פוסט ראשי

עמוד פותח

About

ברוכים הבאים לאתר 'הגות במבט קוואנטי'.

האתר גדוש בחומר כתוב הקשור לראיית החיים דרך פריזמה אחרת.

כולם פרי רוחו וחלק מתורתו ושיטתו של הוגה ומורה להתפתחות תודעתית: גבריאל רעם.

בעברו מרצה ומומחה לתקשורת אל מילולית, למד משחק, חינוך ומדעי ההתנהגות.
גבריאל רעם עוסק שנים רבות בחקר, השתתפות ולימוד של קבוצות עבודה פנימית ובלימוד שיטות להרחבת ופיתוח תחום התודעה.
פירסם כמה וכמה ספרים בנושאי עבודה פנימית, והערת התודעה, כמו גם ספרים בנושאי שפת הגוף.
גבריאל מתעניין וכותב על אאוטסיידרים ומורדים ואנשים בעלי רגישות גבוהה במיוחד, הוא מאמין שבהתייחס למצב של הרוחניות והתרבות בימינו – דווקא אוכלוסיות אלו יכולים להזרים לתרבות ידע חדש ודם טרי.

המאמרים, ההדרכות,  הדיאלוגים והקישורים, עוסק בחיים עצמם וגם בפכים הקטנים שלהם.

חלק מן המאמרים נכתבו כתגובה לחיים, וחלקם כתגובה  לפניות של קוראים.

אם יש משהו לא ברור, או סתם שאלה. ניתן לכתוב אותה במייל בהמשך, ותוך זמן קצר נחזור אליכם, עם מענה.

כל המתעניין ורוצה לשאול שאלות, מוזמן לכתוב למייל:

gabyraam89@gmail.com

***

הקדמה.

להגיב

ברוכים הבאים לאתר 'הגות במבט קוואנטי'.

האתר גדוש בחומר כתוב הקשור לראיית החיים דרך פריזמה אחרת.

כולם פרי רוחו וחלק מתורתו ושיטתו של הוגה ומורה להתפתחות תודעתית: גבריאל רעם.

בעברו מרצה ומומחה לתקשורת אל מילולית, למד משחק, חינוך ומדעי ההתנהגות.
גבריאל רעם עוסק שנים רבות בחקר, השתתפות ולימוד של קבוצות עבודה פנימית ובלימוד שיטות להרחבת ופיתוח תחום התודעה.
פירסם כמה וכמה ספרים בנושאי עבודה פנימית, והערת התודעה, כמו גם ספרים בנושאי שפת הגוף.
גבריאל מתעניין וכותב על אאוטסיידרים ומורדים ואנשים בעלי רגישות גבוהה במיוחד, הוא מאמין שבהתייחס למצב של הרוחניות והתרבות בימינו – דווקא אוכלוסיות אלו יכולים להזרים לתרבות ידע חדש ודם טרי.

המאמרים, ההדרכות,  הדיאלוגים והקישורים, עוסק בחיים עצמם וגם בפכים הקטנים שלהם.

חלק מן המאמרים נכתבו כתגובה לחיים, וחלקם כתגובה  לפניות של קוראים.

אם יש משהו לא ברור, או סתם שאלה. ניתן לכתוב אותה במייל בהמשך, ותוך זמן קצר נחזור אליכם, עם מענה.

כל המתעניין ורוצה לשאול שאלות, מוזמן לכתוב למייל:

gabyraam89@gmail.com

***

אתרים נוספים:

"דרך התודעה": cw.hagut.net

Consiousness way" – cwe.hagut.net

פייסבוק:

"דרך התודעה" – https://www.facebook.com/consciousnessway/

"אאוטסיידרים ומורדים" – https://www.facebook.com/%D7%90%D7%90%D7%95%D7%98%D7%A1%D7%99%D7%99%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%9D-122739594482649

בחירה אם להיכנע.

 רוב בני האדם נמצאים במצב אוטומטי ואין להם כל כך בחירה, בטח שלא בתגובה הרגשית שלהם. אפשר להגיד כי אנשים ישנים, דברים קורים להם, הם מכאניים, זה מה שגורדייף התכוון כשהוא קרא להם: מכונות. אבל הדבר האחרון שאנשים מוכנים להודות בו שאין להם חופש בחירה. כי כול אדם מרגיש שיש לו את היכולת לעצב את החיים שלו. ומדוע חשוב לבני האדם להגיד לעצמם שהם יכולים לבחור? בגלל שרוב האנשים לא מרוצים מהחיים שלהם. תחושת יכולת הבחירה מעניקה הזדמנות נוספת: "עד עכשיו הייתי אידיוט, עשיתי טעויות, עכשיו היות ולמדתי (או אלמד) כמובן שאעשה בחירות יותר טובות". כלומר אשליית הבחירה- משמרת אצל האדם את התחושה שהעתיד יהיה טוב יותר, אין סיכוי שיעשה את אותה טעות פעמיים… האדם כול הזמן רוצה להרגיש טוב, זה אולי הכוח החזק ביותר אצלנו. אנחנו רוצים שהדימוי העצמי שלנו יהיה כמה שיותר גבוה ולחיות בתחושה שאם עד עכשיו היה חרא, מחר יהיה טוב, ככה אנחנו רוצים לחיות. זה בעצם מה שמאפשר לנו לא להתמוטט תחת קשיי החיים. ואם לאדם בחיי היום יום (רמה פסיכולוגית) אין חופש בחירה, הרי שלאדם שחי ברמת התודעה יש עוד פחות אפשרות בחירה, והוא יותר מקובע ויותר מגובש. ככול שאתה עולה יותר גבוה בפירמידה יש לך פחות אפשרות לזוז. בראש הפירמידה אתה אוטומט ברמת תודעה, רוב האנשים הם אוטומט ברמה הרגשית והשכלית. וכדי להתפתח עליהם להחליף את המכאניות במודעות.

הערה: הסבר של מה שנאמר עד כה:

  אמנם אין אפשרות לחופש בחירה, אך ישנה אפשרות למודעות זמנית. אך אם אתה מודע, זה אומר שאינך חי, כי כשאתה מודע אתה עסוק בלשים לב ולא בלתת לדברים לקרות. לחיות זה להיות לא מודע. לתת לדברים להתרחש, אם אתה מודע, אתה עוצר את זרימת החיים. אתה מודע לחלקים שמרכיבים את המכונית שלך רק כשהיא מקולקלת, או כשמשהו לא בסדר. כשהיא נוסעת כמו שצריך, אתה לא מנסה להיות מודע לחלקיה השונים, אלא מתמסר לנסיעה. מודעות היא מצב זמני בין לא מודע לא רצוי, ללא מודע רצוי. על האדם לעבור ממצב הלא מודע המכאני, דרך מודעות חלקית, אל מצב של לא מודע תודעתי גבוה.

המסע אמור להיות מלא מודע נמוך (תודעה צרה) אל לא מודע גבוה (תודעה רחבה, פתוחה). בראשון אתה ישן, בשני אתה ער. בראשון כלום לא קורה לך חוץ מפנטסיה, בשני החיים קורים לך. הדרך לעבור מלא מודע נמוך ללא מודע גבוה היא דרך מודעות. מודעות היא מצב מעבר מלא מודע נמוך ללא מודע גבוה.

מה שאני מכנה בשם: מצב תודעה זה 'לא מודע' גבוה.

עסקת החבילה של המיניות והאהבה.

אנו רגילים לקבל את האהבה והמין כעיסקת חבילה. אין אחד בלי השני. אוהבים את מי ששוכבים עמו ושוכבים עם מי שאוהבים. אמנם מחילים את עיסקת החבילה הזו בעיקר על נשים אך היא מקובלת באופן כללי. גברים סוטים מן הכלל הזה יותר מאשר נשים, ואז מתייחסים אליהם בסלחנות, כמי שלא עומדים ביצרם. אך גם מהם מצפים ליישור קו עם ההתבגרות וההתמסדות בחיים. ולאחר הנישואין מצפים מהם לשכב רק (ובעיקר) עם האישה שהם אוהבים.

מסה זו באה לבדוק את החיבור הצמוד הזה בין אהבה למין. האמנם יש חיבור? אמור להיות חיבור? האם זהו חיבור אורגני או פרי מוסכמה חברתית?

ובכן ראשית ההבדלים בין שניהם;

אהבה נוצרת כשיש אינטימיות וקירבה נפשית. אהבה היא הרבה רגש, הרבה נפש ומעט גוף (חיבוקים, נשיקות, ליטופים). באהבה הגוף שם בעיקר כדי להביע קירבה, חום, אינטימיות. המגע רך נעים, מלטף.

מין נוצר ופורח כשיש זרות, ככל שמכירים את האדם יותר כך התשוקה המינית דועכת. במין יש הרבה גוף ומעט רגש ונפש. המגע סוער, ייצרי, לעתים אגרסיבי; מטלטל;  מועך, חופן, חזק – מביע תשוקה וסערת ייצרים.

התאהבות מושתתת על דמיון, זהות, ורצון להיות כמו, יחד עם, להתמזג. אנו מאוהבים במי שדומים לנו ונעשים דומים למי שאנו אוהבים.

במין המשיכה מושתתת על קוטביות הפוכה, נמשכים לקוטב הנגדי, וככל שהקוטב יותר נגדי, כך גדלה המשיכה המינית. הזרות והניכור מגדילים את המשיכה.

מן הסתם בחברה מצומצמת שבה ישנה אחווה ואינטמיות עם כולם ההתאהבויות תהיינה רבות. אך בחברה המשותת על זרות וניכור, שבה פוגשים ורואים מאות רבות של בני אדם מתחלפים מדי יום, היצר המיני נמצא בהתעצמות מתמדת. ככל שישנם יותר אנשים משדרי מיניות עמם אין לנו קשר אישי – כך תלך התשוקה המינית ותתעצם.

ואם ניקח זאת עוד צעד אחד אז 'כדי לאהוב צריך להכיר, כדי לחוש משיכה מינית רצוי לא להכיר'.

ההכרות יוצרת אינטימיות ואינטימיות טובה לאהבה – רעה למין. המין פורח בניכור, באנונימיות. אובייקטים מינים רבים חובשים משקפי שמש כהים, יש להם הבעות פנים קפואות ואטומות, ויש בהם מיזוג של קור ריגשי ואיתות של סערה ריגשית פונטציאלית. המבט המיני מצומצם, דרך שמורות חצי עצומות, ומזוית העין, הרף עין ודי. באהבה העיניים פקוחות לרווחה, לקלוט כמה שיותר מן הזולת האהוב, המבט ממושך, רחב ופתוח. 

באהבה רוצים ללהיות עם העירום החלש וחסר האונים. ולהתחבר לגלעין הפנימי. מתאהבים במה שחבוי, במה שחלש, במה שמוסתר, בישות הפנימית.

במין דווקא רוצים להסתיר, למסך ועם זאת, לקרוע, להסיר, לחשוף את שמוסתר. זה מעין משחק. ברגע שזה עירום זה כבר לא מגרה, אך מעבר ללבוש זה תמיד ייצרי יותר. יש כאן צורך במיסתורין. נמשכים למה שחזק, מודגש, עושה עיניים.

החיבור בין שניהם הוא חיבור כפוי, מאולץ שבו שניהם מחבקים האחד את השני חיבוק דוב ושוברים האחד לשני את העצמות. החברה שלנו לא רוצה להפריד בין שניהם, כי אז המין ישאר ללא שוטר האהבה ירוץ עירום וחופשי ויהרוס את כל שהחברה בנתה.

בחברתנו זה נחשב ממש כפירה להגיד שאין קשר בין השניים, ואולי אפילו, רחמנא ליצן, שכל אחד מהם פורח יותר בהעדרו של השני…. זו ממש אולטרא כפירה. אין ספק שהפמניסטיות יזדעקו כי תובנה זו נשמעת כלקוחה הישר מבית מדרשם של השוביניסטים המובהקים. אך זה אינו המסר המובהק של הפילוסופיה הגברית לגבי המין. למעשה הגישה הגברית היא לא חד משמעית במפורש, ולמעשה היא צבועה ביותר. היא שמה על המיניות הנשית שתי מדבקות סותרות. האחת שהמין יהיה לוהט וחסר מחוייבות הנובעת מאהבה, והשניה מדבקה שאומרת שהאישה אמורה לא להנות ממין אם אינו מלווה באהבה.

למעשה החיבור בין השניים הוא חיבור שבא הישר מבית המדרש הגברי.  הגבריות רוצה שהמיניות של האישה תהיה מסורה לגבר בו היא מאוהבת. בעוד שלו מותר להפריד בין השניים. מה שמראה שהחיבור בין השניים בא לשלוט על המיניות, לנהל אותה ולשים אותה תחת שליטה.

האהבה, מעצם טבעה – נוטה לקוטב הנפשיות והרוחניות. הריגשיות שלה מעודנת ומבוססת על רגשות של חמלה, אמפטיה והזדהות.

המיניות מעצם טבעה נוטה לקוטב הייצריות והגשמיות. המוטיבציה שלה מבוססת על כיבוש והיכבשות, על בעלות ונבעלות, על חדירה ונחדרות. על יחסי כוח ועל סיפוק מהיר שבא בפיצוצים מהירים. נסיקה אדירה ומהירה, ומיד נחיתה קשה.

לעומתה האהבה נבנית לאט, היא אינה חותרת לשיא אלא למי מנוחות תמידיים. באהבה ככל שמכירים יותר כך היא עמוקה וממלאת יותר. במין ככל שמכירים פחות כך החוויה מסעירה יותר.

האמת שאיחוד או סמיכות ביניהם (לעשות מין עם אותו אדם שאוהבים) רק מגביל את שניהם. אך עם זאת בכל אהבה צריך שתהיה קצת זרות, משהו בפרטיות של הנאהב או הנאהבת החסויים בצל, כי אהבה ללא מסתורין אינה אהבה. וגם במיניות צריכה משהו מן האוירה של האהבה כדי שלא תקצין לקצה המסוכן של עצמה. ותהפוך לבהמית לגמרי. היא צריכה עידון, רגש, חיבה כלפי האדם, זמן להיבנות וזמן להיפרד.

אך זה שכל אחד מהם צריך בתוכו מעט מהפך של עצמו, לא אומר שצריך להצמיד את האהבה להתאהבות באדם עמו מקיימים יחסי מין ולהיפך.

אין ספק שלו הפרדה זו תתקבל, הלכה למעשה, ישרור אנארכיזים גמור.

אך זאת רק כי לאהבה ולמין נכנסו בעלות ורכשנות.

המין אמור להיות חופשי וחסר התניות. והאהבה פרי של בחירה סלקטיבית, איטית וממושכת. המין מבוסס על פורקן והאהבה על טעינה. הפורקן מתרחש בבת אחת, אחת לכמה זמן. הטעינה ממושכת. הפורקן צריך סובייקטים מתחלפים כי הפורקן מבוסס על השוני והחידוש, בעוד שהטעינה מבוססת על סובייקט זהה, כי אחרת הטעינה הריגשית צריכה בכל פעם להתחיל מחדש.

על כן, ההצמדה הזאת בין שניהם, מזיקה לשניהם; התשוקה המינית מפריעה לאינטימיות, לעדינות ולרכות שבין שני אוהבים, ואילו הרוך, העדנה והאינטימיות מפריעה לתשוקה המינית.

מנקודת מבט זו, אין דבר טיפשי יותר מאשר לקיים יחסי מין סדירים עם פרטנר קבוע, ועוד זה שאוהבים אותו. ואין דבר טיפשי יותר מאשר להתאהב באדם אליו נמשכים מינית.

אלה שתי רשויות נפרדות, שהוצמדו בגלל אינטרסים של שליטה חברתית ואין להם כלום עם הטבע הבסיסי של האדם. הם קשורות לרוכשנות, בעלות, אגו, קינאה, ורצון לנהל את העולם בצורה של כלכלה ריווחית. והתא המשפחתי (בו מקיימים יחסי מין עם מי שאוהבים) הוא יחידה כלכלית לכל דבר שבונה את רשת הצרכנות-יצרנות התעשייתית, שהופכת בני אדם לנמלים משועבדות להנאות שלהן מחד, ולמבנה הכלכלי של החברה מאידך.

למעשה עיסקת החבילה הזו של המין והאהבה, היא מאבני היסוד של הגישה הבורגנית לחיים. ששמה הכל על משטח אחד, ובכפיפה אחת; האושר כקופון שגוזרים כשממלאים את כל החובות החברתיים.

הגישה הבורגנית חוגגת את הבינוניות, שאומרת שקוצצים בעוצמות הקיצוניות ומותירים את הדברים עם הביניים הפושרים בלבד. לא שונאים יותר מדי, לא אוהבים יותר מדי, לא מתחרמנים יותר מדי. קצת מזה וקצת מזה, ומחכים לנכדים שיגיעו, שאז יהיה באמת אושר גדול.

הפרדה בין אהבה למין תאפשר לכל אחד מהם להגיע למימוש עצמי מהותי וטוטלי. זה מימוש שהולך אומנם כנגד הסדר החברתי הקיים. אך הוא בבסיס החיים שלנו כבני אדם. ואז האדם יכול למצוא אהבה אמיתית, שמבוססת על רעות ואחווה ואמפטיה. ומיניות אמיתית שמבוססת על חופש, פראות ויצריות בריאה ועוצמיתית.

מצב זה של הפרדת המין מן האהבה, הוא רחוק מאוד מאיתנו. ואין ספק שיש בו הרבה כדי לקומם הרבה בני אדם עליו.

אך יש לזכור כי הכתוב כאן אינו הצעת חוק בכנסת. אלא רק הרהורי נפשו של אדם שאוהב לכתוב הגיגים והגות. ולהתפלסף על נושאים שונים.

המין האנושי מחפש את הזיווג הקדוש הזה בין אהבה למיניות. וכמעט תמיד חלק משניהם יוצא מתחת לשמיכה הקצרה. או רגל המין או יד האהבה. אך כל הזמן רוצים את שניהם עם אותו אחד או אחת.

לקריאה נוספת:

מישל פוקו, , תולדות המיניות כרך א', עברית: גבריאל אש, ת"א: הקיבוץ המאוחד, 1996.

אי בוק: מסע אל הישות הפנימית.

ספר אלקטרוני.

פורסם בתאריך 22 בספטמבר 2012 מאת gabriel

e -book מסע אל הישות הפנימית
קובץ זה הינו 'אי בוק', ספר אלקטרוני, של ספר שיצא לאור בשנת 1999. באותו השם: "מסע אל הישות הפנימית"/ המחבר: גבריאל רעם, תחת שם העט: גבריאל בן יהודה. הספר עוסק בישות הפנימית, ובמסע אליה.

נשמח לקבל משובים ותגובות לספר ב-: gabyraam89@gmail.com

http://hagut.net/…/up…/2012/10/pdf-מסע-אל-הישות-הפנימית.pdf…u

קישור לאי בוק, http://hagut.net/…/upl…/2012/10/pdf-מסע-אל-הישות-הפנימית.pdf

אי בוק, מסע אל הישות הפנימית.

פורסם בתאריך 22 בספטמבר 2012 מאת gabriel

e -book מסע אל הישות הפנימית
קובץ זה הינו 'אי בוק', ספר אלקטרוני, של ספר שיצא לאור בשנת 1999. באותו השם: "מסע אל הישות הפנימית"/ המחבר: גבריאל רעם, תחת שם העט: גבריאל בן יהודה. הספר עוסק בישות הפנימית, ובמסע אליה.

http://hagut.net/…/up…/2012/10/pdf-מסע-אל-הישות-הפנימית.pdf…u

נא להעתיק ולהדביק את הלינק.

חיים מהונדסים

הבדל מרחיק לכת קיים בתפיסת החיים של אדם היום ולפני כמה מאות שנים. אך גם אפילו לפני כמה עשרות שנים.

בעיקר, איבדנו את היכולת לחיות את החיים במתכונתם הראשונית, הגולמית.

היום הכול כמעט מהונדס. ואין המדובר רק על ירקות ופירות שמהונדסים גנטית (ההנדסה גנטית הפך זה מכבר למטבע לשון מקובל). למשל כול הנושא של צבעי מאכל; היום אין כמעט מאכלים מוכנים ללא צבעי מאכל. (מי שמכין את המאכלים לסופרים אינם שפים, למרות שלעיתים הם תורמים את שמם, אלא מהנדסי מזון וכימאים) תהליכי הבישול, הפיסטור וההנדסה שעוברים המאכלים בדרכם לסופר – מדיפים מהם את צבעיהם הטבעיים,  אך אנשים משייכים טעם לצבע. למשל יינות לבנים שנצבעו באדום ויינות אדומים שנצבעו בלבן, יתנו לטועם את הטעם של הצבע ולא את הטעם המקורי האמיתי. ואמת המטפורית המסתתרת מאחורי זה, אומרת כי איבדנו את היכולת לשפוט וליהנות ממאכלים בגין הטעם המקורי שלהם ועתה אנו צריכים מתווכים שיהנדסו את המזון ויאפשרו לנו לזהות אותו כמזון המקורי וזאת בשעה שלאחר שנצבע ועבר תהליכים כימיים שונים – יש מעט מאוד קשר בין המאכל הסופי ובין המאכל הגולמי המקורי.

דוגמה אחרת לגמרי, אך באותו עניין היא גם ביות של בעלי חיים. גם ביות זה הוא סוג של הנדסה. למשל הכלאת של כלבים כדי לקבל במקום הזאב כלב ידידותי והנדסה נוספת כדי לקבל כלבים ננסיים…

דוגמה קצת יותר קיצונית, אך קיימת;  אנו מתרגלים לאט לאנשים שהמוח שלהם עבר סוג של הנדסה על ידי כדורים אנטי פסיכוטיים… (היום ידוע שכדורים פסיכיאטריים יכולים להביא לשינויים במבנה המוח).

אך כאן נעסוק בדוגמאות יותר שגרתיות, פחות קיצוניות אך לא פחות משפיעות.

למשל הטלוויזיה. אנו צורכים אותה ככלי בידורי או כמכשיר מספק עניין. אך אין אנו מתייחסים מספיק לטלוויזיה בחיינו כמשהו שמהנדס ומתנה את חיינו.

היום אדם צעיר הפוגש את החיים – פוגש אותם לאחר שמן הסתם 'עבר אותם' בטלוויזיה. כמעט כל חוויה אפשרית שיעבור בחייו, מוצגת בפני האיש הצעיר כבר בטלוויזיה, כך שכשהוא מגיע כבר לחוות חוויה חדשה בחייו, היא אינה עוד חדשה, (מכיוון שהוא הזדהה עם 'דמותו' בטלוויזיה) הוא כבר 'חווה אותה' בטלוויזיה ועכשיו הוא חווה את החוויה האמיתית 'יד שנייה' – ומה שהוא חווה עכשיו נחווה כפחות אפקטיבי בהשוואה לחוויה הטלויזיונית' שהייתה 'מושלמת' (מבוימת ומשוחקת) טוב יותר ועתירת הרבה יותר גירויים… (אך לעניין הגירויים – מאוחר יותר).

ומטלוויזיה לספרות יפה. והכוונה לקריאת פרוזה. כיום, כמו בצרכנות טלוויזיונית, צריכת פרוזה (פיקשן) קודמת במרבית המקרים לחוויה עצמה. ומאז שאנו צורכים פרוזה, אנו חיים חיינו כאילו הם סיפור, כאילו אנו גיבורים בספרים שקראנו. והחוויה עצמה פחות מסעירה, כי כבר 'עברנו' את זה עם הגיבורים בספרים שקראנו ושם זה, שוב, היה מלוטש, מסעיר ומרגש הרבה יותר מהחוויה מלאת המעצורים והמחסומים הרגשיים שכה מלווה מפגשים רגשיים ומיניים עם צעירים וצעירות אחרים .

ואלו רק שתי דוגמאות התחלתיות. אין כמעט משהו בחיים שאנו פוגשים, שלא עבר קודם לכן סוג של ניתוח פלסטי על ידי מהנדסי החיים.

ובחזרה לחיים האורבנים והמתועשים – אנו מתחילים לשכוח טעמם, מראם והשפעתם של חיים 'יד ראשונה'… ויותר מזה (וזה העיקר): היום, חוויות 'יד ראשונה' – כבר לא 'עושה לנו' את זה. זה גולמי מידי, פחות מידי מלוטש, מזמין, מעורר תיאבון או ריגוש.

ודוגמה נוספת; כיום כדי לבוא במגע תשוקתי עם בני/ות המין השני, אין זה מספיק סתם להיפגש במקום כלשהו. היום בלי קבוצה שלמה של תנאים מקדימים ומשלימים – זה לא יוצא לפועל כמעט. אם זה לא תחת השפעת משקה משכר, אורות מהבהבים, מוסיקת רוק משלהבת – איננו יכולים לתפקד במוד חיזורי. בלי זה אנו לא 'במצב המתאים'. אפשר להגיד כי: 'שכחנו' איך להיות עם המין השני בלי פילטרים. זה לא שאנו כבר לא נמשכים, נהפוך הוא, נהפוך הוא, אך אנו כבר זקוקים ל'אווירה הנכונה' כדי להיות מסוגל לתפקד בקונטקסט המשיכתי/חיזורי.

וככל שעובר הזמן והדור הנוכחי מתחלף בדור חדש – המוזיקה נעשית יותר רועשת, המשקאות יותר משכרים, הצפיפות יותר אפלולית והלבוש הדוק וחשוף יותר. וכל זה כדי שבסופו של דבר נגיע לידי אותו מגע בלתי אמצעי וקדום כל כך של מגע גוף עירום בגוף עירום – בלהט התשוקה.

אין ספק שחווית המפגש האינטימי עם המין השני איבדה את השפעתה הראשונית המחשמלת (כל מפגש ראשוני עם משהו חזק ועוצמתי – אמור להיות בו משהו מחשמל) והיא צריכה הקדמות, מתווכים ומסננים. ודוגמה זו היא אך משל לתחומים נוספים אחרים בחיינו בהם התחלנו להזדקק למתווכים, הקדמות ומסננים כדי להיות מסוגלים לתפקד (כוס קפה 'על הבקר' למשל).

הנושא הבא נשמע משונה בשמיעה ראשונה: (אמנם לא מדובר בו בהנדסה של החיים, אך הוא מראה עד כמה התרחקנו ממפגש ישיר ובלתי אמצעי עם המציאות…).

המדובר על המפגש (חוסר המפגש) של כפות רגלינו החשופות עם האדמה. ובכן, כיום אין כמעט דבר כזה. כשאנו במכונית, אנו מרוחקים מן הקרקע כחצי מטר ואף יותר. כשאנו יורדים מן המכונית, כפות רגלינו הנעולות בגרביים ונעליים פוגשות אספלט או מרצפות. (אמנם בחוף אנו יחפים, אך זה כמו חופשה מבית הסוהר; קצר, חפוז ובעיקר מוקדש לטבילה בים, רביצה בשמש, או ספורט שכולל קפיצות וניתורים), כלומר החוויה של מפגש בלתי אמצעי של כפות רגליים יחפות עם אדמה חשופה – כמעט שלא קיים. וכאן המקום להבהיר מה היא הבעיה האמיתית בה מדובר כאן. (שהרי בנושא עצמו  של בידוד בין כפות הרגליים לאדמה – אין בו חידוש) אין המדובר בבעיה בריאותית, אלא פסיכולוגית/נפשית. אי החיבור הבלתי אמצעי עם הקרקע – הינו מטאפורה של אי חיבור בלתי אמצעי לקרקע המציאות. שאכן הקרקע נתפסת בעיני רוחנו כמסמלת ומגשימה את המציאות. המציאות כמשהו שרגלינו פוגשות אותו והוא מעניק לנו משען ותמיכה תחתית. קרקע המציאות כמשהו שחוזרים, או מתרסקים, אליו. אדם מציאותי מכונה על ידינו כאדם שיש לו 'שתי רגליים על הקרקע'. בעוד שאדם לא מחובר למציאות – זוכה מאיתנו לכינויים של 'תלוש', מרחף וכו'. גם בישיבה אין כמעט מצב שבו שתי כפות הרגליים מונחות במלוא שיטחן על הקרקע, בדרך כלל משלבים רגל על רגל, או חלק מכף הרגל ( או קצות האצבעות או העקב) מנותקים מן הרצפה… (ואנו מכנים עצמנו: אנשי המציאות, כאלה המתרחקים בכל דבר פנטסיה ואשליה).

ובחזרה להנדסה של חיינו. ועתה לדוגמה מעט אבסטרקטית: הזמן. גם הוא מהונדס ועוד איך. שלא כמו קודמינו של לפני כמאה שנה, הם היו נעדרי שעונים (דבר שכמעט איננו יכולים לתאר לעצמנו), לכל היותר היה להם שעון חול או שעון שמש. היום איבדנו את היכולת לחוות את הזמן לפי האיכות של חיינו הפנימיים. איכות שתשפיע על הזמן בכיוון של כיווץ או הרחבה, 'המהרה' או האטה, יציבות או מוטרפות. המחוגים ובמיוחד הדיגיטציה של הזמן – גודעת ומפרידה אותנו מאיכותו החוויתית. ואנו פוגשים אותו דרך המדד הטכנולוגי. ואכן כיום לזמן אין יותר איכות (מעניין מבחינה זו המונח: 'זמן איכות'…) יש לו בעיקר כמות.

ואנו משלמים מחיר בעבור ההינדוס והתיעוש שהכול כמעט עובר עד שהוא מגיע אלינו. היום הריח הוא כבר לא אותו הריח, המראה של הפרי אינו אותו מראה, אך זה ידוע. השמיים אינם בהירים ושקופים כמו השמיים של פעם (זיהום האויר) והכוכבים לא זוהרים כמו פעם (האויר פחות צלול). הכול הפך דהה היותר מחד, ואגרסיבי ועתיר בגירויים מאידך. מה משמע? ובכן, הטבע (הכולל פירות, פרחים, שמיים וכוכבים) הפך לדהה  והעולם שנוצר בידי בני אדם (בעיקר הערים ומה שבתוכן) הפך לעולם אגרסיבי, לחוץ, מהיר  ובעיקר, עתיר עד מאוד בגירויים. עניין הגירויים משמעותי מאוד לעניין החיים המהונדסים; הגענו למצב בו בלעדי המגה גירויים לא נוכל לחוש עוד את חווית החיים. עתה אנו זקוקים להם לגירויים כמו מכת פטיש כבד בראש, אחרת זה כבר לא עושה לנו את זה. ואנו בחרדת שקיעה בשעמום קיומי.

ועל כן, הגירויים גדלים והולכים במכפלות ממש; טעמי המאכלים מתובלנים ועתירי רטבים  וטעמים. ולמרות כל הדיבור הקולינרי אודות חומרי גלם טריים, אין במסעדות שום מאכל כפי שהוא מופיע בטבע, הכול מהונדס ונראה יותר כיצירת אמנות מאשר כפי שהיה בטבע (אין קשר במוחנו בין השניצל ובין העוף שאך לפני ימים מספר הילך, במקרה הטוב בחווה, או שכן בתוך לול צר עם עוד עופות – במקרה הרע).

בחשיפה הזו לגירויים למיניהם, למשל, שוב, לגירויים מיניים; פעם די היה בקרסול של אישה כדי לגרום לליבו של גבר להלום בקצב מוגבר. כיום הצעירים חשופים כבר מגיל צעיר, לגירויי פורונו בוטים, קיצוניים ואף אלימים ומעוותים, והכול כדי לגרום לחוויה מינית חזקה, מה שפעם קרסול חשוף היה עושה…

והמדובר אכן בשינויים קיצוניים בכמות ורמת הגירויים שנכנסו רק בשנים האחרונות להנדסת החיים,  למשל סרטי מתח; בסרט של היצ'קוק, לפני 50 שנה, הגופה הראשונה הייתה מתגלית באמצע הסרט וגם אז, לא ראו כמעט דם, או אברים פצועים. היום הגופה הראשונה מופיעה כבר בכותרות והסרט עצמו משופע באברים קטועים, דם מושפרץ ועוד ועוד. וליבנו גס בזה, אני מחפשים את אותו הגירוי שנגרם להורינו בסרט של היצ'קוק. אך נזקקים לשם כך למגה גירויים שהולכים ונעשים יותר חזקים, מעוותים וקיצוניים ככל שעובר הזמן.

וזה מוזר לחשוב שרק לפני כמה עשרות שנים אבותינו ואבות אבותינו חוו את החיים כה אחרת מאיתנו; באופן יותר חשוף, אינטנסיבי, לא ממודר ולא מוסתר. לא היו זקוקים כלל לגירויים ובטח שלא למגה גירויים כדי לחוות את החשמל של להיות חי ולהיפגש עם אדם אחר.

והמדובר על שינוי עצום במהלך של כמה עשרות שנים בלבד. הכול הפך למהונדס ועתיר בגירויים, בלעדיהם איננו יכולים לדמיין את חיינו.

השיפורים, הקוסמטיקה והקביים – הפכו לתנאי הכרחי בכדי להיות מסוגל לחיות כמה שיותר קרוב, לפחות מבחינה תדמיתית – למצב קיומי מועצם, חוויתי ומטלטל.

מבחינת האדם הפשוט – הכול כרגיל, הוא עדיין חווה חייו כעוצמתיים למדי, אך הוא אינו מודע להתמכרות שלו להנדסה ולמגה גירויים בלעדיהם חייו לא יהיו חיים עוד.

גבריאל רעם.

אימייל:

  • gabyraam89@gmail.com

E

זה קרה במקרה

חייו של אדם משתלשלים להם מלידה ועד מיתה. ובתווך המאורעות שמתרחשים או לא מתרחשים לו.

כשהאדם משקיף אחורה על חייו, יש לו תחושות משונות: הגישות ביחס למקריות מתפלגות לשתיים קיצוניות: האחת טוענת שהכל כתוב, כלומר יש גורל (אבל הרשות נתונה…הא הא, תודה על הרשות…).  ומן הסתם הנוטים לרוחניות בגרוש מאמצים את הגישה הזו. והשנייה אומרת שהחיים הם טאבולה ראסה, יש לאדם אופי, חינוך ונסיבות והשאר, צירוף מקרים. החומרניים בגרוש מאמצים את הגישה הזו. 

 ויש כאלה באמצע (ומן הסתם אלה הרוב) שאומרים, הכול עניין של בחירה וכוח רצון, אם לא תפעיל אותו – יהיה צירוף מקרים, אם תפעיל אותו תמצא לך נתיב משלך.

אך האדם עצמו בהביטו אחורה בחייו לא יכול להיות בטוח, זה היה אמור לקרות? ומה אם הייתי בוחר אחרת?

מה היה קורה אם אדם לא היה נכנס לאוטובוס מס. 54 בשעה ארבע ועשרה, אלא מחמיץ אותו ועולה על האוטובוס של חמש ועשרה, ואז לא היה פוגש את אישתו שעלתה אחריו וישבה במקום הפנוי היחידי שהיה, לידו.

דבר זה מזכיר לי מה שסיפר לי איש כלובטק רפי גינת, בפעם היחידה שפגשתי בו בחדר איפור לתכנית טלויזיה לפני שנים. אמרתי לו את שאומרים כולם, שהתפקיד הכולבוטקי תפור על מידותיו, וברור שאו שהוא נוצר לתפקיד או שהתפקיד נוצר עבורו. ואכן רפי מכהן בתפקיד עד כיום ומככב בראש טבלת הרייטינג, ובכן רפי סיפר לי שאז הוא בדיוק הוא סיים תפקיד במח' הספורט ונכנס למעלית עם מנהל תכניות כלשהו, שאמר לו שהוא מחפש מישהו במקום מנחה כלובטק שפרש, אם יש לו עניין, וכך הכל התחיל. ואז הוא אמר, זה לגמרי במקרה, אם לא הייתי נכנס למעלית הזו…

דוגמא נוספת למקריות היא תחנת הדלק שמשון בין בית שמש לירושלים. לפני מלחמת ששת הימים זה היה מכרה זהב, כל התנועה לירושלים עברה שם, והנה נסלל כביש לטרון, והתחנה שירתה רק את תושבי המושבים ותושבי בית שמש. אביו של חבר ילדות שלי, ניצול שואה, קנה חלק בתחנה, וחש כי הגיע למנוחה והנחלה, אך במקום מלוכה מצא אתונות ונאלץ לחזור לגרמניה ולמצוא פרנסתו שם.

ואם מדברים על מיקריות, אז מילה נוספת שמושלכת לתוך הקדרה המבעבעת היא: מזל. הנה יש אדם שכל שהוא נוגע בו מצליח, והשני כל שהוא נוגע בו מתפורר. האמנם? ואם ניתן לאיש המזל את עסקיו של חסר המזל, האם יצליח להנשימם לחיים? והאם המזל הזה אינו אלא כשרון בצירוף אינטליגנציה?

עד כמה חייהם של אישים בחיינו הציבוריים נגועים ביד המקרה, עד כמה הם פרי של גורל כתוב מראש, ועד כמה הם היו אלה שעיצבו את חייהם?

על כל פנים, אין דרך לבדוק אם מה שקרה קרה במקרה, ואם הנסיבות היו שונות, כל ההיסטוריה הייתה משתנה. כלומר מה קורה אם היטלר לא היה עוזב את האספה שבה הוטמן חומר הנפץ של המנתקש עשר דקות מוקדם יותר?כיצד הייתה נראית מפת העולם כיום? מחשבות אלו הן היפותטיות.

ההבדל בין חוקים הקוונטיים – לחיצוניים הניוטונים

אחת הבעיות המרכזיות בהבנה של החיים הפנימיים היא בכך שאנו מחילים עליהם את החוקים של החיים החיצוניים. רוב המחקר והלימוד, רוב המיפוי של הלימוד המודרני, הוא של תופעות חיצוניות. החיים הפנימיים, בדרך כלל, מקבלים התייחסות דרך תיאוריה כזו או אחרת, ובמקרים רבים, היחס אליהם הוא כמשהו שנתון לדמיון, לשכנוע עצמי וכו'.
הסיבה נעוצה בכך שהחיים הפנימיים, חיי הנפש – הם יקום זר לרובנו. איננו מבינים ואיננו דוברים את שפת החיים הפנימיים. או יותר נכון, אנו מדברים איתה ובעיקר, עליה, בשפה זרה עבורה; שפה של החוקים הישימים  ביקום המכאני המדיד, לא ביקום הדינמי, הלא מדיד.
כאן יש צורך להבין את הכוונה ב- 'חיי הנפש"; בדרך כלל מבינים את הנפש ככוללת בתוכה את הפסיכולוגיה: האישיות, האופי ההתנהגות וכדו'. אך הכותב עושה הפרדה בין הפסיכולוגיה של היחיד ובין המצב הנפשי שלו, הנפש שלו.  כוונת הכותב במילה: 'פסיכולוגיה' היא: אישיות ראשונית (אגו) שמושפעת מהתניות חיצוניות, דעת קהל והתנהגות (המוקנית במידה רבה על ידי חיקוי). לעומת זאת הנפש קיימת במימד אחר בתוכנו. ואין לה אפיונים שניתן להתייחס אליהם בשכל. היא מעין ישות זרה, שבעת ובעונה אחת היא גם המהות והגלעין הפנימי של היותנו…
הרחבה על מושג הנפש בקטגוריה בשם 'הנפש', באתר הגות במבט קוואנטי:  http://hagut.net/category/%d7%94%d7%a0%d7%a4%d7%a9/

ועתה בחזרה להבדלים בין החוקים של העולם החיצוני לבין אלה של הפנימי – אחד מן הפקטורים המרכזיים בהתחלת ההבנה של ההבדלים בין עולם הנפש – מחד, לבין העולמות החיצוניים הנתפסים בחושים או בשכל מאידך – נעוץ בעניין הרציפות; העולמות החיצוניים מתרחשים באופן הדרגתי, רציף. מכונית לא יכולה להתחיל לנסוע ב 100 קמ"ש. היא מתחילה לנסוע, ואז היא עולה במהירות עד שהיא מגיעה ל 100 קמ"ש. אין קפיצת דרך. תופעה והתרחשות שכן קיימים בעולמות הנפש; בעולם הנפש לפתע ישנה קליטה וחוויה של משהו. עולם הנפש לא עובד על רציפות; או שאתה נמצא בנקודה א' או שאתה נמצא בנקודה ב'. או שהנפש רחבה או שהיא מצומצמת.

אחד הדברים היותר רציפים בעולמות המכאניים, המדידים והחיצוניים, הוא הזמן. הזמן נע מן העבר כלפי העתיד דרך ההווה. לא קורה שאדם מוצא עצמו לפתע יומיים קדימה, אם הוא רוצה להגיע לשם, עליו לחכות להתפתחות רצף הזמן. אך בעולמות הנפש זה קורה; אדם יכול לעבור ממצב של ייאוש למצב של התעלות (כפי שמדווח באריכות ובפירוט בספרו של הפסיכולוג ויליאם ג'ימס: "החוויה הדתית לסוגיה", הוצאת מוסד ביאליק).  פתאום אתה קולט מציאות אחרת, חווה דברים לגמרי אחרת. כאילו עברת מיקום ליקום.– "פעם אתה פה פעם אתה לא".
ועתה להסתייגות אפשרית מכיוון הגישה המדעית (של הפיסיקה הרגילה): אפשר לפסול את כל הגישה הקוואנטית לחיים הפנימיים באמירה שהכול זה עניין של נקודת מבט; בכל דבר ישנו תהליך, כשאתה רואה אותו מבחוץ, אתה רק רואה את ההתחלה ואת הסוף, ואז זה נראה כמו קפיצה קוונטית – למשל: אתה לא נמצא בתוך הבטן, אז אתה לא רואה איך מזון הופך (בחלקו) לצואה. יש מזון ופתאום מקבלים צואה. כך הגישה הרציונאלית מסבירה תופעות של 'קפיצה קוואנטית'. מעבר חד ממצב נפשי אחד לאחר.
אך הסבר זה מתעלם מן התופעה של מעבר ממצב למצב, בלי הדרגתיות או רצף. מה שמאפיין את עולמה של הנפש.

הנפש צריכה שפה אחרת. ניסיון להבין תופעה נפשית בכלים חומריים ורציונאליים – יהיה להכפיף את העולמות הבלתי נראים ובלתי נתפסים של הנפש לחוקים של העולמות הנראים, וזה יהיה 'לשים את אלוהים במבחנה', כלומר לקמט ולקפל את הבלתי מובן ולדחוס אותו לכלי המדידה המוגבלים שלנו, במקום ללמוד שפה חדשה, שפה של העולמות שלא נופלים בתוך קני המידה המוגבלים של הרציונאליות ברת המדידה והכימות.

מדובר כאן על שתי פיזיקות, הפיזיקה הניוטונית והפיזיקה הקוואנטית. בפיזיקה הקוואנטית, יש את 'החתול של שרדינגר', כינוי או שם שמתייחס לתופעה שבה החתול יכול להיות או במצב זה או במצב אחר, אך לא במצב ביניים.

http://cw.hagut.net/wp-content/uploads/2012/09/החתול-של-שרדינגר.png


החתול של שרדינגר, חי או מת:http://davidson.weizmann.ac.il/online/askexpert/physics/%D7%9E%D7%94%D7%95-%D7%A4%D7%A8%D7%93%D7%95%D7%A7%D7%A1-%D7%94%D7%97%D7%AA%D7%95%D7%9C-%D7%A9%D7%9C-%D7%A9%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%92%D7%A8-%D7%A9%D7%99

בפיזיקה קוואנטית, קפיצה קוואנטית, היא שינוי של אלקטרון ממצב קוואנטי אחד לאחר בתוך האטום. זה נראה לא המשכי; האלקטרון "קופץ" מרמה אנרגטית אחת לשנייה במהירות רבה, לאחר קיום זמני במצב של סופרפוזיציה. http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%A8%D7%A4%D7%95%D7%96%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%94

התופעה סותרת תיאוריות קלאסיות של הפיזיקה המסורתית, המצפות מרמת האנרגיה להיות המשכית.

בז'רגון המקצועי המונח: קפיצה קוואנטית מנוסח כשינוי פתאומי. המונח מדבר על שינוי שמתרחש (מהפכני), לעומת שינוי הדרגתי שלוקח זמן (התפתחותי).
אז שוב, התיזה הבסיסית במאמר זה שהנפש משתנה בהתאם לפרמטר של קפיצה ולא כפי שקורה בעולמות המוחשיים, הקליטים והגסים יותר, ששם שינוי הינו הדרגתי ועובר דרך דרגות שונות.

http://cw.hagut.net/wp-content/uploads/2012/09/quantum-leap.png

עכשיו איך זה עובד בעצם? איך נוצרת הקפיצה הקוואנטית הזו בממדי הנפש?
המקום הראשון בו אפשר לראות את תופעת הקפיצה הוא בהריון; עד השבוע העשרים העובר הוא כמו צמח. ללא תזוזה ופתאום קורה משהו והוא מתחיל לנוע, פתאום יש אנרגיה. אפשר להגיד שהנפש מתחילה לפתע לפעול. ובשעת המוות מתרחשת תופעה הפוכה, בבת אחת האנרגיה עוזבת את הגוף. זה לא תהליך הדרגתי של התנדפות האנרגיה מן הגוף, רגע אחד יש אנרגיה, רגע אחד אין.

ההבדל בין רמת הנפש לרמת הגוף מצוי ברמה האטומית והסאבאטומית. הגוף מורכב מאטומים, הנפש מורכבת מחומרים סאב אטומיים.

אטום לא יכול לעזוב את הגוף, חומרים סאב אטומיים יכולים לעבור דרך הגוף ודרך חלל ודרך זמן, כפי ששידורי טלויזיה ורדיו עוברים דרך גוף (קירות) ומרחקים (חלל).

המעבר מיקום ליקום ומאטמוספרה לאטמוספרה וממימד למימד יכולים להתרחש רק ברמה הסב- אטומית. כי אנרגיות בצורה הכי מזוקקת וראשונית שלהם, הם Transferable.
כל מה שאינו סאב אטומי ואינו מציית לחוקים הסאב אטומיים , לא יכול לעבור מרמה לרמה. וממקום למקום. (שוב, מוגבל על ידי גוף, חלל וזמן).
יש מעין פילטרים בין מקום למקום, זמן לזמן, גוף לגוף ורק דברים בצורה הגלעינית והמזוקקת ביותר שלהם יכולים לעבור מרמה לרמה. וכל מה שחי בעולמות החומר הנגלים והגדולים לא יכול לעבור.. רק דרך כלי תעבורה כלשהו, כולל אינטרנט וטלפונים סלולריים, הם כלי תעבורה.
עכשיו, המעבר הקוואנטי לא מתבצע על ידי כלי תעבורה כלשהו אלא על ידי עקרון הקולן, Tuning fork ,המזלג המוזיקאלי.
הנה הסבר קצר:
נניח ששני קולנים עם שתי תיבות תהודה מונחים על השולחן. שני הקולנים מאופסים באותה תדירות תנודה של 256Hz . אף אחד מהקולנים לא מתנדנד. בעזרת פטיש הגומי נותנים מכה באחד הקולנים שגורם לקצוות הקולן להתנדנד בתנודה הטבעית שלו 256Hz . תנודות אלו גורמות לתיבת התהודה ולאוויר בתוכה להתנודד באותה התדירות הטבעית 256Hz .
אז תופסים בקצוות הקולן שקיבל את המכה כדי להפסיק את התנודות שלו. ובאופן מפתיע יתגלה כי ממשיכים לשמוע את הצליל. אלא שהפעם הצליל נשמע כתוצאה מתנודות הקולן השני שלא קיבל מכה.
בדוגמה זו הקולן הראשון שקיבל את המכה "מכריח" את הקולן השני להיכנס לאותה תדירות טבעית. מה שמקשר בין הקולנים הוא האוויר (התווך) ביניהם. כאשר מכים בקולן הראשון החלקיקים המקיפים אותו מתחילים בוויברציות, וגלי הלחץ הנוצרים מכים בתדירות של 256Hz על הקולן השני. האנרגיה הנישאת על-ידי גל הקול דרך תווך האוויר מכוונת לתדירות הקולן השני. מאחר וגלי הקול חולקים את אותה תדירות טבעית הקולן השני מתחיל בקלות להתנדנד בתדירות הטבעית שלו. זו דוגמא לרזוננס כאשר חפץ אחד מכריח חפץ שני להתנדנד באותה תדירות טבעית.

http://cw.hagut.net/wp-content/uploads/2012/09/קולן.png

הנה כמה לינקים להרחבה, במיוחד ביוטיוב שם אפשר לראות הדגמות
של איך זה עובד…
http://www.youtube.com/watch?v=hiHOqMOJTH4&feature=related

http://www.tapuz.co.il/blog/viewentry.asp?EntryId=1442307
http://www.youtube.com/watch?v=C5LS6scAL3Efeature=PlayList&p=650CAC26A955DCF8&playnext=1&playnext_from=PL&index=34

ויותר בפשטות: הנקודה היא שמדובר על שני מכשירים שאם מאפסים אותם על תדר A (לדוגמה) ומכים על אחד – השני עונה.
בלשון יותר פואטית – זה אומר שחומרים סאבאטומיים על אותו התדר מתקשרים אחד עם השני), ואם קורה שינוי בגוף נפשי אחד, קורה שינוי בגוף נפשי אחר, בתנאי שהם על אותו התדר. (כל הנפשות, כנפשות מצויות על אותו התדר).
הרבה תגליות מדעיות מתרחשות בו זמנית; חוק שימור האנרגיה, שהוא כה חשוב למדע, נוסח על ידי ארבעה מדענים שונים בעת ובעונה אחת בשנת 1842. חמישה אנשים שונים המציאו את ספינת הקיטור בצורה עצמאית לגמרי. שישה אנשים שונים המציאו את המדחום מבלי לדעת אחד על השני, ולא פחות מתשעה אנשים שונים טוענים לזכות ראשונים על המצאת הטלסקופ. כתמי השמש התגלו על ידי ארבעה מדענים בו זמנית, כולל גלילאו, כולם בשנת 1611. מכונת הכתיבה הומצאה באנגליה וארה"ב בו זמנית, כשבכל מדינה מספר אנשים חשבו עליה בו זמנית, ,. שברים עשרוניים ולוגריתמים פותחו כל אחד על ידי שלושה מתמטיקאים בו זמנית. אלכסנדר גראהם בל ואלישע גריי היו מעורבים בהמצאת הטלפון. למעשה, המצאתם הייתה כה קרובה זו לזו עד ששניהם הלכו לאותו משרד פטנטים כדי לרשום פטנט על המצאתם באותו היום בהפרש של שעות אחדות בלבד! הם האשימו זה את זה בגניבה של הרעיון. בסוף זוכרים רק את האחד, במקרה זה את גרהאם בל…
ויש עוד דוגמאות רבות.
מי שעסק רבות בנושא התגליות הסימולטניות היה הסוציולוג הנודע רוברט מרטון, זוכה פרס נובל לשנת 1997.
אז מה ההסבר האפשרי? קשה לדעת, אולי אחד מהם עלה על ההמצאה ואנשים שהיו על התדר של ההמצאה או על התדר של הממציא המסויים, התחברו לזה גם כן.
אנרגיות (מרמה מסויימת ומעלה) לא עוברות ממקום למקום באופן מכאני, או על ידי כלי תקשורת, הן עובדות על תדרים.
בפן האנרגטי כל מה שנמצא על תדר מסוים מהדהד את מה שנמצא באותו התדר גם אם הוא לא נמצא באותו מקום.
כדי להציג את זה באופן יותר מוחשי, הנה מה שקורה בעולמות הקוואנטיים לו זה היה קורה בעולמות החומר המוחשיים והנגלים; נגיד שיש לי הארד – דיסק נייד ויש לי הארד – דיסק במחשב ואיני מחבר את ההארד דיסק הנייד למחשב. ואני מכניס משהו להארד – דיסק הנייד, זה יופיע בהארד- דיסק במחשב… כך זה עובד בעולמות הקוואנטיים.

עכשיו, אנשים לא מחוברים לחלקים הפנימיים והגבוהים שלהם שעובדים על עקרון הקולן, ועל עקרון הקפיצה הקוואנטית.. מה שיכול להביא לכך שהם יקלטו שדרים וידע שמצויים על התדר שלהם, אך היות ומרכז הכובד שלהם הינו רציונאלי-פסיכולוגי-חברתי, הם לא מודעים ולא יודעים על כך מאום, אולי לכל היותר אינטואיציה קטנה.
החלק הלא סאב- אטומי לא יכול לעבור, הוא לא עובר את הפילטרים של עצם (גוף) זמן ומקום (חלל).
בעולמות הלא סאב אטומיים ממדי הזמן החלל והגוף כובלים אותנו לכאן עכשיו.
(וככל שאדם יותר מבוסס בעולמות הרציונאליים, חברתיים, גשמיים, חיצוניים וכו' – כך הוא יותר כבול לזמן למקום ולגוף).
בשלב זה ודאי בוערת בקורא השאלה, אז איך עוברים לחיות במימד הסאב אטומי? איך עוברים מחיים במימד האינטלקטואלי-  פסיכולוגי –סוציאלי, שמשועבדים לזמן לגוף ולמקום –לקשר עם הנפש?
ראשית, יש להבין כי רוב בני האדם שמים את מרכז הכובד שלהם בעולם הנגלה ולא מחוברים לנפש שלהם. במצב כזה, האדם הופך לבית סוהר לחלק הנפשי שבו.

השאלה המרכזית לגבי החיים הפנימיים של האדם היא: מה יותר טעון, החלק הסאב אטומי או החלק האטומי? ואיך 'טוענים' את החלק הסאב אטומי? את הנפש?
ובכן, על האדם להתחיל ולעבוד על עצמו במישור הפסיכולוגי, לעשות שם סדר. תהליך שבסופו יעבור מרכז הכובד מן ה'אני' הפסיכולוגי-סוציאלי, אל האני הנפשי. וזאת על ידי תהליך של הפחתת העוצמה של ההתניות החברתיות מחד, ושל ההזדהות עם המרכיב הפרסונלי –מאידך. כפי שכותב פיסיקאי הקוואנטים, עמית גוסוואמי: "הספקטרום של מודעות עצמית מורכב ממצבים של צורות עימם המודעות מזדהה במהלך השלבים השונים של ההתפתחות האנושית. בקצה הנמוך של הספקטרום חבוק על ידי מודעות פרסונלית, בשלב העליון על ידי תת תודעה קולקטיבית. …
… ככל שאנו מתפתחים יותר גבוה, כך אנו מאבדים את האגו שלנו, עד שבשלב הכי גבוה אין הזדהות ברורה עם האגו"."


כלומר, היקום הפנימי לו אני קורא: נפש אמור להיות נטול אגו, או לפחות נטול הזדהות פרסונלית עימו, בעוד שהאגו (או ההזדהות הפרסונאלית עימו) הוא הסממן המאפיין את האני החברתי פסיכולוגי. ככל שאדם יותר מודע למה שמתחולל בו, והוא מגביל את השפעת ההתניות החברתיות ואת תנודות האגו וההזדהות עם האספקט הפרסונלי ובמקום זה מנסה להיות מודע ולהתבונן בתגובותיו באופן לא מעורב – כך יעביר את מרכז הכובד מן העולם הפיזיקלי לעולם הקוואנטי, עד שהחלק הסאב – אטומי יהיה כל כך טעון שבאיזשהו שלב האדם עושה קפיצה ומתחיל לחיות בחלק הסאב – אטומי.
אם החלק הסאב – אטומי יהיה יותר טעון מהאטומי, האדם יעבור מהפך. אבל יש כאן סכנה!! כי כשאדם מתחיל לטעון את החלקים הסאבאטומיים, אבל מרשה לעצמו לתת משקל יתר למה חושבים עליו, לדעת קהל, להזדהות ולקחת דברים באופן אישי, או לתת לרגשותיו לגאות – קורה פיצוץ, (כמו בפיצוץ אטומי בזעיר אנפין), יש עירוב של החלקים הסאב אטומיים עם החלקים הפיזיקליים של הרגשות, וזה מביא לסוג של קצר שסופו קריסה גדולה; נפילה ממצב גבוה, חופשי ופתוח, לכלא נפשי שבו האדם 'מתבשל' ברגשותיו השליליים בחום רדיואקטיבי…
הנקודה העיקרית במעבר לעולמות הסאב אטומיים של הנפש היא מילה אחת: ניקיון – ברגע שהאדם מתחיל לטעון את הרמה הסאב – אטומית – הוא חייב לשמור על תנאים סטריליים. אסור לתת לרמה הסאב – אטומית לנזול או לקבל נזילה מן הרמה הרגשית. ברגע שיש מפגש בין השניים, שני סוגי האנרגיות האלה לא יכולים לחיות ביחד וזה יוצר זיהום.
הרגשות שייכים לעולם הנגלה והם מצייתים לחוקים פיזיקאליים. למרות שהם אנרגיה, הם, עם זאת, אנרגיה מאוד גסה.
הערבוב בין רגשות למימד הסאב – אטומי יוצר דיסונאנס. ולמרבית הפתיעה דווקא בגלל הקירבה בין הרגשות ובין עולם הנפש, (דיסונאנס זה ההפך מקונסונאנס,) נוצרת צרימת תדרים שמובילה לנפילה שניתן לכנות אותה: "מעורבות אישית".
אם לוקחים את שמונת התווים באוקטאבה, ומנגנים שני תווים שהם רחוקים זה מזה בשני קצוות הסקאלה – לא מקבלים צרימה. היא בדרך כלל מתרחשת, בין שני תווים קרובים אחד לשני. נגיד פה וסי.  ומה האנלוגיה? אם מערבבים משהו מאוד פיזיקאלי ומשהו מן העולם הסאב- אטומי – אין צרימה. אבל אם לוקחים את הרגשות, הם קרובים לעולם הסאב אטומי (כי שניהם אנרגיה) ומערבבים בין שניהם – מקבלים דיסונאנס.
ועתה לאנלוגיה נוספת, מעולם הכימיה: זה כמו לקחת שני אלמנטים בכימיה שהשילוב ביניהם יוצר פיצוץ.
דיסונאנס ,קריסה, או פיצוץ – הינם מונחים שאולים כדי להסביר מה קורה לאדם שהעביר חלק ממרכז הכובד לעולם הנפש אבל מרשה לעצמו הזדהות עם האספקט הפרסונלי-חברתי.
ככל שעולים למעלה ברמה, ובמיוחד כשמגיעים לרמה הסאב אטומית של הנפש , ניקיון והפרדה חשובים. אפשר לערב את הרגשות עם עולם הנפש והתודעה בתנאי שהרגשות נקיים מן האספקט הפרסונלי – מחד ומעליית ווליום, חום ומהירות – מאידך.

ואם לשים זאת במשפט אחד: ההפרדה הגדולה ביותר לא צריכה להיות בין העולם הפיזיקאלי לעולם הסאב- אטומי, אלא בין העולם הרגשי  לעולם הסאב- אטומי.
ועתה להבדלים שבין העולם הסאב אטומי לאטומי ביחס לזמן. ובכן היות והעולם הקוואנטי מוגבל על ידי פחות חוקים מאשר העולם הפיזיקלי, אליו שייכים עולמות האגו וההתניה החברתית – כך יש לו יותר אפשרות ויותר חופש. הוא פחות מוגבל,למשל על ידי מימד הזמן; אדם יכול להיות בעתיד, בעבר ובהווה בעת ובעונה אחת – בעולם הסאב- אטומי.
http://www.e-mago.co.il/Editor/hagut-2809.htm

ככל שחלק גדול יותר ממרכז הכובד של האדם מצוי בעולם הנגלה, הנמוך- כך הוא יותר משועבד לחלל, לזמן ולגוף. ובאופן קונקרטי לגבי מימד הזמן, ואילו אדם המבוסס בעולם הנסתר, אזי הוא לא רק  חי רק בהווה ומפנטז על עבר ועתיד, אלא שההווה, העבר והעתיד הם זרימה אחת שלמה ודינמית עבורו. הוא חי בשלושתם כזרימה אחת. כלומר הוויתו ותודעתו עדיין חיים את מאורעות העבר וכבר מצויים במה שאמור לקרות. ההפרדה הזו בין שלושת חלקי הזמן לא שרירה בעולמות הנפש.

עכשיו, כאן נשאלת השאלה, איך אדם כזה, שמרכז הכובד שלו נמצא בעולם הסאב אטומי, יכול לחיות ולתפקד בעולם הרגיל?
ובכן, ראשית הוא , חייב לתפקד גם בעולם הרגיל, זה של אנשים שמצייתים לחוקי הזמן המקום, החברה והאגו, ובו בזמן להיות נאמן לעולם הנפש. ואיך הוא עושה זאת? עליו לחיות בעולם אחד ולתפקד בעולם אחר.
אסור לאדם שיש לו מרכז כובד כלשהו בעולמות הנפש  לראות את העולם הנגלה כמשהו שמפריע לעולם הנסתר . נהפוך הוא, העולם הנגלה הוא שמאפשר את העולם הפנימי הנסתר. הדיכוטומיה הזאת, היא אינהרנטית ליכולת של העולם הפנימי לצמוח לתפוס עוצמה ולגדול.
העולם הקוואנטי לא יכול לצמוח ולתפקד ללא העולם הנגלה – הוא יכול לעשות רק דרך הצד הנגלה אחרת הוא אסור וכבול. העולם הנגלה אוסר אותו ומאפשר אותו בעת ובעונה אחת. כמו מלים, הן מגבילות את יכולת התיאור של מה שקרה באמת, אבל הן גם האמצעי היחידי שמאפשר אותו. או מכונית, אתה כבול למכונית, אבל מכונית מביאה אותך ממקום למקום. כמו הדואליות ביחס למלים, ללא העולם האטומי העולם הסאב- אטומי היה אימפוטנטי.

***
מאמר על תודעה קוונטית: http://www.snunit.k12.il/heb_journals/galileo/010012.html

***

מאמרים רבים נוספים, ברוח דומה, באתר הגות במבט קוונטי: www.hagut.net

מחשבות על נטישה.

האם נטישה היא עניין של גורל?

האם יש אנשים שנגזר עליהם להינטש?
עד כמה רבים הם הננטשים?
נטישה היא אחד הדברים היותר קשים בחייו של הננטש, יש כאן עלבון קשה, כמו להיזרק כבקבוק ריק מתוך משאית נוסעת.
יש נטישה ויש פחד מפניה,(separation anxiety[i])  מה קדם למה? מי כאן התרנגולת ומי הביצה?
את מי נוטשים? האם יש משהו בהם שהופך אותם לברווזים במיטווח?
באופן פיזי ורגשי, נטישה היא ניתוק מוחלט מן הננטש.

נטישה קיימת ביחסי אהבה יותר מאשר בידידות. בידידות הקשר יכול להיחלש ואז פשוט להיתפוגג, אך באהבה זה כמו עריפת ראש, זה בדרך כלל פתאומי, חד, אכזרי, ללא סימנים מוקדמים.
הנוטש עושה זאת ללא הסברים, היעלמות וזהו.
הננטש עובר בבת אחת ממקלחת של מים חמים למקלחת של מים קרים כקרח.
אי אפשר להתאושש ממנה, עוד שנים אחרי שזה קרה – זה עדיין כואב.
וזו הטרגדיה של הננטש; למרות הנטישה הוא נשאר קשור בכל נימי נפשו. רק שבמקום פרטנר מלא חום, תשומת לב ותמיכה – יש עכשיו ריק, אין כלום.
כששני אנשים נמצאים בקשר אינטימי וקרוב – הם נעשים מחוברים ונטישה היא קטיעה של האיברים המחברים בין השניים כדי להשיג הפרדה.
לנוטש אין כאבי נטישה, בעיקר הקלה מן העומס שהאחר הפך להיות עבורו.

הננטש לא יכול להשלים עם עובדת נטישתו, הכאב גדול מידי, ועל כן הוא מדמיין שעוד מעט יהיה סימן חיובי מצד הנוטש. הננטש מדמיין את הנוטש כנוטה לחזור אך משהו עוצר בעדו. כאילו אם לא יסכים ויפנים את הנטישה הוא יוכל לבטל או להמתיק את הגלולה המרה. דמיונות אלו מפחיתים את הדיסוס בו הוא חי מאז הנטישה.

***
אין שיממון וריקנות יותר גדולים מאשר החלל שהשאירה מאחוריה אהבה שהייתה.

.

www.metrolyrics.com/50-ways-to-leave-your-lover-lyrics-paul-simon.html


  1. [i] ^ Redlich, Ronny (February 2015). "Are you gonna leave me? Separation anxiety is associated with increased amygdala responsiveness and volume". Social Cognitive and Affective Neuroscience. 10 (2): 278–284. doi:10.1093/scan/nsu055. PMC 4321627. PMID 24752071.
  2. ^ Davidson, Tish. "Separation Anxiety." Gale Encyclopedia of Children's Health: Infancy through Adolescence. 2006. Retrieved October 6, 2014, from Encyclopedia.com: http://www.encyclopedia.com/doc/1G2-3447200510.html
  3. ^ Jump up to: a b c d e f g h i j k l m n o p q r s Ehrenreich, J. T; Santucci, L. C.; Weinrer, C. L. (2008). "Separation anxiety disorder in youth: Phenomenology, assessment, and treatment". Psicol Conductual. 16 (3): 389–412. doi:10.1901/jaba.2008.16-389 (inactive 2019-07-21). PMC 2788956. PMID 19966943.

מודעות למשאב המתכלה – הזמן.

אין דבר אחר מלבד הזמן.

החטא הגדול ביותר הוא כלפי הזמן.

האם האיש הזה, מולי, שמילא כוס קרטון בקפה ונעלם במוסך יודע, יודע עכשיו, שבזמן מילוי כוס הקפה, עוד חלק משארית חייו התכלה לו ועתה נותר לו עוד פחות זמן לחיות…

אנו חיים על חשבון הזמן שהולך וקטן, הלך וכלה.

ואין לנו כלל מודעות ולו חלקית, בזמן אמתי, שכל רגע שאנו חיים בא על חשבון מה שנותר לנו לחיות.

כמו חשבון בנק עם כמות מסוימת של כסף, וכל הוצאה כספית בחשבון מותירה בו פחות כסף. והנמשל כאן הוא שכל רגע שאנו חיים הוא על חשבון הזמן שנותר לנו לחיות. כל רגע שאנו חיים מקצר את המשך שנותר לנו לחיות.

ואין כל קשר בין מה שאנו עושים עם הזמן ובין עובדת התרוקנותו המתמדת. אנו יכולים לחיות חיים נאצלים, או חיים מושחתים, אנו יכולים לבזבז  זמן על בטלה או על השקעה תועלתית. לגבי הזמן זה לא משנה . הוא יתרוקן באותה המידה ובאותו הקצב. אך מה שכן משנה זו חוסר המודעות שלנו לכך שאנו חיים חיים שאולים. שאולים משארית חיינו. אין לנו שמץ של מודעות לכך שרגע זה נגרע מסך הרגעים שעוד נותרו לנו. כל רגע שאנו חיים מותיר לנו פחות זמן ומקרבנו בכך אל סופנו.

בעיקרון, המוות לא מגיע בגלל תאונה או מחלה, (הוא אכן יכול להגיע בגלל אחת מסיבות אלו), הוא יגיע כשלא יהיה לאדם יותר זמן לחיות. זה יכול להיגמר בגיל 70 או אפילו 130, אבל יום אחד המשאב הזה יתכלה עד תום ולא יוותר עוד זמן. יום אחד שארית הזמן שלנו תגיע לסופה ולא משנה גם אם אדם יאריך את חייו עוד ועוד על ידי חיים נכונים (יהיו אשר יהיו), יום אחד זמנו יגיע לסופו.

וכמובן שאין שום דבר שאפשר לעשות לגבי זה, הזמן יגמר כעבור תקופה מסוימת, זו או אחרת, איך שלא יהיה. ודבר זה ידוע פחות או יותר, ברמה זו או אחרת של וודאות, אך הנקודה היא לא בעובדת המוגבלות של משאב הזמן, אלא בכך שאנו חיים בחוסר מודעות  מוחלט לגבי זה שאנו חיים על זמן שאול. וחוסר מודעות מוחלט, יוצר חוסר ערך מוחלט. אנו מעריכים משהו על פי מידת המודעות שלנו כלפיו. בהעדר מודעות – אין ערך.

אם אדם אינו מודע לכך שאישה שהוא אוהב מאוהבת בו, לא יהיה עבורו שום ערך לאהבתה אותו.

אם אדם קונה מכונית מובחרת במיוחד, מזארטי, או פרארי. אם אין לו מודעות ביחס לערכה, אזי הוא יעריך אותה בהתאם למגבלת המודעות שיש לו לגבי שוויה. הערך לא יהיה בהתאם לשוויה האמתי אלא בהתאם לערך המיוחס על פי רמת מודעותו לערכה שלה המכונית.

חיים ללא מודעות לזמן, שוללים מהם כל ערך.

בהעדר מודעות לכך שאנו חיים על זמן שאול, (שכל דקה שאנו חיים היא על חשבון הדקות שעוד נותרו לנו לחיות) – חיינו לא יהיו בעלי ערך עבורנו.

אך בנוגע לזמן, זה לא רק חוסר מודעות ששוללת ערך. הזמן מוגבל, והולך ומצטמצם כל הזמן, כך שיש כאן חוסר מודעות כפולה, האחת לזמן והשנייה למוגבלותו והצטמצמותו המתמידים.

ואכן, ככל שמשאב מסוים הינו נדיר או מוגבל (יהא זה זהב, אנרגיה, אהבה, ידידות אמת וכו') כך ערכו יעלה. אך ללא מודעות לנדירותו או מוגבלותו – לא יהיה שום ערך לאותו המשאב. אין ספק שאדם שנותרו לו חודשיים של חיים, יעריך את הזמן שנותר לו באופן שונה לגמרי, כי עכשיו יש לו מודעות לתהליך התכלותו של הזמן. כעת מוחש לו שכל רגע שעובר מקטין את הזמן שנותר לו. וכל רגע יהיה ספוג במשמעות וערך. (אבל זה נכון באותה המידה לגבי כל בני האדם, רק שהם מצליחים להתחמק מן המודעות הוודאית לגבי החיים על זמן שאול שהולך ומתכלה בכל רגע).

בקיצור, חיים ללא מודעות הם חיים ללא ערך. וזמן שאין מודעות לגבי מוגבלותו והתכלותו המתמידים, יהיה זמן חסר ערך, מה שיוביל לחיים חסרי ערך.

את המודעות ניתן להמשיל לאור חשמל בלילה. ללא אור בדירה, לא ניתן להעריך אם יש בה מטילי זהב עד התקרה או רהיטים מפלסטיק.

כך שבסופו של דבר לא משנה כמה שנים חיינו, וגם לא מה עשינו איתם: עד כמה נהנינו או התפתחנו או תרמנו, או כל דבר אחר שעשינו או לא עשינו עם חיינו – מה שמשנה היא מה הייתה מידת ורמת המודעות שלנו בכל רגע לכך שהרגע הזה נלקח מן הזמן השאול שעוד נותר לנו. ללא מודעות קשה מאוד זו, יהיה לחיינו מעט מאוד ערך עבורנו, אם בכלל.  

עד כאן הדברים פשוטים. אך הם אינם פשוטים כלל. הסיבה מדוע ישנה חוסר מודעות כה גורפת לעובדה שכל רגע של חיינו הוא על חשבון מה שנותר – היא סיבה אמוציונלית. אם באים לעניין התמעטותו של הזמן תוך כדי ועל ידי, החיים – בגישה רגשית, זה גורם לתסכול עמוק, רתיעה וסירוב להשלים עם זה. ועל כן אנו חיים בהדחקה עמוקה של עובדה ברורה זו. כך שבעיית חוסר המודעות לזה אינה בחוסר המודעות עצמה, אלא במפגש עם עובדה זו דרך רגשותינו. וזו הבעיה הגדולה והאתגר הגדול: לפגוש את האמיתות הקשות של חיינו עם התודעה ולא עם הרגשות. ומן הסתם כדי להגיע ליכולת לרסן את הרגשות ולפתח את התודעה ככלי פנימי שפוגש את המציאות – יש צורך בעבודה פנימית. וזה כבר סיפור אחר…

*

זו רשימה מתוך ספר בשם: "החיים, רשימות מן הגלות", (כחלק מחטיבה שמוקדשת לנושא הזמן)שיצא בהוצאת ניסן. המפיץ: דיאלוג.

*