"בתוך הגוף, עמוק עמוק, שוכנת לה הנפש. איש עוד לא ראה אותה, אבל כולם יודעים שהיא קיימת. ועוד אף פעם, אף פעם לא נולד אדם שלא הייתה לו נפש. כי הנפש נכנסת לתוכנו ברגע בו אנו נולדים ואינה עוזבת אותנו- אף לא פעם אחת- כל עוד אנו חיים. בדומה לאוויר, אותו נושם האדם מרגע הולדתו ועד לרגע מותו."

"כל אדם שונה מחברו בגלל ציפור הנפש אשר בתוכו."

"לכן כדאי, אולי מאוחר בלילה, כששקט סביב, להקשיב לציפור הנפש שבתוכנו, עמוק עמוק… בתוך הגוף."

מיכל סנונית. מתוך: ,צפור הנפש.

צפור הנפש, הספר, בווידאו

גם כאן כל הספר מוקרא בווידאו:

יש קשר ישיר בין העוצמה שבה האדם לוקח משהו באופן אישי ובין עוצמת ההרס שהיא גורמת כשאדם נמצא תחת השפעתה. האדם היקר ביותר עבורו הופך לאויב מר.

הנקודה היא שמה שגורם לאדם לקחת משהו באופן אישי, הוא לא בהכרח עוצמת הגירוי או ההעלבה, זה יכול להיות משהו שולי ביותר. כל אחד בכל זמן יכול להישאב לזה.

כשאתה לוקח את מה שעשית או אמרת באופן אישי – הדימוי העצמי שלך נמצא בסכנה. אתה תמיד רואה את עצמך הכי גרוע שאפשר. וכשאתה לוקח מישהו אחר באופן אישי הוא הופך לשטן. היא מצב נפשי, או מצב ישותי (state of being), כי ברגע שאתה יוצא ממנה זה כאילו ששום דבר לא קרה, אין משקעים לאחריה.

כשאתה בפנים – כל העולם קרס, אתה אפס, הזולת מפלצת – כשאתה כבר בחוץ, כאילו זה לא קרה.

ישנן שני כיוונים ללקיחת משהו באופן אישי; פנימה והחוצה. אפשר להפנות אותו כלפי גורם חיצוני ואז להתפוצץ עליו, או אפשר 'לבלוע', להדחיק, לחיות עם זה בפנים. בשני המקרים זה מבלי דעת, ללא שליטה. אך הנזק הוא עצום.

לקיחת דברים באופן אישי זה אחד הדברים ההכי פחות אמיתיים שקיימים בעולם, זה לא קשור למי אתה , למה קורה לך באמת. זו איזו שהיא זגוגית אפלה שמושמת עליך אבל זה לא אמיתי.

 אתה אותו בן אדם עם אותם כישורים אותם יכולות הסיטואציה שלך בדיוק אותו הדבר אבל אתה במעין התקף מעין מאניה. .

עם זאת לא כל הרגשה גרועה ביותר היא מעורבות רגשית. העלבות או פגיעה רגשית היא בסך הכל 'מכה קלה בכנף'… בעוד לקיחת משהו באופן אישי מעין שיגעון זמני שהשתלט על האדם, לא פחות.

כשאתה רק מרגיש נעלב או פגוע, , אתה יכול להרגיש רע אך יחד עם זה יש עולם. כשאתה לוקח משהו באופן אישי אין עולם. אתה כל כולך קבור תחת לקיחת משהו באופן אישי . זה כל העולם עבורך.

הכל מצטמצם לאותה נק. זעירה שבה אתה משתולל עם הטורנדו הרדיואקטיבי של לקיחת דברים באופן אישי. .

רוב האנשים ילחמו איתך עד טיפת הדם האחרונה על כך שהם ממש לא לקחו שום דבר באופן אישי, אנשים לא מודעים לזה כלל. 

(כשאדם בתוך זה הוא לא רוצה להודות בזה שהוא נמצא במעורבות רגשית (אם בכלל הוא יידע מה זה בכלל) כי אם יודה בה הוא יכנס למעורבות רגשית עוד יותר גדולה.

אנשים לוקחים באופן אישי כמעט הכל רוב הזמן. ואין ספק, זו הקללה הגדולה ביותר.

מספיק להביט בהרכבת הקואליציה כולם לוקחים את כולם באופן הכי אישי, אחרת זה היה יותר קל ופשוט.

דוגמה אחת:

מלצרית במסעדה שלחה הזמנת משלוח, האדם שקיבל את המנה לא היה מרוצה, הוא התקשר למלצרית והתלונן, (הוא לא רוצה את המנה), במקום להתנצל ולהציע תחליף או פיצוי, היא לקחה את זה באופן אישי, כאילו היא אשמה, והיא האשימה את הלקוח שהניח את המנה בחוץ יותר מדי זמן, ועל כן היא מקולקלת… (וזו הייתה האשמה שגויה, כי המנה נאכלה בסמוך לקבלתה אבל זה לא שינה למלצרית) תגובתה הייתה: סירוב להחזיר, ויכוח, היא תקפה ושמה את זה  על הלקוח, (כל זה בניגוד מוחלט לאיך שהבוס שלה היה רוצה שהצוות שלו ייתן שירות) וכל זה בגלל שהיא לקחה את הלקוח הלא מרוצה באופן אישי (כאשר למעשה למנה לא היה שום קשר איתה, [היא לא בישלה אותה …]).

דוגמה נוספת:

בתחילת המאה ועשרים התקבצו קבוצות של צעירים יהודים במרכז ומזרח אירופה והחליטו להקים קומונות שיתופיות לחלוטין בישראל שכל אחת נקראה בשם: קיבוץ. והם עשו זאת והקימו מקומות משגשגים שיש בהם הכל, אף אחד אינו במעמד יותר גבוה או מכובד מהשני. אין לאף אחד מה שאין לשני , אין כסף לאחד יותר מלשני, שוויון מוחלט, הכל הוחלט באספות קיבוץ, היה נפלא. הילדים היו שייכים לכולם. והם האמינו שכך ייעלמו הבעיות שבין אדם לאדם, והם יקימו גן עדן שוויוני של עזרה הדדית ואחווה.

כך היה במשך עשרות שנים. פאר הגאוה לעם היהודי כולו, עד שבשנות השמונים הכל קרס. והיום לכל חבר יש בית פרטי, מכונית פרטית, מקום עבודה פרטי משלו, אין חדר אוכל משותף, חדר תרבות משותף, הכל פרטי , הכל מופרט. איש איש לעצמו ולחייו. רעיון השיתופיות והכל בשביל כולם וכולם בשביל הכלל – פינה מקומו לאגוצנטריות הרגילה שבעיר.

מה קרה?

ובכן, לקחו 200 צעירים נלהבים המאמינים באחווה הבסיסית שבין בני האדם וביכולתם לחיות ביחד בהרמוניה, ושמו אותם במקום סגור, זה הכל

רק לא לקחו בחשבון וירוס זעיר אחד בשם: לקיחת דברים באופן אישי, והוא חדר, והוא שגשג, וגרם מגפה איומה ביחסי האנוש שהרסה את כל מרקם היחסים עד היסוד, עד שלא נותר כל אמון, כל רצון מינימלי לשיתוף פעולה. הכול הורעל עד היסוד! וירוס אחד קטן.

איכויות שהן נדירות וחסרות מאוד בין בני אדם הם: אכפתיות, חמלה, חום אנושי ואהבה.

לא משנה איזה משבר או באיזה טראומה מוצא עצמו אדם לפתע בחייו – אם הוא מוקף במספר אנשים המחבקים אותו באהבה ואכפתיות – הוא יתגבר וישרוד.

והמשבר או קריסה של אדם קרוב (בין אם זה פיסי, פסיכולוגי, מנטלי או כל תחום אחר) – מבחן בנוסח נייר לקמוס לגבי אהבתם והמחויבות של החמלה והאכפתיות שלהם.

המשבר אמור לגרום להתלקחות ולבעירה מוגברת של האהבה ומחויבותם לאכפתיות ודאגה.

כשאדם קרוב נמצא בצומת קשה, קרוביו ילכו באחת משני דרכים קיצוניות; התרחקות והתעלמות ממנו. או הגברה והתעצמות של האהבה וכו", זו נקודת מפנה.

אם המשבר פוגש אהבה מתמודדת – היחסים מתחזקים, אך אם המשבר פוגש ניכור – היחסים יסבלו מנזק קשה.

למעשה, אם אדם מחובר לנפשו, שאז יהיו לו אנושיות ואכפתיות אנושית כלפי כל יצור אנוש – אזי אם הוא פוגש אדם קורב במשבר – החמלה והאכפתיות אמורים להיות שם באופן טבעי, גם ללא אהבה ואכפתיות אישיים.

אך לנטוש נפש קרובה בדיוק בזמן שהיא יותר זקוקה לאהבה וחמלה הוא אנטי-אנושי.

. הערה: למעשה אהבה וחמלה בעת משבר של האחר מופיעות אצל חיות, בעיקר פילים:

https://explorer.theday.co.uk/stories/elephants-try-to-help-each-other-like-humans-explorer

https://www.sciencedaily.com/releases/2014/02/140218101020.htm

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC3932735/

https://tinyurl.com/hnuvpdvk

https://www.nationalgeographic.com/animals/article/140218-asian-elephants-empathy-animals-science-behavior

ובכן, ליל הסדר שוב בפתח. ורובנו כבר יודעים היכן נהיה ועם מי. ובסופו של דבר, לאחר שכולם מגיעים ונכנסים -הם מתיישבים, ומכאן ואילך  אנו מוצאים שלל של  מסרים לא מילוליים המשפיעים רבות על האווירה והתחושה -של כל אחד ואחת -במהלך ולאחר והסדר. בשורות הבאות נתמקד בדבר הבסיסי ביותר: סידורי ומיקומי ישיבה:  כאן הדברים הם לא אקראיים או נטולי משמעות כפי שהם אולי עשויים להראות.

שולחן הסדר הוא מלבני, מה שאומר שבשעה שמחליטים איזה צד של השולחן הופך לראש השולחן, מיד מקבלים מדרג היררכי, היורד בסדר חשיבותו ככל שמתרחקים מן היושב בראש. ומי הוא היושב בראש? כאן בדרך כלל יושב גבר… ושנית, בדרך כלל זה בעל הבית, בעל הטריטוריה, או האדם הנחשב כחזק, בכיר (ולעתים, כמחווה, גם הקשיש שבחבורה).

ומי יושב בצד השני של השולחן? כאן השאלה מתרחבת והתשובה אינה כה ברורה, כי מי שיושב ממול -קורה תגר (באיזשהו מקום) על בלעדיות מנהיגותו של היושב בראש. כאן תשב האופוזיציה, שתהא או אשתו של בעל הבית, או אדם חזק כלשהו.

היושב\ת לימינו של היושב בראש בדרך כלל נחשב\ת כקרוב ביותר בסדר החשיבות למנהל הסדר וגם אדם שבדרך כלל תומך בו. ממול, במקום הראשון מצד שמאל, ישב גם אדם 'מקודם' וחשוב, אך חשיבותו אולי פחותה קצת מזה היושב ממול.

ומכאן והלאה סדר החשיבות של היושבים -יורד, עד שמגיעים לקצה השני של השולחן, שם ניתן למצוא אורחים, חברים של הילדים וכו'.

בדרך כלל, בקרב אנשים שלא שוררת בניהם אחווה מרובה – תהא נטייה שלא  לשבת זה לצד זה, אלא מרוחקים ככל האפשר, ואם אי אפשר מחוץ לטווח העין, לפחות בצד השני של השולחן.

לצידנו, אנחנו בדרך כלל מעדיפים שישבו אלו שאיתם אנחנו מסתדרים ומרגישים בנח. כך שבסופו של דבר ניתן למצוא שצד אחד של השולחן מהווה מעין מחנה אחד, בעוד שהצד השני מהווה מעין מחנה אחר, מחנה שמנגד.

ועוד דבר: לשבת קרוב – להרגיש קרוב, לשבת רחוק -להרגיש רחוק.

ועצה: שולחן מלבני, בשל הפינות, הינו פחות 'ידידותי' מאשר שולחן אליפטי, הנטול פינות וזוויות והמשרה בשל כך אוירה הרמונית וזורמת יותר.

      חג שמח.

*

ניתוחי שפת גוף ותקשורת אל מילולית – נוספים:

https://tinyurl.com/d3ym2ph8

https://tinyurl.com/7r7nwtj4

https://tinyurl.com/yj5nt392

מסות נוספות:

https://www.facebook.com/consciousnessway

http://hagut.net/

https://tinyurl.com/4xcre9d6

נוצר על ידי עמיר פריימן

אדם ששרוי במעורבות רגשית,  בעצם לכוד בתוך מערבולת, מעין שיבולת בים, שהוא לא יכול להיחלץ ממנה. יש לו חלק כואב ברגשותיו והוא כל הזמן צריך להלום בו. ושוב הוא יורד על עצמו, באותו קטע שמכווץ את הדימוי העצמי שלו, ואז זה יוצר אפקט דומינו לגבי חלקים אחרים לא טובים כביכול באישיותו, והוא שוטף עצמו בשירותים שלו עצמו.

המאפיין למצב זה הם שאלות כביכול, שהמעורב רגשית שואל את עצמו. ולא יכול להפסיק בהן.

שאלות שמקבעות אותך בתוך מצב המעורבות הרגשית:

• למה זה קורה לי?

• למה אני כזה?

אני לא בסדר, לא שווה.-

–   מתי אני אלמד? –

מה דפוק אצלי? מה דפוק אצלי? מה דפוק אצלי?-

– מה יהיה איתי?

– למה אני תמיד מפשל?

למה אני לא כמו כולם? –

אלה שאלות הרסניות, שכולאות את המעורב רגשית בתוך עצמו, ושמות אותו על נתיב של הרס עצמי.

ואז האדם כל הזמן חוזר אל המקום, המצב, שגרם למעורבות הרגשית. כמו תקליט שרוט, כמו ציפור שמנקרת בתוך הראש. כמו לשון שכל הזמן חוזרת לחפור בחור בשן. הוא אולי רוצה להפסיק אבל הלשון כל הזמן הולכת לשם. כמו פצע שאתה לא יכול להפסיק לחטט בו, אפילו שזה כואב.

החפירה היא מאפיין של מעורבות רגשית. כל עוד הלשון חופרת – האדם עדיין בפנים.

יש להעביר את מרכז הכובד מן המצב הרגשי – למצב תודעה. כי כשאתה במצב תודעה המתקפה הרטובה והפרועה שמתנהלת עליך מכיוון משברי הרגש – לא יכולה להשיג אותך, כי אתה כבר מצוי בממד היבש והמוגן של התודעה. אתה אולי חש את זה מעבר לקיר אבל זה כבר לא נוגע לך, ברגע שהתאהבת בחוכמה ובתובנה שמאחרי מה שקורה, אתה כבר לא קורבן של מה שקורה.

ועל כן חשוב וכדאי לשאול עצמך שאלות חליפיות לשאלות שמקבעות אותך במצב הרגשי האובססיבי הזה. אפשר להגיד שאלה 'שאלות טובות'. והמטרה ב'שאלות הטובות' הללו –  היא להעביר את המיקוד משאלות 'פסיכולוגיות' לשאלות תודעתיות.

הניסיון להבין אינו המטרה, המטרה היא לצאת מהמעורבות הרגשית. הניסיון לדעת ולהבין הוא כלי ליציאה מן המעורבות הרגשית. כי ברגע שהצלחת להתעניין יותר בסיבות ובמניעים, אתה כבר מצוי ברמה תודעתית. ואז אתה מחוץ לכוח ההשפעה של המעורבות הרגשית.

שאלות שמעבירות ממעורבות רגשית למצב תודעה:

1. מה קורה בי עכשיו מבחינה רגשית? (מה אני בדיוק מרגיש? מה העוצמה של מה שאני מרגיש? איך זה מרגיש? כמו מה? למה ניתן לדמות את זה?)

2. מהם הכוחות , מאחורי הקלעים שמשחקים בסיטואציה הזאת? (למה אני מרגיש כך? מה הביא אותי להרגיש כך? מה מאחורי הסיבה למצב הרגשי הנוכחי שלי? למה כל כך אכפת לי? מה הייתי מוציא מן הסיבות ועדיין היה אכפת לי? מה שורש הסיבה לתגובה החריפה הזו שלי?).

3. מה החוקים ששולטים על המצב הזה?

4. מה בעצם האינטרס הסמוי שלי להתנהג בצורה כזאת?

5. מה בעצם קורה כאן מתחת לפני השטח?

6. מה באמת אני רוצה בסיטואציה הזאת?

7. מה התבנית שחוזרת על עצמה בסיטואציה הזאת? איך אני מגיב ? האם אני יורד על עצמי?

איך אני יורד על עצמי? מה אני מעולל לעצמי?

אלה אינן  שאלות על מנת לקבל תשובות, אלא עצם השאלות מרחיבות את התודעה ביחס למצב הרגשי.  אלה שאלות שבאות ליצור מרחק, פרספקטיבה. הן מצויות מחוץ לכלא הרגשי ההומה שבו אתה כלוא עכשיו.

השאלות שלמעלה הן שאלות טובות, הן נועדו  להוציא את המעורב רגשית  מן המצב הרגשי הזה (עיין בדף ששלחתי שנקרא: 'מעורבות רגשית') ולהעביר אותו למצב תודעה. ברגע שהוא מצליח להתמסר להבנת האמת של מה שקורה, הוא  כבר לא קורבן של המתקפה הרגשית הזו שבה הוא תוקף את עצמו.

השאלות התודעתיות הללו נועדו לאפשר לו להימלט מן הדומיננטיות והאובססיביות ההיסטרית הזאת.

ועם זאת צריך לזכור כי למעורבות רגשית יש תמיד תאריך תפוגה. וגם בלי השאלות הללו, זה יעבור מתי שהוא. אבל ייקח הרבה זמן. ובינתיים אתה מחוץ לזרימת החיים, והכי גרוע, כל עוד אתה במצב מעורבות רגשית, אתה הורס את מה שנבנה מאז המעורבות הרגשית האחרונה.

גבריאל רעם

(כדאי לשאת דף זה איתכם, כדי שתשלפו אותו ברגע שהמעורבות הרגשית הבאה תשיג אתכם).

(דף זה הוא רלוונטי יחד עם הדף שכתבתי שנקרא פשוט: 'מעורבות רגשית).

מעורבות רגשית א

המדובר על מצב פסיכולוגי שבו האדם נעשה מעורב כולו בבעיה אישית. המעורבות הרגשית מתחילה כשמעורבותו הפנימית הולכת ותופחת מאבדת פרופורציה ביחס לחשיבות המקרה עצמו.

וככל שהיא תופחת כך הולך האדם ומאבד את הדימוי העצמי שלו.

חברך הטוב טוען שאינך מתחשב מספיק ברגשותיו. וכאן מתחילה המעורבות לתפוח וארבע ימים אינך יוצא מזה, ולכך חוברים מקרים דומים מן העבר שבהם האשימו אותך, ולפתע אתה רואה את הצדק שבכל ההאשמות הללו, ואותה נקודה של מעורבות רגשית מעלימה את על המציאות האובייקטיבית כאותה אצבע פצועה שכאביה משכיחים ומאפילים אל מורכבות ועומק הקיום של האדם שהאצבע שייכת לו.

מעורבות רגשית מעידה על מצב אינפנטילי של חיי הרגש של האדם. מצב שבדרך כלל הוא נוקשה ומלא מתח. ככל שחיי הרגש של האדם יותר מלאי STRESS , מתח וכאב כן תכנס כל המערכת הרגשית – ביתר קלות – למצב חירום בכל פעם שיש עלבון או בעיה רגשית קטנה. כל התריסים יוגפו, הכול יתכווץ למצב של מגננה, כמו טוסיק שנתקעת בו זריקה.

ככל שהמערכת הרגשית בריאה יותר, כך (ככל שיש בה פחות רעלים וסטרס) כך יתגבר האדם מהר יותר על בעיה  או מכשול אישיים. אך מערכת רגשית ספוגת רעלים רגשיים לא מנוקזים (כמו: עלבון, רגשי נחיתות, קנאה, מירמור, מגיע לי ועוד) – תכנס עם כל איום מדומה או אמיתי על אוטונומיית חיי הרגש של האדם – למצב חירום היסטרי. מצב חירום שאינו מגיב ביחס ישיר לאיום אלא ביחס לרמת הסטרס של המערכת.

הכניסה הזו למצב חירום רגשי על כל שטות נקראת מעורבות רגשית.

אנלוגיה: מערכת השרירים. שריר בריא זקוק לזמן מינימום לאחר ששריר מסוים קיבל מכה, כדי לחזור לגמישות רגילה. לאחר המכה הוא מתכווץ ולוקח לו זמן קצר יחסית כדי להתרפות. שריר חולה הוא שריר מתוח ושחוק והוא זקוק לזמן מקסימום בכדי להפשיר את הכיווץ והסגר ולחזור לתפקוד גמיש ונורמאלי. השריר אצל אנשים שמקבלים באזור הזה מקבל מכות רבות – יעשה כעבור זמן למכווץ כרונית ויושאר במצב של מגננה תמידית. וזה אומר שהמערכת נסגרה בעצם כלפי העולם החיצון ותישאר במצב של אגירה הרמטית של הרעלים שנאספו פנימה.

וכך גם במערכת הרגשית: כשכמות הסטרס הרגשי עוברת קו מסוים, האדם (המערכת הרגשית שלו) נסגר והוא פוסק מלתקשר על רמה רגשית. ומתפקד על רמות של ביצוע טכני או גישה שכלית יבשה. אך בהעדר חיי רגש מרוככים, קולטים ומפרים – השכל הופך לשכלתני ואינטלקטואלי וכל הגישה הופכת לנוקשה ולוגית, מבלי להתייחס למהות של הדברים. שלא לדבר על כך שאדם במצב של מעורבות ריגשת לא זורם עם עצמו, ואין לו דינאמיקה עם אנשים אחרים. הוא קפוא, מקוטע ונתפס כרשמי ופלקאטי.

עם זאת, ניתן לקרא את הדברים הללו ולהגיד משהו כמו: "הכול יפה וטוב אך האם אין מעורבות רגשית חיובית"? ובכן אין! אין מעורבות רגשית חיובית. כי במצב רגשי נכון, המערכת הרגשית פתוחה, היא עוסקת ומעורבות בכל מה שעובר דרכה. כפי שהריאות מעבירות דרכן כל אויר שעובר דרכן. פתיחות משמעה פתיחות לכל, וסגירות משמעה סגירות לכל, ומעורבות רגשית היא מצב של אטימות וסגירות רגשית בגלל פגיעה או כאב שמבשלים את האדם בתוך הרעלים שהצליחו להיכנס פנימה.

עם זאת יש מצב שנדמה כמצב של 'מעורבות רגשית חיובית', וזה מצב שבו האדם משוקע במשהו מסוים ונותן לא את כל משאביו הרגשיים. ובכן זה מצב אחר לגמרי, זה מצב של אינטנסיביות פנימי שמתבטא ברמת הריכוז הפנימי. האדם מאוד ממוקד בנקודה אחת פנימית. בעוד שמעורבות רגשית  זה סערת רגשות, שבה האדם מפוזר על פני הרבה דברים וקשה לו להתמקד.

מה עושים?

ולסיום נשאלת השאלה: איך מתגוננים מפני מעורבות רגשית. ובכן שתי עצות. האחת, לקרא את המסה: "מתקפות אישיות והרס עצמי". http://stage.co.il/Stories/398680

והשנייה: מיד לעסוק בניסיון להבין את הבעיה לא מזווית שכלית אלא מרמת תודעה גבוהה יותר. כשאדם מצליח להעביר את מרכז הכובד שלו מן הרגש לתודעה – הוא ניצל.

—

מעורבות אישית ב'

תמיד רצוי לזכור במעורבות רגשית, שזו רק מעורבות רגשית. היא לא הדבר האמיתי, אלא שילהוב והקצנה לא רציונליים ולא פרופורציונליים של מציאות מסויימת. . מעורבות רגשית לא גורמת נזק, אם יש פיוס של אמת. ובדרך כלל לאחר שהיא עוברת לגמרי (זאת בתנאי שהאדם לא מתעקש להתחתן עמה לנצח נצחים) – לא נשאר כלום מאחריה. מי זוכר את המעורבות הרגשית של לפני שנתיים? ברגע שיש חיבוק של אמת, בין שני אנשים שהיו במעורבות רגשית, לא רק שהיא לא קיימת, היא מעולם לא הייתה!
אבל היא עושה הרבה רעש, ובדרך כלל חולפת כאילו לא הייתה. חלק מן החוכמה זה לא להתרשם ממנה, ולא לפחד כלל, 'כולה' מעורבות רגשית. רוב הנזק קורה מן הבהלה שאנו נבהלים כשהיא מתרחשת, ולא בגלל מה שהיא מסוגלת לעשות. היא כל כולה ענן שמסתיר את השמש לכמה זמן.
הכי חשוב, זה לא לעזור לה, על ידי הזדהות והקצנה. לא לתת לה כוח, להתעלם וכך היא תגווע לבד. כדאי להתחיל לזלזל בה אפילו, זה ממש משגע אותה: 'אוה, עוד פעם את? יאללה יאללה, את לא עושה רושם על אף אחד'. 'סיימת? אז תורידי את המים'.