הבעיה היא שהאינפנטיל הריגשי חושב שמישהי\ו מעוניינ\ת בו\ה, כי הוא\היא  חשוב לה\ו,  וזה פשוט לא כך. ועד שלא נגדל  ונצמח ריגשית  – נחיה בתחושה שחייבים לנו התחשבות ברגשותינו הפגיעים. זו היא בעצם מציאות והבנה כואבים ביותר, שהקיום האמוציונלי שלך, מלבד אמא ואבא (ובעצם גם לא להם), אינו חשוב לאף אחד. עד שלא נהיה מסוגלים לחיות עם זה – לא נהיה בוגרים רגשית.

כללית -הקלות שבה אנו מוטלים למעורבות ריגשית היא אינדיקציה לכך שהרגשות  והאגו נמצאים בקשר סמביוטי שלילי.  התישלובת בין שניהם הוא נוסחה בדוקה להתלקחות מהירה ומיד בעירה חזקה של מעורבות ריגשית. האגו של תינוק לעומת זאת אינו כל כך חזק, אולם אם ניקח אגו של אדם בן 34, שהוא בעל עוצמות מאוד חזקות – בהרבה מאוד מובנים – ונחבר לזה רגשות אינפנטיליים של ילד, נקבל בלגן נוראי, וככל שהאגו יותר חזק והרגשות  יותר אינפיטלים -האדם פחות מודע לקשר שבינהם והתפרצות תהיה גדולה יותר ביחס לאגו.

“איזה גיבור הכובש את יצרו”. הבוגר ריגשית -כובש את יצרו, לא מדחיק או מדכא -שזה יחסית קל ושכיח, אלא מסלק את הסיגים שהיו טובים בילדות אך חוסמים בבגרות. כדי הרגשות יגדלו ויתחזקו.

יש אמנם הבדל בין דיכוי לבין ריסון, בריסון  לא נותנים להשתוללות הריגשית להגיע למימדים מפלצתיים! אם זה כבר מגיע למימדים מפלצתיים אז לתת להם  לפחות הבעה, הדבר הנורא מכל שאפשר לעשות זה לתת להם להשתולל בפנים אבל להתנהג -גלפי חוץ- כאילו הכל בפנים שקט. וזה המצב של המסכה החברתית השכיחה, שעימה -כולם מרמים את כולם, כאילו אצלהם הכל שקט ומרוסן מבחינה ריגשית.

 ואז מבפנים  זה משתולל והורס כל חלקה טובה

לא מדובר פה בביטוי חיצוני כמו ללכת ולירות במשהו ברחוב בגלל זה. ההשתוללות הרגשית  -בחברה המתורבתת שלנו היא בפנים. 

 אפשר לדכא את זה, אבל לעיתים רחוקות זה ממש דיכוי של הרגש עצמו, בדרך כלל זה באמת רק דיכוי של אמצעי ההבעה החיצוני, ואז כאמור – זה ממשיך להשתולל בפנים.  ואז  כל מה שזה אומר הוא שהאדם רק  מנתק את הקשר המודע בינו ובין  רגשותיו המשתוללים, זה הכל.  וזה שורף את הקשר עם התת  מודע…

הבוגר ריגשית מודע ליבלית של ההתפרעות הריגשית והוא לא מאפשר לה להיות ועם זאת -כאמור- הוא רק חוסם את התפרעות היבלית אבל לא את הקשר עם רגשותיו, וזה ההבדל בין בגרות לילדות, מבחינה זו, כי הילד עדיין מלא יבלית כי רגשותיו עדיין לא התפתחו, האדם המבוגר לעומת זאת חייב להיות מסוגל להפריד בין רגש אותנטי ובין פינוק והתרת רסן ריגשית.

אי אפשר  לשפוט את רמת ההדגש של הרגשות אצל בן אדם עד שהוא לא עקר את היבלית האינפנטילית, מן הרגשות שלו, כי כל רגש שהינו בלתי מתועל שהוא עדיין גולמי פרא ולא מעובד – נדמה כמשהו אדיר, זה כמו ילד קטן שכשהוא נמצא במשפחה שלו ההורים לא יכולים לדבר, הוא משתלט על השיחה, כלומר אי אפשר לשפוט משהו פראי. אחרי שהילד עובר  תהליך של הצמיחה ריגשית  ומגיע לגיל 20 אז ניתן לראות  עד כמה הוא דומיננטי ושתלטן. בגיל 5 אי אפשר, הוא עדיין לא עבר תהליך של עיבוד.

 זה רק טבעי שהאמוציות  ישדדו הכל, הם דיקטטורים, הם עוצמתיים מאוד וכאשר הם שם זו עוצמה אדירה אולם  ברובה זו עדיין עוצמה של ילד קטן שאינו יודע דבר מלבד האגו שלו והרצונות שלו.,

בשלב האיפנטילי, האמוציות זה כמו שרשור ענקי שבעצם ממלא את כל חלל החיים, והדבר הנורא מכל הוא שזה אומר שהפוטנציאל הנפשי של האדם במידה רבה – בעצם מאוכלס ע”י השרשור הפרה-היסטורי הזה של האמוציות, וזה נורא.

  עד שלא נפטרים מן השרשור, מן הדמון הזה, מן מפלצת הילדותית הזו אי אפשר לדעת  כלום על הפוטציאל הנפשי והרוחני של האדם.

האדם יכול לחשוב כי זה המימד הרוחני שבו שעוסק ואוהב שירה, הגות, סיפרות או מיסטיקה – אך יכול להיות כי מתחת לעור הכבש של הרוחניות מסתתר הזאב הבלתי מאולף של הרגשות…

ורק כאשרמצליחים להוציא את ההרודנות האינפנטילית של האמוציות  מחוץ לתמונה, רק אז אפשר  למדוד את עוצמת ומהות הפוטנציאל הנפשי והרוחני.  

עם זאת מן הראוי להגיד כי  אנשים אשר מגיעים לעיסוק ביצירה, בנפשיות, ברוחניות ובדברים דתיים-  נעים לשם מתוך משהו אמיתי, מתוך דחף רוחני אותנטי – כנראה, אך השאלה היא לאיזו פרופוציה של סיגים  (שזה תמיד בעיות אמוציונליות) הם יגיעו? הבעיה היא שהערבוב של הרוחניות והפסולת האמוציונלית יוצר צחנה וזיהום ובילבול קשים ביותר. ומה קורה כשאדם רוצה להפריד בין הבעיות הרגשיות (שרשור הרגש האינפנטילי)  ובין פוטנציאל נפשי והרוחני אמיתי?  ובכן ניתן אולי  למצוא – לאחר שמפרידים החוצה את הסיגים והפסולת – שהם בעצם 95% מהכל ונשאר רק  5% לרוח ולנפש – ולאחר שמספקים את הצרכים הרגישיים או שמים אותים בפרופוציה  -מגלים  שבסך הכל  האדם  רצה להיות מנהל בניה או פוליטיקאי ושהוא  בכלל לא רוצה רוחניות ובמקום הבלבול הריגשי (שהתחלף לפנטזיה רוחנית)  מגלים 70% של בן אדם שרוצה לנהל חיים של זעיר בורגני.  לאחר תום הסערה הריגשית של הנעורים המבולבלים אנו  עשויים למצוא בתוכנו רגשות אשר יש להם יותר עוצמה מהדחף הרוחני הבוסרי של הנעורים וזה לא זוהר כל כך כפי שזה היה נראה מבעד לערפילי הבלבול והפנטזיה.

מה שיותר חשוב מן הדחף להיות רוחני זה שני דברים שהם אחד: האחד להיות אותנטי ואמיתי לעצמך והאחר להגשים את עצמך. אלו הם שני הדברים החשובים ביותר, מפני שאם מה שנכון עבורך זה להיות סנדלר וזה הפוטנציאל שלך אז מה העניין בלהיות רוחני, זה יכול להיות איזה שהוא רעיון זה שמישהו שתל בך שמפרנס פנטזיה אמוציונלית ושאין לו שום קשר מהותי איתך, הדבר האמיתי היחידי שאדם אמור לרצות זה להיות אמיתי לפוטנציאל המקורי שבו ולהגשים אותו.

אדם  יכול  באמת  רק לרצות להגשים את מה שחי בו באמת  (פוטנציאלית),   ואין הוא  יכול לרצות שום דבר אחר כי זה לא יהיה אמיתי. כלומר: משאית לא יכולה לרצות להיות אבוקדו, או אפילו וולוו, קודם כל היא צריכה לדעת שהיא משאית, ואז פשוט להיות את מה שהיא יודעת שהיא.

זה בעצם מדובר כאן על  תהליך  אלכימי, (ראה שער התודעה), שזה תהליך שלם של הפיכת מתכות פשוטות למתכות מעולות ומה שעושה מתכת פשוטה לכזו, זה כל הדברים הנמוכים שהסתפחו אליה. וכשמדובר על  הרגשות, ( להוציא את היבלית וכו’)  זה בעצם אומר להעביר את הרגשות תהליך מטמורפי שבעצם החלק הגלעיני, המהותי,  של הרגשות יתחבר לעולם  ויתחיל לעבוד. בינתיים הם לא מסוגלים להיות, למעלה כי הם מקורקעים תחת כל הרגשות האנפתיליים.

לאהוב אחר:

 הבוגר ריגשית נבדל מן האינפנטילי ריגשית על ידי הדרך בה הוא מקבל את הסבל ואת הכאב, הוא רואה אותם באור חיובי, יש להם משמעות עבורו, הוא רואה זאת כמחיר כלשהו. הוא מבין שלאהוב משהו זה לסבול אותו.  והכוונה היא שהמדידה של הערך של משהו, זה תמיד המחיר שהאדם מוכן, לשלם עבורו,

 כאשר אנחנו בקשר עם משהו אנחנו רוצים להנות מהאספקטים הטובים יותר שלו ואנחנו רוצים להתעלם מהשאר. אך אם אנחנו באמת אוהבים משהו זה  חייב להגיד שאנו מיחסים  ערך לקיום שלו, ערך אמיתי ולא אגואיסטי. מה שאומר שהדרך היחידה שיש לנו לדעת אם אנחנו מוכנים לקבל אדם שאנו אומרים שאנו אוהבים אותו -זה באמת לקבל אותו כמות  שהוא, כלומר לסבול את החלקים הפחות נעימים, זו אהבה בוגרת, זו האהבה שאריך פרום מדבר עליה בסיפרו “אמנות האהבה”, ואם איננו מסוגלים לסבול את אהובנו –

 הרי שאהבתנו מותנית והיא פוסעת לקראת סופה. והיכולת לקבל ולסבול את הזולת מותנית כמובן במה שקורה אצלנו, כי ריגשותינו מותנים רק בהנאה והכיף, כי לא שירשנו את החלקים הילדותים והאגואיסטים – הרי שהעשה את אותו הדבר גם לאהובינו…

 ואם  מסתכלים על יחסים בין אנשים, הרי שאהבה אמיתית אינה קיימת  כמעט, כי אין כמעט אנשים שצמחו מבחינה ריגשית.  אריך פרום -בסיפרו זה -אומר שהאהבה הראשונית שבגללה אנשים יוצאים יחד, או מתחתנים נישרפת כעבור זמן מה והיא אינה רצינית ועל מנת לאהוב באמת צריך לעבד את התשתית הראשונה ולהצמיח מתוכה את האהבה האמיתית. בסיומו של הספר הוא אומר שכל מה שהוא כתב בספר לא יצא לפועל אל אם כן הבן אדם עבר תהליך של התפתחות וצמחיה פנימית.

אז מה קורה באדם לאחר שעבר את התהליך הזה  של הפיכת העופרת הריגשית לזהב ריגשי?  ובכן הבוגר ריגשית  לא מאפשר לאגו להתחבר לרגשות האנפנטילים,  התחברות הבאה לידי ביטוי במשפטים כגון:   “הכל מגיע  לי” ו “צריך להתחשב בי ואני מרכז העולם והאחר נמצא שם על מנת שיהיה לי טוב מבחינה אמוציונלית”. הבוגר ריגשית מבין שהוא  בר מזל אם משהו מתייחס אליו בכלל ועוסק בו.  במילים אחרות  הבוגר  מבין ויודע שהתקשורת האמוציונלית בין אנשים -ברמה הריאלית –  מורכב מאגו ופנטזיה.

הבוגר ניגש אל אחר בגישה של:  קח ותן אמוציונלי, הוא בא על בסיס של  חוזה אמוציונלי,  ז”א “אני חשוב בדיוק כמוך ואנו מחליפים דברים ” וזה צריך להיות הגיוני וזה צריך להיות הגוון וצריך להיות בתוך זה  מקום לחום אנושי והתחשבות וחיבה בין אנשים.  אך מה שקיים היום בין אנשים זו התובענות של האגו והעוצמה של הפנטזיות.  והבוגר ריגשית מוריד את התובענות של האגו ומנמיך את העוצמה של הפנטזיות.

על איך ומה בהתבגרות הרגש:

והמעבר מאינפנטליות ריגשית לבגרות ריגשית , או בעצם כל שינוי וצמיחה פנימית לא מתרחשים על ידי תירגול או עשיה, אלא על ידי העמקת הקשר להוויה הפנימית!

זה בא מהמעיים וה”למה” וה”ערך” והמה” של הדבר הם אלו שמובילי את ה”איך” ולא ההיפך. אין צמיחה ריגשית על ידי שליטה מכאנית. כל הגישות של ‘איך’ לגבי הנפש   הינן אנטלקטואליות. במקום זה אנו צריכים ללמוד לשאת את החשיבות של משהו  בתוכנו,

כי מן ההוויה מקבלים את העוצמה,  הענין הוא  לחיות עם התחושה שבאה מן ההוויה,  להיות עימה, לתת לעצמנו  להרגיש את הכאב, חלק מהעניין הוא לחיות עם זה ולא להגיב.  להיות זה הכל ?(עמוק בפנים וחזק) אם באמת הצלחנו להיות מחוברים לחלק בנו שהוא ישנו, זה הדבר החשוב ביותר.

 אולם  הסיבה מדוע איננו נותנים לעצמנו להיות מחוברים לחלל הזה שבנו שהוא חי ואמיתי,  כי איננו מסוגל לסבול את הכאב והתסכול. איננו מסוגלים להכיל אותו.  אנחנו יודעים להרף עין שביר,  ומיד זזים לחלק האינטלקטולי, מיד, על מנת לא להתמודד. אולם  אם נרגיש באמת,, באמת, -זה שווה את הכל.

 ההרגשה של עצמנו מבפנים  היא אולטימטיבית וקשורה להכל.

 הבעיה העיקרית עם הגישה הרווחת והשלטת בתחום תיקון המידות ושיפור  העצמי  היא שהיא  זכרית מידי, טכנית מידי, שטחית מידי, קצרת נשימה ותכליתית מידי.  כמו: “מה הם הא’-ב’ שאיתם אני יכול ללכת ויאפשרו לי להגיע”? אבל זה לא עובד ככה,  כדי שמשהו יקרה, הוא צריך להיות בתהליך, וכדי שיקרה תהליך -צריך חיכוך, מפגש בין הפכים.

ואז משנפגשו ההפכים ונוצר מתח וטעינה פנימית – אפשר לתת  למערכות שלנו, לתת מודע שלנו לקחת את זה מכאן.

רוב בני האדם מכורים לפתרונות מכאניים,  גודל ועוצמת הידיעה הינו גדול עליהם, והם אינם יכולים  לסבול להיות עוד בלחץ כזה, ואז מכבים, כי  זה יותר מדי בשבילם. וכשפוגשים דרך פסיכולוגית או רוחנית, אומרים: OK הבנתי את הנקודה ועכשיו מה?! אבל בחיים האמיתיים  אין עכשיו.

צריך  לדעת את זה עמוק יותר ולסבול את זה יותר וצריך לדעת איך להתעורר ביחס לזה יותר,  וזה המקסימום.  המכניקה, היא מה שנוצר אחרי שאנו כבר  בתהליך הנפשי.

 אי אפשר  לבוא ולאמר אני יודע מספיק, עכשיו מה אפשר לעשות?  כי אם יוףדעים באמת לא צריך לעשות כי זה יעשה לבד, מבפנים.

ואם יודעים באמת אז זה חייב לבוא עם איזה עצב, לא דיכאון  אלא עצב, כי כל יצור שהוא קרוב למהות  האמיתית של מצב הדברים, הוא  יותר מפוקח וזה חייב להביא עימו עצב.

הכל זה ענין של לשבת במקום הנכון בתוך עצמנו.

 ואם לאנשב במקום הנכון, בתוכנו הכל יהיה אינטלקטואלי ומכני ואין בזה טעם בכל מקרה. צריך  פשוט לפגוש את המציאות היכן שהיא באמת ולא לוותר,  כל המסע הוא לפגוש את המציאות היכן שהיא ולהתעורר לגבייה, זה כל מה שצריך לרצות למצוא.  הרצון שלנו כל הזמן לדעת מה לעשות עכשיו הוא מכיון שלא הייה לנו  את העוצמה להישאר עם הידיעה, זה היה יותר מדי כואב עבורנו , וכך בורחים למכניקה. כך גם נוהג כל העולם, זהו עולם של מכניקה, מפני שהם אינם יכולים לסבול את הידיעה, רק אם  יד ביכולתנו לסבול את הידיעה יש באפשרותנו להיוולד מחדש.

 אנשים מתנהגים כאילו הם שם ומאפשרים למפלצות לגדול בתוכם, אנשים מתנהגים כאילו האמוציות שלהם כבר בסדר,  ואז הם חיים, לכאורה מעל פני השטח -נראה כאילו האמוציות מסודרים, אבל בפנים חוגג הבאלגן.

אנשים יטענו שהם רוצים רוחניות , או מפגש של אמת עם אדם אחר,

 ואכן גם יתנהגו כך – עד הרגע בו משהו יפגע באגו שלהם, עד הרגע בו יעלבו  ממשהו ואז הכוונות הנאצלות יעלמות כלא היו ומה שישאר זה הדבר האמיתי: האגו שכל דרכי הגישה אליו הםף אמוציות פגיעות.

יש איזה שהיא עיסקה שהיא מאוד אופיינית לחיי היום יום, אנשים רוצים כמה שיותר לצרוך את החוויה ו לשלם עליה כמה שפחות וכשאנשים מדברים ביניהם ישנו מיקוח של מי יתאמץ יותר ומי פחות ומי יגרום לשני להתאמץ יותר. למשל בתגובה,  בנתינת משוב: העיסקה היא לתת כמה שפחות משוב,  להגיב כלפי מה שבאמן הזולת  כמה שפחות ולגרום לשני כמה שיותר עבודה על ידי כך שהוא צריך לנחש כיצד אתה קולט אותו. אך כאשר נותנים תגובה (משוב) אמיתיים נותנים אותם לא רק ע”י דיווח עבודתי, יבש וכרנולוגי אלא קודם כל צריך לתת את העמדה לגבי הדברים ורק אח”כ לגבות זאת, בעובדות, וכך הזולת יבין איך הוא עומד ביחס אליך. כי לתת רק את הדברים העובדתיים זו התחמקות מלתת לעצמך ולזולת דין וחשבון. מה שמענין פה שזה בעצם התחמקות מעבודה פנימית, כאשר בתרבות שלנו זה הולך יותר ויותר ללוחות זמנים של דברים ולעובדות שלהם, כאשר העובדות הינן מסווה בדרך כלל לחוסר מסויים שהוא התחמקות מעמדה אישית וזה גם מסווה לעמדה אישית שהיא בדרך כלל אינטרסנטית.

כלומר מאחורי חוסר מאמץ  להבהיר עמדה פנימית בתקשורת – ישנו אינטרס אישי והאינטרס האישי הוא להראות שהעמדה שלי היא טובה יותר מהעמדה שלך. ז”א שאף פעם אין עובדות ערומות ומי שמציג עובדות ערומות מתעלם משני דברים: הוא לא מתאמץ להבהיר לעצמו מה עמדתו ומצד שני אף אחד לא יכול להתחמק וזה בדיוק כמו שמביאים אנשי מדע לסימפוזיון אשר בו כל אחד מצטט עובדות אשר נוחות לו, מאחורי עובדות אלו ישנו שרות טוב לאינטרס האישי של הדובר למשל כמו צד פוליטי וכו’. כך כשמתבקשת עמדה אז הדבר הנכון לעשות ברמת המודעות הגבוה זה להתעקש להכריז את העמדה והמיקום ביחס לעניין קודם כל ורק אם יש צורך אז לעצב זאת עם עובדות. והלהיטות שאנשים באים ואומרים הנה העובדות רק מחזקת את חוסר רצונם לעשות את העבודה הפנימית ולקחת אחריות על העמדה הפנימית שלהם.

ככל שבן אדם מתחזה כמשהו שיושב בחלק הבוגר של עצמו,  (“אין לי אינטרסים אישיים, אני רק מציג עובדות)  ובעצם מבחינה אותנטית הוא אמור להיות בחלק האינפנטילי ככה החלק הילדותי  בעצם יגדל ויתנהג חופשי לעשות כרצונו מאחורי המסווה של היות האדם בחלק הבוגר. והאגו של האדם תמיד יכנס לתמונה כאשר האדם יפגוש פתיחות ונכונות מאדם אחר, כלומר בדרך כלל האגו יתרסן באופן אוט’ אם יש אגו יותר חזק ויותר דומיננטי אז לא תהיה בעייה הבעיות מתחילות רק כאשר אתה נפגש עם אדם פחות החלטי  ואז האגו זוקף קומה. אין מקום לעובד להוציא את האגו על הבוס, כי אנחנו חונכנו וגדלנו עם תחושה שאנחנו מבינים מה היא דומיננטיות אולם כאשר משהו בא עם פתיחות אז באופן טבעי, מרגישים שהנה זה הזמן עבור האגו לצאת החוצה וזה אומר שמי ש”אוכל” הכי חזק את האגו שלנו הוא מי שהכי פתוח אלינו.

מעט מאוד אנשים עושים דברים מתוך גישה רציונלית ומודעת,  רוב התגובות מגיעות מההוויה והאנסי’, ההוויה היא אשר משפיעה על ההתנהגות לא השכל, השכל עובד כיועץ מהצד, נייטרלי יותר, ועוסק באופציות.

זה לא השכל שמגיב אלא אצל אדם בוגר ריגשית זו ההויה שלו, ואצל אדם עם רגש מלא יבלית זה הרגשות הבלתי מרוסנים שלו

ככל שההוויה  נמצאת במצב של הרמוניה ושקט כך יהיו זרים לה יותר ההתרגשות. התרגשות  היא תופעה אמוציונלית חמה, התרגשות – בכלל – (ופה אני לא מפריד בין התרגשות כללית ו/או ספציפית) והתרגשות אמוציונלית בפרט – תופיע על מסך הטלוויזיה של ההוויה של הבוגר ריגשית  כהפרעה. וזה חשוב להבין שכשהבוגר ריגשית נמצא במצב של רגיעה ושקט נפשי בפנימיות שלו יש אצלו צורך להכיל ולשמר זאת, כך שהתרגשות יכולה להוציא אותו מהמצב של שקט פנימי.

 אנשים נמצאים בד”כ באחד מ2- קטבים! התרגשות והיסטריה או ריקנות ושיממון רגשי. ורק עוצמה שמגיעה מלא כלום, ולא כלום שמגיע מעוצמה, רק המיזוג של שני הקטבים של כלום והכל -יש משהו בתוכו.

מה שמאפשר לרגשות להתרגש זה כל פעם שמשהו מתרחש הרגשות שולחות בזה אש וחוטפות את זה וחוגגות על זה כמו באורגיה. כאשר משהו מתרחש ואדם מרגיש את הגל הפנימי גואה, כבוגר -הוא עוצר  אותו לפני שהוא הולך להתנפץ – זה כמו גל עולה ויורד שברגע שמצליחים לעצור את זה לפני שזה מגיע ל- 3/2 בדרך לשיא, זה לא נחטף ע”י הרגשות וברגע שזה עובר קו מסוים מהרגע הזה והלאה זה בידי הרגשות לשבט או לחסד (בד”כ לשבט) ואין דבר שאפשר לעשות ביחס לזה, וכל מה שיקרה זה התרגשות והסטריה וזה לגמרי בשטח ההיסיטרי הלא שמור, הפרוץ והפתוח של הרגשות. יחד עם זה אנשים אשר מתרגשים אמוציונלית ומתרגשים אמוציונלית בקלות יש להם את הפוטנציאל הגבוה ביותר להיות רוחניים, כי זה אומר שיש בהם רגשות אשר מתלקחים בקלות וזה חומר הרבה יותר טוב מאנשים יבשים.

הרגשות לא אמורים בכלל להתלקח, מה שיתלקח זו הרוחניות – הרגשות הם כמו סנדרום הש.ג. הכוונה היא שאם נכנס אורח חשוב למלך ויש ש.ג. בשער הוא יכול לפטפט איתו ולגנוב אותו מהדרך שלו ולגרום לאורח להתמזמז איתו. אבל מה שקורה אצל האדם שהצליח להצמיח את ההויה הפנימית שלו  הוא שהוויה 0הרוחנית)  מצליחה  לדלג על פני הש.ג. ולאמר לו סליחה לא באתי אלייך, אתה לא הקטע, אתה לא הקטע שלי ולא לתת לא להתנפץ ורוב האנשים נעצרים בש.ג. רוב האנשים החיים שלהם הם חיי ש.ג. אמוציונלי בשעה שהרוחניות מחכה מאחורי הש.ג. והיא לא מקבלת את ההתרחשות האמיתית. עכשיו, הענין הוא שכאשר הרגשות חוטפים את האקשן מה שנמצא מאחורי הרגשות זה מאומה כי כלום לא מגיע פנימה כי הרגשות חוטפות את הכל אנשים מרגישים את הכלום שלהם והם מרגישים שהם לא חיים, אולם אם הם יעשו ‘זן באומנות הקשת’ וישתיקו את הרגש המתפרע, הרשמים יעברו אם הש.ג. השקט ויגיעו למחוז החפץ הרוחני. ובאנלוגיה: הרגשות בעצם גורמים לאור השמש לשבור את הקרניים שלהם ולהפוך לצבע במקום שהקרניים ימשיכו הלאה. למחשכי התת מודע ולהוויה הפנימית אנשים שרואים את הצבע וצבעונית של עולם הרגש חוגג ומתפרע אומרים נהדר, יופי הכל צבעוני אבל אילו המשיכו הקרניים הלאה ולא היו נשברות על הרגשות והופכות לצבע אז אנשים היו אומרים האיש הזה יבש, קר רגשית אבל אז קרני השמש יכולות להמשיך ולחדור פנימה לאפלה האמיתית ולהצית את הרוחניות באש החיים.

חינוך רגשי

אכסיומה: כל שחי בטבע נמצא בתהליך דינמי כלשהו, תהליך של השתנות. והשתנות זו מתחלקת לשניים: צמיחה או ניוון.

ולכן, אם רצוננו להבין את האדם מן הבחינה הדינמית, עלינו להביט באדם דרך הפריזמה הזו ולבחון: האם האדם נמצא בתהליך צמיחה, או בתהליך של ניוון?

ולשם כך כדאי להשוות אותו לצמח, כי כך יהיה קל יותר לראות ולהבין את תהליכי הצמיחה והנבילה.

ובכן הצמח צומח לקראת שיא כלשהו, (שיאו של הצמח הוא הפרח) מהו שיאו של האדם?

אם נמשיך את ההקבלה הזו בין  הצמח לאדם, אזי נמצא כי השורשים מקבילים לרגליים והפרח, כאמור, אמור להקביל לראש. אך השאלה שעדיין נותרת היא: האם הראש מתפקד באדם כפי שהפרח מתפקד בצמח? במלים אחרות: האם הראש מתפקד כשיא של תהליך התפתחותי? כמנהל שצמח מתוך עובדיו ועתה הוא מפקח עליהם ומתזמר אותם?

או שמה הראש , כפי שהוא מתפקד באדם כיום, עובד רק על החלק הפחות מפותח שלו?

התשובה היא שאכן הראש עובד עדיין רק על עשירית מתפוקתו. ועל העשירית התחתונה בלבד.

והמסקנה העצובה של הקבלה זו, שראשנו רק נראה ונתפס על פניו כשיא של המערכת האנושית, אך למעשה המנהל של המפעל רק נראה בשליטה. המלך של הממלכה רק נראה לבוש, אך בעצם הוא: עירום. עירום. עירום…

אנלוגיה נוספת ליחס שבין ראש האדם לבין גופו אנו מוצאים בנר: גוף האדם הוא החלב, עמוד השדרה -ומערכת העצבים המרכזית- הוא הפתילה, וקצה הפתילה המציץ מעל לחלב הוא הראש.

ואם כך, איך להבין זאת בנמשל? איך מדליקין את הראש?

חלק ב’:

הגישה הפיסיקלית, המערבית, רואה בעמוד השדרה צינור למעבר אנרגיה עיצבית. הגישה ההוליסטית והגישות מן המזרח הרחוק, רואות בעמוד השדרה צנור להולכת אנרגיה נפשית, או רוחנית. אנרגיה המטפסת ומסתלסלת במעלה עמוד השדרה לעבר הראש.

עפ”י התיאוריה הזו, כל עוד אין הפרעות בזרימה, יכולה האנרגיה התחתונה להגיע ליעדה, אך והיה והיא נתקלת בחסימות, היא נעצרת ומצטברת, אך מה שחשוב יותר הוא כי הראש נותר בלי אנרגיות חיוניות, בלי דלק שיאפשר לו ל”הידלק” בבוא הניצוץ הטראנסדנטי…

התחנות העיקריות לאפשרות של היווצרות של חסימות במעבר האנרגיה לראש הן באגן ובצראר.

באגן, הצומת נמצאת מעל לרגליים והיא צומת של אנרגיות פיסיות ובצואר הצומת נמצאת מעל לידיים והיא צומת למעבר של אנרגיות נפשיות ורוחניות.

צומת האגן חסומה בעיקר ע”י חסימות מיניות. בעוד שצומת הצואר חסומה בד”כ ע”י בעיות ריגשיות.

כשהצומת הריגשית נחסמת מצביע דבר על הדחקות ריגשיות חריפות. מבחינת ההתנהגות הדבר מתבטא באחד משני התנהגויות קוטביות: אימפולסביות או עצלות. או התנדנדות בין שניהם לסירוגין.

כשחסימה כזו נוצרת משפיע הדבר על פעולת המוח, כך שהחשיבה הופכת לרציונלית קרה חסרת עומק ואינטואיציה, בקיצור: אינטלקטואליזם, הרגש אינו מפרה עוד את החשיבה. (ואז מרכז הכובד עובר מן האונה הימנית לשמאלית).

במצב זה של חסימה אמוציונלית בצומת הצואר, האמוציות נמצאות

ברוטאציה, או נדנדה, בין 2 מצבים:  הדחקה ריגשית או התפרעות ריגשית שתי סטיות אלה נגרמות בד”כ כלל ע”י רגשות קשים ולא נעימים כגון: עלבון, אשם, טינה, דיכאון, ריגשי נחיתות ועוד,,, (והן מכוונות בד”כ כלפי מטה, בעוד שזרימה סדירה היא תמיד כלפי חוץ ולמעלה).

האמוציות במצב זה הן למעשה בלומות בשלב האינפנטילי וככל שהאמוציות  עולות מעלה -לכיוון הראש- הן למעשה “מתבגרות”… צוברות ניסיון, הצואר הוא המקום בו האמוציות ‘צריכות’ לוותר… על החלק הגלמי, הבלתי מרוסן של הוויתן הפרימיטיבית, ולהעביר הלאה רק את החלקים העדינים יותר, חלקים שיש להן את התיכנות ליצירת קשר וסימביוזה עם ה’תושבים’ של עולם החשיבה.* כלומר, הרגשות עכשיו (כמו היצרים השוכנים באגן) צריכים לעבור ” סידרת חינוך” אילוף ואימון שיכשיר את טיבען הגולמי לשם תפקוד ברמה גבוהה יותר.

כי כפי שהילד צריך לעבור אימון והכשרה כדי שינתב את האנרגיות הבסיסיות של ילדותו, כך שיהיו כשרים לתפקד בסביבה של לימודים, או בסביבה של עבודה, (סביבות שבהן הדרישות הן מוגדרות ועל כן ההתאמה לתיפקוד צריכים להיות ללא דופי). -כך הדבר גם לגבי האנרגיות בתוך גופנו.

אך בינתיים הותרנו את הרגשות לפני הצואר, במצב גלמי, פרימיטבי ואינפנטלי. וכמו שילדים נוטים להתפרץ בקלות וכמעט ללא בקרה (לשובבות מצד אחד או לכעס ועצב מצד שני) -כך גם הרגשות ש’נתקעו’ לפני הצואר…

(אי הכשרת הרגש לשם מעבר בצומת הרגש, משולה לאי הכשרתו של תלמיד בבית הספר כדי שיעבור את הצומת של בחינות הבגרות.

צומת הרגש מובילה לבגרות ריגשית ואל נגישות לעולם השכל והתבונה הטהורה, וצומת בחינות הבגרות מובילה -באופן דומה- לבגרות חברתית ואל נגישות לעולם האוניברסיטה והמקצועות החפשיים).

ואיך מטפלים בחסימה הריגשית? איך מונעים אותה?

איך דואגים לכך שכפי שהנער עובר בצומת (בחינות) הבגרות, כך הרגש יעבור בצומת הצואר?

ובכן כמו שמאלפים בעל חי – כך מחנכים את הרגש או את הילד: נוקטים בגישה דואלית, הנקראת בשפה העממית: שיטת המקל והגזר.

או בז’רגון הפסיכולוגי -הגישה האבהית (מקל) והגישה האימהית (גזר).

הגישה האבהית מציעה את מקל הסירוב: לדעת להגיד לא! -לעלבון, לטינה. לא לתת להן להשתלט על עולם הרגש. לא לאפשר לרגשות חופש פרוע ללא גבולות.

מי שלא יודע להגיד ‘לא’ לרגשותיו, או לדחות סיפוק ריגשי, לא יעבור בשער זה.

זהו הצד האבהי אך אם יופיע לבד, ללא האיזון של הצד האימהי, הוא עלול לכתוש ולהרוס את הרגש הצעיר, בעודף של משמעת ודרישה.

הגישה האימהית  -לעומת זאת- מציעה את גזר העידוד:  לשדר אמפטיה, ולתמוך -בקושי, בכאב, בבדידות בסבל, בחסר המשמעות.

שניהם יעצבו את הגוש נטול הצורה של הרגש הגולמי. -הדחיפה מצד האלמנט האבהי, והמשיכה מצד האלמנט האימהי – יעניקו לרגש האמורפי צורה ואופי מוגדרים.

ובצומת הריגשית על האדם להיות אם ואב לילדי הרגש של עצמו.

מטרת החינוך הריגשי -להביא את האני לעמדה בה לא יהיה נשלט יותר

ע”י המרות האינפנטלית ופרימיטביות של חיי האגו שלו, אגו הרוצה

כל הזמן תשומת לב וסיפוק, סיפוק ותשומת לב – עד הסוף, עד הסוף, שבד”כ הוא מר, מר מאוד. וכל זאת תוך חסר התחשבות מוחלט באדון האמיתי של הממלכה הזו.

כך שחינוך ריגשי הוא חשוב ביותר, מטרתו להביא את האני הריגשי להיות מוכשר לעבור דרך המסילה האסרטבית הצרה שבין 2 הקטבים הרחבים של המעורבות הריגשית-העצמית: כשהקוטב האחד שמו: דיכאון והשני: תוקפנות.

חינוך ריגשי נכון אמור להביא לבשלות ולבגרות ריגשית, עד לקטע הזה האדם הוא בעצם קרבן לחסר האיזון וחסר מרכז כובד פנימי לרגשותיו.

בהעדר עבודה עצמית ברמת הרגש, הרגשות הפרימיטיביים יצמחו פרא, כמו שיח שלא ניגזם כלל. המצב זה 99 יתקוף הרגש הבלתי מרוסן או את העולם (תוקפנות) או את האדם עצמו (דיכאון).

האחד יתפס ע”י סובביו כחזק, והאחר – כחלש, אך האמת היא ששניהם חלשים.

לסיכום:

הצומת האמוציונלית היא פרוזרור ואסור לחסום אותה, כי זה ימנע כל אפשרות של החשיבה לאמוד ולהעריך דברים בהתאם לטבעם האמיתי והסיטואציה הריאלית.

דהיינו: חסר אילוף וגיזום של הפוטנציאל הגולמי של הרגש, יסיטו את הרגש ימינה (דומיננטיות) או שמאלה (חרדה), ושני סטיות אלו יהוו חסימה מבחינת אפשרות השכל לעבוד באורח נקי וחסר פניות.

*התפתחות דומה לזו שעשו היצרים והדחפים (שוכני ממלכת הדם) שעברו את צומת האגן בדרכן מעלה, לפגוש את התושבים המפותחים יותר של האמוציות).

חינוך ואילוף רגשי

בכלל אנו חיים בתרבות של אוטוסוגסטיה וביופידבק ומנטרות. הכל מנסה לעבוד ולענתז את המחשבות והרגשות שלנו במקום להקשיב לעולם האמיתי. במקום לתת לדברים לקרות אנחנו מעבדים אותם. אי אפשר לשנות את מה שאנחנו מרגישים. הרגשות לא מקשיבים לנו, כמו שילד אינו מקשיב להורה וכל שהוא יודע זה רק לצרוך סיפוק הנאה וגבולות. הוא רוצה את ה’מילקי’ שלו עכשיו ואתה אומר לו: “לא, בשעה חמש. ואם תעשה בעיות זה יהיה בשעה שש ואם תשתולל זה בכלל לא יהיה היום”. זהו סוג הגבולות – שכר ועונש בהתאם להתנהגות ולתת גבולות, זאת אומרת עד כאן לרגש. מבחינה זו זה כמו כלבים – אתה לא יכוללשוחח ולדבר איתם, זה פשוט אימפולסים עם עוצמה ואם לא עוצרים אותם בנקודה מסוימת הם יתפשטו כל עוד הם יכולים להתפשט, וזה כמו ג’לי או אמבה שיש לה כוח התפשטות גדול.

את הרגשות פשוט צריך לבלום בשלב ההתחלתי ובעצם ביחס לכל סוג של רגש, גם אם זה רגש גבוה יותר של התפעמות משקיעה או ספר טוב וגם אם זה רגשות שליליים ביחס למשהו שקורה לנו אנו חייבים לעצור את זה ב25%-. בשניהם צריך לעצור את זה על מנת שלא יתפשטו לגוף הפיזי.

הנקודה היא ריסון של האמוציות, בין אם הן שליליות ובין אם חיוביות. הריסון מתרחש כאשר האמוציות עדיין קטנות, לפני ההתפשטות, על מנת שכל מה שיהיה בהם יהיה ממוקד, על מנת שהוא יגרום לאימפולס פנימה ולא אימפולס החוצה וברגע שאתה עוצר את הגל של משהו, הגל פונה פנימה ואז הרגשות שלך מתחזקים ומתגבשים וברגע שמשהו מתפרע החוצה באותה עת, הוא נחלש גם. זה כמו גיזום של צמח. הצמח רוצה להתפרץ ולהתפרש ואתה שם לו גבולות וזה מה שמחזק את הצמח. מפני שכל עוד אתה עוצר אותו ב25%- שלו אז 75% מתרגמים לכוח פנימי, וברגע שאתה נותן לרגשות שלך להתפרץ לכל 100% שלהם הם נחלשים ב75%-.

בבונזאי לדוגמה אתה לא גוזם את הצמח אלא בולם את כוח הצמיחה הטבעי שלו. אתה אמור לתת לכוח הצמיחה לצאת אולם עד גבול מסוים. משטרים רודניים מדכאים את האוכלוסיה כל כולה. לא גוזמים אותה, נותנים לה להיות ואומרים לה, עד כאן, אלא אתם בכלל אין לכם שום חופש – אתם לא קיימים – תעשו מה שאתם רוצים אולם מתחת לשטיח, תהיו בובות. וזה ההבדל בין הדחקת הרגשות לבין גיזום, חינוך והצבת גבולות לרגשות. בעצם גיזום הרגשות זה לתת למישהו להיות באופן שלם וחופשי ביותר אבל עד גבול מסוים וברגע שזה מתפשט מעבר לגבול של העצמי, ברגע שזה הופך לאימפרייליסטי וסרטני עוצרים את זה.

הדחקה זה כאשר נותנים לרגשות להתפרע בפול ווליום, כל עוד זה נעשה מחוץ לאין רואה ובעצם הדחקה זה המשך ההרשאה לרגשות להתפרע, כל עוד הם עושים את זה בתת-מודע וכל דבר בתת-מודע צובר כוח. כלומר, ברגע שלוקחים את כל הרעל שזה 75% מהצמח או מהרגשות ומכניסים את זה לתת-מודע הנזק הוא מאד גדול, ועל כן כדאי לתת לרגשות לצאת החוצה אבל רק עד גבול מסוים. הבעיה הגדולה ביותר היא שאנחנו רק יודעים קטבים וזה הכי קל. בדרך כלל או שלוקחים את כל הרגשות ומדחיקים אותם לגמרי לתת-מודע, או שאנו נותנים להם להתפרץ ולהתפרע לגמרי, ומה שחסר זה מישור ביניים אסרטיבי וזה האתגר של חינוך, לתת לזה את החופש אבל עד גבול מסוים. הדרך הנייטרלית קשה היא לרוב בני האדם. זה בדיוק כמו דיאטה. אנשים יודעים בולמיה מצד אחד או אנורקסיה מצד שני. הם מרעיבים את עצמם או זוללים את הכל. הדרך הקשה ביותר זה לאכול עד גבול 25%. וזה אנחנו שבנינו את ההפנמה הזו, שכלפי חוץ אנחנו מדחיקים ומדכאים את הרגשות וכלפי פנים כל דבר הכי פעוט מדליק אותם להתפרעות פנימית אדירה.

האמת היא שמתחת לפני השטח הרגשות שלנו כל הזמן נמצאים בתסיסה מאד גדולה כך שכל דבר הכי קטן גורם להם להגיע מיד ל100%-, ובעצם יש פה גידול סרטני של כל האמוציות. הם הצליחו להתפרץ ולגדול למימדים מאד דומננטיים ומשתלטים על כל דבר. הנקודה היא שישנה סכנה שאני חייב להצביע עליה, הנקודה היא כזו ברגע שבן אדם התחיל לעבוד על הרגשות שלו והזניח את זה. ההתפרעות הבאה של הרגשות תהיה הרבה יותר קשה, מפני שאם אתה גוזם פעם או פעמיים את הצמח ולא גוזם יותר אף פעם הצמיחה תהיה הרבה יותר גדולה מאשר לולא גזמת בכלל. לכן אדם שהחל לעבוד על עצמו והפסיק סובל ממעורבות ריגשית הרבה יותר קשה מאשר אדם שאף פעם לא עבד על עצמו. כלומר, אם אין לאדם יכולת להמשיך ולעבוד על עצמו לא כדאי להתחיל. העניין של לגזום את האמוציות הוא טוב לפני שהם משתלטים לך על החיים. ברגע שאמוציה השתלטה לך על החיים תשב שם בשקט וקבל את עצמך באהבה ותשתמש בזה כתרגיל לאהוב את עצמך על כל המגבלות השליליות שלך. רק כשאתה מצליח לעצור את זה ב25%- וברגע שזה עובר את ה75%- וזה כבר בתוך כולך חייך בסלחנות ותאכל אותה באהבה. אם לא גזמת בערב שבת תאכל את הסרטן האמוציונלי בשבת. ומה שנשאר לך זה לאהוב את עצמך תוך כדי המעורבות האישית, וזה הדבר הטוב שאתה יכול לעשות.

בעצם מדיטציה נועדה לאפשר למה שבמערכת שלך באופן תת-מודע לצוף ולהגיע למעלה ואם לא הכנסת סדר ולא גזמת אז מה שיצוף זה דברים לא נחמדים. מה שיש לך עכשיו לעשות זה להתחיל היום ולגזום את האמוציות שלך. אתה מדבר עם מישהו ומרגיש שאתה מקבל פריחה וברגע שזה מגיע ל25%- תעצור את זה שם ותגיד, זהו זה. אני יותר לא מתעצבן. אני משנה נושא. וכך תתחיל להציג למערכת שלך אמוציות גזומות לקראת המדיטציות בעתיד.

לגבי מה שלא גזום עליך להמשיך במדיטציות שלך ולסבול עד שתצליח לטהר את המערכת שלך מכל הרעלים אשר שוכנים בתת המודע שלך וגם במצב זה אתה יכול להשתמש בתבונה בזה שתסבול את המעורבות האישית שלך ותתן לזה לעבור ולהיות דרך כל המערכת ותשתמש ברגע הזה על מנת לאהוב את עצמך. תלמד את עצמך את הצד האמהי עליו דיברנו קודם לכן. בעצם ישנן מפלצות אמיתיות ואין לעשות מדיטציה לפני שמנקים את האורוות. קודם תהליך הניקוי והסבל ורק אחר כך מדיטציה שמיימית. רק אחרי שמקשיבים לתת-מודע האמוציונלי ונותנים למפלצות חופש ולגיטימציה אפשר לגדל דברים נכונים בפנים. הסיפוק של אדם שעובד נכון עם האמוציות זה בידיעה על הדברים הנפלאים המתבשלים בתת ההכרה שלו. כלומר, הוא צריך להרגיש ולחוש סיפוק מזה, שזה לא עבורו אלא עבור משהו שיום אחד יצמיח פרי. כל הזמן הוא ‘בהריון’ עם משהו. בעצם הוא יושב בצד ומחכה שהרחם תוציא החוצה את מה שהתבשל בה בתשעת החודשים האחרונים. התפקיד הפעיל זה רק לתת לתת-מודע לקלוט את החוויות שהן לא עבורו. בעצם בקיום סקס מתרחש אותו תהליך מפני שקיום סקס עבור הרחם ואנשים מקיימים אותו עבור עצמם.

בעצם לחיות בתת-מודע זה להיות קשוב למה שקורה בפנים, לחיות ביחס לו, לנסות להבין מה קורה שם. אולם האמת היא שאם זה תת-מודע אתה לא יכול להבין ממש מה קורה שם. אתה רק יכול בעיתות הדימדומים של הבוקר לתת לדברים לצוף מהתת-מודע ולחוש פחות או יותר מה מתרחש שם. אולם לתת-מודע עצמו אף פעם לא תגיע. אתה רק יכול לחוש במשבים אשר באים מהתת-מודע בשעות הדימדומים. ככל שאדם ברמת תודעה יותר גבוהה הוא נמצא יותר בזיקה למה שחי בתת-מודע שלו, בזיקה – זה משפיע. הוא נמצא בסינכרוניזציה בקשר לזה אבל הוא עם הרגליים על האדמה ואינו יכול לחדור אל האדמה. אולם יכול לחוש מה חי בה, את גליה המגנטיים, להיות בזיקה עימה.

חינוך ריגשי

מצבו הריגשי של אדם מבוגר בדרך כלל הוא כחומר גלם בלתי מעובד, בלתי מעוצב. מצב זה די דומה לכלבלב, אם לא מלמדים אותו מה מותר ומה אסור – הוא יעשה הכל כפי שבא לו. דוגמא נוספת היא של שיח, אם לא גוזמים אותו ונותנים לו צורה, הוא משתלח לכל הצדדים, ואם גוזמים אותו, למרבית הפלא הוא מתחזק. ואותו הדבר מבחינה ריגשית; אם נותנים להם להגיב איך שהם רוצים, מתי שהם רוצים, בסופו של דבר הם נחלשים ומאבדים מעוצמתם וחיוניותם.

משל המרכבה של גורדייף, שהוזכר כבר, משרת היטב את ההבנה כאן,

הסוסים המתפרעים לכל הכיוונים – הם הרגשות, הם לא  מחוברים בכלל לרכב (לשכל), הרכב מחפש גירויים או סתם משועמם, המושכות מונחות על הריצפה, אין קשר בין החשיבה לבין הרגש. כל דבר מדליק את הרגשות, כל דבר גורם לסוסים לזנק, לקפוץ, לדהור. הם מאוד רגישים, הם קולטים גרויים, אבל מגיבים לפי האגו; לפי מה שמוצא חן או לא, לפי האם ניפגעו או לא.

עוצמת התגובה היא לא בהתאם למציאות, אלא בהתאם למידת ההיתפרעות וחוסר הרסן שהם הורגלו לו משכבר. ואם רחמים עצמיים למשל התפרעו בפעמים הקודמות – במשך שלושה ימים עד שנרגעו – כך גם יהיה הפעם.

מבחינה זו תהליך ההתבגרות של  רגשות דומים לחינוך ילדים, צריך ללמדם לדחות סיפוק, וככל שהרגש מתפרע (כי הוא דורש משהו ולא מקבל), כך צריך לתת לו לחכות קצת, כדי שילמד לא לקבל סיפוק מידי -אחרת יותר מאוחר הם עלולים להיות לא ברי ריסון.

גם הרגשות וגם הילדים, מפעילים עלינו סחיטה ריגשית, אם אתה לא נותן לרגשות את הפורקן שהם רוצים, את ההשתוללות, אז צר לך, אתה מרגיש לא טוב. צריך להיות קשה, ואולי קשה זו לא בדיוק המילה, צריך להיות נחרץ בענין זה והחלטי, אסרטיבי. השאלה היא האם החיים שלנו מעוצבים על ידי הפראיות של ההתפרצויות הרגשיות שלנו, או האם אנו מעצבים את רגשותינו לפי מטרה כלשהי.

מבוגרים רבים משלמים מס כבד על חוסר האילוף של ריגשותיהם, אדם מבוגר ומפותח מבחינה ריגשית הוא אדם האוחז במושכות של ריגשותיו חזק, הדוק וקצר: לשבת מול הטלויזיה ולראות משהו שסוחט את ריגשותיו, ולגיד “זהו, עד כאן”, ואם הם לא מפסיקים הוא קם. כלומר הוא כל הזמן נותן להם פתיל קצר ולא יותר מזה, ככל שיש לרגשות פתיל קצר יותר הם יותר חזקים, זה נראה סותר, אבל בעצם פתיל ארוך מגדיל את התובענות אבל מחליש את העוצמה הפנימית.

הרגשות צריכים לשרת אותנו, ברגע שאנחנו נותנים לרגשות להתרחב ולהתפרס, אנו בעצם עובדים אותם ולא הם אותנו. כמו הסוסים במרכבה של גורדייף, אם לא מאלפים את הסוס והוא עושה מה שבראש שלו, למשל רואה סוסה בצד השני או אספסת טעימה -הרכב גמר, הוא בעצם נגרר בעקבות הסוסים שלו. אבל חלק גדול מן האנשים, הסוסים שלהם מושלים בהם, כמו שחלק גדול מן ההורים -הילדים שלהם מושלים בהם, הילדים זה כמו הרגשות, ברגע שאתה נותן לרגשות למשול בך, הילדים שלך ימשלו בך, הרגשות מפעיליםם עלינו רודנות, זה מאבק כוח.

אבל חשוב כאן לציין, כי יש הבדל מהותי בין לאלף ולבין לדכא, בדיכוי מפעילים כוח שהוא לא פרופוציונלי ביחס למה שקורה, כי בדיכוי מה שחשוב זה הסיפוק שבהשתלטות על אחר. מה שחשוב באילוך זה הרצון להשיג מטרה מסוימת, לעצור מישהו בגבול מסוים, ואז מפעיל עוצמה מבוקרת, וברגע שזה עובד, אין בעיה לעצור. כלומר בדיכוי האמצעי הופך למטרה, באימון האמצעי הוא חלק מהמטרה. דוגמא לשלוש המצבים הריגשיים הללו הוא גידול של שיח: לתת לו לגדול פרא בלי תמיכה או גיזום זה המצב של היתפרעות ריגשית. ליגזום אותו ולתת לו תמיכה כשהוא עדיין צעיר – זה דרך האמצע המבורכת. ולגדל עץ ננסי -בונסאי, זה לדכא את הרגש, גוזמים לו את השורשים ודם שמים עליו חוטים. בדיכוי לא נותנים לאדם את החופש המינימלי להיו הוא עצמו, בלגזום לא פוגעם ב’אני’ אלא נותנים גבולות ביחס לביטוי הה’אני’ מתבטה בחברה.

חלק נכבד מהתרבות האנושית מבוסס על זה שהרגשות הם גידול פרא, אף אחד לא מתעסק עם רגש בתרבות שלנו, אפשר להגיד שזו מעין חיה כזו שחיה בתוך כל האנשים, וכולם שומרים את זה בחדרי חדרים ומתנהגים כאילו אין להם את החיה הזאת. היא עושה גללים על הריצפה, וכולם סובלים את הגללים של עצמם ושל אלה שעימם הם חיים, אך כלפי חוץ

מתנהגים כאילו אין להם רגשות בכלל, כאשר בפנים יש לכולם את חיה. והחיה הזאת הולכת ותופחת ככל שמתעלמים ממנה, היא בולעת את כל הפנימיות של האדם, אין ‘אני’ יש רק רגשות לא מאולפים.

כך שבגרות ריגשית היא קו אמצע שפוי. ואינפנטילות ריגשית מתפצלת לשתי קצוות בעייתים: קצה אחד הוא לתת לרגש להתפרע, קצה נגדי הוא לדכא ולהדחיק את הרגשות עד חורמה (ויש לזכור כי תמיד תחת משטר של דיכוי מסתתרת מחתרת עוינות הממחזקת מן הטרור שמפעיל המשטר השולט).

דוגמא לקוטב בעיתי שכזה היא האומה הגרמנית תחת השלטון הנאצי: הגרמנים הם דוגמא קיצונית וחולנית להדחקה הפושעת שהאדם המודרני יכול לעשות ועושה לרגשותיו. כי בתוף יוצאת החוצה דיקטטורה, כלומר האחד מקבל הרשאה של חולם לבטא את החיה שבאדם וכשהיא יוצאת החוצה – אין לה גבולות. בעצם זה שאנחנו לא גוזמים את הרגשות שלנו זה הופך לגידול סרטני שבולע את החיים הפנימיים שלנו.

למעשה שני הקטבים משלמים זה את זה והם קרובים זה לזה יותר מאשר כל אחד מהם לקו הבוגר שבאמצע. הכוונה כאן היא שהמרחק בין הדחקה ודיכוי של הרגש, ובין התפרצות ריגשית הוא קטן למדי, והדחקה רבה מידי מובילה בסופו שלדבר להתפרצות חסרת רסן – כשכבר אי אפשר להדחיק יותר.

ניתן לחשוב כי ההתפרצוית הללו:  התוקפנות, הכעסים הללו וכו’ (שהם כלפי חוץ). וההתפרעויות הפנימיות הללו: ההעלבות רגשות האשמה וכו’ (שהם כלפי פנים). הם דבר שהאדם אוטמטית מצער עליו ורואה בו מיגבלה נוראה , ולא בהכרח, באיזשהו מקום ההתפרצות הרגשית (כלפי פנים או כלפי חוץ, כאמור) באה במקום מחיים עצמם. במקום לתת לכוח החיים לעבור דרכו, באה ההילולה הרגשית כתחליף, במקום לתת לכוח החיים להפעיל אותנו באותם רגגעים שבהם אנו נסחפים, אנו חשים משהו חזק שהוא תחליך לחיים, בעצם הוא ממכר ולמרות שזה לא טוב, זה הופך למעין טקס כזה, הופך למשהו שמשתלט עלינו.

 כולם מתנהגים כאילו אין להם רגשות, כי כשאדם מסביר את מעשיו, או את התנהגותו, הוא נשמע הגיוני ביותר, כאילו פעל מתוך שיקול

רציונלי, אך ברוב המקרים אנשים פועלים מתוך שיקולים אמוציונלים, הם נותנים להתפרצות לקרות, ואח”כ מתנהגים כאילו זה לא התרחש. רוב האנשים אין להם חיים משלהם כי החיה האמוציונלית גוזלת את רוב חייהם.

כשמנתחים את התוכן הריגשי של רוב הסרטים – רואים מה מעסיק חלק נכבד מן המין האנושי, ואלה רגשות שעוסקים בפחד, באלימות, ברומנטיקה – זה מראה איזה מין רגשות יש לאנשים הללו.

אז בשביל מה יש בכלל רגשות? אם לא בשביל שנהנה מהחיים?  ונחוש אותם ביתר עוצמה וחדות?

ובכן, הרגשות וגם הדם (היצרים, הדחפים, המיןוכו’) הם דלק המשמש לתחזוקת כל המערכת האנושית, זה לא עבור נו, אנחנו לא אמורים לחוש אותם, איננו צריכים להשתמש בהם, הם לא צריכים להיות בשימוש, לא צריך להרגיש אותם, הם צריכים להיות נעולים בפנים. למה הדבר דומה? ליחס לכסף! כפי שאנחנו אמורים להתיחס לכסף כך עלינו להתיחס לריגשותינו, לא לבזבדז אותם על מנת שיביאו לנו הנאה, עלינו לשמור אותם במקום מוגן, כדי שיוכלו להביא לנו תועלת בדברים חשובים מתישהוא בעתיד.

הרגשות הם לא עבור חיינו היומיומיים, יש להיות מונע על ידי כח החיים עצמם ולא על ידי הרגשות, כי הרגשות שייכים למערכת התחזוקתית ולא למהות האנושית (העצמיות) שחיה בפנים. במידה ונפסיק להיות מונעים על ידי הרגשות ונתחיל להיות מונעים על ידי כח החיים – אז נעשה פעולה מבלי להפעיל מאמץ. ברגשות אני מזיז את עצמי, אני מתאמץ ואז זה קורה , רגשות זה מאמץ, אך כדי לחיות צריך להיות בלי מאמץ.

יש  לשאוף לחיות בתובנה, לא ברגשות, הרגשות אינם יכולים להיות בית, השקפת עולם יכולה להיות בית נפשי. כשאנו משתמשיך ברגשות בשביל החיים שלנו – אנו בעצם גוזלים משהו שאינו מיועד לנו.

אין ספק כי יש לשאוף לרגשות נעימים, אך השאלה היא האם האדם נותן לזזה להיות המרכיב הטוטלי בקיום שלו? צריך להבין שהרגשות הם לא עבורנו, או עבור עצמם, הם עבור משהו שהמין האנושי היה אמור להיות מגויס לו, ודבר זה קשה מאוד להבין, כי לאדם כיום אין מטרה יותר גדולה ממנו עצמו, האגו הופך לעיקר. “אז מה? החיים הם לא בשבילי? הרי אני פה ככי לשאוב מן החיים את כל מה שיעזור לי להנות מהם הכי הרבה? אז מה זה השטויות הללו? שאינני כאן עבור עצמי?, כי אם אני פה לא בשביל עצמי אז אולי אני בכלל לא רוצה את זה?”, זו שאלה בסיסית ביותר שצריך לפתור אותה, כל אחד עם עצמו, צריך למצוא טעם בעובדה שאינך חי עברו עצמך אתא עבור משהו שהוא לא אתה….

חסיד והתאונן:

– רבי, עולות בי מחשבות נוראות.

-דהיינו?

-אני פוחד להעלות על דל שפתותי. רע לי ומר לי שאני מסוגל לחשוב מחשבות כאלו שעליהן אפילו גהינום לא מכפר.

-ובכן, אמור.

-אוי לי. לעיתים אני מהרהר שחס ושלום לית דין ולית דיין.

-אז מה אכפת לך?

-מה פירוש “מה אכפת לי”?, מצעק החסיד. אם לית דין ולית דיין איזה תכלית יש לכל העולם?

-אז מה אכפת לך שלעולם אין לכלית?

-רבי, אם לעולם אין לכליתת אז אין טעם לתורה ואם אין טעם לתורה אז אין טעם לחיים, וזה, רבי, אכפת לי מאד.

אמר ר’ מנדל לחסידף

-אם אכפת לך כל כך, הרי שיהודי הגון אתה, ויהודי הגון מותר שיהיו לו מחשבות כאלו”. (,אור גנוז” עמ’ 436)

ולא רק להכיר בצל, ולהפסיק לברוח ממנו, אלא גם ובעיקר לאהוב אותו. לדעת שאני זה הצל, וככל שנגעתי בחלק אפל יותר, נגעתי במשהו שהוא יותר -אני. אני הוא כפות רגלי, ציפורני, עלי לאהוב אותם בתשוקה, כי הם אני.

 ושתי הגישות הללו: הבריחה מן האפילה המפחידה של הלא מודע, התעלמות ממנו ודיכויו. והגישה הדוגלת בהכרה בו. הם גם שני סוגי מנהיגות:

-המנהיגות של השליט, המתכחש לפרולטריון, מנצל אותו, מדכא אותו, מעמר בו, גדל על חשבונו.

-והמנהיגות של הרועה, ההולך לחפש את הכבשה התועה הקטנה  והסרוחה ביותר.

איזו מהם היא מנהיגות ברמה גבוהה? זו של הרועה. כי ככל שאתה ברמה גובהה יותר כן אתה אוהב יותר את זה שמתחתך. בעוד שהמנהיגות של השליט, אינה מנהיגות, היא עריצות. שכן מנהיגות אמיתית (בין אם מנהיגות חברתית או עצמית) פירושה – לחוש את הכאב של מה נמוך וחלש ממך.

לחות בתת מודע (המודע שנמצא מתחת) פירושו – לחיות בגוף שלך, לחוש אותו, להקשיב לו, לאהוב אותו, לדעת אותו, להשגיח עליו.

שליטה באה מלמטה. ואם אנו לא מתיחסים לאפל ושלילי וללא מוצלח בנו – כי אז הם ישלטו על אפשרותה ויכולתה של הנפש להתקשר עימנו, עלינו לקבל ולאהוב את כל אלה, לקבל, להכיר ולאהוב את הדחוי והלא מקובל בנו. לא לנדות, לדכא ולהתכחש לו.

ובמוחנו כל הדברים הללו מתקשרים איכשהו לגוף, לתאוותיו, צרכיו, יצריו.

בו, בגוף הזה, ישנו ‘אני’ אומלל, ישנם חלקים שמעולם לא זכו להיות נאהבים, ואלה הם אותם החלקים שעלינו לאהוב, לדאוג להם להכיר בהם, לאמץ אותם – לא להתכחש להם. לדעת כל הזמן ש’האני’ האמיתי שלנו זה לא המקצוע או ההשכלה שלנו, אלא אותו ילד קטן

ואבוד החי בפנים, המחכה לחיוך, לאישור.

לחיות בילד האבוד, אין פירושו רק לדעת זהו אני, אלא לתת לו לגיטימציה מלאה, להתיחס אליו כאל ה’אני האמיתי’. אדם אותנטי ואמיתי חי באתם הדברים הקטנים והאמללים, ובהם הוא מוצא את הזהות שלו, כך למשל, כאשר קוראים את הכתבים של קירקגור, ברור בעליל שהאיש היה מחובר ל’אני המסכן’ שלו, ודרכו היה מסוגל להתחבר לאותנטי ולאמיתי שבקיום. לעומת זאת, פולטיקאים רבים (ולא רק פוליטיקאים) הם אנשים נפוחים המדברים במליצומ, קלישאות וסיסמאות – משום ש’האני המסכן’ שבתוכם לא קיבל מהם הכרה. ויש להכיר בגוף, יש להכיר ביצר, יש להכיר ברגשות הלא מקובלים. לאנשים שלא נותנים לגיטימציה לא לזה ולא לזה – יש מעט מאוד מושג -אם בכלל- מה קורה להם (ברגע נתון) גופנית, תחושתית וריגשית. ואם הם נשאלים על כך, כל מה שהם מסוגלים לתת כתשובה, זו בדרך כלל, ערימה של תפישות מנטליות שבינן לבין מה שמתרחש בתוכם באמת – אין ולא כלום. כך אנשים חיים וכך הם ‘מתקשרים’ בינהם.

אפשר לראות את ההתכחשות לגוף הפיסי באופן שאנשים גוררים את גופם, באופןשהם מושיבים אותו בכסא, באופן שבו הם עוטפים אותו בבגדים. הכל אומר: “הגוף זה לא אני, זהו סרח עודף, כל עדו הוא לא עושה בעיות, זה ‘בסדר’. רואים את זה בידים המוטלות, ברגליים המשוכלות, לעומת זאת אפשר לראות -בסרטים תעודיים- ילידים בשבטים פרימיטביים, כיצד הם נושאים את גופם בכל כך הרבה חסד וכבוד עצמי, וברור בעליל שהם חיים בתוך גופם, שהאנרגיה שלהם ממלאת את גופם.

אם נדע להקשיב לגוף, הוא יחדל מלהיות בית כלא לנפש, שהרי הוא הינו כלי הביטוי שלה, דרכו היא מדברת אלינו, רק התכחשות לגוף הופכת אותו לבית כלא, ואת הנפש לאסירה.

כל דבר הממוקם מתתת לצואר הוא התת-מודע: הגוף, הרגשות, הדם. אינטלקטואליזם הוא הוכחה לכך שאיבדנו את הקשא עם האני האמיתי שלנו. ואילו חיים אותנטיים ומלאים משמעותם- אינטימיות עם התת מודע.

עד כאן על התת מודע האישי ששדה ההדחקה שלו והדרך להתחבר עימו זה דרך הגוף.

 אנחנו עצמנו חיים על משטח דק מאוד של מודעות. מישטח הניצב בין שני שטחים שאיננו מודעים להם, האחד נמצא בפנים ומחובר לגוף, והאחר הוא העולם הרוחני (עולם האידאות של אפלטון).

אנחנו ניצבים בין השניים, אבל שומה עלינו לחיות בתת מודע הגופני, כדי לאפשר לרוחניות לדרום דרכו, אל התודעה שלנו. לנו אין את היכולת לקבל ולקלוט את הרוחניות -ישירות אל המודע. אנףו יכולים לקלוט את הרוחניות רק בתיחווכו של הגוף. כאמור, התת מודע הארצי, הגופני, הוא המערכת הנמצאת מתחת לצואר, ואליו הוחניוףת היא כל מה שנמצא מעל ראשינו.

הראש הוא המתווך בין העל מודע (רוחניות) ובין התת מודע (גוף).

ואני יכול להיות מודע להשפעות מן העל מודע, רק כשהן עוברות דרך הגוף.

אין לנו אפשרות לתקשר יש

על  תלאות החינוך בשדות המוקשים של הרגש

כמעט שלא קיים נושא הסופח אליו כה הרבה דמגוגיה וכוונות נאצלות כנושא חינוך וגידול ילדים. כוונות המובילות להצהרות כמו: “לי לא יכלו להעניק את שהייתי זקוק לו בילדותי ועל כן כה חשוב לי להעניק לילדי:, או: מה שנותן לי כח לעמוד במעמסת העבודה -זה הילדים”, או: “הכל עבור הילדים”, או :”אין דבר חשוב יותר מחינוך” ושאר אמירות בטטה שכאלה.

וכל זאת כמסווה בלבד, כי כל האמירות הנאצלות הללו -הנשמעות לעיתים כציטוט ממינשר טרום בחירות של מפלגה שואפת שילטון, יכולות להאמר – רק כל עוד האגו לא הרים ראש, (האגו של ההורה -הכוונה), ואגו זה אכן רום ירים ראש בלי צל של ספק.

אמנם נהוג לחשרב -כי בחינוך- את התפקיד היותר בולט- משחק האגו של הילד, אך האגו של ההורה תפוח יותר, מנוסה יותר במאבקי יוקרה ושליטה וגם ערמומי, משוכלל ומיומן יותר במשחקי הסוואה. וכך יכול האגו צמא הכח ביותר – להופיע כסבתא של כיפה אדומה בטרם בלעה הזאב.

מתוך כלל הנושאים הגורמים להורה דאגה, יסורים ומעורבות ריגשית -מצוי נושא הילדים.

אך לא כפי שנהוג לחשוב-שזה רק מתוך דאגה כנה לשלומם.

יש לזכור, לדעת ולהבין כי קיימת הזדהות ריגשית עמוקה בין ההורה ובין יוצא חלציו, כאילו חלק מן ההורה חי ופועם בילדו ועל כן הילד\ה מהווים ייצוג של ההורה בעולם. וכל שיעשה הילד\ה, יחוש ההורה לגביהם כאילו הוא עשה אותם.

לדוגמא: אם הילד\ה מפשל, יחוש ההורה כאילו נציגו הישיר הוא זה שפישל וכי סטיגמת פשלה זו חלה עליו.

הזדהות זו גורמת להורה לחוש תחושת חסר אונים וחסר וודאות באשר למה שעלול לעשות נצר הזה שיצא מהם, היות והילד עשוי לייצג אותם לא נכון ואז האגו של ההורה עשוי להיחבט ובכך להיפגע ואז במקום שהאגו שלו יתרחב ויתפשט ובכך יעשה זחוח ומרוצה – ילך האגו ויתכווץ ויצטמצם ויעשה מודאג וחסר ביטחון, וכך זה כמובן גורם לאגו של ההורה חרדה, חרדה גדולה ומתעצמת.

כשהאגו של ההורה נחבט (בגלל ביצועי הבן\ת), כששיניו של ההורה מתכהות (גלל אכילת הבוסר של ילדיהם) כשחרדתו של ההורה הופכת לקשה מנשוא, או אז פורצים ההורים בטענות והאשמה כלפי ילדיהם: והראשית והקלאסית שבהן: “אתה לא בסדר”. ואם זה לא עוזר זה מוביל לפעולות ענישה מתעצמות -שכל כולן (בהרבה מן המקרים) מהוות בסך הכל ביטוי לתיסכולו וחרדתו של האגו של ההורה, תיסכול וחרדה -ביחס לתדמיתו בעולם- וללא כל קשר לרצונו של ההורה להביא אצל ילדיהם לתיקון מידות מתוך חשיבות ערכית לנושא.

ומצוקת האגו וחרדתו של ההורה – מתעצמים ככל שביצועיהם הכושלים  של ילדיהם פוגשים את הביקורת ואת דעת הקהל של העולם החיצון.

אך כמובן האמת, (מנותקת מן המשיכה הגרויטציונית הנובעת מן האגו של ההורה) אומרת ש-: הילד נולד חפשי ועל כן אין אפשרות שהוא יכול בכלל להמיט קלון (או להאדיר שמו ומעמדו של ההורה). כי ההורה והילד הם יצורים נפרדים לחלוטין זה מזה. אמנם ההורה משמש תחנת מעבר ופיקוח – דרכה חולף הילד בדרכו אל העולם, אך אין הוא בשום פנים חלק מן ההורה ואינו רכוש של ההורה.

אך היות והחינוך הוא כה דומיננטי (במסווה של ליברליות

ודמוקרטיה), אין הילד\ה יכול לבחור בלהיות אדם אחראי לעצמו, ועליו ברב המקרים להפוך לחוליה נוספת במרוץ השליחים ההולך ונמשך מהורה לילדו. מרוץ שליחים שבו מעביר ההורה ליוצא חלציו -דרך הווירוס של החרדה – חלציו, את המחלות הפסיכולוגיות שנבעו מן האגו שלו, מחלות ונאורוזות עימם לא הצליח להתמודד בחייו הוא.

מחלות ונאורוזות  שבמילא תעשנה את החוליה הבאה בשרשרת הדורות  לאדם בעל ריגשי נחיתות, תדמית עצמית נמוכה ונטיה לענישה עצמית או סביבתית, המתמחה בהטלת ספק עצמית, אך האמון בלבישת מסווה המצליח לרוב לשטות בסביבה, אך גם בו עצמו. מסווה של בוגר, שקול, אחראי ומתפקד, שמתחתיו מתיסר אגו המהלך על שדות מוקשים רגשיים, מוקשים המתפוצצים עם כל סימן זעיר והטלת ספק ו\או ביקורתיות מהסביבה.

שדות מוקשים המהווים  את הירושה והמורשת הפסיכולגית  מדור ההורים.

“בעצם רק בדרך נס, לא החניקו שיטות ההוראה המודרניו א הסקרנות הצרופה לחקור ולדרוש. כי מלבד עידוד, זקוק צמח עדין זה, בראש ובראשונה, לחופש, בלעדיו הוא נידון לקמילה ולכליון.”

                                                                                                                                      אלברט איינשטיין

חינוך הילד שבי

רגשותיהם של אנשים מבוגרים רבים הם כחומר גלם בלתי מעוצב, בלתי מעובד. כמו ילד קטן- אם לא מציבים לא גבולות, אם לא אומרים לו זה מותר,זה אסור, ומקפידים על זה, הו מתפרע לכל הצדדים. דוגמא נוספת זה שיח,  שיח אם לא גוזמים אותו ונותנים לו צורה, הוא משתלח לכל הצדדים, ממש כמו ילדים וכמו חיי הרגש שלנו. וכאן ישנה נקודה מעניינת, כי בשיח וגם אצל ילד -אם גוזמים אותם – הם מתחזקים. וכך גם ברגשותינו, כי אם נותנים לרגשותינו להגיב איך שבא להם, מתי שבא להם, כמה שבא להם – בסופו של דבר הם נחלשים והעוצמה הריגשית של האדם -נחלשת.

אינפנטיליות ובגרות בעולם הרגש

הרגשות שלנו מתקשרים כל הזמן לדברים, וכל דבר קטן יכול לגרום למעורבות הריגשית שלנו לצוף ולעלות בכל מיני אופנים והיא בעצם קשורה לכל דבר הכי קטן. סף הגירוי הנמוך הזה של המעורבות הריגשית קורה כי הדרך בה אנו תופסים את עצמנו ותחושת הערך העצמי שלנו מחוברים לרגשות שלנו. מה שאומר שהגיל הריגשי שלנו הוא שלוש בערך… ולמה? ובכן ילד קטן עסוק כל הזמן בפעילות צרכי האגו, כל הזמן: “אני, אני, אני, אני. שיהיה לי טוב, שאני אצרוך ושיהיה לי נהדר”. הרגשות האינפנטילים הללו מפרנסים את האגו.

הדימוי העצמי ברמות תודעה נמוכות תמיד מחובר לרגשות אינפנטיליים – לאדם בוגר אין דימוי עצמי ותפישת עצמי מסוימת בכלל. הוא צינור חלול – הוא לא קיים. אין לו תחושה ביחס לעצמו והתכווננות לעצמו ואין לו פסיכולוגיה של עצמו. ולאדם ברמה אינפנטילית ברמה רגשית יש פסיכולוגיה ולאדם רוחני אין פסיכולוגיה והוא כלי תיפקודי, אשר מאפשר לדברים להתרחש דרכו באופן דו-כיווני – והוא – בעצם כאילו לא קיים. וזו בדיוק המשמעות, שעל מנת להיוולד עליך למות קודם. ברגע שאדם נולד ברמה שדברים מתרחשים דרכו הוא כבר איננו וכשהוא איננו הוא לא חוסם את הצינור כי הדימוי העצמי חוסם את הצינור. בזמן שאדם קיים עבור עצמו דברים לא יכולים לקרות דרכו ואז תת ההכרה שלו חסומה. הילד הקטן מלא בעצמו. יש לו צרכים ודרישות. המבוגר כבר מגובש, מעוצב וככזה נמצא בשירות של משהו, ושירות זה נותן משמעות לקיומו. עצם הקיום של ‘דימוי’ המכוון כלפי עצמך הוא ילדותי. אדם בוגר אין לו ‘דימוי עצמי’ והוא כלל לא עסוק בעצמו. הוא לא מעניין את עצמו. הוא קיים כדי שמשהו יקרה דרכו, בדיוק כמו שצמח מעביר דרכו כך וכך כמויות אנרגיה וכמו שמכונה בבית חרושת מייצרת נקניקיות או כריכיה כורכת ספרים, כך האדם עסוק ביצור ותפוקה של דברים. לכן אינו יכול להתקיים לעצמו. עליו לעזור למשהו להתרחש דרכו.

אדם בוגר ריגשית אינו רואה דברים מ’דימוי עצמי’ שיש לו לגבי דברים אלא מנקודת השקפה בלתי תלויה ובלתי משוחדת. כך ש’הדימוי העצמי’ הוא שיחוד הדברים בהתאם לזוית סוביקטיבית של נחת והנאה ריגשיים. כל זה בעצם מדבר על אנוכיות ריגשית וזה הדבר אשר מעוות ראיה נכונה של דברים, כי אז האדם רק רואה את הדברים דרך טובת ההנאה שלו ומרגיש שדבר קיים רק עבור התועלת של האגו האינפנטילי שלו, ואז הוא לא רואה את הדברים כמות שהם. על מנת לראות את הדברים כמו שהם אדם חייב להתרומם מעל הזוית הריגשית האישית שלו. אדם בוגר ריגשית לעולם לא יהפוך למעורב ריגשית ואישית, כי דבר אינו אישי עבורו ואם הוא כועס אז זה על עניין מסויים שיש לו חשיבות עבורו. הוא כן יכול להיות מעורב על נושא וזה הופך לעניין עקרוני ולאדם שהוא מעל הרמה של ‘דימוי עצמי’ ואגו יש לו מערכת ערכים או סולם ערכים. אדם שנמצא באגו אין לו ערכים מפני שהערך היחידי זה הוא, להשביע את רגשותיו וההנאה שלו וזה מצב אינפנטילי.

ברגע שאדם מתקדם מעבר לרמה האינפנטילית אז יש לו דברים שהם חשובים והזיקה שלו היא בהתאם לחשיבות שהוא חי בשבילהם. ואם החשיבות של הדברים נפגעת הוא באופן אישי מתעצבן וכועס כי הוא בעצם לוויין סביב סדר ערכים, סדר עדיפויות והחיים שלו מקבלים חשיבות בזיקה ישירה לאותם דברים שחשובים לו. זאת הכוונה האמיתית מאחורי האמירה, ‘שיש לאדם משמעות בחיים’, מפני שמשמעות חייבת להיות מחוץ לעצמי. אף אדם לא ימצא משמעות בתוכו בגלל הקיום שלו והקיום של רוב בני האדם ברוב המקרים הוא מקרי, מקרי לגמרי, והמון אנשים חושבים שישנו צידוק, ישנה סיבה למה האמא והאבא הזה ולמה נולדת בתאריך הזה וכל זה, זה שטויות. כל הקיום של האגו הוא מקרי ולכן אי אפשר למצוא בו משמעות וערכים. אולם לאחר שאדם עומד על דעתו ומתעורר לדברים כפי שהם ומצליח להתחבר לערכים אמיתיים אז היות וכך הופך קיומו לבעל משמעות ולא למקרי. כלומר, ‘אני קיים משמע אני חשוב’ – זה שטויות – אין דבר כזה. מה שכן יכול להיות זה: ‘אני מתופעל משמע אני קיים’!!

ה’אגו’

האגו הוא עצמיות פלוס תוספות*. אגו הוא למעשה עצמיות שמרב מטענים אישיים: כרכושנות, קינאה, תחרותיות, חמדנות וכו’, תפחה והפכה ל’אגו’. כשאדם נמצא בתהליך מעורבות רגשית הוא מתמקד ב’אגו’ של עצמו, ברגע שהאדם ממוקד באגו של עצמו-  הוא כבר לא יכול להתייחס להוויה הפנימית , לגלעין הפנימי. כלומר, תהליך המעורבות הריגשית נוצר כתוצאה מעלבון, מפגיעה, מחשש, משהו שהוא כמו אבן במימי הההוויה הגלעינית שלנו, וככל שיש יותר אגו המעגלים יותר גדולים , (המעגלים הם המעורבות הריגשית, וההזדהות שלנו עם האושר שלנו מצד אחד ועם הסבל מצד שני).

 העובדה שהאדם משוקע באגו של עצמו, משמעה שהוא רואה הכל דרך העיניים של האגו.

 ולראות הכל דרך העניים של האגו משמעו להיות כוחני ותחרותי, מצב בו האמביציה הופכת להיות מאוד מאוד חשובה. זהו העולם של הרבה דברים שחגים כלוויינים מסביב לאגו. וברגע שהאדם ממוקד באגו זו הופכת להיות הגלקסיה בה הוא חי, והדברים הללו הם החשובים והמציאותיים עבורו – החשיבות עוברת מחנה. האדם נמצא כולו בקטע הרוחבי (בינו ובין העולם) ונוטש את הקטע האורכי (בינו ובין הנשמה, הפנימיות, הגורל) כל הקטע הזה הופך להיות מעורפל ובלתי נתפס עבורו.

האגו הוא בעצם עצמיות ילדותית שלא עברה להליך של התבגרות, כי מרכז הכובד עבר החוצה.

אדם המשוקע באגו אינו יכול לראות שזהו מצבו באותו רגע כי אין לא ראיית על. הוא רק מונע ע”י השאיפה להפגע כמה שפחות, ולהנות כמה שיותר. ואפילו אם נראה שהוא מפעיל הגיון, למעשה וא רק משחק שהוא מפעיל את ההגיון, מאחר שההגיון שלו מופעל כמריונטה ע”י הרגש, ע”י מנגנוני ההגנה החוסמים מפני הכאב. ומאחר וחקירה תביא לכאב- מתרחקים מן האמת.

“ערכו האמיתי של האדם נמדד ברמה שבה הצליח להשתחרר מהאני שלו.”

                                                                                                                                    אלברט איינשטיין

האגו וההוויה

האגו וההויה בשלב התעוררות

באדם קיימים שני מרכזי כובד -אפשריים, האחד הוא האגו, השני הוא ההויה, וההבדל בינהם – עצום:

 האגו הוא יציר של ההוויה הזמנית, הילדותית שלנו, שלא פינתה מקומה לצמיחתה של הוויה בוגרת.   האגו זה החלק של התאוות והיצרים, תאוות ותשוקות הדם – זה האגו. בעוד שההויה הפנימית היא האני האמיתי שלנו, המהות, הנפש, זה שטמון מאחורי הקליפה הזמנית של התאקלמות פיסית, מוטורית וביצועית בעולם החיצון – שלב הילדות.

האגו הוא זיכרי באופיו, כמו הילדות – שאמורה לחדור אל העולם הקשה והאטום, ההויה היא נקיבית רכה, אמורה להבשיל עם הזמן ולהצמיח מתוכה את עובר הרוחניות.

אך המעבר מן האגו האינפנטילי אל ההויה המופנמת אינו קל, הוא מעין התעוררות, וההתעוררות אל הוויה, ושל ההויה -היא תהליך,  תהליך רב שלבי.

בהתחלה, כשהאגו עוד שליט, ההויה היא בשלב שבו נטשנו אותה, שלב הינקות, היא חסרת ישע וילדותית עדיין, אך שלא כמו האגו – שתמיד ישאר ילדותי — ההוויה יכולה וצריכה – לצמוח,

 את הילד  של ההויה יש לאהוב  ואת הילד של האגו לקבל  ואולי אף לסבול. בשלבים הראשונים של הקשבה פנימה והתעוררות לעולם ההוויה והישות הפנימית קל להזדהות עם האגו ולחשוב שהאגו זה האדם. אך כאשר האדם מזדהה עם האגו הוא בעצם מאפשר לו לשלוט, בזמן שמבט של אדם בוגר, זה שהוויה שלו שוחררה והספיקה לצמוח – יהיה ‘אה, זה סך הכל האגו שלי. שוב פעם הוא משתולל’. ניתוק וחוסר מעורבות זו לא קיימת בשלב האינפנטילי, כשהאדם רואה אותו ואת האגו כחטיבה אחת.

בתחילת ההתעורות – בתחילתם של חיים אותנטיים,  חיים הבאים מן ההוויה -האדם קל לו ליפול לפח של בילבול בין האגו לבין ההויה, אך בתהליך של התעוררות של התודעה וצמיחה של ההוויה מתחילה להיות הפרדה והאדם רואה את ההבדל בינו לבין האגו והוא מזהה את האגו בפעולה ויכול להסתכל ולומר ‘אני יכול לקבל אותו או אני יכול לא לקבל אותו’. מבחינה מסוימת – האגו זו ההוויה שעדיין לא נוקתה ממשקעים אינפנטיליים של תאוות, תשוקות והזדהות ריגשית, הוויה עם היבלית של הדרקון והמוסטנג זה האגו. ברגע שאדם מקבל את האגו הוא רואה אותו בנפרד ממנו מפני שהוא אינו יכול לקבל משהו שהוא מנותק ממנו וברגע שאדם רואה אותו בנפרד ממנו הוא בעצם כבר לא מזדהה איתו.

בגרות אמוציונלית היא ביכולת של האדם להפריד בינו לבין העולם. בילדות האגו של האדם ממלא את כל העולם ומה שגורם להפרדה בין האדם ובין העולם אלו ‘מכות’ הניתכות מן המציאות. מכות אלו אמורות לגרום לאדם להבין שהעולם אינו סובב סביב העניין של, “האם מתוק לך בפה?” או “יש לך קקי בתחתונים?” וכל עוד האדם הוא ילד אין שום סיבה שהוא לא יחשוב כך ויתבגר ואם כל פעם כולם יגידו יופי ויהיו שמחים שהוא מחייך כשיש לו שוקולד בפה, וכשהוא יבכה כולם יהיו עצובים אז כמובן שהוא ימשיך לחשוב שהכל סובב סביב האגו שלו.

ברגע שאדם רואה שכשאין לו שוקולד לאף אחד לא איכפת או שכשהוא מקבל סטירת לחי אז את אף אחד זה לא מעניין הוא אמור… להתחיל להבין על ידי המכה שהתבגרות זה תהליך של ספיגת מכות…

כשאדם תינוק יש לו שני הורים, ושני זוגות של סבים כך שישנם שישה אנשים מבוגרים שמרקדים סביבו. כאשר מתבגר התינוק הסבים הולכים לעולמם ומתווספים אחים נוספים ויש לו פחות. אחר כך כשהוא מתבגר ואין לו הורים אז הבן אדם היחיד שאיכפת לו ממנו זו אשתו. השלב הבא הוא שאתה ואשתך (שזה כל מה שנותר), צריכים להתחלק בילדים ועכשיו לך אף אחד לא דואג – זה אתה שדואג לילדיך. אחר כך ישנם נכדים ואז צריך להתחלק בתענוג של להעניק אהבה (לא עוד לספוג אהבה…) – לא רק עם האשה אלא עם עוד סבא וסבתא. כך שכל תהליך ההתבגרות בעצם זה להבין שאתה חשוב פחות ופחות ואתה תופס פחות מקום, עד שאתה מגיע להבנה שכדור הארץ הוא חלק משביל החלב ושביל החלב הוא חלק מהיקום והיקום הוא גרגר מתוך יקומים רבים וכל תהליך ההתבגרות הוא בעצם קודם כל לצאת מההזדהות האינפנטילית עם האגו.

אם בהתחלה אנחנו חלק מהאמא אז מאז יש כל הזמן תהליך מתמיד של התפצלויות. כלומר, בהתבגרות אמיתית – זו של הנפש ולא רק של הגוף – חייב להתרחש תהליך של המסת האגו, שזה שריד אינפנטילי מן התקופה שעדיין אנחנו היינו מרכז העולם. ואז האדם עומד חשוף מול עולם קשה ועובדתי ועמוק, עלוב וחסר פשר ובכוח מה שחי בו עליו להפיח בו חיים ומשמעות.

לא רק את האגו של הדם והיצר צריך לקבל ועל ידי כך לתת לו להינמס אלא גם את הרגשות האינפנטיליים. עלינו להבין שהחיים זה תהליך של הכאבה ופגיעה ברגשות שלנו ויותר מזה: ברגע שחשבת שזה נגמר אז מגיע המכה הקשה, עלינו להבין כי בגלל המכות הללו על הרגש אנחנו רוב הזמן נמצאים במצב של מעורבות והזדהות ריגשית עם הכאב שלנו.

ולהיות בהזדהות ריגשית עם הכאב -זה ללכת עם זה עד הסוף -למרות שבחוץ נמעיט בטוטליות של המעורבות הרגישות שלנו, אך  כשאנחנו שונאים משהו אנחנו מפלצות קטנות ומתועבות וזה לא במצב ‘שהוא קצת עיצבן אותי’ וכשאנחנו רוצים להעמיד מישהו במקום אנחנו רוצים לחתוך לו את הביצים. כלומר, המציאות של מה שחי בנו באמת בעולם הרגש אינו יפה ואם אדם רוצה להיות אוטנטי ואמיתי עליו לדבר בשפה האמיתית של הילד שחי בו.

 דרכו של הלוחם האמיתי של ההוויה הפנימית היא לקחת אחריות גם על מה שאינו בטוח בתוכו וגם על מה שאינו יודע.

כל עוד האדם בא ואומר, אני לא יודע – אין מה לעשות איתו והאמת היא שהוא כן יודע וברגע שהאדם יקח אחריות על זה שהוא כן יודע ושהוא נפגע עד עמקי נשמתו משטויות וברגע זה הוא מוכן להשליך הכל לזבל בשביל למצות את הרגש של העלבון או הכעס שחי בו כרגע – ברגע זה  הוא יתחיל לצמוח.

חשוב להבין שבשלב הקבלה והאהבה של מה שחי בנו ישנה הפרדה ברורה בין הילד שבנו פנימה לבין האגו. הכוונה היא שיש צורך לקבל את העובדה שיש בנו אגו חי ופועל אולם להבין ולאהוב את הילד הקטן של ההויה – שנמצא אצלנו בתוך האגו. דהיינו בפוטנציאל (גלעין הצמיחה) ולא בקליפה (תאוות, יצרים ודחפים),  הילד ההויתי שבנו- הוא פוטנציאל הצמיחה. האגו  הוא היבלית. את היבלית אי אפשר לאהוב רק לסבול. את הגלעין אפשר ורצוי לאהוב את הפוטנציאל הטהור, לאהוב אותו לפני שהוא פגש את מה שהחיים עשו לו. וגם את מה שהחיים עשו לו אדם אמור לקבל אולם לאהוב את הפוטנציאל הטהור.

אדם אשר אינו מגובש מעל רמת המוסטנג יהיה תמיד מעורב ריגשית והאגו שלו יתפוס מקום של ‘כבוד’ ברגע הראשון, שאמינותו של האדם תוטל בספק ע”י משהו אחר. הנקודה פה היא שכל אחד יכול להטיל ספק באמינות של כל אחד מהיום עד מחר והאדם אינו צריך לקחת את זה באופן אישי. זו הבעיה של מטיל הספק ולא של האדם שהספק מוטל עליו. ברגע שהאדם אמין אז לזה שהטיל בו את הספק ישנה בעיה ואם יש לו בעיה בעניין אמינותו של אחר אז זה הוא שצריך לעבוד על עצמו.

מאידך האדם שהוטל בו הספק יכול רק לבוא ולומר ‘אני את שלי עושה ואם עדיין לא מאמינים לי אני יכול להמשיך ולעשות את שלי בצורה יותר משוכללת אולם אני רק יכול לעשות את מה שאני יכול לעשות’.

האדם שהופך למעורב ריגשית רק בגלל שהוטל בו ספק אין ברצונו שמישהו אחר יאמין לו (בגלל שהאחר חשוב). הנקודה היא שהאגו שלו חשוב לו יותר מכל דבר אחר. אם האחר היה חשוב לו יותר מהאגו שלו לא תהיה לאדם שום בעיה ‘לבלוע’ את העניין ששמו עליו סטיגמה שאינה שייכת לו מלבד שזה שהוא טוען שחשוב עבורו יקבל את מה שהוא מבקש לקבל.

אלם אם ישנו אגו ומעורבות ריגשית איש אינו חשוב ודבר אינו משנה, האגו הוא כואב, עבה וגס והוא פועל במהירות הבזק ונמצא שם לפני הכל. האדם הבוגר מבחינת ההוויה שלונמצא במצב בו יורדים עליו ומאומה לא קורה לו, דבר לא  איכפת לו גם אם מישהו אחר קורה לו עשרות פעמים אידיוט. אז אם הוא לא אידיוט הוא פשוט מעמיד את האחר על טעותו ואם הוא כן, אז הוא ילמד מן הסתם  לחיות עם זה.

.”האדם הממוצע מאמין כי הוא הסיבה לדבר-מה, ולכן הכול מתחיל עם מרכז האגו, המטיל עצמו החוצה על מרקע החיים. כל עוד אנו חיים במרחב זה של מרכז האגו, עשויה להתקיים מראית-עין של שינוי, אבל שינוי אמיתי איננו יכול להתרחש… אין זה ענין של הרחבת התודעה, אלא להיפך- ענין של פריצה דרך התודעה. כדי לפרוץ דרך התודעה, עליך להיפגש תחילה עם זהותך האמיתית. פירוש הדבר, להותיר מאחור את כל המושגים, כל הרעיונות, כל המחשבות לגבי מה שאתה עשוי להיות. עליך למות, לומר נואש מכל מה שאתה סבור שהנך, ולהיוולד לתוך מה שאתה באמת; זוהי נחלתה האמיתית של הנשמה”.

חאמיד,  מתוך “המחסום האחרון”, מאת ראשיד פילד.

“כל העולם מלא מחלוקות, הן בין אומות העולם וכן בכל עיר ועיר. וכן בכל בית ובית בין השכנים, ובין כל אחד עם אשתו ובני ביתו ומשרתיו ובניו. ודע שהכל הוא אחד. כי האדם בעצמו הוא עולם קטן, ונכלל בו כל העולם ומלואו. ועל כן לפעמים כשאחד יושב לבד ביער, יכול להיות שיהיה נעשה משוגע, מחמת שהוא לבדו ונכללים בו לבד כל האומות, והם מתגרין זה בזה, והוא מוכרח בכל פעם להשתנות לבחינת אומה אחרת.”

                                                                             ר’ נחמן מברסלב

על רגשות ודמונים

שקט תעשייתי ברמת הדרקון והמוסטנג

אנשים יקראו את שכתוב בדפים אלו וישאלו תמיד, “כן אבל מה עושים עם זה”. תמיד מנסים להגיע לגאולה באמצעים שונים ומשונים. אך לעומת זאת – כל הקיום של האדם ברמת  ההוויה, ברמה של קשר פנימי עם מהותו -מותנה בקיום של שקט תעשייתי ברמות הדם והרגש.

ברמת הדם על האדם להיות שקט, רגוע ולהיות ריק ללא שאיפה או רצון ורק להיות בשלווה ולראות מה מגיע מבפנים.

ברמת הרגש: גם כאן צריך להיות רמה של ‘שקט תעשייתי’, כלומר, כלום בעצם לא צריך להיות שם, ודרך השקט חשים את ההוויה ובעצם גם ביחס ליצר וגם ביחס לרגשות חשוב להיות בשקט. ברגע הראשון שנותנים לעצמנו להתפתות לגבי היצר או הרגש זה מפריע לזרימה.

המשוואה מאד פשוטה, שככל שיש לאדם יותר רגשות ויותר יצרים והוא יותר פעיל כך יש יותר רוחניות בפוטנציה.

יצרים זה רצון לשלוט, דומיננטיות, תחרותיות ודווקא הקטע של אוכל ומין הוא לא הקטע המרכזי, כלומר, אפשר לתת לזה מקום. השאלה מבחינה הוויתית היא אחרת. הנקודה היא ההתחממות  ומתי זה עובר את נקודת השליטה וזה הקטע שממנו צריך להזהר וצריך תמיד לשמור על זה קטן, בשקט תעשייתי. כי כשזה קטן יותר ניתן לתת ביטוי להוויה, אבל כשזה מתפרע וחם זה לעצמו ועבור עצמו – אגו. הטוב ביותר שהאדם יכול לעשות זה לעוף הצידה מהדרך והדבר הטוב ביותר ביחס לדם ולרגשות שהם אינם צריכים לעשות מאומה. אולם הם תמיד עושים והעניין הוא שהם בעצם יהיו בשקט וקשה להם להיות בשקט. אולם כמו ילדים שכל עוד הם לא בשקט הרי שהמבוגרים לא יכולים להיות כי הם מכסים ברעשים את השיחה השקטה של המבוגרים, מפני שהגס מזיק לעדין.

בממלכתו של האדם אין מקום לשתי ישויות, או שקיימת ישות האגו או ישות פנימית – זו של ההוויה. העניין הוא שאם אתה מאפשר לישות האגו, דרך היצר והרגש הבלתי מעוצבים, לתפוס את הממלכה אין מקום להוויה. זה בעצם גיזום. אתה צריך לגזום את היצר ולגזום את הרגש מאד מאד צמוד. אבל יש בהם עוצמה רבה. אבל עוצמה שמופנית לצמיחה פנימית שתצמח ותתחזק מבפנים.

רגשות מזוית של ההויה הבוגרת:

אפשר לגשת לעניין הבנת הרגשות מכל מיני זויות, אך מנקודת מבט של ההוויה יש לרגשות -כפי שאני רואה זאת כמובן- הבנה מיוחדת וספציפית מאוד.

ניתן לחשוב אולי כי הרגשות הן מדיום מצוין להתחברות למצבים נפשיים ורוחניים כגון אקסטזה, התעלות, קדושה וכו’, אך איני רואה זאת כך.

הרגשות לא נועדו בכלל  ליצור קשר עם העולמות הרוחניים, העולמות הרוחניים מתקשרים בכלל דרך ההוויה.

ולא רק שמבחינה הוויתית אל לרגשות לעסוק ישירות במצבים ובאיכויות רוחניות, אלא שגם עיסוק ריגשי עם רגשות של אדם אחר פוגם בהוויה של אדם.

והדבר הזה של רגשות המתפעמים כתוצאה ממפגש ם רגשות של אדם אחר, יכול לבוא כתחליף במקום מצבים של קשר עם ההויה.

 הבעיה הגדולה של הרגשות מבחינה הויתית – שהם עובדים על וקטור רוחבי במקום על וקטור אורכי, הרגשות הינם מצרך מקודש, הם נוזל החיים עבור ההוויה, אהבת אנוש הינה תחליף לאהבת אלוהים. לאנשים ישנם מטענים אדירים של אמוציות אך יש לשמור אותם -כבתולין של אישה, או להבדיל -כמטילי הזהב שבפורט נוקס, והיות וזה לא קורה, אהבה אנושית היא תחליף לעניין הזה.

ואנשים רבים שטוענים שהם רוצים רוחניות בעצם רוצים אהבה, הם  מגיעים לרוחניות  רק כדי ליצור אינטראקציה ריגשית, אינטראקציה ריגשית אפשר ליצור רק עם אנשים אחרי ם. אל הרוחניות אפשר רק לבוא ריק, בלי משאלה ספציפית, עם רגשות במצב של חוסר תובענות מוחלט. הם באים דרך הרגש, מתוך הרגש, בגלל הרגש, אבל הם משכנעים עצמם שהם באים מצורך רוחני אמיתי ושמה שהם רוצים זה רוחניות, לא, הם באים מהצורך באהבת אנוש, וזה הדבר שהם זקוקים לו.

הרבה מאוד אנשים עובדים דרך הרגש ומנסים ‘לשאוב’  את הזולת דרך האמוציות, אנשים כאלה שמשכנעים את כולם שהם רוחניים אך מאחורי קול יעקוב הרוחני מסתתר עשיו הרגשן.

בבסיסה, עבודה על  ההויה, התודעה ולקראת חיים רוחניים, הינה תמיד על ידי מאמץ מודע להרגיע, למשטר ולאזן ולהכניס לתלם את האמוציות. את האמוציות האינפנטיליות אשר נמצאות מתחת לרמת הצוואר או כמו שגורדייף קורה לזה – “הסוסים המתפרעים שיעבדו תחת השרביט של המנטליות”, ושיהיו בעצם מכשיר ברוחניות של האדם, חלק פונקציונלי מהרוחניות של האדם ושלא תהיה להם אוטונומיה.

            עכשיו, היום יש להם אוטונומיה, כמו צ’צ’ניה, הם מחוז שלא רק שמרד, אלה מחוז שגרם לכל המערכת האנושית לעבוד תחתיו, ויש צורך לרסן את המרידה הזו ולהחזיר את האוטונומיה של האמוציות לכלל הכוליות של שדה המערכה.

888888888888888888888888888888888888888888888888888888888888888888888888888888888888888888

ובאשר למצבים של התעלות רוחנית, הנגרמת כתוצאה מחיבור נכון אל הרגש, יש להבין כי כל דבר שהוא מעל הרמה של המודע באדם אינו מענייננו, אנחנו עוסקים רק מתחת לרמת המודע – המודע הוא רק מתווך של מה שמעל לאדם ומה שמתחתיו. האחריות של המודע של האדם הינה רק לעסוק במה שנמוך ממנו – מה שמעליו נמצא במצב נהדר, הוא אינו צריך התערבות של האדם, אולם הוא צריך אותו שיהיה אחראי למה שמתחת לו על מנת שיוכל להיות איתו – זה באופן בסיסי העניין.

כך שאדם המעונין להעלות את מצב התודעה שלו, כך שיהיה יותר רוחני – צריך לצמצמם את הענין שלו בזה שמעל והוא רק מביט מטה. זה הדבר הקשה ביותר לאדם אשר טוען כי הוא רוצה תודעה ערנית וחיים רוחניים, האדם רוצה להביט למעלה וזה הבעייתיות הקשורה בדתות, אנשים הביטו בכיוון אלוהים – הם לא יכולים לעשות זאת – זה אלוהים שצריך להסתכל לכיוון האנשים, אם הם נכונים, ועל מנת להיות נכונים עליהם להסתכל למטה.

על האדם  לעסוק עם מה שלמטה ממנו, וזו היא דירת חדר וחצי אשר רשומה על שמו בטאבו ואל לו לחפש אחר סלון וחניה תת קרקעית, ושרותים כפולים. הנקודה היא שכולם רוצים להתבשם ולהשתכר מאלוהים והנקודה היא שאנחנו לא צריכים להשתכר כלל מאלוהים, אלא לעבוד בצורה מאוזנת כתוצאה מהרוחניות של אלוהים, ובגלל שאנשים אינם יכולים להכיל רוחניות בעוצמה גבוהה (כי המערכות שלהם חסומות כי היצר והרגש הפכו למטרה לעצמם ובכך יצרו ישות חדשה: האגו), הם מתקשרים למשהו רוחני וסולים מאובר- דוס, הם מתמסטלים, והם מקבלים מזה HIGH ריגשי.

אדם רוחני אינו רוצה HIGH  ריגשי, הוא רוצה לתפקד ברמה רוחנית. והנקודה היא ששיפור מצב התודעה קורה כאשר אדם מסתכל באמוציות הדפוקות שלו על מנת לסדר אותם.

הכיוון שאליו יש להביט בהתכוונות רוחנית לעולם לא צריך להיות מעל לאדם.

אדם רוחני לעולם לא צריך לעסוק עם אלוהים, עליו לעסוק עם החדר וחצי שלו -הרשום בטאבו, וזו אחריות שלו.

וכאשר הוא עוסק במה שמתחתיו ויש לו את האחריות לממלכה שלו,  אז, ורק אז, מה שמעליו יעסוק ויתקשר איתו. האוריינטציה צריכה להיות כלפי מטה, וזה אחד הדברים הקשים ביותר שאדם שנמצא בתהליך של התכוונות רוחנית,יכול לומר לעצמו: עזוב את אלוהים, תתעסק עם החרה.

ולמה זה כך?  פשוט, כי אם הוא רוצה שהרוחניות תתעסק איתו, הוא  צריך להתעסק עם החרה. זה כמו עסק, על מנת שיהיה לאדם הרבה כסף בבנק כדי שיוכל להיפגש עם גדולי העולם הוא צריך לדעת מה הכתבנית בחדר השלישי עושה ולדאוג לכך שהכל יעבוד כמו מכונה משומנת – ברגע שהעסק שלו עובד כמו שצריך יעשו אתו עסקים. אולם אם הוא רוצה רק עסקים ובמשרד מתאפרים ומפלרטטים ומדברים בטלפון כל הזמן ורבים בינם לבין עצמם. . .

 המנטליות של הילד המפונק לעולם לא תעבוד, כי הילד המפונק אינו רוצה לסדר ולארגן את החדר שלו, אולם אם האדם ער שבכל ארגון וסידור של חדר הוא עוזר ומכין מצב שבו תהליכים מורכבים יותר – יוכלו להתרחש אצלו, כי

אפשר להגיד כי הוא נמצא בהתכוונות הנכונה לרוחניות, כי הרוחניות היא משהוא שמעל לממוצע, מעל לבינוניות, והיא צריכה אירגון מסוים כדי שתוכל להיתרחש. למה הדבר דומה. לנחיתה בשדה התעופה: המטוס לא ינחות עד ששדה התעופה לא יהיה מוכן לקלוט אותו. (שדה התעופה הוא עולם הרגש, מגדל הפיקוח היא החשיבה, ועובדי הנמל הם עולמות היצר, הדחף והמימד הגופני בכללותו, והמטוסים הם כמובן התודעות, ההבנות הרוחניות. (

הבעיה הגדולה שיש להרבה אנשים עם רגשותיהם שמפריע למצבים רוחניים -הוא שהם מזדהים עם הרגשות שלהם ואז הם חושבים שהרגשות שלהם זה הם אולם אין זה נכון, הם נכבשו על-ידי הרגשות שלהם וזה הכל. רוב האנשים אינם מודעים לגמרי ביחס לרגשות שלהם.

לאנשים יש דיבוק, יש להם ישות שחיה שם, ישות- שאם אצטרך לתת לה את התיאור הפלסטי- היא כמו שמן צמיגי, כמו גריז שנכנס לתוך כל המיסבים הכי עדינים ועוטף את הכל במין עטיפה משומנת כזו, דוגמה נוספת, זה שרשור, ושהשרשור המגעיל הזה מככב באחד הספרים של האיסיים, (* THE GOSPEL OF THE ESSENES בהוצאת C.W.DANIEL CO 1976. עמ’ 115-116) שם ישנה דוגמה נפלאה, מסופר שם שישו דיבר עם חולים שהתחננו בפניו למזור ובמיוחד בא אדם שסבל במיוחד, הוא בא לאותו חולה ושם חלב עזים חמוץ מול הפה שלו -לאחר שכבר צם במשך 40 יום, בסופו של דבר, בגלל כנראה הריח של החלב החמוץ, השרשור המורעב יוצא החוצה (ישו קורא לו השטן). ומה שאני אומר בעצם שהשטן של אנשים זה האמוציות שלהם, זה השרשור של האמוציות בתוככי ההוויה שלהם, האוכל את האוכל שלהם, ומשמין בשעה שהם מורעבים, כך שכאשר אנשים מדברים אל אחר, הם בעצם אינם מדברים אליו כלל, מי ששומע ומגיב זה השרשור האמוציונלי, הם מדברים לזולת אבל הזולתההוא באופן בסיסי דמות מסרט מצויר, הוא לא אמיתי, ובתוכו יש את השרשור הענק הזה של הרגש אשר מנהל הכל, אוכל הכל ולאדם אין חיים.

 אנחנו עוסקים פה במפלצת. המפלצת הראשונה היא המפלצת של הלחץ והמתח -מפלצת החיה ברמת הדם.

וזו  המפלצת השניה השניה חיה בעולם הרגש.

והיות ואנשים -סך הכל- חשים במעומעם מה חי אצלהם בפנים ומה שקשור למפלצת הזו זה הרבה הרבה כאב, כי חוץ מהמגלומניה הצרכנית של הרגש (המפלצת), הרגש הוא גם ילד קטן אבוד ומוכה, והם בורחים מהכאב, ועל כן הם מדביקים על הרגשות שלהם תוויות, והתוויות יותר מאשר הם מאפיינות את מה שהם מרגישים מונעות בעצם לחוש באקוטיות את מה שהם מרגישים מפני שהם לא יעמדו בכאב.כאשר אדם מרגיש את הכאב הריגשי, הוא יוצר קשר עם הרגשות שלו וכאשר הוא יוצר קשר עם הרגשות שלו, הוא מתחיל להיות אותנטי, אמיתי. וזה מה שקרה בקטן- להרבה אנשים כשרבין נרצח, הם חשו כאב אדיר, וזה חיבר אותם לעצמם, למשך זמן מה התסובבו בארץ אנשים אמיתיים, עם קשר אמיתי לעצמם, וזה התאפשר כי הם התחברו לכאב הריגשי שכולם כל הזמן משתדלים לברוח ממנו.

סך הכל  זה תהליך מאוד כואב, על מנת שהרגשות יהיו בקשר עם התודעה של האדם

ותחת שליטה, הוא  חייב לאפשר להם להיות תעלת קישור בין הכאב לתודעה, האדם המודרני צריך להיות בקשר עם הרגש שלו שוב. האדם המודרני הבוגר צריך להרגיש את הכאב שלא הירשה לעצמו להרגיש ברגשות שלו, ולאחר שמתרגלים לחיות עם הכאב הריגשי באינטמיות יומיומית, (כי החיים הבוגרים זה תהליך מתמשך של אובדן, צער ופרידות) נפסיק להיפגע ולהיכנס לכאב ריגשי כזה חזק חכל מילה שמישהו אומר לנו.

אך המצב הקיים הוא שהרגשות שלנו אינם כל כך תחת שליטה, הם שטח מחוץ לתחום, אנחנו לא הבוס של הרגשות שלנו – והם, הרגשות שלנו, מתקשרים באופן ישיר עם כל מי שאנו פוגשים,וכל אחד וכל זב ומצורע יכול לירוק לרגשות שלנו, ודרך הרגשות שלנו לחלחל ולפגוע בנו אישית.

כך שבאופן בסיסי מצב הרגשות של אנשים רבים הינו בלתי נסבל מפני שהם אינם יכולים לעמוד אל מול הכאב הריגשי, ההתעלמות מן הכאב בעצם חושפת אותם באופן מוזר לפגיעה חדשה וכל אחד יכול לפגוע בהם. על מנת לפתור זאת עלינו להיות מסוגלים בהדרגתיות ובאיטיות לחיות עם הכאב של הרגשות שלנו, ובכך ליצור נסיוב, חיסון מפני הכאב החיצוני, כי רק חיים תמידיים עם כאב פנימי, יחסנו אותנו מפני הידבקות בוירס השכיח הזה של היפגעות מאנשים אחרים.

 להיות חי זה לחוש כאב, וככל שאדם מסוגל לחוש יותר כאב כך הוא  יותר חי, אדם הופך להיות מת כשהוא מפסיק לחוש ולהרגיש כאב, ומה שרצח רבין איפשר לאנשים לעשות זה לפגוש קצת כאב שאיננו מרשים לעצמנו בדרך כלל להרגיש, הרשאה זו גורמת לנו להתעורר, לצאת מן השאננות, מן האטימות, להיות חיים יותר. אנשים מתים אמוציונלית מכיוון שהם לא בקשר עם הרגשות שלהם אולם הרגשות שלהם חיים מאוד.

 כל העניין הוא שאנשים אינם בקשר עם הרגשות שלהם וכך הם אינם בקשר עם החיים שלהם, הרגשות שלהם שולטים בהם ומה שצריך לעשות זה לצעוד צעד אחר צעד על מנת לשחרר את הקפסולות הללו לזרם החיים שלהם. זה צריך להשתחרר אל תוך החיים שלהם ולא החוצה כי אחרת יהיו זומביס. אנשים זקוקים לכאב הזה. הכאבים האמוציונליים שלנו הם אנחנו,זו הזהות האמיתית שלנו; זו הזהות אשר גורמת לנו את הכאב האמוציונלי: מי אני? “אני הוא סך הכל של כאבי האמוציונליים”, ומה שאמיתי לגבי גורם לי כאב. אם אני נותן מכה 2/1 ס”מ ליד הרגל של מישהו, זה לא הרגל שלו.אבל אם אני זז 2/1 ס”מ ימינה אז זה הרגל שלו, וככל שהפגישה בין המכה לרגל שלך תהייה יותר חזקה כך זה יהיה כואב יותר, כך שהכאב הוא סמפטום של משהו בעל עוצמה רבה ולהיות חי זה להרגיש כאב, אנחנו כל הזמן מרגישים כאב, כשצריך להתעורר בבוקר זה כואב, כשמתאהבים – זה כואב, להיות חי ובעל תודעה ערה ופקוחה זה להיות בכאב מתמיד. להיות מת זה לא להרגיש כאב ולהפוך יותר ויותר מת זה להרגיש פחות ופחות כאב, להפוך ליותר ויותר חי זה להרגיש יותר ויותר כאב, כאב זה להיות חי.

אבל אף אחד לא מוכן להרגיש כאב, לימדו אותנו להתעלם מזה, ובעצם ללכת זה יותר כואב מלשבת, לרוץ כואב יותר מללכת וללכת למכון כושר כואב יותר מאשר שניהם. אולם אם אדם רוצה שהגוף שלו יהיה במצב פיזי מצוין הוא צריך לתת לו כאב מקסימלי וכנ”ל עם הרגשות שלנו. אנשים לא רואים שום הצדקה מדוע עליהם להרגיש כאב אמוציונלי, אז הם מתעלמים מן הכאב, מדחיקים אותו מה שתוקע אותם איתו, אם מתנהגים כאילו משהו לא קיים אז אין אפשרות להוציא אותו החוצה (אחת השיטת הפסיכולוגיות שאני מעריך במיוףחד היא שיטת הפסיכו דרמה של מורנו, שם מחצינים רגשות כאב וזה אמיץ מאוד וחזק – התהליך הפסיכודרמטי),

ההתעלמות הזאת משאירה אותם מבחינה רגשית ברמה אינפנטילית. וההבדל בין אינפנטיל לבוגר זה היכולת לסבול כאב וידיעת הסיבה מדוע עליהם לסבול אותו. אינך יכול להתבגר אם אינך עומד אל מול כאב, אולם אנשים נשארים ברמה האינפנטילית מכיוון שהם לא רואים סיבה מדוע עליהם להתעמת עם כאב אמוציונלי והכאב בעצם יוצר את הגבולות שהם כלואים בהם. ישנו פתגם נהדר שאומר “לאהוב משהו זה לסבול אותו.”

אנשים רוצים לחיות חיים בעלי משמעות, להגיע להישגים ביוגה, מדיטציה, פסיכולוגיה, רוחניות וכו’ אך היכן שאנשים תקועים זה בכאב הריגשי שלהם וכל אחד נתקע היכן שהוא הופך ללא מודע, בגלל כמות הכאב הם מדחיקים את הכאב למרות הלא מודע כך שלעסוק בהילנג, קריסטלים שיאצו וכל זה, זה יפה מאוד אולם אם אנחנו מדברים על רמה רוחנית צריך לדבר על דברים כמו כאב, אגו, קשר וכיו’ אלו דברים אמיתיים.

ואנחנו כולנו נולדנו שלמים, ומאז שאנו נולדים אנו מקבלים את ההגנה האולטימטיבית מהאימא, ועל מנת לשרוד בעולם הזה, המנוכר, שלא אכפת לו כלל ביחס לרגשות והתחושות של האדם – אנו יוצרים הגנות חזקות מאוד ברגשות שלנו, וכמו הילד, שלפני שהוא נולד צריך את הרחם הפיזי, כך מבחינה רגשית הילד צריך הרבה שנים אהבה והגנה מהאימא ומהאבא ובמיוחד מהאימא עד שהרגשות הופכים חזקים מספיק והם יכולים להגן על עצמם. העולם עצמו יכול רק לתקוף את הרגשות, כי העולם הוא פונקציונלי, הוא קר, לא מעניין אותו ביחס לרגש של האדם. ואם הרגשות אינם יציבים, עוצמתיים ובוגרים – אזי כל דבר,

בין אם זה מישהו שכועס עלינו, או מזלזל, או משדר  איבה, כל אלה יפגעו ברגש. האדם הוא כמו ילד קטן שמישהו בא ונותן לו סטירה, הוא יבכה, זה כואב, אולם הבוגר יהיה מסוגל לעמוד בזה. כלומר: אלא אם כן הרגשות שלך בוגרים אינך יכול לעשות זאת.

 האימא צריכה לתת לילד מספיק הגנה אמוציונלית עד שיתבגר עד שהרגשות שלו יתבגרו והוא יצא ויפגוש את העולם – אבל אנחנו יודעים שזה איננו מתרחש, אנו יודעים שהרגשות לעולם לא מתבגרים, אנו יודעים שהרגשות נשארים כל הזמן חסרי ביטחון ואינפנטיליים והדבר היחיד שהאדם עושה זה להגן עליהם מפני העולם, ולא לקשר חלק זה אל חייו.

הבעיה הראשונה היא שהאימא אינה בטוחה אמוציונלית ובאופן בסיסי היא משתמשת ברגשות של הילד על מנת להרגיע ולפתור את הרגשות הדפוקים שלה, אז במקום שיהיו לילד רגשות מלאים ועוצמתיים אשר מגינים עליו, הוא מקבל מישהו אשר משתמש ברגשות שלו מפני שהאימא היא בדרך כלל בודדה, מפוחדת, בדרך כלל לא בטוחה ובדרך כלל סובלת מחוסר חום ויחס של אהבה מהבעל (שחיקה נורמטיביבת המתרחשת כתוצאה מחיים בחברה תחרותית, קשה, ותובענית). והילד הופך לנקודת האיזון, ואז הוא מקבל את הרגשות שלו שבורים ישר במקום לקבל הגנה. מה שיש לנו פה זה עולם נורא ואיום כאשר הרגשות לעולם לא בטוחים, לא בוגרים והדבר היחידי שהאדם יכול לעשות זה להגן ולהדחיק את הרגשות שלו מכיוון שהוא אינו יכול לשאת בכאב.

אחת האפשרויות של האדם לפתור את המצב ברגשות שלו ולהתגבר על המצב הנורא – זה להתאהב. ובכן, להתאהב זה חרב פיפיות, מפני שלהתאהב ברוב המקרים, 99% מהמקרים, זה שרגשות אינפנטיליים מסוג אחד פוגשים רגשות אינפנטיליים מסוג אחר ואז המפגש הוא אסון. אולם אם מאיזו שהיא סיבה פוגש אדם מישהו אשר מסוגל להיות נדיב עם החיים שלו ולאפשר לו בועה אשר בתוכה אפשר להסיר את המגננות האמוציונליות, שם יכולים הרגשות לגדול ולצמוח ולעתים רחוקות זה אפשרי ואכן זהו נס, אז האדם יכול לגדול רגשית בתוך הבועה הזו ולרדת מטה לאורך ההיסטוריה שלו ולפתור את בעיותיו הרגשיות.

ברוב המקרים זה לא קורה.

איך אנשים חיים עם אנשים אחרים? למשל במערכות יחסים בנישואין אנשים מעומתים תדיר עם הדברים האינפנטיליים של בן הזוג או בת הזוג, אך הם קוברים את זה באדמה על יד כך שמשחקים משחקים – אנשים משחקים משחקים, כך שאין הם ממש צריכים לפגוש את החלקים האינפנטיליים, הם חיים מעל הקטע הזה במשחקים ביניהם, משחקי השפלה, משחקי כוח, משחקי מין וכל הדברים הללו, הנקודה היא שאם הם יפגשו מישהו ערום וחסר ישע כמוהם ללא משחקים יהיה בזה הרבה מאוד אינפנטיליות.

פה ממש מדובר באינפנטיליות, במערכת אמוציונלית שאף פעם לא קיבלה צ’אנס, ובפרוש מדובר פה על צורך בהתבגרות רגשית. להתבגר מבחינה ריגשית זה להכיר בעובדה שהחלקים הפחות נעימים עבורנו הם לא פחות חשובים מהחלקים הנעימים, אפילו די להיפך, וזה ההיפוך שיש צורך לעשות לגבי הרגשות: לאהוב את החלקים היותר כואבים, כי אחרת חותכים החוצה את החלקים הפחות נעימים והיותר כואבים, ואז נותרים עם רגשות מעוקרים, סטרילים, וזה כמו לחם לבן: לחם מחיטה מלאה הוא קשה, הוא עם התאית והכל פחות נוח ללעוס אותו אולם מה שאנשים עושים, חותכים החוצה את הקליפה הקשה וזה כמו לחתוך את הכאב מהרגשות.

אולם מה לעשות שהקיבה שלנו זקוקה לתאית, היא זקוקה לסיבים ולחלק הקשה ואם אוכלים רק לחם לבן בסופו של דבר יש סרטן המעי הגס ויהיה מחסור בויטמינים, ויטמין B. הנקודה היא שאנשים לא חיים בעולם מתוך ידיעה שלכל דבר יש מטרה, אנחנו מגורשים מזה, אנחנו מגורשים מהתפקיד האמיתי שלנו, אנו חיים רק למען העונג שאנו יכולים לקבל וזה הופך לקריטריון היחידי שקיים ואם משהו לא נותן לנו עונג אנו חותכים אותו, אנו רוצים רק ליהנות ולא להרגיש את הכאב, וכמו שתירבתנו את הלחם והאורז ואת השירותים; (במקום לכרוע אנחנו יושבים), כך תירבתנו גם את הרגשות, והנוחיות וההנאה הופכים לעיקר ואתה הופך בעצם קבור בתוך עצמך.

אם אדם ישן ואינו מרגיש את הגוף שלו והוא רוצה להתעורר הוא צריך להביא איזו שהיא תחושה לגוף, וזה שינוי מוחלט בגישה של להרגיש את הכאב האמוציונלי, זה להיות חי ולהיות אמיתי ובמשך שנים רבות אנשים התרגלו שאם הם לא חשים כאב אמוציונלי הכל בסדר וצריך לחשוב בדיוק ההפך. לאחר שאדם עובד על עצמו רגשית עדיין הוא מאוד אקוטי לכאב אמוציונלי, הוא מרגיש אותו, מרגיש אותו חי בתוכו, מרגיש אותו באנשים אחרים, אכל הוא לא קורבן לכאב הזה, כלומר הוא תופס את הכאב ומייד מתעל אותו לכיוון מסוים, בעצם הוא הופך לצומת שדרכה עוברים כאבים אמוציונליים אבל הם לא פוגעים בו כי הוא לא המטרה הסופית לכאב הזה – הוא פשוט מתפקד.

אדם שלא יכול לסבול ורק מעודד הנאה,  הופך בסופו של דבר למכור לרגשות אלו, לא לכל הרגשות אלא לאלו אשר גורמים לו – HIGH. ואז אותו אדם בעצם יוצר עיוות ברגשות, כי הוא מעבד רק את אלה שגורמים לו HIGH וכיף, ונאלץ ליסבול את האנטיתזה לHIGH הזה’ שזה הכאב. ואנשים חיים בעצם בסכיזופרניה בין הHIGH של ההתמכרות של הרגשות לבין הנוק-אוט של הכאב ומשכנעים את עצמם שהכאב הוא בסך הכל תאונה, והם לא היו צריכים לקבל את זה וזה יעבור ואם יפגשו מישהו לאהוב ויסעו לדיסנילנד, אז הכל יהיה בסדר.

בדיוק כמו מכורים אשר לוקחים את המנה מדי פעם על מנת להתחמק מהקרקע הקשה של המציאות שהם פוגשים בין מנה למנה, וזו תמונה מאוד עצובה ומאוד עגומה.

סך הכל, רוב  האנשים סובלים מהאמוציות שלהם, מהלחצים והפחדים שלהם, אולם הם בורחים מהכאב של התחליף, או התרופה שהם יודעים, אם זה פרוזק, הילנג, אוכל, סקס, כל אחד חי במצב בלתי אפשרי ורוב האנשים ממשיכים לרוץ מתחליף אחד לשני, הם חווים גיהינום פנימי בדם שלהם וברגשות שלהם וחלק מהאנשים נחתו של משהו שנראה שהוא הפתרון, למשל אצל הרבה גברים זה התמכרות לעבודה ולהצלחה ולקריירה, לדפוק את בני הזונות האחרים ולהרגיש שאתה צובר כוח יותר ויותר מיום ליום שבסך הכל נותן לך יותר רכושנות אולם לא פותר לך את הבעיות האמוציונליות או הסקסואליות, זה רק סם. אצל נשים זה יכול להיות הרומנטיקה.

 סרטי טלוויזיה ווידיאו עלו על הגל הזה מאוד חזק, כל חרושת החלומות והאשליות בעצם מכוונות לספק תחליף של כוח, שררה, סקס ורומנטיקה לאנשים שאיבדו את היכולת לעשות את זה בחיים שלהם וכל מה שיש להם זה הפאסיביות האשלייתית של לשבת מול המרקע ולתת לרגשות שלהם להמשיך לעבוד.

רוב האנשים אינם מסוגלים לחיות עם המצב האמוציונלי שלהם וכל אחד מנסה לברוח למה שנגיש.

העוצמה הרוחנית והעתידנית הקשורה לרמת התודעה והרמה הרוחנית שהאדם עשוי להגיע אליה תלויה ונובעת מחומר הגלם אשר נמצא ברגשות, זאת אומרת ככל שהם יהיו חזקים יותר, עמוקים יותר ועוצמתיים (ברמתם האינפנטילית), כך גדולים הסיכויים שכאשר יצמחו ויתבגרו כך תהיה גם עוצמתם הרוחנית; בגלל הכוח הנורא של האמוציות ישנו עתיד נפלא לרוחניות.

אנשים ברמה הרגשית חיים בגל אשר עולה ויורד והם מאוד מושפעים מאנשים אחרים, הם בונים מערכות יחסים שיכורות כוח, מערכות הרסניות שצריך לברוח מהן. ובמקום לתרגם מה שקורה במערכות אלו למשחקי אגו לתרגם זאת לעבודת התפתחות.

הרגשות צריכים להיות פסיביים, כמו ים של שקט.

רוב האנשים נמצאים במצב מתמיד של סבל אמוציונלי וכל הערה יכולה להרוס אותם וכך הם הופכים בני ערובה של אמוציות מטורפות, הם מוגבלים; אינם יכולים לעשות עסקים, ליצור קשרים, כל רגע המוקש יכול להתפוצץ.

כאשר אדם מתיימר להיות מה שהוא לא, זאת אומרת שהוא מבוסס ברגשות שלו, (במקום באזור הבטן כמו לוחם קארטה…), אז ברגע שהוא הופך למעורב רגשית הוא נתקע ונחנק עם הרגשות שלו. אדם אשר מודה וחי את מיקומו האמיתי יכול לתהלך החוצה ממנו את המעורבות הרגשית הרבה יותר מהר.

האמוציות מלאים בשדים אינפנטיליים ובכל פעם שאדם עובד על ‘שד’ אחד ומכניע אותו הוא עולה ברמת התודעה, זה כמו בניית בניין; קומה בקרקע וקומה למעלה, כל ניקוי של קומה מקפיץ ברמת התודעה ובונה גוף רוחנית.

דמונים ריגשיים והנתק הפנימי

“אנשיםהמתפללים כדי להשיג דבר מה, אפילו הם מתפללים כדי להגיע למצב ‘רוחני יותר’, למעשה הם עובדים את השדים הפנימיים שלהם, גם אם הם מרגישים ‘רוחניים’. במצב כזה, נפשםיכולה להיפתח ולקבל כוחות חיצונים אשר מגבירים לזמן מה, בדרך מלאכותית, את יכולתם השכלית והנפשית. אנשים כאלה, מכיוון שאינם מבינים שזהו מצב שקרי ומטעה, נוטים לייחס את הצלחתם לעצמם, ולהפוך ליהירים עוד יותר, פגיעים עוד יותר -לאותם שדים”.

                                                                                       מוסו קוקושו. יפן. 1300 לפנ”הס

בכולנו קיים מעין נתק, נתק  בין הרצון המודע בתיקון עצמי, הגשמה עצמית, שאיפה לחיים רוחניים – לבין הממלכה הבלתי מודעת: הדחפים והיצרים, הדמונים השוכנים בקרקעית: הבעיות האמוציונליות, הנואורוזות למיניהן, והתביעה האובססיבית לשוב ולהתעסק ב’אני’, בבעיות האישיות הסוביקטביות.

– בנתק הזה גלומות הפטאליות, והטראגיות של בני האדם: שכדי להנשים משמעות בחייהם ובקיומם הארעי והחולף, עליהם להיות אדונים לעצמם וכדי שכך יהיה הם צריכים להתגבר על הדמונים של היצר, המין , והתאוות הואימפוסים החייתים והילדותיים,

זוהי הידיעה המנחה את האדם השואף להגיע למשהו בחייו,

 אבל בין הידיעה הזו לבין המתרחש בפועל בחי י אנשים- רב המרחק, שכן למרות השאיפות, הכוונות וההצהרות ברמה המודעת, האדם שב ונופל לכלא האגו, לכאביו האינפנטליים, למשמוש עצמי ולהתבוססות בצד הפסיכולוגי של אישיותו הנתפש בעיניו ככבשונו של עולם.

והמקסימום שאליו ניתן להגיע בפער הזה, זה לפחות לדעת להסתיר אותו ולהסוות אותו בהתנהגות /אחראית וכאילו שקולה ובוגרת.

והבעיה מתעצמת, כי הכוח של אותם דמונים נובע גם מן העובדה כן עצם קיומם מעניק לנו תחושה של נוכחות, ששום דבר אחר כבר לא נותן לנו, כך שלמעשה רוב בני האדם, בתוך תוכם בעצם רוצים  לשוב ולגעת בכאבים הפסיכולוגיים, בדמונים החבויים בפנים, משום שרק כך הם מרגישים את עצמם, חשים את קיומם ומרגישים שהם חשובים, יתר על כן: רבים מגיעים לטיפול פסיכולגי, או להבדיל, למסע רוחני, לא על-מנת להתרומם מעל לרמה הפסיכולוגית ומעל לרמת הקיום האגוצנטרית, אלא רק כדי למצוא לגיטימציה לשוב  ולהעלות את הדמונים החבויים בהם ולהתעסק עימם. זו ההונאה העצמית הגדולה וזהו גם מקור הנפילה. שכן, דווקא  הנסיון לכאורה לפתור את הבעיות הפסיכולוגיות (שכל אדם נושא איתו, ובמיוחד – אלו הרגישים) – דווקא הוא שמלבה אותן, שהזין אותן, שמנציח אותן ומימן – את הדימום הפנימי בעולם הרגש.

מה המכניזם שפועל כאן? העוצמה של המעורבות איגשית איננה נובעת -בדרך כלל- מעוצמת הגורם שחולל

 אותה, אלא היא יונקת  מעוצמת הדלק הרגשי הטמון בבונקרים התת- קרקעיים של החיים הבלתי מודעים.

 זוהי הסיבה שבגללה עיסוק בדמונים הפסיכולוגיים מביא לדמוניזציה של כל המערכת, וכאשר זו מתרחשת

 היא סוחפת עימה את הכל, היא “גונבת” את האדם מדרכו האמיתית -בדומה לילד המצליח לתעתע באביו

 ובמקום ללכת עם האב לבית הספר הוא גורר אותו ללחנות השוקולד או ללונה פארק. הבעיה איננה טמונה

 במצוקות הרגשיות, אלא בסחף שהן מעוררות. ובאנאלוגיה: אדם אינו מחמיץ את חייו ומשום שיש לו אף ארוך,

 אלא משום שה’אף הארוך’ שלו הופך למרכז קיומו ומסתיר מפניו את העולם כולו.  (כלומר, המעורבות  הריגשית שלנו עם הצרות הריגשיות שלנו – לפעמים מסתתרת מאחורי הקלעים ומאחורי המסווה -של השיחה מלומדת או טיפול פסיכולוגי נאור והיא המנווטת את השיחה כך שהיא תחזור ותזין את האובססיה הריגשית).

הדרך היחידה לתיקון עצמי באמת,  היא לקחת את כל הבעיות האישיות ולהכיר בהם כחלק לגיטימי ואינטימי של אישיותו.

האמת היא  האדם אינו יכול בכלל לטפל באותם הדברים הנחשבים בעינו כפגמים נפשיים,  ראשית משום שכאשר הוא מנסה לטפל בדמונים – הוא בעצמו הופך להיות עבורם מזון ושנית – משום שדווקא באותם פגמים פסיכולוגיים ובאותם הפרעות נפשיות טמון צופן האינדבידואליות וטמונה האנרגיה לצמיחה נפשית ורוחנית (ולכן אם יצליח ל’טפל’ בהן ולהעלימן – הוא בעצם ימחה וימחק קוד חשוב השייך לפוטנציאל הנפשי שלו, חלק מן היישות המיוחדת והאותנטית שעושה אותו ייחודי ומיוחד).

במצב של בגרות נפשית אמיתית, אפשר וצריך לחדול מן העיסוק האובססיבי בפופיק של עצמנו – ברמה האמוציונלית, להכיר בזה אחת ולתמיד ופשוט -להיות. וזה העיקר -העיקר הוא להיות.

 במצב של חיים בקשר עם הוויה הבוגרת – הבעיות הפסיכולוגיות מאבדות את האחיזה והאפקטביות שלהן לגבינו. זה לא אומר שיש פתרון לבעיות הפסיכולוגיות ומצוקות נפשיות, אלא להגיע לחיות במרכז כובד – בתוכנו, שם אין לבעיות הפסיכולגיות את אותו המשקל.

באנאלוגיה: אי אפשר לדרוש מילד קטן להפסיק לדרוש שוקולד, הוא יחדל להיות מונע על ידי ההשתוקקות הזו ויפסיק להתפרע ריגשית ויצרית בגללה -אם וכאשר יתבגר. (ולכן המטרה כאן אינה למנוע אכילת שוקלד על ידי הילד, אלא התבגרותו).

התעסקות ברגשות תביא  בסופו של דבר להתפרעות חוזרת ונשנית ואין בה פתרון. הדרך היחידה היא בגרות ריגשית -(תוביל בסופו של דבר לבגרות של ההוויה כולה)

ואז -כל אותה אנרגיה ריגשית שעתה אינה מתועלת  עוד לאפיקים אוגאיסטים ואינפנטיליים – מעלה את רמת המתח הפנימי, את רמת הטעינה הפנימית,

אך עד הבגרות הריגשית, כולנו סובלים מן הזומיננטיות של הדמונים הריגשיים. והתרופה שהחברה מצאה נגד העוצמה הדמונית של הרגשות, היא ההדחקה, ההדחקה וההסואה. וכל כך גדול כוחן של ההדחקה והמסכות, עד האדם עצמו אינ יודע עוד את עוצמת ההרס החבויה בו, עד שזו מתפרצת.

האתגר האמיתי בענין זה הוא לא להפסיק ולהתעלם  מן הדמונים הרגשיים ולא רק להסיק לדחוק אותם  אל מעמקי תת התודעה, אלא איך לחיות בשלום יחסי עם הרגשות המודחקים, להתידד עם הדמונים, ובכך למנוע את שני הקטבים: האחד, דומיננטיות של הדמון (שתגרום לנו מעורבות ריגשית). והקוטב השני, הדחקה של הדמון (שתגרום להתעצמותו בחשכה).

להיות במצב של אגואיזם אינפנטילי – זה לא להיות מסוגל לחיות עם הדמונים הריגשיים, זה להפוך קורבן שלהם, כי ברגע שמנסים ל’טפל’ בהם רק אז מגלים את מלוא עוצמתם. כי הגורמים המציתים את עולם הרגשות וגורמים להתפרעות פנימית הם בטלים בשישים לעומת ההתלקחות והחום הנגרמים ממצבורי הדלק הרגשי הטמונים-מודחקים  – בתת התודעה.

עוד יש לומר: כי מה שעוד מוסיף עוצמת משנה לעוצמה של הסערות הרגשיות היא העובדה שאנשים שואבים את עצם תחושת קיומם מן העוצמה של הסערה הריגשית.

 לשון אחר: כאשר חייו של אדם ריקים מתוכן וממשמעות אמיתיים ואינם מתקדמים לשום מקום, כי אז אין לאדם כל הוכחה על עצם עובדת קיומו לבד מן הסערה הגשית וההיסחפות האמוציונלית.

“…ויהי הבל רועה צאן, וקין היה עובד אדמה וישהי מקץ ימים ויבא קין מרי האדמה מנחה לה’. והבל הביא גם הוא. מהכורות צאנו ומחלביהן. וישע ה’ אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא אשעה, ויחר לקין מאוד ויפלו פניו. ויאמר ה’ אל קין – למה חרה לך ולמה נפלו פניך. הלא תיטיב שאת ואם לא תיטיב, לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו…”

                                              בראשית, פרק ד’ פסוקים: 2-7.

“אתה אף פעם לא נשאר אם הרגשה כלשהי, טהורה ופשוטה, אבל תמיד מקיף אותה עם הפראפאנליה של המילים. המילה מעוותת אותה, מחשבה מתערבלת סביבה, זורקת אותה אל הצללים, משתלטת עליה אותה עם הרים של פחדים והשתוקקויות. אתה אף פעם לא נשאר עם ההרגשה, ועם שום דבר אחר בילתה: עם שנאה, או עם רגשות מוזרים של יופי. לכשצפה בך תחושת השנאה, אתה אומר עד כמה זה רע, יש בך את הדחף, המאבק להתגבר על זה, מהומת המחשבה אודותיה. אתה רוצה להשאר עם אהבה, אך אתה שובר אותה, קורא לה אישית או בלתי אישית, אתה מכסה אותה עם מילים, נותן לה משמעות רגילה, או על ידי כך שאתה אומר שזה אוניברסלי, אתה חושב על מישהו אותו\ה אתה אוהב, או שאוהב\ת אותך. יש כאן את כל הצורות של תנועה מילולית.

נסה להשאר עם רגש של שינאה, עם הרגשה של קינאה, עם הארס של שאפתנות, שהרי לאחר הכל, זה מה שיש לך בחיי היום יום, נכון שאתה היית רוצה לחיות עם אהבה, או עם המילה ‘אהבה’. מאחר שיש לך את ההרגשה של שנאה, של לרצות לפגוע במישהו באיזושהי מחווה או מילה בוערת, נסה לבדוק אם אתה יכול להשאר עם ההרגשה הזאת. היכול אתה? האם ניסית אי פעם? נזה להיוותר עם הרגשה ובדוק מה קורה. אתה תמצא את זה קשה בצורה בלתי רגילה. המח שלך לא יניח להרגשה הזו, היא שועטת פנימה עם הזכרונות שלה, האסוסיאציות שלה, ציווי ‘העשה והאל תעשה’ שלה, הפטפוט הבלתי פוסק. קח חתיכת צדף. האם יכול אתה להביט בו, לתהות על יופיו העדין, מבלי להגיד עד כמה זה נחמד, או איזה יצור חי יצר אותו? האם יכול אתה להתבונן בלי התנועה של המחשבה? היכול אתה לחיות עם ההרגשה ללא מילה,ללא ההרגשה שהמילים מעלות? אם יכול אתה, אז תגלה דבר מופלא, תנועה מעבר למדד הזמן, אביב שאינו יודע קיץ”.

                                                                        ג’ידו קריסנמורטי. מתוך “COMMENTARIES ON LIVING”.  -3 SERIEs GOLLANCZ 1961

הדחקות ריגשיות

כולנו מלאים ברוחות רפאים ריגשיות, המודחקות בתת התדועה שלנו.  ההדחקה היא כנראה האסון הגדול ביותר לאדם. היא המרעיל הגדול ביותר. ההדחקה חוסמת ומרעילה את גופנו ונפשנו ואין אנו יודעים כלל מה אצור בנו. גם החינוך החברתי לא מאפשר לנו לנקז החוצה אותם דברים, וכך מסתובבים אנו עם פנים נקיות ובטן מלאה.

הדוגמאות להדחקה ברמה חברתית הן רבות: השואה היא דוגמה להדחקה, ובכלל, הגרמנים הם עם מדחיק ביותר המשועבד לנורמות חברתיות נוקשות המדחיקות רגשות זעם ועוינות בעלי עוצמה בלתי רגילה, וכמו היפנים – אם זה לא מופנה לאפיק יצרני, כמו תעשיה, זה יכול בבת אחת לצאת במלחמה אכזרית במיוחד.

וברמה האישית  אנו מדחיקים ככל שהמסגרת החברתית תובענית ולוחצת יותר, ואז אנו תפרצים דווקא על האנשים הקרובים לנו ביותר, בתנאי כמובן שהם חלשים מספיק…

באמנות – האמן מוציא את העצב, התסכול, והזעם המודחקים – על פי קודם אמנותיים מוצפנים.

והאדם שאין לו נטיה לאומנות  -מוצא אפיק ניקוז להדחקותיו דרך החויה האומנותית.

והסיבה מדוע התיאטרון האנגלי – מצוין הוא בגלל שההדחקה הריגשית באנגליה היא עצומה.

במערכת חברתית היררכית -למשל במקום העבודה -ככל שהסטאטוס של העובד גבוה יותר – כן יש לו יותר הרשאה לפרוק על אלה שתחתיו יותר הדחקות. כי מן המטרות הלא פורמליות להתקדמות בהיררכיה של מקום העבודה – הוא ניקוז ההדחקות של העומדים בראש על ראשם של אלה שמתחת. ומזוית זו אפשר גם לראות את המטרה של התקדמות בחיים -כעל רצון לקבל לגיטימציה להוצאת חומר הנפץ הריגשי על אלה שלא התקדמו. הבוס משתמש בעובד כאוביקט עליו הוא יכול להוציא מתחים מודחקים.

אם נבחן מערכות יחסים שונות, (חברים, בני זוג וכו’) נראה כי בדרך כלל בכל מערכת יחסים יש לאחד הרשאה לפרוק יורת מטען ריגשי מודחק -מאשר לאחר.

מערכת ביוב עירונית בנויה כך שבקצה המערכת יש בור ספיגה וכשהוא מלא עד הסוף ואי אפשר לנקז לתוכו יותר, צריך לנתקו, וחפור בור חדש. באנאלוגיה – ניתן להבהין את הסכנה הגדולה שבספיגת שפכים ללא  ניקוז, האדם המתמלא בשפכים ריגשיים הוא כאותו בור ספיגה -שנותק. ולכן על האדם לדאוג לכך, שיפלוט יותר רעלים ושפחות יספוג אותם.

ככל שאדם מרשה שידברו אליו בצורה גסה ומשפילה (מבלי שיגיב או ימחה -כך הוא הופך לכלי לקליטת שפכים של זה שמשפיל אותו. כי החלש במערכת היחסים הוא הקולט את השפכים.

ולעיתים קורה וכל המטען המודחק הזה נדלק בבת אחת והכל יוצא החוצה. אנחנו משתלהבים מבפנים ואם איננו מסוגלים להשתלט על הפגיעה שפגעו בנו יוצא מאיתנו חום גדול שמשתלט עלינו, כך שבהתפרצות אחת של כעס אפשר לשרוף הרבה דברים עדינים ויקרי ערך.

בכולנו קיימים תעלות וביבים לא מנוקים שבסוף יתפרצו ויכתיבו את חיינו וימנעו את ההויה שלנו מלהיות. ומה שמכתיב את הרמה שאליה נגיע בחיינו – זה העוצמה המודחקת של ריגשותינו. נקח למשל אדם המשולהב ברגש דתי חזק, אם הוא לא הצליח להשתלט על הדמונים שהודחקו – הם יוקמו יום אחד ויהרסו א האיפריה הדתית, כמו שקרה למטיף הדתי – ג’ימ’י סוואגוט שהלהיב המונים מעל מסך הטלויזיה לחיות חיים מוסריים אב מאחר שהוא עצמו לא תיעל את הביוב שלו -בסופו של דבר הוא  השתלט על חייו .

מחלות ומלחמות נגרמות כתוצאה מביבים לא מנוקים מאשר מתוך סיבות אחרות. החברה מראה את פנימה הנקיות אך אוי למסתכל בביביה…

התחושה של כל ההדחקות האלה מבפנים  -אינה נעימה, בלשון המעטה, והדרך ‘לקבור’ (לפחות זמנית) את התחושה הזו, היא דרך צריכה גירוי אחר שיאפיל על התחושה הלא נעימה הבוקעת דרך הריקנות והשקט. המרדף אחר גירויים חזקים (חזקים מ ההדחקה שבפנים), וכך הפכנו לחברה צרכנית הצורכת ג’אנק פוד, כדי שלא נחוש בג’אנק שבפנים… חברה המגבירה את עוצמת הריגוש החיצוני, וזאת כדי שלא נחוש בתסיסת הריגושים שאנו מנסים להדחיק. ואכן זו הפסולתשבנו הגורמת לנו  להיות חברה צרכנית, צרכנות של ספרי זבל, סרטי זבל, מזון זבל ואופרות סבון.

באופן רגיל, האדם צובר בתוכו כמות רבה של  משקעי פסולת ריגשית ויצרית – תוצרה של הדחקות אשר אנו מבצעים בחיי היום יום . וכך הופכים חיי הרגש שלנו לבור ספיגה אליו אנו מקדזים את כל מה שאיננו יכולם לתת לו ביטוי -בין אם בפני עצמנו מחמת מעצורים אישיים  או בפני אחרים- מחמת איסורים חברתיים. בור הספיגה האישי שלנו הולך ומתמלא, הולך ונסתם, עדם אשר הוא עולה על גדותיו ופוץ החוצה ללא שליטתנו בצורה עלבון בלתי מבוקר, דיכאון, וכדו’ הרגש הינו שדה בעל עוצמה אדירה – אשר רק בהיותו נקי וצלול עשוי להפסיק להפריע לנו להיות עצמנו.

“…מעשי הופכים הרסניים רק כאשר אני מגנה ודוחה את רגשותי. אם אומר שאינני רוצה לחוש תחושה כלשהי, אני מתנכר לעובדה שאני אכן חש אות התחושה, ושאותה תחושה היא אני.  אי-רצון לחוש, גם היא תחושה, אחרת, ואין היא גורמת לתחושה הראשונה להיפסק. אני יכול לשנות את תגובתי לרגש, אך אינני יוכל להיפטר ממנו – לא יותר משאני יוכל להיפטר מעצמי. כאשר אני מתנכר לרגש, אינני הורס אותו, אני רק מאבד את יכולתי לבטא אותו כרצוני. בגנותי אותו, פוסק אני מלהאמין שהוא אני, וכך, דומה שאותו רגש מאמץ לו חיים משלו, ומאלץ אותי להגיב לו בדרך שכיחה. אך אם אני מבין שאני חש את הרגש, אזי שומר אני על יכולתי להגיב לו בדרך בה אני בוחר יותר מאשר בדרך אותה אני ירא.”

                                                                                                     יו פראתר: “בדרך להיות”. הוצ’ דליה פלד. 1882

אך האם ישנו מצב של תפקוד נכון של חיי הרגש של האדם? הפסיכולוג האמריקאי סאלוביי בהסתמכו על עובדותיו של גארדנר מונה חמש קטגוריות לאיפיון אדם שמתפקד ריגשית נכון. ככל שהוא רחוק מתפקוד שלם של כל החמישה – כך רחוק אותו אדם מהרמוניה ומיצוי ריגשי:

“1. ידיעת רגשותיך,  מודעות עצמית – ההכרה בהרגשה  בעת שהיא מתרחשת -היא אבן-היסוד לאינטליגנציה הרגשית. ליכולת לנטר הרגשות מרגע לרגע יש חשיבות מכרעת בכל הנוגע לראייה פסיכולוגית ולהבנה עצמית. אי- יכולת להבחין ברגשותינו האמתיים מפקירה אותנו  לחסדיהם. אנשים בעלי וודאות גדולה יותר לגבי רגשותיהם הם נווטים טובים יותר של חייהם, משום שהם נהנים מתוחשה בטוחה יותר של הרגשתם לגבי החלטות אישיות, החל בקביעה עם מי להתחתן וכלה בקביעה איזו עובדה לקבל.

2. ניהול רגשות. טיפול ברגשות כך שיהיו נכונים ונאותים היא יכולת הנבנית על מודעות עצמית. אנשים שיכולתם זו גרועה נאבקים ללא הרף ברגשות של מצוקה, ואילו אלה שמצטיינים בה יכולים להתאושש במהירות רבה מתהפוכות ומתבוסות המתגלות במהלך החיים.

3. יצירת מוטיבציה עצמית, גיוס רגשות לשירותו של יעד הוא חיוני למתן תשומת לב, ליצירת מוטבציה עצמית ושליטה על  המצב, וליצירתיות. שליטה עצמית ורגגשית- עיכוב סיפוקים ובלימת אימפולסיביות -נמצאת ביסודו של כל הישג,, מכל סוג שהוא. היכולת להיכנס למצב של ‘זרימה’ מאפשרת ביצועים יצאים מן הכלל מכל הסוגים. אנשיים שניחנו בבמיומנות זו נוטים להיות פוריים ויעלים יותר בכל משימה ששהם מקבלים כל עצמם.

4. הכרת רגשות אצל אחרים. אמפתיה, כיולת נוספת והבנית על מודעות עצמית רגשית, היא ‘מיומנות האנשים’ הבסיסית והעיקרית. אנשים אמפתיים מכווננים טוב יותר לאותות החברתיים הסובטיליים, המרמזים על מה שאחרים צריכים או רוצים. הדבר עושה אותם לטובים יותר בייעודים כגון מקצועות טיפוליים, הוראה, מכירות וניהול.

5. טיפול במערכות יחסים. אמנות מערכות היחסים היא, במידה רבה, מיומנות בניהול רגשות אצל אחרים. אלה הן היכולות המחזקות פופולריות, מנהיגות ויעילות בין אישית. אנשים המצטיינים בכישורים אלה מצליחים בכל דבר התלוי בפעולת גומלין חלקה עם אנשים אחרים, הם ‘כוכבים חברתיים’.

(מתוך: “אינטליגנציה ריגשית”. מאת דני גולדמן, מטר, 1997. עמ’ 58-59).

We have taller buildings, but shorter tempers; wider freeways, but

narrower viewpoints; we spend more, but have less; we buy more,

but enjoy it less.

We have bigger houses and smaller families; more conveniences, but less

time; we have more degrees, but less sense; more knowledge, but less

judgment; more experts, but more problems; more medicine, but less

wellness.

We spend too recklessly, laugh too little, drive too fast, get too angry

too quickly, stay up too late, get up too tired, read too seldom, watch

TV too much, and pray too seldom.

We have multiplied our possessions, but reduced our values. We talk

too much, love too seldom and lie too often.

We’ve learned how to make a living, but not a life; we’ve added years to

life, not life to years.

We’ve been all the way to the moon and back, but have trouble crossing

the street to meet the new neighbor.

We’ve conquered outer space, but not inner space; we’ve done larger

things, but not better things; we’ve cleaned up the air, but polluted

the soul; we’ve split the atom, but not our prejudice; we write more,

but

learn less; plan more, but accomplish less.

We’ve learned to rush, but not to wait; we have higher incomes; but

lower morals; more food but less appeasement; more acquaintances,

but fewer friends; more effort but less success.

We build more computers to hold more information, to produce more

quantity, but short on quality.

These are the times of fast foods and slow digestion; tall men, and

Short character; steep profits, and shallow relationships.

These are the times of world peace, but domestic warfare; more leisure

and less fun; more kinds of food, but less nutrition.

These are days of two incomes, but more divorce; of fancier houses, but

broken homes.

These are days of quick trips, disposable diapers, throwaway morality,

one-night stands, overweight bodies, and pills that do everything from

cheer, to quiet, to kill.

It is a time when there is much in the show window, and nothing in the

stockroom.

Think about it. Read it again. Value and embrace your family, your

faith, your friends, and your life dearly!!!!

על התלהטות הרגש

 “קשה להלחם נגד הלב,

  משלמים בכסף הנשימה”.

  הרקליטוס האפל. קטע מס. 85

מה שמשתמע מהנורמות החברתיות המשודרות אלינו באמצעים שונים, שלהיות שמח זה טוב ולהיות עצוב זה לא טוב. השאלה היא איך זה מבחינה רוחנית ולא חברתית כי להיות שמח ברמה שבה התרבות של היום מקדמת את העניין של ‘להרגיש טוב’ זהו מצב לא טבעי ולא מאוזן לאדם. זו בעצם הצפה בלתי נשלטת של הרגשות. בעצם להיות לא-שמח זה יותר טבעי ויותר מאוזן לאדם מאשר להיות שמח , אך העניין הוא שעל האדם להיות שבע רצון מחוסר השמחה שלו. בתרבות היום ובלימודים דתיים שונים הם אומרים לנו, שלהרגיש לא טוב בתוכנו ולהיות בעל רגשות רעים ומחשבות רעות זה רע, וכי הדבר הראשון שאתה צריך לעשות זה להרגיש טוב ומההרגשה הטובה עליך לגשת לאלוהים. ואולי כדאי דווקא להיות עצוב, לא להרגיש טוב ?אולם לקבל את זה ומהקבלה של העצבות והתסכול ביחס לקיום והיותך שבע רצון זו הפלטפורמה היחידה בה ניתן לגשת לאלוהים.

כאשר אדם שמח מה שהוא בעצם אומר זה, ‘הכל בסדר’! ואם ‘הכל בסדר’ הוא כבר עושה משהו שהוא לא טבעי לאדם מפני שהוא כבר מקבע את עצמו היכן שהוא כבר נמצא, מה שגורם לו להיות שמח. אולם הנקודה היא שהאדם תמיד צריך להיות בדרך לקראת משהו. הוא יכול לנוע רק אם משהו, בהיכן שהוא נמצא, גורם לו להרגיש לא מושלם, כך שהוא בתנועה דינמית לקראת היכן שטרם היה. אולם יחד עם זה עליו להיות שבע רצון ביחס לתנועה הדינמית.

העניין הוא שאנשים שמחים אינם בהכרח שבעי רצון. הם על סם וכל הזמן צריכים לעשות יותר ולהשיג יותר דברים שיגרמו להם להיות שמחים, מעין התמכרות וזה כמו חיה שזורקים לה פיסת בשר על מנת שהיא תמיד תשאר נחמדה.

הבנה זו הינה מהפכנית מפני שכל התרבות בנויה על שמחה והרגשה טובה ודחיית הקוטב של להרגיש לא טוב, בעוד שכאן נאמר שלהרגיש לא טוב בעולם הנורא הזה זה רק טבעי, ואלא אם הינך מרגיש לא טוב ומקבל את זה כדבר לגיטימי אינך חלק מהמציאות ואינך יכול לנוע למקום גבוה יותר בחייך.

אדם אשר נמצא במסע של מודעות רוחנית צריך מאד להזהר כאשר משהו ממלא אותו וגורם לו להרגיש טוב. הוא חייב לוודא מה ממלא אותו, מפני שמה שנראה טוב ונהדר למערכת יכול בהחלט להיות דליפה מהאגו של האדם ומה שחוגג בו זה האגו ולא משהו מבחוץ, מלמעלה. אם האגו הוא זה אשר חוגג זה אומר שהחלק הנשי שבו משתתק ואם משהו מבחוץ, מלמעלה, עובר דרכו זה אומר שהוא יקרר את המערכת והיא תהיה במצב שקט ושליו וללא הפרעות מפני שמשהו שטף אותה מבחוץ. כך שאחד זה הצד הזכרי והשני זה משהו רוחני, אשר האדם נכנע לו ומכניע את החלק הנשי, הנקבי, בך. ככל שאדם הופך להיות מודע יותר ויותר במסע של התפתחות, כך עליו לקבל יותר ויותר את עצמו עם החלק הנקבי שבו ולאהוב את מה שיש בו. ככל שיהיה אדם מודע יותר ויותר כך יפגוש הוא את חלקיו הפחות נעימים ונחמדים ועליו מיד לאמץ לגביהם את הגישה האמהית האוהבת, המחבקת והמקבלת, זו שאומרת ‘זה בסדר – אין שום דבר רע. אני מלא באגו ועם זה אצטרך לעבוד. אין לי משהו אחר’. אם האדם ידחה את ראיית האגו בתוכו ולא יתן לזה את אהבת האם הוא לעולם לא יעבור ויגדל מעל רמת האגו שבו.

חשוב להבין שכל חומרי הגלם באדם, במידה ויופנו ויתועלו אל המטרה הרוחנית ולא כלפי אנשים, כמו עוצמה, כמו כוח פנימי, יהפכו לכוח מניע אדיר שיאפשר צמיחה למטרה הרוחנית. אולם אם יופנו כלפי אנשים יתורגמו לשתלטנות ודומיננטיות. רוב האנשים היום בחלק מהזמן הם מפנטזים אמוציונלית ובשאר הזמן הם דומיננטיים והכלאה זו אינה מובילה אותם לשום מקום בחייהם מבחינת החוויה הפנימית שלהם. העוצמה של הרומנטיות, האמוציות, המעורבות הרגשית, הדומיננטיות, העוצמה של התסכול והכאב הרגשי הם כולם חומר גלם מצויין שיש להתמיר אותו למען צמיחה רוחנית. ככל שהאדם יותר ‘דפוק’ ומלא בחומרי גלם אלו כך זה אומר, שאם במידה והוא יעבוד על התכונות האלה הוא יגיע רחוק. אם אנחנו לוקחים אדם שהוא בכלל לא דומיננטי ושמבחינה רגשית הוא על הקרקע – גם אי אפשר לעשות איתו הרבה.

הדומיננטיות של האדם היא חומר גלם אשר התפרע בדיוק כמו ילד, שאם הוא לא מקבל כיוונון ומשטור האנרגיות בו גורמות לו להתפרע ואותו דבר הפנטזיה. הפנטזיה זה דבר נהדר מפני שזה כלי לחוש דברים מאד מאד עמוק. זה כלי לרגישות, להתקשרות גבוהה. אולם כאשר הוא אינו מאומן ומאולף הוא צומח מעבר לכל פרופורציה. הוא הופך לסרטן ואפשר להגיד שמבחינה זו היבלית הרגשית היא בעצם גידול לא פרופורציונלי של חומר פוטנציאלי שלא נותב ונשאר בצורה של חומר גלם. כך שבכל יבלית יש צמח טוב אשר מכיוון שלא קיבלה כיוונון, אילוף ומשטור היא גדלה מעבר לפרופורציה ומתחילה להתפרע. במילים אחרות, בדומיננטיות יש עוצמה, אולם היות והעוצמה הזו לא נותבה למטרה היא הופכת לכוח כנגד בני אדם – שתלטנות.

כאשר אנו מסתכלים על התנהגותם של אנשים אפשר לראות שחלקם בזמן שהם מרגישים טוב הם מרגישים חזקים. כאשר הם מרגישים חזקים הם בשליטה וכאשר הם בשליטה הם דומיננטיים. כאשר הם דומיננטיים מבחינתם אף אחד אחר לא יכול להיות יותר דומיננטי מהם, ואם מישהו הופך להיות יותר דומיננטי מהם הם מפסידים את הדומיננטיות. אם הם מפסידים את הדומיננטיות הם אינם חזקים. אם הם אינם חזקים הם לא ירגישו טוב. הנקודה היא שההרגשה הטובה שלהם כל כך קשורה להיותם דומיננטיים. יש אצלהם חיבור לא בריא בין שליטה על הסיטואציה ועל אנשים אחרים לבין הרגשתם הטובה. הם הרגילו את עצמם להיות דומיננטיים ולהרגיש טוב, עד נקודה שכאשר אין הם רוצים להיות דומיננטיים אין זה כבר בשליטתם וכל פעם שירגישו טוב יהפכו דומיננטיים.

לאנשים אלו קשה מאד לתת לדברים להיות מפני שבאופן לא מודע הם יודעים שמידה וירפו מהאחיזה השולטת הם ירגישו רע. האתגר הגדול ביותר זה לקבל את הדומיננטיות ובעצם לאהוב את החוטא, את מה שנראה בלתי נורמטיבי וזה בעצם לאהוב את חומרי הגלם. לאהוב לא את הילד שמתפרע, אלא את הדבר שנמצא מאחורי ההתפרעות שמתפרע, כי ברגע שאדם שונא את ההתפרעות הוא שונא גם את מה שקיים בפנים. אם הוא אוהב את ההתפרעות זה לא בגלל שהוא אוהב אותה אלא בגלל שהיא מייצגת משהו אחר. כדאי לאהוב את ההתפרעות שבאדם בגלל שהיא הוא עצמו, בגלל שהיא אותנטית ואמיתית.

הרבה יותר קל לאהוב מסכה של משהו אשר מתנהג כבן אצילים מאשר לאהוב בן אדם אמיתי אשר מתנהג כפרחח. אולם אם אוהבים מסכה של בן אצילים אוהבים משהו לא אמיתי, למרות שזה יפה. החכמה היא לאהוב משהו אותנטי גם אם הוא לא אסתטי. אהבה יכולה להיות רק כלפי דברים אותנטיים ואדם לא אוהב את האותנטיות שלו כי היא לא אסתטית והיא לא יצוגית ואז הוא שם מסכות. הנקודה היא שצריך לאהוב דברים כפי שהם ובגלל שהם ולא משנה אם הם יפים בעינינו או לא, אלא קודם כל לאהוב משהו בגלל שהוא אמיתי לעצמו, ואז לאחר שאהבת אותו וקיבלת אותו וראית אותו כחלק מפרי גנך אז אתה יכול לעבוד עליו ולגזום אותו. כשכל זה מתגבש באדם הופך תהליך ה’גינון’ באדם לאוטומטי. מדי פעם יוצאים לגן ומוצאים יבלית, אבל אז הגן הזה עובד ואז באים פרפרים ודבורים וחיפושיות, ובאים אנשים ליהנות מהפרחים והפרחים מתחילים להפרות את עצמם ויש תהליך. אבל זה רק כשהגן מתחיל לקבל טיפול, והגנן צריך לאהוב את הפטנציאל של שיח השושנים אשר נמצא מאחורי היבלית ולא לצאת כנגד העובדה ששיח השושנים אינו עומד בשיא תפארתו מבלי שהוא עשה מאומה.

גורדייף נותן דוגמה יפה מאד ביחס לזה. הוא אומר, שאם לוקחים חתול ואם לוקחים סוס, החתול הוא מאד אמוציונלי – הוא יתקוף וישרוט אותך ויש בו רגשות מאד מאד עזים, וכשהוא מתחכך הוא לגמרי מתמסר. זה אומר שהרוחניות בחתול בפוטנציאל היא גדולה. לעומתו בסוס אין כמעט רגשות. הסוס הוא מאד שטוח מבחינה אמוציונלית ואין בו פוטנציאל רוחני. כל מה שאנחנו רואים כרוחניות היתה פעם אמוציה מתפרעת ובעצם מדובר פה על תהליך של טרנספורמציה וזאת הכוונה לאלכימיה של התודעה: לקחת את העופרת של הרגשות ולהפוך זאת לרוחניות – לזהב.

האדם צריך לדעת להכיל את רגשותיו, לשמור אותם במצב שקט ולא לתת להם לצאת החוצה. הם צריכים להיות כמו אגם שקט ובמידה ויהיו הרגשות כאגם שקט אז יוכלו לשוט על פני אגם זה ספינות במפרש של הרוחניות. החכמה היא שרגשות אסור להם להיות השחקן העיקרי. הם בסך הכל מהוות רקע לדבר שיכול לעבוד איתם, והאגו בעצם הופך את האגם לעיקר ואז שום דבר כבר לא יכול לשוט שם מפני שהוא הופך לים סוער.

בעצם כל המערכת האנושית צריכה להיות שקטה בכדי לתהלך רוחניות. כשהמערכת שקטה היא פוגשת דרך השקט את העוצמה האמיתית של רגשותיה המתגלמות כעוצמה רוחנית. האדם פוגש אקוויולנט רוחני מבחינת העוצמה. כלומר, הרמה הרגשית מתנה את העוצמה של הפוטנציאל הרוחני ובעצם פוטנציאל הרוח נבנה מתוך האושיות של הפוטנציאל הרגשי. עם זה אדם בעצם בונה את הרוחניות ועם זה, עם הפוטנציאל הרגשי הוא בעצם מגיע לשם. אפשר להגיד שהאמוציות הן בעצם הפקעת והשורשים של הצמח והרוחניות זה הפרח. כך שבעצם במקום שהאדם יבזבז חלק גדול של האנרגיה שלו בהתפרעויות רגשיות והוא מצליח להשתלט על הרגשות שלו ומשמר את העצמה, במקום להפנותה כדומיננטיות, לדוגמה, כלפי אחרים יוכל האדם ליצור יצירות גדולות בעלות תכנים עמוקים ועם עוצמות מאד מאד גדולות. ככל שהאדם יתעל יותר אנרגיה ריגשית כך יהיה בעל עוצמה רבה מה שיצא ממנו, מפני שככל שהאדם יותר מעורב רגשית כך יחסום יותר את הזרימה דרכו וככל שאדם מצליח לטפס לרמת תודעה גבוהה יותר – אז דברים יקרו לו רק בגלל שהוא שם, אוטומטית. כלומר, בגלל שהוא לא יחסום בתוכו דברים דברים יקרו דרכו.

ברמת תודעה גבוהה עוד יותר מה שיעבור דרך האדם יגרום לטלטלה עבור אחרים ואם הם יצליחו להסתדר ולהתארגן בתוכם, בתוך המערך החדש שנוצר עקב הטלטלה, הם לא יהיו יותר תלויים באותם דברים שהיו ‘שדים’ עבורם ושלטו בחייהם ומשכו אותם מטה, מפני שהם ימקמו את חייהם במקום גבוה יותר היכן ש’לשדים’ אין נגיעה. צריך להבין שהרגשות השליליים, המעורבות הרגשית, ההתפרעות של האמוציות וכל הדברים ברמה הזו בעצם מקבעים את האדם בשלב של גבעול ושורשים מבחינה רוחנית וברגע שאדם מצליח בעבודה על האמוציות שלו הוא יצמיח עלים ופרחים (רוחניים). זהו מצב של צמיחה של הרגשות וזה אומר שהרגשות הגולמיים והאינפנטיליים כבר לא משתלטים ומתפרעים לצדדים אלא משרתים בעצם והופכים לבסיס ולצמיחה של הרגשות. הפרח עצמו כבר קולט אור ושמש ונמצא בקשר עם רמה אחרת של רגשות איתם הוא מתהלך, מתרגם ונותן בסיס.

בדוגמה אחרת אפשר לראות שהרגשות שצמחו הם כמו פתיל של נר והלהבה זו הרוחניות שמתקשרת לפתיל.

“לעולם מערים הלב על השכל”.

                                                                         לה-רושפקו. אמרה מס. 102

“השכל אינו לסגל לשחק במשך זמן רב את התפקידו של הלב”

                                                                                                 לה-רושפקו. מס. 108

 

היסטריה אמוציונלית

רוב בני האדם סובלים מן הבעיה של היסטריה אמוציונלית, כלומר הרגש זולג ומשתלט בסערות על כל חייהם. וככל שהאדם יותר אמוציונלי כן ההיסטריה  האמוציונלית היא גבוהה יותר. למעשה, אם רוצים לשמר את העצמה האמיתית של הרגש, כדי שניתן יהיה להשתמש בה ברגע נתון, הרגש צריך להיות כמו אגם שקט שלא זז. ברגע שהרגש סוער, האדם הופך לקרבן לרגש.

אנשים מוחצנים ואנשים מופנמים נבדלים בהתנהגותם בעניין זה: אנשים מוחצנים מאבדים רגש בהיסטריה או באופוריה, זה אבדן רגש כלפי חוץ. הם עפים למעלה או שהם פורצים בבכי. אנשים מופנמים, לעומת זאת, מכניסים את הרגש פנימה, בדיוק כמו שנחתך וריד בבטן והדם זורם פנימה לבטן, כך אצלהם הרגש זורם פנימה את התת ההכרה שלהם וגורם אצלו לחרדה. אדם שנתקף חרדה, לעיתים כלל אינו יודע שהוא חרד אבל הוא לא מסוגל להתעסק/ להתעמת עם הדברים שעלולים לגרום לו להתעמת עם החרדה והוא מתכנס פנימה, מתגמד, מתכווץ, בורח מן העולם.

התוצאה של דליפה אמוציונלית, בין מוחצנת ובין מופנמת, היא זהה: האדם מרגיש ,flat בלי אנרגיה, אין לו כח לכלום ואין לו יכולת להעניק עצמה לשום דבר.

ומבחינה רוחנית: אין לאדם כח להתעסק עם הרוחניות מכיוון שאין לו את הבסיס הרגשי המתאים, שיכול לשמש בסיס לרוחניות.

גורדייף המשיל את הרגש לסוסים, לפי משל זה הרי אצל האדם המוחצן הסוסים מתפרעים לכל הכיוונים, מטלטלים את הכרכרה ולבסוף גורמים לניפוצה. ואילו אצל האדם המופנם הסוסים בורחים למנהרה ופוחדים לצאת החוצה.

ישנם תרגילים לריסון הרגש: לדוגמא אם האדם יושב מול טלביזיה ומשהו גורם לרגש לצוץ ולעלות, יש לבדוק מהי התגובה הפיזיולוגית שבאה עם זה: האם זה גל גואה בגרון? כאב בטן? יש לאתר את זה מיד בהתחלה, כשזה נולד. יש לעשות מיפוי מדוייק של כל הטריגרים הללו המדליקים את הרגש שלנו. בין אם זה רגש “טוב” או רגש “לא טוב”. ויש להלחם בכך: יש לקום ולכבות את הטלביזיה, לצאת מן הבית, לדפוק עם הרגל, לצבוט את עצמך, או לדמיין איך אתה דוחף את הגל הזה למטה עד שהוא יוצא החוצה דרך הרגלים. יש לפתח את האינסטינקט של ‘אנטי רגש’ מאחר שכשהרגש מתחיל ואנו נותנים לו לעבור אז הגל משתלט עלינו, אנו מתמכרים לו יותר, הופכים ליותר שבירים והוא מתחזק. אבל רוב האנשים די מעודדים את הרגשות הללו, ומדוע? כי תחושת האמוציה היא התחושה היחידה הנותנת להם  תחושה והרגשה של חיים.

“הקנין הנעלה ביותר הוא העדר הרגש”.

                                                                                       סטילפון

“הרגש כמו מלאנכוליה, מאדיר זוטות”.

                                                                              ליי האנט

“רגשן רואה ערך מפרז לגבי כל דבר ואינו יודע את מחירו של דבר”.

                                                                                                          אוסקר ויילד

“מכל הגדולים בעריצי העולם, רגשותינו הם האדונים האכזריים ביותר”.

                                                                                                                 ו. אלכסנדר

על התרגשות

“אין לך בבני אדם סריס כאדם מתרגש”.

                                                                          תומס קרלייל

בדרך כלל אין לאנשים את האפשרות להתיחס, להכיל ולהתרגש יחד עם ההתרגשות של אנשים אחרים. בעצם התרגשות זה מוצר שכבר אוכל ועוכל על ידי האדם עצמו. לכן התרגשות היא תמיד טירחה לאדם אחר. אפשר לרגש אדם אחר אך לא כשהאדם עצמו מרוגש, כי כשאדם מרוגש  הוא מבקש לשמר את השיא,  באיזה שהוא מקום זה חוסר תשומת לב לאדם אחר,  כי כשאנו באים אליו עם התרגשות זה  -כדי שהוא יתן אישור לעובדה שמה שקורה לנו הוא נהדר ולמחוא לנו כפיים. זה כאילו לבוא ולהגיד: ‘תראה איזה אורגזמה נהדרת יש לי, אתה רואה? אתה רואה ושומע את האנחות האלה? נהדר לא?!’ והוא אומר, ‘מה אתה רוצה? זה האנחות שלך, תאנח לך בשקט ועזוב אותי. אם לך לא מספיק מהאנחות שלך ואתה צריך מישהו שימחה לך כפיים אתה פרברט’. חוץ מהעניין הזה יש עוד בעיה וזו הבעיה של התחממות הרגש. כאשר הרגש מתחמם הוא עולה על גדותיו ונשפך החוצה ואז אי אפשר להכיל את האמוציות.

הבעיה השלישית זו ההתמכרות לרגשות של עצמך. העניין שרק אז אדם חש שהוא חי וזה נותן לו ‘קיק’. מה שזה בעצם אומר, שלהרגיש דברים ברמה הרכה והעדינה שבפסגה זה לא מספיק וזה רק שהיצרים נכנסים פנימה ויכולים לתרגם את מה שקורה – זה אז הופך אמיתי וזה דבר נורא, דבר פיזי גס וחם. העניין הוא שכשיש לרגשות ביטוי פיזי ישנה התרגשות והתחממות, כמו ריקוד למשל – תמיד כאשר אתה לוקח אנרגיה אמוציונלית ושם אותה ברמה של הפיזיות אז הרמה הפיזית לא תוכל להכיל זאת מפני שזה תמיד יהיה עוצמתי מדי עבורה ואז היא תתחיל להתרגש וכשזה יצא מהגוף יורגש החום.

כאשר האש בוערת לבד היא אינה מתרגשת, היא מפיצה גלים נעימים ויוצרת אוירה נעימה. ברגע שאתה מציג את האש למים, שהם כמו הגוף הפיזי, לאט המים מתחילים להתרגש ולרתוח ואתה מסתכל על המים ואומר, נהדר, עכשיו יש אקשן – האש לא היתה מספיק עבורי.

הנקודה היא שלאדם לא מספיק לחוש את הרגשות ברמה שלהם, ברמה העדינה, כי הוא נמצא ברמה נמוכה יותר והוא מציג אותם לגוף הפיזי. הגוף הפיזי חש את חום ההתרגשות אשר אינו יכול להכיל מפני עוצמתם ואז אתה אומר, ‘אוי אני מתרגש’. אבל זה בעצם חוסר יכולת הכלה של הגוף הפיזי ואז מה עושה האדם? הוא שר, רוקד, מתחיל עם בחורות, הולך למסעדה והרבה מהפעילויות של האדם זה בגלל ההתרגשות, בגלל שהוא אינו יכול להכיל את האמוציות. הנקודה היא שרגשות צריך לתרגם כלפי מעלה ולא כלפי מטה – כלומר, ברגע שאתה מרגיש משהו אתה אמור להיות מסוגל להכיל זאת ולתת לזה להכנס ולהתחבר עם המערכות שלך ולגדול למשהו אשר יצא ממך באופן אורגני, למשל כתחושה חדשה, הבנה חדשה או הערכה מיוחדת וכיו”ב. רגשות צריך לשמור כמו מטילי זהב בכספת. הם כמו יין – הם משביחים ואין הכוונה פה לרגשות רעים אלא לתחושות, ספר שקראת ובמקום לומר “אוי זה נהדר” בנקודה זו יש לך ברירה לתרגם זאת מטה או מעלה. אם אתה מתרגם זאת מעלה אתה אומר “טוב, זה לא עבורי, זה עבור הגדילה שלי” ואתה המשקיע את זה במערכות שלך. זה דומה לאדם שמרוויח הרבה כסף והוא יכול ללכת העירה ולקנות איתו דברים, ללכת לריקודים וזה ההתרגשות; או שהוא יכול לקחת את הכסף ולשים אותו בבנק ולהוציא ריבית מאותו הכסף או להשקיע את זה בעסק. עכשיו, על האדם להשקיע את רגשותי ברוחניות שלו! ובפשטות לתת לזה לשקוע ולהספג אל התת-מודע שלו, ואם לדוגמה מתרחש משהו מיוחד אז הוא בעצם מבין שההבנה והדבר הנפלא הזה אינו בשבילו אלא לתת המודע שלו.

אדם צריך לדעת איך לתרגם את רגעיו המיוחדים, את ההתפעמות האמוציונלית ואיך להציג את זה לתת התודעה שלו. הנקודה היא שברמה האגואיסטית אנחנו חושבים שהאמוציות האלה הם בשבילנו. מישהו קורא משהו נהדר בספר ואומר, ‘אוה זה נהדר’ ומבזבז את זה. אולם זה לא בשבילו – אתה לא יכול להתרגש ולשמוח מפני שזה לא בשבילך. אתה צריך להשקיע את זה בבנק התת-מודע. מרוב שאנשים חוגגים על האמוציות שלהם וזה מתרגם לגוף שאינו יכול להכיל את זה ולכן הוא מתחמם, והאדם בעצם ע”י כך מבזבז את אותן אמוציות יקרות ונשאר עם תת-מודע ריק מערכים אמוציונליים.

זו אומנות ללכת לאן שהוא, להרגיש שזה נהדר ולא לתת לגוף שלך לשדוד ממך את החוויה ולהשאר קר עם זה ולסרב ללכת מעבר לנקודה מסוימת עם זה ולומר, ‘טוב זה נהדר’ ולתת לתת-מודע שלך ליהנות מהשאר. במילים אחרות, לקחת לעצמנו 25% ואת שאר ה75%- להשקיע בחלקים החשוכים שלנו. אחרת אנחנו צורכים את חיינו במקום ליצור ולהצמיח אותם! אם לא נצרוך את כל הרגשות הטובים שלנו זה יכול להשתל ולצמוח בתוכנו. אולם במידה ואנו רכושניים ביחס לחיינו אנחנו נרצה ליהנות מזה, עכשיו! ולהשקיע את זה יראה כבזבוז זמן, ואם כך ננהג זה אומר שבעתיד נהיה עניים במשאבים אמוציונליים אמיתיים כי בזבזנו את הכל בהתרגשות.

האנשים אשר אינם מאמינים ב’אמא הגדולה’ בתוכם, שהיא התת-מודע, הופכים לצחיחים וזכריים, והזכר הרי לוקח את מה שטוב לו וחוגג עם זה עכשיו. האם לוקחת את הזרע ומניחה אותו ברחם ומגדלת אותו. אם תיקח את רגעייך האמוציונליים המיוחדים והגבוהים ותשקיע אותם בתת-הכרתך האמהית זה יגדל ויצמח אל העתיד ויביא לך באמת פירות גבוהים, מפני שזה יעבור דרך מטאמורפוזה, זה יתבשל בתת המודע שלך ויהפוך למשהו חדש ברמה הבאה, ברמה החדשה. כך שאם אתה מתרגש ממשהו אתה בעצם עושה הפלה מוקדמת במקום לאפשר הריון מלא ולידה. אתה לוקח את הפקעת, קולה אותה בתנור ומכין ממנה פיסטוקים במקום לשים אותה באדמה הבלתי מודעת ולהצמיח אותה כצמח רוחני. כך שמי שחפץ בצמיחה רוחנית צריך לא לאפשר את ההתרגשות אשר שודדת את רגעינו הגבוהים. אם אנשים אינם מאמינים בקיום האספקט האמהי של התת-מודע בתוכם אזי המודע הזכרי אצלהם – ישדוד את הכל.

אם הכל מוקרב למולך המודע אזי התת-מודע שלך גווע ברעב ואינך יכול לגדול. התרגשות זו משחק והתלהבות עם זרעים במקום לדעת שזרע מקומו באדמה, בחושך. לא צריך להתלהב מהזרע מפני שהזרע לא בשבילנו. הפרי של הזרע הינו עבורנו. אולם קודם עלינו להשקיע בזרע אשר חייב להיות מוטמן בחשכת התת-מודע. הנקודה שקשה ביותר לקלוט אותה – היא שהחיים בעצם הם לא בשבילנו. אנחנו לא צריכים ליהנות מהחיים ולשמוח מהחיים ולחגוג עם החיים, מפני שכל מה שקורה בחיים הוא בעצם זרע שאנחנו צריכים להציג למערכת שלנו, וזה שהצמח הוא הוא העיקר ואיתו אנחנו יכולים לעבוד וגם אותו לא לקחת עבורנו.

אולם אנחנו הרי רוצים לצרוך את החיים ולא להשקיע אותם בתת ההכרה שלנו. אנחנו לא סומכים על התת-מודע שלנו ואנחנו חושדים בחשכה שהיא אינה רחם אימהית אלא ריקנות וסוף דרך. הבעיה היא בעצם שהחלק הגברי, הזכרי של בני-אדם חומס את זרעי הרוחניות ובמקום שהזרעים של צמיחה רוחנית יוצגו לחלק הנשי שבנו החלק הגברי פשוט אונס אותם.

בעצם כל החיים כולם הינם נס, ובכל החיים כולם ישנו יותר מסתורין מאשר אנחנו יכולים לעכל. כל החיים עובדים עם הלא-מודע וגם אם נבין את החוקיות הזו, כדי לא להתרגש או להיות המום ממנה כי אז נופלים לאותה מלכודת. להיות המום זו אקסטרה כי כמו בהתרגשות אדם מרשה לעצמו להיות המום וזה אומר שחלק מהמודע שלו לקח שליטה על מה שקורה. זה כמו שבאים לאיש עסקים מוצלח ואומרים לו, “אתה לא נפעם מהעובדה שהמפעל שלך מצליח להכניס פנימה פרות מתות ולהוציא נקניקים החוצה?” והוא עונה, “תשמע, אני יותר מדי עסוק בלהכניס פרות מתות ולעשות מהן נקניקים, ואני נפעם מהכסף לא מהפרות”. צריך היות מרוצה שהתת-מודע שלנו עובד כבית חרושת וזה לא מבוי סתום לגדילה שלנו. אנחנו צינור שמתעל בדיוק כמו שהאדמה היא צינור שמתעל את הזרעים לגדילה.

האנשים בעולם פוגשים את החיים עם החלק המודע שלהם וכך הם חוסמים את כוחות הבריאה, שינועו דרכם אל מחשכי התת-מודע שלהם ויצא כפרי מאוחר יותר. הבעיה היא שהאדם שחי היום נמצא פה בכדי ליהנות מהחיים והוא חושב שהחיים זה בשבילו וכל העניין הוא שהאלוהים מבחינתו נמצא פה על מנת לתת לו good time, ואנחנו כבני אדם מתערבים בתהליך מפני שאנחנו לוקחים את הזרעים עבורנו במקום לעמוד בצד ולתת לדברים להיות. רק הצד הבלתי-מודע של האדם יכול לעזור לו להתמודד עם החיים וברגע שהאדם חוסם את החיים עם החלק המודע שלו הוא לא מאפשר לשום דבר להתרחש.

הדבר דומה לאדם אשר רוצה גינה ושם ברזנט על כל הגינה ומתחיל לעבוד ואז אור השמש לא מגיע, ואם המודע אינו משמש מעבר לתת-מודע אלא חוסם את תהליכי החיים דבר לא יוכל לצמוח.

במקום שהאדם יהיה ש.ג. עם שער פתוח הוא בעצם סגר את המחנה. הוא עומד ועושה קומזיצים אצלו בבודקה וחלק גדול מהתרבות האנושית זה מה שצמח לפני השער: תאטרון, מסעדות, בגידות מחוץ לנישואין וכיו”ב. האדם חושב שהחיים זה בשבילו והוא לא יודע שהוא בעצם בשביל החיים. האדם צריך בעצם לעבוד על עצמו על מנת להיות צינור לחיים – ואז הוא יכול להשתתף אבל רק בתוצאות שיעברו דרכו. והתרבות שלנו היא תרבות של ‘מגיע לי’, מגיע לי לשמוח, כמו שאמרה גברת אחת, ‘מגיע לי להרגיש טוב’, או ‘אם יש משיח שיופיע כאן ועכשיו’ ואין תהליכים, אין זמן.

הבעיה הגדולה ביותר היא שברגע שאני מציג את ההבנה הזו, שהיא הבנה טרנסדטנלית ומיסטית במידה זו או אחרת לגבי החיים, יש פה סכנה. הסכנה היא שאדם יכול לבוא ולהגיד, אם אני עכשיו זזה הצידה ואני נותן לזה לקרות, כאשר הוא לא באמת זז הצידה והוא בעצם נותן לפנטזיות שלו לקרות. הנקודה היא שברגע שאדם לא לוקח את הדברים ואינו נותן לדברים שיקרו ברמה שהיא לא מודעת הוא מתחיל לפנטז, ואז הוא חושב שהנה הזרע צומח. אך מה שהוא בעצם רואה זה את הפנטזיות של עצמו. הצד האמהי שבנו בנוסף לזה שהוא גם מגדל דברים הוא גם מפנטז וזה הסיפור של אופרות הסבון שמופנות כלפי חלק גדול מהאוכלוסיה הנשית, שהתת-הכרה שלה חסומה, אבל היא מתנהגת כאילו שהיא לא ובעצם מפנטזת על אופרות סבון.

הסכנה היא שגם אם האדם מתעשת ואומר: “.O.K, החיים הם לא עבור המודע, אני לא רוצה לאנוס את המציאות עם המודע שלי, אני רוצה לתת לדברים לקרות ולהתרחש ובמקום לחכות לדבר האמיתי שיצא דרכו, “עדיין זה לא אומר שהוא התעורר באמת ומה שהוא באמת פוגש זה את הפנטזיה של עצמו אשר יוצאת ומתחפשת לכלה רוחנית.

הנקודה היא שהאדם לא ממש מציג דברים לתת המודע. הוא רק צורך ואינו ממש משתמש בדברים. נשים לדוגמה לא אונסות את המציאות היומיומית כמו גברים אבל הן עדיין חומסות ולוקחות עבור עצמן את הרגעים הטובים של החיים ובמקום לצאת עם זה ולכבוש את החיים הן בולעות את זה פנימה. הנקודה היא שנשים יכולות לרמות את עצמן – הן אינן באמת זזות הצידה ובמקום שהדברים יכנסו לתת-מודע הם הולכים ישר לרגשות שלהן (אנחנו בכלל חיים בעולם של כאילו). הן כאילו זזות הצידה אבל האמוציות קופצות וחוטפות את זה. כך שבמקום שיהיה הריון בתת המודע שלהן, זה הופך להריון ריגשי מדומה.

רוב האנשים של העידן החדש ובכתות שונות ודתות שמחכות למשיח – בעצם עוסקות בפנטיזיות רגשיות. וכך כל מה שצריך זה דמיון מפותח וכושר שכנוע עצמי במקום העבודה הפנימית. אך האמת העגומה והבוגרת היא, החיים הם לא עבורנו, אלא עבור משהו שחי בנו, ובעצם אנחנו מדברים על זה שהאדם אמור לאפשר לחייו להתרחש בתוכו מבלי שהוא יקח בזה חלק, וזה לרוב האנשים מאד מאד קשה.

“רגשן רואה ערך מופרז לגבי כל דבר ואינו יודע את מחירו של דבר”.

                                                                                                         אוסקר וילד

ועוד על ההתרגשות:

באופן כללי המצב הריגשי לו אנו קוראים התרגשות שייך לרמה אינפנטילית מבחינה ריגשית והיא סימפטית לרגש שעדיין לא צמח וניקה מעצמו סיגים ומפלצות למיניהן. אך לא כל התרגשות. למשל ישנה התרגשות שלי בעת הכנת ארוחה. ובכן כאן יש צורך להפריד, כי שניהם לא אותו הדבר. אנחנו אם כך מדברים כאן על: התרגשות מצד אחד והתלהבות מצד שני – או במילים אחרות התרגשות חמה והתלהבות קרה.

כאשר האגו גונב את החוויה זה בדרך כלל קשור לחוסר סבלנות ורצון לצרוך את זה כאן ועכשיו ורצון ליהנות מזה ורצון לגמור את הזרע במקום לתת לו לגדול באופן רוחני במחשכי תת התודעה וכל זה הופך לחם מאד. מה שמצנן את זה זו הגישה של שף טוב אשר במקום להתלהב מעניין הארוחה הוא לוקח את הרעיון של הכנת הארוחה וזז הצידה. הוא בכלל לא מתייחס לזה והוא נותן להתלהבות לבקוע מבפנים לאחר שהיא נעלמה והתבשלה מבחוץ.

ההבדל הוא שבהתרגשות חמה זה בעצם האגו של האדם אשר אינו מסוגל לעמוד בעוצמה של אותו דבר והויברציות של חוסר יכולת ההכלה כאשר הן יוצאות החוצה גורמות לחימום המערכת. בזמן ההתלהבות מתרחשת למרות האדם, דרכו מבפנים וזו לא ההתלהבות שלו אלא העוצמה של אותו דבר אשר חי בתוכו. ההתרגשות החמה היא בגללך וההתלהבות הקרה היא למרותך. בהתלהבות קרה אתה בעצם מאפשר לידה של משהו דרכך ואתה מלא כבוד מהרווח של לתת, לדוגמה, למהות של בישול לעבור דרכך, כאשר אתה למעשה הוא הכוהן – האיש שעומד בשער. ואילו בהתרגשות החמה אתה בעצם מנסה לזלול כמה שיותר מהעניין הזה והשומן וההנאה של הגרגנות שאינך יכול להכיל, זה בעצם הויברציות החמות שהגוף חש. התרגשות חמה זה מצב ריגשי אינפנטילי ראשוני, גולמי, לא מעובד בעוד שהתלהבות כנה היא מצב ריגשי שצמח מן הגולמיות הראשונית. כך יוצא שכל דבר חשוב, מעניין ומרתק – הדבר הראשון שצריך לעשות זה לסובב את הגב אליו ולהכחיש את העובדה שהוא נרגש לגבי זה. ברגע שאדם מרגיש נרגש לגבי משהו חדש משהו לא בסדר.

הרגש באדם בוגר אמור להיות חלק מן המערכת ומתועל למטרת על, בעוד שבאדם שרגשותיו נמצאות ברמה של ילד בגיל שלוש הם כמו סוס פרוע, לא מתועל, משתולל עבור עצמו. במצב בוגר אין האדם אמור להיות מרוגש כאשר הוא פוגש משהו, אלא רק כאשר משהו גדל בו. הנקודה היא שבכלל אל לו לאדם להיות נלהב ממה שמגיע מהעולם החיצוני. הנקודה היא שהזרע יכנס אל האדם פנימה וינבוט אם במידה ולא – יעמוד הילד הרגישי שבו בפתח ויגנוב הכל מתת התודעה על מנת שזה ישמש עבורו. וברגע שיפסע האדם צעד אחד לצד ויאמר: אין זה עבורי, זה עבור משהו אחר, אז יהיו בו ויתאפשרו לו הרבה זרעים. אז יוכל האדם לעסוק ברמת הפרח והפרי ולא ברמת הזרע והדבר העיקרי הוא להכחיש התנסות מידית, את הצריכה האגואיסטית לדחות סיפוק ובעצם כל דבר מידי אינו טוב. כל דבר שבא מבחוץ אינו טוב ורק מה שגדל מבפנים הוא טוב ונכון. מה שגדל מבפנים הוא תוצאה של האפיה הארוכה של מה שהגיע מבחוץ, הוא האצלה לנשמה והאדם יכול להיות המשגיח אשר יאפשר לזה לצאת החוצה.

כשמשהו מגיע פנימה מבחוץ האדם הוא הצרכן שלו – הוא חייב לא להתעסק איתו ולא לצרוך אותו ולפסוע הצידה, אולם כאשר משהו גדל בפנים אז על האדם הבוגר לנתבו אל העולם, לעזור לו לצאת על ידי כתיבה, ציור, דיבור, מדיטציה ועוד – וזו בעצם הלידה. אולם קודם כל צריך לא לחסום את תת התודעה ומה שקורה אצל רוב האנשים זה שבמקום שתת התודעה תהיה מקום שבו זרעים של חוויות גדלים באופן רוחני – הופכת תת התודעה לבור של אשפה, כאשר האדם זורק פנימה את כל הקליפות של מה שאינו מסוגל לעכל עם הגרעינים הראשונים שהוא מתרגש מהם ומנסה להיות מוזן מהם.

ברמה של רגשות לא מעובדים אנשים לא יודעים משהו אחר חוץ מהתרגשות ואנשים חושבים שזה החיים וככל שהם מתרגשים יותר הם חיים יותר. זו הגישה האינפנטילית, שאומרת שהחיים זה בשבילי. אני צריך ליהנות מהם. הגישה הבוגרת אומרת – החיים זה לא בשבילי, זה עבור משהו שיקרה דרכי ולי יש את הזכות לעמוד בצד ולתת לזה לעבור דרכי ולא להיות איזה שהוא פה שגורף ובולע לתוכו את חוויות החיים, אלא להיות צינור שמאפשר מבפנים החוצה לחיים לעבור ולחלוף דרכו. כשאדם מעביר דרכו חיים, כשהוא מצליח להצמיח את הזרעים של הרוחניות דרכו החוצה, אזי יש לו תחושה של שמחה אמיתית. ועד אז כדאי לו לאדם ברגע של התרגשות – שיזוז מעט הצידה ויגיד: זה נהדר, אבל אני כרגע לוקח 25% מהכיף של זה. כמו השהיית אורגזמה חייבים לעצור את הגל החם והאגרסיבי – ברגע שזה מתחיל להגיב מהצד החם של הגוף. בקטע הזה כדאי לסובב את הגב ולהפסיק את המשחק.

ברגע שאדם מגיע לרמת תודעה גבוהה אז הידיעה נובעת מבפניים, אולם עד אז על האדם לשים לב לא לחמוס ולאנוס בצורה גלעינית את מה שבא אליו מבחוץ אלא לתת לזה לחלוף דרכו ולהכנס לתת-מודע, ואז אם זה יבשיל מספיק זמן זה יצא החוצה ויהיה מכאן והלאה שייך לרמת התודעה הנכונה. הדברים לא נוצרו עבורנו כדי שנצרוך אותם ונהיה שמחים בהם. הם נוצרו עבור משהו אחר שחי עמוק בתוכנו, בבלתי-מודע ואנו – האני המודע – צריכים להיות פה רק כעדים.

זה שהגישה האינפנטילית של ‘מגיע לי להרגיש טוב’, ‘מגיע לי לשמוח ומגיע לי להתרגש’ קיימת בעולם היום ניחה, אולם זה שזה קיים אצל אנשים אשר רואים את עצמם כנאורים, בעלי נשמה יתרה וכו’ ועם זאת השרשור של ההתרגשות לוקח מהם את כל הזרעים הרוחניים – זה קטסטרופה. זה שהגוף, שהחלק הזכרי והמודע שבאדם גונבים מהחלק הנשי האמהי שלו את האפשרות להצמיח זרעים רוחניים זה נורא. אפשר להבין שאונס כזה של זרעים רוחניים, אשר קורה על ידי המוח המודע והאגו הילדותי מתרחש אצל אנשים שרוצים ליהנות מהחיים ורוצים לשמוח וכו’. אולם אלא אם האדם לא מנכש יבלית ברמת הדרקון, המוסטנג והנשר ולא זז הצידה ונותן ל75%- מן החוויה שהוא חווה לפגוש את תת התודעה שלו – לא יצא ממנו כלום, כי הוא לא יצמיח כלום ושום דבר לא יתרחש במחשכים של תת התודעה שלו ועד סוף ימיו הוא יגנוב ויאנוס את הזרעים הרוחניים ולא יבין למה הוא לא גדל מבפנים. וזה מאשר את התיזה שאלוהים חייב לבוא (לצמוח) מבפנים.

חלק גדול מהדתות ומהכתות הקיימות מכסות אובייקט בחוץ, שהוא בעצם המקור והן בעצם מתרגשות מהאובייקט – שזה בעצם התרגשות חמה, במקום לתת לעצמם לפגוש את הנצוצות האלוהיים שבאים מבפנים, אחרי שהם מעבדים אותם דרך המערכת שלהם. כלומר, אתה לא יכול לפגוש קדושה, רוחניות ואלוהים מחוץ למערכת שלך, אתה יכול לפגוש אותם כשהם עוברים את המסננת והמעבדה שלך לאחר שזזת הצידה ואז זה צומח אליך מבפנים. זו הדרך היחידה שאדם יכול לפגוש נצוצות של קדושה ואז זה אותנטי ואינדיווידואלי ואמיתי.

 

הסיבות למעורבות ריגשית

יש 3 סיבות להיפגעות ריגשית מאנשים. האחד קירבה ריגשית לאדם ואיכפתיות כלפיו. השני הדחקות של זעם ועלבון משכבר. והשלישי, מידת הכבוד כלפי הזולת. אין יחס …

רמה א’: כאן עוצמת הפציעה והיסורים גדלות בדרך כלל כאשר ‘נגרמות’ ע”י אלו אשר לטענתנו אנחנו אוהבים ומעריכים ומוכנים לשלם מחיר גבוה וכאב תמורת הטובה והרווח שנקבל במידה במחיצתם. באופן טבעי ככל שמעריכים בן אדם יותר מוכנים לשלם מחיר גבוה יותר עבור הקשר וכך יוצא שבקלשים האמוציונליים עם אנשים אלו המחיר תמיד יהיה מזערי ביותר והתגובה תהיה כל כך אדירה. אך עם זאת לא זו כל התמונה. כך הוא ברמת הביניים ויש רמה עמוקה ביותר, רמת התת-תודעה כי רק למראית עין אנחנו מוכנים לספוג מהאנשים הקרובים אלינו הכל ורק לכאורה אין שום קשר בין הגורם, קרי הסיטואציה במקרה זה, לתוצאה. התוצאה תמיד תהיה ביחס ישיר למה שחי בבן אדם שמתפרץ ומידת ההדחקות שנמצאות בו.

רמה ב’: וישנו אלמנט נוסף אשר אחראי למידת ההתפרעות של הרגשות בתגובה למשהו והעניין הוא שאנחנו לא נפגעים מכל האנשים אותו הדבר. השאלה היא למה מבן אדם אחד נפגעים יותר מאשר מבן אדם אחר. הנקודה היא שברור דבר אחד, כלומר אין ספק שככל שהאדם קרוב אלינו אנחנו נפגעים יותר וככל שהבן אדם חשוב יותר נפגעים יותר ופה אין ספק.

רמה ג’: האלמנט

“במקום שאין רגש נאמן באה הרגשנות”.

                                                                   יוסף חיים ברנר

התלהמות הרגש

“איך הוא (הלב) יכול להגיע לאללה, כשהוא כבול בתשוקות?”

                                                                                                     מוהידין איבן ערבי (1165-1240)

בימינו מפותחת תרבות הרגש. בתרבות זו הרגש מואדר ומושם מעל כל שאר הדברים. לא ברמה הפורמלית, רמת המסכה החברתית, אלא ברמה האמיתית, שבין האדם לבין נפשו. האדם חי סביב הרגש של עצמו ו’חיים’ עבור האדם בימינו, זה להיות רגשי, כי אז, ורק אז הוא חש שהוא חי. וככל שהרגשות עזים יותר כן האדם חש שהוא יותר חי, כי רק דרך ההתפרעות הרגשית אנשים מרגישים שהם חיים. אבל התפרעות רגשית אינה אלא חלום, שהחולם חווה בעוצמה כאילו והיה אמיתי, וכשהוא מקיץ הוא אומר: “זה היה רק חלום”.

אותו הדבר קורה עם עולם הרגש: אדם יכול להכנס לדיכאון, אבל זהו

השיגעון הפרטי שלך בתוך הבועה הפרטית שלך, שלרוב אין לו שום קשר עם המציאות הריאלית. האדם – מישהו תוקף אותו והוא מתפרע רגשית כמה ימים וזה מצב של חצי טירוף. הרגשות מתפרעים באמת, תחושת הרגש היא חזקה ואמיתית לגבי האדם עצמו – אך אין לה קיום ריאלי במציאות. כי מה זה רגש? אנרגיה פנימית בעזרתה אנו מגיבים על המציאות. אבל הרגש מתפרע והתגובות אינן עומדות ביחס ישיר לגירוי. אפשר להשתכר מרגשות, ואז הרגשות אינם פונקציונלים. מה שקורה לנו עם הרגשות, זה שהם עולים על גדותיהם ותוססים וזה מעניק לנו תחושת חיים. אין אנו חיים את החיים כי הרגשות שלנו כל כך חזקים שהם גונבים אותנו מן החיים ויוצרים עבורנו את המציאות הפרטית שלנו. אבל הרגשות הם בעצם כלום, זה לא החיים.

למשל, כאשר אנשים מתלהטים רגשית ורבים ביניהם, הסיבה הקונקרטית לריב אינה משמעותית. אנשים מחפשים סיבה לריב ולהתפרק רגשית מכיוון שרובם טעונים עד מעל לאזניהם בדלק רגשי דחוס, זמין ומחובר לא נכון – שרק מחכה לגפרור שיצית אותו.

בעבודה רוחנית על עולם הרגש – יש לנתב הרגש הרחק מן המציאות ולהגיע למצב שהמציאות לא יכולה לגעת ברגש, אבל הרגש מחובר ישר למציאות, בעוד שהשכל שלנו צריך להיות מחובר ישר למציאות ולא הרגש,. כיום השכל מושפע על ידי הרגש וזו בדיוק הדוגמא שלגורדייך עם המרכבה, הרכב קורה עיתון, והסוסים מושכים לאן שהם רוצים.

זה בעצם המקום של הסטוצים, פלירטים, רומנים. לאחר שאדם הגיע למשהו בגיל +30 – כמו: משפחה עבודה וכ’ אז הוא אומר לעצמו, מה זה החיים? וברגע שהוא נמצא במצב רגשי כמו התאהבות, זה גורם לו לתחושה של חיים.

מצב זה, של הרגשות מתלהמים הבאים במקום מרכז הכובד הריאלי או באים במקום הריקנות מבוטא היטב בציטוט הבא מדברי ג’ידו קרישנמורטי: ” נראה כי לפעמים אנו בהחלט נדבקים לאמוציות בצורה נואשת, ונראה כי אנו מבלבלים בין מצבנו הפסיכולוגי עם החיים עצמם. כך שאם איננו ‘מעורבים’ או לא מרגישים רגש ספציפי, אנו בכלל מטילים ספק, האם אנחנו חיים בכלל? אנו אפילו מסוגלים לדבוק בסבל שלנו כמעניק לחיים סוג מסוים של משמעות, אולי בגלל הריקנות שתתגלה אם נפסיק לדבוק”. (

“הרגש הוא גחלת שצריך לצננה, אחרת תעלה אותך בלהב האש”

                                                                                                              ויליאם שקספיר.

על מאמץ והתלהבות להגנת מאומצת כתחליף לאותנטיות

באסכולות דתיות שונות נהוגה האקסטזה כדרך להשגת התעלות רוחנית ונפשית. ועל פי זאת נראה כי כל המרבה בהתלהבות נפשית ורוחנית – כן ייטב.

אך לא כן הוא, כי ההתלהבות צריכה להיות מצב פנימי, של חיים בבעירה פנימית של כוחות הנפש והויה.

ההתלהבות החיצונית היא מצב של חוסר אותנטיות, שבו האדם יוצר תחליף למצב של בעירה של ההויה. עדיפה בעירה פנימית אחת על  על פני אלף התלהבויות. כל מאמץ וכל נסיון מצד האדם בעצם ישדר להויה  שלו ‘אני לא צריך אותך. אני בעצם מסתדר טוב מאד כי יש לי את מה שאני עושה ואני מתלהב’.

כך שבעצם האדם יוצר תחליפים ריגשיים ובכך הוא מאבד את האותנטיות. ברגע שאדם מתאמץ להתלהב הוא אינו נאמן לעובדה שהוא לא מחובר להוויה הפנימית שלו, הריקנות של ההויה  ויותר חשוב להיות אוטנטי ולהיות שלם עם ההעדר ולחוש אותו, מפני שזו הדרך היחידה אשר מובילה אל המלאות וברגע שאדם אינו יכול להתמודד עם ההעדר והוא צריך למלא אותו בהתלהבות האדם בעצם חוסם את הדרך שלו להגיע למלאות האמיתית.

אם זה יקח שעות, ימים או שנים אין האדם יכול לעשות דבר לגבי המצב של ריקנות והעדר של ההויה,  וזה כמו האדמה שמחכה לזרע ופשוט ממתינה ואינה מתאמצת. כך שיש צורך להכתיר את האוטנטיות כמלך ראשי ולאפשר לאי המחוברות להיות, ולעצב והדכאון שלגבי חוסר המחוברות להיות. רק כאשר האדם אוטנטי והוא מחובר לזה שהוא לא מחובר לישות הפנימית שלו, הוא יוצר בתוכו חיכוך וכאשר מתאמצים מדחיקים ואז לא יוצרים את הטיק-טוק שיכול להביא לחיכוך מפני שמתכחשים לצד השני של המטבע.

כך שבשלב זה השינוי האמיתי שהאדם צריך לעבור זה להפסיק להראות את הצד הטוב והזורח שלו אלא להיות עצמו ולשקף את עצמו איפה שהוא ולא לצפות מעצמו להיות מה שהוא לא, אחרת מתכחשים לילד שבפנים שהוא עצמו – ומקבלים אתו רק כשהוא מגשים ציפיות ומתיחסים אליו כאל הורה. זאת אומרת, ‘אם אתה לא מחובר אני לא מקבל אותך’. כך שהאדם אם ימשיך כך לעולם לא יתחבר.

אי אפשר להיות כל הזמן בתחרות ולרצות להגיע לפסגה ולהראות כל הזמן שהכל בסדר אלא החובה היחידה להיות נאמן לעצמך. אין לאדם נכס אחר מלבד עצמו. אין לו כלום מלבד עצמו לאדם ואם הוא דוחה הצידה את מה שהוא תמורת התנהגות שנראית נכונה הרי שזו הדרך לאבדון.

כך שהמטלה הגדולה ביותר היא בעצם לא איך להיות מחובר להוויה הפנימית או מה לעשות כשאתה מחובר, שני הדברים הללו הם אוטומטיים, אלא איך להתנהג כשאדם אינו מחובר ולהיות אוטנטי כשהוא לא מחובר ולהיות מסוגל לחיות עם העדר עם המוות. ברגע שהאדם מקבל את האין, הרי שדרך האין זורם היש וברגע האדם דוחה את האין היש לא יוכל לבוא אליו כי אין את החלל.

כך שמה שהאדם רואה כדבר נורא ואיום הוא הוא הדבר שדרכו יכולה ההוויה לזרום. ההוויה יכולה לזרום רק דרך הריקנות שהאדם חש ואילו הוא מתעלם ממנה.

“במקום שאין רגש נאמן באה הרגשנות”.

                                                                          יוסף חיים ברנר              

מעורבות ריגשית

יש מעין נטיה רומנטית ביחס למצב ההוויה והיא שכשאדם מגיע למצב תודעה גבוה – אזי הוא לא קורבן למצבי רוח ולמעורבות רגישית, אך  לאמיתו של דבר, המציאות היא הפוכה. אם האדם  קשור לאיזשהו כח רוחני, אז הוא יהיה מעורב רגשית יותר מהר! מכיוון שהוא מחובר למצבור אנרגיה, לרוחניות. הרוחניות היא דלק, אבל דלק ברמה גבוהה יותר.

ברמה רוחנית גבוהה האדם נדלק, הוא נדלק חזק יותר ומהר יותר ובעצמה שאדם שלא עבד על עצמו לא יכול להדלק. אולם אם התלמיד הרוחני לא הכניס לפני כן סדר ברמה הרגשית שלו, תחם גבולות וקיים חוקים, הרי הוא יהיה מעורב רגשית מהר יותר וחזק יותר. כי הדלק הרוחני, יזול לתוך חיי הרגש שלו ויצית אותם בעצמה ענקית.

ברגע שהאדם קשור עם עוצמה רוחנית, ללא היכולת למשטר את העוצמה- הוא נכנס מהר יותר למעורבות רגשית. לכן על התלמיד הרוחני לעבור תהליך של מישטור הדם, הרגש והיצר, שאחרת כל האנרגיה הגבוהה שבו תכניס אותו דווקא למעורבות רגשית גדולה יותר.

הנוסף, שהוא פרדוכס מאד גדול, שאנחנו נפגעים מאנשים שאנחנו מרשים לעצמנו להפגע מהם. כלומר, אם אנחנו ניקח אדם שעובד בעבודה מסוימת והחבר שלו רב איתו, אז התגובה תהיה, “מה פתאם הוא מרשה לעצמו להכנס בי ומי הוא חושב שהוא” וכו’. והמון אויר חם ישתחרר עקב זה, ואילו מהבוס הגדול של המפעל הבן אדם יבלע את הדברים, רק מפני שזה הבוס. אחד הפרדוקסים הגדולים בכל העניין הזה הוא שאנחנו מראים למי שאנחנו איתו שאנחנו מוכנים לקבל ממנו הרבה ואנו פתוחים אליו (כאילו). אולם ברגע הראשון שטון הדיבור משתנה או משהו אחר מתרחש – אז הכל מתמוטט. בעצם אנשים משכנעים את עצמם מבחוץ ובאופן פורמלי שאחרים יקרים להם והם מוכנים למחיר גדול. אולם המחיר תמיד נמדד לא עפ”י הצהרות גדולות כשהכל זהב אלא כשדורכים קצת על האצבע הקטנה – ואז מתחוללת התפוצצות אדירה, התפוצצות שבאה עמוק מבפנים. וכשההצהרה של פתיחות ואהבה נעשות אין האדם ער לסוף הקרחון שמתחת למים. הוא לא ער למה שבאמת קיים בתת-מודע שלו שהוא ברמה של גיל 3 והוא זה שנעלב ולא המודע.

מה שזה אומר בסופו של דבר, שישנו נתק בין התודעה ובין התת-תודעה ושמה שעושים בתודעה לא חל בהכרח על תת התודעה ושיש פה סכיזופרניה בין האני האמיתי ובין האני המעושה, בין האני האינטימי לאני הציבורי. דבר נוסף הוא, שעוצמת הדימונים או מפלצות התודעה שהודחקו היא אף פעם לא מחוורת לאדם עד שהם יוצאים החוצה. כן, כל הענין זה מפלצות התודעה, השדים הללו – מן הינקות – שחיים בפנים. חשוב שתהיה לו לאדם העזות לעמוד בפני הדרקון, המוסטנג והנשר, בפני אותם דימונים ברגע יציאתם ולומר: “כן, זו מפלצת והיא עושה צחוק ממה שהיה עד עכשיו”. וזה קשה וחשוב השלב הזה, כי יש פה גם את הכאב האמוציונלי וגם את ההיווכחות המנטלית שאם זה נכון, מה שאדם מרגיש כרגע, אז כל מה שהיה עד עכשיו זה בעצם שטויות ברמה המהותית ואסור בשום אופן להדחיק או להתעלם מאותם דימונים ולומר: “זה רק חתלתול קטן וכל השאר זה רק דמיון פרוע”.

בעצם ברגע שאדם מודה וחש את דימונים אצלו, נותן להם מקום מודע להיות – יש להם פחות כוח עליו כי המאבק של השד הוא להמשיך ולהשאר בפנים. כי כל עוד מדחיקים אותו פניה הוא מתחזק ואז אנשים מתאמצים מאד כדי שהשד ישאר בפנים. והם יספרו כל מיני ספורי סבתא כדי להכחיש את קיומו. הנקודה היא שיש להוציא את הדימונים החוצה ואפשר להגיד “אני מתבייש” – וזה לגיטימי שאני מתבייש, כי אני חרטט גדול ורציתי לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה “כמו שכולם מנסים לעשות, ואני מבין שזה בולשיט” – ולאו דווקא להודות בפני מישהו אלא בפני עצמך. בעצם בפסיכודרמה יש גם את היכולת להודות וגם את ניקוי הערוצים, ואלא אם כן מתוודים ומודים אז מה שלא מודים בו תמיד יחזיק את האדם חזק מלמטה, וזה תמיד יהיה עבורו בלתי נראה, בתת המודע שלו וכך יהפוך לחזק ממנו. עד שהאדם לא ישחרר את מה שחי בתת המודע שלו אל המודע – תמיד יהיה זה שחי שם חזק ממנו. האדם חייב להבין מה יש שם, לקבל את מה שיש להתמלא בזה ולתת לזה לצאת החוצה דרך הבעה חופשית.

בעצם מדובר ביכולת לקחת את השד, שנמצא אצל האדם באופן לא לגיטימי באיזה שהוא מרתף, ולשחרר אותו לתוכנו, אל מערכת הדם, כי הוא בעצם של האדם, בשר מבשרו וכל הזמן השד הזה נמצא בגלות פנימית. הוא בעצם ילד קטן מפוחד וזועם שאף פעם לא התבגר, ואנו זרקנו את הילד הזה לגלות כי אנו מתביישים בו. אולם הילד בעצם ממשיך לנהל את חיי האדם מבפנים ורק אם יקח אותו האדם ויהפוך אותו לחלק לגיטימי ממנו יהפוך אותנטי מצד אחד ומצד שני יפסיק להיות קדוש סטרילי. כך יהפוך רך יותר, שלם יותר ואמיתי וכל הקפסולות הללו שאנחנו המבוגרים מתביישים בהם, הם האני העצמי שלנו שהכנסנו לגלויות קטנות בתוכנו. ובכל פעם שאנחנו משחררים קפסולה כזו למערכת שלנו אנחנו הופכים לאמיתיים יותר מפני שחלק קטן מהילד שבנו שיושב במרתף כבר הרבה שנים ולא היה חלק לגיטימי מהחיים, פתאם מקבל לגיטימציה. כמובן שאז יחול פיחות קשה בדימוי העצמי שלנו כמבוגרים שקולים ומחושבים, אבל זו האמת וזה מחיר האותנטיות.

אם האדם חי בחברה סטרילית מכח אנרגטי בעל עוצמה- הכל יפה ונחמד. אבל כאשר האדם מתעסק בעצמה, בדלקים  ובעבודה על עצמו ועם אנרגיות גבוהות, הוא למעשה משחק באש. מכיוון שבמהלך אותה עבודה עם דלקים גבוהים הוא עלול להצית את עצמו, דרך הדלקים הנמוכים החיים בדמו, ביצריו, דחפיו ורגשותיו.

 נכון, בחיי אדם קיימות בעיות המעצימות את המעורבות הרגשית ויוצרות משברים נפשיים, אך הדרך היחידה להתמודד עם משברי החיים, היא להתחבר למשהו גבוה יתר – להתעלות. ואז הבריחה של האדם מן המשבר היא כלפי מעלה. הוא לא נמצא יותר ברמת הקשיים והמשברים, אלא הוא ברמה בה המפלצת הרגשית לא יכולה להשיג אותו. כמו עמד על המרפסת וכלבי הרגש נבחו למטה בסימטה.

גם כשהאדם נמצא ברמה רוחנית גבוהה, הוא כועס על דברים ועשוי להעלב. אבל הוא נעלב מעל לרגש ומעל לכאב, ואז העלבון לא מסוגל להשיג אותו.הכאב לא נעלם לחלוטין אבל הוא קיים רק ברמה שמתחת והוא חסר שיניים.

יש כאן בחירה מאוד ברורה, בין היסחפות רגש ית לבין להיות  שרוי ברמה רוחנית כמו דג במים, בהיסחפות ריגשית  זה פיצוצים, ברמה רוחנית זה להגיע הביתה.

מעורבות רגשית – מלחמה בשטח סגור

כשאדם תופס את הפרופורציה האמיתית של הקיום האנושי, אין עוד מקום למעורבות רגשית;

מעורבות רגשית קורית ואפשרית, רק כשאתה נכלא בתוך כלא קטן, קטן, קטן, ושם, ורק שם, העוצמה של המעורבות הרגשית יכולה להתפרץ ולהיות. מעורבות רגשית לא יכולה להיות בשטח פתוח. רק כשאנו בחלקיקי האגו של עצמנו שם אפשרית הסופה הריגשית. המעורבות הרגשית אפשרית רק בכלא צר של ה’אני’ שהוא בעצם הקבר של האדם, ששוב ושוב הורס את עצמו מבפנים.

יש להבין שכאשר אתה חושב על משהו כמו המוות, הכל מתגמד, הדברים לובשים פרופורציה אמיתית ואז אתה נפתח לקיום, וברגע שאתה נפתח – אתה בשטח פתוח, ומעורבות רגשית לא יכולה לחיות שם!

“הדאגה עושה אותך, שלא במתכוון, נגיש. ומרגע שהתחלת לדאוג, אתה נמצד לכל דבר מתוך יאוש: ומרגע שאתה נצמד, חזקה עליך שתתיש את כוחותיך, או שתתיש כל מי או כל מה שאתה נצמד אליו.”

                                                                               קרלוס קסטנאדה. מסע לאיכטלאן. עמ’ 78

מעורבות, או הזדהות ריגשית

אחת הבעיות בלהיות קשובים לרגשות של עצמנו זה להחשף להדחקות של רגשות שליליים. רוב האנשים מעורבים רגשית ורק כשמשהו גורם להם להיות מודעים לאלו איכויות של רגשות יש להם מתחת לפני השטח, או לאדם שמתחיל להקשיב לרגשות שלו יש סיבה יותר סבירה להיות מעורב רגשית לעיתים יותר קרובות, כי רוב הרגש שאנשים מדחיקים והם לא מודעים לו זה בדרך כלל רגשות לא נעימים ולא מחמיאים כך שיש סכנה עם העובדה שככל שאדם יותר מודע לרגשות שלו – הסכנה היא יתר מעורבות רגשית. ועל כן מה שחשוב זה לא ליפול תחת זה, להבין שזה רק המודעות למשהו שממילא קיים ולא להבהל פתאם. כי אם אדם הולך ונהיה יותר מודע לעובדה שיש לו רגשות ומרגיש מה יש שם, הוא חייב לקחת את זה יותר בקלות.

הוא חייב לקחת את העובדה שהוא מעורב רגשית כחלק מהמשחק. ככל שירשה לעצמו להיות מעורב רגשית, מבלי להיות מעורב רגשית לגבי המעורבות הרגשית, כך יתאפשר לו להיות עם הרגשות יותר ויותר. הנקודה היא שחלק גדול מהכוח של המעורבות הרגשית זה בגלל ההדחקה וחוסר ההכרה וזה צובר עוצמה. ברגע שמכירים במשהו ונותנים לו גם להכנס לתודעה מבלי להכנס לפאניקה, זה בעצם לוקח את הכוח מהמעורבות הרגשית, כי הכוח של המעורבות הרגשית זה המעורבות הרגשית לגבי המעורבות הרגשית. אם זה רק מעורבות רגשית זה מקבל לא עוצמה.

זה בדיוק כמו רוגז – אפשר להתרגז מבלי להתרגז על העובדה שאני מתרגז. מה שבעצם מחמם את הרוגז ואת הרגש זה העובדה ששמים על זה שיפוטיות סובייקטיבית של האמוציות השליליות, וזה כמובן לא טוב וכמובן שנרגיש רע לגבי זה. הדרך הטובה ביותר זה לאוורר את המחסן החנוק הזה של הרגשות בזה שאנו נותנם לעצמנו לגיטימציה לחוש את כל הרגשות הלא טובים שבעולם מבלי להגיד: “מה פתאם אני מרגיש את זה”. אני מרגיש את זה כי זה קיים בי וברגע שאני עושה את זה אני מאוורר את זה, אני נותן לזה אפשרות קצת לצאת החוצה.

כי ברגע שאני נכנס לפאניקה על זה שאני חש קנאה או עלבון וכל הדברים הללו אני בעצם מחזיר את זה חסרה למחסן עם כפול כוח. יש פה סכנה ועל כן כדאי פשוט לתת לזה להתרחש, להכיר בבנים החורגים. חלק גדול מהעבודה הרגשית זה לקבל את עולם הרגש שלנו על הטוב והרע שבו ולתת לו להיות ולהבין שגם זה אני. השלב הגבוה יותר זה לאהוב את זה. כי אם לא מצליחים לאהוב את האספקטים האמוציונלים השליליים שבנו אנו לא אוהבים את עצמנו, ולאהוב את עצמנו זה לאהוב מה שלא בסדר אצלנו.

אם אדם אוהב את עצמו רק בגלל מה שטוב בו הוא חי בפנטזיה. לאהוב את עצמך זה לאהוב מה לא בסדר בך ולהבין מאיפה זה צמח ולתת לזה להיות, ורק אם נחבק את הגלויות הנדחות שבנו, נראה להם שיש להם בית בתוכנו, אז אנו עשויים להפסיק להיות לא יציבים מבחינה אמוציונלית.

הבעיה הגדולה של אנשים נבנת במצבים של מעט מודעות לרגשות המודחקים. זה לא המעורבות הרגשית לכל אותם רגשות לא טובים שיש בפנים, אלא השפיטה השלילית שהם שמים עליהם, ומה שזה עושה להם והדחיה האדירה שהם עושים לעצמם בכל שהם פוגשים אספקט אמוציונלי שלילי בתוכם – הוא בזה שהם שבעצם לא מקבלים את עצמם בגלל אותם דברים שהכניסו למחסן. אדם חושב שכל עוד הוא יאשפז אותם במחסן הכל יהיה בסדר. יש פה מצב שהוא בעצם מצב פרדוקסלי, כי מצד אחד הבן אדם לא רוצה להיות מעורב רגשית וכשהוא מעורב רגשית אז הוא מדחיק את זה. מצד שני הבן אדם רק מרגיש שהוא חי כשהוא מעורב רגשית. כשהוא לא מעורב רגשית הוא לא חש את אותו אדרנלין, את אותה תחושה שעכשיו ‘זה קורה’ וכך הוא לכוד בתוך הקלע. בדיוק כמו בדיאטה, ‘אסור לי לאכול אוכל משמין, אבל אני נהנה מהאוכל רק כשאני אוכל מאכלים משמינים – אז מה לעשות? אז אני לא אוכל’. ואז אנחנו מקבלים אנורקסים שבפעמים היחידות שהם נמלטים מהאנורקסיה הם הולכים לבולמיה, וזה בדיוק המצב של האדם שנמצא במצב הזה אמוציונלית – הוא לא יכול לקבל את עצמו כמו שהוא בגלל הרגשות השליליים אבל, כפיצוי על העובדה שיש לו שיפוט עצמי כל כך חריף לגבי סוג הרגשות השליליים שיש לו, מפעם לפעם הרגשות פורצים החוצה וחוגגים, ועם תחושת האשמה שיש לו לגבי החגיגה זה הפעמים היחידות שבהן הוא מרגיש חי באמת.

הנקודה של ‘אני בסדר’ (ברמה האמוציונלית) היא חשובה ביותר, לדעת שכל מה שקיים בך בפנים הוא בסדר ואתה בסדר. זו נקודה מאד מאד חשובה – הכל בסדר. הבעיה היא שאנחנו באים בתביעות אדירות כלפי עצמנו ביחס לאיך אנחנו צריכים להתנהג מבחינה רגשית.

זאת גם הבעיה הגדולה ביותר חינוך ילדים – ההורים באים בתביעה לילדים שלהם להתנהג בצורה של ריסון רגשי הרבה יותר גבוה ועם הבעה רגשית של רגשות הרבה יותר יפים ממה שיש בהם, והאתגר להורה זה לקבל את הילד עם מה שיש בו ועם זאת – להציב לו גבולות. הגבולות צריכים להיות מוצבים ע”י עקרונות חשיבתיים. אולם הבעיה היא שהאמוציות נהיות מעורבות רגשית לגבי הרגשות השליליים הרבה יותר מהר מכפי שהחשיבה יכולה להכנס פנימה ולהגיד – עד כאן! שוב, הבעיה היא התחממות, כי ברגע שהרגש נכנס פנימה והוא נהיה מעורב רגשית לגבי הרגשות השליליים – כמו קנאה וכמו עצלנות וכל הדברים האלה, הרכב המחשבתי כבר לא יכול למשוך ברסן ולשים גבולות ואז סוסי הרגש מתפרעים וכל הגבולות מתפרצים.

החשיבה היא קרה והרגשות צריכים להיות כל הזמן חיוביים לגבי המצב הרגשי של הבן אדם – זה תנאי בל-יעבור. הרגשות פה מייצגים את המצב האמהי, והחשיבה את המצב האבהי. ברגע שהאם נעשית היסטרית וטורפת את ילדיה האב לא יכול לבוא ולשים גבולות. במצב בריא האם כל הזמן צריכה לקבל את הילד כמו שהוא וכל הזמן לתת לו בית רגשי – מה שנותן לו בטחון אמוציונלי ומה שמאפשר לאבא לבוא ולהגיד, עד כאן.

כשאנשים אינם פוגשים את הפן המשמעתי של עצמם שאומר ‘עד כאן הם מתפרעים מבחינה רגשית” כי הם נהיים כבר מעורבים רגשית לגבי זה הרבה יותר מוקדם, כך שכל כולם גוש מתפרע של אמוציות. כשגוש אמוציות אחד משתלח בגוש אמוציות אחר – ההסטריה חוגגת. כדאי לנו שהצד האמהי שלנו לא יהיה נרעש ומופתע משום אמוציה שאנו חשים בתוכנו. כדאי שיהיה מצב שכל דבר שצף ועולה יקבל יחס כמו אמא שמחבקת את הילד ואומרת לו: “זה בסדר” – וזו הדרך היחידה להתחיל ולהשתלט על מעורבות רגשית, לתת לו להיות, לתת לו לגיטימציה.

הדרך היחידה לכרות שלום עם הפלשתינאים זה להכיר בהם עם האינתיפדה. כל עוד יש פה חוגי ימין שמעורבים רגשית עם ההתפרעות הקודמת לעולם לא יהיה פה שלום.

באופן חד-משמעי צריך לקבל את החריגות, לקבל את החטאים ולהבין שזה נעשה בגלל הקשיים של הקיום – בגלל חוסר מיומנות ובגלל שהפוטנציאל הוא גולמי ולא לצפות מעולם הרגש להתנהג ע”פ ספר הספרים של תנועות נשיות חסודות.

ברגע שנותנים לגיטימציה לרגש להיות אינפנטילי אתה בעצם משקיט את הממלכה שלך, אתה בעצם כורת איתה ברית שלום – ואז יכולים לשבת המדינאים ולהטוות גבולות, בעצם להגיד, עכשיו כשאנחנו מקבלים את הפלשתינאים כעם זורק אבנים, מקבלים את העובדה שיש להם זכות מלאה לכעוס על העובדה שהם בכיבוש. הפוליטיקאים יכולים לשבת ולהגיד, כאן עוברים הגבולות וזה בדיוק היחס. ברגע שצד האמהי שלנו מקבל את האינפנטיליות, את ההתפרעות והמרדנות הרגשית שלנו, ברגע שאנחנו מציגים את עצמנו באהבה כלפי הצדדים החריגים בנו, יכול האבא המנטלי לבוא ולהגיד .O.K, עכשיו בקטע הזה תפסיק להתעצל, חצי שעה אתה יושב על התחת ואתה מתחיל לעבוד או שבקטע הזה אין לך שום סיבה להתעצבן, סתום את הפה. אז יש מקום לארגן את הרגשות, רק כשיש קבלה ואהבה עצמית.

אז מה המצב של אנשים שלא עבדו על עצמם מבחינה אמוציונלית? שני דברים: א. הם לא אוהבים את עצמם, הם לא מקבלים את עצמם ושופטים את עצמם, שזה צד אמהי שלילי, ו-ב. נוסף על כך יש להם חוסר משמעת מוחלטת לגבי העובדה שהם יכולים להתפרע ושם דבר אצלהם לא אומר להם, עד כאן. אבל זה תמיד מתחיל מהאמא. האמא קודם כל צריכה לקבל את הילד ואז לאבא יש מקום. האבא רק יכול לעשות סדר אם האמא אוהבת את הילד. אם האמא לא אוהבת את הילד האבא לא יכול לעשות סדר.

אתה לא יכול ללמד רגשות לא להתפרץ אם קודם כל אתה לא אוהב את עצמך ולא מקבל את עצמך כפי שאתה. קודם כל אתה צריך להגיד, ‘זה בסדר להתפרץ כי זה אני, ואני לא עושה דברים בצורה רעה כי אני רע, אני עושה דברים כי לא היתה לי ברירה אחרת. אני מקבל את עצמי.

העניין הוא שקודם כל אם אדם לא עשה עבודה על עצמו לקבל את עצמו, הריסון העצמי שהאדם ירסן את עצמו יגרום רק להתנגשות. ישנה פה אותה פרופורציה שיש בין המים ובין השמש בגדילה של צמח, אותה פרופורציה בחינוך ילדים בין יחס האמא לאבא ואותו דבר בעניין הזה של עבודה על הרגשות בתהליך של התפתחות רוחנית. האמא צריכה לבוא קודם והקבלה העצמית לבוא קודם והמים שהם האמא צריכים כל הזמן להיות שם. השמש בא והולך, האבא רק בא כשצריך לתקן כדי לתת חיוניות ולקראת האבא, לקראת הדוגמה של האבא – לקראת העמידה המנטלית של האבא הילד צומח. פה יש נקודה שצריך להבין וזה שהשמש היה פעם כדור הארץ, כלומר, האבא אמור להיות כבר בתוך תוכו עם קבלה עצמית ומעבר לקבלה עצמית הוא אמור כבר לפעול.

*                                                            *                              *

“עד מהרה גילתה עליסה שהיא מוטלת בתוך שלולית הדמעות ששפכה כאשר היתה גבוהה.

“הו, מי יתן שלא הייתי בוכה כל כך הרבה!” מלמלה עליסה כאשר שחתה בשלולית הגדולה וניסתה למצוא דרך להיחלץ ממנה. “עכשיו בוודאי אקבל עונש על הדמעות ששפכתי חאטבע בתוך הדמעות של עצמי!…”

                                                                                 לואיס קרול   “עליסה בארץ הפלאות”.

* או מחיר האוטנטיות.

על רגש כ’עצמיות’ בפועל

“הדרך הנעלה אינה קשה

לאלה שאין להם העדפות.

כאשר אהבה ושנאה נעדרות שתיהן,

הכול נעשה ברור וגלוי”.

                                                סנגצאן, הסין הסין מינג.

תרבות הרגש

בימינו מפותחת תרבות הרגש. בתרבות זו הרגש מואדר ומושם מעל כל שאר הדברים. אך כאן יש צביעות גדולה, מכיון שכלפי חוץ, ברמה הפורמלית, רמת המסכה החברתית – אנחנו מצטיירים כשליטים גמורים של עולם הרגשות, כמי שפועלים משיקולים עינייניים, שכליים וכו’. אך  ברמה האמיתית, זו שבין האדם לבין נפשו- המצב שונה לגמרי, כאן האדם חי סביב הרגש של עצמו ו’חיים’ עבור האדם בימינו, זה להיות רגשי, כי אז, ורק אז הוא חש שהוא חי. וככל שהרגשות עזים יותר כן האדם חש שהוא יותר חי, כי רק דרך ההתפרעות הרגשית אנשים בימינו מרגישים שהם חיים. אבל התפרעות רגשית אינה אלא חלום, שהחולם חווה בעוצמה כאילו והיה אמיתי, וכשהוא מקיץ הוא אומר: “זה היה רק חלום”.

אותו הדבר קורה עם עולם הרגש: אדם יכול להכנס לדיכאון, אבל זהו בעצם השיגעון הפרטי שלו בתוך הבועה הפרטית שלו, שלרוב אין לו שום קשר עם המציאות הריאלית. האדם – מישהו תוקף אותו והוא מתפרע רגשית -בפנים- כמה ימים וזה מצב של חצי טירוף. הרגשות מתפרעים באמת, תחושת הרגש היא חזקה ואמיתית לגבי האדם עצמו – אך אין לה קיום ריאלי במציאות. כי מה זה רגש? אנרגיה פנימית בעזרתה אנו מגיבים על המציאות. אבל הרגש מתפרע והתגובות אינן עומדות ביחס ישיר לגירוי. אפשר להשתכר מרגשות, ואז הרגשות אינם פונקציונלים. מה שקורה לנו עם הרגשות, זה שהם עולים על גדותיהם ותוססים וזה מעניק לנו תחושת חיים. אין אנו חיים את החיים כי הרגשות שלנו כל כך חזקים שהם גונבים אותנו מן החיים ויוצרים עבורנו את המציאות הפרטית שלנו. אבל הרגשות הם בעצם כלום, זה לא החיים.

למשל, כאשר אנשים מתלהטים רגשית ורבים ביניהם, הסיבה הקונקרטית לריב אינה משמעותית. אנשים מתפרצים בריב כי הם כה טעונים עד מעל לאזניהם בדלק רגשי דחוס, זמין – שרק מחכה לגפרור שיצית אותו.

במסע אל ההויה, הרגש הוא שדה מוקשים, – המסע מנסה להגיע למצב שבו המציאות לא יכולה לגעת ברגש, אבל הרגש בדרך כלל – מחובר ישר למציאות, בעוד שהשכל שלנו צריך להיות מחובר ישר למציאות ולא הרגש.  כיום השכל מושפע על ידי הרגש וזו בדיוק הדוגמא של גורדייף עם המרכבה: הרכב קורא עיתון, והסוסים מושכים לאן שהם רוצים.

וזה  גם המקום של הסטוצים, פלירטים, רומנים. לאחר שאדם הגיע למשהו בגיל +30 – כמו: משפחה עבודה וכ’ אז הוא אומר לעצמו, מה זה החיים? וברגע שהוא נמצא במצב רגשי כמו התאהבות, זה גורם לו לתחושה של חיים.

מצב זה, של רגשות- מתלהמים- הבאים -במקום- מרכז -כובד-ריאלי, ( או באים במקום הריקנות) מבוטא היטב בציטוט הבא מדברי ג’ידו קרישנמורטי:

” נראה כי לפעמים אנו בהחלט נדבקים לאמוציות בצורה די נואשת, ונראה כי אנו מבלבלים בין מצבנו הפסיכולוגי לבין החיים עצמם. כך שאם איננו ‘מעורבים’ או לא מרגישים רגש ספציפי, אנו בכלל מטילים ספק, אם אנחנו חיים בכלל? אנו אפילו מסוגלים לדבוק בסבל שלנו כמעניק לחיים סוג מסוים של משמעות, אולי בגלל הריקנות שתתגלה אם נפסיק לדבוק”. ((KRISHNAMURTI/TALKS IN EUROPE 1956. P. 62*

רגשות שליליים:

אחד מן הדברים העיקריים שגורדייף חוזר ומדגיש באשר לרגשות הוא לא לתת להם ביטוי, ואכן זהו דבר חשוב ביותר. בספר היוגה סוטרה של פנטצ’לי (*הוצאת אור עם, 1994, עמ’ 28), כתוב כי המטרה של היוגה היא לגרום להגבלה בתנודות של התודעה, זה נשמע מוזר, כי לכאורה נראה לנו שיש להרחיב את התודעה, אבל למעשה יש להביא את התודעה למצב בו היא תהיה שקטה, שקטה כמו ‘עלה על פני המים’, כמו שמתואר בספרו של אויגן הרינגל: ,זן באמנות הקשת’ (הוצאת דביר, 1994), יש להביא את התודעה למצב בו מספר התונדות בה – שואף לאפס, האדם לא מעורב, ואין לו אינטרס במה שקורה, מצב בו המתבונן והמטרה -חד הם.

כשיש ‘רצון’ הבא מן האגו, יש הרבה תנודות המסעירות את התודעה.

הרגשות השליליים מסעירים את כל מרחב התודעה וגורמים לתנודות חריפות. ככל שהתנודות יותר חריפות, כך מאבדת התודעה את צלילותה, היא מפסיקה להיות קריסטל המעביר דרכו את הקרניים של היקום לנפש, אלא שוברת את הקרניים.

התודעה של רוב בני האדם היא היסטרית, ומה שגורם לתגובות ולתנודות, הם הרגשות השליליים של פחד, קנאה, תחרותיות, אהבה רומנטית וכו’

המטרה של האדם השואף אל הויתו – היא לגרום לתודעה שלו להיות כמה שיותר שקטה, כמה שיותר פאסיבית. אדם בעל תודעה גבוהה הוא בעל תודעה שקטה, אבל הוא גם בעל עצמה חזק העוברת דרך התודעה הצלולה שלו.

לעומתו, אדם שאינו בעל תודעה גבוהה, סובל מתנודות חזקות המסעירות את התודעה שלו, יש לו תודעה הניזונה מהבטריות של העולם הרגשי חסר השקט שלו: קנאה, יאוש, חרדה, וכו’, כל אלה מעניקים עצמה שמטלטלת את התודעה כטלטל מים סירה זעירה, ואז האדם לא רואה, לא רואה לא את עצמו משתקף במים, ולא את הקרקעית, הוא מסוגל לראות רק את המים והתנודות שבמים, במצב כזה העוצמה האמיתית, העוצמה שבאה מן התת הכרה, לא מצליחה לעבור דרך התודעה הסוערת הזו.

ברגע שהאדם מבטא רגשות שליליים והוא במצב תודעה נמוך, הוא גורם לטלטלה במצב התודעה שלו. לעומת זאת, כשאדם ברמת תודעה גבוהה מבטא רגשות שליליים, הוא לא הולך לאיבוד בהם, כלומר, הוא יכעס, אבל לא ילך לאיבוד בכעס, ולא ישחרר את הרעל של הכעס לתוך התודעה שלו. כלומר, לבטא רגשות שליליים זה ללכת לאיבוד בתוך הרגש, לחוש מעורבות ריגשית, אך לבטא רגש שלילי ולהיות מנוכר ולא איכפתי כלפי הרגש, זה לא רגש שלילי, כי הוא אינו מטלטל את התודעה.

אדם בעל תודעה רחבה, מתיחס לתודעה שלו כמו לנטרוגליצרין, שומר מכל משמר שלא לטלטל אותה, ולכן לעילים הוא נראה לסביבה שקט ואנמי, אבל השקט הז הוא כיסוי למידת הזהירות שבה אותו אדם מתיחס לתודעה שלו, ולחשש שלו לפגום באיזשהו אופן בצלילות של התודעה שלו.

כל הענין של ‘לא לבטא רגשות שליליים’ הוא משרת בקטע שנועד לשמור את צלילות מצב התודעה, בדיוק כמו גנן המשגיח על הגידולים הנמצאים בגן, אם אין עדיין גידולים (מצב תודעה נמוך) אין על מה להגן, ואז אפשר לבטא רגשות שליליים בלי בעיה, ואולי כדאי לבטא אותם כי אחרת תהיה הצטברות של רגשות מודחקים.

כך שהדרך הטובה ביותר להבין את הדגש הגדול שגורדייף שם על זה, הוא כאימון לקראת מצב שיהיה לאדם על מה להגן…

“עד מהרה גילתה עליסה שהיא מוטלת בתוך שלולית הדמעות ששפכה כאשר היתה גבוהה. הו, מי יתן שלא הייתי בוכה כל כך הרבה!” מלמלה עליסה כאשר שחתה בשלולית הגדולה וניסתה למצוא דרך להיחלץ ממנה. “עכשיו בוודאי אקבל עונש על הדמעות ששפכתי ואטבע בתוך הדמעות של עצמי!…”

                                                                                                                לואיס קרול -עליסה בארץ הפלאות.

“מכל הגדולים בעריצי העולם, רגשותינו הם האדונים האכזריים ביותר”.

                                                                                                                          ו. אלכסנדר

להיות עם הדפרסיה

שם המשחק בדפרסיה זה התחברות דרך הדפרסיה אל כל הדברים שהאדם מקושר אליהם ובכולם רואה האדם את החצי הריק. אולם ברגע שהתקף הדפרסיה עובר כל המהות של הדפרסיה תיעלם וכל הרע לא יהיה שם. אותם הרגשות הקשים יהפכו אימפוטנטיים ואפילו להיפך, במצב רוח טוב אותם דברים שנראו רע יהפכו לפתע לנהדרים, כמו תעסוקה, מצב משפחתי וכן הלאה – הכל עניין של מאיפה מסתכלים על הדברים.

בעצם המהות של העניין פה זה שאין לנו את האפשרות “להיות” עם רגש כלשהו, קנאה, רוגז, דכאון ולתת לו להיות.

מה שקורה שבדרך כלל כעבור זמן מאד מאד קצר המחשבות מתערבות, באות סביבו ומנסות לעוות אותו לכיוונים קונסטרוקטיביים. אין לנו את האפשרות לתת לרגש להיות כמו ענבל של פעמון וברגע שהוא מתחיל להדהד מיד באה מחשבה שאומרת, רגע, אבל למה אני ככה?! זה לא טוב, זה לא כדאי ואז אין לנו את החוויה של פשוט להיות עם הרגש, להתבונן בו ולתת לו להיות ולרוץ איתו.

עכשיו, ברגע שאדם בא ואומר, נאמר, “אני רוצה לנסוע להחליף מקום כי נמאס לי”, זה בעצם החשיבה שבאה ולוקחת את הרגשת הדפרסיה למחוזות אחרים, רק על מנת שלא תפגוש את העובדה שאתה מדופרס ואז אדם בא ואומר “אה, מה העניין, אני רק רוצה לנסוע מפה ולהחליף סביבה”.

עכשיו הנקודה היא שכולנו מלאים במחשבות שנועדו בעצם לא לתת לנו לחוש את האימפקט של הרגשות שלנו, כי אין לנו את היכולת לסבול את מלוא העוצמה שלהם וזה גורם בסופו של דבר לרדידות ריגשית ולרציונליזציה ורמאות מנטלית.

בעצם האתגר הגדול זה להשאר עם ההרגשה עד הסוף, לא לברוח, לא לבגוד ולא לשים את דעתך. וזה כמו קרן שמש שכל מה שהיא רוצה זה להגיע לצד השני, אבל היא פוגעת במשהו שישבור אותה, והמנטליות הזאת שמנסה כאילו ליצוק הגיון בעצם לא מסוגלת לסבול את קרן השמש הזאת, שבמקרה זה, זו הדפרסיה שהיא לא מסוגלת לתת לה להיות.

הבעיה היא שככה אנחנו עושים גם עם רגשות של אנשים אחרים, כאשר אנחנו פוגשים אותם אנחנו מיד שופטים אותם ושמים על זה ערך של טוב או רע.

והבעיה היא שיש לאנשים קושי רב מאד לבוא ולהגיד את האמת הפשוטה הזאת, שהם למשל בדפרסיה מבלי שזה יגרום לגלים בתוכם.

בעצם מה שאני אומר זה, שהאתגר הגדול זה אוטנטיות וככל שהרגש יותר דפוק האתגר הוא יותר גדול, כי זה אומר שאנחנו חיים כל הזמן את החיים שלנו מתוך צנזורה, מתוך איזו שהיא שאיפה פנטסיונרית להיות כמו … אולם רק “להיות” מה שהינך זה כמעט בלתי אפשרי עבור רוב בני האדם מפני שהם חיים עם כל כך הרבה התניות לגבי איך הם רוצים להיות, שאז אין להם אפשרות להיות, כי אף פעם מה שהם לא מתאים למה שהיו רוצים. והקטע הוא שפשוט נותנים לקטע אחד להיות עד שהוא נמוג ואז אפשר גם לתת לקטעים ולרגשות אחרים להיות.

אולם המצב המתואר מביא בעצם למצב שבסופו של דבר אין בן אדם, הבן אדם לא ישנו כי הוא לא יודע לאפשר לעצמו להיות, כי הוא רגיל כל הזמן להתערב באמצע ולשבור את זה על ידי התניות מנטליות. וזה בעצם חיים מתוך חרדה מתמדת, מאמץ מתמיד לענות על משהו שלא קיים ובעצם האתגר הגדול זה להיות.

רגשות ותקשורת

תקשורת מתוך קטבים

באדם קיימות מספר רמות של קיום והוויה, ומתוכן שלוש עיקריות: רמת הדם, (הכוללת את התאוות והיצרים והדחפים למיניהם) רמת הרגש, ורמת החשיבה. הרבדים השונים האלה נמצאים אצל  רוב בני האדם במצב של מהומה פנימית. הם עמוסי רעלים, מחסומים ו’בולמי זעזועים’ (מונח מקורי של גורדייף המתייחס בסופו של דבר למכאניזם של רמאות והולכת שולל עצמית), ולכן רבה שם אי הנחת, וחוסר המנוחה.

 במצב של גודש חסימות ברמת הרגש  האדם אינו מחובר לכוח של האמוציות שלו, כי הן נמצאות במצב של מגננה, לכודות באחד מן הקטבים של הרגש: מגננה או מיתקפה.

מה שאומר כי אין זרימה ריגשית בין האדם לבין הוויתו, הרגשות תקועים והם תקועים באחד משני הקטבים אגרסיבי או רגרסיבי.

ברמה האמוציונלית הקוטב הפעיל והגברי והמחוצן -מתבטא באגרסיה ואילו הקוטב הנשי, המופנים, השקט  – ברגסיה, באחד משני הקטבים הללו נמצאים רוב רובם של בני האדם.

הקוטב הנסוג קרוב יותר לנשמה, להוויה הפנימית,  האנשים הנמצאים בקוטב הרגרסיבי הם אנשים אוהבי שלום, הנוטים לפתור בעיות בדרך של הבנה, של ידידות, של פשרה.

לעומתם – אלה הנמצאים בקוטב הנגדי- הם קרובים יותר לרמת הדם. לאספקט החם בדם, הם טעונים בעשיה, בשעה שלאנשים הרגרסיביים חשובה יותר הפנימיות.

אבל סך הכל שניהם תקועים מחוץ להוויה.

 כי אנשים  הנוטים להגיב באגרסיביות ובתוקפנות, הגאווה חשובה להם מאוד ואילו האנשים הרגרסיביים נוטים ללכת נגד עצמם: נוטים להאשמה עצמית, למעורבות אישית, לרחמים עצמיים.

 המציאות בכל אחד משני הקטבים האלה – החיובי, או השלילי- משמעה: שהאדם כלוא ברמה האמוציונלית שבה הוא נמצא. ההימצאות הבלעדית, התפקוד הבלעדי – באחד משני הקטבים לעולם אינה טובה.  האגרסיביים – קרובים לגוף וחזקים יותר, אבל רחוקים מן הפנימיות שלהם. בעוד שרגרסיביים קרובים אמנם לנשמה, אבל הם חלשים. (מה שאומר כי הדרך לנשמה חייבת להוביל דרך החולשה וקבלת החולשה שבנו. הזדהות ודבקות בכוח – מרחיקה מן הנשמה ומקרבת לחיצוניות התפלה והרועשת. ועם זאת רק חיים בווקטור האסרטבי – מאפשרים את הנשמה, את ההויה הפנימית).

צריך לזכור שבמאבק בין שני אנשים הבאים מקטבים שונים – תמיד ינצח הפוזיטיבי את הנגטיבי, מפני שלאגרסיבי יש יותר כוח וזהו המרכיב הקובע במאבק. זהו בדיוק מה שקורה במאבק בין הגברים (קוטב אגרסיבי) לבין נשים (קוטב רגרסיבי: האגרסיבי  דורס את הרגרסיבי. במצב של מאבק כזה לקוטב הנסוג (הנשים) יש שתי ברירות: האחת – לשאוף להיות יותר ויותר בקוטב האגרסיבי, מה שהופך את החברה כולה לגברית יותר ויותר. אלא שבעולם שבו כולם גברים, הנשים לא יתמכו ולא יעניקו בית לגברים  החבוטים והלחוצים ממלחמות החיים – וכך כולם יתרסקו במלחמה אחת גדולה. אפשרות אחרת  היא שהן תישארנה בקוטב המפסידני – אבל רמוסות.

מה התשובה? למצוא את האמת הפנימית בהוויה הנשית הקבורה אי שם בתחתיות השקטות של תת התודעה הנשית, שם הסוד, ושם המזור והמרפא לכל.

 ואכן, כשאדם כלוא  אחד משני הקטבים הללו הוא מאוד זקוק לתיקשורת, התקשורת בין אנישים הפכה לצורך משום שכל אחד כלוא הקוטב שלו והדרך היחידה לאדם לחוש את חייו היא רק עלידי תקשורת, כי אז ישנה סוף סוף זרימה. בהעדר זרימה והתרחשות בין האדם לבין עצמו (כי הוא כלוא בקטבים)  -פיתחו בני האדם את הדת שליחס האנוש, אנשים מוצאים בעצם את האישיות האמוציומנלית שלהם בקשרים עם חבריהם, ולקשרים האלה יש דינאמיקה מסוימת: אדם אחד מודה בחולשה ואזי גם זולתו מודה בחולשה, ודרך החולשותה םמסירים מחסומים ומאפשרים לזרימה להתרחש בינהם וכך הם חשים את חיים קצת יותר…

במצב של של היות  כלוא באחד משני הקטבים – חברות היא דבר נחוץ מאוד לאנשים, כי זו הדרך היחידה באמצעותה הם יכולים לחוש שהם חיים, ובלעדיה הם יחוו האת חייהם סביב עבודה, תפקידים, קריירה וכל דבר אחר,  אך באלה אין זרימה, רק בחברויות, בפלירטים, בגידות, בידידויות אמת- רק באלה נומצרת זרימה, אבל הזרימה הזו אינה אפקטיבית, אינה משמעותית מבחינת חיי הנפש של האדם,  איננה מקדמת אותו לשום מקום, היא מעין זרימה במעגל סגור אין הפריה מבחוץ, אין רעננות. תקשורת בין שני אנשים התקועים כל אחד בקוטב שלו – זה כמו מזגן שלא מזרים אויר טרי רק נותן הרגשה יותר טובה, אבל האויר הוא אותו אויר, רק ממוחזר…

ואם אדם התקוע בקוטב – יפגוש אדם שיש לו זרימה בין שני קטביו – הוא לא ידע מה לעשות עם זה. לא יהיו משחקים יותר.

 אך הרמה הרווחת של תקשורת בין שני קטבים תקועים – היא הרמה של ‘סטוצים’, של פלירטים, רומנים קטנים, זיונים בצידי הדרך.

אבל זה גם יכול לקרות כשקוראים משהו מדליק כמו “מכתבים שלמשורר צעיר” של רינר מריה רילקה – או הרמן הסה, חליל ג’ובראן, הנבואה השמיימית וכו’הקטעים האלה מפרנסים תפישה רומנטית, האומרת כי-: החיים הם נפלאים ונהדרים, אני רק צריך שיקרה לי הדבר הנכון, לפגוש את  האדם המתאים,  או אני רק זקוק לחברים הנכונים שאיתם אהיה מי שאני באמת. הם ידעו מי אני, ואז  אוכל להתרחש באמת…”  או: “עכשיו אני עובר חוויות אדירות, אבל כשאפגוש את החברה ואספר להם – הם יוכלו באמת להעריך את שעובר עלי, רק אז…” סוג של חשיבה כזה למעשה מודה שהחוויות אינן אמתיות עד לרגע שניתן לספר עליהן, שאז ורק אז ניתן לקבל אז את התחושה שהם באמת התרחשו. כי אז תהיה זרימה אמוציונלית ביני לבין ידידי, ואז אני אחווה את החויה באמת.

רבים מאיתנו אינם חיים בכלל, רק במפגש עם  אומנות או ידידים. וגם אז זה לא כל כך קורה, כי גם להם יש את הצורך שלהם ולא תמיד הם מוכנים להיות מסך הקולנוע עליו נקרין את חוויתנו המשוחזרות.

וכל זאת כי איננו חים כלל כי אנו חסומים בפני עצמנו ואז התקשורת הופכת לצורך אקסיסטנציאלי ראשון במעלה, שדרכה מוצא אדם את משמעות הקיום שלו.

כך שקשרים בין אנשים הפכו במידה רבה לדת, לאופיום, אנשים אינם יכולים לחוות חוויה בלי לרוץ ו’לספר לחבר’ה’. הם לא יכולים להיות בקשר אינטימי בינם לבין עצמם, ולכן- אם לא יספרו לחבריהם – על הספר שקראו, אם לא יראו את התמונות מן טיול שטיילו בבורמה – הדבר לא התרחש עבורם.  אנשים מחוברים לטלפון כמו לאינפוזיה… אנשים עובדים, עושים קריירה, תארים אקדמיים, אבל יחד עם כל זה הם חייבים  שיהיו להם שנים שלושה חברים שאיתם מתרחשים הזרמים החשמליים שמעניקים להם את התחושה שהחיים שלהם באמת קורים…

כך שסוג התקשורת הריגשית היא תחליף לחיים, כל אחד בתוך תוכו מרגיש הוא כשרון אדיר, או נשמה אבודה לא הגיעה למיצוי שלה. שהוא בעצם בן אדם שלא מבינים אותו אבל ‘בפגישה עם החבר\חברה – זה קורה’. וזהו שקר.

והבעיה העיקרית זה  אפילו  לא שהאדם כלוא באחד הקטבים ועל כן  זקוק לספר מדליק או לתקשורת בינאישית – שיהוו תחליף,  אלא חוסר הידיעה שזה המצב, ושאלה לא החיים האמתייים, אלא תחליף, לא ההתרחשות של החיים, כי ההתרחשות האמיתית צריכה להיות בפנים כשאף קוטב לא שולט על האחר והפנים נקי וריק ממחסומים ומהדחקות.

ועד אז לפחות  לנסות ולהשתדל להיות מודע ואותנטי בקשר למצב  הקיומי האמיתי.

ומהי  באמת תקשורת לא חליפית? תקשורת של אמת? ובכן ה יא חייבת להיות קיימת בין רמת הוויה אחת לשניה, . בין אדם שהוויתו הצמיחה פרי  ובין אדם אחר היוצר את חייו לקראת פרי. חברים ברמה של שותפים לדרך, לחלוק איתם רעיונות. ולא ילדים החולקים רגשות חסומים ולא מסופקים -זה אינפנטילי.

היחסים ברמת ההוויה – אינם מוגבלים במרחק ובזמן, הקירבה  -כאן- היא מעבר לקירבה פיסית או תיזמון ועיתוי כלשהו.

כאשר אדם אינו תקוע באחד הקטבים האמוציונליים וכאשר הוא מקושר לעצמו, להוויה הפנימית שלו- כל המבואות בינו לבין נפשו פתוחים הם, הוא נמצא באינטימיות עם חייו, ולכן התקשורת עם אחרים איננה עבורו צורך ראשון במעלה, הוא לא זקוק לה כמשהו פרימלי- ראשוני, שבלעדיו הוא לא חש את חייו,  אלא משום שיש בו דברים שהוא רוצה להעניק, הוא סקרן לגבי דברים אצל בני אדם אחרים, כי אחרי שנגע בנפשו שלו, יש בו מלאות ורצון להתחלק מתוך מלאות.

וזה מוזר, לחשוב שבעצם תקשרות אמיתית היא לא בין רגש לרגש אלא בין הוויה להוויה, וכי עירוב של רגש בתהליך תקשרותי – בין שתי הוויות -רק יכול לדפוק את התקשורת והיחסים.

האדם המקושר להוויתו – (ולא עבד לאחד הקטבים) מקדיש את חייו למשימה, לתוצר, לפרי.  למשהו שחייו מובילים אליו, אדם כזה מגוייס למטרה, והקשרים עם אנשים בחיי והם משהו שנעשה כדבר נוסף, אקסטרא, אמנם הוא זקוק למשפחה, לילדים, לידידים, אבל כאקולוגיה תומכת לדבר המרכזי שלו מוקדשים חייו.

כאשר הוא רוצה לדבר עם חברים הוא רוצה להחליף איתם רשמים והתנסויות, להרגיש חיים אחרים, להיות ממערכת תומכת, להיות  עם, בשום פנים אופן לא מעורב בסערת רגשות.

[הדברים החזקים שבו, הכמיהה שבו, אינם נמצאים ברמת האמוציות, מה שבוער בו הם הדברים שהוא חושב  ויודע על  החיים והעולם, זוהי רמה אחרת של קיום.

חסימות ריגשיות ומעורבות ריגשית בתקשורת

אחד הדברים שהובהרו עד כה הוא שקשה לאדם לחיות חיים אותנטיים של הגשמה עצמית וכי המהות שבנו, הילד שבנו הם בכלא ומשם הם שולטים בנו דרך כאב ריגשי ומעורבות ריגשית.

אבל כאן יכולה להשאל השאלה: למה בעצם קשה לאנשים להגשים את העצמיות שלהם, לתת לילד שבהם את המרחב שלתוכו הוא יכול לצמוח. למה קשה לאנשים לחיות עם הילד שבהם? הסיבה היא שהוא הורעל ידי סטיגמות – ועל ידי השוואות חברתיות – ומה שצף אצל האדם זה מה שהזדווג עם המהות שלו והופך את המהות שלו לאגו וזה יוצא החוצה בכל פעם שמישהו פוגע בנו, ואז אנו נעשים מעורבים ריגשית. כלומר, נורמות חברתיות פלוס מהות נפשית יוצר אגו.

כאשר אדם כבר מעורב ריגשית אז אין ברירה והוא צריך לתת לגוף לנקות את המעורבות הריגשית מהמערכת ולאפשר לזהום הזה להתרחש יותר בעוצמה על מנת שיתנקה החוצה. ככל שהניקוי טוב יותר כך ירגיש האדם את הסמפטומים של ההתנקות, שזה: גוף כואב, חולה ותחושה לא טובה. מה שאומר שהגוף מנקה את הרעלים החוצה וככל שהכאב חזק יותר בגוף כך הניקוי טוב יותר.

האדם צריך לשים לב לא ליפול לעניין של להרגיש טוב או לא במצב זה, והוא חייב להתעלות מעל רמת טוב לי או לא ולקבל שזה מגיע לו ולהיות שלם עם העובדה שכל עוד הוא שם זה מה שהוא יכול לקבל ולהבין שהוא בעצם הרבה יותר שלם עם הצדק והאמת מאשר ‘טוב לי או לא טוב לי’.

כל עוד אדם מותנה על ידי מעורבות ריגשית דבר אינו יכול לעזור לו. מעורבות ריגשית זה אויב אכזר, חסר רחמים, טוטאלי ואם אדם חי בשכנות עם מעורבות ריגשית עליו לקחת על עצמו את כל הסיכונים שעשויים להגרם מכך. אם אדם לא יצא מהתחום הזה ומהרמה הזו וימשיך להיות מותנה לאגו שלו הוא צריך לקחת כתופעת לוואי את עניין המעורבות הריגשית – כי אחרת זה להגיד ‘אני פשוט רוצה להיות יותר מאושר, כי אני לא אוהב מעורבות ריגשית’.

אין פה עניין לטפל בדברים טיפול נקודתי כי פשוט משהו לא אוהב את זה והנקודה היא שככל שהבן אדם מבוסס שם זהו המחיר שעליו לשלם על היות שם והפתרון היחידי הוא להיות מעל רמת האגו ולהתעורר ולעלות לרמת תודעה גבוהה יותר. זה כמו שהולכים יחפים והרגל נתקלת בפינת השולחן וזה מאד מאד כואב, ובקטע הזה צריך פשוט לעצור ולומר לעצמך, ‘פה, מגיע לי ואני שמוק כי אני הולך ללא נעליים’ ולעמוד ולחוש את הכאב, אולם לשמוח עליו. לשמוח על העובדה שאפשר להתעלות מעל העובדה של לרצות להרגיש טוב, אלא לאהוב יותר את הרעיון שלמדנו כאן משהו, את השיעור.

עד שהאדם לא מגיע לרמה הזאת אז כל מה שהוא רוצה זה שהכאב של המעורבות הריגשית יעבור ואז הוא לא שונה מילד קטן, שכל מה שהוא רוצה זה שוקולד והוא לא אוהב שצועקים עליו ואפשר לצפות מאדם בוגר להתעלות מעל הרצון של לא להרגיש רע וכל הזמן להרגיש טוב, ובעצם להתעלות מעל שניהם ולומר: “נהדר, הצלחתי להרגיש רע ולאהוב את זה” – אהבה שבאה מן התודעה ולא מן הרגש האינפנטילי.

כשזה מתחיל לקרות הוא יכול להתחיל לטפח בעצמו ישות שרואה את הדברים מנקודות מבט בלתי תלויות. אולם כשבאים מחוסר רצון להרגיש חרה מה שעושים זה, שמשקיעים עצמנו עמוק יותר ברמה של להרגיש חרה. ואדם שקוע בביצת המעורבות הריגשית כדרך חיים יחסום תמיד את האחרים, היכן שיש לו בעיה ריגשית והיכן שהוא לא רוצה לפגוש את עצמו בהם. זאת אומרת, את הכאב, התסכול והוא יחסום את הזולת מפני שהאחרון יחבר אותו לכאב שלו וככל שהפרטנר יהיה ישיר ואמיתי יותר כך הוא יחשוף יותר ויותר חסימות ומעצורים פנימיים אצל המתקשר. זה כך מפני שתמיד יהיה לכל אחד מאיתנו יותר אגו ממה שאנחנו מוכנים להודות. אנו תמיד נבוא ממניעים נאצלים וחשוב שנתחיל להתבגר ולראות שאנחנו בעצם באים מאגו ילדותי וכך נספוג חבטה ונהיה מעורבים ריגשית. הדימוי העצמי שלנו יורד ואז אנחנו בעצם צריכים לחבק ולאהוב את עצמנו כל כך ואת מה שחי בנו.

תמיד על ‘שומר הבגרות הנפשית’ לנסות ולהכין את עצמו באופן מודע ככל שהוא יכול לפני כל שיחה עם ידיד, חבר ואחר. אולם אין זו הבטחה שלא יהיו חסימות – בדיוק כמו שמתכוננים לטסט בנהיגה ועוברים לפי כן על החומר, ואם נכשלים אז זה הטסט האמיתי שמראה לנו עד כמה הכנו את עצמנו נכון ועד כמה היינו יסודיים.

כל שאפשר לעשות זה את הכי טוב שאפשר, אולם אין זו הבטחה שזה יספיק. בזמן תקשורת עם אחרים כדאי להיות מספיק ער וחריף לגבי החלקים שעשויים לחסום את האחר ואם בכל אופן מתרחשת מעורבות ריגשית – חייבים לתת לה להיות מפני שהיא בעצם הדרכון למצב תודעה גבוה יותר לאחר הניקוזים.

במידה ואדם אותנטי לא מצליח להגיע לרמת התגבשות תודעתית גבוהה הוא בעצם לא יוכל לחיות עם עצמו במצב של בלאגן אמוציונלי וזה אומר לכן שבמידה והאדם באמת אותנטי, באמת ער זה יהפוך אצלו לעניין של דחיפות ממדרגה ראשונה להתייצב ברמת תודעה גבוהה יותר, שתוכל להציל אותו מהכאוס שמתרחש אצלו למטה.

הדרך להגיע לשם הינה קשה ביותר. על האדם להתמודד עם דברים בתוכו שמעולם לא פגש ואז הוא נדרש לשינוי שלם במערכת שלו ובעצם עליו ללמוד הכל מהתחלה אם ברצונו להתקדם. הכל יראה לו הפוך לגמרי.

ברור שאדם יכול להצליח לבסס עצמו בפלטפורמה תודעתית גבוהה יותר אולם הדרך הינה חדשה וקשה מאד. אין הבטחה להצלחתו לכן צריך שוחר התודעה את הנואשות המתאימה להמשך הדרך ואת ההתאהבות ברעיון הגיבוש התודעתי ברמה גבוהה.

תקשורת ריגשית ברמה אינפנטלית

תקשורת בין אנשים קרובים, שרגשותיהם מצויים ברמה אינפנטילית,  היא לעיתים קרובות מצב נורא, כי אנו חשופים -ריגשית בפני האנשים הקרובים לנו, ריגשותינו – פגיעים ביותר, ובגלל המצב הילדותי שבו שרויים הרגשות של רובנו, הדבר הקטן ביותר מפנה אותנו לכאב האמוציונלי הנורא ביותר.

באופן בסיסי מה שקורה הוא כזה: בפנטזיות של ריגשות הילד שלנו –  אנשים אשר קרובים אלינו הם מאוד מעוניינים בנו – ועל כן כאשר אנחנו חושבים על אנשים היקרים לנו, אנחנו בטוחים לחלוטין שמה שחשוב לנו חשוב להם, אך בדרך כלל זה כלל לא המקרה, כל אחד קרוב בדרך כלל אצל עצמו והאדם השני ממלא צורך -בדרך כלל אמוציונלי – ואם הצורך לא שם, האדם אינו חשוב. אולם אנו מרמים את עצמנו, מספרים לעצמנו שרק בגלל העובדה שאנחנו חיים, אנחנו חשובים לאחרים. זה מצב אינפנטילי, מפני שכך מרגיש הילד, הוא חש שהוריו אוהבים אותו, לא בגלל שהוריו צריכים אמוציונלית משהו יפה ורך, משהו חם להיות איתו. – ובעיקר בגלל שהם לא מסופקים מבחינה רגשית. הוא חושב שהם אוהבים אותו בגללו, הוא חושב שהוא חשוב בגלל הקיום שלו ואנשים אחרים צריכים להיות מושפעים מכך. למעשה לאף אחד לא איכפת ממנו ולכולם יש צרכים אמוציונליים אישיים. (ועל זה עמד כבר מסלאו בפירמידת הצרכים הנהדרת שלו).

למשל כשהאישה באה עם צורך ריגשי כלשהו, לאיש בחייה, היא חשה  שזה מספיק שהיא תגיד: “תשמע זה חשוב לי” על מנת שזה יהיה חשוב לפחות באותה המידה גם לו, לפחות כמו שזה חשוב לה, או שלפחות יעשה את המאמץ להבין, לבוא לקראת, ובעיקר להזדהות, לחוש אמפטיה. אך מן הצד השני, קיים מישהו הקיים עבור עצמו, האומר: “בסדר, יש לה צורך אבל באותו הזמן גם לי יש צורך והצורך שלי כרגע, למשל, הוא להיות שליו, ואיך בכלל יכול להיות שהיא לא רגישה לצרכים שלי והיא כן רגישה לצרכים שלה?! וזה הויכוח האמוציולי השכיח ביותר בין אנשים אשר קרובים אחד לשני: “אם תאהב אותי צרכיך יהיו חשובים עבורי כמו צרכיי” והוא אומר: “כן הצרכים שלך לא חשובים לי מפני שהצרכים שלי לא חשובים לך”. זה ויכוח קלאסי, הניטש בדרך כלל בין זוג נשוי, או החי יחד. והעניין העיקרי שאנו יותר מדי רומנטיים ויותר מדי חיים בפנטזיות וחושבים שאהבה אמיתית קיימת, היא איננה קיימת! – אגו קיים.

ואם נסתכל על אדם אחר ונבין שאנחנו לא חשובים לו אלא האגו שלו חשוב לו- אולי חלק גדול מן הכאב הריגשי שאנו חשים לעיתים כל כך קרובות, והפגיעה הריגשית שאנו פוגעים באנשים הקרובים לנו – לא יהיו כל כך נוראים. כל הכאב ההדדי הזה קיים ברמת הילד, ברמת המבוגר אנו מבינים שכאינדוידואליים חפשיים אנחנו יכולים לעשות חוזים אמוציונליים, אולם רוב האנשים לא הגיעו לרמה זו של בגרות- מבחינה ריגשית.

כי כשאנו נעלבים מאנשים הקרובים לנו, זה הילד הקטן, זה  שתמיד חש שהוא הדבר החשוב ביותר להוריו, וכל זה מתנפץ לרסיסים כשפוגעים בנו: “אבל הבן אדם הזה אמר שהוא אוהב אותי, איך הוא יכול להגיד את זה”? וכל זה בגלל שלפני הפגיעה -הילד או הילדה שבנו , טיפחו פנטזיה אמוציונלית.

והרבה יותר קשה לחיות את החיים האלה בידיעה שהקיום שלנו לא משנה לאף אחד. אך זה כמעט בלתי אפשרי עבור רובנו, לחיות עם הידיעה שהקיום האינדיבידואלי שלנו לא משנה לאף אחד, שלאף אחד למעשה לא איכפת מאיתנו, ואפילו לאנשים הקרובים אלינו, והם בכלל איתנו לא בגלל שאנחנו חשובים, אלא בגלל שיש להם פנטזיה אמוציונלית, ובמקרה זה, זה אנחנו שמשחקים תפקיד מרכזי בפנטזיה הזו. אולם האם אנו חשים כשחקנים? (כממלאים תפקיד במחזה של משהו אחר?). אך הרי זה אני! אני! זה הקיום שלי! זה הילד הקטן שהוריו אהבו אותו כל כך! סה”כ אין לנו שום מושג איזה תפקיד אנו משחקים בפנטזיות של אנשים אחרים, כך שבאופן בסיסי זה בית משוגעים. וככל שיש לאדם יותר פנטזיות אמוציונליות כך תהיה הנפילה גדולה יותר, כאשר הוא יפול, בגלל שראה שלאיש לא בעצם איכפת ממנו.

הנקודה הכואבת -שילד לא בשל לקלוט, ומבוגר חייב להבין- היא: שברמה האקזיסטנציאלית אנחנו לא חשובים לאף אחד ואף אחד לא חשוב לנו- ברמה זו זה האגו. וברמה בוגרת-זה חוזים על בסיס של הבנה ותועלת. הגישה האקזינסטנציאלית הבסיסית של אדם ויחסי אנוש שלו אומרת: באנו לעולם לבד, אנחנו חיים לבד ונמות לבד. וכל יחסים עם בני אדם הם חוזים. וזה היחס הבוגר. השאלה היא האם אדם יכול לנהל את מערכות היחסים שלו עם אנשים אחרים בצורה בוגרת? זו השאלה ולשם כך צריך- לסלק את הדמונים, ולאלף את המוסטנג- לסוס עבודה ולא לסוס שרץ עבור הכיף של עצמו בשדות הפתוחים. חלק גדול מהמערך הרגשי שלנו ושל אנשים אחרים הוא אינפנטילי ונמצא בגיל 3, כלומר הוא לא צמח מאז. אם ניקח לדוגמא את השלד והשרירים הם צמחו מאז גיל 3, מה שקורה לרגשות שלעיתים קרובות מאוד הם לא צומחים כלומר רובנו מבחינה אמוציונלית- בגיל 3… ז”א שאם המערכת האמוציונלית שלנו היתה צומחת לרמה האינטלקטואלית שלנו היינו מגיעים להישגים הרבה יותר מרשימים, אולם כל הזמן מה שדופק אותנו זה האמציות, האמוציות, האמוציות, ושוב האמוציות, כי מה שקורה זה שאנחנו מנסים לנהל מגע פרקטי ואינטלקטואלי עם מישהו ופתאום הילד בגיל 3 עושה קקי בחיתול, ומה קורה לאנשים מבוגרים כשהילד עושה קקי בחיתול? זה מפריע, אי אפשר ללכת לשחק סקווש, אי אפשר ללכת לנהיגה, אי אפשר לעשות עסקים, אי אפשר לעשות כלום, כי הילד הוא תובעני ומרכז העולם, ובעיקר – תמיד הוא יכול לפאשל.

הנקודה היא שאפשר להיתחס לילד הממשי, ולילד הריגשי שבפנים -בשני דרכים: האחת לדכא אותו תחת משמעת קשה, כלומר להדחיק, להתנהג כאילו הוא לא קיים, והדרך השניה לתת לו חופש מופרז.

בקרב אלה שנותנים לחיי הרגש שלהם חופש מופרז, יש נטיה לפנטזיות ריגשיות, חלקם נוטים לרומנטיקה ביחסים בינאישייים, וחלקם נוטים למיסטיקה –  עיסוקי העידן החדש למיניהם. ורוב האנשים שפונים לתחומים אלו הם אכן אינפנטיליים מבחינה ריגשית וככל שאדם אינפנטילי יותר מבחינה אמוציונלית כך ישנם יותר סיכויים שיפנה לדברים כמו אסטרולוגיה, מדיטציה, קריסטלים הילינג וכו’ וזו אחת הבעיות הגדולות ביותר של העיסוקים בתחומים האלה: אנשים שהם יחסית מבוגרים באופן אמוציונלי לא יטו לזה. ולמה יש בעצם נטיה לאנשים שהם אינפנטליים מבחינה אמוציונית נטיה לזה? כי כאילו זה איזשהו שרביט קסם, זה כאילו מעולם האגדות כל הדברים הרוחניים הללו. למשל אסטרולוגיה, אסטרולוגיה?! אין דבר יותר אינפנטילי מבחינה אמוציונלית מאשר אסטרולוגיה. מה קורה למעשה באסטרולוגיה? באסטרולוגיה – ה’אני’ של הילד בגיל ה3- – נמצא במרכז, אבל כבר ‘לא רק של ההורים שלי, של כל היקום כולו – הכוכבים מסתובבים סביבי ועוסקים בזה שמחר אני אפגוש מישהי ואתחתן איתה’. אין אווילות גדולה יותר מהדבר הזה.

אז מה ההבדל  בין התייחסות לאסטרולוגיה כילד בן שנתיים מבחינה אמוציונליות ובוגר? זה פשוט מאוד, בוגר יאמר: ‘נכון, ישנו יוניברס, אבל איך אני, גרגר אבק קטן שכמוני, יכול להתאים- אם בכלל- למאורע העצום הזה?’. ובכל פעם שבן אדם בא לבדוק מה קורה עם מזל מאזניים בקטע מסויים בקשר למצב הבנק שלו, זו אינפנטילות  ומגאלומניות- אמוציונלית שאין שני לה. כי אני תמיד קיים ביחס ליקום גדול ממני, אי אפשר לגיס את מצב הכוכבים ביקום כדי להסביר את גלגל המזל האישי שלנו, למה הדבר דומה? לאזרח הלומד את אורחותיו של ראש הממשלה וישיבת שריו – ועל פי זה מסיק מה קורה אצלו בינו לבין אישתו.

אמנם אפשר לפגוש אנשים שהם יותר מבוגרים מבחינה אמוציונלית, אולם הם לא יסתובבו בחוגים המיסטיים המקובלים והממוסחרים, וזה המקום בו הרבה אנשים נתקעים, חלק לא קטן של האנשים הם אינפנטיליים מבחינה ריגשית, בדיוק כמו שהדם שלהם מלא באגרסית נעורים – בצמיחה חפשית ופראית של יבלית  בגינה הנפשית שלהם, ובגלל זה – ישנם מס’ תחומים אשר לא התקדמו אצלם. ורוב האנשים שהצליחו להגיע להישגים בחיים שלהם, עשו את זה  -בדרך כלל – בגלל שהם פשוט דיכאו את רגשותיהם הילדותיים, ומתחת למסכת המצליחן המבוגר, מצוי הילד הריגשי בבית אסורים ובוכה מרה.. או  (וזה פחות שכיח)  בגלל שהאמוציות שלהם באיזה שהוא מקום הם קצת יותר בוגרות,

וזה אחד הדברים שבכל אופן אפשר להגיד לזכות רוב האנשים שמגיעים למעגלים האזוטריים והמיסטיים: הם  לפחות לא דיכאו את הרגשות שלהם, ובגלל שהם לא דיכאו את האמוציות שלהם, האמוציות שלהם מחפשות תחליף, בקריסטלים ובאסטרולוגיה ובהילנג. ואם פוגשים עורכת דין בת 36, -אז רוב הסיכויים שהיא כמעט ללא שיקולים אמוציונליים ושהיא הצליחה לנהל את החיים שלה מעבר לאמוציות, (בין אם מתוך בגרות ריגשית אמיתית, או) מתוך דיכוי של עולם הרגש שלה.

ואלו שני קטבים שמשמרים את הרגש בילדותיותו: הדיכוי והרומנטיקה,  בשני המקרים האמוציות לא התפתחו. וזה די מטעה להתבונן בבוגר אוניברסיטה, כי נראה כאילו רגשותיו כבר בוגרים, כי הוא מנהל את חייו כשורה ומצליח בעבודה, אך זו תהיה טעות, כי הוא אמנם מנהל את חייו בצורה מוצלחת, אך לשם כך הוא היה  צריך לדכא את רגשותיו, וכשחופרים מתחת לדיכוי, מוצאים לא רק ילד בגיל 3, מוצאים ילד בגיל 3 מדוכא!! ו ואילו אצל הרומנטים והמיסטיים מוצאים ילד בגיל 3 אשר נותן לעצמו יותר מדי חופש היסטרי ובלתי מבוקר לרגשות שלו.

סה”כ במקרים רבים, אנשים שמגיעים לחוגי הפופ-מיסטיקה וקורסים של ה’עידן החדש’ – הם אנשים אינפנטליים מבחינה רגשית, אבל מה שמייחד אותם זה שהם נתנו לרגשות שלהם לגדול פרא, בעוד מי שמצליח להגיע להישג בדרך כלל מדכא את הרגשות שלו. החברה שלנו דוגלת באנשים שמדכאים ומסרסים את הרגשות שלהם, לחברה שלנו אין תועלת ברגשות ופשוט חותכים אותם, זה פשוט מעשה מזויע.

לסרס  -זו ההקצנה וההגזמה בתחום הגישה הגברית,

לתת להם לגדול פרא  -זו הקצנה והגזמה בתחום  הגישה הנשית.

הסבר:

 הדבר הנורא שיכול להעשות לגברים – זה הסירוס.

הדבר הנורא שיכול להעשות לנשים – זו הנטישה וההפקרה. (התפרעות ריגשית ומינית)

רגשות ותקשורת

יחסים בין בני אדם – במישור הריגשי ובמישור ההויה

אחד הכוחות הכבירים ביותר באדם הוא הכוח הרגשי, המהווה מנוע רב עוצמה והשפעה בחיינו.  לרוב פעולתו של המנוע הרגשי משובשת, בשל רעלים, חסימות ומעצורים שונים, המונעים מן האדם להתחבר אל כוחות הרגש שלו.  גורדייף משתמש במונח  “בולמי זעזועים” כאשר הוא מתאר מכאניזם של הולכת-שולל עצמית, שהוא אחד ממערכות ההגנה הרגשיות העיקריות שלנו, החוסמות את הקשר הישיר בין האדם לבין רגשותיו.  אדם שרגשותיו חסומים לכוד למעשה במצב כרוני של מיגננה. רגשותיו, במקום שיזרמו באופן חופשי מתוך הוויתו, תקועים באחד משני הקטבים של התגובה המיגננתית: אגרסיה או רגרסיה.

הקוטב  הרגשי האגרסיבי מניע את האדם לתגובות אקטיביות, מוחצנות וכוחניות. הקוטב הרגרסיבי מניע את האדם לתגובות פאסיביות,  מופנמות,  ופשרניות. רוב בני האדם נמצאים, מבחינה רגשית ותגובתית באחד משני הקטבים האלה.

אלה הלכודים בקוטב הרגרסיבי הם אנשים רגישים מטבעם, הקרובים יותר אל פנימיותם והחוששים מפגיעה רגשית. הם נוטים לפתור בעיות בדרך של הבנה ושל פשרה ומעדיפים להימנע מעימותים.

אלה הלכודים בקוטב האגרסיבי  הם לרוב אנשים המונעים יותר על ידי דחפים ויצרים, טעונים בפעלתנות ובעשייה ונוטים להגיב בדרך של  איום, התקפה או הפעלה של כוח.

אם כי לרגרסיבים חשובה יותר פנימיותם (והחסימה הרגשית שלהם מטרתה להגן על הפנימיות הזו), בעוד שלאגרסיביים חשוב יותר האגו  (והחסימה הרגשית שלהם מטרתה לבצר את האגו) – הרי ששניהם תקועים מחוץ להוויה של עצמם.

הנוטים להגיב באגרסיביות ובתוקפנות, מונעים על ידי רגשות של כעס, גאווה, נקמה או דחף לשליטה. לעומתם,  אלה המגיבים  ברגרסיביות  נוטים ללכת נגד עצמם ומונעים על ידי רגשות-אשם, הלקאה עצמית, עלבון ורחמים עצמיים. אצל האדם התקוע בקוטב התגובה האגרסיבית, קיימת דומיננטיות של הרגשות האגרסיביים על הרגשות החלשים והעדינים יותר שבתוכו. בדרך כלל ימצא אדם כזה במאבק מתמיד עם עצמו, במטרה להדחיק ולחסום את הקוטב הרגרסיבי שבו. הוא לא ירשה לעצמו לבטא רגשות כמו חמלה, פחד, חולשה או  אהבה. אצל הרגרסיבי קיים מאבק דומה, בו יופנו רגשות אגרסיביים כמו כעס או שנאה כלפי עצמו, או שיודחקו אל מעמקי התת-תודעה.

כך או כך – ההיתקעות הזו, באחד משני הקטבים הרגשיים האלה, לעולם אינה טובה, מאחר והיא מכתיבה לאדם סגנון תגובה קבוע, שקשה לו לחרוג ממנו ומונעת ממנו להתמודד עם החיים בדרך אסרטיבית.

כדי שיוכל האדם לחיות בשלום עם עצמו במצב זה,  כאשר הוא מנותק מהוויתו ותקוע במאבק מתמיד עם הקוטב הנגדי של עצמו ושל זולתו , הוא זקוק למכאניזם משוכלל של רמאות עצמית והולכת שולל עצמית.

הוא מפתח לעצמו מערכת של הגנות המבוססת על סיפורים שהוא מספר לעצמו, כדי  ליצור לעצמו  “אמת” חליפית וכדי להצדיק את תגובותיו.  כך למשל,  אנשים התקועים בקוטב הרגרסיבי  נוטים לפתח ראייה רומנטית כלפי החיים, שתאפשר להם להישאר רגרסיביים ולקבל את עצמם ככאלה. הם מספרים לעצמם סיפורים שסופם תמיד טוב ונתפשים לפנטזיות רומנטיות במטרה להגיע לתחושה ש”הכל בסדר”, ש”יהיה טוב”.  גם כאשר הם תקועם במנהרות החשוכות של חייהם הם נוטים להשלות את עצמם שתמיד  יש אור בקצה המינהרה,  וחמור עוד יותר- הם  גם משלים את עצמם שהם נעים לקראת האור.  התפישה רומנטית  היא סוג של רמאות עצמית שבעזרתה האדם מצליח להאמין שהוא אכן משתפר ומתקדם.  בתמיכתם האיתנה של המעשיות שהאדם מספר לעצמו הוא מצליח להאמין שבעצם זה לא רוק מה שניתז עליו – אלא גשם… שלמעשה, למרות שהוא מתכופף ונכנע בפניו של הזולת – הרי שיש ביניהם יחסים טובים…

הולכת שולל עצמית היא מצב קלאסי במערכות יחסים קרובות, כאשר היא מאפשרת למשתתפים  להמשיך ולסבול זה את זה – מבלי שזה יערער את הסטטוס-קוו של מערך הכוחות ביניהם. החיים מלאים בסיפורים שיקריים שבני אדם מספרים לעצמם, שמערפלים את המציאות ומנציחים את האדם בקוטב בו הוא  לכוד ממילא.

כשאדם כלוא  אחד משני הקטבים הללו הוא מאוד זקוק לתיקשורת עם אחרים, שכן זו הדרך היחידה בשבילו לחוש זרימה של חיים. התקשורת עם אחרים הופכת למרכיב בעל ערך רב בחייו, באמצעותה הוא מצליח לגעת ברגשות של עצמו ושל אחרים.  לקשרים האלה יש דינאמיקה מסויימת: אדם אחד מודה בחולשה ואזי גם זולתו מודה בחולשה, ודרך החולשות הם מסירים מחסומים ומאפשרים לזרימה להתרחש ביניהם וכך הם חשים את חיים קצת יותר.

במצב של של היות  כלוא באחד משני הקטבים – חברות היא דבר נחוץ מאוד לאנשים, אם כי אין היא משמעותית מבחינת חיי הנפש של האדם ואין היא מקדמת אותו לשום מקום, למרות ההרגשה הטובה שהיא משרה .  הרמה הרווחת של תקשורת בין שני קטבים רגשיים תקועים היא הרמה של “סטוצים”, של פלירטים, של בילוי משותף, של מנגל בחצר, של רומנים קטנים וזיונים בצידי הדרך.  ברמה הזו מתרחשת פריקה רגשית הדדית הממוססת מחסומים – ואולי מקרבת את האדם לזולתו – אבל לא מקרבת אותו אל עצמו ואל הוויתו הפנימית. תקשורת בין שני אנשים התקועים כל אחד בקוטב שלו – זה כמו מזגן שלא מזרים אויר טרי רק נותן הרגשה יותר טובה, אבל האויר הוא אותו אויר, רק ממוחזר…

 התחושה הטובה הזו מתרחשת לא רק בתקשורת עם אחרים, אלא גם כתוצאה מקריאה של משהו “מדליק” כמו “מכתבים שלמשורר צעיר” של רינר מריה רילקה – או הרמן הסה, חליל ג’ובראן, הנבואה השמיימית וכו’. הטקסטים האלה  מפרנסים ומזינים את התפישה הרומנטית, האומרת כי  “החיים הם נפלאים ונהדרים, אני רק צריך שיקרה לי הדבר הנכון, לפגוש את  האדם המתאים,  למצוא את החברים הנכונים שאיתם אוכל להיות מי שאני באמת ולהתרחש באמת”. סוג של חשיבה כזה למעשה מודה שהחוויות אינן אמתיות עד לרגע שבו אפשר לחלוק אותן עם אחרים. כי אז תהיה זרימה אמוציונלית ביני לבין ידידי, ואז אני אחווה את החויה באמת.

רבים מאיתנו אינם חיים בכלל,  אלא באמצעות מפגש עם  אחרים.  אנו חסומים בפני עצמנו והתקשורת הופכת לצורך אקסיסטנציאלי ראשון במעלה, שדרכה אנו מוצאים את משמעות קיומנו.

כך שסוג התקשורת הריגשית היא תחליף לחיים, כל אחד בתוך תוכו מרגיש הוא כשרון אדיר, או נשמה אבודה לא הגיעה למיצוי שלה. שהוא בעצם בן אדם שלא מבינים אותו אבל ‘בפגישה עם החבר\חברה – זה קורה’. וזהו שקר.

והבעיה העיקרית היא שהאדם כלל אינו יודע שזהו מצבו ושאלה לא החיים האמתייים, אלא תחליף,  כי ההתרחשות האמיתית צריכה להיות בפנים כשאף קוטב לא שולט על האחר והפנים נקי וריק ממחסומים ומהדחקות. ועד אז לפחות  לנסות ולהשתדל להיות מודע ואותנטי בקשר למצב  הקיומי האמיתי.

ומהי  באמת תקשורת לא חליפית? תקשורת של אמת? ובכן היא חייבת להיות קיימת בין רמת הוויה אחת לשניה,  בין אדם שהוויתו הצמיחה פרי  ובין אדם אחר היוצר את חייו לקראת פרי. חברים ברמה של שותפים לדרך, לחלוק איתם רעיונות.  לא ילדים החולקים רגשות חסומים ולא מסופקים -זה אינפנטילי.

היחסים ברמת ההוויה – אינם מוגבלים במרחק ובזמן, הקירבה  נוצרת לא באמצעות קירבה פיסית והיא אינה תלויה בתיזמון, בעיתוי, במקום או בתנאים סביבתיים.

כאשר אדם אינו תקוע באחד הקטבים האמוציונליים וכאשר הוא מקושר לעצמו, להוויה הפנימית שלו- כל המבואות בינו לבין נפשו פתוחים הם, הוא נמצא באינטימיות עם חייו, ולכן התקשורת עם אחרים איננה עבורו היזקקות נואשת  שמטרתה להעניק לו תחושת קיום וממשות.

הוא מתקשר עם אחרים לא מתוך ריקנות, לא מתוך צורך לפרוק או להיטען  -באמצעות הזולת או דרכו – אלא משום שהוא שלם ומלא בנכסים הוויתיים שהוא רוצה להעניק ולחלק עם הזולת. זהו אדם הסקרן לגבי בני אדם אחרים, כי אחרי שנגע בנפשו שלו, יש בו מלאות ורצון להתחלק מתוך מלאות עם זולתו.

וזה מוזר, לחשוב שבעצם תקשורת אמיתית היא לא בין רגש לרגש  – אלא בין הוויה אחת לשנייה, וכי התערבותם של מטענים רגשיים שונים בתהליך התקשורתי בין שתי הוויות – יכול  רק לדפוק את התקשורת ואת היחסים.

האדם המקושר להוויתו – (ואינו משועבד לאחד הקטבים) מקדיש את חייו למשימה, לתוצר, למשהו שחייו מובילים אליו. אדם כזה מגוייס למטרה והקשרים שלו עם אחרים אינם הציר המרכזי שסביבו מתנהלים חייו אלא הם אקולוגיה תומכת לדבר המרכזי שלו מוקדשים חייו.

הכוח המניע אותו, הכמיהה המפעמת בו – אינם נובעים ממקור רגשי. מה שבוער בו זו ההוויה, הדברים שהוא חושב  ויודע על  החיים והעולם, ההתרחשות האינטנסיבית  שבתוכו – זוהי רמה אחרת של קיום.

פשעי הלב וכתב הסנגוריה של השכל

מוטו: “הבעה של התנגדות כלפי דבריו של מישהו, בעצם, וכמעט תמיד, אינה נובעת משלילה הבאה מהשכל אלא משלילה הבאה מהלב”

מאחרי טיעוני השכל המנומקים בדרך כלל מסתתר לב פגוע. הלב הוא תמיד לב, אך השכל מתנהג כאילו אין לו לב… דהיינו, הלב נפגע, אך השכל בהיותו עורך דין ממולח, מציג זאת כביכול על בסיס ענייני טהור. לשון אחר;  המדע של ימינו הפך את העובדה היבשה לזונה של הסוביקטיביות האינטרסנטית.

השכל מופיע כמלוטש וחזק, אך בניגוד למה שהוא מציג -הוא מייצג לא את עצמו, אלא את הלב החלש הפגום והילדותי. ובהיותו עורך דין, הוא לא יתן ללב להופיע בשם עצמו ובטח שלא להודות בפשעי הלב: גאווה, התנשאות, עלבון, טינה, עוינות, פחד, חתרנות וכו’. הוא יגן עליו, ולא בשם חולשת הלב (“הבינו, כבוד השופטים, הייתה לא ילדות קשה”), אלא בשם השכל המפותח (“לא הייתה לו ברירה אחרת, כבוד בית המשפט”).

וכך, האח הגדול (של ההגיון המפותח) כל הזמן מסתיר את הפאשלות של תינוק הרגש הנחשל. תינוק שנופל, מועד, נפצע, מקלל, יורק, שורף בתים ומפיל אוכל לרצפה. ואכן מבעד לדברי הסנגור – אין ילד נחשל כלל, כל מה שקרה הוא כביכול פרי של הסקה הגיוניות, מוכחת בעליל (של בוגר שקול). וזו מומחיותו של סנגור השכל – לקחת את האגו הפגוע או השתלחות של שולחו – ולהפכם לתורה והשקפת עולם שלמה, תורה והשקפת עולם שבהם הזולת הפגוע הוא זה שמוצא עצמו לפתע יושב על דוכן הנאשמים הלוגי.

בעולם השכל המשפטי אין רגש, אין חולשות. יש רק טקטיקות, מניפולציות וכיסויים של האמת הרגשית. וכל זאת בכדי להגיע לעמדה משופרת במשחק השח של החיים, משחק בו יש מפסידים ומנצחים.

הלב, בהיותו לב, הוא תמיד מפשל, תמיד מפסיד. והשכל חייב תמיד לנצח: מושחז וקטלני – הוא יוצא אל העולם ואין לו אלוהים.

וכך מאחורי מסך ההגנה המשפטי המעולה של השכל – יכול הלב להמשיך ולחטוא בסתר, מבלי שלעולם יצטרך לתת דין וחשבון על מעשיו. ובבית משפט זה אין שופטים, יש רק סנגורים של הצד הנגדי, (אלה שמדברים מן הלב, ובשם הלב של הצד השני), ולהם כבר אין כח, הם הם מוותרים, כי הסנגרו הנגדי של השכל – התיש אותם, בטיעוניו המלוטשים, בחסר ויתרנותו, במילותיו שלעולם אינן אוזלות.

אך מה היה יכול להיות יותר פשוט, לו לב שבור ולב חוטא היו נפגשים: זה מודה בחטאיו וזה מיבב על שברונו. ושניהם היו נופלםי זה על צוארו של זה. וחמלה גדולה הייתה מציפה את העולם.

ומעתה, בית המשפט, (שכבר היכל הצדק איננו, אלא  ‘היכל הכלים השבורים של הלב’ -הינו, היכל, בו בו אין צודקים וטועים, מנצחים ומפסידים, אלא רק לבבות שבורים, רגשות פגועים ואימה ומבוכה גדולים. אימה ומבוכה מול העולם החיצון והסוף הנורא הנכון לכולנו. ובעיקר מול חסר האפשרות להגיע להבנה ואמפטיה של אמת בין בני האדם.

מה היה קורה, לו שניהם היו ממרים בבכי, חשים צער, זה על שברון ליבו של זה. ומלאי מחילה וסליחה היו צועדים יחדיו לעבר שקיעת חייהם הבלתי נמנעת, שכבר נמצאת בעיצומה.

חלק ד’: חשיבה – הנשר

“כדי להיות נאמנה לעצמה, המחשבה חייבת להיות מוגבלת רק על ידי ישות (המצויה) בביאה מתמדת לקראת המחשבה. היא חייבת לעמוד בהכנעה על משמר הביאה הנמשכת הזו. רק כך נענית המחשבה לקריאתה של הישות, נכנעת לדרישותיה של הישות המפנות כלפיה”.

                                                                                         האב ויליאם ג’ ריצ’רדסון

ito cogito ergo cogito sum” — “I think that I think, therefore I think   that I am.”

Ambrose Bierce

החשיבה – מקום בקצה הפירמידה

החשיבה של האדם הישן מושפעת לא רק ממה שקורה אלא גם מן הרמות שמתחתיה כמו בפירמידת הצרכים של מסלאו בעיות ברמה מס’ 3 מושפעות מיציבות ושלמות התיפקוד ברמות שתיים ואחת וכך גם כאן. תיפקוד החשיבה מושפע מן היציבות והשלמות של תיפקוד רמות הרגש והדם, ואותו הדבר מצב הרגש מושפע ממה שקורה בדם, כי אם עדיין יש אגרסיה, תוקפנות, כוחנות – בדם אז קשה לדבר על האמוציות מכיון שהרמה של הדם גסה מדי ויש בה עוצמה כוחנית שמאפילה בעצם על רמת הרגש, לכן באמת אנשים אשר נתונים בכף הקלע של הדם שלהם כמו עבריינים למשל – לא סובלים מבעיות אמוציונליות, כי לדם יש בעצם עוצמה משכיחה כלפי הרגש.

כאבי הרגש הינם לוקסוס אשר התחיל להיווצר ברגע שבן אדם הצליח להתגבר או להדחיק את בעיות הדם. לדוגמה: אי אפשר להאזן למוסיקה קלאסית כשבאותו החדר מקיימים אנשים ויכוח קולני. הצעקות תמיד יחרישו את המוסיקה העדינה. בין היתר, הדם הינה רמה פרמיטיבית של יצרים, של דחפים, של תשוקות, של מין. ובעצם העבריינים הם הסימבול הכי מוחשי של אנשים שנתונים בכף הקלע של רמת הדם.

הדם יכול להכיל או דחפים ויצרים מתפרעים או חיוניות תוססת. במידה והדם מלא ביצרים שגדלו פרא האדם יכול לגזום אותם ולתת להם גבול או אפשר לדכא אותם, והמין האנושי מדכא את רמת הדם שלו. הוא מדכא את זה ע”י כך שחלק מהאוכלוסיה משמש צינור ניקוז. כלומר, העבריינים בעצם מאפשרים לחברה לעבור מעל רמת הדם כי הם מנקזים עבור כל החברה את היצרים. כלומר, הזונות והאנסים וסוחרי הסמים – האנשים האלה מאפשרים לחברה לחיות כאילו מעל רמת הדם. כאילו שהדם שלהם לא מלא ברעלים. וזה כאילו הופך את העבריינים לקורבנות ולתרנגולי כפרות המכפרים בעבריינותם על הזימה והחטא הממלאים את דמם של אזרחים מן הישוב.

אך כמובן שזו אילוזיה סך הכל שמאפשרת שיכוך כאבים, זו הקזת דם סימפטומטית בלבד, שאינה פותרת את הבעיה. כלומר, זהו פתרון ברמה החברתית אולם הדמונים עדיין קיימים אצל כולם ברמת הדם, מפני שכולם בפנים בעצם אנסים וזונות ועבריינים ומשתמשי סמים. אולם הם מתנהגים כאילו שהם לא כאלה, וכל זה בזכות העבריינים שמאפשרים בעצם ניקוז קולקטיבי. מבחינה מסוימת זה כמו ללכת להצגת תאטרון טובה מפני ששם מי שעל הבמה משמש בעצם בתפקיד העבריינים. הוא מנקז עבור האנשים ע”י אקט חיצוני דמונים ריגשיים ויצרים דמוניים שקיימים בפנימיותם. וזה בעצם כמו חלום. גם רעיון העבריינים וגם התאטרון הוא כמו חלום בו אתה מרגיש שאתה הולך לשרותים אולם השתן בעצם נשאר בשלפוחית. ישנה הקלה אולם ההקלה היא רק בחלום.

כך שאכן ישנה פה הררכיה מסוימת מפני שצריך לפתור בעיות ברמת הדם אחרת הרעש של הדם מאפיל על הבעיות הרגשיות. כי לעבריינים אין כל כך בעיות רגשיות, ואם רמת החשיבה מלאה רעשים של הרגש לא מרגישים את הבעיות המחשבתיות. לכן, רוב האנשים בעצם לא יודעים שמבחינה שכלית הם דפוקים לגמרי והם אינם יודעים בעצם לחשוב מחשבה אחת ולא יודעים בעצם מה זה לתת למחשבות ולרעיונות לצוף מתת התודעה מעלה אל המודעות. לא יודעים לדלות רעיונות, לגבש אסטרטגיות, לתכנן מהלך, להגיע לביצוע של משימה מנטלית, כל הדברים האלה הם זרים לבני אדם כי הם ישנים ברמה המחשבתית.

למה אנו ישנים ברמה המחשבתית? מפני שהרעש של האמוציות בעצם גורם לחוסר יכולת בכלל לשים לב למה שקורה ברמה היותר עדינה של המחשבה, ובכדי לעסוק במחשבות צריך להיות שקט מבחינה רגשית. וכדי לעסוק ברגש צריך להיות שקט ברמת הדם, ובכדי להיות שקט ברמת הדם צריך להתמודד עם המפלצות הכוחניות והיצריות אשר חיות ברמת הדם.

הנקודה היא שברמת החשיבה אנו ישנים פעמיים, פעם בגלל הרעש של האמוציות ופעם בגלל הרעש של הדם.

אך ברמת הדם אם כן אנו לא ישנים, אנו יותר קרובים לעצמנו ברמת הדם, מאשר ברמת הרגש ורחוקים פעמיים מהחשיבה מפני שזה שנמצא למטה תמיד מושך מטה ומשכיח אותנו ממה שקיים למעלה. כך שאנשים שלא עבדו על עצמם ברמת הדם אינם מודעים וקרובים לכך בכלל למה שקורה אצלהם ברמת הרגש וברמה המנטלית. הם נמשכים לתאוות וליצרים ולדחפים שלהם. ברגע שהם מצליחים להתמודד ולהשליט סטטוס קוו דינמי ברמת הדם הם יכולים להאזין יותר למה שקיים אצלהם ברמת הרגש ואז הם ממוקמים ומודעים למה שקיים אצלהם ואז אם הם לא יכולים לקחת אחריות למה שקיים אצלהם ברמת הרגש ולצמוח. מעל לזה הם בעצם קורבן למה שקורה אצלהם ברמת הרגש. מה שלא היה קיים אם הם היו ברמת הדם.

אלה שנמצאים ברמת הדם ערים לרמת הדם אולם ישנים לרמת האמוציות והחשיבה. אלה שהם ברמת הרגש ערים למה שקיים בדם, לתאוות שלהם, לדחפים והיצרים שלהם בדם, מתמודדים עם מה שקיים ברגש אולם ישנים לגבי החשיבה. ואלה שברמת החשיבה ערים גם לדם וגם לרגש ומתמודדים עם רמת החשיבה וישנים לרמת הרוח. רק מי שנמצא ברמת הרוח ער לחשיבה, הרגש והיצר.

הנקודה היא שככל שמשהו מושך אותך יותר מטה כך תהיה יותר ישן למה שלמעלה ולכן צריכים להתיחס לבסיס לפני שמגיעים לראש.

ומה היא הרמה שהיא ראש הפירמידה. מהי הרמה המחשבתית?

הרמה המחשבתית הינה הרמה של המנהלים. המנהל חושב, המנהל מארגן, המנהל פורש מערך, המנהל מטווה מטרות, המנהל משווה נתונים, המנהל מנתח מערכות ומסיק מסקנות. כל אלה ועוד זה העבודה של החשיבה. אולם אינך יכול לעשות זאת אם אתה עדיין מאוהב במחלקת התה…

רמת הדם הינה רמה עברינית, רמת הרגשות היא רמת האומנות ורמת החשיבה היא רמת המנהלים. כך שלא מפליא שכאשר עוסקים בחשיבה האדם צריך להיות באיזה שהוא מקום כבר עם ראייה פנורמית של הדרך שהוא עבר.

גורדייף מדבר על כך שהאדם צריך לעבוד על כמה וכמה דרכים בד בבד. הדם בשבילו זה דרך הפקיר, היוגי זה דרך הרגש והחשיבה זה דרך הנזיר. והוא אומר שהדרך הרביעית זה לעבוד על שלושתם בעת ובעונה אחת.

עם זאת, כל רמה מושפעת מן האחרת, במיוחד …חות מן הנמוכות ועד שלא הושג שקט תעשייתי בבסיס-הראש לא יושב טוב …

האדם הער ברמת החשיבה מודע לתהליכים תת-קרקעיים בשדה החשיבה, לצמיחה של רעיונות, לקונספציות – נמצא כל הזמן במעין מדיטציה והקשבה מתמדת לאיזה מחשבות ואיזה רעיונות מתגבשים אצלו בתת תודעה (ואחר כך לנסות לתרגם אותם לאיזה שהיא תבנית מוגדרת). והתפקיד של בן אדם שממוקם כבוגר ברמת החשיבה זה לדעת מה מסתובב אצלו במכרות התת-קרקעיות של החשיבה, להיות מסוגל לקחת רשימות – וזה בעצם התפקיד החשוב ביותר של המדיטציה שבמזרח. לקחת רשימות של מה שקיים ברחם שלך. כל עוד אינך לוקח רשימות ביחס למה שחי ברחם של התת מודע שלך אלה הם … רק רוחות רפאים.

התפקיד של מדיטציה בכל סוגיה זה להקשיב פנימה ולדעת מה הם הדברים שרוחשים מבחינה מחשבתית אשר בדרך כלל הם רוחות רפאים שרוב האנשים בכלל לא יודעים שהם קיימים והם מפרפרים, בועטים, נותנים כל מיני איתותים וכעבור כמה זמן גוועים להם מכיון שלא נעשה בהם שימוש.

הם רוחות רפאים המצויים בלימבו בשלב הביניים כבר לא ועדיין לא, שלב הביניים שבין מה שגרם להם להיות ובין חוסר היכולת שלהם להתממש, וזה רוח רפאים. עד לשלב של הקזת המודעות המחשבתית, החשיבה היא בעיקר זיכרית, אבל זיכרית קשה, גולמית אינפנטילית, פותחת עטיפות וזורקת.

האדם המודע מבחינה מחשבתית קודם כל צריך לפתח את הצד האמהי, הוא הצד שלוקח רשימות, שמודע להתהוויות שברמת המחשבה. הצד הזכרי הוא לקחת את אותם שברים ולנסות לתרגם אותם לאיזה מערכת מסוימת מבחינה מחשבתית ובשלב זה הוא כבר לא סתם זכר יצרי ואינפנטילי אלא מלך שליט שמצא מלכה שמשקפת את רחשי הלב של הממלכה. כי המלכה קשובה לממלכה והמלך מנהל אותה וקובע מדיניות. המלכה תמיד קרובה לעם.

להקשיב לתת מודע אין זה אומר להקשיב רק לרוחות רפאים שעדיין לא מומשו אלא להקשיב למה שקיים. התת מודע שלנו פעור, פעור לבני אדם, פעור לעבר וזה כמו לקום בבוקר, לפתוח את המחב ולראות מי שלח הודעות בE-MAIL- בתיבת הדואר (ואז למיין אותם).

הנקודה היא שאנשים – לפני שהקיצו ברמת המחשבה – אינם יודעים מה קיים אצלהם בתת התודעה ולרוב הם מלבישים מעל מה שקיים אצלהם בסיר התת-מודע כל מיני דברים חיצוניים וחברתית, מסכות ותויות – עושים הטבעה על דברים שהגיעו לשם בגלל הפחדים או בגלל תאוות שררה ודברים אחרים, ולא יודעים מה בעצם קיים אצלהם מבחינה מחשבתית, וכך כל מה שקיים אצלהם הופך בזבוז. אומנים למשל, סופרים, משוררים, יוצרים גדולים – חייבים באיזה שהוא מקום להיות בקשר עם התת מודע שלהם ולפעול מהאינטואיציה, כך שהם צריכים באיזו שהיא מידה להיות בקשר עם הדמונים, עם רוחות הרפאים במצבורי התת מודע של הדם, הרגש והחשיבה.

מעניין לראות שבגלל שלדוגמה, מנהלים מסוימים לא נמצאים בקשר עם מה שהודחק בהם לשוליים הם הופכים להיות בשלב מסוים עברייני צווארון לבן, בשל חוסר יכולתם להכיל את הפיתויים והאפשרויות שקיימות בתפקיד הבכיר. וזו אכן תאוריה מהפכנית שעל מנת להיות מנהל טוב אתה חייב להיות בקשר עם הרמות התת קרקעיות. זאת אומרת, קודם כל להיות אותנטי.

הכל בעצם מתחיל בתת מודע. כל העוצמה והפוטנציה קיימים בתת מודע, אולם אנו עסוקים בלכפות ולברוח מן התת מודע כל הזמן על מנת לא לפגוש את רוחות הרפאים שחיות בנו.

לכל חלק בנו, גם לדם, גם לרגשות וגם לחשיבה ישנו תת מודע והתת מודע הופך במשך השנים במקום אדמה פוריה שמצמיחה כל זרע, לבית קברות לכל מה שלא מתאים למסך הטלויזיה של החיים שלנו.

תת המודע של הדם הוא תת מודע של משקעים גופניים, יצרים ותאוות.

תת המודע של הרגשות הוא תת מודע של משקעים אישיים וסוביקטיבים של תחושה אישית לגבי העצמי. כך ששתי רמות אלו מוגבלות וסגורות בתוך האדם והן לא מחברות אותנו למציאות.

לא כן היא רמת תת התודעה של החשיבה. ברגע שאדם עוסק בתת תודעה של החשיבה לא רק שהוא מנקה לעצמו את המחשב שלו, הוא בעצם עוסק ב’אינטרנט’, כי דרך התת תודעה המחשבתית אדם יכול להתחבר ולעבד מידע אוביקטיבי. כלומר, הראש הוא הדבר היחידי שיכול לחבר אותך למציאות כמו שהיא. הרגשות לא והדם לא. אלה הן מערכות עזר שמשרתות את הגוף והנפש. הראש לא – הוא מחבר את האדם למציאות כמות שהיא.

הראש בעצם עוסק בדברים כפי שהם והתת תודעה של החשיבה זה תת תודעה שעוסקת בתרגום דברים מהמציאות. לא לחינם הראש יושב על הכתפיים, מנותק כאילו מיתר הגוף, צף לו בתוך העולם. בשעה שהדם והרגשות הלא חסומים מביאים אותנו למודעות עצמית הרי שהפיכת החשיבה לנשית ומדיטטיבית מחברת אותנו למודעות אוביקטיבית.

והנקודה היא שאפשר להגיד שעיסוק בקשר היא בעצם עיסוק בממלכה שמעל, בדיוק כמו שהמים (רגשות) והמוצק (דם) הם בעצם שכבה מאד מאד דקה של קליפת כדור הארץ (כשל הפסיכוסומה של האדם) בזמן שהאויר (חשיבה) בעצם הוא יתרת הממלכה וגם רוב רובה של הממלכה. ולרמה זו ממה שיש בקרקע ובמיים הכל רוצה לצמוח. כך שעיסוק בנשר זהו בעצם עיסוק בחופש של האדם לצמוח לתוך היקום. בעוד שהדרקון והמוסטנג אלו הם מערכות תחזוקתיות. יחסית, הנשר הוא הלהבה. המוסטנג הוא הפתיל והדרקון הוא החלב.

כל מנהל טוב צריך להיות קשוב למה עולה אליו מהמפעל ומהחברה שלו, מה עולה מהספקים ומה הם צרכי השוק, ועל סמך הנתונים האלה הוא מתרגל אותם לתפוקות ויוצר מטרות. הוא צריך לבוא מלמטה. ברגע שהמנהל עסוק אך ורק במטרות וניתק את עצמו מהתת תודעה, מהעובדים ומהשוק הוא הופך לכוחני ואונס את המפעל שלו. זאת אומרת, ברגע שאדם לא עושה מדיטציה (או יותר נכון מאפשר למדיטציה להתרחש ע”י אי התערבות דומיננטית) הוא הופך לברוטלי על המערכת שלו (המדיטציה היא ההתיחסות ורגישות למה שמתרחש בתת התודעה).

אין מה לעשות, מדיטציה לדם זה בסך הכל דלק וחיוניות (כשהוא לא עמוס ביצרים ותאוות) לא כן הוא ברגש. רצוי להיות קשוב לתחושות ולרגשות הצפים ומתערבלים בנו, ועל אחת כמה וכמה שאדם עוסק בחשיבה. כאן מאד מאד חשוב לא מה הם הדברים הצפים, מפני שהרגש מראה את האיכות של הדבר, החשיבה מראה כיוון וקו להתיחסות עתידית. הדם צריך להיות שקט אחרת הוא מאפיל על תהליכי רגש וחשיבה. הרגש חייב להיות שקט על מנת שלא תיווצר הפרעה בזרימה מתת המודע שבגוף אל המודע, על מנת שיהיה אפשר לתרגם אותם ברמה המחשבתית.

אם אדם הלך לישון וקם בבוקר ורואה שהמחשבות שלו סובבות סביב עוינות זה אומר שתת התודעה בעצם ספגה כל מיני דברים והמחשבות עכשיו סבות ומתרגמות כל מיני דברים ממה שתת התודעה קלטה מהסביבה.

אולם מה שקיים בדם וברגש זה בין האדם לעצמו. זו האינטימיות עם הנפש שלו. זה כל מיני דברים שבאים ממשקעי הנפש וזורמים דרך הדם והרגש והאדם מקשיב לעצמו וקולט את זה ע”י שימור שקט נפשי וחוסר לחץ בדם וחוסר מעורבות ריגשית והזדהות ברמת הרגש.

אם אדם לא עושה מדיטציה כל מה שחי בו ברמת התודעה הולך לאיבוד.

אדם שחי ומבוסס בצד הנשי התת הכרתי של החשיבה לא פועל מתוך פעילות מכנית אלא הוא מתבונן יותר, לוקח רשימות, מקבל השראה מראשו ואז ורק אז פועל.

כמו המנהל שאינו עובד ופועל מפני שהעובדים בנמל הם בשביתה ועשים בעיות אלא הוא מעריך, אוסף נתונים, מחליט ופועל.

אם יש בדם רעלים עבודה פיזית תתן להם פורקן. אם יש ברגש רעלים אז פורקן רגשי יהיה לחבק מישהו, לתת אהבה. וברמה המחשבתית מה שיתן פורקן לרעלים זה לתת הרצאה או ללכת לפסיכולוג או כומר מוודה. באופן כללי החיים מלאים עיסוקים אסקפיסטיים שנועדו לשים את הכאב שמסיבים לנו הדמונים מבפנים.

מה שיעמעם את הסבל שמסיבים הרעלים בדם זו אכילה.

מה שיעמעם את הסבל שמסיבים הרעלים ברגש זה אופרת סבון, ספרים.

מה שיעמעם את הסבל שמסיבים הרעלים בחשיבה זה מדע בדיוני.

זה זן (מדיטציית זן)

בתוככי הטוב והרע, אף מחשבה לא מתווכת – זה נקרא זה.

התבוננות בטבע העצמי שלך מבלי שתהא איזה שהיא תזוזה בך – זה נקרא זן.

                ביחד זה זה זן.

                                                                           נואי ננג 637-714 לפנה”ס

                                                                                          (המסטר הגדול של הזן)

הדרך המושלמת אינה יודעת מה זה קשיים, מלבד זה שהיא מסרבת לעשות העדפות ורק כשאדם משוחרר משנאה או אהבה, היא (הדרך) מתגלה בפניו מושלמת וללא מסיכה.

אך אם יתבדל בעשירית של סנטימטר אז גן העדן והארץ יתרחקו זה מזו. אם אתה רוצה לראות זאת בעיניך, שלא יהיו לך מחשבות מנוגדות בעד או נגד.

                                                                                                         פתגם זן

גוף והשכל נופלים, נופלים השכל והגוף.

מצב תודעה זה, צריך שכל אחד יחווה אותו.

זה כמו קילוף פרי לתוך כלי ללא תחתית

זה כמו לשפוך מים לקערה מנוקבת

עם זאת ככל שתקלף או תשפוך עדיין לא תמלא אותה

כשזה מובן – התחתית החיוורת תישבר.

אבל אם עדיין קיימות שאריות של דוגמות, קונספציות שגורמות לך להגיב יש לי הבנה זו או נוכחתי בזה ובזה אתה עדיין משחק במציאות לא אמיתית.

                                                                                                         דוגן 1200-53 לפנה”ס

“הגוף הוא עץ חכמה, השכל הוא ראי מבריק הנתון במעמד.

השתדל כל הזמן לנקות אותו ואל תיתן לאבק לדבוק בו”.      שן-יסואי

“אבל באופן בסיסי אין עץ חוכמה, וגם לא מעמד של ראי בורק מכיון שהכל הוא חלל ריק מן ההתחלה, איפה יכול האבק להתקבץ?”

                                                                           נואי ננג

“עצם החשיבה – לא מוסיפה לאדם ולו קובית נפח אחת. המח אינו אבר שבעזרתו ניתן להגיע לאמת. המח הוא רק שריר.  המנטליות -כפי שאנו יודעים אותה, רק משתמשת במילים, נוסחאות, תגובות – מריצה שרשרת של אסוסיאציות, חוזרת על רעיונות שנקלטו, מערבלת ערמות של רשמים שנקלטו -פסיבית. (וכל זה מוביל למסקנה): הצעד הראשון בהתבגרות הוא להבין כי דברים נעשים לנו, ולא אנו הם אלה העושים אותם.”

                                                                               גורדייף.   מתוך ספרה של מרגרט אנדרסון- גורדייף הלא נודע. עמ’96

המוח -כצפרדע

מוחנו הוא צפרדע המוכנה לניתור. לא לזחילה, לא להליכה, גם לא למעוף, אלא לניתור.

כי המוח מנתר, קופץ, מגיע מקום למקום לא באופן לינאירי, לוגי ואבולציוני. הלוגיקה וההסתברות – הן צפרדע שהולכת עקב בצד אגודל, במקום לנתר, במקום להגיע לדברים בהברקת אינטואיציה.

הצפרדע היא דו חיים: היא ביבשה  והיא במים. יש לה זימים ויש לה ריאות.

כמו המוח- הוא דו חיים: הוא בתודעה והוא בתת תודעה. יש לו אונה ימנית ואונה שמאלית.

לו תישאר הצפרדע במים, היא תהפוך לדג, כלומר תלך לאיבוד בעולמות המעמקים של  האי ידיעה והתת תודעה.

לו תשאר על היבשה, היא תהפוך לעכבר, כלומר תהיה חשופה לחוץ – למודעות החושפת והמגלה.

אך המוח אמור לנווט בין שניהם, להיות ניצב על הסף בין שני עולמות, בין עולם המודע, הגלוי הידוע, המדיד, העובדתי. לבין עולם הבלתי מודע, העלום, המסתורי, הבלתי ידוע, הבלתי מדיד, הצופן סוד.

רוב המוחות כיום כבר מזמן הוטלו ליבשה. חיים על מימד שטוח, על קליפה חד מימדית. נעים בתנועות ישרות קדימה ואחורה, שכחו איך זה לצלול, לנוע במעגלים, להיות עטופים בפלומה חצי שקופה המסננת את הקרניים הבוטות של השמש ועושות את האור רחום, עדין.  לא להיות תחת כובד המשיכה, שעושה את הכל כה כבד, כבד.

לחיות רק על היבשה זה לחיות בחלק הקשה של החיים, היכן שאין זרימה. מקום שם  שינוי מתרחש על ידי הבקעה ופירוד ולא כפי שזה בעולמות התת מודע – על ידי המסה ותהליך מתמשך של חיכוך עדין.

כן, להיות צפרדע, להיות דו חיים. להתחיל כראשן המתפתח בתת תודעה ואח”כ קפיצה קוואנטןם, מטמורפוזה – והזרעון הופך לבעל חי אמפיבי, המנתר במרחבים הקוואנטיים של התודעה, על כל תתיה ועומקיה השונים.

Thinking

You can fool too many of the people too much of the time.

    –James Thurber

…to point at the moon a finger is needed, but woe to those who take the finger for the

moon…

    –D.T. Suzuki

A long habit of not thinking a thing wrong, gives it a superficial appearance of being

right, and raises at first a formidable outcry in defense of custom. But the tumult soon

subsides. Time makes more converts than reason.

    –Thomas Paine

The general root of superstition is that men observe when things hit, and not when

they miss, and commit to memory the one, and pass over the other.

    –Francis Bacon

A man is not idle because he is absorbed in thought. There is a visible labor and an

invisible labor.

    –Victor Hugo

Thought

Thought takes man out of servitude, into freedom.

    –Henry Wadsworth Longfellow

The busiest of living agents are certain dead men’s thoughts.

    –Christian Nestell Bovee

No brain is stronger than its weakest think.

    –Thomas L. Masson

To him whose elastic and vigorous thought keeps pace with the sun, the day is a

perpetual morning.

    –Henry David Thoreau

Great thoughts reduced to practice become great acts.

    –William Hazlitt

Learning without thought is labor lost.

    –Confucius

I’ve known countless people who were reservoirs of learning, yet never had a

thought.

    –Wilson Mizner

Associate reverently, as much as you can, with your loftiest thoughts.

    –Henry David Thoreau

You are today where your thoughts have brought you; you will be tomorrow where

your thoughts take you.

    –James Allen

The soul of God is poured into the world through the thoughts of men.

    –Ralph Waldo Emerson

Never express yourself more clearly than you think.

    –Niels Bohr

When men yield up the privilege of thinking, the last shadow of liberty quits the

horizon.

    –Thomas Paine

Arouse the mind without resting it on anything.

    –Diamond Sutra

“אם אתה אומנם בעל המחשבות, נסה להפסיק אותן.”

אימרת זן

מדיטציה – חשיבה של חיבור עם ההוויה הפנימית

 

את אחת הבעיות  המרכזיות בתחום החשיבה -כמו גם בעיות  בתחום היצר או ברגש- ניתן לבטא במילה אחת פשוטה: בלגאן! במקום זרימה מרכזית של מחשבות, מבפנים החוצה, יש גיבוב של תגובות חשיבתיות בעלות סף גירוי נמוך, שאינן מגיבות למרכז הכובד הפנימי באדם- ההוויה שלו, אלא לגירויים חיצוניים בלבד.

הנביעה מבפנים משולה לחיבור של טלוויזיה לאנטנה מרכזית, בעוד שהחשיבה המודרנית, הנעדרת את החיבור להוויה -משולה לחיבור של טלוויזיה לאנטנה פנימית: יש הרבה הפרעות והקליטה לא טובה. מצב זה גורם להצפת המוח במידע, דבר המתעצם מהסגידה לאמצעי התקשורת המודרניים כגון מחשבים, אינטרנט, עיתונים, ומקבל גושפנקה מן האוניברסיטאות וים הידע שהן אוגרות וממחזרות. הצפת המוח במידע תורמת להסטת מרכז הכובד עוד, מבפנים החוצה, מאיכות לכמות, מדינמיקה מחשבתית, למכאניקה מחשבתית.

הבעיה קשה בייחוד אצל האדם המערבי, ועל כן ‘יובאה’ ‘המדיטציה’ שהיא ניסיון מכאני וטכני, לגרום לחיבור החשיבה המערבית – למרכז כובד פנימי-זורם.

נשר החשיבה מתקשה להמריא, כי אין לו את שדה ההמראה והנחיתה של ההוויה הפנימית. המדיטציה מגלמת ומסמלת את מצב החשיבה הנכון, ללא הספיחים והשיירים האינפנטיליים של חשיבה לא ממוקדת וקיצרת נשימה. ועל כן מצאתי לנכון להביא כאן ציטוט אודות המדיטציה בהקשר זה: “מדיטציה היא מצב של “בלי ראש”, של מודעות טבורה ללא תוכן. בדרך כלל, המודעות מלאה שטויות, כמו מראה המכוסה אבק, המוח מצוי בפעילות מתמדת- מחשבות מתרוצצות, רצונות נעים, זיכרונות עולים, אמביציות מופיעות. אפילו כאשר אתם ישנים, המוח עובד, הוא חולם, חושב, דואג, מתכונן ליום המחר, מבצע תכנון תת-קרקעי. זה לא מצב של מדיטציה, אלא  להפך, השקט הוא מדיטציה, בשקט מתגלה האמת, מתגלה מי אתם באמת. במדיטציה עליכם לשים את המוח בצד, להיות אדישים, קרירים, לא מזדהים עם המוח ועם המחשבות. מדיטציה היא  ידיעה שאני איני זהה עם מחשבותיי. מדיטציה היא מצב טבעי שאיבדנו. גן -עדן שנעלם, אך יכול לשוב.”

                                                                                                  אושו

חשיבה וציר אורכי

המוח לא ממלא את התפקיד שלו הוא יועד, הוא מתבטל ולכן הוא מרשה לעצמו לרוץ בתוך הערוצים בחופשיות. והרי לא יעלה על הדעת כי  הוא רץ חופשי בערוצים מבלי שיפעילו אותו. זה מה שקורה עם המוח, וזהו תהליך לא מודע לחלוטין והוא גרוע היות ואנו מאבדים הרבה אנרגיה מנטלית. בעצם המוח מתפקד כאן על רמה אוטומטית, בדיוק כמו משחקי מחשב, שבשעה שאף אחד לא מכניס מטבע -הם רצים באופן חפשי ע”י קישורים קיימים. צריך להיזהר מזה כי המוח במצב זה (בדרך כלל שעמום) לא נמצא בלחץ גבוה והמוח אמור לעבוד כמו כור אטומי, בלחץ מאוד גבוה. רק מרמת לחץ מסוימת והלאה המוח מסוגל להפעיל את הכישורים האמיתיים שלו. בלחץ נמוד הוא פשוט מטייל. צריך להיזהר ממצבי שעמום כי התת הכרה פתוחה וכל מיני דברים היכולים להיכנס פנימה וע”י אסוציאציות חפשיות האדם עלול להגיע למצב בו מילה אחת שנאמרה גורמת לאדם ללכת לאבוד לעצמו בתוך היער הכי שחור שישנו.

כך החשיבה הנורמלית, הרגילה, אם אך נעקוב אחריה, או ננסה לכתוב מחשבות -לפי איך שהן עוברות לנו בראש-  היא קופצנית, אקראית, לא מסודרת, שואפת גרוי, בורחת בקלות-   בקיצור,חסרת ריכוז והמשכיות.

 האם אפשר בכלל   לארגן את החשיבה בצורה מסודרת?  אחת השאלות המרכזיות ביחס לחשיבה בוגרת או ערנית היא: האם אפשר לארגן את החשיבה כך שתהא מסודרת, מרוכזת ו בעלת לחץ פנימי גבוהה המשכית?

ובכן כדי לענות על שאלות אלו יש קודם כל לבחון מהי בעצם תפקיד החשיבה ?

ובכן בכל תהליך של למידה, השתלמות, חניכות או התפתחות,-קרוב לודאי כי המלים: “חשוב נכון”,”חשוב באופן חיובי”,”השתמש בחשיבה אינטואיטיבית”,”נסה להתרכז”,”איפוא ההגיון שלך?” יהוו חלק בלתי נפרד מן ההדרכה וההכונה.

מדוע? ובכן מכיון שכל לימוד והתפתחות קשורים -בטבורם- להיחשפות לבלתי נודע, ללמציאות עלומה , שלחניך אין עדיין “פסי ייצור” או תבניות עיבוד עבורה. ברוב המקרים, ובתחילה של כל לימוד, מקנה המורה את תבניות ההתיחסות הדרושות, אך בשלב יותר מתקדם זהו התלמיד שחייב לבנות לבדו את פסי היצור. – לעיבוד עצמי זה של פסי ייצור חדשים – אנו קוראים :חשיבה !

כלומר החשיבה הינה בראש ובראשונה תהליך, תהליך גס ,המתבצע תוך כדי תעיה והארה, טעיה והתכיילות, ניסוי ומחקר. והכולל בתוכו: שילוב ופירוק, בחינה ואירגון מחדש-של דוגמות ותבניות התיחסות.

 

מתי בעצם נזקק האדם לחשיבה?

ובכן תהליך החשיבה אמור להתרחש באותה הנקודה בה מוצג למח מצב חדש הדורש הערכות שונה מזו הקיימת עד כה בתבניות המחשבתיות האוטומטיות (שטיפלו עד כה בהצלחה במצבים חוזרים ונישנים).

הערכות חדשה הנדרשת ליצר -מתוך האין-תבנית מחשבתית מקורית המתאימה למצב החדש.

וכמובן שלא ניתן ליצר תבניות מחשבתיות מתוך האין. כדי ליצור תבנית מחשבתית- יש צורך בידע המהווה בעצם את חומר הגלםלתהליך החשיבתי, כלומר תהליך החשיבה מתבצע בתוך מעין שטח הפקר, הנמצא בתווך,- בין ידע גולמי בלתי שמיש (שצברנו בעבר) ובין מציאות חדשה, עלומה,שאין לנו עבורה -עדיין-כלי התיחסות.

דהיינו: החשיבה  מתרחשת הן בתחום הביניים שבין מציאות חדשה ובין שטח- הפקר חשיבתי והן בין שטח ההפקר(האמור) ובין חמר הגלם לבנית התבניות ששמו המוכר ושכיח יותר הוא:”ידע”.(ראה דיאגרמה).

במילים אחרות:כיבוש של סיטואציה חדשה (או כיבוש נתח נוסף מן העולמןת הבלתי נראים , או השתוקקות אל מטרת-על, ) הינם אירגון מחדש של חומר גלם קים, ביחס למציאות חדשה. כן, אירגון מחדש, כי במציאות של היום אנו מוצפים בידע, ידע ללא תועלת משמעותית לחיינו.

האדם הטבעי היה אמור לקלוט ידע רק לאחר שפגש מציאות חדשה (כדי להתאימה למחוז החדש… אך כיום,מאחר ואנו מוצפים בידע לשם ידע, שומה עלינו לארגנו בתבנית מוגדרת (ביחס לרמת מציאות נבוהה יותר.) , .

השאלות שחיבות להשאל ביחס למידע בלתי מאורגן זה הן:

“מה אני עושה עם זה עכשיו”? “כיצד ישרת מידע זה את המטרה אליה אני חותר עכשיו”?

נוסף לבעיה של מידע בלתי מאורגן, קיימת הבעיה של ידע המאורגן יתר על המידה… והמדובר בתבניות חשיבה דומיננטיות והן אוכפות על החומר החדש תבניות לא רלוונטיות. כך שחינוך דומיננטי הנאכף בכח הפחד מעונש ובכוח והתחרותיות, למשל,- לא יאפשר התגבשות של תבנית עצמאית וחדשה.

אך כשהחשיבה מתארגנת ביחס למטלה ולמצב חדש ולא בגלל תבניות דומיננטיות הרגליות, – היא תתבטא בצמיחה של מימדי התפיסה ובעליה של רמת המודעות אל מעל ומעבר מגבלות החשיבה הקיימות. – כך שתפיסת המציאות של האדם תשתחרר מכלא צרות האופקים אל החפש שבעיכול חויות חדשות.

חשיבה כהילכתה הינה אירגון מחדש של ידע,- או אירגון ראשוני של ידע חדש – בכדי להתאימו לסיטואציה בלמי מוכרת, או לקריטוריון גבוה (מן ה”כאן והעכשיו”) ובכך להרחיב את גבולות הכלא החשיבתי הקים אל מחוזות חדשים ומודעות גבוהה מזו הקימת.

וכאן באה בעצם שאלת השאלות, והיא איך מארגנים את החשיבה? איך להכניס סדר בבלגן הזה?

ובכן החשיבה יכולה להתארגן אך ורק באמצעות זיקה  רבת עוצמה, בין אדם לרעיון או יישות שהם חזקים  מרמת הקיום שלו. חשיבה מסודרת אינה יכולה להיות תוצאה של נסיון פרטני, “לסדר” כל אחד מחלקיה זה ביחס לזה, אלא תוצאה של התמקדות בעיקרון גבוה.

מחשבות הן שדה מגנטי, או הד, או שיקוף, או פיד בק, למשהו סביבו הן סובבות. מחשבות ללא כיוון, הן כילד חסר נסיון – שמנגן, יש פסנתר, יש צלילים, אבל אין יצירה. כל מה שהוא יכול לעשות, זה, “דו-דו-דו”… “דו-רה”… “דו-דו-דו”.

אין מנגינה, אין תימה מרכזית, אין כיוון, ואז החשיבה הופכת מטרה לעצמה והיא משוטטת…

כשצמח צומח, הוא צריך להשתרג סביב איזשהו מוט, עד שהוא מפתח יציבה משלו. למחשבות שלנו לעולם לא יהיה שיעור קומה משל עצמן, אלא אם כן הן יסובו סביב רעיון מרכזי,

בטאי צ’י, אמנות הלחימה והמדיטציה התנועתית הסינית, קיים מושג בשם  “THE GOLDEN THREAD”, חוט הזהב. התלמיד מתבקש לדמיין שראשו משתלשל מחוט זהב שנמצא מעליו, ומחזיק אותו, ובהתאם למשיכת החוט אמורה להתארגן כל יציבתו.

אם ניקח ברוש: בהתחלה הוא זקוק למוט עזר, כל ברוש, כי כל רוח מצוייה תהיה יותר חזקה מאשר השתיל הרך. כעבור כמה זמן הוא מתחבר לכוחות הטבע, ואלה גורמים ל”מחשבות” שלו, לקרום עור וגידים ולהתגלם בגוף. ואז הוא לא צריך יותר עזרה. כוחות הטבע, ומה שהוא עשה עם המחשבות שלו, חזקים מספיק כדי לתת לו זקיפות קומה. ואז הוא צומח ישירות למעלה.

על המחשבות לנוע בחפשיות, ללא מאמץ, אך צריך ציר מרכזי, זה כמו הגוף, הוא צריך להיות חפשי, ל א מאומץ, אך ללא עמוד שדרה, הוא יתמוטט.

החשיבה בדרך כלל סובלת ממאמץ ודומננטיות יתר, ומצד שני היא חסרת ציר מרכזי , החשיבה  של האדם בעל התודעה הערנית והרחבה צרכה להיות ללא מאמץ, שוטפת בחופשיות, אך גם עם מרכז כובד.

במדיטציה מלמדים כיצד לרפות את המאמץ מן המחשבה, ולתת לה לעוף חופשי, סביב ציר מרכזי. אימפוביזציה, ולא אסוסיאציה חופשית. כי אמפרוביזציה היא סביב משהו, בעוד שאסוסיציה היא התרת רסן לשמה.

שני הכללים של החשיבה הבוגרת המפותחת הן אלה: קלילות והקשבה פנימה, ומרכז כובד פנימי.

דוגמה לציר מרכזי היא מטכניקת אלכסנדר:שם אומרים  כל הזמן להתרכז בנקודה שנמצאת מעל לראש שלך. רק אם תחשוב על זה, תהיה לך זקיפות קומה. ואז אם אתה עומד על המקום, אתה לא משקיע כוח כדי להזדקף. כל מה שאתה עושה, הוא לחשוב על הנקודה ההיא, והמתח האלקטרי שנגרם על ידי הריכוז שלך בנקודה הזו, יגרום להתרוממות מגנטית לעברה.

דוגמה אחרת היא הספר הנפלא והנהדר “זן ואמנות החזקת הקשת”. הקשת כל כך שקוע בלוח המטרה, שתנוחתו היא פשוט רפליקה מגנטית של הדבקות הרגשית, האהבה, המעורבות, שיש לו כלפי דבר מה גדול יותר ממנו – שם בחוץ.

וככל הציר שסביבו סובבת החשיבה הוא גדול ומשמעותי יותר, כן החשיבה תהיה בעלת עוצמה חזקה יותר.

זה כמו בענייני מזון. אתה יכול לאכול המבורגר, שנכנס ויוצא מהמערכת תוך חמש שעות, ואתה יכול לאכול שקדים שיש להם ערך תזונתי אדיר, ולוקח הרבה שעות עד שהמערכת שלך סופגת אותם. לשקד יש longevity. הוא יכול להשתמר שנים בלי להתקלקל. המבורגר בא והולך.

היות והאדם לא מחובר כיום למטרתו כאדם, עליו לבחור מטרה שכזו, אחרת המחשבות שלו,  וחייו יעופו מדבר לדבר,  באקראיות סתמית.

הוא זקוק לנקודת אחיזה גבוהה יותר מעצמו, כדי שממנה הוא יעשה BOUNCING OFF, וממנה הוא יפתור לעצמו את הבעיות.

אם אדם רוצה לירות בטנק נוסע, ויש לו תותח, הוא לא מכוון לטנק, אלא  כמה מאות מטרים לפני הטנק, ואז עד שהפגז מגיע לאיזור… הטנק כבר לא שם.

כשיש תא, הוא מחלק את עצמו לשני גרעינים. בין שניהם מתבצעת כל החלוקה, יותר מאוחר. לאדם יש קוטב אחד -הוא עצמו. הוא חייב ליצור מתח חשמלי. כדי לעשות את זה הוא חייב ליצור קוטב נוסף. מחוצה לו. הכוונה לי ‘משחק עוצמה’—PASSION PLAY שקורה בין האדם  לבין הדבר עליו הוא חושב.

כמו שהצמח צומח כלפי האור, כלפי השמש. הוא לא יכול למצוא בתוכו את מרכז הכובד לצמיחה שלו.

החשיבה היא הארגון של מה שהמוח שלנו פוגש מן החיים. האירגון המנטלי של מה שיש בך.  המסר של יצירות אמנות הוא תמיד אמוציונלי. אבל המנטליות של האמן מארגנת את המסר האמוציונלי בצורה כזו, שהיצירה היא גם מלוטשת, וגם קומוניקטיבית, וגם אסתטית. זה המנטליות של האמן שעושה את זה. אבל חייב שיהיה בו איזשהו ISSUE שבוער בו, ושהוא רוצה להעביר. וזה הערך של חשיבה. ארגון החיים בעולם, לתבניות שניתן להתייחס אליהן ולעשות איתן משהו. אם ניקח למשל ספה, היא עשויה מבד, מספוג, מעץ. אם כל הדברים האלה יונחו על הרצפה בערימה, אי אפשר לשבת. ארגון שלהם בתבנית שתתמוך בגוף, דומה לפעולת החשיבה. חשיבה מארגנת את הקיום בצורה שנוכל לעשות איתה משהו. החשיבה היא הארכיטקט של הדברים הנכנסים והיוצאים.

באנלוגיה, כדי לקום, צריך לחשוב על נקודה שנמצאת חצי מטר מעל לראש שלנו, כדי שנוכל לתרגם את שרירי הקימה ביחס אליה! 

כלומר הבעיה של החשיבה הרפוסה והברדקיסטית שלנו אינה בה, אלא במה היא מתעסקת, וכשהיא מתעסקת עם כלום ועם שטויות – גם היא נראית… זה עמו הגוף שלנו, הוא נראה כמו שהוא נראה כי הוא מתעסק עם שטויות חסרות אתגר ממשי עבורו, ואז הוא נופל. זה שהמחשבה שלנו מסתובבת סביבו הוא שנותן לה את העוצמה, הכיוון והטעינה הפנימית.

והציר הטבעי ובעל עוצמת הטעינה החזקה ביותר – עבור החשיבה – זה הקיום העירום והחידתי הזה שלנו, ולחשוב ביחס אליו זה ביכולת להסתכל, באופן פיסי, מעבר לכאן ולעכשיו, למאבק האדיר של הקיום להיות  ולשאול את עצמנו שוב ושוב:  “לאן כל זה מוביל? מה הקטע? מה החיים האלה? לאן כל זה מוביל? “ WHATS THIS HUMAN THING IS ALL ABOUT? מה אלוהים רצה מאיתנו כשהוא ברא אותנו? איך הפלנטה הזו היתה צריכה להיות? כל מיני שאלות ברמה קיומית. הן חייבות להיות ברמה הזו. לא יכולות להישאר מופשטות. לא לשאול על יחסי השמש והירח, אלא על העובדה שהיקום הוא כוח שנע לאן שהוא, והנסיון לחוש את זה. אפשר להתחבר לזה, על סמך שיכנוע פנימי, זה תופס אותך,ופתאום אתה חי את זה, וזו המציאות שאתה נושא איתך. וכל היתר מתמגנט לזה. מספיק שתתחבר לניצוץ אחד, לתוך המהות הזו של דברים שקורים ברמה האמיתית, מעבר לקיום החולף והאידיוטי של האנושות.

ברגע שתופסים את החזון שעומד מאחורי (תופעה או מוסד חברתי), אפשר לקחת אותו כציר מרכזי,  שסביבו תנוע החשיבה.

“מחשבה נכונה היא אותה המחשבה המביאה להכרת האמת – האמת האובייקטבית”.

הרמב”ם

                               All that we are is the result of what we have thought.

                                                                                                                                                                                      Buddha

                               Less than fifteen percent of the people do any original thinking on any

                               subject… The greatest torture in the world for most people is to think.

Luther Burbank

חשיבה – ממרכז כובד נמוך

בשפת הגוף היציבה הנכונה אומרת שמרכז הכובד צריך להיות בבטן, בירכיים וברגליים אבל מרכז הכובד של אנשים שמתכופפים ומרמים דברים הוא בדרך כלל בחזה. זה מתקשר לעובדה שבן אדם בדרך כלל חי באוקטובה אחת יותר גבוה מאיפה שהוא באמת והאדם תמיד יגיד “אני אופטימי, אני מלא תקווה, אני מאמין”… אבל בסך הכול האדם אינו נמצא שם, כך הוא רק מציג את עצמו. בדרך כלל אנשים מלאים חרדות, מלאים בחוסר בטחון עצמי, בפחדים ורגשי נחיתות אבל התרגלנו להחצין גם כלפי עצמנו, את הצד היותר יפה של הדברים, מה שגורם לנו לחיות לגמרי בפטנזיה ורמאות עצמית ולא בקו הקיומי שהנקודה התחתונה ביותר משמשת משען לכל היתר. ברגע שמשעינים את כל היתר על הפטזיה ישנן התמוטטויות פנמימיות ואז רגשי אשמה. הכי טוב -כשמדברים- זה לבוא מהגרוע ביותר, הבעיה היא שהרבה פעמים כשמשהו כבר בא מהגרוע ביותר אז התגובה מסביבו בחברה היא “תשמע למה אתה כל כך נגיטיבי? למה אתה חושב שלילי? תסתכל על זה באופן חיובי ובונה וכיו”ב , והשטות הגדולה ביותר היא שהאמונה הרווחת היא שאם תשכנע את עצמך שזה טוב, אז זה יהיה באמת טוב, וזה נורא.

זה כמו שאומרים למישהו שעומד מול שדה מוקשים – תשמע יהיה בסדר, תשכנע את עצמך שזה לא שדה מוקשים והכל יהיה בסדר, בבקשה תיכנס. זה איום ונורא, ואנשים רגילים בשם התדמית החיובית לרמות את עצמם ואת האחרים כל הזמן. ואני לא מאמין, ולא באמונה ולא בגישה חיובית, מה הטעם לחשוב מחשבה חיובית על משהו שהוא שלילי אם אני אחשוב על זה שהוא טוב אז הוא יהיה טוב?! כאילו שאין מציאות אמיתית והכל הוא פנטזיה הכל הוא רק בתוך הראש שלנו. ועצם זה שאדם חושב מחשבה, שלילית או חיובית הוא כבר מכריח את המערכת שלו ליפול תחת הטיראניות של מערכת החשיבה . מערכת החשיבה צריכה בסך הכל לעשות השלכה מנטלית וככזה אין זה צריך להיות חיובי או שלילי ואם הוא כזה הוא כבר עריץ ומשוחד חשיבה צריכה להיות נייטרלית, היא לא צריכה שזה יהיה טוב או לא טוב, היא בסך הכל צריכה כיוון שאחריו תלך כל המערכת. והבעיה הגדולה של החשיבה, של האמוציות ושל היצר זו הקוטביות וברגע שבן אדם חושב באופן חיובי הוא קוטבי וחשיבה אמיתית צריכה לעורר חוסר איכפתיות לגבי  אם זה יהיה טוב או לא.

ואם כבר קוטביות אז החשיבה השלילית היא בעצם הרבה יותר נכונה ומציאותית , כי במקום הזה – בעולם הנורא הזה ב שאנו חיים בו , עלינו לדעת קודם כל שהמצב של אלימות, בערות כוחנות – מבחינה חברתית, וההזדקנות והמוות – מבחינה קיומית –  הם מצב נורא ואיום וכדי לדעת זאת עלינו להתעורר מן השינה שלנו, ועל מנת להתעורר עליך לראות שהכל שלילי, לעומת חיים באופן חיובי פנטזיוני, ששנה הבאה הכל יהיה נהדר והבעיות יפתרו והכל יהיה בסדר – אז חשיבה שלילית היא מדוייקת יותר מאחותה הכוזבת, כי הרי בסופו של דבר החיים מלאי אכזבות והיום יש לנו פחות סיכוי להגיע למה שלא הגענו לפני עשר שנים ובסוף מחכה לנו המוות ובסך הכל המצב גרוע רק חשיבה מציאותית תעיר אותנו לחיים. בעצם אין הבדל בין תרבות שאומרת לנו שמערכת החינוך תפתור לנו את כל הבעיות או המדע או הספרים הבאים לבין קורסים וסמינרים של העידן החדש שאומרים ששיטה זו או אחרת ואלוהים יפתרו לנו את הכל, שניהם הולכים על מערכת מסויימת אשר תפתור לך את הבעיות, רק תעשה את זה ואת זה והכל יסתדר, תאמין בזה תעבוד עם זה והכל יהיה בסדר.

עצם הענין שישנה שיטה שיכולה לפתור לאדם את הבעיות ואם תשאיר את הרע בחוץ ולא תיתן לו להיכנס ותהיה כולך בטוב אז הכל יהיה בסדר וטוב. ובעצם זה דבר משותף לכל מה ששקרי ושדוחף את הקוטב השלילי החוצה על מנת לאמץ את הקוטב החיובי. ובהרבה דתות ככל שהמצב נהיה יותר גרוע הם מטפחים איזו שהיא שמורת טבע שבאה להיות אנטי לכל מה שרע בעולם, אולם זו רק סטיה של הפנטזיה המטרה פה היא להתעורר! בעצם צריך להיות מקושר ומכוון לאיך שהדברים הם באמת ולא פנטזיה האישית של כל אחד על מנת להצליח לעשות משהו. כל הענין של לנהוג עכשיו והיום – איך שהיית רוצה להיות בעתיד מובילה לרמאות עצמית גדולה מאוד, אני מעדיף את האוטנטיות והאמת כי אז אתה יכול להתחיל לעבוד עם מה שיש לך באמת, השלכה מנטלית זה לאכלס מקום שעדיין לא היית שם ואם אתה כבר שם, אין לך לאן לגדול. כך שעל האדם להחליט אם הוא רוצה להיות שם, במקום החדש, בפנטזיה שלו או באמת, ואם זה באמת האדם חייב לזנוח את הפנטזיה שלו ולהיות היכן שהוא באמת. ותמיד עדיף להציג את הדברים יותר נמוך ממה שהם ולהתמודד עם התמונה השחורה בתוכך ולא שהמציאות תכריח אותך להתמודד איתה ולהיות שם זה אומר להיות עבודתי, אפור ואף עם חרדה מפני הגרוע ביותר, מפני שזה אומר להיות מוכן ולא מופתע על מנת שהמערכת לא תכנס לשוק. והמצב הנכון לחיים של אדם שחי במאה העשרים הלחוצה והמטורפת זה להיות במצב של חרדה קיומית כנקודת מוצא, זה לא אומר שאתה מדוכא אלא זו נקודת המוצא שלך ומשם אתה בא. ואתה בא מהקו התחתון – וכמו שכשאנשים אשר יושבים על כסא, אינם יושבים עם שתי רגליים על הרצפה (כי רגל אחת משולבת בדרך כלל)  וזה אומר שאנשים אינם מתחילים מהאדמה, אלא במקום טוב יותר מהמקום הריאלי שלהם, ומרכז הכובד צריך להיות תמיד נמוך, וככל שהוא נמוך יותר כך אפשרויות הפעולה  כלפי מעלה טובות יותר – אז בסיס הפרמידה רחב יותר.

ככל שמרכז הכובד הוא יותר למעלה, כך קל יותר להתרסק .  מרכז הכובד הנכון ביותר הוא לבוא מנקודת מוצא של חרדה קיומית, כי העולם והמציאות במצב גרוע וזו הנקודה הנמוכה ביותר. ברגע שאדם מחובר קבוע למקום נמוך, הוא יוצא מבסיס כובד ריאלי , וזה כל הזמן יכול רק להשתפר. ואנשים עסוקים יותר בלהראות טוב, לאמר את הדבר הנכון בזמן במקום להיות עסוקים ואמיתיים עם הקו התחתון של חייהם, (הכל תדמית, הכל חארטה)  וזה לא שאנשים לא מרגישים רע, הם מרגישים רע מאוד, אולם בגלל שאין הם חיים עם חרדה קיומית כנקודת מוצא בסיסית אין הם יכולים להסביר ולנתח את הגורם למצבים ולצאת מזה. ברגע שאדם יצא בכל פעם מהנקודה הנמוכה ביותר שלו, הוא יתקדם בכל פעם להיכן שהוא באמת ואם הוא יהיה עם אלוהים, אז הוא תמיד יוכל להסביר איך הוא הגיע לזה מהנקודה הנמוכה ביותר שבו.

“המחשבה יוצרת עולם משל עצמה, עולם בו היא הכל. היא מדמה לעצמה שאין כלום חוץ ממה… שהיא חושבת”.                                       דיויד בוהם      

על המהות השלילית של החשיבה החיובית

יש הרבה דיבורים וכתבות היום בעולם על מה שנקרא חשיבה חיובית פסיכוקברנטיקה, תכנות המוח וכו’. כלומר, המציאות שלנו גרועה (מחלות, חיים לא מאושרים וכו’) כי אתה חושב בצורה שלילית שגורמת לתוצאות שליליות.שנה את צורת החשיבה והמציאות תהפוך לנהדרת – אך זוהי מנטליות של שיעבוד לאושר, של המלכת הפנטזיה הסובייקטיבית.

האדם לא צריך חשיבה חיובית, הוא צריך חשיבה ביחס למה שקורה ביחס להוויה. כלומר, זו שטות לבוא ולהגיד אני רוצה חשיבה חיובית כי ברגע שבן אדם אומר את זה הוא בעצם לא מתיחס לתפקיד של החשיבה כדבר שצריך לסדר את העולם, כדבר תובנתי במודלים, אלא הוא אומר: “היות וחשיבה שלילית לא טובה לחיים שלי והיא יוצרת דברים לא טובים בפסיכולוגיה שלי והיא משפיעה על איך אני תופס את העולם – אז אני אחשוב באופן חיובי”. זוהי גישה אגואיסטית ואינפנטילית כי הגישה הקיומית ביחס לידיים למשל אומרת: “תפקיד הידיים זה לעשות דברים”. האדם אומר, “אבל אם אני מרים משאות כבדים זה לא טוב לי, אז אני ארים כל הזמן משאות קלים”.

כל העניין של החשיבה זה עניין תיפקודי, כלומר, החשיבה שם בכדי לעבוד והיא עובדת ביחס למה שישנו ואם זה טוב לי או לא טוב לי זה משני. כלומר, כל החשיבה החיובית זה פועל יוצא נפסד של תפישת האושר של העולם המערבי, שאומרת: “יש לי זכות לאושר והגוף שלי והמערכת שלי קיימים בכדי שאני אחוש מאושר”.

אני חושב שאדם צריך לתפקד באופן שלם והוא צריך לתפקד מתוך זה שהוא ישנו. זה שהוא ישנו כבר משפיע על כל הדברים האחרים, כלומר, זה שההוויה שלו קיימת אומר שהוא חושב וגם אם הוא חושב מחשבות שליליות עדיין הוא חושב וגם אם זה פוגע לו במערכת, אז הוא פשוט אכל אותה. אבל אי אפשר לשנות את התיכנות של המערכת רק בגלל שבסופו של דבר אתה תהיה פחות מאושר. כלומר הבן-אדם צריך לקבל את העובדה שהוא יהיה פחות מאושר כחלק מן הקיום שלו ואם זה המצב שבו הוא נמצא, זהו זה. הוא לא יכול לשנות את התכנות של המערכת כדי שהוא יהיה יותר מאושר. בן-אדם צריך לדעת לשאת את הצלב שלו אם הוא נמצא בקונפיגורציה של סבל. אחרת זה כמו לנתק את קצות העצבים מהמוח על מנת לא לחוש כאב. כך שכל העניין של חשיבה חיובית הוא שיא הדברים הנפסדים. הוא מכני מניפולטיבי, הוא מייצג את דור המדע הפנטסיונרי שלנו שרק משתמש בדברים ולא חי אותם מבפנים. הוא לא מתייחס לעובדה שלדברים יש חיים משל עצמם ומטרה אלא לוקח רק את העובדה שהכל צריך להיות לשם האושר שלנו חוץ מזה הדבר האחרון הוא שאנחנו חיים בעצם בעולם נורא ואיום אז מה פתאם שיהיו לנו מחשבות פוזיטיביות?

כך שמבינת שלמות ההוויה שלו עדיף שהאדם יחיה עם ידיעות שיאפשרו לו להיות יותר אוטנטי ופחות לשגות באשליות.

אימרות בקשר לחשיבה

”שורש הכאוס קיים בחשיבתנו המקוטעת והאוטמטית. ורק כשהחשיבה אינה שם, קיימת האפשרות לקלוט את מה שישנו מעבר למחשבה”.                                  דיויד בוהם. RE-VISION

”לכל אדם יש אנשים קטנטנים בתוך ראשו ולכל איש כזה מחשבותיו שלו וידיעותיו שלו ומכיון שכך כל אחד מהם אומר דבר מה אחר, ופעמים הם מתקוטים זה עם זה, אחד חולק על דברי חברו או מתקנו, מזכיר דבר נשכח או מייעץ  לשני, למשל, דבר מה הזכיר למתיא משהו ששכל מזמן, כנראה שאישון קטן אחד ישן בראשו ופתאום התעורר משנתו והוא מדבר ומזכיר…

מתיא חושב לפעמיםכך ולפעמים אחרת משתדל מאד שמחשבותיו תתאמנה זו לזו, אך בעצם איננו יודע לבטח, בדיוק כמו פילוסוף אמיתי, אשר גם הוא חושב הרבה, אך לעולם לא ידע לבטח…”

יאנוש קורצ’אק -“המלך מתיא באי השומם”

“שוב את חושבת?”תקפה הדוכסית את עליסה.

יש לי זכות לחשוב”. ענתה עליסה במורת רוח, כשהיא חשה עצמה מוטרדת ומותקפת על ידי הדוכסית מחודדת הסנטר וחדת הלשון.

“כן”, השיבה הדוכסית, אות הזכות בדיוק שיש לחזירים הרוצים לעוף…”

לואיס קרול -עליסה בארץ הפלאות.

“I want to know how God created this world. I am not interested in this or that

   phenomenon. I want to know His thoughts, the rest are details.” -Albert Einstein

Thought

Thought takes man out of servitude, into freedom.

    –Henry Wadsworth Longfellow

The busiest of living agents are certain dead men’s thoughts.

    –Christian Nestell Bovee

No brain is stronger than its weakest think.

    –Thomas L. Masson

To him whose elastic and vigorous thought keeps pace with the sun, the day is a

perpetual morning.

    –Henry David Thoreau

Great thoughts reduced to practice become great acts.

    –William Hazlitt

Learning without thought is labor lost.

    –Confucius

I’ve known countless people who were reservoirs of learning, yet never had a

thought.

    –Wilson Mizner

Associate reverently, as much as you can, with your loftiest thoughts.

    –Henry David Thoreau

You are today where your thoughts have brought you; you will be tomorrow where

your thoughts take you.

    –James Allen

The soul of God is poured into the world through the thoughts of men.

    –Ralph Waldo Emerson

Never express yourself more clearly than you think.

    –Niels Bohr

When men yield up the privilege of thinking, the last shadow of liberty quits the

horizon.

    –Thomas Paine

Arouse the mind without resting it on anything.

    –Diamond Sutra

Thinking

You can fool too many of the people too much of the time.

    –James Thurber

…to point at the moon a finger is needed, but woe to those who take the finger for the

moon…

    –D.T. Suzuki

A long habit of not thinking a thing wrong, gives it a superficial appearance of being

right, and raises at first a formidable outcry in defense of custom. But the tumult soon

subsides. Time makes more converts than reason.

    –Thomas Paine

The general root of superstition is that men observe when things hit, and not when

they miss, and commit to memory the one, and pass over the other.

    –Francis Bacon

A man is not idle because he is absorbed in thought. There is a visible labor and an

invisible labor.

    –Victor Hugo

Thought

Thought takes man out of servitude, into freedom.

    –Henry Wadsworth Longfellow

The busiest of living agents are certain dead men’s thoughts.

    –Christian Nestell Bovee

No brain is stronger than its weakest think.

    –Thomas L. Masson

To him whose elastic and vigorous thought keeps pace with the sun, the day is a

perpetual morning.

    –Henry David Thoreau

Great thoughts reduced to practice become great acts.

    –William Hazlitt

Learning without thought is labor lost.

    –Confucius

I’ve known countless people who were reservoirs of learning, yet never had a

thought.

    –Wilson Mizner

Associate reverently, as much as you can, with your loftiest thoughts.

    –Henry David Thoreau

You are today where your thoughts have brought you; you will be tomorrow where

your thoughts take you.

    –James Allen

The soul of God is poured into the world through the thoughts of men.

    –Ralph Waldo Emerson

Never express yourself more clearly than you think.

    –Niels Bohr

When men yield up the privilege of thinking, the last shadow of liberty quits the

horizon.

    –Thomas Paine

Arouse the mind without resting it on anything.

    –Diamond Sutra