העתיד.

הנעורים שמחים וטובי לב. בין היתר, או בעיקר, בגלל שכל כך הרבה עתיד לפניהם.
הדף החלק הזה מעניק תחושה שהכול יכול להיכתב בו והתחושות הן של אופוריה לקראת הכתוב המצופה והמקווה. 
אף אחד לא חושב על פרידות מבנות/בני זוג, שלא לדבר על נטישות, על גילוי מחלות, או על סיבוכים קשים שנובעים מכך וכו'.
ואז מה שנכון לנו, זה מצד אחד הלם ושוק כשהציפיות לא מתגשמות ואכזבה מול היבול הזעום במנת האושר היומית שכן מגיע. 
וכשחולפים הנעורים (והם אכן חולפים) והעתיד הולך ומצטמצם, הולך ומצטמק – האדם הופך למציאותי, בעל כורחו ומסתפק בניחומים הקטנים. ולקראת סופם של חייו מוכן אפילו להסתפק בעובדה שהוא חי, נושם, מסוגל לאהוב, לאכול מאכלים טעימים, לקרא ספר וכו'. וזה הופך לעיקר.
הוא מברך על כל יום שעובר, מבלי שהמעט שנותר לו נחמס ונחסם.
אכן, האושר האמיתי מצוי בזיקנה…
כי היא מסונכרנת עם הערך הבסיסי של הדברים, במקום עם ציפיות, תקוות ושאיפות.
מה חבל שכה מעטים מתפכחים, בעבור השנים, לאמת הכואבת והמחיה הזו