להתבונן דרך הפכים, סתירות ופרדוכסים, חלק א’.

"הוא לימד אותי אז תרגיל שנועד להביא למה שהוא כינה "היפוך המרחב". עליך לשבת מאוד בשקט, כשכל שימת לבך ממוקדת במרכז החזה, ואט אט להיכנע ולהיווכח כי במקום להסתכל, מסתכלים עליך; במקום לשמוע, אתה נשמע; במקום לגעת, נוגעים בך; במקום לטעום הנך מזון לאלוהים וטועמים אותך"

חמיד, מתוך "המחסום האחרון", פראג, 1995, עמ' 91

***

ישנן שאלות רבות לגבי ראיה והמציאות,

האם אנו רואים את מה שישנו, אל כל שישנו, חלק ממה שישנו, את מה שקיים בנו לגבי מה שישנו, ועוד ועוד. אז הבה ונתחיל בשאלה הראשונה;

השאלה הראשונה עוסקת בסוגיה של ההתניה המנטלית לגבי פעולת הראיה, כלומר: האם אנו רואים את מה שישנו או את מה שקיים במוחנו לגבי מה שישנו? למשל אדם שרוצה לקנות רכב מסויים, יוצא לכביש ורואה כמות עצומה של אותו הרכב. למה עכשיו הוא מבחין בהם. כי עכשיו המיקום היחסי שלהם במוחו גדל.

השאלה השניה היא לגבי השיגרה; מה קורה לראייה כשהיא חלק משיגרה? ובכן השיגרה פוגמת בחדות הראיה; המוח העמוס לעייפה מסנן אותו החוצה. ישנו סיפור אודות עורך דין ידוע מתחילת המאה באמריקה, סמואל ליבוביץ,שהרצה (כבר בהיותו שופט) בפני סטודנטים למשפטים ושאל את אלה מביניהם המעשנים סיגריות קמל האם הגמל המצויר על העטיפה מוחזק באפסר או שיש עליו רוכב? רובם בחרו באחת משתי האופציות, בשעה שהתשובה הנכונה הייתה שאין איש על הגמל. רק גמל לבדו. אך לא צריך להרחיק לכת עד שם. גם בחיי היום יום יש לנו עדויות למכביר על כך שבחיי היום יום אנו מחמיצים פרטים רבים. למשל רובנו אוחזים בשטר כסף בידינו יום יום כמעט, ואנו אכן רואים אותו, אך האמנם? האם אנו יודעים מה מצויר שם? למשל: איזו דמות מצוירת על שטר של 50 שקל? (ש"י עגנון). כלומר אפשר להסתכל על משהו ולא לראות אותו.

השאלה הבאה עוסקת ביכולת האיכסון של המוח לגבי מידע ויזואלי; כשאנו מסתכלים, לכמה פרטים ניתן בכלל לשים לב, לפני שהמוח הופך לעמוס מדי.

ובכן בפסיכולוגיה שימושית אומרים כי מתוך אלפי פיסות של אינפורמציה ויזואלית אנו שמים לב רק בין שלושה לשבעה פריטי מידע (היתר נקלטים באופן בלתי מודע). גם בספקטרום הצבעים, אנו רואים רק רצועה צרה מתוך הספקטרום, (אחד חלקי ששים), כשבשני הצדדים משתרעים חלקים נרחבים שבעלי חיים ורמשים יוכלים לראות אך לא אנחנו (חרקים יכולים לראות את הצד האולטרא סגול, בעוד נחשים יולים לראות את הצד האינפרא אדום). כך שאנו ממש רחוקים מלקלוט את כל המציאות, למרות יש לנו תחושה שמה שאנו רואים זה מה שישנו. ועל כן כל שיטה שבאה להרחיב ולהעמיק את שדה הראיה חייבת להבהיר נקודה זו: מה שאנו רואים הוא חלק, ובדרך כלל החלק הפחות חשוב, של מה שקיים. הדבר אינו חדש, כבר במיתולוגיה ההודית קיים הסיפור על חמשת העיוורים שממששים פיל וכל אחד מממשש חלק אחר, וכל אחד בטוח שמה שהוא ממשש הוא הדבר האמיתי, ובהתאם לחלק שבידו הוא בונו את ההפיתוזה שבה הוא מאמין.

ואכן ביחס למה שקיים – ראייתנו מוגבלת ולא שלמה. אך הבעיה היא פחות בזה, ויותר בכך שאנו משוכנעים שאו שאנו רואים את מה שקיים או שהטכניקה המדעית תובילנו לשם. (למשל למשש את חדק הפיל בעזרת משושים אולטרא אלקטרוניים שגם יכולים לצלם את תוך החדק של הפיל). וזאת במקום לפתח שיטות להקצת הראיה, או לפחות לתקשורת כלשהי עם העיוורים האחרים…

אז מהם הדרכים שעומדים לרשותנו כדי לראות דברים שבדרך כלל נסתרים מאיתנו?

ובכן דרך אחת טמונה אכן בהגדלה המיקוד ו'צלילה' לתוך פרט מסויים, וממנו ללמוד על הכלל. זה מה שנעשה גם בפיזיקת הקוואנטים, שם 'צללו' לתוך האטום ובחלקיקים הסאב אטומיים, גילו עולם שונה לגמרי, שמטיל אור על העולם הרגיל של היום יום. (רולאן בארת' קורא לזה: 'פונקטום').

וישנה עוד דרך והיא על ידי בחינה של חוסר הרמוניה. ניגודים, סתירות ופרדוכסים. הפרדוכס כדלת כניסה אל מציאות חבויה, ולא כתמרור עצור.

בתוך כל מראה שאנו רואים חבוי ממד אחר, וכדי להגיע אליו יש להתכוונן לזיק שדווקא מצוי בחסר השלמות של מה שנראה, ורק דרך מפגש עם חסר השלמות הזו – יכול הזיק הזה להבליח מבעד לאטימות הראשונית של המפגש אם האדם או עם מראה של החדר, או כל דבר שאנו רואים.

המעבר אל 'המראה הפנימי', אל ה'מה שרואים בתוך מה שרואים', אל 'הישות הפנימית של המציאות החיצונית – היא תהליך נדיר שיש בו משום 'קפיצה קוואנטית'. דווקא בנקודות של חסר השלמות של מה שאנו רואים – מצויים פתחים דרכים ניתן להגיע לרמת המטא. כל שאנו רואים, בין אם זה מראה של משרד, לבוש שאדם לובש, פנים המכונית שלו, הבעת פניו, ברכת השלום שלו וכו'. כל אלה מנסים להראות משטח שהוא נוצץ, שלם, שליו, אפילו הייתי אומר בורגני. אך ככל שהוא אכן מלוטש יותר כך יש בו פחות פתחי איוורור אל הישות הפנימית שלו עצמו. כי פני השטח הנוצצים רק מקבעים אותנו סופית ברמה הטכנית של מה שרואים וחוסמים את הדרך בפני מה שמצוי מאחורי מה שרואים – ברמת העומק החבויה.

האפשרות שקיימת בהתבוננות שלנו במציאות כשלהי או באדם, להמריא מעבר למוגבלות של הראיה הסתמית– טמונה דווקא במעבר דרך חסר השלמות, ולא בהפיכת חסר השלמות לשלמות. כי שלמות ברמה הטכנית היא מחסום, בעוד ששימוש בחסר השלמות של הרמה הטכנית כמקפצה או דרך מעבר -לרמה הבאה, או לרמה החבויה – היא גשר. חסר השלמות של כאן ועכשיו אינה מחסום, היא צופן סודי בעזרתו ניתן להגיע לרמת המטא, לדינמיקה התת קרקעית.

לדוגמא: כלי רכב על הכביש, אינו מושלם, בגלל החיכוך של הכביש, המהירות המוגבלת, רכבים אחרים על הכביש, וכו' – כל עבודה לשיפור הכביש או כלי הרכב – ככלי רכב, רק תצמיד ותכבול אותנו לכלי רכב יבשתי, (שממילא הוא מוגבל להיותו כלי רכב יבשתי) -במקום לראות בכלי הרכב שעל הכביש את הפוטנציאל להפוך לכלי טייס, ואז אנו כבר מדברים על תחבורה ברמה אחרת. (ולו הייתה המכונית מושלמת, ללא בעיות, לא היינו מחפשים את פריצת הדרך שלה מעבר לכביש, פריצת הדרך שנמצאת בשמיים).

'המוגבלות היא שמשמשת קרש קפיצה – לרמה הבאה'.

כלומר, בכל התבוננות במשהו, יהא זה מפת שולחן בבית כלשהו או באדם, קיים ממד-על, ממד הבנת הממד הפנימי, ממד שבו מה שאנו רואים הופך ממעטה חד ממדי – לערוץ תיקשורת דיאלוגי. וכדי להגיע לאותו ממד בתמונה, עלינו דווקא לחפש מה חורג, מה לא מסתדר, מה יוצר דיסונאנס עם מה. בדרך כלל אנו רגילים להביט ולחפש הרמוניה. זה מקל על קשיי הקיום. הבטה בשיח וורדים היא סוג של תרפיה לדיסונאנסים הפנמיים. אך אם אנו רוצים להגיע לאמת החבויה עלינו לחפש אחר דיסונאנסים. דווקא בהם טמון הסוד, או הדלק עמו ניתן להגיע לממד של הבנת עומק של מה שאנו מתבוננים בו.

יצירות האמנות הגדולות ביותר –נולדו מתוך החיכוך של היוצר עצמו עם חסר האפשרות להביא את מה שטמון בו לכלל ביטוי הולם ואותנטי. הדרמטורגיה והמחזאות הגדולה ביותר נולדה – מתוך צירוף מקרים שחייב להיגמר רע, ועם זאת דרך הקשיים הנוראים של הטרגדיה של שכספיר או תיאטרון האבסורד של יונסקו ובקט, או תיאטרון הייאוש של חנוך לוין – לאיזה פסגות של התעלות יצירתית (מצד המחזאי) ותודעתית (מצד הצופה) ניתן להגיע.

המראה הזעיר בורגני, או זה המציית לקונוונציה החברתית השלטת, יוצר מראית עין נעימה לעין, אך הנשמה זקוקה למשהו אחר, היא זקוקה דווקא לחסר השלמות של ולמצוקה– כדי שיווצר החיכוך שיגרום לזיק, שיביא להתלקחות שכבת החיים הדינמית שבתוך כל מראית עין חיצונית. רק דרך הקושי, רק דרך התמודדות על מה שלא מסתדר במה שאנו רואים- ניתן להגיע למטא-לבל.

אי לכך, אמנות ההתבוננות, כשהיא יוצאת מן הכוח אל הפועל, היא הפנינג, מאורע שכמעט ניתן להגיד עליו שהוא: טראנסאדנטי, דומה למאורעות אחרים שמתרחשת בהן מעין קפיצה קוואנטית, כמו התאהבות או יצירה של אמנות כלשהי. או ברמה פחותה יותר, הבזק אינטואיציה. היא מתרחשת לא בגלל אלא למרות. היא בעצם כמו קואן זן, שמחדד את האבסורד הקיומי, שמקפיץ להארה.

ומדוע בעצם זה כך? מדוע הפרדוכס הוא דלת הכניסה אל הממד הפנימי? ובכן התיחסות לפרדוכס הטמון במה שאנו מתבוננים בו – מגביר את המודעות למרוכבויות שמסתתרות מאחורי הדמות או המראה בו אנו מתבוננים. ניתן אף להגיד כי ככל שמראה מסויים יהא מלא יותר בפרדוכסים כן הוא עשיר במשמעויות.

למוח נטיה ליצור עולם שלם והרמוני. ידוע הניסוי שבו מראים לאדם שלש זויות בשלושה קודקודים שונים ושואלים אותו מה הוא רואה והוא אומר: משולש. אנו משלימים במוחנו חלקים חסרים, וגם מעלימים פרטים שיכולים להפריע לנו לקלוט תמונה הרמונית ושלמה של המציאות. אנו גם עושים רציונליזציות, אנו אומרים: 'לא זה סתם במקרה', או 'אין לה משמעות', 'אל תתן לפרט הזה להפריע לך'. אך ממדי העומק שומרים על קשר עם המציאות רק דרך הפרטים הדיסהרמוניים. הרמוניה ושלמות מקבעת את האדם ברמה הנוכחית של הדברים, הדיסהרמוניה מובילה לרמה שנקברה תחת האשליה שהמציאות הנוכחית יוצרת.

אנו רוצים מציאות מאושרת וטובה. ומה שלא מתאים לתמונת העולם שאנו רוצים לברוא, אנו מדחיקים, מכחישים, בוחרים באופן לא מודע – להתעלם מהם.

שלעיתים קרובות הרמוניה היא לא בהכרח סימן שהכל בסדר, אלא לכך שהדיסהרמוניה זכתה להדחקה חזקה ואז שומה על מחפש האמת לחפש אחר סימנים של דיסהרמוניה, למשל בין בני זוג בשעת מפגש חברתי, דרך לגלות מה באמת מערך היחסים ביניהם. את זה לא יגלה על ידי הסתנוורות מן הבוהק ההרמוני, אלא דרך מה שחמק מן ההרמוניה, למשל הוא מביט בה ובדיוק באותו הרגע היא מסבה במקרה את מבטה, רק שזה קרה כך שבע פעמים במהלך שעתיים. או בזמן שהיא מדברת הוא מרכין את ראשו. וכו'. וכך הרמוניה יכולה לכסות על משהו פחות הרמוני, ואילו הרמוניה נוצצת מידי יכולה לכסות על ההיפך בדיוק, תופעה זו ידועה בפסיכולוגיה בשם Reaction formation והיא פרי של הדחקות רבות. וניתן לראות זאת בתופעה שידועה בשמה העממי: 'להיות פולני'.

ןכך, דרך עיניים אלו, דווקא מה שנראה מלוטש ונוצץ אמור לעורר חשד במוחו של מחפש האמת.

ישנה איזשהי זיקה בין סתירות ובין עומק; עומק מתגלה דרך סתירות, וכך ישנה גם זיקה בין שטחיות ובין שלמות. השלמות היא לעתים קרובות חיפוי על חוסר עומק. התדמית בדרך כלל מלוטשת, בעוד העצמי האותנטי הרבה פחות אטרקטיבי, ויש בו יותר פגמים. הליטוש התדמיתי מפריע, כמו מראה בוהקת שמחזירה למי שמתבונן בה את עצמו, אך לא מוסרת מאום ממה שיש מאחוריה. ואם נדחוף את מה שכתוב כאן עוד יותר לכיוון הרמה הפילוסופית, נמצא כי האמת בדרך כלל חבויה וחסרת אטרקטיביות, בעוד השקר תמיד יותר פוטוגני והוא מה שפוגשים ראשון. האמת בדרך כלל יותר דיסהרמונית מן השקר. וכך גם היחס בין התדמית ובין העצמי. התדמית מקרינה יותר הרמוניה מאשר האמת הפנימית של האדם. ומטרת ההתבוננות האמיתית היא למצוא את אותם סדקים, את אותן סתירות, את אותם דברים פחות הרמוניים, דרכם האמת של המצולמים – מביטה החוצה. גישה שטחית ותדמית למציאות, פותרת את הסימנים הדיסהרמוניםי, בחוסר סבלנות, הם מטרד. בעוד שהגישה האונטולוגית דווקא מחפשת אותם ויודעת שכל סימן כזה היא דרך חזרה לאמת שהלכה לאיבוד בתוך המשטח הנוצץ של מה שנראה כאמיתי