פוסט ראשי

עמוד פותח

About

ברוכים הבאים לאתר 'הגות במבט קוואנטי'.

האתר גדוש בחומר כתוב הקשור לראיית החיים דרך פריזמה אחרת.

כולם פרי רוחו וחלק מתורתו ושיטתו של הוגה ומורה להתפתחות תודעתית: גבריאל רעם.

בעברו מרצה ומומחה לתקשורת אל מילולית, למד משחק, חינוך ומדעי ההתנהגות.
גבריאל רעם עוסק שנים רבות בחקר, השתתפות ולימוד של קבוצות עבודה פנימית ובלימוד שיטות להרחבת ופיתוח תחום התודעה.
פירסם כמה וכמה ספרים בנושאי עבודה פנימית, והערת התודעה, כמו גם ספרים בנושאי שפת הגוף.
גבריאל מתעניין וכותב על אאוטסיידרים ומורדים ואנשים בעלי רגישות גבוהה במיוחד, הוא מאמין שבהתייחס למצב של הרוחניות והתרבות בימינו – דווקא אוכלוסיות אלו יכולים להזרים לתרבות ידע חדש ודם טרי.

המאמרים, ההדרכות,  הדיאלוגים והקישורים, עוסק בחיים עצמם וגם בפכים הקטנים שלהם.

חלק מן המאמרים נכתבו כתגובה לחיים, וחלקם כתגובה  לפניות של קוראים.

אם יש משהו לא ברור, או סתם שאלה. ניתן לכתוב אותה במייל בהמשך, ותוך זמן קצר נחזור אליכם, עם מענה.

כל המתעניין ורוצה לשאול שאלות, או הרוצה להצטרף לקבוצת לימוד בהובלת גבריאל – מוזמן לכתוב למייל:

gabyraam89@gmail.com

****

גישת ר' נחמן מברסלב לעניין השינה והערות.

ספר שלם בנושא השינה והערות התודעתית:

https://www.e-7%A2%D7%94


רבי נחמן היה בעצמו חריג ושונה ויחודי על רקע שאר הרבנים של החסידות. וצריך לזכור שהם עצמם היו חריגים על רקע היהדות האורתודוכסית, שדגלה בקיום ושמירה על הלכות ומצוות בעוד שהחסידות דיברה על דברים שונים. היא החזירה בחזרה למרכז הדיון את החוויה האישית, את המישור הסוביקטיבי. ובתוך כל זה רבי נחמן כאמור היה עדיין חריג ובמידה רבה גם מנודה. למשל במשך רב חייו הקצרים הוא הותקף על ידי אחר מראשי המתנגדים לו, אחד בשם הסבא משפולה, שבעצם נשא את נס ההתנגדות אליו.
וגם כיום יש המוצאים בתורתו של נחמן אלמנטים של פסיכולוגית מעמקים ופסיכולוגיה אקזיסטנציאלית.
ר' נחמן אהב לספר סיפורים, וכשראה כי תורתו לא ממש נקלטת, הוא בחר ב'כביש עוקף' התנגדות והתחיל לספר סיפורים. הנה סיפור אחד כזה שלו שיש בו הרבה ממה שספר זה מנסה לגעת בו, להבהיר ולהכנס לעומקו.
גם הסיפור הזה אינו שייך לספר הקאנוני של סיפורי נחמן בברסלב, הוא לא שייך לאותם סיפורים שהתקבלו כסיפורי ר' נחמן אלא גם הוא היה בשוליים של סיפורי ר' נחמן הוא מצוי בספר שנקרא: "ספר סיפורים נפלאים" שיצא בשנת תשל"ב. שם הסיפור: "התבואה המשגעת".
הנה הסיפור, בצירוף עיבוד לפרשנותו של פרופ' שלום רוזנברג מאונ' תל אביב, שדיבר על כך במסגרת סידרה על ר' נחמן שנתן בשידורי האוניבריטה הפתוחה של גלי צה"ל, בשנת 1999.
"פעם אחת, אמר המלך לאהובו, השני למלך, כאשר אני חוזה בכוכבים, רואה אני שכל תבואה שתגדל בשנה זאת, מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע, אם כן יטכס עיצה", כלומר המלך יודע שהתבואה מסוכנת, כלומר היא תגרום לשיגעון, ומכאן שהמלך ויועצו צריכים לטכס עיצה וזה מה שהמלך שואל את היועץ החכם שלו. ועונה אם כן אותו היועץ: "יכינו בעדם תבואה שלא יצטרכו לאכול מתבואה הנ"ל". כלומר, אפשר לשמור (מן התבואה הלא מורעלת) בשביל המלך ועוד כמה פרוטקציונרים, מיוחסים – שלא יצטרכו לאכול מן התבואה שההמונים יאכלו ממנה. אך כאן עונה לו המלך: "אם כן שאנחנו לבד לא נהיה משוגעים וכל העולם יהיה משוגע – אז יהיה להיפך". כלומר, אומר המלך, אבל אם כולם יאכלו מן התבואה ויהיו משוגעים ואנחנו לא נאכל ונהיה כביכול נורמלים, הרי בעיניהם הם יהיו הנורמלים ואנחנו המשוגעים. וזה כמובן לא בא בחשבון. כמו הוא אומר לו: איזה מן עיצה אתה נותן לי הרי גם אם נאכל מן התבואה שלא תעשה אותנו משוגעים, הרי זה בעצם לא יעזור לנו וממילא אנחנו נכנס לבית המשוגעים מפני שלא נהיה נורמלים, דהיינו, לא נהיה שייכים לנורמה של הכלל. "על כן בודאי", מוסיף המלך, "נצטרך לאכול גם כן מן התבואה, אבל רק זה שנסמן סימן על מצחנו, שנדע על כל פנים שאנו משוגעים, שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן תסתכל על מצחי, נדע מן הסימן שאנו משוגעים". עד כאן הסיפור של ר' נחמן. אחד הפירושים המעניינים שניתן ליחס לסיפור זה הוא פירוש שמחזק את זרם האנטי פסיכיאטריה, המפורט בספר זה, בעיקר בהקשר של תומס סאס ור. ד. ליאנג. כלומר? שהשיגעון הינו יחסי ביותר, ואינו ניתן להגדרה חד משמעית, אלא שהוא הוא מה שהממסד בזמן נתון מגדיר כשיגעון והוא מגדיר זאת כך בגלל שהוא מהווה חריגה מנורמה מקובלת. כלומר סיפור זה מתקיף למעשה את הראיה הרגילה המרובעת של מה זה אומר להיות אדם מהוגן ואומר שיגעון אינו משהו מעורער בנפשו של אדם, אלא חריגה מנורמה חברתית.
ועל כן אי אכילה מן התבואה החדשה – לא תעזור למלך וליועצו כלל והמעמד הפסיכיאטרי של המלך והשרים יקבע ממילא לא על פי בחנים מהותיים ולא על פי כללי הרפואה אלא בהתאם לחריגה מן הנורמה הכללית.
אז מה הסיפור אומר? הוא אומר משהו שהוא מעבר למשמעות האנטיפסיכיאטרית, הוא אומר שאנו מסתכלים על עצמנו כאילו אנחנו שפויים, ואילו ר' נחמן רוצה שנסתכל על עצמנו אחרת. אנחנו קוראים את הסיפור כאילו לפני האכילה מן התבואה, כי אנו רואים עצמנו כשפויים כאנשים בעלי תבונה בעלי שכל ישר ובריא, אך ר' נחמן בא ואומר כי טעות בידינו; אנחנו כבר אכלנו מן התבואה, תסתכל במצח ותראה את הסימן שבעצם אתה משוגע. לשון אחר, המשל של התבואה בא ללמד אותנו כי במידה מסוימת אנחנו משוגעים, ומה זה להיות משוגע? משוגע זה אדם שחי בעולם לא ריאלי, עולם בעל מציאות משלו שאיננה מתאימה לאמות מידה אובייקטיביות, (המשוגע חי בעולם סוביקטיבי שהוא יצר לעצמו). ועל כן מכיון שכולם מתנהגים בצורה מסוימת – המשוגע נראה יוצא דופן. אך הסיפור מנסה להראות לנו שכולם חיים באיזשהו עולם סוביקטיבי, באיזשהו עולם משל עצמם, דהיינו יש כאן תיזה שאומרת כי העולם –כפי שאנו תופסים אותו – הוא עולם של תדמית, או אפילו של תרמית, כלומר זה עולם של תופעות, ושהעולם שאנו מסתכלים בו איננו העולם האמיתי.
כלומר, המסר של הסיפור הוא; שאיננו רואים את העולם, העולם איננו כפי שהוא נראה, העולם נתון מאחורי צעיף של תדמית. זהו עולם שיש בו הסתרה, הסתרה של העולם האמיתי.
רעיון ההסתרה הוא אחד הרעיונות הבסיסיים של המחשבה החסידית. זהו רעיון של הבעל שם טוב כפי שהוא מובא על ידי תלמידו ר' יעקב יוסף.
והנה בא ר' נחמן ואומר שלמרות ההסתרה אפשר לגלות משהו ממנה, והכיצד? ובכן כשאנו מסתכלים על הסימן שבמצח ואנו אומרים לעצמנו שאנו משוגעים – אנו בעצם מודים בפני עצמנו שאיננו רואים את העולם האמיתי, אנו מבינים שהעולם אינו כפי שאנו רואים אותו.
והיכולת הזו לדעת שאנו חיים בתרמית וכי העולם האמיתי מוסתר מעיננו מאוד לא אהוב על האינטלקט, על השכל הישר והרציונלי, זה שאוהב לגעת בחפצים ולדעת שהם מוצקים, לדעת שהעולם הוא מה שנראה.
ולמה הדבר דומה? לאדם השרוי בחלום בלהות, והוא מבין שהוא בחלום והוא רוצה להתעורר ואינו יכול. להסתכל על הסימן במצח שלי או במצח של האחר, או להסתכל בראי זה להבין שאנו נמצאים בתוך החלום, אבל זה עדיין לא מבטיח שאנו יכולים להתעורר ממנו, כי עדיין התדמית של העולם (עם כל הסבל הכרוך בה) היא עבורנו הריאליות עצמה.
בסיפור הזה אין בכלל התיחסות לאפשרות להתעורר מן החלום, בסיפור הם נידונים לשיגעון ללא מוצא, והנחמה פורתא היחידה היא סוד הסימן; אנו יכולים להגיע להבנה שאנו משוגעים, אמנם הבנה זו לא עוזרת לנו להינצל ממצב זה, אך לפחות אנו יכולים לדעת שאנחנו שם. (כלומר, זה שהמשקר יודע שהוא משקר לעצמו, לא עושה אותו לדובר אמת, אך אין ספק שהוא במצב יותר טוב ממשקר שמאמין לשקרים של עצמו, הוא נמצא במודעות חלקית, מודעות שהיא קללה, לדעת שאתה לא יודע עדיין לא שם אותך במצב שאתה יודע. פתגם ערבי עתיק אומר יש 4 סוגי בני אדם, אלה שלא יודעים שהם לא יודעים, אלה שיודעים שהם לא יודעים, אלה שלא יודעים שהם יודעים, ואלה שיודעים שהם יודעים).
עד כאן הפרשנות של פרופ' רוזנברג.
אז האדם הישן נותר עם ידיעה שהוא משוגע, כלומר ישן, שאינו חי בעולם האמיתי. זו ידיעה עם הרבה כאב; להגיע להר נבו, לראות את הארץ המובטחת ולדעת שלא תגיע לשם. וכמובן שכל קורא ואדם רוצה לדעת,
האם זה הדרגה העליונה ביותר שניתן להגיע אליה? לדעת שאנו חיים בעולם של תדמיות, ולדעת
שלעולם לא תפגוש את המציאות שמתחת לצעיף האשליה. האם ניתן בכלל לצאת מן האשליה?
או שיש רגעים של שפיות וערנות; הזדמנויות יוצאות דופן שבהן אנו יכולים להתעורר, כלומר לצאת כאילו מתוך עצמנו ולראות את העולם אחרת.
ובכן כאן אנו מגיעים לרעיון של האלכימיה שמדבר על קפיצה קוואנטית של ההוויה. גורדייף מדבר על שינוי מצב תודעה, שינוי ממצב של אדם ישן לזו של אדם ער. קרלוס קאסטנדה מדבא על מציאות אחרת, שאולי ניתן להגיע אליה בעזרת מסקלין, או הדרכה של דון חואן. ובחסידות המיסטית (זו של המגיד) קיים רעיון שעל ידי דבקות (מצב מסוים של הנפש) – האדם מסוגל לשנות את תודעתו, זה מה שעושה את הצדיק לצדיק. בשפה קבלית אפשר להגיד שזו האפשרות שלו לעזוב את היש ולחזור אל האין. מה משמע? משמע של המצב הזה זה להסתכל על העולם לא מתוך המשקפיים הרגילות אלא לשנות את התודעה ולראות את העולם בצורה שונה לחלוטין. ואכן גדולי החסידות ראו את העולם כחלום, וכמו שניתן להתעורר מן החלום למציאות, כך גם ניתן להתעורר מן המציאות האשלייתית, התדמית, 'המשוגעת' – אל תוך מציאות אמיתית, שפוייה…
כלומר, מדובר כאן על כך שאנו חיים בעולם של תרמית, ומדוע תרמית? כי קיים עולם אחר, מעבר לעולם שאנו רואים אותו. ואנו חיים בעולם אחר כי המשקפיים שלנו אינן נכונות. ואילו היינו יכולים להחליף משקפיים, לתקן את העיניים… דהיינו לתקן את התפיסה שלנו את העולם – היינו יכולים לראות את העולם באופן שונה. העולם הוא אלוהי אך אנו רואים מפלצות כי איננו רואים את העולם במלא אמיתותו.
הרע שבעולם הוא תוצאה של איך שאנו רואים את העולם, אילו היינו יכולים לראות את המציאות אחרת, היינו רואים וחווים עולם אחר. האקט של הדבקות בחסידות, האקט שבו הר' מצליח לצאת מן העולם, צאת הנשמה וכו' זו החוויה המיסטית שמאפשרת לראות את העולם כפי שהוא באמת.
עמדה זו של ר' נחמן היא כה רדיקלית, שאפילו בחסידות קיבלו אותה בצורה מוגבלת, אך זו הדרך היחידה בה ניתן להבין את הטרגדיה של ההיסטוריה האנושית והאישית של כל אחד מאיתנו.




כשמשהו יוצא ממך…

הכל קורה בעולמות הנסתרים ומופיע בעולמות הנגלים.

בעולמות הנסתרים, כשמשהו עוזב אותך ואין מישהו שמקבל אותו אז אותו משהו עושה את כל הדרך בחזרה אליך.

אחרת, הוא נודד בעולם, חסר בית, כילד אבוד, מחפש אחר בית, ואז בהעדר בית מחבק, הוא נאסף בחזרה אל הוריו.

אנו מוציאים דבר, כל דבר, מתוך עצמנו, כדי שמישהו יחבק אותו ואז ישים בתוכו את המטען שלו ויחזירו אלינו – מועשר.

אם אתה אוהב מישהו/י, ואהבתך אינה מתקבלת ואינה מוחזרת אליך בצירוף אהבתו/ה של מושא אהבתך – אזי אהבתך חוזרת אליך בידיים ריקות, ומפילה אותך עם הכוח של אהבתך.

אף אחד אינו אי ואינו סלע, כולנו זקוקים לאישור.

אמנים, מחברים, סופרים מחזאים, מסאים ומשוררים – כשעבודתם היצירתית אינה מתקבלת –הכוח של עבודתם חוזר בחזרה אליהם ומכה בהם ישר בפנים.

ככל שגבוהה יותר הרמה של עבודתם – כך קבלת הפנים צריכה להיות בהתאם, אחרת ההפרש יעלה להם.

כך שהכרה וקבלה הם עבורם או עניין של הישרדות או שזה יעלה להם בבריאותם או ביציבותם הנפשית.

*

"סיפור שאינו נקרא אינו סיפור; הוא כמו סימן שחור קטן על פיסת מוך. הקורא, הקורא זאת, עושה זאת לחי, סיפור."

אורסולה ל לה גווין

על ביטול עצמי בפני מורים רוחניים

התופעה של של הערצה שמובילה לביטול עצמי של תלמידים בדרך רוחנית בפני מורים רוחניים (גורו'ס) או מנהיגים דתיים ודמויות דתיות נעלות.- היא פסולה.

למעשה, אף אדם אינו ראוי להערצה עיוורת עד לרמה של ביטול עצמי, מכיון שאדם הוא אך אדם, מה שהוא מפיק מעצמו, התורה שלו, כתביו, עבודתו – יכולים להיות ראויים להערכה ואף ללימוד, אך לא הוא עצמו.

אסור שיהיו הבדלים של סטאטוס ומעמד בין המורה רוחני ובין תלמידיו. הוא כמו השף במטבח; החונך את אחד הטבחים להגיע למדרגת סו-שף, מראה לו ומלמד אותו את המיומנות של הרמות הגבוהות של הבישול. אך עם הבדל גדול אחד; בשני העולמות (זה של הבישול וזה של הרוחניות) החניך אסיר תודה, אך במסלול הרוחני ישנו מרכיב נוסף, הקיים בהרחבה בסופיזם, ובמיוחד בשירתו של מולאנא ג'לאל א-דין מוחמד רוּמי  וזוהי האהבה, האהבה בין המורה הרוחני, הדרויש ותלמידיו (וגם בין ההולך בדרך הרוחנית ובין חבריו לדרך, רומי וחברו השייך שמס אל טאבריס).

אך בין המורה לבין תלמידיו זה צריך להיות הדדי ובלי הבדלי מעמד וסטאטוס, מאוחדים על ידי הדבקות וההקדשה לאמת, לחוכמה ולעולמות הנסתרים והגבוהים של העולם והקיום.

על אנשים מיוחדים ובעיות אישיות.

הגורל של אנשים מיוחדים* הוא שתהיינה להם בעיות אישיות. ככל שיותר מיוחדים – כך הבעיות תהיינה גדולות וסבוכות יותר.

אין בעיות אישיות ללא היות האדם מיוחד.

הבעיות האישיות הן בגלל האקולוגיה החברתית שבה האדם המיוחד גדל וחי, ושממנה הוא מקבל את דמותו בחזרה- מעוותת.

ומדוע כיצד ומתי, העיוותים הופכים לבעיות אישיות? ובכן מיוחד זה רגיש, רגיש זה פגיע, כשאתה פגיע לדמותך המעוותת זה הופך לצומת כואבת ובעייתית, ומכאן הבעיה האישית.

החברה האנושית אינה סובלת כל סטיה מקונפורמיות, תהא זו מיוחדות או סתם שונות.

הדרך לנהוג באדם עם בעיות אישיות היא לא על ידי עצות אודות איך לתקן את בעיותיו או את מה שאינו תקין בו או בחייו, אלא להתייחס למה שמיוחד בו, לתת לו משוב על כך, לחזק את המיוחדות הזו בו, כך שיובהר לו ששום דבר אינו תקוע או בעייתי בו, הוא היה רק מיוחד, זה הכל…

אלה שתי קצוות של אותו הציר: צד אחד הוא הצד האותנטי והפנימי של המיוחדות והצד השני הוא הצד החיצוני והמזויף של הבעיות האישיות.

*

*מיוחד: יוצא דופן לטובה, בעל רמה גבוהה, כישורים, כישרונות, רוחניות, אינטליגנציה או פוטנציאל – מעל לממוצע.

אודות הפסוק: "עשה לך רב והסתלק מן הספק". רבן גמליאל, פרקי אבות (א'-ט"ז).


ובכן, כל הפרשנויות מאמצות את הסברה, כי החלק השני של המשפט, מאשר ונובע מן החלק הראשון. כלומר, אם תעשה לך רב, זה יסלק אותך מן הספק. ועתה כל שנותר, זה למצוא רב.
אז יש כאן כמה דברים לא כל כך מובנים מאליהם. ראשית , כתוב: "עשה לך רב" לא 'מצא לך רב', כפי שרוב הרבנים השיבו. ולעשות רב אומר שרב אינו מצרך שאתה מוצא אותו, אלא רב הוא אפשרות של מישהו להיות מורה שלך, כדי שהוא יהיה מורה שלך, עליך לעבוד, להיות ראוי, לעמוד בתנאים, לשון אחר: 'לעשות'. ואז יהיה לך רב.
ועתה לחלק השני של המשפט, איני רואה אותו נובע מן החלק הראשון, כי אחרת לא הייתה וו החיבור, הייתה כתובה המילה: 'ואז', או היו מקדימים את המילה 'אם', לפני תחילת המשפט, אך וו החיבור אומרת שיש כאן שני דברים לא תלויים, עליך לעשות רב, ולהסתלק מן הספק.
ומה באשר להסתלק מן הספק. ובכן לא כתוב להסיר ספק או להתרחק מן הספק, אלא דבר הרבה יותר חד משמעי ובוטה: להסתלק. הסתלקות אומרת לנתק כל מגע. ואז נשאלת השאלה: מדוע? לגבי מדוע האדם צריך רב, אני מניח שברור, האדם טועה ותועה, במשעולי הרוחניות והדתיות הזרים, והוא צריך מורה דרך, שיסגל אותו לאורחותיה של דרך אחרת. ילמד אותו את השפה וינחה אותו בשבילים הנכונים. אך מה רע כל כך בספק ומדוע להסתלק ממנו?
ובכן, המילה ספק, או המילה פקפוק, מאותתות אודות אדם שהולך בדרך מסויימת או מתעתד ללכת בה, אבל לפתע אינו בטוח שזו הדרך הנכונה, או שזו בכלל הדרך. זה לא אדם מתלבט בין אופציות, כאן מדובר על אדם שאו החליט או נמצא בכיוון מסויים, (כי אינך יכול להיות בספק לגבי משהו שעדיין לא החלטת לגביו). כלומר יש כאן דבר והיפוכו, יש כאן הפרעה בתנועה, במקרה הטוב וחבלה בתנועה במקרה הפחות טוב. זה כמו לנסוע במכונית כשלפתע מרימים את המעצור יד.
למעשה ספק באמצע הדרך, או במהלך הדרך, הוא סוג של סרטן, שגדל בגוף, אבל בכיוון ההפוך, לא בכיוון של צמיחה, אלא בכיוון של חבלה וגרימת נזק. זה בא על חשבון הבריאות והחיות של הגוף, וכמו הספק, אם הסרטן גדל וגדל סופו של הוא משתלט על הגוף ושניהם מתים. כי אין בית לספק בלעדי הדבר נגדו הוא יוצא.
למעשה ספק הוא תפוח ותולעת בתוכו, וצריך להפריד את התולעת מן התפוח, אחרת התפוח ירקיב. אין מקום לספק בדרך שהאדם הולך בא, אחרת הדרך מורעלת. אז מה הפתרון? אם יש ספק, ישנן שתי אפוציות: או להוציא את הספק מן הדרך ולהמשיך בדרך ללא ספק. או להפסיק את הדרך. בשני המקרים אין לתת למשהו שלילי לחיות בתוך משהו חיובי ולהשחיתו, או מוצאים את הרעל מן הגוף החי, או מפסיקים את חייו. עדיף להפסיק את הדרך בה הולכים מאשר להמשיך בה עם הספק.
יש משפט שאומר: "אין מקום בו השטן אוהב לשכון בו יותר מאשר במנזר". הספק אוהב מקומות נקיים, טהורים, אציליים, לשם הוא משתוקק, כי שם הוא זורע הכי הרבה הרס.
מקום לא נקי או לא גבוה לא יעניין אותו.
הספק הוא הסיטרא אחרא של כל התקדמות או נסיון להתעלות.
אם האדם לא דבר לגמרי ולחלוטין בדרכו שלם עימה לחלוטין, הוא משאיר פתח, חולשה, מקום לא מכוסה, והספק כבר ימצא את החרך. זו יכולה להיות הערה של מישהו, משהו שקוראים, לפתע, דרך החולשה האישית הספק מוצא פתח, והוא בפנים. ואם לא מטפלים בו מיד, הוא גדל, כמו הסרטן. וספק קטן קל להוציא ספק גדול כבר השתרש במערכת והוא חלק ממנה.
אין צורך לעשות משהו כדי לגרום לספק, או להביא אותו, הוא מגיע לבד, הוא משוטט לא בחוצות ככלב מוכה כלבת, מחפש יצור חי כדי לנשוך אותו להביא בבשרו את נשיכת האנטתיזה. כל מכתם של בני החושך ולהביאה למשכנם של בני האור.
ולסיכום:
שני חלקי המשפט, הרב והספק קשורים למישהו שמנסה לצאת מאובדן ולהתחבר לדרך המובילה לבית שבו עדיין לא היה. והכתוב אומר, כי כדי להגיע לבית הרוחני הזה, צריך שני דברים, האחד לעשות והשני להפסיק את עשייתו.
את הרב עושים, ומן הספק – מסתלקים.

על הגורו הבלתי בשל

בימינו ישנו עודף רב במורים רוחניים. כמעט כל אחד ששהה בקבוצת לימוד רוחנית כלשהי, חש כעבור זמן את הדחף ללמד, גם אם זה רק את חבר קרוב או את בת הזוג… לרוב הוא אינו מסוגל לעצור את הדחף.

מה שהיה אך אתמול דחף פנימי עמוק להתקדשות והארה, הפך לדחף להורות את הדרך לאנשים מחפשי דרך.

לרוב, הם עצמם לא השלימו את מסלול הכשרתם בדרך הרוחנית, אך עתה הדחף ללמד אחרים הוא שמכריע את הכף.

מדוע זה קורה?

 מדוע הם זונחים את מרכז הכובד הפנימי והאישי לטובת מרכז כובד חיצוני של תפקיד הגורו?

ובכן התשובה היא פשוטה להדהים, מבעד למסכת  המורה הרוחני מציצה ערוות האגו, אין מילים אחרות לתאר זאת, ההשתוקקות הפנימית אל הרוח הופכת למעטה, האגו משתלט על הבמה המרכזית ולוקח את השליטה דרך תפקיד המורה. למעשה הרוחניות לא חשובה כאן כלל, רק רוממות מוסד הגורו והסטטוס והכבוד ההערצה שהוא סופג מתלמידיו הם שרוחשים ונותנים את הטון מתחת לפני השטח. כלפי חוץ כל שמעניין אותו זו הרוחניות, אך באמת הוא רוצה שלא יחלקו עליו וכי בתמורה לתורתו הוא יקבל הערצה בלתי מסוייגת.  

יש אימרה רדיקלית; אין מקום בו השטן אוהב לשכון מאשר במנזר. שוחר הרוחניות מתחיל במנזר אך תוך כדי המסע מתנחל פנימה השטן ובתוך ביגדי הנזיר הוא שוכן.

ישנו סיפור על שוחר רוחניות צעיר שבא לאיש רוח גדול שאמר לו שיש לו תשורה עבור מי שבאמת ילמד אותו, סלסלת קש, אבל אסור לפתוח אותה, הצעיר לקח אותה ובדרך גבר עליו יצרו הוא פתח את הסלסלה וקפץ ממנה עכברוש שחור. הוא לבסוף הביא את הסלסלה למורה הבכיר. הוא פתח אותה ואמר לו: " לא הצלחת לשמור על עכברוש אחד בסלסלה, איך תוכל לשמור על הידע הרוחני שאעביר לך?"

וכך תלמידים רוחניים רבים באים למסע הרוחני בלב טהור אך אינם מצליחים לשמור את עכברוש האגו בתוך הסלסלה של התת מודע והוא משתלט להם על המסע הרוחני שלהם. והמדובר על אספקט גברי באגו, הצורך בשליטה על אנשים אחרים, ואם הוא אינו מרוסן והוא מצליח לזהם את המים הנקיים של ההזדקקות לרוחניות – ואז השוחר אל הרוח חושב שהוא ממשיך לשאוף אל הרוח, בשעה שהוא עובד את אלוהי השליטה באנשים אחרים.

ולזה אין כפרה.

ילד אבוד

כל מבוגר היה אי פעם ילד אבוד.

וכל ילד הוא אבוד.

זה בלתי אפשרי להיות ילד בלי להיות מבולבל, בלי לעשות טעויות, בלי לעשות את זה לא נכון, בלי להיות אבוד.

זוהי החוויה האמיתית של להיות ילד, אך אנו שוכחים אותו ואיך זה היה, וכשאנו מתבגרים אנו מתנתקים מן הילד האבוד שבתוכנו, שהוא עצמנו האמיתי.

איננו זוכרים כי עמוק בתוכנו ישנו ילד קטן ואבוד והוא עצמנו האמיתי.

לרוב אנו קשים, נוקשים  ותובעניים כלפיו, שוכחים כי הוא אך יצור קטן וחסר אונים, ילד אבוד, זועק לאהבה.

והיה ונפגוש באדם אחר עלינו לדעת שברגע זה, בתוכו ממש, שוכן הילד האבוד שלו, ואם נדע ונזכור זאת נוכל לחוש כלפיו חום אנושי.

*

האני לא יראה את זהב העתיד

הַאֲנִי לֹא יִרְאֶה אֶת זְהָב הֶעָתִיד
אֶלָּא אִם יַחֲזׁר עַל עִקְּבוֹתָיו לָעֲלָטָה,
יִגְהַר עַל פִּגְרוֹ הַמֻּטָּל בּעֲבָרוֹ כִּבְעַבְטִיט
וִינַתֵּק מֵעָלָיו אֶת עֲבוֹתוֹת הַחֲרָטָה.

לְשֵׁם כָּךְ יִלְבַּשׁ צוּרַת "הוּא" כְּסַרְבָּל,
וְנוֹשֵׂא אַרְגַּז כֵּלִים – כְּלֵי לֵב,
יַנְשִׁים אֶת הַיֶלֶד הַמְזוֹרֵר וְנִבְהָל
מִבָּבוּאָתוֹ בִּרְאִי מַבָּט שֶׁאֵינוֹ עוֹלֵב.

הוּא יֹאמַר לוֹ: "קוּם, מִי שֶהָיָה אֲנִי,
צֵא לְקַלְקֵל אֶת חַיֶיךָ מִבְּלי לְהִכָּלֵם,
הֱיֵה בּוּר וְיָהִיר, מְעַד וּשְׁגֵה

כִּי רַק בְּכַף יָדְךָ אֶמְצָא מְזוֹנִי
רַק אִם אֶסְלַח לְךָ אֶהְיֶה שָלֵם.
הַבֵּט, אֲנִי שוֹבֵר אֶת הַשּׁוֹט, אֵינֶנִּי מַלְקֶה!"

(מתוך: אהרן שבתאי, הלב, שלשים ושתים סונטות, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 1995)

*

על ספק עצמי

בכל תהליך ישנם שלושה שלבים: א. יחידות נפרדות, בדידים (רמה פיזית). ב. קבוצות (רמה מגנטית). וג. דינמיקה (רמה חשמלית).

זה מתחיל ביחידות, מתפתח לקבוצות ומגיע לשיאו בדינמיקה.

  1. יחידות נפרדות, בדידים (רמה פיזית). כל תהליך מתחיל במחשבות, תחושות ורגשות, שמגיעות מפעם לפעם, כאן זה לא המשכי.
  2. קבוצות, (רמה מגנטית). כאן זה כבר לא צעד ועוד צעד, כאן זה מתרחש על יד קפיצות, כל קפיצה מביאה עימה קבוצה שלמה של רגשות, תחושות או רגשות. כאן זה יותר רציף, קשה יותר לעצירה.
  3. דינמיקה, (רמה חשמלית). כאן זה כבר קורה מעצמו ומתוך עצמו, בלתי ניתן לעצירה, מצוי באינרציה. התנועתיות שלו טוענת את עצמה להמשיך ולנוע.

כאן ברצוני להתמקד בתהליך אחד במיוחד; ספק-עצמי; הוא שקט, מתגנב פנימה, בדרך כלל אינו ניתן להבחנה כספק-עצמי, הוא נכנס כספק-עצמי בלתי מובחן, זורם לקבוצות – בלתי מזוהה ומתעצם בדינמיקה – בלתי ידוע לגמרי.

ואם בכלל אנו מבחינים בתוצאות הנוראות שלו בנו – אנו בדרך כלל טועים לחשוב שזו אבחנה אובייקטיבית.

מהו ספק עצמי?

במהותו זהו מעין רעל קשה, כשאנו מרשים לו להיכנס ואף להגיע לשלב הדינמי – הנזק הוא מחריד. ספק-עצמי הוא כמו חומצה הנשפכת על בשר חשוף, בדרך כלל איננו חשים בכאב, (כי אני כה מעורבים סובייקטיבית בתהליך של ספק-עצמי), אך אם הכוחות של ספק עצמי מגיעים לשלב הדינמיקה, האדם מביט פנימה וכל שהוא מוצא – הם חורבות.

ספק עצמי הינו תקיפה קשה של האדם  על הדימוי העצמי שלו. זה מתחיל במציאת חולשה או תכונה שלילית אחת ומשם לאחרת. ברמה הבאה (הרמה המגנטית) אנו כבר מוצאים קבוצה שלמה של תכונות שליליות, עד שלבסוף, ברמה החשמלית אנו מתבוננים פנימה – והכל שחור. אם ספק-עצמי נעצר ברמה הפיזית אז הנזק אינו כה גדול, אך במידה והספק-העצמי מגיע לרמה המגנטית, מאוד קשה לעצור את התהליך.

אויבים גדולים צריכים להיעצר כשהם עדיין קטנים.

*

Self-doubt Quotes

פוטוטנלסיס; ניתוח שפת גוף של דמויות בצילומים.

מוניקה בחיבוק עם ביל

מומחה לשפת הגוף: "מוניקה מאוהבת":

ידיעה ששודרה ברדיו של בראונסוויל מיניסוטה באמריקה צוטט מומחה לשפת גוף בשם קוין הוגן Kevin Hogan  שאמר שגם אם קלינטון ומוניקה מעולם לא קיימו יחסים ולא היה להם רומן, עדיין שפת הגוף של מוניקה משדרת שהיא מאוהבת בו עד לשיגעון.

הוגן שכתב ספר בשם: The Psychology of Persuasion (בהוצאת פליקן), טוען כי קלטת הוידאו שבה נראה קלינטון מחבק את מוניקה חובשת הברט, מגלה רבות אודות מה היא מרגישה לגבי הנשיא.

הוגן עוד אומר שהדרך בה עיניה נדלקו שהן פגשו בעיני הנשיא מראים שהיא חשה כמו נערה שזה עתה נחתה בשדה החלומות שלה. 

כמו כן, הדרך בה מוניקה תופסת אותו אוחזת בכתפיו מראה שהיא חושבת שיש להם יחסים 'מיוחדים', למרות שאולי הכל רק בראשה. 

כשלוינסקי סיימה לחבק אותו, אומר הוגן, כי על פניה הייתה הבעה של גאווה, שאומרת משהו כמו: "יש לנו יחסים אינטימיים".

עם זאת זו קריאה חד צדדית כמובן, מכיון שלאורך כל קלטת הוידאו, קלינטון מפנה גבו כלפי ההמון והיות המצלמה ניצבה היכן שאנשים היו, לא היה ניתן לראות את פניו.. 

רציחתו של לי אוסוולד

זו תמונה ידועה ומעניינת. אך האם ניתן ללמוד ממנה יותר מאשר אנו יודעים? דהיינו שג'ק רובי ניגש לאוסוולד ירה בו מטווח קצר? ובכן נראה לי שכן. 

ראשית כל האנשים, למעט שומר ראשו של אוסוולד, כלל לא מגיבים, חלקם מביט, סתם מביט, חלקם אפילו לא פונה לכיוונו של אוסוולד. נראה שהתמונה צולמה ברגע שהכדור פגע באוסוולד, ממש לפני שקול היריה הגיע לאזניהם. אדם ליד המכונית אפילו לא מראה כוונה להסתובב. נראה שג'ק רובי ניגש לאוסוואלד במהירות אדירה, אף אחד לא שם לב. וכאן מעניין לבחון את האדם שנמצא במרכז הצילום: מי שנראה כשומר ראשו. הוא היחיד שמגיב, אך תגובתו משונה, משונה בתור שומר ראש. כי הוא לא גוחן קדימה, לא מנסה לחצוץ בין לי לבין ג'ק רובי, להיפך, למרות האקדח לא מכוון כלפיו, הוא נרתע לאחור. תגובתו האינסטינקטיבית היא רתיעה אישית במקום זינוק כלפי התוקף. ואוסוואלד עצמו? הבעת כאב על פניו, הוא נרתע לאחור, מנסה להגן על מרכז גופו בעזרת יד מורמת. 

וג'ק רובי נראה נחוש, וממוקד כלפי מטרה, שור הנוגח בכל כוחו. 

תמונה מעניינת, כי למרות שהיו שם אנשים רבים, הכל קרה כה מהר שאף אחד לא שם לב ושומר הראש לא רק נרדם בשמירה אף תגובתו הייתה יותר בכיוון של להגן על עצמו מאשר על לי. 

ההתמודדות בטלויזיה בין קנדי לניכסון בשנת 1961

זה סיפור של התמודדות בין המועמדים, ניכסון וקנדי, התמודדות זו זכתה לפרשנויות רבות; בפעם הראשונה הוכח בבירור לתמונה כוח רב יותר מאשר מילים. כי כשפנו למאזינים שהקשיבו לתכנית ברדיו, הם אמרו שניכסון יותר משכנע, אך הצופים בטלוויזיה, שאמנם שמעו את דברי המתמודדים, אך גם צפו בהם, טענו כי קנדי יותר משכנע. כאן אנו רואים דוגמא אחת מני רבות להופעה (תרתי משמע) הגרועה של ניקסון בטלוויזיה; ידיו אסופות האחת בתוך השניה, מה שמשדר סגירות חוסר תקשורתיות. אז מה ניתן לשאול? ובכן אנשים מגלים נטיה להיפתח כלפי ולגלות יחס יותר חיובי כלפי אנשים שמצטיירים כפתוחים כלפיהם, מאשר להיפך. וגם כאן ניתן להקשות; 'כלפיהם'. הרי ניכסון אינו סגור כלפי אף אחד. אך הטלוויזיה מהיותה בסלון גורמות לכל אחד מהצופים לחוש כאילו הוא שותף.ידיו של קנדי לעומת זאת פתוחות האגרוף מראה יכולת לקשיחות ו\או אסרטיביות, וידו הגלויה מונחת לה ברפיון שמשדר נינוחות.

אלמנט נוסף שניתן לעמוד עליו בתצלום,  הוא זווית הגוף אצל קנדי וזווית הראש אצל ניקסון; נראה מעט גחון כלפי ניקסון, בעוד ניכסון מתרחק. שני אלה משדרים מעין רצון טוב מצד ניכסון וחוסר רצון טוב או פרגון מצד ניקסון.

מה שאנו רואים פה הוא בעיקר אפיון אישיותי של כ"א מן המתמודדים: ניקסון היה ידוע בתור אדם סגור ומופנם, בעל קושי ביצירת יחסי אנוש ומתן אמון בבני אדם. קנדי לעומת זאת היה אדם פתוח, אוהב חברה, ונגיש ביחסי אנוש. שני אלה באים לביטוי בגופם ובתורם, משפיעים על אנשים שנופלים תחת 'אפקט ההילה', שאומר שאם לאדם יש תכונה חיובית אחת, ננטה ליחס לו גם תכונות חיוביות אחרות (כמו מנהיגות וכו'). 

גולדה מאיר בניו יורק

כאן גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל מקבלת את מפתחות העיר ניו יורק מאת ראש העיר ג'ון לינדסי. תמונה מדהימה. מדהימה, בגלל העוצמה והשחרור המוקרנים מתנוחתה של גולדה. היא לא שמה על מוסכמות של איך אישה צריכה להראות. הוא עומדת בפיסוק רחב, ידיים מונפות לצדדים. יש כאן הרבה עוצמה, וגם חופש. פריצה של גבולות. תנוחתה יותר דומה לתנוחה של מאמן כדורגל קשוח בשעת מתן הוראות במשחק מאשר אישה בתפקיד ייצוגי. מעניין גם הניגוד בין תנוחתה זו ובין התנוחה של ג'ון לינדסי, אמנם הוא מרים את מפתחות העיר כלפי מעלה, כדי שיראו אך התנוחה כלפי מעלה גם מראה שליטה וסטטוס. בעוד שהכיוון שהוא כלפי הצדדים, כמו אצל גולדה הוא יותר עממי משדר פתיחות וקבלה. פתיחת הידיים משדרת פתיחות רגשית. רצון לקבלה ונתינה רגשיים. מכיוון שהאדם שפותח את ידיו באזור החזה, חושף את ליבו ובכך משדר שהוא פתוח רגשית כלפי האדם, או האנשים, כלפיהם הוא פותח את ידיו. ובאשר לפיסוק רחב; נשים לא אמורות לפשק רגליים בכלל, ובטח שלא פישוק כזה. מכיוון שפישוק משדרת פתיחות רגשית, בעוד שהצמדת רגליים משדרת צניעות מינית. בשעת ביישנות והסתייגות מינית הרגליים נסגרות, ובשעת פתיחות מינית, כמו בעת קיום יחסי מין הרגליים של האישה מתרחקות זו מזו. כך פתיחת רגליים אצל אישה, בין אם זה בישיבה או בפישוק בעמידה. משדרים שאישה זו מעניקה חסדיה המיניים בקלות. ואכן אולי חלק מן הנשים שיושבות או עומדות בפישוק אכן עושות זאת מכיון שהן קלות בהענקת חסדים מיניים, אך חלקן האחר עושה זאת פשוט מכיון שהוא לא שם על מוסכמות חברתיות. ונראה לי שזה מה שקורה כאן עם גולדה. הפישוק הרחב שלה משדר. שהיא עושה את שהיא מרגישה ולא את שמצפים ממנה, לא כאדם ולא כאישה.  

  א

ב.

שובתות במפעל לודז'יה; מעבר לפוזה

תמונה אותנטית מאוד. הן לא מנסות להעמיד פנים, או להעלות הבעה. בשתי התמונות הן נראות כמו בית לאחר שנשטף ממנו הסיד או הצבע; עירום, ישיר ללא ציעצוע, פלירט, או ניסיון להראות כמו מישהו. הן פשוט מביטות, נותנות לעצמן להיות שם, אין להם לקראת מה ולשם מה להעמיד פנים, הן רק שם. נוכחות. מצב נפשי זה הנו די נדיר, שהרי אנו רגילים לפגוש אנשים עם מסכות, או מסכות אטומות, או מסכות שמנסות להתאים את האדם שמאחוריהן לסיטואציה החברתית בה הוא מצוי. מצב זה הנו נדיר במיוחד אצל נשים, שממילא שמות איפור כדי להראות בצורה מסוימת, משופרת. כאן זו הוויה עירומה. 

בני האדם איבדו את היכולת רק להיות, כמו בית, עץ או בעל חי. הפרה מסתפקת בהיותה פרה, רק פרה, כולה פרה. האדם מנסה להיות משהו להראות כמו משהו. 

כלומר השביתה הזו היא לא רק אקט מניפולטיבי, או פוליטי או טקטי, שבא להשיג מטרות, הן שובתות כי הן הגיעו לסוף. השביתה כאן היא ביטוי למצב נפשי סופני. 

והמבט שהן תולות במצלמה; במיוחד בתמונה ב. אמנם כל אחת יש לה את ההבעה שלה, האחת יאוש, אחרת בוחנת, אחרת חשדנית, הקיצונית קוראת תיגר, אך המשותף לכולן הקשר שהן יוצרות עם המצלמה; דבקות במצלמה, מביטות בעוצמה ואינטנסיביות, כמו היא הדבר החשוב ביותר עבורן כרגע. מה שעשוי להסביר את התקוות שתלו בכתבה שהצילומים הללו המתלווים אליה. 

מה שעוד מעניין זו הסגירות שלהן. אם מתבוננים במצב הידיים בתמונה ב. רואים שכל הנשים שמות את הידיים כחיץ ביניהם ובין הצלם (שמייצג עבורן את העולם החיצון). ניתן אמנם להגיד שהן רק נשענות, בגלל הגובה, אכן לא חייבות להישען עם ידיים סגורות, הן יכולות להשאיר פתח כלשהו בין הידיים, אך הן יוצרות מחסום. אם נתבונן בתמונה העליונה נגלה כאן גם דבר מעניין, השונה של הנשים העומדות לא יותר סגר או מחסום עם הידיים, כי השורה של הנשים היושבות מהווה את אותו המחסום, ואכן כל אחת מן הנשים היושבות יוצרת איזשהו מחסום עם יד אחת 

קהלני ולוחמיו במלחמת ששת הימים

ראשית, אין ספק מי כאן האדם החשוב; קהלני.  הוא תופס את המקום המרכזי וגם את המקום הרחב ביותר. ידיו ממוקמות גבוה, מה שמשדר שליטה ועליונות. אך גם זה ללא מאמץ, כי הן מוטלות רפויות, ללא מאמץ לכפות שליטה. הפישוק הרחב מפגין דגם די מצ'ואיסטי של מנהיג, זה שחשיפת אזור החלציים מול המצלמה היא חלק מן הגבריות החוגגת של המנהיגות. לצידו מצוי השני להנהגה; ראשית הוא בשורה הקדמית, ושנית גם הוא מנסה להתפרש לצדדים, ידיו אמנם נמוכות, אך גם הוא לא קוטל גלים, לדעתו. 

מאחור מצויים גיבורי הרקע. הם תופסים פחות נפח, גם יותר קרובים האחד לשני, הקיצוני מצד שמאל שלנו נשען עם ידו על בירכו של זה שלשמאלו פמיליאריות בלבוסטית של מי שמצוי עם רעיו באינטימיות רבה ואף אחד לא עושה עיניין ממי הבוס, לרגע זה אתה לרגע זה אני. חיוכו חביב, תמים ובעל שמחת נעורים. לצידו ניצב אדם מאופק יותר, הוא משקיף על העולם מזוית חשדנית משהו, עיניו מצומצמות, מבטו בא מן הצד ולמעלה, כאומר: "אני לא בטוח שאני קונה את מה שאתם מנסים למכור לי". הוא גם עומד מעט רחוק יותר מן היתר, כאילו לא שייך, למרות שהוא במרכז (חושב עצמו, חושב שהוא חזק, ראוי להתייחסות רצינית) הוא עומד מעט רחוק יותר, כלא רוצה להיות שייך לגמרי לקבוצה הזו. לצידו ניצב עלם חמודות, שקט, נאה והחלק החזק ביותר בפניו הם העיניים, עיניים חזקות מאוד, עמוקות, וגם משקיפות למרחוק, מצוי כאן, אך גם בעולמות רחוקים (ויכול להיות לשם הגיע תוך כדי המלחמה). גופו נוטה מעט כלפי החבורה: הוא איתם, אך לא לגמרי כי אין מגע בין גופו לגוף זה שלצידו, וכך נוצרת שרשרת של מגעים, שהיא די נפוצה בקרב קבוצות קרובות. 

אותה קבוצה ללא הבלונדיני, כעבור שנים

למרות שזה שחזור של התמונה הקודמת, וכולם עומדים באום המקומות ומנסים לעמוד דומה, שני דברים עיקריים שונים; האחד, קהלני, הוא פחות מאצ'ו, פחות טריטוריאלי, הוא יושב בתנוחה יותר מכונסת, יותר בתוך עצמו, פחות מלא ברצון לשליטה (התרחבות טריטוריאלית). החיוך אותו חיוך; חם, לבבי, טבעי, לא מתאמץ. אך העיניים השתנו, קודם המבט היה ישיר ופחות, עכשיו הוא כאילו משקיף יותר בריחוק. (אולי בגלל צמצום קל של עיניו, אולי בגלל זווית ההטיה הקלה של הראש). 

זה שהיה לידו נותר לידו, אך הפעם הוא התרחק, המרחק ביניהם גדל, וגם מוטת הידיים שלו לצדדים גדלה, והוא שם את ידו השמאלית בתוך ידיו של מי שמאחוריו. כלומר העוצמה והאסרטיביות נשארו כשהיו אם לא גדלו. 

הבחור מאחור איבד את החיוך, עיניו מצומצמות, פיו קפוץ; יותר חשדנות פחות לבביות ופתיחות, וגם הקשר לבחור שלידו כבר לא חם ואינטימי; ידו לא מונחת על בירכו, הוא אפילו לא עומד קצת לידו, כמו קודם, הפעם הוא שואף להיות בשורה הראשונה; גם ידיו על המעקה. 

ואילו זה שמאחור נדחק עוד יותר אחורה, (נדחק, או דחק עצמו). הוא לא היה ממש שייך, הפעם הוא מרוחק עוד יותר, ממש בחוץ. ואם קודם הייתה בו חשדנות קלה, כעת הוא כבר מביט בהתנשאות, מלמעלה למטה, תוך כדי שעיניו מצומצמות בחשד. 

לסיכום: מה שהיה פעם קבוצה קרובה, גם אם לכל אחד היו מאפיינים משלו, הפעם האלמנט של כוח, שליטה, חשדנות וריחוק זה מזה, התעצמו. דווקא המנהיג שלהם, מנסה עתה פחות להפגין כוח ושליטה, אולי בגלל שכבר יש לא את זה, באופן ממשי. כמו הרס"ר שידיו על מתניו מראות את רצונו לשלוט ואת העובדה שהוא 'נובח כי הוא לא יכול לנשוך', וזאת לעומת האלוף שויתר על הפגנה של סימני שליטה, כי הוא כבר שם ולא צריך להוכיח כלום לאף אחד.