“לאנשים הכוחניים יש יכולת לגרום לאנשים העדינים והרגישים לחוש כאילו החרא של הכוחניים הוא אשמה אישית של הרגישים והעדינים”

גבריאל רעם

——————————————————————————–

חלק א’: מדוע שירים עם שמות של בחורות עצובים כל כך?

בפזמונאות העברית קיימת חטיבה שלמה של שירים עם שמות של בחורות. מאז ומתמיד הקסימו אותי השירים הללו. כמעט כולם מדברים על אובדן, שבר. על משהו רך ואבוד שלא מצליח למצוא עצמו בעולם. למשל: ‘אנה’ ששרה להקת משינה.

אנה

ביצוע: משינה

מילים: אורלי זילברשץ

לחן: איגי דיין ויובל בנאי

”למה כולם את אנה עוזבים

למה לאנה כולם נעלמים

אנה לא, לא מציאותית

אנה גומרת ברבע שעה

יחסים שצריכים להספיק בשנה

אנה שוב, שוב בודדה

אנה מוכשרת המון פוטנציאל

פעם היא תצליח אם ירצה הגורל

אנה לא גומרת, אנה מאחרת

למקום שאי אפשר אחרת

אנה אומרת קשה לי לגדול

אנה שואלת למה לסבול

אנה לא, לא מבינה

אנה חשבה שמותר לה לבחור

וכך מן הסתם נשארה מאחור

אנה פתאום נבהלה

אנה מוכשרת המון פוטנציאל

פעם היא תצליח אם ירצה הגורל

אנה לא גומרת, אנה מאחרת

למקום שאי אפשר אחרת”.

כמה ‘אנות’ כאלה נופלות ונשמטות בצד הדרך? ומי שגונבת את ההצגה זו מלכת הכיתה הצעקנית, או החתיכה התורנית, אבל אנה ושכמותה נעלמות בדממה דקה. חבל. כי אנה יש כל כך מעט, וכל אנה יקרה לי יותר מכל אלו שממלאות מסכים ונראות כמו שצריך ומתלבשות ומדברות ויודעות הרבה. ליבי יוצא לאנה הזו ש”אותה כולם עוזבים. אנה שלא גומרת, אנה שמאחרת, אנה שקשה לה לגדול. לאנה הבודדה, שלא מבינה”. אנה. כשגבר נופל ונשבר, זה משמיע קול, כמו אילן גדול.- אז מצטערים, חושבים מה היה יכול לצאת ממנו. אך נערה, אם היא לא מגיעה, זה בגלל שהיא נשמטת מן הדרך בקול דממה דקה, ורק בשירים, זוכרים

אותה לפעמים. עדינות נרמסת, רגישות נדרסת, תום שמוכתם, אינדוודיאוליות שמולאמת, מיוחדות שמכוסה באבק השיגרה, וקדושה שנעטפת בחולין.
למשל ‘גבעול’ של מאיר גולדברג, ששרה יעל לוי הזמרת המופלאה. גבעול הוא שם של נערה, שמתאהבת ואחרי כל אהבה היא ננטשת ונשברת, כל הזמן נשברת, כמו גבעול.

גבעול

ביצוע: יעל לוי

מילים: מאיר גולדברג

לחן: ורד קלפטר

”על הגבעה שהיתה מלכותך

את מרכינה מבטך לעפר

כמו מעולם לא היית לבדך

עד שנתת את ליבך לפרפר

תמיד נשברת נותנת הכל

הרוח עוברת קוראת לך גבעול

כל כך מתאים לך לתת את הכל

גבעול הם קוראים לך קוראים לך גיבעול

כל השיחים לוחשים מסביב

איך שהפכת לתמונה עצובה

אין שורשים או פרחי אהבה

איך תגדלי על אדמת מריבה

על הגבעה שהיתה מלכותך

ערב יורד כמו סיום או מסך

מי שאמר שאינך לבדך

טרם ידע עוד בדידות כמו שלך”.

קיימות כל כך הרבה בנות, בחורות, ילדות, נשים – שנשברות כל כך בקלות, כמו ‘גבעול’; כל פרפר שעובר בסביבה גונב את ליבה לבלי החזר. היא נותנת אותו

באהבה, נותנות את כולו, בשלמות ובזכות וכשהלב נשדד והפרפר עף לפרח אחר, הגבעול מתכופף מעצמת הצער, והפרח נותר שמוט. שמוט ולא אטרקטיבי עוד לפרפרים אחרים . כן, וגם קיימות כל כך הרבה בנות, בחורות, ילדות ונשים שלא יודעות לאן ללכת כמו ‘אנה’; ולא יודעים עליהן, זו תופעה שולית, זניחה. הן נופלות בצידי הדרך, לא שומעים עליהן. שומעים על הזוהרות, מכירים את הידועות. ומצד שני פוגשים את השגרתיות, את הרעיות והאחיות. אבל הן, ה’אנות’ האבודות ו’הגבעוליות’ ‘שנתנו ליבן לפרפר’ – הולכות לאיבוד, תרתי משמע, הן כיפה אדומה שתועה ביער של החיים והחברה ונטרפת על ידי הזאב הנוכל והרשע.

ותופעה זו של נשים צעירות שנבלעות ונשברות תוך כדי החיים, כי הן עדינות מדי, רגישות מדי, מיוחדות מדי – היא תופעה שאינה ידועה כמעט. יש עליה מעין קשר של שתיקה. זה לא מסתדר עם דמות האישה שהדעה הרווחת מטפחת; סקסית, או רעיה נאמנה, או קלפטה- מכשפה, או, עכשיו, פמיניסטית. אך לא ידוע על קיום של זן של נשים שנשברות והלכות לאיבוד בחיים. ובעיקר לא ידוע, שזה קורה בעיקר לנשים. נכון, גם גברים נשברים, אך ראשית זה קורה לאלה שהם ממש עדינים ורגישים ביותר, וגם אז זה לעתים רחוקות.

וכאמור, כשזה קורה להם, בדרך כלל שומעים על זה יותר. ואין הכוונה לאנה קרנינה, הטרגדיה שלה גדולה מדי, פומפוזית מדי. ה’אנות’ וה’גבעוליות’ שלנו הן קטנות מאוד, אפילו לרומן בסדר גודל שכזה ועוד עם רוזן – הן לא מגיעות. ואם להשאר בתחום הספרות הרוסית, אז לכל היותר הן יכולות להופיע ב’שלוש אחיות’

הנפלא של צ’כוב, שם כל אחת אבודה בצורה אחרת. כולן הולכות לאיבוד, לכל אחד קסם מחמיץ לב משל עצמה וכל אחת יוצאת מוחמצת, מחמיצה את החיים.

ואת כל אלה מייצגת דמות של נערה צעירה, מלאת תום וכוונות זכות שהזאבים של החיים טורפים, בצידי הדרך, רחוק מעין רואה. או שהן נופלות בצד, בשקט בשקט, שלא תפרענה לאף אחד בסופן, כמו שלא הפריעו בחייהן. וכך, הן כמו טיפות מברז דולף. ברז שמאבד כמות אדירה של נוזלים, לאט לאט ובשקט בשקט.

הן הולכות לאיבוד לאט לאט, בלי להקים כל זעקה ורעש. והן המשובחות והרוחניות ביותר שיש. פעם הקריבו נערות צעירות על מזבח של הבעל והמולך. ביוון

השליכו אותן לתוך המערה של המינוטאור. אחת לכמה זמן הוא היה צריך קורבן כדי להיות בשקט ולא לטרוף את האנושות, אז זורקים לו איזה נערה רכה וזכה.

וגם כיום זה כך. אך הדרך פחות גלויה ופורמלית. המינוטאורים מחופשים לפרפרים מרהיבים: לבחורים בעלי קסם אישי ויכולת שכנוע. גם כיום נערות רכות וחלשות מוקרבות קורבן, וכל חטאן שהן היו תמימות, רגישות ונקיות בתוך נפשן. והן המס שמשלמת חברה שנכנעה לגסות ולאטימות ומתייחסת רק למה שצועק, דוחף, או מנפנף בהרבה שטרות ירוקים או בסקס. תוך כדי המולת החיים, שאונם וגעשם, אחת לכמה זמן מישהי כזאת מוקרבת על מזבח החברה ‘הנאורה’.

מישהי נאכלת על ידי הלך החיים המודרני. פעם זה היה בשר הנערה שהיה נאכל על ידי המפלצת, כיום זו נפשה, חיוניותה, אמונה במין האנושי, תקוותה ותום ליבה. ודיבר על כך פנחס שדה בדברים שאמר בפגישה עם סטודנטים של האוניברסיטה העברית בירושלים, שהתקיימה בשנת 1976 באולם בית-הסופר, בעיר העתיקה. המנחה: פרופ’ עזרא פליישר:

“לפני ימים אחדים התקשרה אלי סטודנטית אחת, מירושלים, ורצתה לדבר איתי. אולי היא יושבת ביניכם עכשיו, אולי לא, אינני יודע. היא חשבה שהיא כה מכוערת בסוף התברר שלא, אבל כך היא חשבה עד שהיא ביקשה לבוא בחשכה. היא לא היתה גאה בנעוריה, בחיוניות הגוף שלה. מה יכול לבטא מצוקה יותר מהרצון להיות בחשכה, לא להיראות? זה כמו משהו מתוך מגילת איכה. והיא באה וסיפרה לי – ואני אדבר אתכם דברים של חיים ולא דברים של תרבות – שהיא היתה

משוטטת ברחובות, לראות בני-אדם, לנוס מהבדידות. ואדם אחד נטפל אליה זה קרה לפני כמה שבועות. ובהיותה במצוקה כזאת היא נענתה לו, והוא הוליך אותה אל בית עזוב בקצה ירושלים, ואחרי-כן, מכיון שסיים את עניינו בה לשם הוא לקח אותה במונית מיוחדת(, הוא השאיר אותה והסתלק. והיה אז יום גשם, אולי גם

שלג. זה כמובן לא סיפור יוצא-דופן. ברגע זה בו אנו מדברים ישנם אנשים המתהפכים ביסורי-הגסיסה שלהם. וזה לא יכול להיות מנותק מהערב הזה כאן. ובכן, בדרכי לכאן חשבתי שעלי לספר את סיפורה של הנערה בהזדמנות זו. משום שיש לי אחריות, וצריכה להיות אחריות בכל מה שנכתב, ובכל אמנות, ובכל מוסיקה, למצוקתה של אותה נערה שנעזבה בבית העזוב בקצה ירושלים“.

פנחס שדה, פרוזה, גיליון כפול, 5-4, ו’ באייר תשל”ו,

6.5.1979

חלק ב’: : העצמי הפנימי – כישות נשית

” ברמה הפיזית הגבר מפרה את האישה, ברמה הרוחנית והנפשית

האישה מפרה את הגבר“.

גזה יוחנן קליין

אנה, וגבעול והנערה שפנחס שדה מדבר עליה, לכל אחת יש שם וכל אחת מחוללת, נקטפת והולכת לאיבוד בדרך אחרת. בחיים הללו, כל שרגיש ועדין ומיוחד מוקרב על מזבח הקולקטיביות חסרת הייחוד ושאר הרוח. והסימבולים לכך הם האישה והילד. הילד על שום היותו חסר ישע ולא מפותח והאישה על שום היותה רכה ופתוחה לפנימיותה. הוא עתיד לצמוח, היא, דרכה צומחת האנושות ועל שניהם דורכים ברגל גסה. שניהם מייצגים את הרכות וחוסר הישע של הנפש הבודדה והכלואה. ועל כן כששניהם נפגשים, בדמות ילד שהוא ילדה, או נערהמישהו שהוא צעיר והוא נקבה – החיים אכזריים אליו ביותר. אכזריים ואין יודע. כי זהו עוול שקט עוול במסרים. אך המדובר כאן לא רק בנערות בשר ודם הנקטפות ומחוללות על ידי זאבים נוטפי ריר, או אלה שנפשן מוקרבת על מזבח התרבות והחברה.

מדובר על יותר מזה. נערות אלה הן לא רק עצמן, הן גם סימבול חי למה שקורה בתוך חיי הנפש של כולנו; משהו שביר ועדין ביותר, עדין כמו גרגיר של חול. גרגיר דק, חסר כוח התנגדות משל עצמו ושעל כן כה קל לרמוס אותו ולדרוך עליו והוא לא ישמיע קול, אפילו לא קול חריקה, כי בכל פעם דורכים על גרגר בודד אחר. וגרגירים בודדים לא משמיעים  קול כשהם נרמסים רק ערימות ושכבות שלמות. לדבר הזה שחי בתוך האדם יש ישות, מהות, אינטיליגנציה ותודעה. וגם שם יש לו, שמו, או שמה הוא ליסה, ליסה העצובה.

הנה כמה שורות משירו של קט סטיבנס: ליזה העצובה.

“ליסה העצובה”:

“היא מטה ראשה ובוכה על חולצתי.

היא ודאי פגועה מאוד.

הגידי לי מה עושה אותך כה עצובה, לי?

פיתחי דלתך, אל תתחבאי בחשכה.

בחשכה את אבודה, את יכולה לבטוח בי.

כי את יודעת שכך צריך להיות.

ליסה, ליסה, ליסה העצובה ליסה.

עיניה כחלונות, עליהן זורם הגשם

ובתוכן הכאב מעמיק והולך.

למרות שאהבתי רוצה לשחרר אותה.

היא צועדת מקיר לקיר.

אבודה באולמה, היא אינה יכולה לשמוע אותי.

למרות שאני יודע שהייתה רוצה להיות קרובה אלי.

ליסה ליסה, ליסה העצובה ליסה…”.

קט סטיבנס

מתוך התקליט: ‘תה לאיש התה”,

הנה הטקסט באנגלית.

.

She hangs her head and cries on my shirt.

She must be hurt very badly.

Tell me what’s making you sadly?

Open your door, don’t hide in the dark.

You’re lost in the dark, you can trust me.

’cause you know that’s how it must be.

Lisa lisa, sad lisa lisa.

Her eyes like windows, tricklin’ rain

Upon her pain getting deeper.

Though my love wants to relieve her.

She walks alone from wall to wall.

Lost in a hall, she can’t hear me.

Though I know she likes to be near me.

Lisa lisa, sad lisa lisa.

She sits in a corner by the door.

There must be more I can tell her.

If she really wants me to help her.

I’ll do what I can to show her the way.

And maybe one day I will free her.

Though I know no one can see her.

Lisa lisa, sad lisa lisa.

קט סטיבנס טוען שבכל אחד מאיתנו מצויה ליסה עצובה, שבוכה ורוצה להשתחרר. ובין האדם לבין העצמי האמיתי והכלוא שלו יש אהבה, ועם זאת הם מופרדים.

המשורר בשיר ‘ליסה העצובה’ חש את הישות הפנימית שלו, חש את הנסיכה הכלואה שלו, את העצב שלה, את בכיה. יודע שיש כאן עוול עצום, לה ולו. והוא יודע שאינו יכול להיות האביר על סוס לבן להושיע את נסיכתו למרות שהוא מנסה לשכנע אותה ואת עצמו שבעתיד אולי זה יקרה. יודע שכאן זה לא הוליווד וגם לא סיפור אגדה. כאן זו המציאות והמציאות היא כלא שבו בתוך כל אחד מאיתנו נמקה ליסה שכזו, ובעלה, אדונה  או אדונתה לא יודעים בדר כלל שבפנים הולכת לאיבוד ונחנקת הזהות האמיתית, הישות הפנימית של מי שהם באמת. כן, בחוץ אנו בורגנים, אנשים מעשיים. אך בתוך תוכנו כלואה נסיכה, רגישה, שבירה וחסרת ישע. והיא חייבת ביקור קרובים מפעם לפעם, אחרת לא תחזיק מעמד בכלא. והיא נותרת בחיים, ממשיכה להאיר לנו את חיינו מתוכנו – בכוח

האיחוד שאנו מתאחדים עמה מדי לילה בלילו. כן כל לילה אנו פוגשים אותה בממלכת השינה. והכל תחת מעטה של חשאיות, של מסתורין, עושים הכל כדי לטשטש את המפגש עם האסירה; מלמעלה מפזרים שכבות של חלומות. מה שמביא לכך שאנו זוכרים את החלומות  )באמנם באופן חלקי(, אך לא את מה שהתרחש מעבר להן; את המפגש עם ליסה הנסיכה. במהלך היום אנו מתגרשים ממנה ובלילה מתאחדים עמה דרך המתווך האשלייתי של החלומות. נכון, השקיעה בשינה מלווה בהתנגדות מסויימת, היות ואיננו זוכרים את אהובתנו ליסה שמחכה לנו בפנים. להיפך, בשעות היום אנו בכלא של הפעילות והלחץ להשיג משהו ולהנות עוד קצת. והסוהר, ששמו אגו, מאיץ בנו לבלוע עוד כמה פתיתים של תענוג. אך כל זאת כל עוד אנו שבויים שלו, )של האגו( כי ברגע שעברנו

את המסך האטום אל ארץ השינה והחלומות – אנו חופשיים, ושם ממתינה לנו הנסיכה המופלאה של ישותנו, מאחורי פרגוד האין. וכשאנו מתעוררים, משנת הלילה, אנו מתנתקים ממנה וייסורי הניתוק קשים. קשה להתעורר בבוקר, משהו מחזיק אותנו בשינה ומחזיר אותנו לחלומות, זו ליסה שלנו המושיטה לנו יד מבעד

לוילונות החצי שקופים של החלום כדי שנאחוז בידה עוד כמה דקות. וכל עוד אנו חשים את הקושי העצום הזה, את הכאב, את המשיכה המופלאה מבפנים של זרועותיה של ליסה הנשלחות ובוכות על כל סנטימטר של התרחקות – כל עוד אנו חשים את המגושמות, הבלבול והאובדן הבאים עם ההתרחקות ממנה – המצב עדיין טוב, אנו עדיין בקשר עמה.

הכאב הנחווה מדי בוקר מראה שבלילה הזה התאחדנו עמה. וכשהקימה בבוקר קלה ומיידית, כשאנו מתעוררים באופן חד וחלק – הדבר אומר שלא התרחשה פרידה בינינו לבין האהובה שבפנים – וזאת מן הטעם שכלל לא היה בינינו קשר, וזה הנורא מכל. השינה והחלומות הן הסחת דעת, שהרי מאחורי מסך השינה אנו

מתעוררים אל מציאות הישות הפנימית. אם כן, כאשר אנו נרדמים למציאות החיצונית, אנו מתעוררים אל המציאות הפנימית. שם חיה ונושמת ליסה, ליסה העצובה. החוכמה היא להתעורר בבוקר ולשמר את הקשר הרופף עם נסיכת הלילה בתוככי פעילות היום יום ההומה. לטמון אותה בשקט מתחת לחולצה, ממש כמו ליסה של קט סטיבנס – בשיר. ולשמור עליה כמו על אוצר יקר, לשמור על הקשר עמה דרך מחילת השקט שבינינו לבינה. החוץ הרועש והאטום מאיים לפרוץ את חומותינו ולשבור את הדממה שבתוכנו, זו המאפשרת את הקשר בינינו לבין ליסה היקרה שלנו. וכאשר זה קורה, ניתק חבל הטבור בינינו לבין ליסה והערות אליה הופכת לשינה. אז הופך הרעש של החוץ לשוכן קבע בתוכנו, והלילה כבר אינו מחבר אותנו לנסיכה הפנימית הכלואה, אלא גורם לנו להיעלם בעייפות אל תוך שינה של ריקנות עמומה. שום נסיכה כבר אינה ממתינה לנו מאחורי גדר השיחים של החלומות. משינה זו נתעורר בבת אחת, ללא יסורים, ללא הזעקה הפנימית המוחה כנגד הניתוק מהיקר לנו מכל ונטישתה. אנו מזנקים מן המיטה, מכווננים ליום שוצף נוסף כאילו לא היה לילה, כאילו לא הוחמץ עוד מפגש התייחדות יקר.

אנו שוכחים שאמור להיות משהו בפנים, מעבר לפעילות הרוחשת והמוחצנת, מעבר למפגש הרועש עם מסכות אחרות, המסתירות ריקנות דומה. שוכחים את ליסה שלנו, נסיכת הישות הפנימית של ממלכתנו הקטנה. ליסה היקרה, ליסה העצובה, ליסה המנותקת מן העולם. העולם לא רואה אותה והיא רק חשה את המכות, את הרעש המשתק, הלחץ הנפשי ואת המהלומות הריגשיות שאדונה סופג וכל אחת מהן משלחת אותה כואבת ודוויה עמוק יותר לתוך אולמה- כילאה.

אז איך ליסה מתקשרת ל’אנה’ ול’גבעול’ ולנערה שפנחס שדה מדבר עליה, בחלק א’? ובכן קיים קשר בין דמות הנערה והאישה הצעירה – כקורבן בחברה, ובין תהליך דומה שנוצר בתוך כל אחד מאיתנו: בין המסכה החברתית ובין האני הפנימי. ההקבלה היא כפולה: הקבלה אחת: בין החברה ובין האדם, והקבלה שניה: בין העצמי הפנימי ובין הנערה או האישה הצעירה בחברה – שניהם נמצאים תחת דיכוי, שניהם נופלים קורבן לקולקטיב, למראית העין החיצונית, לתדמית, בעוד הערכיות והאיכות הפנימיים יוצאים בחזקת קורבן.

האישה, הנעורים, העצמי הפנימי – הן שילוש שיוצא מוחמץ בחברה ההישגית, חברת התדמיות, חברה הראווה של ימינו. “אנה” ו”גבעול” – הן מטאפורות טראגיות ואמיתיות למה שקורה אצל כל אחד מאיתנו, בינו – לבין מה שחי בו. את מה שחי באדם ניתן לכנות בשמות רבים: נפש, נשמה, אני, מהות פנימית, עצמי וישות פנימית. קט סטיבנס קורא לה: ליסה. המשותף לכל השמות הללו היא שיש להם, למרבית הפליאה נטיה מיגדרית. הישות הפנימית היא מהות נשית – זה כוחה וגם חולשתה. וראשית החולשה: הנשיות בעולמנו נמצאת במצב של דיכוי מתמשך על-ידי הכוח הגברי. זו הסיבה העיקרית לכך שאנו מתקשים לגעת בישות שבתוכנו ולעורר אותה. זו הסיבה לכך שהיא כה עלומה, ספונה ומכווצת בתחתית התת-תודעה. הכוח הנשי, הישות הפנימית , לא יכולה להיחלץ מהמסה הכוחנית והדחוסה שמעליה. זה המצב בחברה שלנו, וזה המצב בנפש האדם.

אנו חיים בעולם הנשלט על-ידי הכוח הגברי הדומיננטי, הקשה, המיוזע, התחרותי. )עולם שבו גם הנשים אינן חיות בהרמוניה עם נשיותן, אינן יודעות מה זו נשיות אמיתית ונגררות למשחק שטחי, שבו שטיקים חיצוניים ומשחקים מחפים על היעדר נשיות בעלת עומק ועוצמה. ועתה הכוח או העוצמה הנשית: הכוח הנשי אמור לעלות מבפנים; מחיה ופותח, מרווה ומפרה. התחדשות וגאולה; התחדשות וגאולה היכולות לנבוע רק מן המעיין הפנימי ורק על-ידי הכוח הנשי, ועד שלא ייעשה צדק לכוח הנשי בעולמנו ובתוכנו, לא נוכל להגיע לשלמות עם עצמנו. גבר יכול להיוולד רק מאישה, ואישה יכולה להיוולד רק מאישה, כי חיים באים רק מהקוטב

הנשי. תחילת חיינו מהאישה שהיא אמנו, ואף חיינו הפנימיים יכולים רק להתרחש במידה ונגלה ונתחבר לאישה הפנימית שבתוכנו. בהיעדר נוכחותה של הנשיות הפנימית אנו חיים בעולם, בגוף ובנפש – הנמשלים על-ידי מאבקי כוח, עולם שבו כל דאלים גבר, אך מתחפש לנאור ולשוחר קידמה. קידמה ונאורות שלעולם לא ימומשו ללא שחרור הכוח הנשי וגאולתו. רק הישות הנשית הפנימית והעלומה יכולה להביא ברכה והתחדשות. בהיעדרה הכול קשה, חד-ממדי, תחרותי ומאומץ.

אך קיים הבדל בין דימוי הנשיות כפי שהיא מופיעה תחת דיכוי גברי ואיך שהיא יכולה להופיע לו הייתה משוחררת ויוצאת החוצה. כשהנשיות משתחררת, היא כמו גייזר, כמו זאבה פראית [1] כמו סופה מתפרצת מבפנים, כשיטפון מים חיים, כמי תהום המחיים את כל מה שיבש וקמל בשלטון גברי קשוח. מים פנימיים המצמיחים המוני זרעים שהיו מונחים קפואים בממלכה הגברית היבשה. בפנים זו ליסה העצובה, בחוץ היא זאבה פראית. ולאחר שליסה העצובה שלנו, נסיכת הישות הפנימית שוחררה מכילאה הפכה לזאבה והביאה חיים מלמטה אל הבצורת שלמעלה – או אז יכולה להתרחש הצמיחה הגדולה של הנפש והרוח. מה שמעלה רעיון מעניין, שהשכינה אינה נמצאת למעלה, בספירות העליונות, אלא למטה, במה שהודחק, דוכא וטואטא מתחת לשטיח: בתהום התחתיות; העולם של הספירות התחתונות של נפשנו. ההינדים קוראים לכוח הנשי “שאקטי” ומאמינים שהוא טמון בתחתית עמוד השדרה כנחש המקופל סביב עצמו כקפיץ דרוך. הכוח הגברי, הנקרא “שיווה”, שוכן בראש כמנהל אפור וכוחני, כעוף ללא כנפיים; הוא יוכל לקבל כנפיים רק על-ידי שחרור ה”שאקטי”. ללא הכוח הנשי הופך הכוח הגברי לאינטלקטואלי, לדעתני ולכוחני, למבוסס על ידע ללא עומק ואינטואיציה.

*

“ילד מזדקן”  – כוורת:

ילד מזדקן כוורת מילים: אלון אולארצ’יק לחן: דני סנדרסון קיימים 5 ביצועים נוספים לשיר זה אקורדים  ילד מזדקן ילד מתקלקל לומד את הפרנציפ רק אחרי שהוא נופל. מדבר לא טוב ילד תעזוב זה מה שאומרים לו כשהוא נופל ברחוב. היום התעוררת בשתיים בצהריים, ראית מה השעה איזה חושך בעיניים. מה לעשות כשאבא מתעצבן אתה כבר השנה אמור להתחתן. ילד מזדקן ילד מתקלקל לומד את הפרנציפ רק אחרי שהוא נופל. קמת והלכת לתל אביב בבוקר, ראית אנשים שעולים כל כך ביוקר. מה המחיר של ילד מלומד, שלא רוצה לחיות ומרגיש כמו אף אחד. ילד מזדקן ילד דיפלומט מדבר הרבה בשבילנו זה מעט. גר לו במיטה מדליק תנור חימום כמה זה מוזר, כשחיים משיעמום. אמא יקרה, ילד מזדקן, זה עצוב הרבה, כשמלווים לך את הבן. קחי אותי בצד, דברי איתי לבד, אני רוצה לבנות קוביות על המרבד. אמא מסכנה. סיפורי פוגי (1973)

https://www.youtube.com/watch?v=CWkdudLsoPY
——————————————————————————–

[1] אני ממליץ, בהקשר זה, לקרוא את סיפרה של קלריסה פינקולה אסטס: “רצות עם זאבים” מודן, 1992שבו היא כותבת על כך שהנשיות המדוכאת, הנשיות האמיתית והמשוחררת- אינה הדמות הרכה הכנועה והמאולפת שלמדנו להכיר. וגם לא משהו מעודן ושמיימי כמו המדונה או השכינה אלא היא יותר כמו זאבת ערבות חזקה ומסוכנת. משהו פראי ביותר, חסר רסן ובעלת עוצמות שמחוברות לכוח של הטבע עצמו. )ומזה פוחד הגבר. הוא יודע בתוך תוכו שבתוך האישה טמונה פראיות עמוקה ותהומית ששורשיה הם כשורשי הפלנטה והטבע ואם רק תתחבר לזה – אין דבר שיוכל להכניעה. זה מה שהביא, בין היתר לציד המכשפות בימי הביניים; הרצון להדביר את הפראות והעוצמה של התובנה והכוח הנשיים. כותבת על כך אסטס בפתח סיפרה ומפנה דבריה אלה אל האישה ודמות האישה, באשר היא:

“בכולנו מפעמת הערגה של הפראי. לכמיהה זו רק קומץ תרופות נגד שהתרבות מתירה. מלמדים אותנו להתבייש בתשוקה זו. צימחנו שיער ארוך, כדי להסתיר את רגשותינו. אבל צילה של “האישה הפראית” עדיין אורב מאחורינו, בימינו ובלילותינו. ולא משנה היכן אנו, אין ספק שהצל הדוהר בעקבותינו הולך על ארבע“.

***

========================================

גבריאל רעם

7.5.2003