…”ואם תעוררו את האהבה”…
גבריאל רעם
(הערה: ציור זה לא מאושר סופית על ידי המאיירת, יכול להיות שצריך משהו חליפי)
Sexsuality, love & relationships
(A consciousness view)
By Gabriel Raam
All rights reserved © 2015 by Nissan publications
fax: 09-7409019
Tel: 09-74818217409019
Mail: nissan.publishing@gmail.com
ואם תעוררו את האהבה”…*…”
מימיניות, אהבה ויחסים –
במבט תודעתי
כל הזכויות שמורות © 20152020, לניסן – הוצאה לאור.
ת.ד. 365 הוד השרון, 45103 פקס: 09-409019 טל: 09-74818210505208907
nissan.publishing@gmail.comgabyraam89@gmail.comדואל:
ציור עטיפה: גאלה, קדם דפוס
עריכת לשון והגהה: אתי סהר
גרפיקה, סדר והבאה לדפוס: : גאלה קדם דפוס.: גאלה קדם דפוס.
עיצוב עטיפה וגרפיקה: : גאלה קדם דפוס.גלעד סיטון
דפוס: גאלה קדם הפקות דפוס
נדפס בישראל 2015
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני, אופטי, מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט, אלא ברשות מפורשת בכתב מהמו“ל.
כותרת הספר: מתוך שירים השירים, פרק ג’, פסוק ה‘..
*
(על הכריכה האחורית)
על הספר (תקציר).
כמעט כולנו נמצאים במערכת יחסים כלשהי או לאחר קריסה של מערכת יחסים זוגית, או בין מערכת יחסים שנגמרה לזאת שעדיין לא החלה. הדברים אינם פשוטים, לא בתוך מערכת היחסים וודאי שלא מחוצה לה.
כך או כך, מערכת יחסים אינטימית- זוגית, תופסת מקום של כבוד בתחושת העצמי שלנו. זהו תחום סבוך שיכול להוביל לרמת סיפוק גבוהה ביותר או למשברים נפשיים קשים. תחום היחסים האינטימיים, הכולל אהבה ומיניות הוא תחום שנחקר רבות בשנים האחרונות ורבות התיאוריות הנוגעות לו. המחבר שאב מידע ממקורות וממחקרים רבים, בין היתר מספריהם של אריך פרום “אמנות האהבה”, של ג’ייקוב נידלמן ”ספר קטן על אהבה – מדריך לאהבת נצח”, של מישל פוקו ”תולדות המיניות בעידן החדש” ועוד ועוד. כמו כן, מציג המחבר את הגותו המקורית.
אודות המחבר
גבריאל רעם מומחה לתקשורת אל מילולית, במקצועו, עובד בהוראה והדרכה של מיומנויות אל מילוליות – בארגונים, חברות ומיכללות.
פרסם עד כה מספר ספרי הגות: “אמנות השיחה”, ו”אאוטסיידרים ומורדים” בהוצאת ידיעות אחרונות. “שיחות תודעה”, ”בקצרה ולעומק” ו”החיים, רשימות מהגלות” בהוצאת ניסן. כן כתב ארבעה ספרים בנושאי תקשורת אל מילולית ושפת גוף.
גבריאל רעם עוסק שנים רבות בחקר, השתתפות ולימוד של קבוצות עבודה פנימית ובלימוד שיטות להרחבת ופיתוח תחום התודעה.
למחבר, אתרים באינטרנט על נושאי ספרי ההגות שלו: www.hagut.net
תוכן העניינים
פתח דבר
חלק 1 – סקס ומיניות
חוק המשיכה
מיניות ביולוגיות ומיניות פסיכולוגית
מיניות – הולכת השולל הגדולה
כוח הסקסהמיניות
מחשבות על מין ומיניות ללא כחל וסרק
מין, האם היה יכול להיות אחרת?
הגישה האנרגטית למין
הרהורים על גברים, נשים, מיניות, בגידה ומוסר
מיניות מוחפצת, חיים מוחפצים
הגורו וההיבט המיני
חלק 2 – אהבה
התאהבות ואהבה – לא אותו הדבר
הסמים הקשים של האהבה
חוסר בטחון רגשי
על אנושיות ואהבה – חלק א וחלק ב
על התאהבות ואהבה לעומת ותודעה
על עסקת החבילה של האהבה והמיניות
חלק 3 – מערכות יחסים וזוגיות
על הצורך הנואש למציאת בן/בת זוג
הרובד האפל בחיפוש אחר פרטנר
המשא ומתן הקשה בין גברים לנשים
הצורך הבסיסי בקבלת חיזוקים וחום אנושי במערכת יחסים
יחסים במבט אחר
מדוע אנו נפגעים דווקא מהקרובים לנו (בני/בנות זוג)?
מלכודת ה”דינאמיקה השלילית” בזוגיות
החיבוק ההרסני של הקורבן
על ההיבט הטריטוריאלי בומאבקי כוח ושליטה בזוגיות
על היפוך קוטביות במערכות יחסים זוגיות
על נטישה במערכת יחסים זוגית
גם יחסים מתים
אודות האמנות השכוחה של הדיאלוג ביחסים
על החשיבות של יצירת אמפטיה ביחסים
יופי נשי ועצמה גברית כסימבולים
יופי נשי ועוצמה גברית – פרגמנטים
חלק 4 – נשיות
חידת הקוטביות הנשית – חלק א
חידת הקוטביות הנשית – חלק ב
על ליסה העצובה וחברותיה
על ארוטיקה נשית
ידידות בין נשים
סוף דבר
תודות
רשימת ספרות
ספרים של גבריאל רעם
פתח דבר
“לעתים קרובות החושניות נחפזת ומקדימה את צמיחת האהבה, וכך השורש נשאר חלש וקל לעוקרו”
“אפילו הניאופים הושחתו – על ידי הנישואים”.
איזה מקום (מבחינת התכיפות שאנו הוגים בהם והמקום שהן תופסות בתודעתנו) מופיעות המלים שבכותרת הספר בחיינו? האם מיניות, אהבה ויחסים יתפסו מקום בעשרת המקומות הראשונים? או אולי מילים אלה יגיעו למקום ה19 (הלא ריאלי?)…
על פי ספרות הפרוזה (ספרות הפיקשן) הרי שחלק נכבד ממנה עוסק באחד משלושת הנושאים האלה, ואם הם יושמטו בכל מכל ספרות הפרוזה שנכתבה עד כה, נראה כי יותר מחמישים אחוז מהספרות – יהיה חסר. אפשר להגיד שבשנים האחרונות, בניגוד לתחילת ואמצע המאה הקודמת סקס מין מצוי באחד המקומות הראשונים, או לפחות הפנטזיות על אודותיו, הם הדלק ש’מתדלק’ את רובנו במשחק החיים. נכון שיש קריירה, הגשמה אישית ושאר דברים, אך המשחק הבין-מיני הוא עדיין אחד המשחקים שבני אדם משחקים במעורבות גבוהה. זהו משחק שבו מקדם הגירוי גבוה מאוד, מקדם גירוי שגברים ונשים יכולים לראות בו את המפתח או אחד המפתחות העיקריים לאושר ולחיים של סיפוק ושלמות.
מפתח, מקדם גירוי, משחק מרכזי – אלה הן מילים וביטויים שלא יכולים לחפון את גודל החשיבות של הקטע הבין-מיני בשבילנו ובחיינו. עד כדי כך שהוא יכול להאפיל על מרכזיות עצם הקיום של האדם בפני עצמו, לעצמו ונוכח היקום, הקיום וחייו המתכלים. אך כמובן שלא רק המין, המין הוא חלק בלתי נפרד משילוש של מין אהבה ומערכת יחסים. מה פשר העיסוק הנכבד הזה בשלושת נושאים אלו? (האם יכול להיות שאנו משתמשים האחד בשנייה, במין ובאהבה למשל, לשם הסחת דעת מהקיום האקזיטנציאלי של כל אחד מאיתנו ביקוםהערכים המרכזיים של הקיום היחידני שלנו ביקום?).
ויחד עם החשיבות שאנו מייחסים לשילוש הזה, הוא איניו נעדר סכנות. שדה היחסים – הבינאישיים, האהבה והמין הוא שדה שאין אדם שלא פוסע בו, ואם לא פוסע בו יש לו השתוקקות רבה לפסוע בו, למרות העובדה שהוא זרוע מוקשים. נראה שלפחות חלקנו עולה ומתפוצץ על חלקם.
אין כמעט אדם שאינו מאבד רגל או לפחות כף רגל בהתפוצצות של מוקש נעל, למשל כשהפרטנר/פרטנרית נטשו אותם באמצעיתה או תחילתה של מערכת יחסים לוהטת או מספקת במיוחד או סתם מערכת זוגית. זהו מוקש התחלתי. יש כמובן מוקשים רבים נוספים השמורים למועד שבו היחסים מתמסדים, וכל אחד הופך למוקד בודד להגשמת שאיפות רומנטיות, מיניות ואחרות של הזולת, וגם אפיק ניקוז יחיד לתסכולים, מרירות, טענות וביקורת.
נושא משולש זה המופיע בכותרת הספר הוא אם כן התרופה והרעל, הברכה והקללה, השמש שנותנת אור וגם מסנוורת ושורפת.
ספר זה נכתב על ידי גבר ומנקודת ראות גברית. המחבר ער לכך שחסרה בשלושת נושאים אלה נקודת המבט הנשית, ואם היא ישנה, היא אינה מפותחת דיה היות שבהיותו גבר אינו יכול לשקף אותה. (עם זאת, השתדלות רבה נעשתה מצד המחבר דווקא להביא את המבט הנשי ואת האספקט הנשי, לא פחות ואולי יותר אפילו מן האספקט הגברי).
אין ספק שאנשים רבים לא יסכימו עם דברים רבים שנכתבים כאן, ולמעשה רוב הנושאים הכתובים בספר כמעט שום נושא שמצוין בספר זה אינואינם בגדר עובדה, והוא והם פרי הפילוסופיה הפרטית של המחבר. גם מה שעשוי להתקבל כעובדה, אינו כזה בהכרח. זוהי יצירה סובייקטיבית וכך על הקורא לקבל אותה.
“התשוקה אינה אפשרית; היא הורסת את מושאיה. האוהבים לא יוכלו להיות אחד ונרקיס לא יוכל להיות שניים”. דון ז’ואן, נרקיס.
חלק 1
סקס ומיניות
חוק המשיכה
שוב, חשוב לי לציין כבר בתחילת הפרק כי פרק זה נכתב כאילו לגברים, אך כמובן שהוא מכוון לשני המינים באותה מידה. השימוש בלשון זכר מקובל ונפוץ יותר, אבל לא אומר דבר ברמת המהות. אפשר היה לכתוב בלשון נקבה, אבל אז בגלל ההרגל לקרוא את הדברים בלשון זכר, ייתכן שהיה מסורבל ונראה מוזר.
לגבי משיכה מינית, רווחת הגישה שהיא עניין סובייקטיבי ואישי כל אחד נמשך על פי קריטריונים אישיים וסובייקטיביים. מה שנראה מושך לאחד אינו מושך את האחר. למרות שאנו מוכנים לקבל את העובדה שהקריטריונים לגבי יופי הם פחות או יותר זהים ומצייתים לנורמות חברתיות – לתפיסה הרווחת, אך אין זה כך כשהדבר נוגע למשיכה!
בחלק 3 – מערכות יחסים וזוגיות, בפרק הראשון: “הצורך הנואש למצוא בן/בת זוג”, כתבתי על אודות הקושי למצוא בן/בת זוג. השאלה שנשאלת כאן היא על אודות הצד הפרקטי של אותו צורך נואש, והשאלה היא: על פי מה בעצם אנו נכנסים למערכת יחסים עם פלוני ולא עם אלמונית. חלק נכבד מההוצאה לפועל של הצורך הנואש במציאת בן/בת זוג וסיפוקו תלויים או נשענים (בעיקר בהתחלה בשלב הסלקציה) על מידת האטרקטיביות של האדם אליו נמשכים. כוח המשיכה המינית שלו ורמת המשיכה הכללית שלו, היא הקובעת מלכתחילה את דמות האדם שבסופו של דבר יקיים איתנו זוגיות ומשפחה.
עד כמה רמת המשיכה של כל אחד מהשניים חשובה באמת בצורך של מציאת בן/ת זוג? ואיזה חלק יחסי תופסת רמת המשיכה של הסובייקט במכלול הסיבות להתקשרות עם אדם זה ולא עם אדם אחר? האם יותר מחמישים אחוז? פחות מחמישים אחוז? שהרי בסופו של דבר, ביחס לאיכות הזוגיות אין קשר של ממש בינה ובין המשיכה המינית הראשונית.
ובכן…
התיזה שלי היא שבמשיכה לבן/בת הזוג, כל אחד/אחת נמשך בעיקר או לרוב לאדם שנמצא בדרגה אחת או לעיתים אפילו שתיים, מעל דרגת המשיכה שלו עצמו.
הבעיה מתחילה בתגובה של זה/ו שנמשכים אליו/ה, שהרי גם הוא או היא מחפשים מישהו שנמצא בדרגה עד שתי דרגות משיכה מעל לשלו. אם מדובר במחפש גבר למשל, אז כשהיא לא תתייחס אליו בכלל הוא יקבל את התחושה שהוא פחות מושך ממה שהוא, כלומר היצמדות שלנו לדרגת המשיכה של אלה שאנו רוצים כבני זוג עלולה לספק לנו אכזבות שיורידו את הדימוי העצמי שלנו לגבי מקדם המשיכה שלנו עצמנו. חלק לא קטן במעניין המשיכה נובע מחמדנות, תאווה, תאוותנות ותאבון מוגבר לדברים שמעל לרמה שלנו. במשחק המשיכה האדם מחפש תמיד מישהו מהמין השני שיגרום לו לריגוש גבוה.
נושא המשיכה נופל תחת כותרת העל של ההנאה. בן אדם יכול להסתובב עם תחושה שהוא אפס בתחום המשיכה רק היות שיש חוסר התאמה בין מי שהוא רוצה למי שרוצה אותו. הדרך הטובה ביותר להעלות את הדימוי העצמי שלנו בתחום היחסים הבין-מיניים, היא לצאת רק עם אלה שהם באותה דרגת משיכה שלנו או פחות, אבל רוב הפנויים והפנויות לא יהיו מוכנים לכך. הם כאמור מחפשים אדם בדרגה אחת של משיכה מעל לשלהם או לכל הפחות אדם באותה דרגת משיכה.
הדימוי העצמי של האדם בתחום המיצוב שלו במדרג המשיכה נתון לפחות בחלק מהזמן לשינוי. כל גישוש אחר מערכת יחסים יכול להעלות ובעיקר להוריד את הדימוי העצמי שלו, למשל בחור פגש בחורה שרוצה אותו והיא גם משדרת לו שהיא רוצה אותו, דבר שמעלה את הדימוי העצמי שלו. בגלל שהוא עלה במדרג המשיכה הוא מפנטז שיוכל להשיג מישהי ברמה יותר גבוהה משלו, ואז הוא כבר מעוניין בה פחות ומתחיל להיות מכוונן לאלה שבכלל לא חושבות עליו כעל פוטנציאל בתחום המשיכה, דבר שעלול לגרום לו סירובים לרוב, אשר יורידו את ההערכה הריאלית שלו עצמו לגבי שוויו בשוק הפנויים והפנויות. לכשיתעשת ייתכן שזאת שרצתה אותו תהיה כבר במקום אחר.
זוהי הנדנדה של הדימוי העצמי במערכות יחסים שלא יצאו מן הכוח אל הפועל, בין אם מחמת סירוב עצמי סירוב של הזולת.
בדרך כלל כשאדם עוזב או נוטש מערכת יחסים ממושכת וקבועה, התחושה שלו שהמיצוב שלו במדרג המשיכה יותר גבוה ממה שהוא באמת כי הייתה לו מישהי שרצתה אותו באופן קבוע. ככל שהוא נמצא בשוק הפנויים והפנויות יותר זמן, הוא יחווה אכזבות רבות יותר דווקא מהבחורות שהוא יימשך אליהן, ואמת אחת תיעשה מאוד ברורה לו לאורך הזמן: חלה ירידה ברמת הדימוי העצמי שלו לגבי שוויו השוק שלו בשוק המשיכה. הוא יגיע בסופו של דבר אל המיצוב הריאלי שלו או אפילו מתחת למיצוב הריאלי שלו. ואם הוא לוקח את הסירובים באופן אישי זה עלול להכניס אותו לדכדוך עמוק.
למעשה, הסיבה שאנשים לא מוצאים את מי שהם רוצים לא נובעת, כפי שמקובל לחשוב, מחוסר הערכה עצמית, אלא בגלל “עיניים גדולות” – רצון להשיג מישהי שממוקמת יותר גבוה במדרג המשיכה, כלומר אם מישהו רוצה להשיג מישהי כדאי שיוריד את רמת השאפתנות שלו, אבל אנשים מסרבים להתפשר, מעדיפים לעיתים להיות לבד, ולא להסתפק במישהו מהמין השני שהמיצוב שלו במדרג המשיכה נמוך ממה שהאדם רוצה. חושב שהוא יכול להשיג.
אני יודע שזה נשמע מסחרי להחריד ומאוד לא רומנטי, אבל זאת גישה שאפשר לתת עליה את הדעת.
המחיר שהאדם משלם בעבור החמדנות הזאת הוא כבד כי בעודו מפנטז על בחורות שאינו יכול להשיג הוא לאט לאט יפסיק להיכנס למערכות יחסים, ואז לאט לאט “יצא מהמחזור” והיכולת שלו “לחזור למשחק” תיעשה יותר ויותר קטנה.
מה שחשוב כמובן זה לתרגל ולתרגל, עוד ועוד, לאט לאט להכיר את חוקי המשחק ולהשתפר בטקטיקות. לשם כך יש לעשות שני דברים: ראשית להוריד את השאיפה לבנות זוג מהמין השני בעלות מקדם משיכה גבוה משמעותית משל עצמו, ושנית אם אינו מוכן לעשות זאת עליו לפחות להיות מוכן לספוג הרבה סירובים מהצד השני בלי שיתמוטט הדימוי העצמי שלו ביחס למקדם המשיכה העצמי שלו, (לא לקחת את הסירובים באופן אישי).
הבעיה בשדה המשיכה היא בראיה אגוצנטרית מדי של הנושא. אנו מרכזים את מאמצינו בבני זוג בעלי רמת משיכה גבוהה משלנו, מבלי לקחת שלקחנו בחשבון את רמת המשיכה שלנו עצמנו. וישנה רמה יותר גבוהה עמה אפשר לגשת לנושא:. הראשון מייצג גישה אינפנטילית ששמה את האגו במרכז, השני מייצג גישה יותר בוגרת שמנסה לראות את העצמי באופן ריאלי ביחס למציאות. הבעיה בגישה האינפנטילית שדווקא בגלל שהיא נובעת מהתרכזות יתר של האדם בעצמו, היא עלולה להוביל לירידה בדימוי העצמי שלו בתחום המשיכה, כלומר יש קשר ישיר בין אגו נפוח שמקורו בגישה אינפנטילית לחיים ובין דימוי עצמי נמוך. עד כמה שזה נשמע מוזר, ככל שהאדם שם במרכז את סיפוק תאוותיו וצרכיו, בלי לבדוק איך הוא מתמצב במציאות הריאלית עם מה שיש לו באמת להציע – כך ילך הדימוי העצמי שלו וירד בגין חבטות שהאגו שלו יספוג כשיתנגש במיצוב הריאלי שלו, ובסופו של דבר? בסופו של דבר, מי שמגיע לזוגיות הם אלה שהתפשרו על בני זוג שנמצאים פחות או יותר באותו מדרג משיכה כשלהם. דבר שקל מאוד לראות כשהולכים ברחוב או נכנסים לבית קולנוע. נראה בלי צל של ספק שהרוב הכמעט מוחלט של הזוגות נמצאים באותה דרגה של משיכה – גבר בעל דירוג משיכה של 4 מתוך 10 יהיה בזוגיות עם מישהי בדרגת 4 אף היא. הדבר נכון כאשר מתייחסים רק למראה של הזולת. יש גורמים שמפצים על דירוג משיכה נמוך כמו כסף, פרסום, הצלחה גדולה בתחום כלשהו, אישיות מלבבת ואחרים., דבר שיכול להסביר את התופעה של בחורה צעירה ויפה, נתלית על ידו של גבר מזדקן וכרסתן אך בעל ממון רב.
***
מיניות ביולוגית ומיניות פסיכולוגית
המיניות היא הנושא שמעסיק ביותר את האדם, כל אדם כמעט רוב הזמן, רוב שנותיו. זהו אחד הצרכים-דחפים החזקים והעיקשים ביותר שיש לנו. לרוב אנו לא ממש מודים בפני אחרים, ואולי אף לא בפני עצמנו, עד כמה הוא מעסיק אותנו. נושא המיניות מנחיל לנו רגעי שיא וגם אכזבות קשות. החשק מבפנים והגירוי מבחוץ יהיו אולי תמיד יותר חזקים מהיכולת לספק את החשק מחד גיסא, ומהאפשרות לקיים סקס עם כל מי שמעורר בנו גירוי מבחוץ מאידך גיסא.
מה פשר הכוח העצום הזה של המין בחיינו?
המין אצל האדם אינו רק צורך ביולוגי, כפי שאצל בעלי החיים, אלא הוא כוח אחר – פסיכולוגי. אצלנו זה בעיקר מה שנקרא: מטא-סקס.
מיניות במקור היא דחף או צורך מחזורי ביולוגי. כאן הדברים פשוטים: בעולם החי לכל נקבה ישנם זמנים שהיא פורייה, אז היא מפרישה פרמונים שגורמים לזכרים בסביבה לרצות ולקיים עמה יחסי מין. כלומר הנקבה מכתיבה את תכיפות הזיווגים. עד כאן על הצד הביולוגי.
הדברים מתחילים להסתבך ולתפוס עוצמה כשמגיעים למיניות האדם, כלומר לצד הפסיכולוגי – ל”מטא-סקס” שבו אלמנט ההנאה מתעצם על ידי ריבוי גירויים וריגושים מרומזים וסמויים. לעיתים ההבטחה המרומזת עולה בהרבה על תחושת החוויה בעת קיום יחסי המין, אבל אז פוגשים למחרת שוב עולם מלא גירויים מיניים ושוב זה מתעורר.
אי אפשר להבין את מקום המין בחיינו ובנפשנו בלי לקחת בחשבון את הזרמים התת קרקעיים של שדרים מיניים שמתעופפים לרוב אם לא כל הזמן בין אנשים. אפילו הליפסטיק שנועד לצבוע באדום, בדרך כלל את השפתיים, משדר לגבר שהיא בעוררות מינית ומוכנה לזיווג. הגירוי המיני מגולם גם בעיצוב פאלי של חפצים ובאביזרים בהם אנו מקיפים את עצמנו. ובכלל הוא קיים באויר, מספיק להיכנס לספריה, או מסעדה, או בית חולים, והכל מלא בתדרים מיניים, אפילו לא צריך לשדר, זה שם.
השדרים האלה מעצימים ומאדירים את מקומו של המין בחיינו. כדי להבין את מקומו של המין בחיינו עלינו לצלול יותר לעומק, לתוך ההוויה האנושית.
האדם חי, ומרגע זה הוא חייב למצוא טעם לקיומו. בעלי חיים – חיים, ועצם החיים מספק אותם, אך לנו לא מספיק לחיות כדי להרגיש סיפוק ומלאות.
הסיפוק או תחושת השלמות עם החיים יכולים לבוא משני כיוונים: מרעיון האושר, מחד או מרעיון ההגשמה העצמית והחיים למען מטרה, מאידך.
אם אין לאדם מטרה בחייו למענה שווה לחיות, כפי שאמר ויקטור פרנקל, משהו שמעניק משמעות לקיומו, אזי הדבר העיקרי שנשאר לו הוא חיפוש אחר אושר. אושר הוא מילה גדולה שמורכבת מהרבה הנאות ותענוגות קטנים אותם אנו מנסים ללקט לאורך החיים. אנו חיים את החיים כדי ליהנות ומין ומיניות נחשבים לפסגה של ההנאות, בעיקר במחשבות המקדימות אודותיה…
אמנם גם במין ביולוגי קיים אלמנט של הנאה, אך במין הפסיכולוגי הוא הופך לעיקר העיקרים. אנשים מתמכרים לציפיות אודות ההנאה וההנאה עצמה הופכת להיות המטרה. שוב, לפחות במחשבות המקדימות אודותיה.
במקור הייתה ההנאה תמריץ לעודד את בעל החיים לקיים יחסי מין לצורך התעברות, אולם מרגע שזיהינו את מרכיב ההנאה והתענוג בקיום יחסי מין אנו משתדלים להעצים אותו.
אנחנו משחנו את המיניות כמעט מעל כל ההנאות. המחשבות על אובייקטים מיניים מחד וקיום יחסי מין מאידך אינם פרופורציונאליים ביחס למשך הזמן שבו מתקיימים יחסי המין. המחשבות אודות קיום יחסי מין הן בעדיפות כמותית ללא כל יחס בכלל והמיניות אצל האדם, לפחות במחשבות אודותיה, תופסת מקום הרבה יותר חזק מאשר אצל בעלי חיים, עד כדי כך שאצל חלק מהאוכלוסייה, הדבר כמעט גובל באובססיה.
הבועה של המין הפסיכולוגי אצל בני אדם התעצמה והפכה לבועה ענקית אשר ביחס אליה המיניות הביולוגית זעירה לעין שיעור.
***
מיניות – הולכת השולל הגדולה
אפתח באנקדוטה. אתמול ציפיתי בערוץ של הבי בי סי בלווין, בתכנית ותיקה ואהובה בבריטניה: “מאסטר מיינד”, שהיא מעין חידון למתקדמים. בתכנית זאת בחר מישהו בנושא: “שערוריות בפרלמנט”. שואל אותו המנחה: מדוע אנשים מתעניינים כל כך בשערוריות בפרלמנט? תשובתו הייתה: בגלל סקס. – (רוב השערוריות שם הן על רקע מיני, בדרך כלל). דוגמה נוספת, לאחרונה התעורר עניין עצום בתכנית: “הישרדות” שבה צופים בגברים ונשים צעירים חטובים, בטבע הפראי, לבושים בבגדי ים מינימאליים אשר מקרינים סקס. כאמור, זה מה שמעניין בני אדם יותר מכול. למעשה, וכפי שנאמר בפרק הקודם, כמעט אפשר לומר שחלק מסוים מהדימוי העצמי של האדם נשען בעיקר על שביעות הרצון שלו מן הציפיות שלו באשר ליחסי המין שלו.
כפי שנכתב קודם, אפשר לומר שחלק לא מבוטל מהאופן בו האדם מקבל את עצמו והאופן שבו הוא מעריך את עצמו קשורים ותלויים בשביעות הרצון שלו מן ההצלחה המינית שלו.
וכאן מגיעה הנקודה הבאה: המיניות אמורה להסב לאדם קורת רוח, אך למעשה, במקרים לא מועטים, היא מסבה לו יותר מורת רוח.
ומה שחי במרווח שבין מורת הרוח לקורת הרוח זוהי הפנטזיה…
אנשים חיים בשביעות רצון קטנה יחסית מהגשמת המיניות בחייהם, אבל הם מאמינים שמגיע להם הרבה יותר, הם מגשרים על הפער בפנטזיות ומשאלות הלב (Wishful thinking) או באים בטענות לעצמם: “אני לא יודע איך להתחיל עם בחורות” וכדומה.
לאחר שנאמר שרוב הסקס הוא מטא-סקס (סקס פסיכולוגי), נעבור להבנה של הרמה הבאה. לאחר שהבנו שחלק נכבד מן המיניות והדחפים המיניים שלנו הם תוצר פסיכולוגי הרבה יותר מאשר תוצר ביולוגי, השלב הבא הוא הבנה שמה ששולט על המיניות הפסיכולוגית שלנו זאת שטיפת מוח חברתית, ובלשון אחרת: הסוציולוגיה. הכיצד? איך זה קורה? ובכן החברה יוצרת למעשה מעין דת מהמיניות ומהיחס למיניות. לו הייתה הדת הזאת יכולה לדבר, מה היא הייתה אומרת? היא הייתה אומרת: “נכון, אתם אולי סובלים והחיים שלכם אולי לא מאושרים, אתם עובדים קשה מדי ויש לכם מריבות עם בני הזוג שאולי כבר יש לכם, אבל אתם תפצו את עצמכם בחגיגה המינית הבאה”. אנשים בתוך תוכם רוצים להאמין שאכן זה יקרה. בהמשך תתקיימנה שתי אפשרויות: האפשרות הראשונה שזה קורה, (ההתנסות או החוויה המינית) ואז בדרך כלל זה די מאכזב ביחס להבטחות שאדם הבטיח לעצמו ולציפיות שפיתח והאפשרות השנייה שזה לא קורה.
איך זה עובד? מטא-סקס (סקס פסיכולוגי) מתחיל בגירוי, כמעט הכול יוצר גירוי מיני, ובמקומות הכי פחות צפויים שם הוא חזק במיוחד, למשל בספריות, בבית חולים או במסעדה. כל האקולוגיה מדברת על משהו שונה מאוד ממין, אך שם הוא נוכח יותר מאשר על שפת הים כי הוא משודר ישירות לתת הכרה, והיות שאין מסננת הכול נקלט. עוד גירוי ועוד גירוי עד שהוא נעשה קשה מנשוא כמעט. הוא עובר בבני אדם דרך מסרים תת סיפיים בשפת הגוף: הבלטת אגן, יד על מותן, מבט חטוף, ליקוק שפה. זה נעשה כל כך מהר וכל כך באקראיות עד שאין לנו מושג שעבר כאן שדר מיני.
אין במיניות עצמה בשורה גדולה. המיניות היא בעלת עוצמה גדולה וחוגגת כשהשדרים המיניים מוחלפים בין זרים או אנשים שלא הייתה לנו אינטימיות מינית איתם, כלומר הדשא מעבר לגדר.
ככל שיש יותר זרות, למשל עובדת חדשה במשרד – הגירוי המיני מתעצם בהתאם. השיא נמצא במפגש בין זרים, מהרגע הזה והלאה הוא הולך ויורד.
מה קורה בחדרי המיטות? קיימת מוסכמה חברתית הגורסת שעליך לחוות חגיגה מינית פראית, ואם אתה לא חווה אותה אתה נעשה משוכנע שאולי לך או לבת הזוג שלך יש בעיה. הגדיל לעשות פרויד שטען שרוב הבעיות הפסיכולוגיות שלנו נובעות מבעיות מיניות והבעיות המיניות שלנו נובעות מהפסיכולוגיה שלנו. דבר זה הוא קשר גורדי שיהיה קשה להתירו, אך הקשר הגורדי הזה קיים יותר בין המיניות לבין הסוציולוגיה, פחות בין המיניות לבין הפסיכולוגיה.
הגירוי עצום ומתעצם בכוח מה שהחברה משדרת אודות המיניות ליחיד – הבטחה לעונג גדול. הכול ספוג מיניות, ספוג גירויים מיניים ורמזים מיניים, אך כאמור אין פרופורציה בין גודל וכמות הגירויים לבין מימושם. הדרך היחידה “לגשר” על הפער הזה היא לקיים יחסים כל פעם עם בן/בת זוג חדשים. מן הסתם הכי פחות מיניות יש במערכות יחסים קבועות. כאמור, המיניות היא בשיאה כאשר היא מתקיימת בין זרים. בקיום סקס עם זרים או עם אנשים שיש ביניהם רק קשרי עבודה יש משום שבירה של מחסום, שבירה של גדר, אכילה מפירות אסורים. ברגע שהפירות מותרים הגירוי נחלש.
לא מעט בני אדם מעמידים פנים לגבי המיניות שלהם, אבל לא רוצים להודות בכך, מאחר שאינם רוצים להיות מוצגים כמי שחיים בפספוס מיני, בשעה שהיתר מעמידים פנים שאצלם הכול בסדר. יש כאן העמדת פנים אחת גדולה. להלן סיפור שמתאר זאת:
שני אחים הגיעו לבן המלך לארוחה כשהם רעבים מאוד. בזמן שהמתינו להגעתו של בן המלך ישבו מסביב לשולחן. אחד מהם לא התאפק ושלח כף אל מחית צהובה, שם אותה בפה והתחיל לדמוע מהחרדל החריף. שאל אותו אחיו, “למה אתה בוכה, אחי?” חשב ואמר לעצמו: “למה שרק אני אצא מופסד?”, וענה לו: “התעצבתי כי נזכרתי בחבר טוב שלי שטבע בנהר לפני כמה חודשים”.
לא חשד האח השני ולקח כף חרדל עוד יותר גדולה אל פיו, והתחיל לבכות גם הוא.
שאל אותו האח הראשון בלעג: ” למה אתה בוכה, אחי?” ענה לו: “אני בוכה כי אני מצטער צער גדול”.
“על מה?”
“על כך שלא טבעת יחד איתו בנהר“. (סיפור עם)…
לרוב לאלה שאינם במערכת יחסים וגם לאלה שנמצאים במערכת יחסים – אולי הסקס לא כל כך מספק, והאדם שנמצא במערכת יחסים יכול לחשוב לעצמו משהו בסגנון: “אני לא אגלה לאחרים, ואז אולי הם יחשבו שהסקס שלי הוא מצוין. למה שאני אהיה מוצג כדפוק היחידי?” כמו בסיפור על שני האחים. מכאן שהרוב אולי מוליך שולל את הרוב. המוסכמה היא שסקס צריך להיות אחד מפסגות החיים, ואם הוא רחוק מלהיות פסגה, האדם סבור שיש לו בעיה, אך לא מדברים על זה, והכי חמור הוא שלא מדברים על זה בתוך הזוגיות עצמה כי הצבעה על בעיה אולי תגרום לפיצוץ היות שחלק לא מבוטל של הדימוי העצמי של כל אחד מן השניים בנוי על כך.
מכאן שמצד אחד קיימת המוסכמה החברתית שהסקס צריך להיות פסגה, אך מצד שני אולי הסקס עם בן/בת זוג קבועים אינו מספק כפי שהוא או היא ציפו. גם אם הסקס עונה על הציפיות, הרי שלאורך ציר הזמן הוא מן הסתם דועך. הנאה מסקס קשורה ליכולת לקיים סקס עם בני זוג בעלי משיכה מינית מדירוג משיכה גבוה יחסית, על כן כנראה מי שנהנה בדרך כלל מסקס הם אנשים עד גיל מסוים שרמת המשיכה שלהם היא משמונה ומעלה. הם מקבלים פרטנרים מיניים מושכים (שמונה ומעלה) כשכל היתר מקבלים את השאריות.
יש להוריד את המסכה מעל המיניות!
זהו גירוי שגדל למימדי על, שתפח מעל ומעבר. חלק מהרכב הפנים של בלון המיניות הוא פנטזיה. כולם מפנטזים, כולם משתוקקים, מקוים, חולמים על עוגות שוקולד עסיסיות, אך אולי מסתפקים בפרוסות לחם די יבש משלשום. גם אלה שיש להם מערכת יחסים קבועה וגם אלה שהם רווקים.
נשאלת השאלה: איך הגענו למצב הזה? מצב שבו הכול אמנם סובב סביב הסקס, אבל בפועל, בחדרי חדרים אולי אין קשר קשרמועט בין רמת הציפיות למימושן. האם זה היה כך תמיד? שהמלך עירום? האם הגירוי המיני התעצם במהלך השנים? האם החברה יותר שוטפת את המוח כיום בנושא הזה?
ובכן, המיניות בבסיסה היא כאמור דחף ביולוגי שהוטבע בנו על ידי הטבע, שמצופה בהנאה כדי שתהיה לנו מוטיבציה לקיים יחסי מין ולהמשיך את המין האנושי, אבל החברה לקחה והעצימה דחף זה ורתמה אותו לצרכיה. היות שהחברה בבסיסה מכורה לגירויים, עובדת על גירויים ועל מנטאליות של צריכה – ברור שהסקס יהפוך לאליל.
מה קורה לכל אותה אנרגיה מינית עצומה שמופקת אצל בני אדם כתוצאה מהגירויים המתעצמים? הרי רק חלק קטן מן האנרגיה מנוצל על ידי האקט המיני! נשאלת השאלה מה קורה ליתר האנרגיה? ובכן תיאוריה של מישל פוקו, טוענת שהחברה לוקחת את האנרגיה המינית הזאת ורותמת אותה לצרכיה. – פריחת עולם התעשייה והמסחר עובדת במידה רבה על אנרגיה מינית מתועלת.
***
כוח הסקס
איך שלא נסתכל על זה לסקס יש כוח עצום עלינו. כוח שמתחיל באזור החלציים, שולח ענני ערפול ותשוקה אל הראש ומתעתע בכל אדם, יהא הפשוט ביותר או ראש המדינה, ואין איש או אישה, שהכוח הזה פוסח עליהם. לא גיל, לא מראה ולא משלח יד – בכולם משתלח הכוח הזה – כוח המין, מתפרע מן החלציים – למעשה מהמוח, ואין אור אדום או צהוב.
רובנו חיים עם כוחות הגרילה האלה המסתערים חופשי במרחבי ממלכתנו וקצרה ידנו, כשלרוב, במידה שדירוג המשיכה שלהם נמוך, שבים הכוחות לבסיסם שמתחת לחגורה באין כיבוש או באין כובש. לכאורה נושא הסקס הוא כיום מתירני ביותר ועם זאת עדיין מלא עכבות. אמנם הכול כמעט “עושה עיניים” והכול מבטיח – ההבטחה חוגגת בפרסומות, בסרטים ובמחשופים, אך עם זאת ולמרות כל החגיגה המתירנית הזאת כביכול, אולי אין כל יחס בין עומק ועוצמת התשוקה שמעוררים הפרסומות, התלבושות והסרטים לבין העוצמה שבאה לידי ביטוי באפיקי הפורקן.
טבעו של הסקס שהוא משווע לפרוץ אל אפיקים חדשים, סקרן וחטטן הוא. התרבות הקיימת יחד עם שפע הגירויים המיניים גם מקבעת ומרבעת את טבעו הבסיסי ואת פורקנו בצינוק הצר של הנורמה החברתית שיוצרת עכבות ומעצורים ביחיד ובעיקר אצל נשים.
ואותו ממסד שכולא את יצר המין במוסד הנישואים מטיף לרענון התשוקה המינית על ידי טיפים תמוהים למיניהם, אך הכוח שבחלציים עורג לסקס האמיתי, זה שיכול לבוא רק עם החידוש והריגוש הראשוני.
אין כמעט אדם שחסין בפני שפת הפיתויים של הסקס. הסקס הוא האיסור הגדול והפיתוי הגדול בעת ובעונה אחת. מה היה קורה לו חלק מהאיסורים החברתיים האלה היו מוסרים? ובכן, אז כל העולם היה כביכול כר השתגלות אחד ענק. עם זאת, האמת היא (כפי שנכתב למעלה) שלו זה היה אכן קורה, כל המכונה התעשייתית והמסחרית האדירה הזאת הייתה קורסת כי כפי שנכתב בפרק הקודם – הסוד הוא שככל שמתעורר כוח הסקס ומתגבר כתוצאה מפיתויים וגירויים, כך נותרות בידי החברה כמויות עצומות של אנרגיה מינית בעלת עוצמה. למעשה זוהי אנרגיה שניתן לתעל אותה לעסקי העבודה והפריון שלנו. מכאן שרוב הכוח המיני מתועל אל אפיקי פרנסה וקריירה, וככל שהכוח הפוטנציאלי יהא או ייעשה יותר אינטנסיבי כך האנרגיה המתועלת לעבודה תהיה חזקה ובעלת תועלת יותר גדולה. כמו חזירים המגודלים ומפוטמים לא כדי שישתכשכו להם במימי המדמנה שכה חביבה עליהם, אלא כדי לתעל את משמניהם לצלחות של סועדים נהנתנים. עם זאת זהו מצב שאינו נאמן למקור, שהרי לא כחזירים הנשחטים כדי לעבור הסבה לא טבעית, לא כחזירים שצריכים למות כדי להביא תועלת – אנו חיים. במהלך חיינו אנו עושים את ההסבה הזאת של האנרגיה המינית לאנרגיה תפקודית, כך שהמשל היותר קולע הוא כריש שהריח דם, ולאחר מכן נשלח לסחוב קורות כבדות בשירות הצי.
כך אנו עם כוח הסקס שבנו. למעשה רוב צירי ומיסבי החברה עובדים על אנרגיה העצומה הזאת – האנרגיה המינית, לכן חלילה לה לחברתנו לתת ליצר המין פורקן מלא – מצד אחד, ומצד שני חלילה לה לחדול מלעורר אותו בדרכים יותר סמויות ופחות סמויות כי כך תהיה לה יותר אנרגיה פוטנציאלית שאותה תתעל לצרכי תעשייה, מסחר ועבודה.
ובינתיים? בינתיים הוזים, קוראים ומפטפטים, על-סקס, סקס סקססקסקסקסקס…
מה שאמור היה להיות הדבר הפשוט והטבעי ביותר שחיות עושות כמו לאכול וללכת לשירותים כמו שעושים הקופים הקרובים לנו ביותר גנטית: הבונבונאים, הפך בשבילנו למיסטיקה, למוקד השתוקקות ולמרכז מחשבותינו הלא ממומשות, רוב או חלק מן הזמן.
מתחת לגיל הנישואין בין הגילאים עשרים ושלושים וחמש מועטות החוויות המיניות בשל חוסר ניסיון, פחדים וחששות. לאחר גיל הנישואין חוסר האטרקטיביות ההדדית המתעצמת מידי שנה וגדר הנישואין העבה שמציבה איסור וקושי מפני קיום יחסי מין מחוץ למסגרת הנישואין גורמים לנושא המין להפוך יותר למיתוס מאשר למימוש חי ואמיתי. בינתיים המיתוס והפנטזיה המיניים מטופחים ומתעצמים כל הזמן על ידי רמיזות, בדיחות גסות, לבוש פרובוקטיבי ומבטי עיניים, ואפילו באופן העיצוב הפאלי של תמרוקים ובשמים של הנשים. רק מעטים מקיימים את מה שהמונים הוזים בשקט בשקט. האמת היא שרק קומץ קטן בעל קסם אישי, סטאטוס חברתי גבוה או נתונים אישיים מפתים מקיים זאת הלכה למעשה. רוב הגברים והנשים לא ממש יודעים איך לגשת לעניין, איך להביע עניין מיני. רובנו ילדים בני שלוש בעניין, בורים באמנות החיזור, ההקסמה והריכוך, עילגים להחריד, ובהיעדר ערוץ מובנה וסדור להבעה של עניין מיני הוא נדחף אל מתחת לשטיח הגופני ובא לביטוי בשפת גוף המלאה במתחים מיניים.
מכאן שבכל מקום ובכל זמן האוויר מלא וטעון בסקס כאוויר טעון בחשמל סטאטי בטרם פרוץ סערת ברקים. כאמור,הדברכאמור, הדבר קיים בכל מקום, ממש בכל מקום -– במעלית, במקומות עבודה, בבית חולים, באוטובוס, בספריה ורוב הגברים והנשים מתאמצים אולי להראות שזה הדבר האחרון שיש להם בראש, אך לרוב חוץ מזה לרובנו אין הרבה בראשנושא זה מעסיק אותנו… כך שהחשמל הטעון הזה וחוסר הפריקה שלו הם כמו ענן ענק שתלוי כל הזמן מעל לראשנו. כל רגע הוא דקה לפני כביכול המימוש של מיניות מזדמנת, אך אנו ממדרים וממתנים – לא מחלישים, חלילה, את עוצמת הענן הזה על ידי עבודה מאומצת במשרד או במפעל, ושם בעבודה וגם ברחוב ובקניונים נטענים עוד ועוד באנרגיה מינית כי בכל מקום יש גברים ויש נשים וכשהם ביחד יש: מעין בזזזזזז… הזמזום המיני שעובר ממין למין וטוען אותו עוד ועוד במטען מיני נוסף, וכך יוצא שרובנו מאוד מגורים מינית.
לסיכום: כוח הסקס – כוח שהתעצם מעל ומעבר לפוטנציאל הטבעי שלו, ולאחר שתפח למימדילממדי מיתוס הוא נשמר על אש גדולה כדי שהמיתוס יישאר ענק וכדי שכוחו ימשיך לפרנס את אוטוסטראדת התעשייה והמסחר של התרבות הזאת.
כולנו משוכנעים שאנו חיים בעידן של מתירנות מינית, אך לגבי רובנו זה רחוק מלהיות נכון. זאת אמנם מתירנות לגבי יחידים עתירי משיכה מינית – המתירנות בפרסומות ובסרטים היא מתירנות של חול בעיניים. המהפכה המינית האמיתית, זאת שתלויה באופי המודעות שלנו למיניות האותנטית שלנו עוד לא התרחשה, והיא רחוקה מלהתרחש. בסופו של דבר רוב המיניות שלנו מלאה במעצורים ומן הסתם כמעט מעולם לא הייתה בהיסטוריה האנושית תרבות שהיה בה חופש מיני אמיתי.
בסופו של דבר רוב מערכות השלטון מעדיפות את המשחק הכפול של גירוי מיני יחד עם תיעול האנרגיה המינית להנעת גלגלי המסחר והעבודה שהרי אנשים שמבטיחים להם הנאות סקס ומונעים אותן מהם, יתנהגו תמיד בצורה ממושמעת וצייתנית כי הם “יבינו” שאם יהיו אזרחים טובים הנאות הסקס מחכות להם מעבר לפינה, דבר שלגבי רובם לעולם לא ממש קורה, לפחות לא לפי ההזיות הפראית והתקוות שיש להם.
*
“נשים מזייפות אורגזמות, גברים מזייפים מערכות יחסים”.
“החיים הם מחלת מין מדבקת עם 100% תמותה” (ר. ד. ליאנג)
“הסקס מלא בשקרים. הגוף מנסה לומר לנו את האמת, אבל בדרך כלל הוא מצולק מכל כך הרבה חוקים והוראות שעליו למלא, עד שהוא כמעט משותק. אנחנו הופכים את עצמנו לנכים מרצון בגלל שקרים שאנחנו מספרים לעצמנו”(ג’ים מוריסון).
“הסקס מלא בשקרים. הגוף מנסה לומר לנו את האמת, אבל בדרך כלל הוא מצולק מכל כך הרבה חוקים והוראות שעליו למלא, עד שהוא כמעט משותק. אנחנו הופכים את עצמנו לנכים מרצון בגלל שקרים שאנחנו מספרים לעצמנו“(ג’ים מוריסון).
***
מחשבות על מיניות ללא כחל וסרק
כאמור בשני הפרקים הקודמים הוזכר כי נושא זה הוא כבעייתי ביותר. החברה מכניסה לראש של רובנו מסרים מורכבים שמצד אחד בולמים ומעכבים את המיניות ומצד שני מציפה אותנו בהמון גורמי גירוי. החברה מצד אחד והדת מצד שני גורמים לנו לייסורים, לרגשות אשם, ל”טאבו”אים” כשהדבר מופנה בעיקר כלפי הנשים. על גברים יש פחות איסורים ו”טאבו”אים”. הנשים עלולות להתבלבל בגלל המסרים הסותרים – מצד אחד אישה שגברים נוהים אחריה משדרת אמורה לשדר מסרים מיניים, מצד שני ישנם איסורים חברתיים למימוש המיניות הזאת בלי כניעה לתכתיבים שונים. במבט שטחי נראה כאילו מעולם לא הייתה יותר ליברליות בשדה המיניות – יועצי מין מופיעים בתכניות מלל רבות בטלוויזיה ומדברים בחופשיות אודות אספקטים שונים של המיניות והאקט המיני, אך מתחת לפני השטח רוחשים אותם איסורים לגבי מימוש המסרים הלכה למעשה, בעיקר כשמדובר בנשים.
אחד הדברים הראשונים שכל משטר, בעיקר משטר לא דמוקרטי, עושה כשהוא עולה לשלטון הוא למשטר את המיניות כי הכוח המיני הוא הכוח החזק ביותר שקיים במערכת האנושית. עם זאת גם במשטר דמוקרטי הדרך הטובה ביותר שמצאה החברה לתיעול המיניות היא ליצור קוביות משפחתיות שמעל פני השטח מאפשרות לשני בני הזוג מיניות חופשית ומתירנית, אך בעת ובעונה אחת הן בולמות את האנרגיה המינית. כך שלא רק רווקים נושאים בתוכם השתוקקויות מיניות ללא פורקן, אלא גם הנשואים. ההבדל ביניהם הוא שהשתוקקות המינית שלהם כלואה בקובייה המשפחתית.
חלק מהקוראים עשוי לקמט את מצחםו לנוכח השורות הקודמות ביחס למשפחה כבלימה של האנרגיה המינית. ובכן, זאת מכיוון שמיניות לא יכולה להיות בלי חידוש וריגוש. כאמור, המיניות מתעוררת כשיש משהו שונה, זר ולא מוכר. המיניות חייבת להתחדש כל הזמן והמסגרת המשפחתית לא ממש מאפשרת לה להתחדש. מה שהיה הוא שיהיה.
מי אם לא הזמר הצרפתי הנפלא ג’ורג’ בראסנס ;כתב על אודות הקונפליקט הזה שבין מיניות לנישואין. הוא אמנם מדבר כאן על אהבה ולא על מיניות, אבל נראה לי שהוא מתכוון לשניהם או שהדבר יכול לחול על שניהם.
לא אבקש את ידך
מילים ולחן: ג’ורג’ ברסאנס
תרגום: ראובן וימר
חמדת ליבי לקופידון
בואי לא נחתוך את הגרון של אהבתנו.
הרבה זוגות זה את זו ניסו, לרוב אושרם
על כך שילמו כשהתחתנו.
(פיזמון): יש לי כבוד לא לבקש פה את ידך,
לא, אל נחרוט את שמנו על כתובתך.
הצפרים הן חופשיות ולכן על שנינו לא להיות
כמו צמד של שני אסירים.
פזמון: יש לי כבוד לא לבקש פה את ידך
לא, אל נחרוט את שמנו על כתובתך.
ונוס מזקינה לאט, היא מבולבלת לא מעט
מול סל החסה.
איני רוצה בשום מחיר ששנינו פה בתוך
הסיר כך נתעלסה.
יש לי את הכבוד לא לבקש פה את ידך
לא אל נחרוט את שמותינו על כתובתך.
נראה כאילו זה ברור לשים את הפרי האסור
בתוך צנצנת.
אבל חוה איבדה ת’טעם ה”טבעי” שלה
כשהיא מתחתנת.
יש לי את הכבוד לא לבקש את ידך
לא, אל נחרוט את שמנו על כתובתך…
נוטלים מהן ת’מיסתורין על מזרקות הנישואין,
בתוך הבית פיתקי האהבה דוהים
מהר מאוד בין המתכונים לבין הכיריים.
יש לי את הכבוד לא לבקש את ידך
. לא, אל נחרוט את שמנו על כתובתך.
אנשים מסתובבים עם אנרגיה מינית טעונה, וכאמור כמעט הכול: שלטי הפרסומת, הלבוש, השיח, המבטים של האנשים, הכול – מאוד מיני, אבל אין לנו אמצעי פורקן מלבד יחסי מין מזדמנים לרווקים/רווקות, ויחסי מין מוסדרים במשפחה, לנשואים. יש לזכור שמשלוח הגירויים המיניים נעשה בעזרת שפת הגוף ובעיקר דרך מסרים תת סיפיים.
אנשים יכולים לשלוח ולקבל מסרים מיניים והכול עובר דרך הגוף מבלי שבכלל הם מודעים לזה.
כיום קיימים הרבה יותר גירויים מיניים. בתקופה הוויקטוריאנית היו גירויים זעירים, היום אין גירויים זעירים, אלה לרוב מגה גירויים. זאת הסיבה שהמיניות מתחילה כיום בגיל יותר צעיר כנראה, וכך נערים ונערות הופכים ליצורים מיניים בגיל צעיר יחסית, אך המיניות אינה עוזבת את האדם גם בגיל תשעים…
נושא המיניות יותר מסובך אצל נשים. אחת הסיבות לכך היא שהחברה לא נותנת להן תחושה שהן מוגנות. היות שהן זקוקות להגנה הן רוצות שהגבר שהן מקיימות עימו יחסים מיניים יהיה גם הגבר שיגן עליהם. האהבה הזאת כמובן תהיה מותנית במידה לא קטנה בשידור של הגבר הזה שהוא חזק מספיק כדי להגן עליה. הרצון הזה למצוא גבר חזק ומגן גורם לפחד מנטישה – מנטישה של הגבר המגן והמגונן.
עם זאת קשה לומר שנטישה של אישה יותר קשה לה מאשר כשלגבר כשהוא ננטש, אך זה קורה בעיקר ובמיוחד כשמדובר בגברים רגישים במיוחד או עדיני נפש.
המין ביסודו הוא אקט של פורקן, אין בו התחשבות או רוך. הוא משהו יצרי. הגירוי נמצא בשיאו כשהוא נעשה בין שני אנשים זרים או בין שני אנשים שעובדים יחד ואשר הקשרים שלהם עד כה היו רשמיים ואפילו ידידותיים.
אחד הדברים הבעייתיים שקיימים במין הוא שאנחנו בדרך כלל לא מתקשרים עם האנשים שאנחנו מקיימים איתם יחסי מין, שוכבים איתם בזמן, או לאחר הסקסמכן. כמעט שלא מדברים על: “איך את מרגישה, איך זה מרגיש לך מה שאני עושה? או איך אני מרגיש,? מה זה עושה לי”. אנשים מתנהגים כאילו שזה שהזולת הינו אובייקט ולא בנאדם בעל רגשות. גם אם הפרטנר למין שואל איך זה היה, יש אנשים שמתעצבנים מההתעניינות כי זה מפיל את חומת הניכור, אך התקשורת הזו יוצר רובד נוסף של התחברות בין השניים ואז המיניות יכולה רק להשתבח ולהתעדן. הפלת המסכות ויצירת דיאלוג אותנטי ועמוק יובילו אולי לפחות פנטזיה בקיום יחסי המין, אבל הקשר יהיה יותר אנושי, יותר עמוק ויקיף יותר את האישיות של האדם ולא יצטמצם רק לאזור שבין הרגליים… או בין האוזניים….
היחס של האישה ליחסים מיניים עם פרטנר הוא רומנטי, רוחני ויצרי בעת ובעונה אחת. הבעיה נוצרת שכשהגישה הזאת פוגשת את הגישה הגברית שהיא מיזוג בין אגו שרוצה לגדול (על חשבון האישה) ובין אימוץ של נורמות חברתיות של יחס מצ’ואיסטי או מתנשא כלפי נשים.
הדבר קיים אצל גברים מצ’ואיסטים כשמאבקי הכוחות מצד הגבר הופכים את היחסים עבור האישה למעין שדה קרב במקום מקום לאיחוד של שתי נשמות.
***
מין, האם היה יכול להיות אחרת?
בפרק הנוכחי אציג שתי תובנות רדיקליות למדי כדי לנסות לפצח במעט את החידה המינית או לפחות להסיר מעט ענני ערפל כבדים. לשם כך אני נעזר בשתי גישות: סמיוטיקה וכימיה.
ראשית, על הסמיוטיקה. הסמיוטיקה היא תורת הסימנים והסמלים שעוסקת בתפקודים בשפות טבעיות ומלאכותיות. בסמנטיקה היחסים הם בשדה שבין הסימנים-המילים בינם לבין עצמם אך בשונה מהסמנטיקה, הסמיוטיקה עוסקת ביחסים שבין המילים וסימנים בלתי מילוליים -למשמעויותיהן. זוהי גישה שלוקחת אובייקטים, דרכי התנהגות וכדומה ומנסה להבין אותם דרך הפן הסימבולי שלהם. שיטה זאת חוברת לכמה שיטות אחיות, כגון הסטרוקטורליזם והדקונסטרוקציה.
לפי האנציקלופדיה “בריטניקה” – סמיוטיקה או סמיולוגיה היא דיסציפלינה שנוצרה בעקבות עבודותיהם של הלוגיקן, ס. סי, פירס, והלינגוויסט הצרפתי פרדיננד דה סוסור היא עוסקת בלימוד של טקסט, מחוות, בגדים, צעצועים וכדומה, כדי להפיק מהם משמעות. באשר לטקסט מילולי, דה סוסור טוען כי הקשר של מילים לדברים למשמעות אינו טבעי, אך הוא בהחלט קונבנציונאלי ושרירותי. המודל הלינגוויסטי בלימוד של טקסטים השפיע על ביקורת הספרות העכשווית בכיוון של התרחקות מלימוד הביוגרפיה של הסופר או הרקע החברתי של היצירה לכיוון של התקרבות למבנה הפנימי של הטקסט עצמו כמו בסטרוקטורליזם. כך גם בלימוד של סמלים – בשפת הגוף, בעיצוב המוצר, בפרסומות, בארכיטקטורה ועוד ועוד; הבנת הסימבול תאפשר התקרבות למבנה הפנימי של המוצר או האייטם שנבדק.
יש להפריד בין שני סוגים של סימבולים: מילוליים ואל מילוליים. סימבולים מילוליים הם שרירותיים בדרך כלל, כלומר אין קשר בין הצורה של הסימבול ובין המשמעות שהוא מסמל. בסימבולים אל מילוליים לצורת הסימבול יש קשר ישיר למהות של מה שהסימבול מייצג.
בתקשורת אל מילולית, סמלים (איתותים בשפת הגוף) מייצגים משהו שיש לו קיום עצמאי. משהו שהוא חלק משפה שהיא לא שלנו, אלא של משהו שחי בתוכנו שלרוב מוכחש על ידינו, אך מושל בנו בכל זאת, למרות חוסר ידיעתנו. עצם ההכחשה לא מורידה מהאפקטיביות של הסימבול והשליטה שלו. אולי דווקא בגלל שאין לנו שליטה עליו – הוא שולט בנו.
לפני שנמשיך עלינו להבין בנוגע למלים ומספרים כי הם מדברים משדרים לרובד התודעה שקיים באונה השמאלית של המוח בעוד שסמלים מדברים משדרים לאונה הימנית שמחוברת לאינטואיציה ולתת מודע.
מבין כל הסמלים, לסמלים המיניים חשיבות רבה, דהיינו אביזרים, חפצים וכדומה שמייצגים או יוצרים אסוציאציה של מין, פעילות מינית או איברים מיניים. אביזרים או עזרים שדומים לאיברים מיניים נקראים “סמלים פאליים”. ביוונית עתיקה פאלוס היה שם לאיבר מין גברי. כיום סמלים פאליים ‘”‘מכסים”” גם את איברי המין הנשיים. מעניין לנסות ולהבין את המיניות דרך הפאליות הסמלית של איברי המין הגבריים והנשיים עצמם. הפאלוס הוא אחד הסימבולים החזקים ביותר שקיימים המשפיעים בצורה עמוקה ומרחיקת לכת על התת תודעה האנושית.
אם כן, הסמלים הפאליים מתחלקים לשניים: סמלים פאליים זכריים ונקביים, אך כל אחד מהם גם הוא מתחלק לשניים: קוטב חיובי וקוטב שלילי. הקוטב החיובי נותן ומעניק חיים חדשים בעוד שהקוטב השלילי מאיין, בולע, משתלט ואף משמיד., אגרסיבי, לוחמני, מאיים. אם נתחיל עם הפאלוס הגברי הרי שקוטב מעניק החיים הוא ברור – בשיא המגע המיני איבר המין הגברי פולט זרעי חיים, שהם צד אחד במשוואה של יצור חי חדש. אותו הדבר אצל האישה – הקוטב החיובי שלה הוא בקליטת זרעי החיים של הגבר וביכולת להפרות אותם. הצד שלה הוא הצד השני במשוואה של הענקת חיים חדשים. הסמל הפאלי הגברי, בקוטב זה – הקוטב החיובי הוא מזרקה שמעניקה חיות וחיים, זרימה וקיום. הסמל הפאלי הנקבי בקוטב זה – הקוטב החיובי הוא באר שקולטת את המים החיים ומאכסנת אותם כך שחיים חדשים יפרחו מתוכם, כלומר הקוטב החיובי שלה הוא דואלי: גם ביצית וגם הריון, גם חיים חדשים וגם אכסון – דואליות פנימית שנעדרת בקוטב החיובי של הגבר.
ומהו הקוטב השלילי? ובכן, כאן הפאלוס הזכרי הוא כלי זין, כובש, מבקיע, הורס, טורף ומשסע. חמת הזעם של הפאלוס הגברי רומסת את החיים במקום להעניק אותם. מה תהיה השליליות בצד הנקבי? כאן הפאלוס הנשי מאין, מחניק, בולע, מעלים, יונק את החיוניות מן החי במקום לאכסן ולהעניק לו חיים.
מה הנקודה כאן? יחסים בין גברים לנשים ברמה המינית יכולים להיות יותר קרובים לקוטב השלילי או לחיובי. איברי המין שלהם יכולים להצטייר בדמיונו של כל צד כמעניקי חיים או כמסכני חיים, ועל כן כמאיימים. הגבר בדרך כלל, לפחות בשלטון הפטריארכאלי שנמשך כבר כמה אלפי שנים, יכול לראות את האישה כמאיימת על האוטונומיה והכוח שלו ואת המיניות שלה כבעלת כוח לבלוע ולהשמיד את כוחו וחיוניותו. על כן הוא עלול להתייחס לאישה לא כאל באר מים חיים ממנה להרוות את צימאונו המיני והרוחני, אלא כאל מערה אפלה ומסוכנת שיש להסתער עליה עם הפאלוס המלחמתי, לכבוש, להכניע, כביכול ל’סתום אותה’ ולגשת הלאה, לנקבה הבאה. הנקבות כגייס של מערות אפלות שיש לחדור אליהן כדי שכלי הניגוח הגברי ינצח אותן בקרב המיני וישאיר אותן מותשות וחסרות אונים, מייחלות אולי אליו שיבוא שוב, אבל עם הפאלוס החיובי – המפרה, מעניק החיים, אך הוא לאחר שכבש והראה כוחו אין לו שום כוונה כזאת. על כן או שיבוא שוב להכניע או שיעבור הלאה, להכניע סמלי פאלוס נשיים צעירים שהם עדיין מלאי חיוניות ועוצמה.
מנקודה זאת אפשר להבין אולי יותר לעומק את ציד המכשפות בימי הביניים – הן המסמלות את האישה האפלה, המסתורית, בעלת סודות צפונים במעמקי תת התודעה הנשית שלה. מכשפות שכוח המיניות הגברית לא מדבר אליהן, כי הן כבר לא פותות. הן חכמות, הן בוגרות. על כן אחת דינן – שריפה. והנשים? הן נמשכות לפאלוס הזכרי אמנם גם מתוך פחד. פחד מפני הצד המשמיד של הפאלוס הגברי, אך ובעת ובעונה אחת הזדקקות לחיוניות הגברית שהן כה זקוקות לה. כל זאת יוצר קונפליקט או לפחות דואליות באשר ליחס האישה כלפי הסימבול הגברי, ומשהצליחו להתגבר על חששן מפני הצד המצ’ואיסטי, כוחני, אולי גם מפני שהחשש שלהן מהפיכה לבתולה זקנה- התגבר, הן מתמסרות, דהיינו מגישות את הצד החיובי, מעניק החיים של הפאלוס שלהן רק כדי למצוא לאחר מעשה שבחלק לא קטן של המקרים כוחות הכיבוש הגבריים ביקרו כדי לכבוש ולנטוש מאחור עוד אישה שבאה עם הצד החיובי של מיניותה הנשית, רק כדי לפגוש את הצד השלילי של המיניות הגברית. הוא ‘מתחזק’ עם כל כיבוש – היא נחלשת. מתלבטת בין הגבר החזק שיוכל להגן עליה מפני עולם כוחני, ובין החיפוש אחר הגבר העדין, שיראה במיניותה את אותה ההזדמנות לנסות ולהצמיח עולם חדש, אבל כנראה לא יוכל להגן עליה. בינתיים בחלק לא קטן של המקרים היא נדונה להיות נתונה בכף הקלע – בין פאלוס מיני נשי חסר פעילות לבין פאלוס מיני נשי הנכבש על ידי כוחות ההרס של הפאלוס הגברי. שתי בחירות בעייתיות.
כשאנו באים לנסות להבין את המין בדרך חדשה או לא שגרתית עלינו לקחת בחשבון כי ישנו המין כשלעצמו וישנם עיוותים שמפריעים לנו לראות אותו בצורה בסיסית וראשונית. בדרך כלל מדובר על שני עיוותים: העיוות הראשון הוא אכן התפיסה הגברית (המאצ’ואיסטית), את המין והעיוות השני הוא התפיסה החברתית – בדרך כלל התפיסה החברתית היא גם התפיסה הגברית.
התפיסה החברתית אם כן, אחראית לא רק לתפיסת המיניות, אלא גם לתפיסת המגדר בכללותה.
בתפיסה החברתית הקיימת יש בעיה: לכל גבר ואישה קשה לגלות את אופי המיניות שלהם בגלל הציווי החברתי שקובע כיצד מתנהגים גבר ואישה. אין כמעט בנמצא גבר ואישה שמתנהגים בצורה גברית או נשית טהורה וראשונית מכיוון שכך הם מרגישים, זה בדרך כלל עובר קודם את המסננת החברתית. זאת מצד אחחד אכן מסננת ומצד שני כלא, כי היא לא מאפשרת להם לחיות בחופש האישי של להיות גבר ולהיות אישה מבפנים כפי שהם מבינים זאת, מבלי להתחשב בתוויות החברתיות.
אלה תוויות שיכולות להפוך לכלא וכמעט כל כלא מאכלס בתוכו סמים. כלא וסמים הולכים יחד. אם תפיסת הגבריות והנשיות נמצאת בכלא חברתי כלשהו, יש מיד לחפש סמים וכימיקלים. החברה אינה נגד סמים באופן כולל, שהרי אלכוהול הוא סם לכל דבר וכנ”ל גם ואליום ופרוזאק. נראה שהיאם נגד סמים שלא תומכים בסדר החברתי הקיים.
באשר לנושא המגדר, גם הוא וגם תפיסת הגבריות והנשיות בימינו לא היו יכולים להישאר כמות שהם ללא סמים. הכוונה במקרה זה היא לא לסמים חיצוניים, אלא לסמים פנימיים – הורמונים, כשהכוונה לשני הורמונים: הטסטוסטרון והאסטרוגן. הראשון אצל גברים, השני אצל נשים. אצל שניהם עד גיל הבלות.
ולא זו בלבד אלה שבמהלך קיום יחסי מין מן ההגוףףו שלנו משחרר אדרנלין ונוראדרנלין בכמויות גדולות. בנוסף, קצב פעילות הלב נעשה מהיר יותר ולחץ הדם עולה. וכל זאת על מנת להזרים תוספת דם לאיברים שונים מסוימים בגוף.
ומה לגבי האורגזמה? מסתבר שבמהלך האורגזמה של הגבר המוח שלו נדלק כמו המוח של מכור הרואין שזה עתה הזריק לעצמו מנה, וממחקרי דימות המוח עולה שבמהלך האורגזמה הנשית מתקיימת פעילות מוגברת במרכזי ההנאה של המוח. העונג העילאי שאנו חווים במהלך סקס הוא דרכו של הטבע לתגמל אותנו כך שתהיה לנו מוטיבציה להתרבות ולהעביר את הגנים שלנו הלאה.
אך הכימיקלים הללו אמנם מעודדים התנהגות מינית נשית והתנהגות מינית גברית, אך הם גם יכולים להיות סורגי הכלא של התפתחות והתבגרות מינית.
המיניות הלא מפותחת היא אינפנטילית ואגואיסטית בעת ובעונה אחת. והמיניות ברמה זו מוגבלת ונמוכה (מבחינת הרמה).
וזה המבחן – המבחן הכימי: האם נצליח לעבור את המחסום הכימי? כדי לעשות זאת צריכה להיות באדם יותר מאשר תדמית חברתית מצד אחד חיצוני ויותר מאשר אגו בפנים. (האגו עצמו חזק פחות מן ההורמונים, מהכימיה, אין לו כוח לעמוד בפניהם).
כך לגבי חיים בחברה באופן כללי, וכך גם לגבי הגבריות והנשיות. הסם הכימי של הגבריות הוא הטסטוסטרון והסם הכימי של הנשיות הוא האסטרוגן, ולרוב, גברים ונשים לא עוברים את מחסום הורמוני המגדר, הסמים הפנימיים בדרך כלל מנצחים אותם לבסוף.
הוא, משועבד לתשוקה הבועלת, הקשה, הכובשת. היא, נופלת ברשת התשוקה להיבלע, להיות של, להיות עם, להיות מוגנת, להיות חלק מאחווה הרמונית של אמפטיה.
שניהם לכודים במלכודת ההורמונים שלהם, וכל עוד הסמים המגדריים הם שמפעילים את המיניות – הם יישארו ברמה נמוכה מבחינה מינית. – (ואם להשתמש במונחים רדיקליים, אז) הוא תת גבר והיא תת אישה…
מה שמסמל ביותר את שייכותם המגדרית הוא הכימיקל, ההורמון., והוא גם מה שמונע מהם להתאחד עם הליבה הפועמת האמיתית של השייכות המגדרית שלהם. מכאן שמה שמזהה אותם עם המגדר אליו הם שייכים, הוא גם זה שבולם אותם מלהיות בעלי המגדר, במקום – עבד לו. הכוונה היא שהטסטוסטרון והאסטרוגן הם המאפיינים את השייכות המגדרית, אבל הם גם מונעים מן הגבר והאישה להתחבר לצד הגבוה של המגדר שלהם. כך שגבר אמיתי הוא זה שאינו עבד לטסטוסטרון שלו ואישה אמיתית היא זאת שאינה עבד לאסטרוגן שלה. אז הוא יכול להיות רך וידידותי ושוחר הרמוניה, והיא: קרה ותקיפה, לא מוותרת, בעלת עוצמה, אסרטיבית.
שניהם יכולים להצליח להתרומם אל מעבר למחסום הכימי, חופשיים מן המגדר ובעת ובעונה אחת ההתגלמות השלמה שלו. היות שההפרשה הכימית הפנימית מושפעת מגירויים חברתיים, אזי השתחררות מהתלות הכימית היא גם השתחררות מהתלות החברתית (בנורמות חברתיות לא פורמליות), כי גבר ואישה שהזהות המגדרית שלהם נמצאת מעבר לתלות הכימית – אינם תלויים באמות מידה חברתיות. מתוכם הם שואבים את הדרך שבה הם מתנהגים כגבר או אישה – הקודים באים מתוכם. שחרור התלות מהרמה הכימית גורם לגבריות – הנשית והגברית לא רק לבוא מרמה יותר גבוהה מתוכם, מהנפש ולא מהגוף, אלא גם לבוא מבפנים. משוחררים מאופנות ומתוויות חברתיות שמכתיבות איך גבר ואיך אישה אמורים להתנהג.
***
הגישה האנרגטית למין
המין הוא אחד הנושאים הרגישים, הבעייתיים והמורכבים ביותר בחיינו. לעיתים, כשבאים לנסות ולהבין משהו יש צורך להבין אותו בדרך בסיסית וראשונית – כך לגבי המין. בהיות המין קודם כל אנרגיה, הגישות האנרגטיות מעניקות לנו פתח כניסה ראוי.
הגישה למין במערב היא בעיקר שכלתנית, אך במזרח מדברים רבות על אנרגיה מינית, למשל גישת הטנטרה. במערב אנו מכירים גישות מעטות שמנסות להבין את המין ועוסקות באנרגיה, למעט גישת הביואנרגטיקה שמייצגים וילהלם רייך, תלמידו של פרויד ואלכסנדר לואן,וילהלם רייך תלמידו של פרויד ואלכסנדר לואן, תלמידו של רייך.
אנרגית המין הוא קודם כל והיא ראשית לכול – אנרגיות, וזוהי אנרגיה בעלת עוצמה רבה. כדי להתמצא יותר נעזרתי, כאמור בתיאוריות אנרגטיות מתחום היוגה והביואנרגטיקה וגם בתיאוריות של התפתחות אישית (‘הדרך הרביעית’).
נתחיל בשתי תיאוריות שבבסיסן שייכות ליוגה ולביואנרגטיקה גם יחד, הן עוסקות ביחס למין על פי זרימת האנרגיה בגוף ולפי החשיבות היחסית של איברים בגוף. זוהי תיאורית הצ’אקרות ברפואה הסינית, וביוגה. הצ’אקרות – שבע במספר “מסודרות” מנמוך לגבוה – בתחתית עמוד השדרה מרכז או צ’אקרת המין, בחלק העליון של הקרקפת – מרכז החשיבה והשכל ובמרכז – צ’אקרת, או מרכז, הרגשות. גם בביואנרגטיקה מדובר על זרימת אנרגיה מלמטה למעלה, כשלמטה היא מינית, יצרית וגסה, הופכת לאנרגיה רגשית גסה – בטן, לאנרגיה רגשית מעודנת – חזה וצוואר ופנים, לחשיבה – ראש ובסוף לאנרגיה של התודעה, דבר שאינו קורה באופן אוטומטי.
לפי גישות אלה מתחת לבטן התחתונה מצויים האיברים שבעיקר מפרישים פסולת שמנוקזת מפלגי הגוף העליונים יותר. הראש אמור לקלוט אנרגיה דרך התודעה ולעבדה למחשבות ואילו חלקי הגוף המרכזיים עובדים דרך מתווך הרגשות ששוכן בחזה ובבטן, כלומר בצורה גסה, שבעת הצ’אקרות של היוגה או זרימת האנרגיה בביואנרגטיקה מדברות בעצם על שלוש חטיבות בסיסיות של אנרגיה כשכל חטיבה ממוקמת באזור מסוים המוקצה לה בגוף. אנרגית החשיבה– בראש, אנרגיה רגשית – בצוואר, בחזה ובבטן העליונה, אנרגיה ייצרית ומינית – באגן ובבטן התחתונה. ‘
גם גורדייף ותלמידו אוספנסקי ששייכים לדרך ההתפתחות האישית: “הדרך הרביעית'” התייחסו למרכזי האנרגיה. בספרו: “בחיפוש אחר המופלא” כותב אוספנסקי על חמישה מרכזי אנרגיה בשינוי קל: במקום יצרים ודחפים בבטן הם מחלקים איבר זה לשני מרכזי משנה: מרכז מוטורי,– בבטן התחתונה, ומרכז אינסטינקט – בבטן העליונה והמרכזית. השאר דומה לתיאורית הצ’אקרות; רגש – בחזה, מרכז חשיבה – בראש ומין – באגן .
אוספנסקי יחד עם אחרים, אך במידה פחותה של חריפות טוען כי כל מרכזי האנרגיה האלה לא עובדים נכון. לפי תיאוריה זאת הדרך בה אדם חי כיום עם מרכזי האנרגיה שלו אינה נכונה, רוב המרכזים לא עובדים עם האנרגיות הנכונות, מרכזים “‘גונבים”‘ אנרגיה ממרכזים אחרים; אנשים חושבים עם אנרגיה מינית, עושים מין עם מחשבות ו’מרגישים’ עם מחשבות. לפי אוספנסקי וגורדייף כל ממשק האנרגיות במערכת האנושית הוא בלגן אחד גדול – כולם “גונבים” מכולם, ובעיקר הם עושים זאת מהמרכז המיני.
נשאלת השאלה: איך זה היה יכול וצריך אולי להיות? ובכן, מרכז המין כמו איברי ההפרשה אינו עובד יחד עם שום מרכז, אלא מפריש למטה, כלפי האדמה פסולת אנרגטית שאם תעלה למעלה כלפי הרוחניות של הראש היא עלולה להתערב בעבודה העדינה של הרוחניות. לפי הגישה ההתפתחותית, המין היה צריך לעבוד כצינור פריקה בעוד שהמוטוריקה, היצרים והדחפים של הבטן הם מעין מנוע פיזי שמניע את הגוף בהתאם למוטיבציה שבאה מן הסינרגיה המשותפת שבין הרגש-לב לשכל-ראש.
לפי תפיסה זאת, אחד הדברים הראשונים שהממסד עושה כדי לשלוט על חייו של היחיד ולגייסו למסגרת בה כוחו, כאמור בפרקים הראשונים, יתועל לטובת הכלל – בעיקר לעבודה, מסחר ותעשיה – הוא להפריד בין השכל לבין הלב, אך לפי התפיסות של הטנטרה, היוגה, הביואנרגטיקה והדרך הרביעית – החיבור בין הלב ואיברי המין אצל נשים הוא תוצר של השגחה פטרונית של ההורים שדואגים שלא תענקנה את מיניותן המלבלבת יותר מדי בקלות בעבור כתפיים רחבות או שיער מטופח. לאחר הפיקוח המיני של החברה – המיניות של הנשים כבולה בשלשלאות ללב, ואם הלב לא הולך שבי, אזי המין לא יכול לפעול. המרכז היותר גבוה – הרגש אצל נשים מושך אליו את המין, ולא נותן לו לפרוק חפשי, ומי לא שמעה את המשפט שמופנם היטב ש”מין לא עושים ללא אהבה”? אך האמת היא שמשפט זה ובכלל החיבור בין הלב למין אצל נשים הוא בעיקר בגלל שיקולים של קניין ורכושנות של הגברים כמובן, אך כאן העוול הוא כבר כפול כי כשמחברים את הלב ואיברי המין, הלב לא יכול להמריא בגלל משקלן המושך כלפי מטה של האיברים המיניים הכבדים. הוא לא יכול לפנטז ולהיסחף. והמין – רוצה למטה, פורקן, להוציא, הוא נמשך לאדמה, אך כשהלב מחובר אליו, והלב רוצה להמריא – המין לא יכול לפרוק. אז המין מתוסכל והלב מתוסכל.
אצל גברים – זה לא כך, אצלם השכל נקשר למין והלב מודחק למחסן של התת תודעה והתת הכרה, ואז כשהשכל קשור למין – השכל מקבל את האגרסיביות והחומרנות של המין, והמין מקבל את הערמומיות המניפולטיביות והפיקחות של השכל.
איך היה יכול להיות שלא על פי גישות אלה? ובכן, המין היה יכול להיות מחובר למרכז האינסטינקטים ולעבוד מתוך משיכה – דחייה חייתיים בלי ליחס לו משקל רגשי אצל הנשים ובלי שהמין יתופעל על ידי אסטרטגיות משוכללות של מנכ”ל על ידי גברים. אז השכל והרגש יעבדו יחד, ותהיה הרמוניה בין גברים לנשים ולא מלחמה. אז השכל והרגש ביחיד ייצרו סינרגיה והידע המופנם מהעולם לא יקבל גישה שהיא בעיקר שכלתנית מהגברים, וגישה שהיא בעיקר רגשית מהנשים.
אוטופיה, חזון אחרית הימים…
***
הרהורים על גברים, נשים, מיניות, בגידה ומוסר
אחד מהדברים הבעייתיים ביותר במערכת יחסים זוגית הוא השאיפה כעבור זמן ללגום מהמים הגנובים. להתנסות בדשא של השכן, לחשוב על בגידה או אם דרגת המשיכה שלו או שלה גבוהים- אולי אפילו – לממש את הבגידה הלכה למעשה.
הבעיה היא פחות בקיום יחסי מין עם אדם מחוץ למסגרת הנישואין, אלא כשזה נעשה מאחורי הגב של בן הזוג.
יש בעיה בהולכת השולל ובגידה באמון, במיוחד כשדובר בהפרת אמון על ידי שיתוף אדם זר באנרגיה החזקה ביותר שאותה אמורים (על פי חוזה לא כתוב בין בני הזוג) לשמור רק לבני זוג קבועים ויציבים.
הבגידה היא מעילה באמון ועל זה יותר קשה לסלוח.
ברגע שחיים עם בן זוג ומשקרים לו, יש כאן פציעה פגיעה קשה בקשר הזוגי.
לגברים אולי יותר קל לבגוד והחברה אולי יותר מקבלת את העובדה הזאת מאשר אצל נשים. יש הטוענים אפילו שיש להבין את זה, כי זה בטבע של הגבר.
זהו נושא מאוד מורכב, יש בו צביעות והיתממות והמון איסורים חברתיים.
המציאות האמיתית של המיניות, מן הסתם, מאוד שונה מכפי שהיא מצטיירת. (לפי תפיסתי כמובן).
למה גברים בוגדים יותר? אמנם יש אספקטים ביולוגים, אבל גם לאישה יש.
אבל לגבר מותר יותר.
לאישה מותר פחות.
יש נשים שאוהבות להראות שיש להן פחות תאוות בשרים כתאוות בשרים, והן קושרות את זה לרגשות – אם יש להן אהבה, הן לא בוגדות. ישנן גם נשים שקושרות היקסמות שלהן מגבר כתוצאה של האינטלקט שלו.
יש אמירות מכלילות וסטריאוטיפיות כמו: האישה שוכבת כדי לאהוב, והגבר אוהב כדי לשכב.
נהוג גם לומר שלנשים יש פחות תאוות בשרים והן יותר נפשיות ויותר אמוציונאליות. יש פה חוסר הבנה לגבי מימד העומק של היחסים. חלק מההצגה של נשים כפחות מעוניינות במין ורוצות בעיקר אהבה זוהי במידה רבה פוזה חברתית. יש בזה משהו, אך כעובדה סופית, זהו בעיקר עניין של מניפולציה חברתית שמושגת על ידי הרבה מסרים סמויים שמשודרים לנשים.
בעבר חוסר החופשיות המינית שלהן היה גלוי בריש גליי, היום זה לא פחות שולט, אבל נחבא במסרים סמויים שהם לא פחות אפקטיביים.
לא שהן לא יותר נפשיות, יותר אמוציונאליות ויותר מורכבות, הן כן, בהחלט כן, אבל הן גם יותר מיניות, רק שהמיניות שלהן עמוקה, נסתרת ומסתורית יותר.
הפספוס הגדול בקשר לנשים שהן אכן יותר נפשיות, יותר אמוציונאליות, יותר מורכבות. אישה היא הרבה יותר מאשר הגבר ביחס למגוון הפרמטרים שחשובים לה, ולכן כשהיא נמשכת למישהו זה לא כל כך פשוט כמו אצל הגבר. על המשיכה המינית שלה להיות מסונכרנת עם מרכיבים נוספים. בשורה התחתונה, הרבה יותר קשה לה להימשך למישהו. לגבר קל להימשך לאישה בעיקר בגלל רמת המיניות שהיא משדרת ועד כמה היא אטרקטיבית בעיניו.
היות והאישה היא בכול מובן יותר מורכבת מאשר הגבר היא גם יותר מינית, היא מינית ברמות שלגבר קשה לתאר אותן.
הבעיה היא שהמיניות של האישה נדלקת לאט ובוערת הרבה. של הגבר נדלקת מהר וכובה מהר, אבל נדלקת מהר כל פעם מחדש. אצל האישה זה יכול להימשך הרבה זמן. גבר צריך הרבה נשים כדי שידליקו אותו כל פעם מחדש. המיניות של האישה, אם כן, היא חומר בעירה יותר טוב. אלא שהרבה גפרורים כבים עד שהיא נדלקת באמת…
האישה היא כמו קופסת גפרורים והגבר הוא כמו גפרור שמחכך עצמו על הקופסה. הוא מרוצה אם הוא מצליח להוציא איזשהו זיק וראש הגפרור נשרף, אבל רק לעיתים רחוקות הוא מדליק את הקופסה. ברגע שהקופסה הנשית נדלקת עם כל הגפרורים שבה, הוא פוחד שהוא יאכל באש שלה.
בתקופות שונות ובתרבויות שונות שמה המיניות הגברית איסור על המיניות הנשית באמצעות כריתת הדגדגן בגיל שלוש עשרה, איסור לרכב על סוסים עם רגליים מפושקות, ללבוש מכנסיים –בהודו חשיפת הרגליים הוא שדר למיניות, סתם לשבת כשהרגליים מפושקות.
החברה מצד אחד רוצה שתשדרנה מיניות ומצד שני אוסרות עליהן מיניות שיוצאת מן הכוח אל הפועל.
עליהן להיות מיניות, להיות יפות, להבליט את האיברים שלהן, אבל רצוי שהן לא תתחלנה לחיות את המיניות שלהן בשביל עצמן.
האישה “מדליקה” את המיניות אצל הגבר, אך אל לה להידלק בעצמה…
בסדרה “‘סקס והעיר הגדולה” אפשר לראות את האשליה של המיניות הנשית המשוחררת. יש אמנם בחורות חופשיות, אבל בסדרה הזאת כאילו זורקים עצם גם לנשים וגם לגברים ומעוררים אצלם את המחשבה שקיימת באיזשהו מקום מיניות נשית משוחררת – בניו יורק. זאת אינה מיניות נשית, אלא מיניות מסחרית פופולארית שיש בה ניצוץ של אמת. זאת מיניות לא בשלה, מיניות של נערות פרועות, מיניות שמחקה את המיניות הגברית. זאת מיניות שבעיקר מגרה את הגברים ולא באמת באה מהמיניות הנשית האמיתית.
גברים ונשים הם רכבות מיניות שמפספסות במידה זאת או אחרת האחת את השנייה. כדי שיפגשו חייבת להיות נקודת היפוך.
האישה המינית הקלאסית או הסטריאוטיפית היא בעלת ירכיים גדולות ואגן רחב – גיטרה, דבר שמפחיד את הגבר כי כאילו יש באר עמוקה מאוד שבה הוא יכול לטבוע או ללכת לאיבוד – יש לאישה עוצמה נשית. על כן הוא רוצה לדמות את גוף האישה לפס, וכך הוא מצמצם את ממדי המיניות שלה. ככול שיש פחות עיקולים, זה פחות מסוכן מבחינתו. המיניות של פס היא להגיע מנקודה לנקודה בעוד שהמיניות של עיקולים היא מיניות של פסגות ועומקים, ואולי חושש הגבר ליפול מפסגה ולטבוע בעומק של המיניות הנשית…?
דוגמה לכך אפשר לראות בסופר דוגמניות של היום – הן אכן נראות כפס צר והן גם צועדות על פס צר בתצוגה.
הגברים מקבלים שדרים סמויים לאורך חייהם. שדרים לפיהם ברגע שהם מעוררים את המיניות האמיתית אצל האישה – עליהם להיזהר! כי זה שד שהם אינם יכולים להשתלט עליו. אם אין להם את היכולת לטפל במיניות הזאת, יהיה להם קשה מאוד. זה כמו ג’יני שיוצא מהבקבוק, לכן גברים ‘משתדלים’ לא להעיר את המיניות הנשית במלוא עוצמתה ולהשאיר אותה במצב של חצי תרדמת, בשעה שהם מלקקים את הקצפת.
המיניות הנשית נמצאת היום במצב קשה. נשים מתייחסות למיניות שלהן דרך עיניים של גבר.
אם נוציא את מיניותה של האישה מהארון, אולי נמצא שלנשים יש אולי אפילו יותר נטייה לקיים מספר רב של יחסים מיניים עם פרטנרים מגוונים – מאשר גברים. המיניות שלהן הרבה יותר חזקה. האישה היא פחות מוסרית מכפי שהגבר מנסה לצייר אותה, אבל הנורמות החברתיות הנוקשות הן שגרמו לתפנית.
כשאתה מסתכל על איבר המין של האישה, על חלל איבר המין, על הנרתיק, על האפלה, על העסיסיות המיצים – זהו עולם אפל ומסתורי שהכול יכול להיות שם. אתה צולל לתוך משהו שאתה לא יודע מהו. אצל הגבר זה חיצוני מאוד, פשוט מאד, מכאני מאד, אין שם עולמות שאפשר ללכת בהם לאיבוד.
אך כשאנו מדברים על מיניות, אין רק מיניות אחת, היא יכולה להשתרע על פני שתי רמות. יש את המיניות האינפנטילית ויש את המיניות הבוגרת והבשלה. רוב המיניות שאנו עוסקים בה בדרך כלל היא המיניות האינפנטילית.
כשמדובר במיניות אינפנטילית – הכוונה לכך שמי שמצוי בשלב זה עדיין לא נולד מתוך עצמו מבחינה מינית, גבר ואישה בשלב המיניות האינפנטילית לא יכולים לפגוש אחד את השני ואין תקשורת ביניהם, אלא רק סיפוק צרכים במידה זאת או אחרת. כל אחד מהם חי עם רצון האגו המיני של עצמו, ולכן הם רואים את ה”אני המיני” שלהם אבל לא את ה”אני המיני” של הזולת.
יש פה שימוש בזולת כבאובייקט מיני בעיקר מהכיוון של הגבר לכיוון האישה, פחות להיפך. היות שהגבר הוא החזק הוא משתמש בה כאובייקט מיני.
ברגע שהגבר לא מביו מבין נכון את מיניות האישה, היא מצטיירת בעיניו כמפחידה כי היא מסתורית, אפילה, בעלת עוצמה. ברגע שהמיניות האמיתית של האישה משתחררת, לגבר יכול להיות חשש שהוא עלול לאבד את הכוח שלו.
כשאישה מחוברת למיניות האמיתית שלה, היא בעלת עוצמה והגבר חושש (באופן תת הכרתי כמובן) שאם היא תשתחרר, אין למיניות שלו סיכוי. מיניות האישה לא פורצת בקלות, נדרשים הרבה תנאים כדי שתפרוץ, אבל כשהיא פורצת – קשה לכבות אותה. המיניות של הגבר נדלקת בקלות. ההבדלים בין נקודת ההתלקחות של המיניות שלהם דומה לחומרי בעירה שונים – פחם, נפט וגז למשל בעלי סף התלקחות נמוך וגבוה. יש להם סיכוי לסינכרוניזציה לגבי נקודת ההתלקחות של המיניות שלהם, אך זה תלוי בעבודה פנימית שיכולה להביא לפיתוח הפוטנציאל המיני של כל אחד מהם. הצד הגבוה של המיניות של הגבר היא האנימה והצד הגבוה של מיניות האישה היא האנימוס.
יונג טען שבתוך כל גבר יש אישה – ה”אנימה”. ובאישה יש גבר – “אנימוס”. על הגבר למצוא את הנשיות שבו ולרצות לתקשר, להיות אמפטי באותו גל ועל האישה למצוא את הגבריות שבה שהיא העוצמה הפנימית שלה כאישה.
הגבר האינפנטילי הוא הגבר הכובש, ואילו הגבר הבוגר מבחינה מינית – זה שגילה את האנימה שבו, הוא גבר שרוצה להרגיש את האישה ולהיות איתה ולא רק לכבוש אותה.
בשלב הראשוני, טרום ההתפתחות המיניות למצב בוגר, כל אחד, הן הגבר והן האישה, מרוכזים בעצמם ולא יוצרים קשר בוגר האחד עם השנייה. כל אחד מהם מרוכז בדרך שלו להגיע למיצוי מיני ופחות נמצא בדיאלוג והכוונה עם המיניות של האחר/אחרת. הזמן לא מפתח את הרמה הגבוהה של המיניות.
יש פה קצבים שונים ומהירויות שונות ורק בגרות מינית תיצור את הסינכרוניזציה בין הקצבים השונים.
ברגע שהגבר הוא גם גבר וגם אישה והאישה היא גם אישה וגם גבר, הם יכולים לעבוד על שתי רמות בו זמנית.
ההבנה היותר גבוהה של חיים בבני אדם היא הבנה של רמות. עלינו להבין שיש לנו רמות שונות בעצמנו ושעלינו לחיות ברמות שונות ולרצות לטפס לרמות הגבוהות, כי אם לא נבין זאת נחמיץ הרבה.
רוב האנשים חיים ברמה אחת איתה הם נולדו. הם לא מודעים לכך שיש רמות שונות של בשלות, מודעות ובגרות, ואם לא יפתחו את הרמות האלה – יהיו מוגבלים וקשריהם עם הזולת יהיו מוגבלים.
רובנו נמצאים בשלב האינפנטילי מבחינה מינית. מעט אנשים, יחסית, יש להם בגרות נפשית בנושא המיניות. המיניות האמיתית היא לא משהו שנולדנו אליו, היא דרגה או שלב שאליו אפשר להתפתח!
***
מיניות מוחפצת, חיים מוחפצים
חלק א
אנו חיים בעולם של חפצים. פעם לפני זמן רב היו פחות חפצים מבני אדם, היום אנו טובעים בהם, ולא רק הכמות משחקת כאן, אלא גם האיכות – הכול נעשה יותר זול ופחות עמיד בשיני הזמן. הכול חפצים, גם בני אדם, גם יחסים, הכול מוחפץ.
אנו מכירים את המשפט של רוסו: ”אדם לאדם זאב”, היום במאה העשרים ואחת אפשר אולי לומר: “אדם לאדם – חפץ”. וחפץ לחפץ – ניכור.
חיים עם חפצים הם קלים. ראשית החפץ מקל עלינו ושנית קל לטפל בו, צריך ידע טכני כלשהו וכשהוא מוטמע – הטיפול בחפץ קל.
אנחנו לא רק חיים בעולם של חפצים, אלא אנו מוצפים בהם. כל שבוע מתדפקים על דלתנו חפצים חדשים וכה מפתה ליפול בשבי הקסם ה”חפצוני” – להאמין שהחפצים הם שיקרבו אותנו לחיים נוחים וקלים, אולי אפילו יותר מאושרים.
גם היחס לחפצים כיום הוא לא מה שהיה פעם. בעבר חפץ היה איתך ושימש זמן ארוך, לפעמים כל החיים, לפעמים עבר מדור לדור ונקשרו קשרים בין האדם לחפץ. היום השימוש בחפצים הוא קצר מועד ורוב החפצים הם חד פעמיים – השתמש וזרוק. אין זמן ליצור קשר רגשי עם חפץ, השתמשת, גמרת, זרקת, ואתה פנוי לחפץ החד פעמי הבא.
השליטה של החפצים היא יותר רחבה ומקפת משניתן לתפוס בסקירה שטחית, למשל נגנים בתזמורת מוחפצים דרך הכלי שעליו הם מנגנים ודרך החלק של גופם שמתפעל אותו, דהיינו הם שוליים לחפץ אותו מתפעל האיבר של גופם. באותו אופן חלק גדול מהעובדים מוחפצים מתוקף ההזדהות עם המקצוע והפרנסה שלהם, עם אובייקט/מיומנות אחת אחד שבוהם הם מתמחים, בין אם זה זמר אופרה ש”החפץ” שלו הוא קולו, נהג אוטובוס, מפעיל טורבינה בחברת חשמל, אופה במאפיה, גנן בגינה או טכנאי שיניים במעבדה. הם מזוהים ומתוגמלים לא בגללם, לא בגלל היותם, לא בגלל מצב הווייתם, אלא בגלל המיומנות ה”חפצונית” שלהם.
למעשה אנו “מדינה” תחת כיבוש, המנטאליות ה”חפצונית” השתלטה עלינו. עד כדי כך שאנו
קרובים לשכוח איך זה להיות בלי חפצים, איך להיות האחד עם השני, לא כמו האחד עם חפץ, לא כמו ”אני הוא”, אלא “אני אתה”, לכן אולי איני אוהב את המונח ”מטפל” לעוסק ברפואה משלימה או לפסיכותרפיסט, כי בבני אדם לא מטפלים, בחפצים מטפלים, לבני אדם מתייחסים.
האם אנו זוכרים איך להתייחס לאחר? להתייחס מתוך זיקה ולא מתוך ניכור? ולא לטפל, להפעיל,
לסובב, למשוך, לדחוף, להחזיק, לתפוס, לשמוט – כל אלה עושים לחפצים, לא לבני אנוש.
יש עניין של מיקוד בכל נושא ה”החפצה” – האדם השלם, בעל נפש, רגשות וקיום של חיים פנימיים לא יהיה מוכן לקבל יחס כאל חפץ. רק כשהוא מפורק לחלקים מכאניים, תפעוליים מתחילה ההחפצה. קודם פירוק ורק אחר כך החפצה. איך שייך לכאן עניין הפירוק? ובכן כשמביטים באדם ניתן להביט בו ככוליות, בדרך כלל בשליש העליון של הגוף. המבט המחפצן “ננעל” על חלקים מן השלם. הדבר קורה בעיקר במבט מיני ש”‘נתקע” ‘ באברים המיניים בעלי מקדם הגירוי הגבוה.
עכשיו, לא רק שהמבט המחפצן מפרק ומחלק את האדם משלם לחלקיו, אלא ככל שאדם יותר שלם, דהיינו מפותח ומלא בהווייתו, נפשו ותודעתו – כך תהיה לו נטייה פחותה לחלק את שלמותו של הזולת לחלקים מחופצנים. מה משמעות הדבר? האדם הלא מפותח, הלא בוגר רגשית ו/או מינית לא מגלה התייחסות לזולת כיצור חי ושלם בפני עצמו, אלא רוצה לנצל/להשתמש בחלקים אטרקטיביים ושימושיים בזולת לצרכיו הוא.
חלק ב
אין תחום או חלק בבני אדם המחופצן יותר מהמיניות, וליתר דיוק בעיקר מיניות של נשים. גברים כנראה מחפצנים מיניות נשית יותר מאשר ההיפך, אך לא רק, כפי שנראה בהמשך.
אפשר אולי לומר כי בכלל גברים הם יותר יצורים של חפצים מאשר נשים, נשים הן יותר יצורים של יחסים. גברים מתמצאים בחפצים – עזרים טכניים, מכוניות וכדומה, נשים מתמצאות יותר בקשרים, התקשרויות ויחסים בין בני אדם וביחס לבני אדם.
נחזור למיניות. מבעד לעיני החשק הגברי נתפסות הנשים כחפצים של מיניות, ובחפץ יש לטפל, לעיתים לרכוש, לטלטל, לגעת, לאחוז, לתפוס, להחזיק, להפיק תועלת.
נשים אינן יודעות כל כך כיצד לקבל את עובדת חיפצונן. מצד אחד “רוצים אותך, חושקים בך”. מצד שני “הרצון והחשק הזה הוא לא בי כבן אדם, לא בי כאנוש, אפילו לא בי כיחיד שלם או כאישה, אלא בחלקים מכאניים שהם חלק מהפן הגופני שבי, חלקים אותם ניתן לתפעל ומהם להפיק: עונג”.
הן קרועות. מצד אחד כי הן נמשכות לגברים, רוצות ליצור עימם יחסים רגשיים, נפשיים, מיניים. מצד שני “רוצים אותי כדי לנצל אותי, ואפילו לא אותי, אלא חלקים מכאניים בגופי, ואני מרגישה לעיתים קרובות מושלכת הצידה כפחית שתייה לאחר שנלגם ממנה המשקה”.
“אך אם לא אבליט את המיניות שלי כסחורה מושכת – אולי גברים לא ימשכו אליי, ואני זקוקה לגברים. מצד שני אני מרגישה מושפלת כשמשתמשים בחלקים ממני כבחפצים להפקת עונג”.
כך לגבי מיניות ומשיכה מינית, מה לגבי זוגיות ויחסים? ובכן, יש לגברים, לא לכולם, לחלק מהם, קושי במעבר הזה ממגע מחופצן עם חלקים בגופה של האישה ליחסים אנושיים, עמוקים, אישיים, אינטימיים ומלאים .
ביחסים – הגברים בדרך כלל פחות מתמצאים כי זה גם מורכב יותר, ואז או שהגישה ביחסים היא פרקטית – מה שצריך לעשות, עושים, וזה במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב – כמעט שאין יחסים. עושים דברים ביחד, עושים דברים האחד לשנייה, אבל יחסים?
כמובן שמה שאני מציג כאן הוא מוקצן והופך לכמעט גרוטסקה. ברור שגברים רבים אינם כאלה, וישנן שמועות שזן חדש של גברים הגיע, והוא ממש לא כזה.
ובכן, ראשית, נקודת המיקוד כאן היא עקרונית ולא מעשית, הדברים הם ברמת העיקרון. שנית, המיקוד כאן הוא פחות בגברים ויותר בנשים שהיחס אליהן כאל אובייקטים מיניים ובכלל מותיר חלק לא קטן מהן בתסכול עצוםגדול.
בקרב הנשים הפחות בוגרות רגשית או מפותחות באישיותן קיימת אולי יותר הסתגלות למצב. הן מנסות לגלם את תפקיד נושאת האובייקטים המיניים, אך עדיין אין זה אומר שבתוך תוכן אין בהן חוסר נחת וחוסר השלמה ביחס לשימוש הזה שנעשה באיבריהן וההחמצה שמחמיצים את הכוליות המינית שלהן כאדם.
האם יכולה להיכנס כאן אגרסיביות? ובכן, לעיתים קרובות אנו מפנים אגרסיה כלפי חפצים. הם, בחוסר יכולתם להתנגד, בפסיביות שלהם סופגים את הטלטלה, המכה, החבטה, הזריקה, השבירה. בין אם זה כיסא שמורם ומוטח שוב לארץ בכוח, סגירת דלת בחבטה מזעזעת צירים ומשקופים או אגרוף לקיר, בעיטה לצמיג מכונית וכדומה. בחפץ מותר לפגוע, אפשר אפילו להרוס, הוא לא מרגיש, הוא לא סובל. האם כך גם חש האנס כלפי הנאנסת המוחפצת? שלילת הזכות לחוש כאב ולמחות?
לעיתים תחילת ההתחלה של אלימות מכל סוג שהוא היא החפצה. אפשר להיות אלים כלפי אדם בעיקר כשהאדם האלים “נוטל” ממנו את צלם האנוש כי אם לא יעשה כן, הוא יהיה יותר מדי דומה לו, אז יזדהה עימו, יחוש את כאביו, ואז: “מה שקורה לו כנראה גם קורה לי, ולהיות אלים כלפיו זה להיות אלים כלפיי”.
חלק ג
הנשים עוברות תהליך של “דה הומניזציה” בדומה ולהבדיל מבעלי חיים. כשזה מגיע לבעלי חיים ה”דה הומניזציה” מגיעה לשיאים דוחים במיוחד של שפל אנושי. כאן בני האדם מפטמים אותם עד מוות כמעט (אווזים), הורגים אותם תוך עינויים קשים (אפרוחי תרנגולים זכרים), מצופפים אותם בכלובים קטנים (תרנגולות), עושים בהם ניסויים מזוויעים ועוד ועוד. הם מונצחים כחפצים על פי סוג המאכל (חפץ) שהם ישמשו לנו – בשרן או תוצרתן: ביצים, חלב, גבינה וכדומה.
אם ב”דה הומניזציה” “מותר” להיות אלים, אז גם מותר לעבור על דיברה אחרת שאסורה בעשרת הדיברות – לשקר. זוהי הדיברה התשיעית בה זה כתוב קצת אחרת, בהקשר של עדות שקר: “לא תענה ברעך עד שקר”.
בחפץ משתמשים, ואם אסור להשתמש בו יש לפעמים צורך להוליך בכחש – לרמות, לטעון טענות שונות. ממחקרים על שקרים שגברים מספרים לנשים ונשים לגברים מסתבר שכמות השקרים
שגברים מספרים לנשים עולה בהרבה על הכמות ההפוכה. בספר “101 שקרים שגברים מספרים לנשים” מאת ד”ר דורי הולנדר, היא מלמדת על אודות הדרכים והשיטות הערמומיות בהן מוציאים הגברים שקרים אלה לפועל.
לשם הדגמה להלן 60 השקרים הראשונים מתוך הספר:
1. אשתי ואני הגענו להבנה בעניין זה
2. את נהדרת, מגיע לך מישהו יותר טוב ממני.
3. בואי נהיה קודם ידידים.
4. כשנכנסת לחדר מיד ידעתי שאת הדבר האמיתי.
5. אני מוציא את כל מה שאני מרוויח עליך ועל הילדים.
6. המראה החיצוני לא כל כך חשוב לי.
7. אני יוצא עם החבר’ה (למכון, למשרד).
8. בטח שלא משעמם לי איתך.
9. ברגע שנסיים את הפרויקט הזה אנחנו…
10. אף אחת בחיים לא הדליקה אותי כמוך.
11. תירגעי, היא סתם ידידה.
12. זו רק פרידה זמנית, עד שהעניינים בינינו יסתדרו.
13. אם לא הייתה לי כל כך הרבה עבודה בטח שהייתי נוסע איתך לאמא שלך.
14. את הסיבה היחידה שבגללה עבדתי כל כך קשה.
15. אף פעם לא אעשה משהו שיפגע בך.
16. הפנטזיות המיניות היחידות שיש לי הן עליך.
17. תאמיני לי, אשתי ואני ממש חיים בנפרד.
18. אני מבטיח לך שאשתנה.
19. אני רוצה שנישאר ידידים.
20. הקריירה שלך חשובה בדיוק כמו שלי.
21. אני נחשב אחד האנשים הבכירים (בתחום שלי, בחברה שלי).
22. אני עומד לעזוב את אשתי.
23. זו הפעם הראשונה שלא עומד לי.
24. אם תשכבי איתי זה לא ישנה שום דבר ביננו.
25. החברה הכי טובה שלך בכלל לא מעניינת אותי.
26. את היחידה שמבינה אותי.
27. לא חשבתי עליה (החברה הקודמת) כבר שנים.
28.מה שמושך אותי אצלך זה השכל שלך.
29. נתחלק בעבודות הבית ובטיפול בילדים חצי-חי.
30. אני אתקשר אליך.
31. את היחידה בעולם.
32. אני אוהב אותך.
33. אף פעם לא הרגשתי כך כלפי מישהי.
34. אני חייב להישאר הערב במשרד.
35. יש לך העיניים הכי יפות בעולם.
36. מצטער, שכחתי את הארנק וכרטיס האשראי שלי בבית.
37. אשתי ואני לא שכבנו שנים.
38. בחיים לא שיקרתי לך.
39. אני עדיין מסוגל להמשיך לילה שלם.
40. לא ראיתי אותה מאז שנפרדנו.
41. חוץ מבירה או שתיים אני אף פעם לא שותה.
42. אני בבית עוד עשרים דקות בערך.
43. נתחתן ברגע ש…
44. אני מוכן למחויבות.
45. זה לא שלא איכפת לי ממך – אני פשוט צריך להיות יותר זמן עם הילדים.
46. את חייבת להאמין לי כשאני אומר לך שהכול בסדר.
47. לא הייתה לי אף אחת מאז שנפרדנו.
48. אני אף פעם לא מאונן.
49. לא מפריע לי שאת מרוויחה יותר ממני.
50. לא, אף פעם לא אמרתי את זה.
51. מרגע שנצא לפנסיה נהיה כל הזמן יחד.
52. לא, לא מפריע לי שלא גמרת.
53. יש דברים יותר חשובים מסקס.
54. אף פעם לא בגדתי באשתי.
55. לפניך לא היה לי אף פעם רומן מהצד.
56. אפילו בלי לשכב עדיין נהיה חברים.
57. נישאר בקשר.
58. את בכלל לא דומה לאמא שלי.
59. אני רוצה להזדקן איתך.
60. אני אעשה הכול בשבילך.
כשהדבר נוגע להתפתחות היחסים עם נשים, גברים לא מעטים מבטיחים יותר מאשר הם מתכוונים לקיים. מטרתם לעיתים קרובות היא קשר עם האישה כאובייקט ולא כשותפה ליחסים הרמוניים והדדיים. ולחפץ אולי מותר לשקר, הוא בסך הכל חפץ…
חלק ד
ממיניות להחפצה בחיינו בכלל, נעבור להחפצת הורים. החפצת ההורים מתחילה מתינוקות שזקוקים ליד מטפלת, ליד מאכילה, לשד מיניק וכדומה, אך זה לא נגמר שם. גם אחר כך כשהרגשות מתחילים להיכנס לתמונה התינוק ממשיך לחפצן, הפעם את רגשות החיבה והמסירות כלפיו על ידי הבעות ותנועות שונות – כמובן שהכול בשלב זה נעשה ברמה האינסטינקטיבית לחלוטין.
מאוחר יותר במידה שהילד, הבוגר עתה, לא עבר תהליך של התבגרות וגדילה פנימיים – נכסיו וכיסיו של ההורה נכנסים לתמונה, ודמותו של ההורה כאנוש בר התייחסות וזיקה יכולה להישאר מטושטשת. ההורה הזקוק נואשות להתייחסות חמה, אוהבת ובעיקר אנושית מצד יוצאי חלציו מנפיק בחפץ לב חפצים וכספים בתקווה נואשת שכתוצאה מכך יקבל מעט יחס והתייחסות אישית ואינטימית מצד יוצא חלציו.
ההורים הם בדרך כלל אלה שמחופצנים בקשר עם יוצאי חלציהם. ההתייחסות שלהם להוריהם כאל יצורי אנוש בעלי נפש ורגשות שזקוקים לזיקה, ולא רק להזדקקות מצידם לוקה בחסר. בתחילת הדרך, ההזדקקות המחופצנת, של הצורך בטיפול היא מן התינוק או הילד כלפי ההורה, אך ככל שההורה מתבגר ומזדקן, והילד הופך לבוגר, מתחילה ההזדקקות של ההורה ליוצאי חלציו. זוהי הזדקקות רגשית בעיקרה, צורך ביחס והתייחסות מצד הילד הבוגר. כל עוד ההורה בריא הצורך אינו צורך פיזי, אלא רק ובעיקר צורך נפשי – “שיהיה איתי”, “שיהיה קרוב אליי”, “שתהא בינינו אינטימיות נפשית”, “שנוכל לדבר, להידבר”, אך היחס של יוצא חלציהם אליהם ממשיך לעיתים להיות כאל אובייקטים/חפצים מספקי צרכים פיזיים בעיקר.
חלק ה
נחזור להחפצת נשים. הזמן לא עומד במקום ביחס להחפצת נשים. פעם, אפילו בשנות הששים של המאה הקודמת, הקימורים הנשיים הדגישו את “החפצים/האיברים המיניים” של האישה שהם בעלי מקדם גירוי גבוה. היום קורה דבר משונה – גוף האישה כגוף או כמצבור של איברים/חפצים מיניים בעלי שימוש מיני, הולך ונעשה שטוח, דק וארוך. אין כמעט איברים חפצוניים בולטים. מה זה אומר? האם חזרנו ליכולת להיפטר מהגישה המתייחסת אל האישה כאל נושאת בגופה אובייקטים (חפצים) מיניים? כאן יש חידה גדולה כי אנו מן הסתם יודעים שכיום היחס לאישה הוא יותר מנוכר ויותר חפצוני מאי פעם, למשל מכנים דוגמניות בשם: קולבים. דוגמניות המסלול צועדות בפרצוף נטול הבעה, בתנועות מכאניות חסרות חיים וחיות ובפוזה חסרת איפיון אישי – חפץ לכל דבר ועניין. מה שקורה הוא שפעם היא הייתה אישה בעלת חלקים חפצוניים בעלי מקדם משיכה מיני, ואילו היום כל הגוף הנשי כולו הפך לחפץ.
הדבר דומה למעבר מעבודת אלילים לעבודת אלוהים ערטילאי. היום החפצוניות “קפצה רמה”: איך צורך עוד לחפש ולנצל את אבריה המחופצנים/מיניים של האישה – כל כולה הפכה לחפץ. חפץ שמשיכתו המינית נמצאת באסתטיקה קרה כמו חפצים, כגון ריהוט, דירות, בתים שהפכו כיום לפחות חמים ואישיים וחסרי ייחוד מבחינת העיצוב שלהם והם יותר פונקציונאליים וקרים. גם היחס לאישה כאובייקט מיני הפך להיות: “לא מעוניינים בחפציך, כל כולך – חפץ, וככל שתגלמי יותר חפץ בגוף חסר ייחוד, קר, מרוחק ולא מאופיין, כך, אנו הגברים, נימשך אליך יותר”.
יש להבין שלא גישת הגבר עברה מיחס לחלקים בגופה ליחס אליה כאל שלם. לא, כעת כל הגוף שלה הפך למחופצן מתוך עדר של נשים נטולות זהות אישית.
“ככל שתהיי אלמונית, אנונימית וזרה, כך אמשך אליך יותר כי בהכירי את האדם שבגופך מפלס המשיכה שלי יורד, וככל שאני קרוב אליך נפשית, המשיכה תמשיך לרדת עוד. רק כשאת חפץ זר, חסר איפיון אישי, אנושי, אופי ייחודי, אישיות, פנים, הבעה או צורת הליכה אישית אני יכול להימשך אליך”.
חלק ו
הזכרתי פעמים אחדות כאן את הקיטוב שבין גישה מוחפצת לגישה אנושית. קצת קשה להכיל שני קטבים אלה על הרצף של אותו ציר. בדרך כלל כשיש יחס חיובי לאחד, השני נדחף מחוץ לתמונה, וכאן אולי ההבדלים בין נשים לגברים ביחס להחפצה של המיניות נעשים יותר קטנים.
במה הדברים אמורים? ובכן אם גבר מסוים משדר לאישה בעיקר אנושיות, התייחסות והתחשבות רגשית, אזי אצל נשים לא מעטות גבר זה אולי ייתפס כגבר מושך פחות מבחינה מינית.
אנושיות, חום אנושי, התייחסות והתחשבות נתפסים על ידי גברים ונשים לא מעטים, באופן תת הכרתי כמובן, כשופכים קצת מים קרים על אש המשיכה המינית. לא לחינם נשים שמוצגות במודעות פרסומת כאובייקטים מיניים (וזה לרוב…) משוללות הבעה, ואם יש להן הבעה אזי היא קרה, מרוחקת. חלילה לה לשדר חום או אמפטיה. בדרך כלל אובייקטיבים מיניים גם מרכיבים משקפי שמש כהות שמסתירות את החלק המאוד אנושי בפניהם – את עיניהם.
וכך אנו מוצאים, שהמיניות הרווחת הולכת יד ביד עם זרות, ניכור וחפצוניות, בעוד שאנושיות ואמפטיה לא נתפסות כעולות בקנה אחד עם שידור של משיכה מינית.
מי שמרשה לעצמו להתייחס לבן/בת המין השני לא כאל חפץ או מצבור של חפצים (איברים) מיניים, אלא בהתחשבות, באנושיות, עם זיקה אישית של ה”אני אתה” של בובר בדיאלוג, התייחסות לאדם שבו, ולא לחפצים המיניים שהם חלק מגופו/גופה – מוריד מעצמו מן הסתם אחוז ניכר מכוח המשיכה המינית שלו/שלה.
כך אנו מגיעים למסקנה שתישמע מופרכת לרוב בני האדם: התייחסות אנושית ואישית לאדם לא בדיוק הולכת יחד עם מה שאנו תופסים כמשיכה מינית בעלת עוצמה או משיכה מינית בכלל.
חלק ז
לסיום אפשר לומר כי ככל שקיים בין שני בני אדם יותר חום אנושי ויחס אנושי חם ומתחשב כך המיניות אצלם תהא פחותה. הדבר יבוא אולי על חשבון הלהט המיני שמצטנן כשמנורת האנושיות נדלקת.
אולי כדי לשמר את הלהט המיני אנו ממדרים וחוסמים את כניסת זיקת ה”אני אתה” של הדיאלוג ההדדי…
כיום אנו חיים בתקופה מינית ביותר, כמעט הכול משדר מין וגירויים מיניים. האם זה אומר בהכרח שאנו חיים בתקופה פחות אנושית ויותר מנוכרת? תקופה שבה אנושיות מטואטאת לשוליים ומיניות מנוכרת ומוחפצת נמצאת במרכז?
קשה מאוד לקבל את הכתוב כאן. הרעיונות המובעים כאן רדיקליים וקשים לעיכול. הרי איננו מוכנים לוותר לא על זה ולא על זה ומאמינים בכל מאודנו שסינרגיה בין אנושיות למיניות רצויה ואפשרית.
כך, לא נותר לי אלא לסיים את החיבור הזה במלים: חומר למחשבה.
***
חוסר בטחון רגשי
הגורו וההיבט המיני
חלק א’:
ראשית ההגדרות:
תודעה היא אזור ורמה שלרוב לא מתפקדים אצל רוב בני האדם או מתפקדים בעצימות נמוכה.
התודעה עובדת דרך צופה נייטרלי.
התודעה היא ה”אני היודע”, בעוד שהנפש היא ה”אני החווה”.
משיכה מינית היא יכולת וצורך של אדם לבוא במגע מיני עם אובייקטיבים מיניים – אטרקטיביים מבחינה מינית.
למעשה, המיניות והתודעה הם שני הקצוות היותר מרוחקים במערכת האנושית. אם ניעזר שוב בתורת היוגה או הביואנרגטיקה של אלכסנדר לואן, אזי האחד שוכן בראש או מעליו והאחר באזור האגן. אם לא נתייחס לגפיים כאל חלק מן המערכת, אלא רק כאמצעי עזר לתקשורת עם העולם.
עם זאת אלו שני קצוות שאינם נעדרי אזורי מפגש. אפשר למצוא מיזוג או פעולה של שניהם אצל גורואים ידועים כבעלי תודעה מפותחת, ערה או רחבה כקרלוס קאסטנדה, גורדייף, אושו שנודעו כמורים רוחניים שהיו פעילים מבחינה מינית. שלושתם הדיפו ושידרו מיניות, ולא זאת בלבד, אלא הם ניצלו את התודעה העודפת שלהם כדי להרחיב את הכמות, האינטנסיביות והמגוון של המגעים המיניים שלהם. היה גם גורו קשיש ששמו סאי באבא שהואשם שניצל את מעמדו כדי לקיים יחסי מין עם תלמידותיו.
לעומתם יש מאסטרים רוחניים שלא נודעו כבעלי פעילות מינית ענפה כקרישנמורטי (בספק), הדלאי למה, אוספנסקי, שלמה קאלו.
מה פשר ההבדלים בין שני סוגי גורו אלה? האם מדובר רק בהבדלים שבסיסם באישיות שלהם? האם פירושו שפשוט יש גורואים מיניים יותר או פחות, או שהדבר מקיש גם על רמת התודעה שלהם – שגורו בעל רמת תודעה גבוהה אמור להיות יותר מיני או פחות מגורואים אחרים בעלי תודעה פחותה?
הגישה הראשונה:
אין משמעות למיניות של הגורו. יש כאלה בעלי מיניות עודפת ויש כאלה שהם בעלי מיניות מיושמת פחות. לפי תיאוריה זאת אתה יכול להיות גורו מפותח ומואר בעל דחף מיני מינימאלי או גורו בינוני ומטה בעל דחף מיני אדיר, דהיינו – אין קשר.
הגישה השנייה:
יש משמעות לעיסוק הרב של הגורו במיניות, דבר אשר אמור להטיל אור או צל על האותנטיות שלו. אפשריות שתי אופציות: האחת – הוא אמור להיות בעל דחף מיני אקוויוולנטי לרמת התודעה שלו, והשנייה – ככל שהמאסטר הוא בעל רמת תודעה יותר גבוהה כך על המיניות שלו להיות פחות דומיננטית.
הגישה השנייה גורסת כי במקום בו התודעה מתחילה, היצריות והמיניות אמורות להסתיים. היכן שהחושניות והיצריות מולכים – אין מקום לתודעה. זה המקום לציין בפעם הראשונה ולא האחרונה כי אין מדובר על הימנעות מפעילות מינית או הימנעות מעבודת תודעה, אפשר לעסוק בשניהם בו זמנית. השאלה היא אחרת, מהן הפרופורציות? זה מה שחשוב.
אילן להיתלות בו הוא, שוב, מודל הצ’אקרות של היוגה בו הצ’אקרות הנמוכות הן צ’אקרות המין והיצר ואילו הצ’אקרות הגבוהות הן של התודעה, המנטאליות והחשיבה.
לפי תזה זו המיניות, היצריות והחושניות שייכות למדרג הנמוך של המערכת הפסיכו פיזיולוגית.
חלק ב’:
התודעה או רמת המודעות שייכות למערכת הגבוהה והלא מנוצלת בדרך כלל של הראש, לפי מודל זה, אנשים שהם יצריים במיוחד לא יכולים להמריא תודעתית, ועל כן לא יגיעו לרמות הגבוהות של נסיקה תודעתית ופילוסופית כי מרכז הכובד שלהם מצוי מטה והרחק מרמת התודעה. (ואולי זה מסביר מדוע מקובל לומר שהניצול (של משאבי המוח) הוא של עשירית בדרך כלל)…
יש כאן תובנה פשוטה מאוד, כמעט פשטנית: האדם הוא מערכת מדורגת המשתרעת מלמטה כלפי מעלה כמו פירמידה. בסיס הפירמידה הוא רמת היצר ואילו החוד העליון של הפירמידה רמת התודעה. (לא ניתן להשתרע על פני כל 7 הרמות, מרכז הכובד יכול לתפוס לכל היותר שליש מתוך שלושת השלישים של מערכת הצ’אקרות).
הם מסודרים לפי סדר עולה מנמוך לגבוה:
רמה 1. יצרים, אינסטינקטים, דחפים – רמה נמוכה ביותר – הבסיס התחתון והרחב של הפירמידה.
רמה 2. חושני, משיכה מינית.
רמה 3. רגשי, אהבה.
רמה 4. רגשי, אמפטיה.
רמה 5. שכלי, אינטלקטואלי.
רמה 6. שכלי, אינטואיטיבי.
רמה 7. תודעה – רמה גבוהה ביותר – הצד הצר והעליון של הפירמידה.
מדובר על שבע מדרגות כשכל מדרגה היא מרכז כובד. אדם יכול לחיות בתוך מרכז כובד בדרגה אחת מתוך השבע. יש לו אפשרות להגיע לחלק מהרמה שמעל ולחלק מהרמה שמתחת למרכז הכובד שלו, אבל לא יותר, כלומר אדם שמתבסס ברמה התחתונה של היצרים, קשה יהיה לו לחוות אמפטיה ואהבה הוא יוכל לחוות אותה רק בהבלחות.
אדם שמצוי ברמה 4 – אמפטיה, יוכל לחוות הבלחות אינטואיטיביות מצד אחד והבלחות חושניות מצד שני, אבל לא יגיע לרמת התודעה מהצד הגבוה ולא יגיע לרמת היצריות של הדחפים מהצד הנמוך.
יש להבהיר שוב שזה לא אומר שאדם ברמה 7 לא יחווה מיניות ואדם ברמה אחת לא יחווה תודעה, אך אלה יהיו חוויות נעדרות אש, עקרות. אדם ברמה 7 יחווה מיניות בעיקר, לא כחוויה מינית מהממת וסוחפת ואדם ברמה 1 יחווה תודעה, אולי כהבנה מסקרנת או מעניינת, אך לא יותר כנראה.
אין ספק שזהו מודל מקומם ביותר כי אנשים מאמינים שהם יכולים לחוות את כל קשת החוויות מאחת לשבע, ועל כן ירגישו כאילו גזלו מהם את מה שהם מאמינים שמובטח להם ואליו הם יגיעו או הגיעו.
התובנה הזאת שטוענת שאתה לא יכול לאכלס את כל שבע הרמות, אלא שניים מהן – עם שלוחות לרמה מעל ורמה מתחת, היא נכונה. מכאן שעולים מספר סימני שאלה לגבי אותם מאסטרים ברמת התודעה הגבוהה כאושו, גורדייף וקאסטנדה שהיו ידועים ברמת תודעתם המפותחת ועם זאת היו ידועים כיצורים מיניים שחוו מיניות עם מספר רב של נשים, בעיקר עם תלמידות שלהם.
לפי המודל הזה, אם ניקח אותו באופן נוקשה, אדם מושך מבחינה מינית לא יכול להתפתח בתחום התודעה, ואילו אדם בעל נוכחות והקרנה תודעתית לא יכול להיתפס כבעל משיכה מינית, כי השניים שייכים לרמות שונות ורחוקות, רמות שאין ביניהם גשר.
אם האדם ממוקם בקוטב אחד, קשה יהיה לו לאכלס את הקוטב המרוחק.
עם זאת, גישות בעידן החדש מדברות על כך שהאנרגיה המינית היא המשאב הרוחני או התודעתי החשוב ביותר, ויש לחסוך באנרגיה מינית ולהשאירה רק לרבייה, בדרך כלל בדתות הגדולות או לעשות התמרה של האנרגיה המינית לאנרגיה רוחנית לפי הטנטרה.
אבל המודל הזה, כאן, טוען כי לא זה ולא זה. מנקודת המבט של מודל 7 הדרגות – העיסוק במין כמשהו בעל חשיבות ועדיפות יכול בעיקר לעגן את האדם יותר עמוק בדרגות התחתונות ולהרחיק אותו מהדרגה התודעתית.
בטנטרה מגבירים את האנרגיה המינית, מנענעים את האגן כדי לשנע אנרגיה מינית שתתפשט בכל הגוף ותעלה למעלה. גישה זאת הייתה גם גישתו של וילהלם רייך שהאמין ששחרור האנרגיה המינית יבריא ויפתח את כל המערכת.
שתי הגישות, גם גישת הטנטרה וגם הגישה הביו אנרגטית של רייך ותלמידו אלכסנדר לואן יוצרות מיקוד באנרגיה המינית, אך כאמור, למה הדבר דומה? לבית שמשתרע בין מרתף לפנטהאוז. השוכנים בפנטאוז אפילו לא יודעים על השוכנים במרתף, ואלו במרתף אין להם מושג על השכנים בקומה העליונה. השאלה המרכזית צריכה להיות: להיכן יתועלו רוב האנרגיות? לחלק העליון או התחתון?
האדם נולד עם מרכז כובד תחתון מודגש: יצרים ודחפים שרובם דוחפים אותו לצרכנות של תענוג והנאה, אך האדם יכול לפתח מרכז כובד, שישכון מעל לראש.
מרכז הכובד ההתחלתי – יצרים הוא מרכז כובד ראשוני בניגוד למרכז הכובד הבוגר – התודעה. עלינו להבין כי קיים הבדל מהותי בין שני מרכזי כובד אלה: מרכז כובד במיניות זה להטיל עוגן במיניות הקיימת עם כל התסכולים והגירויים הכרוכים בה, לעומתה מרכז הכובד העליון – התודעה, לא קיים ויש לבנות אותו.
מרכז הכובד הראשון מקבל פקודות מהאגו, בעוד שמרכז הכובד השני מקבל הוראות מהעצמיות הנפשית, או הנשמה, או הישות הפנימית.
אם מרכז הכובד התחתון עוסק באינטרסים מיניים ורגשיים, הרי שמרכז הכובד העליון עוסק בהפקת משמעות, בהעמקת הבנה ובעיקר ביצירת חוכמה מתוך חומר הגלם של הקיום.
לאדם אין אפשרות לקיים שני מרכזי כובד. למעשה מעט בני אדם מצליחים להעביר את מרכז הכובד מן החלק התחתון לעליון. אם יצליחו לעשות כן, יהפכו ליצורים חופשיים, חופשיים מרודנות האגו, מכורים לזהב החוכמה, ואולי אפילו שיכורים מאנרגיות התודעה. בעשותם זאת, הממלכה שלהם עברה שדרוג מרמה פסיכולוגית ויצרית לרמה תודעתית ונפשית. ושוב, זה לא שאדם בעל מרכז כובד תחתון לא עוסק בלימוד והבנה, ואדם בעל מרכז כובד עליון לא מקיים פעילות מינית, השאלה היא: לאן הולכות רוב האנרגיות? מה מצוי במרכז ההוויה של האדם? זה לא: “הכול או כלום”, אלא עניין של יחסיות ופרופורציות.
אם נחזור לתחילת הפרק, אזי התובנה המוצגת במודל הנוכחי מציבה כמה סימני שאלה רציניים לגבי מורי תודעה ורוחניות שהיו ידועים בפעילות מינית אינטנסיבית, במיוחד עם תלמידותיהם:
או שהוא עובד את מסטר המין או את מסטר התודעה – את האדון מעל הראש או את האדון באזור החלציים, ושוב אין מדובר בהימנעות ממרכז אחד וסגידה טוטלית לאחר. המדובר על מרכז כובד, והטענה כאן היא שלא יכולים להיות שני מרכזי כובד.
השאלה לגבי אותם מאסטרים היא מי היה האדון האמיתי שלהם – ראשם או אזור החלציים שלהם?
פרק זה נותר עם סימן שאלה, וכל קורא יכול להנפיק לעצמו את המענה שעדיף עליו…
***
חלק 2
התאהבות ואהבה
“התשוקה הינה התחייחסות לאישה כאל אמצעי ולא כאל מטרה – האהבה הינה התחייחסות לאישה כאל מטרה, ולא כאל אמצעי”.
ז’אן פול סארטר.
התאהבות ואהבה – לא אותו הדבר
”אהבה פתאום היא מתפרצת כמו להבה.
היא תשרוף את כל מה שהיית,
היא תשרוף את כל מה שאתה,
אהבה…
פתאום היא מתפרצת, מה היא רוצה?
היא רוצה את כל מה שהיית,
היא רוצה את כל מה שאתה” (דניאל סלומון) .
מה שדניאל סלומון מכנה בשם אהבה מן הסתם אינה אלא התאהבות. בהתאהבות הדגש הוא על ריגוש גבוה בפרק זמן קצר. יש תחושה של נסיקה – קודם היא הייתה מכונית שנסעה בקו ישר ולפתע היא הליקופטר.
אהבה היא מצב יותר מתון. במקום ריגוש והתרגשות יש זיקה. האדם האהוב הופך לכמעט חלק ממך – אם כי הוא עדיין עצמאי, עם חיים משל עצמו, ומה שקורה לו, קורה לך – האהוב או האהובה שמחים – אתה שמח, הם עצובים – אתה עצוב. באהבה רוצים להיות דומים ואוהבים את שדומה, ועל כן יש בה יסוד חזק של אמפטיה. בהתאהבות לעומתה יש יסוד פעיל של משיכה ומה ש”מדליק” אותה הוא השוני.
בהתאהבות משחק המין תפקיד מרכזי, באהבה חלק מהמיניות מוחלפת בזיקה שבין נפש לנפש.
אין באהבה את אותו “טירוף” שיש בהתאהבות.
האוהב תומך רגשית וזקוק לאותה תמיכה מבן הזוג האהוב.
בהתאהבות יש סחף, יש תנועה ומרכז הכובד של מה שמניע בא מבחוץ – מהאובייקט הנאהב. באהבה מרכז הכובד המניע בא מבפנים כמו מנוע שמשהו רך וזורם מניע אותו.
בהתאהבות יש דינאמיקה אדירה של תנועה לקראת. באהבה אין תנועה, יש שלווה, יש הגעה הביתה, יש איחוד.
בהתאהבות נוסקים בבת אחת למעלה וגם יכולים להתרסק בבת אחת. באהבה צריך זמן, עולים לאט ונשארים זמן רב.
בהתאהבות אוהבים את מה שנוצץ, בוהק ומרשים בזולת. באהבה אוהבים את מה שפנימי, חבוי, חלש ופגיע.
התאהבות נותנת ריגוש ופיצוי על תקופות של בדידות, ריקנות ועצב על ידי הקיצוניות של השיא. באהבה יש חיזוק, עידוד ומתן ביטחון רגשי – ריפוי פצעי העבר על ידי מציאת בן זוג שבאמת איכפת לו.
בהתאהבות זה מתחיל – בגלל, באהבה נשארים – למרות.
התאהבות היא המשך של גיל הנעורים, בעוד שבאהבה בן/בת הזוג חייב להיות בוגר ובשל ברמת הנפש, ואכן כדי לאהוב יש צורך בבגרות נפשית, בעוד שהתאהבות היא פועל יוצא של גיל הנעורים, ובכלל, קל יותר להתאהב, קשה יותר לאהוב.
קל לחשוב כי התאהבות הופכת לאהבה, אך בדרך כלל כשההתאהבות שוככת, היא מפנה מקום לריקנות.
ההתאהבות מתרחשת בבת אחת כמו פיצוץ. אהבה צומחת לאט ובהדרגה ויכולה להישאר זמן רב, לעומת התאהבות שהיא בדרך כלל קצרת מועד ומתאפיינת בחוסר יציבות רגשית.
ייתכן שהיכולת להתאהב ולאהוב גם קשורה לאופי ולמזג של כל אחד: טיפוסים דרמטיים נוטים מן הסתם יותר להתאהבויות ואילו אנשים רגועים יותר נוטים יותר לאהבה, אבל בין אם זה כך או כך – אהבה היא משהו יותר עמוק מהתאהבות. היא כוללת אמפטיה, ידידות, הבנה, ראייה אמיתית של הזולת והיא מחזקת ומרוממת את הנפש. לא לחינם אומרים אנשים שמצאו את “אהבת חייהם” שעתה יש להם תחושה של שלווה ושלמות עם העולם.
התאהבות זה מצב של היי, התרוממות רוח אדירה. מבחינת ההתנהגות, המאוהב מתמלא בשמחת חיים, אושר עילאי בלתי ניתן לתיאור ותחושה שאתה נמצא על גג העולם.
מבחינת שפת הגוף: העיניים מבריקות, העור בוהק, הצעד נעשה קליל, האדם נראה כמתפקע מאושר, ואכן מי שרואה זוג מאוהב לא יכול שלא להבחין בהם, הם גם מתנהגים כמו ילדים,
מדברים כמו ילדים, מתלטפים ונוגעים הרבה האחד בשנייה, מרבים בכינויי חיבה, שומרים על קשר עין רציף ואינם שבעים מהקרבה ביניהם. זוגות כאלה מרבים לצחוק, התנהגותם שטותית והם נהנים ממנה, הם מדברים בקול מתפנק ואוהבים לעשות דברים “משוגעים” יחד.
בסרטים המצוירים יודעים שאתה מאוהב כאשר עינייך הופכות לשני לבבות אדומים ויוצאות מחוריהן. באוויר נשמעת מוזיקה שמימית ורגלייך מרחפות על פני הקרקע ואינן נוגעות בה. עם
זאת לא כל התאהבות היא מוחצנת בסגנון של “כל העולם שיראה”. יש זוגות שאצלם ההתאהבות מופנמת וכל רצונם הוא להתרחק מחברת בני אדם ולהיות יחד בפרטיות.
כך או כך ההתאהבות מועדת יותר להתרסקות מאשר אהבה. שפת הגוף של זוגות אוהבים משדרת נינוחות, פיוס ורוגע, אך יותר מכך, אחד הדברים המאפיינים זוגות בשלב האהבה הוא שמתוך התחושה של מציאת המשותף נולד הרצון הלא מודע לעשות את אותן תנועות, והתוצאה היא מה שנקרא בשפת הגוף: שיקוף. הם נעים ביחד, עושים הבעות דומות, ובמקרים קיצוניים אף מתחילים להיות דומים זה לזה, בחלוף השנים…
הזמן הוא האויב של ההתאהבות, היא בשיאה בהתחלה ואחר כך כשיורד הריגוש – צונחת ההתאהבות ומהר, אך אהבה משתבחת כמו יין ככל שעובר הזמן. עם זאת, לא הכול ורוד בשדה האהבה. באהבה יש רגש עמוק ביותר שדרכו הופך הנאהב לחלק אינטגראלי מנפשו של האוהב. יש שורשים עמוקים שהוא משריש בליבו, ואם הם נפרדים או חלילה מת בן הזוג הנאהב, הדבר עלול להיות פאטאלי לאוהב. הוא עלול להיכנס לדיכאון ולהתחיל לדעוך או לפתח לפתע שלל של מחלות.
היות שהאהבה היא רגש כה עדין ועמוק לעיתים קשה לדעת את עוצמתה עד שבן הזוג הנאהב מסתלק מן העולם או ממערכת היחסים הזוגית. אז ובעיקר רק אז יכול האוהב להיווכח עד כמה הפך האהוב לחלק חי מהמערכת שלו. באהבה אמיתית הזמן אולי לא מרפא את הפצעים, אולי הוא רק מחריף את תחושת האובדן עד שהיא נעשית בלתי נסבלת. האוהב לא מסוגל לחיות בלי בן הזוג, ושום תחליף לא בא בחשבון. הנאהב הפך לחלק מן האוהב, ובפרידה כאילו חלק פנימי נקרע ממנו וקשה להמשיך כך הלאה.
בהתאהבות לעומת זאת כשנפרדים, זה אמנם נראה סוף העולם למאוהב, אך הזמן הוא רופא מצוין להתאהבות שנגמרה ותוך זמן קצר יחסית יכול הפצע להגליד והמאוהב יכול אולי לרחף לעבר ההרפתקה הבאה.
כשהתאהבות נגמרת אמנם נפצעים פצעים רגשיים שתמיד נראים פאטאליים, אך זה בעיקר האגו עצמו שבעיקר מתרסק. כאמור, הזמן רופא מצוין להתאהבות.
לסיכום:
קל להתבלבל בין אהבה להתאהבות, אך ההבדל ביניהם תהומי. בהתאהבות אלה שני חוטי חשמל שנפגשים בצד החשוף, יוצאים ניצוצות, הכול בוהק ויש אור מסביב. אם לא עוברים לשלב של אהבה כלפי בן/בת הזוג יכול להיווצר קצר…
באהבה, שני הנאהבים משולים כל אחד לחוט חשמל שמתחבר לקו מתח גבוה שטוען אותם בעוצמה גדולה. מבחוץ לא רואים הרבה: חוט חשמל שקט, אך היות שהוא מחובר לזרם חזק, נוצרת בפנים טעינה שיכולה להדליק לא רק נורה אחת, אלא אולי אף בית שלם.
עם זאת אסור שייווצר הרושם שלאהבה יש עוצמה רבה יותר מאשר התאהבות. בהתאהבות בה בן זוג ננטש על ידי האחר, בן הזוג הנעזב מרגיש נורא. באהבה שנפסקה האוהב שנותר ללא האהוב עלול לפתח מחלות שונות, מדיכאון ועד מחלות גופניות רציניות.
אחת הסיבות העיקריות לצורך של האישה באהבה הוא חוסר ביטחון רגשי – Emotional insecurity. רגשותיהם של בני אדם רבים, ואולי במיוחד של נשים, נמצאים רוב הזמן במצב של חוסר ביטחון כי קל מאוד להיפגע. אחת הסיבות שאנשים מחפשים אהבה היא הצורך בביטחון רגשי, אך במין המצב הפוך. המין דווקא פורח כשיש חוסר ביטחון – Insecurity וחוסר ודאות. על כן אין צורך להכיר את האדם כדי לשכב איתו. באהבה המצב הפוך, יש צורך להיות עם מישהו קבוע כדי לתת לרגש האהבה להתפתח ולגדול. אהבה ומין נמצאים בקוטביות הפוכה. באהבה צריך לדעת שהפרטנר יהיה שם בשבילך ושהוא כל הזמן אותו אדם.
מתי מתרחש ה Emotional insecurity? כשאדם פותח את הרגשות שלו למישהו או מישהי, והיא או הוא משיבים לו ברגשות שליליים או יוצרים חוסר ודאות לגבי היחס שלהם ליחסים. אדם רוצה לדעת לא רק שלא ידחו אותו רגשית או שלא ישיבו לו רגשות שלילים במקום חיוביים, הוא או היא רוצים לדעת שהפרטנר ישמור עליהם ויתחשב ברגשותיהם. החלק היותר פגיע באדם הם הרגשות, ולכן יש לכל אחד צורך באהבה אמיתית וכזאת שמעניקה בטחון. לשון אחר, באהבה אמיתית יש צורך למצוא מישהו/מישהי שמוכנים “לאכסן” את הרגשות הפגיעים והחלשים שלך ולתת לך תמיכה וחיזוק רגשי, ואז יש “בית” לרגשות שלך ואת/אתה בטוחים מבחינה רגשית, אז אתם מוגנים. אבל אם מתאהבים במישהו שלא מחזיר אהבה, הדבר מכניס את המתאהב/מתאהבת לEmotional insecurity. הרגשות צריכים בית כי הם נפגעים בקלות. המין צריך ערבות פרועות וחופשיות, הוא צריך חופש.
***
הסמים הקשים של האהבה
ראשית, מה שברור היה תמיד וברור גם היום הוא שההתאהבות נפוצה, תמיד הייתה ומן הסתם תמיד תהיה. כיום אנו יודעים מתוך מחקרים שהתאהבות קשורה לסמים. הכיצד? ובכן, מחקרים גילו שתחושת השיכרון והתרוממות הרוח שחשים המתאהבים מקורה בסמים שמופרשים לדם של המאוהב. בהתאהבות ובמשיכה מופרשים הדופמין נוראפינפין, סרוטונין וNGF. באהבה מופרשים האוקסיטוצין והזופרסין. ידוע כיום שאפשר לבדוק אם אדם מאוהב על פי הפרשה של החומרים המרוממים האלה לדם. נשאלת השאלה האם אין כאן סתירה? שהרי בצד אחד נורמות החברה מעודדות להתאהב, אך מצד שני הנורמה גורסת כי עלינו להיות מפוכחים, מציאותיים, ללא אמונות תפלות או כניעה לסטריאוטיפים וכמובן ללא סמים – בלי כל מרוממי מצב הרוח האלה.
האומנם? ומה עם סמים שהגוף עצמו מפריש? האם זאת לא יכולה להיות התמכרות? הרי מבקרי קבע בחדר כושר יכולים בקלות לומר שהם מכורים. אין הם מכורים למכונות ולמאמץ, אלא לסמים שמופרשים כשהגוף עובר מעבר לרמת מאמץ מסוימת. לסמים האלה קוראים אנדורפינים ויש להם השפעה דומה למורפיום, בהבדל אחד, שיש לעבוד כל כך קשה בשביל מנת סם כל כך קטנה. אותם מבקרי קבע בחדרי הכושר ממשיכים במאמץ כי “זה גם בריא וגם מעניק לנו מראה מנצח, אז כדאי”.
מה פירושו להיות מכור? ובכן, זה תלוי – כשלוקחים את הסם חשים “היי” – למעלה, על גג העולם, אבל כשהסם יותר לא עובד חשים למטה – UP ,DOWN – UP ו DOWN. האמת היא שכל הסמים האלה, בין אם זאת מריחואנה או אקסטזי מצד אחד או סמי מכון כושר שמופרשים בגוף – כמעט כולם ממכרים.
עוברים מ HIGH ל LOW וחוזר חלילה. כשהוא רוצה אותי כפי שאני רוצה אותו – HIGH, אך אם הוא לא רוצה אותי כפי שאני רוצה אותו – LOW.
UP ו- DOWN, HIGH ו- LOW כמו עליסה בארץ הפלאות: “ואז הזחל ירד מעל הפטרייה והתרחק בזחילה בדשא, ותוך כדי כך רק העיר: ‘צד אחד יעשה אותך גבוהה, הצד השני יעשה אותך נמוכה’.
‘צד אחד של מה? צד שני של מה’? שאלה את עצמה אליס, ‘של הפטרייה’, אמר הזחל, כאילו היא שאלה זאת בקול רם, וברגע הבא הוא כבר היה מחוץ לתחום הראייה. אליס נותרה כשהיא מביטה לרגע מלאת מחשבה בפטרייה, מנסה להחליט אילו הם שני הצדדים שלה, היות שהפטרייה הייתה עגולה לגמרי, השאלה הייתה מאוד קשה לה. לבסוף הקיפה בידיה את הפטרייה ככל שיכלה ושברה חתיכה קטנה מהקצה בכל יד.
ועתה, מה הוא מה? שאלה את עצמה, וכרסמה קצת מהחתיכה שהייתה בידה הימנית כדי לנסות את ההשפעה: ברגע הבא היא חשה מכה אלימה מתחת לסנטרה: סנטרה פגע ברגלה!
היא הייתה מפוחדת למדי מהשינוי הזה, אך היא חשה שאין לה זמן לבזבז כי היא החלה להתכווץ במהירות. היא התיישבה כדי לאכול חתיכה מהצד השני, הסנטר היה לחוץ כה חזק כנגד רגלה עד שכמעט לא היה מקום לפיה להיפתח, אך היא עשתה זאת ובלעה חתיכה מהחלק השמאלי.
‘אוה, הראש שלי חפשי סוף סוף!’ קראה אליס בנימה של תענוג, אך מיד היא השתנתה לטון של תרעומת כשהיא גילתה שאינה מוצאת את כתפיה…”.
כשמקבלים את מי שרוצים אנחנו בUP, אך אם אנו רוצים מישהו/מישהי ולא מקבלים חיבה או עניין חזרה נהיה בDOWN.
מעניין שאם מישהו רוצה אותנו, אך אנו לא רוצים אותו, זה לא עושה לנו שום UP, רק אם מתקיימת המשוואה המדויקת הזאת של: “מי שאני רוצה צריך לרצות אותי” – רק אז יש את הHIGH המצופה.
אדם ברגע שהתאהבותו מתגשמת והאהוב מחזיר אהבה – HIGH יותר גבוה מזה קשה לתאר. נוצר שינוי מדהים במצב הצבירה של הרגש, יש שינוי מקצה אל קצה – המבט, הבעת הפנים, מצב הרוח. למעשה זהו כמעט אדם חדש, כמעט אי אפשר להכירו…
לעומת זאת, אדם שאהבתו לפתע מפסיקה להיות הדדית זהו משבר שקשה לתאר אותו. האדם נובל תוך שניות.
מדהים עד כמה אנשים חווים את המעבר בין שיכרון חושים לבין התרסקות בהתאהבות, זה פחות קורה בידידות, ועוד פחות ביחסי משפחה ויחסי עבודה.
כלפי חוץ, אנו מנהלים חיינו כרגיל – עובדים, מתעניינים בנושאים שמעניינים אותנו, יש לנו דעות פוליטיות, מעניין אותנו מה נעשה בשטחיםבפוליטיקה, קוראים ספרים, יוצאים לחופשה, אך בפנים, בזירה האמיתית, משתוללות כל הזמן אנרגיות חזקות ביותר.
אנחנו מכורים להם. לא לטלנובלות במכשיר המהבהב, אלא לאלה שבחיינו, מכורים לא לטלנובלה האישית, אלא לסמים שהיא מפרישה בדמנו. שהרי התאהבות יוצרת סם – כאמור, זה ידוע. לאחר 36 חודש הוא מתנקה מהדם, אך לאורך הזמן הזה מצב הרוח יכול להיות של שכרות אדירה או כשננטשים לשכב כ”תרנגול הודו קר”, על הרצפה הקרה.
יש סמים קלים וסמים קשים. ידידות היא סם קל, התאהבות היא סם קשה והגמילה ממנו קשה. האדם יכול להמשיך ולהתאהב, מספר האנשים שמתאהבים בו פוחת ביחס ישיר לגילו. כל שנה שעוברת מחסירה את היכולת שלו להיות אובייקט שמתאהבים בו. יש כמובן אנשים בני 70 שעדיין קל להתאהב בהם, אבל זה אולי בבחינת היוצא מן הכלל שמאשר את הכלל.
***
חוסר בטחון רגשי
אחת הסיבות העיקריות לצורך של הגבר והאישה באהבה הוא חוסר ביטחון רגשי.
– Emotional insecurity. רגשותיהם של בני אדם רבים, ואולי במיוחד של נשים, נמצאים רוב הזמן במצב של חוסר ביטחון כי קל מאוד להיפגע. אחת הסיבות שאנשים מחפשים אהבה היא הצורך בביטחון רגשי, אך במין המצב הפוך. המין דווקא פורח כשיש חוסר ביטחון – Insecurity וחוסר ודאות. על כן אין צורך להכיר את האדם כדי לשכב איתו. באהבה המצב הפוך, יש צורך להיות עם מישהו קבוע כדי לתת לרגש האהבה להתפתח ולגדול. אהבה ומין נמצאים בקוטביות הפוכה. באהבה צריך לדעת שהפרטנר יהיה שם בשבילך ושהוא כל הזמן אותו אדם .
מתי מתרחש ה Emotional insecurity? כשאדם פותח את הרגשות שלו למישהו או מישהי, והיא או הוא משיבים לו ברגשות שליליים או יוצרים חוסר ודאות לגבי היחס שלהם ליחסים. אדם רוצה לדעת לא רק שלא ידחו אותו רגשית או שלא ישיבו לו רגשות שלילים במקום חיוביים, הוא או היא רוצים לדעת שהפרטנר ישמור עליהם ויתחשב ברגשותיהם. החלק היותר פגיע באדם הם הרגשות, ולכן יש לכל אחד צורך באהבה אמיתית וכזאת שמעניקה בטחון. לשון אחר, באהבה אמיתית יש צורך למצוא מישהו/מישהי שמוכנים “לאכסן” את הרגשות הפגיעים והחלשים שלך ולתת לך תמיכה וחיזוק רגשי, ואז יש “בית” לרגשות שלך ואת/אתה בטוחים מבחינה רגשית, אז אתם מוגנים. אבל אם מתאהבים במישהו שלא מחזיר אהבה, הדבר מכניס את המתאהב/מתאהבת לEmotional insecurity. הרגשות צריכים בית כי הם נפגעים בקלות. המין צריך ערבות פרועות וחופשיות, הוא צריך חופש..
על אהבה ואנושיות – א’
יש לנו גופים מתורבתים אך נפשות ברבריות. אנו עיוורים למראות האמיתייםהאמתיים של העולם, חרשים לקולו ומתים למותו. ולא עד שנדע שיגון אחד משתווה לעשרת אלפים שמחות לא נהיה מה שנצרות רוצה שנהיה’.’
הרמן מלוויל, תרגום: ג.ר. Herman Melville
*
אנושיות
כשגבר ואישה נכנסים למערכת יחסים הסמים שמופרשים לדם וה”היי” הגדול שמרגישים בעקבות הסמים מסתיר ומכסה את מה שנמצא מתחת. כשהיחסים קורסים, והם קורסים בעיקר כשאחד משני בני הזוג רוצה לפרוש מהם, פוגשים לעיתים די קרובות, קור או יחס מרוחק מצד בן הזוג שפורש ממערכת היחסים. האם כשבן זוג אחד רוצה לסיים את היחסים, הסיום חייב להיעשות בניכור וקור רגשי? זה מה שקורה לעיתים קרובות בפרידה בין בני זוג. זהו מעבר בדרך כלל די חריף מצד בן הזוג הפורש כלפי בן הזוג שרוצה להמשיך את היחסים.
אולי זה לא חייב להיות כך. למעשה זה אולי קורה כך היות ואמפטיה וחום אנושי חסרים בקרב לא מעט אנשים, זאת השורה התחתונה. ביחסים בין גבר לאישה השורה התחתונה אולי אמורה להיות חום אנושי, אך כאמור בדרך כלל כשהקשר מסתיים (הפרטנר שנפרדים ממנו פוגש) בניכור.
זה די מצער שכך המצב שכשיחסים חמים מסתיימים – לא נופלים על חום אנושי. חום אנושי לא יכול להיות מותנה בשום דבר, הוא חייב להיות כל הזמן ברקע ללא שום תנאי, כל הזמן קיים לא משנה מה, וגם אם יחסים מתקלקלים, גם אז לא מנתקים את החום האנושי, אלא להיפך עליו להיות שם בעיקר כשמערכת היחסים במשבר, כמזרן רך שנופלים עליו כדי שהעצמות לא יתרסקו, אך בדרך כלל לא אנושיות היא שקיימת מתחת לפני השטח. זאת אפשר לראות כשהיחסים מגיעים למשבר, כשבני הזוג עומדים בפני גירושין. דווקא אז, כשהדבר היחיד שרצוי ליפול עליו הוא זה שאמור להיות שמור עמנו לכל אדם – האנושיות, דווקא אז מתגלים מתחת לאחווה והביחד של העבר – ניגוד אינטרסים, ניכור ואולי אפילו איבה ויריבות קשה, דבר שמעיד על כך שאלה הדברים שתמיד היו שם מתחת לפני השטח – מלכתחילה וכל הזמן. ולקראת הגירושין הם רק צפים על פני השטח. כשהאינטרס המשותף קרס אצל אחד מבני הזוג או אצל שניהם, מתגלה מה שהיה קיים מתחת לפני השטח לאורך כל הקשר בין הגבר והאישה.
היחס של חום אנושי הוא אמיתיאמתי ונחוץ לא כשיש התאהבות או אהבה, אלא בדיוק בזמן שההתאהבות או האהבה מסתיימות אצל אחד מבני הזוג או אולי אצל שניהם. נשאלת השאלה: מדוע זה כך? מדוע במקרים רבים של פרידה של בני זוג מה שצף הם איבה וחוסר אמון ולא חום אנושי? ובכן לעניות דעתי הכול מתנקז לשאלה של רמת הבגרות הנפשית של אחד או שני בני הזוג.
כשניכור ואולי אפילו איבה ועוינות, הן שנחשפות כשהיחסים קורסים, מן הסתם אחד או שני בני הזוג הם כנראה חסרי בגרות נפשית, הם נתונים במצב של אינפנטיליות רגשית שהוא פועל יוצא של ממשל האגו. המצב הנדיר של חום אנושי שנחשף לאחר התמוטטות היחסים הוא פועל יוצא של בן זוג שיש לו בגרות נפשית אשר הצליח להתפתח ברמת הנפש ולהתמיר את חומרי האגו לחומר מפותח של “אני” שנמצא במצב של התפתחות ובגרות. חום אנושי חייב להיות במערכת היחסים כתנאי בסיסי, כביכול “ממתין” למצב של משבר כדי לעטוף בו את בן הזוג שנמצא במשבר.
כשאדם נותר ללא בן/בת זוג הוא סובל מבדידות קשה ומכפור אנושי עז, אבל הוא חי באשליה בתחושה שהאדם הבא שהוא יפגוש יעניק לו את כל החום והאינטימיות ושבמערכת היחסים החדשה זה יקרה, אך גם באהבה הגדולה ביותר לא חייב להיות בינה ובין אנושיות ואינטימיות אמיתית – לא כלום.
לא מספיק להתאהב או לחיות באהבה שנים רבות ביחד. השאלה שיש לשאול היא לא עד כמה קיימת אהבה או התאהבות, עד כמה הם חזקים, אלא מה רמת הבגרות הנפשית של בן הזוג שעימו הולכים להיכנס לקשר אינטימי. אנושיות אינה תכונה רגשית ואין בינה ובין רגשות ורגשנות לא כלוםדבר. הרגשות מגויסים כל הזמן לאינטרס הצר של סיפוק חיי הרגש של הסובייקט. חום אנושי יהיה קיים רק אם מתקיימת עבודה עצמית של האדם כדי להצמיח חום אנושי מתוך סבך האינטרסים של האגו או לגלות מתחת לכיסויים האינטרסנטיים את האנושיות שנקברה תחתם.
אנשים רוצים אהבה, אבל לא תמיד הם יודעים להיות אנושיים עם אלה שקיימת ביניהם התאהבות ואהבה…
*
“החטא הגדול כלפי היצורים הוא לא לשנוא אותם אלא להיות אדיש כלפיהם. זוהי תמצית חוסר האנושיות”.
ג’ורג’ ברנארד שאו
“הדבר המתועב ביותר מכול האימפולסים האנושיים הוא הצורך להשתמש באדם אחר לצרכים האישיים שלך כתוצאה מכוח שיש לך על אותו האדם. דבר זה רק במעט יותר מעודן מקניבליזם”.
אריך פרום
אהבה ואנושיות – ב’
מהחלק הקודם אנו למדים שלאדם שני מצבים נפשיים בינאישיים – אהבה ואנושיות. בשמיעה ראשונה הם נשמעים דומים, אך השוני גדול מהדמיון. ככל שיותר חושבים על כך, כן הם יותר דיכוטומיים וקוטביים זה מזה.
לעומת האהבה שהיא מצרך החודש כל חודש, כל השנה, מונחת האנושיות במדפים האחוריים של החנות, ליד המחסן, יש עליה קצת אבק וקשה לקרוא את האותיות.
האהבה, לא ההתאהבות היא מצרך שהצורך בה נובע ממקום עמוק ואינטימי ביותר. עד כדי כך היא בדרישה שלא תמיד ניתן לספק את הביקוש לה ולא כל צרכן מקבל את סוג האהבה שהוא דורש או זקוק לה. יש כאלה שלא מקבלים כלל את “הסחורה” או שמקבלים רק התאהבות שמתאיידת לאחר זמן ולא הופכת לאהבה. האהבה היא מצרך מבוקש, אין מספיק לכולם ויש ברי מזל שמשיגים אותה ואחרים מביטים בהם בעיניים כלות. כפי שכתבה על כך אווה אילוז בסיפרה “האוטופיה הרומנטית – בין אהבה לצרכנות”: האהבה היא אכן מצרך, חלק אינטגראלי ושייך לתרבות הצריכה ההמונית. היא הגזר הווירטואלי שמנפנפים בו לפני אפו של החמור כדי לעודד אותו להמשיך ולעבוד כמו חמור – להניע את גלגלי התעשייה והמסחר.
לא רק כמוצר צרכני, מככבת האהבה, גם כערך טרנסנדנטי – אהבה היא הגאולה הגדולה. “תן לעצמך לאהוב, הרשה לאחרים לאהוב אותך, תן לאהבה שבך לפרוץ החוצה”. האהבה הפכה זה זמן רב לא רק לסיפוק צרכים גשמיים ורגשיים, אלא כדרך להיפתח ולנשום עמוק מהשפע האלוהי. מי לא שמע באחד מן הטקסטים של “העידן החדש” את אחד המשפטים: “אלוהים הוא אהבה”, “היקום הוא אהבה”, “העולם בנוי מאנרגיה של אהבה”. ברמה השטחית והיומיומית, כפי שהיא מתבטאת בשיחות יומיום – האהבה היא ירושלים של מעלה, מחוז הכמיהה הטרנסנדנטאליתהטרנסצנדנטאלית.
האהבה כדת להמונים, דת פופולארית, מסחרית אמנם, אך דת.
המיזוג המשונה הזה בין דת ומסחריות מציץ בנו מכל פינה ושלטי חוצות, למשל פרסומת ליוגורט מלווה בכתובית: “לבוא מבפנים” או בפרסומת של סלטי צבר הם משתמשים בסלוגן: “לבוא מאהבה”. למעשה האהבה מככבת כמעט בכל סיסמת פרסומת, פזמון ברדיו, שלא לדבר על טלנובלות, שבהן זאת הממלכה הבלעדית שלה. כל אלה מאדירים אותה וקושרים לה כתרים. האהבה מופיעה גם בהרבה מיצירות הפרוזה, רק שבהן היא יותר מפוכחת, יותר בוגרת, טעונה בייסורים ובמשברי לב. אולי ככל שהיצירה פחות מסחרית – כך נחשף הצד האפל של ירח-האהבה…
האהבה – זוהרת, מבוקשת, נחשקת, תמיד צעירה, תמיד בכותרות, תמיד בראש מצעד הפזמונים. כוחה בהילה שנקשרה לראשה. פניהם של האוהבים נראות זוהרות כמעט בזוהר של הארה מיסטית, אך היא חמקמקה ככרטיס חיש גד שיש לנו אך לא בדיוק מביא לזכייה הגדולה – אולי. בפעם הבאה. האהבה כביכול מובטחת לכולם, היא הזכות של כולם, וכולם יכולים לחוות אותה, רק אם… היא אמנם גזר, אך יותר ויותר גזר וירטואלי או גזר שמתרפט כעבור זמן והופך או לריקנות או לעוינות בחלק לא קטן של המקרים לפחות.
לעומת האהבה, האנושיות היא בת אביונים, לבושה סחבות בלות, סובלת מאוברדרפט תמידי ומיחסי ציבור של הסוכנות בקזחסטן. הדימוי שלה מיושן, ארכאי. אין לה רייטינג, לא תמצאו אותה בסיסמאות פרסומת – “לבוא מאנושיות”. היא נדחקה לשוליים. אמנם לחוש אנושיות כלפי יצור חי הוא דבר נעלה, אך נעלה כמו תרומת צדקה בסתר. זה אמנם מכובד, אבל לא ממש נוצץ ונחשב בחוגים שרוב בני האדם יוצאים ובאים בהם. האנושיות היא יותר כמו זוג נעלים יפהפיות משנות הארבעים שמונחות מלאות אבק באצטבה כלשהי אי שם הרחק מאחור. אף אחד לא חושב: “מזמן לא חשתי אנושיות” או “זה זמן רב לא פגשתי אדם ששידר לי חום אנושי”. אולי נסבול מהקור האנושי שסביבנו, ואפילו מאוד, אך אולי אין לנו את הכלים העדכניים להיות מודעים לחוסר הזה ובמקום שאין מילים לתאר משהו – הוא לא קיים.
האנושיות נחשבת ראויה ומכובדת כדודה זקנה שהייתה מנהלת בית ספר יסודי שנחשב בשנות החמישים, ועכשיו היא בפנסיה. האנושיות באה לידי ביטוי ב: אמפטיה, תמיכה,הקשבה, קבל והבנה. תקווה, אמונה. אלה סרוויסים יקרים ששמים בוויטרינה בסלון, אך על השולחן אנו מוצאים בדרך כלל פיצה או המבורגר מ”טייק אווי” בצלחות פלסטיק ובאריזה חד פעמית. זה טעים, זה קורה בבת אחת בחלל הפה, וזה עסיסי מאוד.
גם הג’אנק פוד וגם התאהבות יוצרים ריגוש חזק מאוד, מיידימידי וסוחף שעוצמתו ומהירותו עומדים ביחס הפוך אולי למשקלו הסגולי, איכותו והערך התזונתי שלו.
אפשר לחוש אנושיות כלפי כל יצור חי, זה משהו מאוד כלל אנושי, אך כשזה קורה בין בני אדם היא יוצרת יחס אישי מאוד ואינטימי בין אותם שני בני האדם.
החברה שלנו היא חברה שפינתה את מקום האנושיות לטובת האהבה או ההתאהבות. זוהי חברה קרה, מנוכרת וחסרת יחס אישי מפרגן וחם כלפי האדם באשר הוא אדם, רק בגלל שהוא אדם. אנושיות out, אהבה in. בעוד שהאנושיות היא ניצוץ שיכול להידלק כלפי כל אחד, בלי שיש למי שחש אותה רווח כלשהו מעצם התחושה, הרי שלאהבה יש דימוי אליטיסטי – רק כלפי ‘המיוחדים’ אנו חשים את הרגש הנעלה הזה.
מה שגורם לאנושיות להיות מוקרנת כלפי אדם זה או אחר יכול להיות נקודה של חולשה, של קושי שהזולת מתנסה בו. כשאדם כושל או לא מצליח, הדבר עשוי לגייס אנושיות מצד אנשים מסוימים ששומרים עדיין על צלם אנוש פנימי.
אנושיות חשים כלפי מישהו שקשה לו. אהבה חשים כלפי מישהו שיחסית טוב לו, והוא בעל קסם אישי כזה שמבטיח לנו הנאה והתעלות מעל כשלי הקיום האישיים שלנו.
באנושיות אין כמעט רווח, אתה מזדהה עם קושי וסבל של אחר לא מפני שזה משרת אינטרס רגשי או חברתי שלך.
אי אפשר לחוש אנושיות כלפי מישהו באופן פסיבי כמו באהבה. באנושיות יש חדירה פנימה לתוך מישהו והתבייתות היא על מה שחלש, לא מוגן בו ופרישת כיפת מגן מעליו – כיפה של אנושיות. עם זאת חוסר הישע היא תכונה או מצב מאוד כלל אנושי. כולנו באיזשהו מקום בתוכנו מאוד -חסרי ישע, מאוד זקוקים לשלושת המרכיבים הראשיים של האנושיות: קבלה, תמיכה ואמפטיה.
כאן מגיע הפרדוקס שבאהבה: האהבה פורחת דווקא בחברה בה הלחץ הקבוצתי – קונפורמיות, נורמות מקובעות והתנהגות של עדר – הן כללים שהרוב המכריע מציית להם במוקדם או במאוחר. זוהי חברה שסוגדת לתדמיות, תוויות ומותגים, חברה שבה הולך היחיד לאיבוד כיחיד, והנה דווקא בחברה כזאת ערך האהבה מתמקם במקום טוב באמצע – בין מלך הרייטינג והמשיח המובטח שאוטוטו מגיע, רכוב על חמור לבן.
האהבה שמוצגת תמיד בפנינו כשיא המימוש האינדיווידואלי מרגישה דווקא נהדר בחברה בה היחיד הולך לאיבוד כיחיד, וזוכה למימוש בהתאם לתרומה היחסית שלו לחברה ולכלכלתה.
אז מה קורה כאן? ובכן, האהבה היא אולי פנטזיה המשווקת להמונים כתמריץ-על, דווקא בגלל שזאת חברה לא כל כך אנושית, שבה היחיד כיחיד כמעט שלא נחשב. האהבה באה לפצות על כך. “הנה”, אומרים לנו, “אתה סובל מחוסר אנושיות רב בעבודה, אבל בבואך הביתה או בלכתך לפאב אתה יכול לחוות אהבת פיצוץ שתפצה אותך על חוסר ההתייחסות אליך כאל אנוש בעל רגשות ונשמה”. האהבה פורחת דווקא בחברה של עדר שבה נורמות המוניות מדכאות הבעה וביטוי של הפוטנציאל האישי שנמצא באדם כיחידה נפרדת.
ומה לגבי האנושיות? ובכן האנושיות קיימת בכלל בני האדם בתוקף היותם יצורים בעלי נשמה, רגשות, בדידות תהומית וגורל אכזר אחד המשותף לכולם, עם זאת אין דבר שקרוב יותר לאדם היחיד מאשר האנושיות. דווקא בתקופה שבה היחיד לא נחשב – כולנו זקוקים, עמוק בתוכנו, לנחמה והתייחסות, לחום, לקבלה ולתמיכה לא בגלל מה שאנו יכולים לעשות או לייצר או להפיק, אלא בגלל אופי קיומנו הטראגי – הסוף ואופי הסוף של כולנו. באנושיות נוצרת אותה נקודת מפגש בין הכללי ביותר – היותנו כולנו בני אדם, ובין האישי ביותר – תחושת הבדידות והזרות שרבים מאיתנו חשים בחברה ואולי בעולם.
האנושיות יכולה לפרוח רק בחברה שבה היחיד ביחידותו הוא ערך עליון, חברה שבה האותנטיות נחשבת יותר מן היכולת לציית לנורמות ולהיבלע בהן. אנושיות לא יכולה להתקיים במקום שבו לאדם כיחיד יש ערך בפני עצמו כשלעצמו בגלל קיומו כיחידה נפרדת.
אנושיות, אם כן, ממזגת את הכלל אנושי עם היחידני והאישי.
אנושיות היא נקודת מפגש בין אחוות בני האדם לגורל נורא אחד וסבל משותף לכולם – הזדקנות ומוות, ובין התקוות, הגעגועים והבדידות של האדם כיחיד, כיחידה מבודדת. הנמקה בכלא ניתוקה מיחידות אחרות.
באנושיות – ליבנו נכמר ויוצא.
בהתאהבות – ליבנו מוקסם והולך שבי.
החיים האלה, בסופו של דבר קשים מאוד. האהבה ההתאהבות מצטיירת כשער שכל הבא דרכו יגאל מן הקושי, הבדידות והניכור של החיים בחברה הנוכחית.
האהבה היא משולה לסוכר שכל הלוקח אותו מרגיש עלייה גדולה במרץ ובחיוניות, וכעבור זמן קצר יחסית מתנדף הסוכר מהדם, ואז האדם שוקע שוב יותר עמוק בחידלון ובבידוד.
לעומת ההתאהבותאהבה, האנושיות היא שער גאולה עדיף. היא משולה לירקות ופירות ללא עיבוד, שאמנם לא נותנים לדם את הקפיצה האדירה שהוא מקבל מהסוכר – אך יש עליה מתונה בסוכר ובפחמימות שיישארו בדם זמן רב, וגם כשיתנדפו בסוף לא ילוו בייסורי גמילה כמו בהתאהבות.
ללא אנושיות החיים קשים ומכאיבים מדי. קשה לעבור אותם ולהגיע בשלום למוות שמחכה בסוף לכולנו. האנושיות עושה את הקיום לנסבל, אך גם הרבה יותר מזה – היא הגאולה היחסית שמחכה לכולנו, רק מעבר לפינה, באדם הבא שאולי נפגוש.
ומה לגבי הזוגיות? כאמור בפרק זה, זוגיות עלולה להיקלע למשברים, מי למשבר יותר משמעותי ומי למשבר פחות משמעותי, והשאלה היא: “מה מוצאים מתחת? על מה נופלים? מה מקדם אותך בבן זוג כשהזוגיות או בן הזוג נמצאים במשבר? האם ניכור ואינטרסים או חום אנושי ואמפטיה. שאלה זאת אינה קשורה כלל ליחסים בין בני הזוג, אלא למשהו שהיה קיים בנו באופן גולמי, היה אמור אולי להתפתח יחד עם הבגרות הנפשית ונותר בעצם לא מפותח וחסר אפקטיביות של ממש.
ואולי הבעיה היא לא בעיה של הילדים הבוגרים כלפי הוריהם, אלא בכלל של בני האדם כמין אנושי שמחמיץ ולא מתייחס מספיק או בכלל למה שאנושי, חסר ישע, חלש וזקוק לתמיכה רגשית ואמפטיה בזולת, ובמקום זאת מתייחס לאחר בתערובת של ניכור ופונקציונאליות – האחר כמישהו שניתן להיעזר בו ומעבר לזה הלב כלפיו נותר קר. זאת אולי ההחמצה הגדולה ביותר של רובנו: ההצטננות הזאת, הקור הזה של הלב כלפי הלז.
להלן ציטוטים יפים של חכמים ומלומדים על אודות האהבה:
*
“האהבה משולה לקדחת, אלא שהקדחת תחילתה קור וסופה חום, והאהבה תחילתה חום וסופה קור”.
ק. י. ובר
“תחילת אהבה בכך, שאדם מרמה את עצמו וסופה שהוא מרמה את אחרים. וכל זה קרוי בפי הבריות – רומן”.
אוסקר ויילד
“אהבה היא בדיה שסופרה על ידי הטבע ונרקם בידי הדמיון”
וולטיר
“אינני מאלה שאינם מאמינים באהבה ממבט ראש/ון, אבל אני מאלה שמאמינים בצורך לשוב ולהתבונן”.
ג’. ה. וניסנט
“האהבה היא ריאליות שנולדה בגבולות האגדה של הרומנטיקה”
שארל מוריס טאליירן
“האהבה ניזונה תמיד מן התקווה”
לאו טסה
“דת המין האנושי היא אהבה”
מאציני
“על כל פשעים תכסה האהבה”
משלי י’ י”ב
“האהבה אינה “בת שמיים”, כי אם בת “בשר ודם”, אף אם האוהבים והאוהבות אינם חפצים להודות באמיתות הדבר הזה”
מאקס נורדוי
“התביעה להיות מאוהב היא מן החוצפות הגדולות ביותר”
פ. ניטשה
“אני אוהב אותה והיא אוהבת אותי, ואנו שונאים זה את זה בשנאה פראית הנולדת מאהבה”
אוגוסט סטינדברג
רֶגַע שֶׁל אֹשֶר/אהבה
“רֶגַע שֶׁל אֹשֶר, כְּשֶׁאֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים עַל הַמִּרְפֶּסֶת – אַתָּה וַאֲנִי
שְׁנֵי פָּנִים, אֲבָל נְשָׁמָה אַחַת – אַתָּה וַאֲנִי.
נִיחוֹחוֹת, שִׁירַת הַצִּפֳּרִים,
מֵי הַחַיִּים שֶׁזּוֹרְמִים כָּאן, כְּשֶׁאֲנַחְנוּ בָּאִים אֶל הַגָּן – אַתָּה וַאֲנִי.
הַכּוֹכָבִים שֶׁבַּשָּׁמַיִם מְמַהֲרִים לְהִתְבּוֹנֵן בָּנוּ
וַאֲנַחְנוּ מַרְאִים לָהֶם אֶת סַהַר הַלְּבָנָה – אַתָּה וַאֲנִי.
אַתָּה וַאֲנִי, לְלֹא ‘אַתָּה’ וַ’אֲנִי’,
מְאֻחָדִים בַּשִּׂמְחָה, פְּנוּיִים מִשִּׂיחוֹת הֶבֶל – אַתָּה וַאֲנִי.
הַתֻּכִּיִּים בַּשָּׁמַיִם בּוֹלְסִים סֻכָּר וּמְקַנְּאִים בָּנוּ
כְּשֶׁאֲנַחְנוּ כָּךְ יַחַד, צוֹחֲקִים – אַתָּה וַאֲנִי.
מוּזָר, שֶׁאַתָּה וַאֲנִי יַחַד, בְּפִנָּה זוֹ,
וּבְכָל זֹאת רְחוֹקִים אֶלֶף פַּרְסָה
כָּאן, בֶּעָפָר הַזֶּה, וְגַם שָׁם, בָּאָרֶץ הַמְּתוּקָה שֶׁל לֹא-זְמַן
אַתָּה וַאֲנִי”.
ג’לאל א-דין רוּמי – משורר סוּפי, מיסטיקן, מורה, מאהב
***
על אהבה התאהבות ואהבה לעומת ותודעה
יש מצבים, תחומים, התייחסויות ורגשות שלא יכולים לחיות בכפיפה אחת עם רגשות ותחומים אחרים. במיוחד מצבים נפשיים שכל אחד מהם נמצא בגדה הנגדית, למשל אהבה ותודעה. על חוף אחד תודעה ומודעות ועל הגדה הנגדית – אהבההתאהבות. זה לא מובן מאליו, אבל נמתין לשורות הבאות…
כדי לאהוב להתאהב מפחיתים בדרך כלל את המודעות למינימום ומתמסרים לחוויה. כדי להיות מודע יש פחות להתמסר ולהזדהות עם החוויה ויותר לנסות לראות אותה באורח בלתי תלוי או משוחד.
לאדם מתאהבאוהב קשה לדעת, להבין ולפרש. אין זה אומר שבהתאהבות אי אפשר להפיק שום פרשנות וידיעה, אבל יש למתאהבים תחושה שמודעות תפריע לתהליך החוויה של ההתאהבות.
מבחינה כימית ההתאהבות מפרישה לדם חומרים מפחיתי כאב, ואילו בהפעלת התודעה כמעט תמיד מגיעים לגבולות הכאב הרגשי.
זה זמן רב ולבטח כיום נראה שהמין האנושי מטפח את דת ההתאהבות ומוכן לצרוך ידע אודותיה כל עוד הוא אינו מקרין על רמת הכאב הרגשי. ברגע שהכאב הרגשי מגיע לרמה בלתי נסבלת, התודעה והמודעות נבעטים החוצה מהמשחק הפנימי של האדם.
גם ההפך הוא הנכון: טיפוח מודעות לא יכול להיעצר בגבולות הכאב הרגשי, וזאת מפני שאולי מעבר לגיל מסוים יש מעט חלקים בפסיכה של האדם שאינם קשורים לכאב רגשי, ולכן קשה מאוד לטפח מודעות עצמית כי משלב מסוים של מודעות והלאה יתחיל הכאב הרגשי.
מכאן יוצא שלמתאהב יש מעט ידיעה והבנה של האהוב, וגם להיפך – אנשים שמתמסרים לתהליך של מודעות עצמית קשה יהיה להם להתאהב.
ככל שיש יותר אהבה התאהבות יש פחות ידיעה, וככל שיש פחות תודעה יש להתאהבותאהבה מרחב מחיה ודלק מספיקים כדי להתלקח. מודעות היא כמו מים לבעירת האהבהההתאהבות. מכבים אותה.
ההתאהבותאהבה ניזונה משכנוע עצמי ודילוג על קטעי מחלוקת. כשהיא ישנהיש אהבה הכול מוצף ברגשות שמטביעים את המודעות והתודעה, ושוב כפי שאהבה שהתאהבות לא יכולה לדור עם תודעה, כך תודעה לא יכולה להיות עימהאהבה.
הערת הסתייגות: נכון שהדברים מוצגים כאן בהקצנה רבתי, אך זאת אך ורק לשם חידוד והמחשה של הקונספט, מן הסתם בחיים אמיתיים זה לא כל כך דיכוטומי, קיצוני וחד משמעי. נמשיך…
מי שמתאהבאוהב יודע פחות ומי שיודע מתאהב פחות. כל אחד מהשניים שם גבולות ברורים לשני.
להתאהב זה להיות מוקסם, ללכת שבי אחרי… בהתאהבות חזקה יש מעין אדים שעולים מעלה אל הראש ומערפלים את החשיבה ואת התודעה.
לשם התאהבות צריך להתקיים תנאי מוקדם של בדידות, כשאין בדידות אצל היחיד טרם התאהבותו אין כמעט התאהבות. היא מתלקחת ויותר בוערת, ככל שלפני ההתאהבות הייתה תקופה של בדידות. הפחד מהבדידות הוא דלק משובח להתאהבות הבאה. זה כמו ביחסים בין אוכל לרעב, ככל שהאדם יותר רעב כך ייהנה יותר מחוויית האכילה.
אם זוג בהתאהבות יפגוש פסיכולוג שייתן פרשנות לכל אחד לסיבת ההתאהבות ועל האישיות של הזולת בהתאהבות – הוא יתקל בהתנגדות מצד המאוהבים.
כמובן שזה לא נעשה במודע, אך המאוהבים ירצו להתמסר כמה שיותר לחוויית ההתאהבות.
עם זאת ולמרות מה שנכתב – חשוב מאוד שלבן אדם תהיה אהבה. בלי אהבה קשה או בלתי אפשרי לעבור את החיים האלה, כי האדם צריך אקולוגיה תומכת ואמפטית כדי לחוש ביטחון רגשי כי בלי בטחון רגשי שבא מאהבה הדדית קשה מאוד לחיות. הרגשות של היחיד זועקים מבדידות ומכאב, וככל שיש יותר בדידות וכאב כך תהיה יותר השתוקקות להתאהב.
אין ספק שכתיבת שורות אלה מובילה לפרדוקס מחשבתי – לאוקסימורון: מצד אחד האהבה נוגדת התפתחות תודעה ושימוש במודעות עצמית ומצד שני לא יכול אדם לצלוח את ימיו בלי השיקוי משכך הכאב של האהבה והכאב יהיה גדול במיוחד ככל שאדם רגיש ובעל שאר רוח.
חשיבותה של האהבה היא לא רק בהקשר לכאב. באהבה בפן הגבוה שלה יש אמפטיה, לחיות בלי למצוא מישהו או משהי שיכולים להיות בית תומך ואמפטי לקשיים, לא מאפשר הישרדות ברמה הפסיכולוגית.
יש קושי גדול מאוד בשני התחומים החשובים האלה: אהבה ומודעות עצמית – כל אחד מהם חשוב מאוד להתפתחות ולקיום חיי רגש יציבים ובטוחים, אבל שניהם ביחד קשה להם לדור בכפיפה אחת…
***
חלק 3
מערכות יחסים וזוגיות
על הצורך הנואש במציאת בן/בת זוג
או הצורך הנואש לאהבה שבא מהנפש
אחד מהדברים שמדירים שינה מעיניהם של נשים וגברים פנויים/פנויות, רווקים/רווקות הוא מציאת בן/בת זוג. דבר זה הוא כמובן קשה ככל שהגיל מתקדם וככל שההופעה החיצונית נעשית פחות אטרקטיבית, אך גם בגילאים יותר צעירים כשההופעה החיצונית נושאת עימה עדיין אטרקטיביות סבירה, גם אז הקשיים גדולים.
לא רק הקשיים במציאת פרטנר, אלא גם ובעיקר הייסורים שהם חווים בתוכם כתוצאה מההיעדר הזה: החוסר בבן/בת זוג יושב בליבם ונפשם של הפנויים או הבודדים כיציקת בטון גדולה וקשה. רובצת, מעיקה, מכבידה. או אנלוגיה יותר מדויקת: כמו חלק מרכזי בגופנפש שלהם חסר.
גם התלאות – העליות והמורדות של מפגשי ה”בליינד דייט” עם בני המין השני בכ90% מהמקרים תוצאתם תסכולים, אכזבות, ומפח נפש.
אם וכאשר מצליח אדם למצוא בן/בת זוג הוא לעיתים שוכח את התלאות שספג כשהיה בגפו, אך מי שנותר במרוץ ממשיך להתייסר בייסורים קשים.
עד כאן הדברים ידועים, אך דווקא כאן כה קל ליפול למלכודת ה”מובן מאליו” – “ברור שהם סובלים, הם לבד לא” או “זה לא נעים להיות לבד”, או “כל אדם רוצה להקים משפחה”. הקלישאות האלה לא מספקות הסבר מספק לייסורים הגדולים שחווים אלה שנותרים בגפם.
מדוע? מדוע זה כל כך קשה, עד כדי משברים נפשיים קשים??
ובכן, ראשית, לא כל אחד חווה את ההעדר של בן/ת זוג באותה רמה ובאותה רמה של קושי. השאלה היא מהו מרכז הכובד ממנו בא הצורך בבן/ת זוג? הוא יכול לבוא מהרגש, ואז הצורך הוא התאהבות, התאהבות רומנטית, התמזגות רגשית עוצמתית. והסיפוק של צורך זה יכול להימשך כ4 שנים אומרים המחקרים. בנקודת המפגש הרומנטית עם פרטנר מתאים ישנה סערה רגשית חזקה ביותר, ושני בני הזוג שהתאחדו חווים סוג של התעלות רגשית, אאופוריה או היי רגשי עוצמתי. מדענים טוענים (כפי שנכתב ופורט בפרק: ”הסמים הקשים של האהבה” אחד הפרקים במדור: אהבה) שהתאהבות זו מפרישה לדם הורמון שיכול להחזיק מעמד לא יותר מ4 שנים. ואז או שנפרדים או שההתאהבות עוברת פאזה, מעין תהליך של מעין התבגרות, הבשלה. עליה להתעלות מעל רמת האגו ואז היא עולה ברמה והופכת לעמוקה ובסיסית. ואז זו כבר לא התאהבות אלא אהבה, יש בה התחלקות בחוויות החיים, דיאלוג אמיתי, שותפות מלאה לדרך, המון אותות של חיבה ובעיקר בעיקר אמפטיה, הזדהות רגשית עם הפרטנר ומה שעובר עליו. בהתחלה התאהבות: אהבה מתחילה בשלב הרומנטי ובשלב הבוגר והבשל: אהבה, זה כבר יותר אמפטיה מאשר רומנטיקה.
מרכז הכובד לצורך בבן או בת זוג יכול גם לבוא מן המרכז המיני, אז ניתן לספק את הצורך הזה יחסית מהר (תלוי במידת האטרקטיביות של הפרטנר המחפש), וכמו שקל לספק אותו (במידה ומוצאים פרטנר על אותה דרגה של משיכה) כך קל למאוס בפרטנר, כשמרכז הכובד הוא מיני בלבד, ואינו מתלווה לצורך באהבה רגשית.
אלה שני מרכזי כובד שכיחים, אנו עשויים להתאהב במי שאנו נמשכים אליו (או מי שמוכן להימשך אלינו) אם מתאהבים בו זה ממשיך, ואם ההתאהבות מבשילה לאהבה זה יכול להימשך שנים רבות, עד מות בן זוג אחד, ואז המשבר שחווה האוהב והאהוב שנותר בדד יכול להרוס אותו נפשית וגופנית.
כשמרכז הכובד בא מהשכל, אז אין התאהבות, אין משיכה מינית, יש החלטה מושכלת של האדם לבחור באדם המתאים ביותר לחיים משותפים. וכאן אפשר להפוך לשותפים לדרך החיים, והקשר יכול להתחזק במהלך השנים, אך הוא נותר שטחי ובעיקר פונקציונלי. קשר פונקציונלי ממלא צורך פרקטי להקים משפחה, להוליד ילדים, לקנות בית או דירה ביחד, לרהט אותו ביחד. ואין לזלזל בצורך הפונקציונלי, ככל שהחיים הופכים ליותר מבוססים על טכנולוגיה וגישה טכנולוגית לחיים, כך יהיה מקום לסוג כזה של יחסים. שבו הפונקציונליות תופסת את מקום האהבה. סוג יחסים פונקציונליים, כוללים גם חיבה לזולת ויכולים להתקיים בה גם יחסי מין פונקציונליים. אחת לכמה זמן עושים את זה כי צריך. יש סיפוק שבא מפורקן. עד למועד הבא לקיום היחסים.
הזוגיות הפונקציונלית, או זו של אהבה (אהבה עמוקה ובשלה) או מבוססת המין, אורכות ככל שהן אורכות. זו מבוססת המין מן הסתם תהיה הקצרה ביותר, ההתאהבות תהיה מעט ארוכה יותר, אך משך חייה קצוב, אך האהבה הפונקציונלית והרומנטית (או בשמה היותר נכון: מבוססת האמפטיה) יכולים להחזיק מעמד שנים רבות.
אלה היחסים הרווחים, אך ישנה עוד סוג של זוגיות, או אהבה, שבה מרכז הכובד בא מן הנפש.
זה מתקיים אצל בני אדם שמרכז הכובד שלהם הוא נפשי, אלה בני אדם עדינים ורגישים יותר, לעיתים קרובות הם אאוטסיידרים (לא משתלבים חברתית). הצורך הנפשי הוא עמוק ונדיר יותר מן הצרכים שדובר בהם עד כה, וככל שהוא עמוק ונדיר, כך העוצמה של ההזדקקות הינה עמוקה, נדירה ועוצמתית, אך זו עוצמה שיכולה להכיל את כל הקיום של האדם. אם בפרידה מפרטנר אהוב שהאיחוד הוא אחד מן הרמות, המיני או הפונקציונלי, חווים משבר קשה שחולף כעבור זמן מה, פרידה מבן זוג כשהאיחוד הוא נפשי, יכולה לגרום למשבר שקשה לו להתאחות.
היות ובני אדם מבוססי נפש הינם נדירים, קשה למצוא יחסים בין בני זוג ששניהם מבוססים ברמת הנפש באותה המידה. ויותר יכולים להיות יחסים שבהם אחד אוהבמאוהב במרמת הרגש והשני אוהבמאוהב ברמת הנפש.
וכשבן זוג מבוסס נפש מאבד פרטנר נפשי (מבחינתו) יהיה ראשית קשה לו להינתק מן הפרטנר הנפשי, הוא אחוז ייסורים קשים שלא ניתן להשוותם לייסורי הפרידה מפרטנר שחשים כלפיו אמפטיה ששם האהבה הבשילה והגיעה לבגרות מרשימה.
כשהכאב או הייסורים באים מן הנפש, זה סוג כאב אחר לגמרי מזה הבא מאהבה מבוססת אמפטיה. והמילה המתאימה כאן היא לא עצב, אלא יגון. אבל. ניתן רק להשוות זאת אכן לאיבוד פרטנר שהלך לעולמו.
צריך להבין שאדם מבוסס הנפש לא מסוגל לחיות ללא פרטנר ברמה תואמת, או למצער, ברמה לא תואמת. ככל שזה בא ממקום גבוה או עמוק יותר כך הצורך הזה יהיה צורך נואש וכמעט טוטלי. ואין להשוותו מבחינת העוצמה, לצורך באהבה פונקציונלית, רומנטית או מינית.
ניתן להמחיש זאת באנלוגיה של סוגי הדלק השונים, (מעניין שככל שהרמה נמוכה יותר זה פולט לאויר יותר מזהמים…) – חימום מפחם הינו כמו יחסים פונקציונליים. חימום מנפט זה כמו התאהבות, חימום מגז היא כמו אהבה מבוססת אמפטיה, ואילו אהבה מבוססת נפש היא כמו אנרגיה אטומית. מבחינה זו אהבה מבוססת נפש תהיה כמו פיזיולוגיה קוואנטית, יותר מאשר פיזיולוגיה ניוטונית. החוקים שלה שונים ובעיקר המודעות של האוהב אהבה מבוססת נפש היא הרבה יותר גבוהה ומפותחת מאשר זו של האוהב ברמות אחרות. והיא מתרחשת בחלקיקים הסאב-אטומיים של ההוויה של המאוהב.(הנפש) .
כך לגבי יחסים מבוססי נפש לגבי פרטנר מסוים (זה לא חייב להיות הדדי) ואם הוא מצליח להתגבר על הקרע הנפשי שנוצר עם הפרידה, הוא מצוי במצב של אדם שהולך בשוק מלא פירות וירקות מכל המינים והסוגים, אך הוא מחפש פרי נדיר שלא מצוי בכל שוק. וכמו שקשה לו למצוא פרטנר ברמת הנפש, כך גם הוא לא יהיה לטעמם של מחפשים מבוססי התאהבות, או מיניות, או פונקציונליות. כי בהחלט יכול להיות שהוא ימצא פרטנר שיש שם פוטנציאל לפיתוח אהבה ברמת הנפש (או שהוא יהיה מוכן להסתפק בפרטנר מבוסס ברמת הרגש) ובגלל הנואשות שלו למצוא פרטנר נפשי הוא ירצה לתת הזדמנות לאהבת נפש, אך אם הפרטנר הזה מבוסס באחד משלושת הרמות שדובר בהן קודם, אז מן הסתם האוהב שבא מהנפש לא יהיה לטעמו של אותו פרטנר פוטנציאלי. (כאן המקום להוסיף שבשלב ההתחברו של בני זוג, קל לטעות, ובן זוג המבוסס באהבה אמפטית, יטעה לחשוב הפרטנר באותה הרמה, בשעה שהוא בכלל מבוסס ברמת הנפש, ולהיפך, אדם המבוסס ברמת הנפש עלול לטעות לבחור באדם מבוסס באהבה אמפטית ולחשוב שהוא כמוהו, מבוסס ברמת הנפש.(
אין ספק שככל שאנו מדברים על איכות אהבה שנמצאת בקצה פירמידת היחסים. המבחר יהיה מצומצם יותר, משני הכיוונים, וגם ההצלחה תהיה מועטה יותר.
זה אומר שאנשים שמחוברים לנפש שלהם, והחיבור הנפשי מהווה פקטור מרכזי ביחסים, יש להם סיכויים רבים או לא למצוא פרטנר, או שהיחסים לא יצלחו כי אם אחד מהם מבוסס בנפש והשני באהבה רגשית, ישנו סיכוי שאחד מן השניים יפלוט את השני מתוך מערכת היחסים.
ועם זאת, אין אהבה מופלאה והרמונית כאהבה הדדית המבוססת ברמת הנפש. כאן החיבור כולל את כל ההוויה של האוהב או הנאהב (או שניהם) אהבה נפשית כבר כוללת בתוכה את האהבה האמפטית והרומנטית, (אך כנראה לא תיכלול בתוכה את האהבה הפונקציונלית). כל הווייתו של האוהב ברמת הנפש רוטטת ונטענת בחיוניות גבוהה ועוצמתית בעת התרחשות האהבה הזו.
אם אין חיבור בין שני אנשים מבוססי נפש, אז הקרוב ביותר לזה הוא שאחד יהיה מבוסס נפש והשניה תהיה מבוססת באהבה אמפטית. חיבור בין אדם מבוסס נפש לבין אדם שאוהב פונקציונלית, לא יצלח, גם אהבה מבוססת על משיכה גופנית ואהבת נפש לא ימצאו חיבור.
כשיש אהבה מבוססת נפש אצל האחד ואצל השנייה אהבה מבוססת אמפטיה. אהבת הנפש כבר כוללת בתוכה את האהבה האמפטית, אבל ברור שהאהבה הרומנטית/אמפטית לא כוללת בתוכה את אהבת הנפש, כך ששניהם יצטרכו להתפשר, האוהב שבא מן הנפש יצטרך לוותר על הרמות הגבוהות והרוחניות של איחוד עם האהוב/ה ואילו האוהב המבוסס ברמת הרגש (ברמה הנמוכה רומנטיקה וברמה הגבוהה אמפטיה), יתקשה להכיל את הדרישות הרוחניות של האוהב ברמת הנפש, ויראה בזה עומס יתר. מי שמוותר תמיד זה האוהב ברמת הנפש. מי שירצה לסיים את מערכת היחסים הוא האוהב אהבה אמפטית.
יש זילות לצמד המילים הללו: אהבת נפש: ”אני אוהב אותו אהבת נפש”, ”נפשי קשורה בנפשו”, ”נפשות תאומות”. לא הרבה תוכן עומד מאחורי המלים הללו.
מבחינת מידרג פירמידלי הייתי מסדר זאת כך. בבסיס, אהבה מבוססת מיניות, ברמה שמעל, בשפיץחוד של הפירמידה – אהבת הנפש.
וככל שהרמה בסיסית יותר – כך קל יותר למצוא בה פרטנר ולהשביעה. ככל שהרמה גבוהה וקרובה לקצה הפירמידה. כך קשה למצוא פרטנר ולהשביעה. אך מצד שני, אין התעלות נפשית גדולה יותר מאשר למצוא פרטנר לאהבת נפש. כששניהם מבוססים ברמת הנפש ואוהבים זו את זה אהבת נפש.
ויש גם צד שלישי, לרמות, שככל שהרמה נמוכה יותר יש פליטה של יותר ‘מזהמים’, כל שהרמה גבוהה יותר כך קל יותר ל’זהם’ אותה, בפגיעה רגשית, תחושות נקם, עוינות מצטברת וכו’. אם ‘הזיהום’ הזה קורה בבסיס הפירמידה – כמעט ולא קרה כלום. אך ‘הזיהום’ הזעיר ביותר ברמת הנפש יכול להיות פאטאליפטאלי ליחסים.
אם נשווה זאת לגוף האדם, זיהום בעור בדרך כלל מטופל על ידי תאי הדם הלבנים, נוצרת מוגלה שמופרשת והגוף חוזר לתקנו. אך אם הזיהום הוא ברמה יותר גבוהה ופנימית, כמו זיהום בקיבה, או בדם, או בריאות, קשה יותר לרפא והנזק גדול יותר. אך אין זיהום פטאלי יותר מאשר זיהום במוח. זה השלב הגבוה ביותר, וכל זיהום קטן בו יכול להמיט שואה על האדם.
כך גם באהבה, ככל שהזיהום מתרחש ברמה נמוכה יותר – כך קטן ניזקו, אך זיהום של פגיעה רגשית למשל ברמת הנפש יכול לשאת עימו תוצאות קשות ליחסים ולבריאות הנפשית של בני הזוג.
קושי נוסף קיים ברמת הזיהוי, איך יידע המבוסס ברמת הנפש באיזה רמה מבוסס הזולת. קשה לדעת, בעיקר שאדם התפתח למבוסס ברמה האמפטית, מבוסס הנפש עלול לטעות ולשייך אותו לרמה שלו.
כלומר, הטעות יכולה להתרחש בהחלפה של זיהוי פרטנר כמבוסס ברמת הנפש, בשעה שהאהבה שלו באה מרמת הרגש.
כך או כך. ככל שהרמה גבוהה יותר כך קשה למצוא זיווג. אך משנמצא זיווג שכזה זו ברכה שקשה להפליג בשבחה.
גבריאל רעם
***
הרובד האפל בחיפוש אחר פרטנר
ראינו בפרק על אודות “חוק המשיכה” שהסיבה העיקרית לכך שאנשים נכנסים או לא נכנסים לקשר זוגי עם אדם זה או אחר נובעת פחות מהאיכות של האדם איתו הם רוצים להיכנס לקשר ויותר מהמיצוב שלו בדירוג סקאלת המשיכה שלו בחברה. מה שקובע הוא ‘הניקוד’ שכוח המשיכה שלו מקבל על פי נורמות מקובלות. ככול ש’הניקוד’ של בן הזוג הפוטנציאלי יותר גבוה כך ערכו עולה.
בפרק הקודם ראינו כי מה שהופך משיכה לדומיננטית במיוחד הוא מרכז הכובד. כלומר לאחר שעוברים את מחסום המשיכה, ישנו מרכז הכובד שממנו בא האדם לבן הזוג, והתאמה במרכז הכובד היא חשובה מאוד ליחסים.
עתה אנו מגיעים לאלמנט נוסף: ההשפעה של נורמות חברתיות.
ליחיד שחושב שהמשיכה שלו כלפי בני זוג פוטנציאליים נובעת אך ורק מטעמו האישי – קשה להבחין ולהיווכח שהסיבה שאנו נמשכים לבני זוג פוטנציאליים כאלה ולא אחרים היא יותר חברתית מאשר פסיכולוגית. יש להבין כי בחברה שלנו הערכים שעל פיהם מתייחסים לאחרים הם לעיתים רחוקות ערכים פנימיים ואישיים. הם לעיתים קרובות ערכים של הרוב. ההשפעה של נורמות חברתיות על הפסיכולוגיה של היחיד היא חזקה ומשמעותית מכפי שאנו נוטים לחשוב. אנו נוטים להשליך על גנטיקה וחינוך את רוב ההשפעות לסיבות מדוע אנו נמשכים לאדם זה ולא לאחר, אך מסתבר שלחברה שלוחות וגרורות שמגיעות וחודרות עמוק לתת-תודעתו של היחיד ושם מפעילות במידה לא קטנה את הסיבות למשיכה שלו לבני זוג פוטנציאליים כאלה ולא אחרים. כתב על כך רבות הסוציולוג אמיל דורקהיים כשהראה למשל שהתאבדות אינה מושפעת ממה שקורה ליחיד, אלא גם ובעיקר ממה שמתחולל בחברה שמסביב, וכך גם אושר ואומללות. נהוג לחשוב שהקריטריון לאושר או לאומללות הוא אישי ופסיכולוגי, אך גם בקשר לכך אין אנו נוטים לקחת בחשבון את הקריטריונים החברתיים. זוהי בעיקר הנורמה החברתית הסמויה שמגדירה לנו מה אמור להסב לנו אושר או אומללות. אנו קולטים זאת באופן תת-הכרתי ומצייתים.
נחזור לענייננו – המשיכה לבני זוג פוטנציאליים.
בעלי מדרג משיכה גבוה לא יהססו לנטוש את בן/בת זוגם כשירגישו שהדרוג שלהם מספיק גבוה כדי לפגוש בן זוג שכוח המשיכה שלו בחברה ייתן להם מנת אושר יותר גדולה ולו בכמות זעומה., זאת כי במידה לא מעטה הפיתוי של בן זוג אטרקטיבי יותר היא כזאת שקשה לאדם לעמוד בפניו. אנחנו רגילים לראות את תחום מערכות היחסים כתחום שנשלט על ידי הפסיכולוגיה, והוא כאילו תחום שאי אפשר לשחק איתו – או שיש התאמה או לא. כאילו שהדברים מקובעים, אך האמת היא שזה רחוק מן האמת. למעשה זה פחות דטרמיניסטי ויותר מסחרי מכפי שניתן לחשוב. הכוח השולט במערכות יחסים רבות הוא כוח קפיטליסטי. מתקיים מסחר עיקש בחומרי ובמרכיבי האושר. האדם אמנם משוכנע שהוא בא למערכת יחסים עם הכוונות הטהורות ביותר, אך באופן בלתי מודע הוא נכנס למערכת יחסים יותר בגישה מסחרית. מה פירושו “גישה מסחרית”? ובכן הדבר מתבטא בשאלה שהוא שואל את עצמו: “איפה אני יכול להרוויח יותר ביחס לשווי ההשקעה עימה אני בא”? הוא מתייחס אל האהבה והמין כמסחר עיקש. אם נחשוב שאיננו מקבלים תמורה ראויה ביחס לשווי ההשקעה שלנו, כלומר כמה אנו שווים בשוק המשיכה, לא נהסס לנטוש את האדם שתמך בנו. ייתכן שהוא השקיע בנו את מיטב חייו ושנותיו והיה איתנו ברגעים הקשים שלנו, עדיין אם נחוש שנוכל להשיג דיל יותר טוב עם מישהו אחר יש סיכוי שאולי ננטוש. מן הסתם בשלב זה נוצרת אצל הקוראים התנגדות חזקה – אני מבקש להישאר עם ראש פתוח ולהמשיך לקרוא…
חשוב לציין שהכתוב לעיל נכון עד שהיחסים מתקבעים בשלב של “לצאת”.
הסיבה שאנו מתקבעים עם בן זוג זה או אחר נעוצה בכך שהגענו למסקנה תת הכרתית שזה הדיל הטוב ביותר שנוכל להשיג בעזרת כוח המשיכה הנוכחי שלנו. הכתוב בשורות אלה מתייחס בעיקר להתרחשות בין בני זוג לפני שהם נכנסים בברית נישואין. מדובר על בחינה ובדיקה של הזולת כדי להחליט אם יש “רכישה” או אין. זהו שלב של חוסר יציבות רבה שבו הדימוי העצמי שלנו נמצא במבחן כל הזמן – האם זה שאנו חושקים בו שנמצא במדרג גבוה משלנו בדרך כלל, יסכים להיות איתנו או שהוא יחפש שדות יותר ירוקים? לפי מה נקבע כוח המשיכה של אדם? ובכן, כאמור הדבר נקבע על סמך עד כמה הוא נחשב על ידי החברה, כמה הוא פופולארי או כמה הוא מפורסם. דברים כמו: חוזק, יופי, עמדת ההשפעה, נחשקות, גיל צעיר, השכלה – הם מטבעות עוברים לסוחר, ופחות עד כמה אתה רגיש, מה הם הערכים שלך, איזה מין אדם אתה, מה חי בך וכדומה. אמות המידה לכוח משיכה ונחשקות הן יותר במישור החיצוני-החברתי ופחותלא במישור הפנימי של איזה אדם הוא בפני עצמו כישות עצמאית. עם זאת יש להבין שיש כאן מדרג שלם ומורכב. כשתכונה מסוימת לא מקבלת ניקוד גבוה בחברה, כמו למשל גיל, אפשר לחפות על כך במראה או השכלה, כושר השתכרות, עד כמה האדם מפורסם וכדומה. המורכבות רבה עוד יותר כי גברים נמדדים על פי חוקי משיכה ונחשקות שונים מאשר נשים. אצלן זה בעיקר מראה, גיל ושידור של מיניות. אצל גברים זה גם מיניות, גם מראה, אך גם משחקים מרכיבים של ממון, השפעה וכוח. מכאן שבמקום שההקדמה למערכת יחסים תהיה ממקום של רגישות, אמפטיה ותמיכה, היא מתחילה במקום של שוק שבו אנו מתמקחים כדי לקבל דיל טוב.
אנשים בעלי כוח משיכה רב מוצאים עצמם נוטשים מערכות יחסים, בעוד שאנשים שכוח המשיכה שלהם פחות גבוה מוצאים עצמם ננטשים, ואז מרוב כאב הם יכולים למצוא עצמם מחוץ למערכות יחסים כשהם פצועים וחבולים, מלקקים את הפצעים לקראת הקשר הבא. הם לאט לאט הופכים חשדנים, מחפשים מיטה רכה עליה יוכלו להניח את רגשותיהם הכואבים ממערכת היחסים האחרונה. שוב, אם ישנם פערים ברמות המשיכה והשווי החברתי יתחילו לחצים: מי שרוצה יותר את השני יפעיל יותר לחץ וינסה לצנן אותו. כל נפילה ממיטה משאירה סימנים כחולים עד שכבר קשה להיכנס למערכת יחסים חדשה.
רובנו רודף אחר האושר. האושר בתחום הזוגי מורכב ברובו משני מרכיבים עיקריים: אהבה ומין. מכאן שהתחום הרגיש הזה נעשה התחום שבו מן הסתם קיימים יותר חוסר צדק, צער ועוגמת נפש.
התחושה הרווחת היא שכל אחד ימצא את בחיר ליבו, רק צריך סבלנות והתמדה ובסוף “כל סיר מוצא מכסה”. יש כאן התעלמות מחוקי המשחק ומהלבבות השבורים הרבים, להם אין פה ואין לובי. זה לא פופולארי לבכות על מערכת יחסים קשה שמתוכה נזרקת. לא כל כך רוצים לשמוע על כך, למעט כמה חברים טובים, ואז אין לנו אומדן אמיתי להבין כמה עלבון וכאב נגרמו לנו בתחום חיפוש בני הזוג.
ככל שאדם נתקל שוב ושוב בסירובים ונטישות כך ירד הדימוי העצמי שלו כי הדימוי העצמי שלנו נקבע במידה רבה לפי כמות ההיענות והדחיות שאנו מקבלים. היענות או דחייה הקשורים יותר ליחס בין מידת הקרדיט החברתי של המחוזר לרמת הקרדיט החברתי של המחזר, ופחותלא למידת הערך הפנימי, הכישרון, האיכות האנושית, הרגישות והעומק. זאת קשה מאוד להפנים. עיסוק בלבבות ובאנשים אסור לו והוא לא יכול להיות דיל. חייבים להתקיים ערכים כמו כבוד, אמפטיה ורגישות, אך לצערי מוצאים יותר ניצול, פגיעה, לקיחה כמובן מאליו.
החיפוש מתחיל בדרך כלל בתקווה גדולה ומסתיים לעיתים די קרובות ברגשות עכורים בדרך כלל של הננטש כלפי הנוטש ושלו כלפי עצמו.
***
המשא ומתן הקשה בין נשים לגברים
כשעברנו את מסלול המכשולים של מציאת בן זוג לאחר זמן מה מתחיל מסלול המכשולים של תחילת הזוגיות. הכוונה לחיכוכים שונים. חלק ניכר מהחיכוכים האלה הם חלק מהדינאמיקה שבתחילת מערכת יחסים, לה אנו יכולים לקרוא: משא ומתן. כן, משא ומתן מתקיים לא רק בעולם העסקים, אלא גם בתחילת מערכת יחסים.
תחילה על אודות משא ומתן כנושא בפני עצמו.
משא ומתן הוא תמיד תהליך קשה ובעייתי. זהו שם “מכובס” או “מגוהץ” לדינאמיקה של יריבות מנומסת כאשר לכל צד יש משהו שהצד השני רוצה ובתמורה הוא מוכן לתת משהו, אבל פחות ממה שהצד השני היה רוצה לקבל תמורת מה שהוא נדרש לתת.
כשאין פערים גדולים בין שווי המיוחס לתמורה שמוכנים לתת, לא “פורץ” המשא ומתן ושני הצדדים סוגרים על חילופי משאבים או מוצרים או חילוף של מוצר תמורת תמורה, אך כשזה מגיע למשא ומתן, הדבר לא כל כך פשוט כי כל צד מאמין שמה שיש לו שווה יותר ממה שיש לצד השני, ועל כן עליו לתת פחות ממה שיש לו ולקבל יותר ממה שיש לצד השני.
הדינאמיקה של המשא ומתן נמצאת עמוק בתוך עולם המסחר. החוקים השולטים במסחר הם “להרוויח על מה שאתה מייצר או על משאבים שעוזבים אותך ולא להפסיד או להפסיד כמה שפחות, על מה שאתה מוציא”.
משא ומתן מוכרע לא פעם כבר ברמה הפסיכולוגית. השאלה הפסיכולוגית הטרומית הראשונה היא: עד כמה כל אחד מעריך את השווי של מה שיש לו ביחס לשווי של מה שיש לאחר לתת. השאלה הטרומית השנייה: איך כל צד מעריך את הערכת הצד השני את השווי של מה שיש לו. כי אם צד אחד חושב שהצד השני מעריך את המשאב שלו בפחות משוויו האמיתי הוא ישתדל להעניק בתמורה פחות מן השווי האמיתי.
הצד המפסיד במשא ומתן מוכן למכור את המשאב שלו בפחות משוויו האמיתי כי במידה והוא חושש שאם לא ימכור אותו בשווי זה הוא יפסיד, כלומר הצד המפסיד מעריך, משווה את קריסת העסקה מול או נגד קבלת שווי נמוך ומנסה להעריך מה יגרום לו להפסד יותר גדול – קריסת כל העסקה או מכירת המשאב בשווי נמוך.
המשא ומתן מוכרע בשלב שבו צד אחד מוותר על תמורה הולמת לדעתו היות שהוא סבור שהצד השני יהיה מוכן לוותר כי לדעתו המחיר שהוא נדרש לשלם גבוה מדי ביחס לעצם ההזדקקות שלו למשאב של הצד השני או שהוא משחק “פוקר בלוף”.
בכל רגע כל צד מנסה להחליט אם שווה לו לקבל תמורה נמוכה כנגד פיצוץ העסקה כולה. בשלב כלשהו מחליט צד אחד שאם לא יענה לשווי הנמוך יפסיד את כל העסקה, ואז הוא מסכים לשווי הנמוך. אם אנסח זאת במילים בוטות הרי שהצד המפסיד מוכר את המשאב היקר שלו בפרוטות היות שהוא משוכנע שהוא יסתדר פחות טוב ללא מכירת המשאב מאשר עם קבלת שווי נמוך בעבורו, אולי כי הוא סבור שלא יהיו לו נושאים ונותנים שיהיו חפצים במשאביו.
הגברים רוצים משהו מהנשים והנשים רוצות משהו מהגברים. כל צד יכול לקבל את מה שהוא רוצה מהצד השני, אבל כמו בכל משא ומתן נשאלות שתי שאלות: זמן האספקה ומה וכמה יצטרך לתת בתמורה. המנצח ייתן כמה שפחות תמורת כמה שיותר והמפסיד יקבל פחות וייתן יותר.
לנשים שלושה משאבים עיקריים:
משאב מיני – קיום יחסי מין,
משאב רגשי – אהבה
ומראה מצודד.
לגברים שלושה משאבים:
עוצמה-כוח ומיצוב חברתי משופר,
יציבות ואיתנות בשל המעמד החזק של מגדר הגברים בחברה
ומראה מצודד.
נתחיל במשאבים הנשיים. מנקודת מבט גברית המשאב המיני הוא תגמול לגבר שלוקח חלק ב”מרוץ העכברושים”. זהו תגמול שמעניק לו עונג ותענוג מצד אחד וחיזוק מעמדו הגברי במידה שהאטרקטיביות שלה הולמת את מצבו הכלכלי ומיצובו בחברה מצד שני. כך באשר למשאב המיני.
המשאב השני הוא רגשי. אם הגברים שרצים אחר המשאב המיני הם הגברים החזקים, התחרותיים והכוחניים, הרי שהגברים הזקוקים למשאב השני – הרגשי הם גברים רגישים ועדינים שזקוקים לתמיכה הרגשית של האישה כדי לעמוד בפיגועים ובהנחתות שהחיים מנחיתים עליהם.
הגברים זקוקים לשני המשאבים, אך לא כולם זקוקים לכל אחד מהם במידה שווה. הגברים העדינים והרגישים, עדיני הנפש, אולי נמשכים אל המין ומוקסמים ממנו, אבל הם זקוקים נואשות לתמיכה הרגשית.
כמובן שיש לזה גם היבט פסיכולוגי. הגברים הכוחניים זקוקים לידיעה הפסיכולוגית שהם מסוגלים לכבוש את המעוז המיני ולנצל את המשאבים הנשיים לצרכיהם ואילו על הגברים העדינים לדעת שיש להם בית רגשי לחזור אליו מקרבות הקיום.
גברים משתי הרמות לא יצליחו לשרוד ללא המרכיב הנשי האקוויוולנטי לרמתם: ללא המרכיב הנשי: בעלי הרמה הגבוהה, הרגישים ועדיני הנפש יתרסקו לתוך דיכאונות וחרדות. ובעלי הרמה הנמוכה יהפכו לעמוסי אגרסיה בלתי מנוקזת שעימה הם יהרסו האחד את השני, את עצמם, את החלשים והעדינים שבחבורה או את כולם.
עד כאן לגבי הזדקקות הגברים למשאבים נשיים. ומה לגבי הנשים? הן זקוקות למשאב הכוח ולמשאבי המין והאהבה. משאב הכוח יכול לתת להן ביטחון ויציבות בהיותו קשור ליכולת להסתדר בעולם החברתי, הטכני והחומרי שנשלט על ידי גברים. משאב האהבה מספק להן את הצורך בהתאחדות עם נפש אהובה. והמין משמש לתענוג, פורקן והתאחדות ברמה פיזית עם גבר אהוב.
גברים זקוקים למשאב הנשי לא פחות משנשים זקוקות למשאב הגברי, אלא שהנשים שוכנעו אולי בשלב כלשהו שהמשאב או “הסחורה” הרגשית והמינית שלהן אינם מלהיבים עד כדי כך שהגברים יהיו מוכנים לתת להן בתמורה אהבה, כבוד, מרחב נשימה, תמיכה, ביטחון ויחס הוגן ומתחשב כבני אדם. הן חשות שהגברים מן הסתם אולי יסתדרו יותר טוב בלעדי “הסחורה” שלהן מאשר הן תסתדרנה בלעדי ה “סחורות” של הגברים: עוצמה, ביטחון, קשיחות, הגנה – מתן חסות, יכולת פריצה לעולמות חברתיים, כלכליים ומסחריים – היכולת להסתדר בעולם. הן עלולות לחוש גם שגבר מסוים הוא כה אטרקטיבי לנשים שלא תהיה לו בעיה למצוא אישה אחרת בעלת משאבים לא פחותים. הנקודה היא שזה פשוט לא נכון. גברים תלויים במשאבים הנשיים לא פחות, אך היות שהם השולטים, נראה לנשים כאילו שהם מסתדרים מצוין בלעדיהן. זוהי אשליה פסיכולוגית שהשולט-גברים, נוטע במוחו של הנשלט-נשים.
לרוב קורה שנשים עלולות לוותר בשלב מוקדם של המשא ומתן, להעניק משאבים רגשיים ומיניים, ואז לצפות לתמורה הולמת אשר בדרך כלל מאחרת להגיע, ואולי לא מגיעה כלל או גרוע מזה – מגיעה, אך במקום שתוענק לאישה, היא מופנית נגדה. הגברים מפנים את משאבי הכוח והשליטה נגד נשים כדי לשלוט בהן. כך הן יוצאות קרחות פעמיים: פעם אחת כשהן לא מקבלות את האהבה, החסות ונהנות מהמהלכים שיש לגברים בחברה ופעם שנייה כשבמקום לקבל חסות הן הופכות לנשלטות או אפילו קורבן לכוחניות הגברית.
על הנשים להשתמש במשאבים שלהן לא כאתנן שמרכך וקונה את הגברים, אלא כמשאב יקר שיימנע מהגברים במידה שהן לא תקבלנה את משאבי העוצמה, התמיכה והחסות שהן אמורות לקבל. יש להן יכולת למנוע מהגברים מיניות ואהבה-תמיכה רגשית במידה שהם לא מספקים קודם כל את ‘הסחורה’.
מגדר הנשים בגדול לא הגיע עדיין להחלטה שאליה הגיעו הנשים במחזה ליזיסטרטה של אריסטופנס: במחזה זה הנשים מחליטות ממניעים פציפיסטיים שהגיע הזמן להפסיק את המלחמות בין מדינות. היות שהגברים לא הסכימו לכך – הן “מייבשות” אותם על ידי מניעה של חסדים מיניים.
זה המקום להבהיר שאין הדבר אומר שנשים אינן זקוקות למיניות מהגברים, וכי זה לא חשוב להן, אלא שאולי יכולות להיות להן סדרי עדיפויות שונים משל הגברים. הצורך לקבל עוצמה, חסות חברתית ואהבה יכול להתחרות בצורך המיני והרגשי.
הנשים כנראה כה משוכנעות שהגברים יסתדרו יותר טוב בלעדיהן מאשר הן בלעדי הגברים או שהם יסתדרו עם הנשים שיותר קל להשיג מבחינה מינית, עד שהן מוותרות ומעניקות את החסדים המיניים והרגשיים כדי לרצות את הגבר ובסופו של דבר הן מקבלות מהגבר הרבה פחות ממה שמגיע להן בתוקף השווי האמיתי של משאבי המין והאהבה שהן נושאות בחובן.
בסופו של דבר מגדר הגברים יוצא מנצח Winner במשא ומתן – במיוחד המניפולטיביים והנחושים שבהם ואילו מגדר הנשים יוצא מפסיד Loser.
לא מעטות מוכרות בכורת מיניותן במחיר נזיד העדשים של מציאת בן זוג הולם.
למה? מדוע הנשים (לפחות חלק לא קטן מהן) ‘נכנעות’ כמעט ללא עימות ומעניקות משאבי מין ורגש כמעט ללא תמורה הולמת? ובכן, מתחת לפני השטח מתנהלת מניפולציה שקטה ועיקשת מצד הגברים. בעזרת מסרים סמויים הם מצליחים לשכנע את התת תודעה של הנשים שהם כאמור יוכלו להסתדר בלעדיהן יותר טוב מאשר הן בלעדי הגברים.
אפשר גם אחרת. אפשר לנהל מערכת יחסים ברמה גבוהה שבה יש כבוד הדדי ורצון של כל אחד מהצדדים שהצד השני לא יפסיד בתוצאה הסופית (win win). ברמה הנמוכה זאת מלחמה שבה צד אחד רוצה להכניע את הצד השני ולקחת ממנו את המשאבים שלו . (תמורת כמה שפחות הם יתנו בחזרה), ברמה הגבוהה שני הצדדים יכולים לצאת מנצחים.
המצב העכשווי בין גברים לנשים הוא יותר מצב של הרמה הנמוכה, של מלחמה שבה צד אחד ‘מנצח’ והצד האחר ‘מפסיד’. אם מלחמה היא מצב שבו קוטב אחד פונה כנגד האחר, הרי שברמה הגבוהה יש צמיחה ויצירה, כתוצאה של איחוד של הקטבים.
למעשה כל מלחמה היא תוצר של כישלון של אחד הצדדים כדי להשיג מצב של צמיחה או התפתחות. התוצר של המלחמה הוא התחזקות קוטב אחד על חשבון השני. כשמדובר על מלחמה או משא ומתן בין המינים, בדרך כלל בא הקוטב הגברי על חשבון הקוטב הנשי.
אם במלחמה הקוטב הכוחני מנסה למחוק את הקוטב היותר חלש/עדין, כלומר קוטב אחד מתחזק על חשבון השני, שנחלש כתוצאה מכך – הרי שצמיחה מובילה לפרי או ללידה. ליצור חדש שממשיך את שניהם לרמה הבאה.
כפי שהדברים מתנהלים כיום, לא נראה כי במשא ומתן שמתנהל בין כל זוג צעיר יהיה מעבר ממצב של מלחמה למצב של סינרגיה וצמיחה. לפחות כל עוד הדבר תלוי בגברים. חשוב לי לציין שכשאני מדבר על גברים, אני מתכוון לזכר אלפא מצ’ואיסטי, ולא לדמות הגבר העדין והרגיש שגם הוא קיים, כך שהאפשרות היחידה למעבר מפאזה של רמה נמוכה-מלחמה, לפאזה גבוהה-צמיחה והדדיות תלויה בכך שהנשים תהיינה מודעות לכוחן ותמנענה את (או תשחקנה עם) המשאב שגברים כה חפצים בו. רק כך אולי מגדר הגברים יאלץ לעבור לפאזה של כבוד במקום ניצול.
נשים כיום מתעוררות למודעות של הניצול הענק שגברים מנצלים אותן, אבל התגובה היא לפי האסכולה הפמיניסטית אשר מעתיקה למעשה דרכי לוחמה גבריות. בדרכי לוחמה גבריות יהיה תמיד יתרון לגברים כי יש להם את הכישורים והגנטיקה – טסטוסטרון למשל, זה התחום שלהם. על כן על הנשים להכיר תחילה את מקור העוצמה שלהן במשא ומתן – מיניות ואהבה, ולהשתמש בהן בתבונה – למנוע אותם מגברים כל עוד לא עברו היחסים ממישור של ניצול למישור של כבוד.
***
הצורך הבסיסי בקבלת חיזוקים וחום אנושי
כולנו זקוקים לליטופים, בלי זה שום דבר לא יצמח באדם.
כל אדם זקוק לעידוד, לחיזוק, למשל לומר: ”יפה מה שאמרת” וכדומה. בהתחלה זה יכול להיות אפילו מלאכותי, אבל גם אז חשוב שזה יעשה.
למשל בהקשבה – אדם יכול לשבת נוקשה וקפוא או להניד בראשו מעלה מטה ולהראות עניין. אם הוא לא מזיז את הראש, לא משמיע קולות של הקשבה ופניו קפואות – הוא נותן תחושה שהוא “עושה טובה”.
לגברים יש בעיה לא רק בלתת חיזוקים וחום אנושי, אלא גם להודות שהם זקוקים לזה. גבר בדרך כללאדם לא חושב שהוא צריך חיזוקים מהסביבה. בחברה יש מוסכמה לא פורמאלית שאם אדם זקוק לחיזוקים, פירושו שהוא חלש ומשהו דפוק בו, וכי קודם כל עליו להסדיר עניין זה בתוך עצמו. נשים מודעות לכך שהן זקוקות לתמיכת הסביבה יותר מגברים. הזעקה הגדולה ביותר שלהן לגברים היא: ” גברים תתחשבו בנו, תנו לנו חיזוקים”, אך הגברים גורמים להן להאמין שזאת דרישה לא מוצדקת ומוגזמת. הפער הזה בין הצורך שלהן לבין תגובת הגברים יוצר אצלן טרוניות כלפי בן הזוג או מפתח דימוי עצמי נמוך.
ככל שהאדם ממנו מבקשים לקבל חיזוק הוא מכובד וחזק יותר, כך אנו זקוקים לחיזוק יותר תכוף ובעל עוצמה יותר גדולה ממנו. אדם גדול גם ניכר ביכולת שלו לתת חיזוקים למי שזקוק – וכולם זקוקים. גם האדם בעל העוצמה זקוק לחיזוק מצד הכפופים לו, ואם לא יקבל אותו הוא ימצא את ‘החיזוק’ בהשתלטות ובכפיה.
המוביל והחזק זקוק לחיזוק שיאמר לו שהוא טוב ומוכשר והמובל זקוק לחיזוק מצד המוביל שהוא מקבל אותו ותומך בו למרות שהוא תורם פחות למערכת ומסוגל ופחות.
במשפחה או במערכת זוגית שבהן שני בני הזוג ממעטים לתת חום אנושי, חיזוקים, תמיכה ואמפטיה האחד לשנייה, זאת אינה מערכת יחסים שראוי ואפשר לחיות בה, במיוחד לבני זוג שהם עדיני הנפש.
לא זאת בלבד, ‘זכותו’ של כל אדם לתבוע חיזוקים מבן/בת הזוג מעצם זה שהוא חי איתו, דבר שאנו מבחינים בו היטב בבעלי חיים הביתיים: החתול והכלב באים אלינו בתביעה לקבל תמיכה, חום ותחושה שאנו יודעים שהם קיימים, וכי קיומם מיטיב עימנו. כולם זקוקים לידיעה ולתחושה הזאת, ולעתים יותר קרובות יותר מכפי שאנו חושבים. אולי ככל שבן או בת זוג הם יותר איכותיים, יצירתיים ורוחניים – כן יזדקקו לחיזוקים מבן הזוג השני.
כשאדם לא מקבל את כמות ואיכות החיזוקים שהוא זקוק להם מהפרטנר במערכת היחסים, הוא שוקע כמו דם שלא מקבל חמצן, קיבה שלא מקבלת תזונה או עיניים שלא מקבלות מספיק אור. הדימוי העצמי יורד, והאדם מתחיל לאבד נוכחות.
ההבדל בין נשים לגברים הוא שנשים לא ‘מתביישות’ להחצין את הצורך שלהן בהכרה וחיזוק, ואם גברים מנסים להשיג זאת הם בדרך כלל נוטים לעשות זאת בדרך הקשה של השתלטות ושליטה.
לגברים רבים יש קושי להודות שהם זקוקים לחיזוקים כי הם גאים מדי, נוקשים מדי, לא מוכנים להודות שבלי תמיכה הם לא שווים הרבה. אך כאמור הגבר הרגיש והעדין זקוק לזה הרבה יותר מאשר גבר המאצ’ו.
כפי שגבר כוחני מחליף חיזוקים בשליטה, כך החברה האנושית מחליפה חיזוקים בקונפורמיות וקבלה בהתאם למסגרת. היא אומרת: “אתה שייך לקליקה של מהנדסי תוכנה”, למשל. השתייכות זאת נותנת כוח, אבל זה לא חיזוק. זוהי תמיכה וחיזוק רק מעל פני השטח, וכמו כל תחליף הוא פועל רק לפרק זמן מוגבל והזעקה לקבלה ולחום מבפנים יחזרו ויבצבצו. עצם השייכות הפורמאלית למסגרת או אפילו למערכת יחסים זוגית לא מחליפה חיזוקים אמיתיים מבן או בת הזוג.
להודות שאתה זקוק לתמיכה, חיזוק ואמפטיה מהזולת מציגה אותך כחסר אונים כביכול, אבל זהו המצב לאשורו. “להיות תלוי בכל דבר” הוא המצב הבסיסי של האדם בעולם של להיות תלוי בכל דבר. אם לא תודה שאתה חסר אונים או שתישבר מבפנים – אם לא תקבל חיזוקים, יש סיכוי שתינתק מהנפש שלך.
שוב, כאמור, ככל שבן זוג יותר רגיש ויותר מיוחד, כך הוא זקוק ליותר תמיכה.
אנחנו חיים בעולם קשה וקר. אנשים עלולים להיות מגורשים מעצמם כדי לא לחוש את ההזדקקות האדירה שלהם לחום אנושי.
***
“זה שיש לאדם אינטליגנציה, השכלה, או רמת תודעה גבוהה, כלל לא רלוונטיים לגבי מיהו כאדם. קודם כל הוא צריך להיות אדם, ולהיות אדם, בן אדם, פירושו לתמוך באנשים אחרים, לחזק אנשים אחרים, לתת אמפתיה לאנשים אחרים, לדעת לוותר על האגו שלו בשביל אנשים אחרים, להבין את זעקת הזולת. תודעה, השכלה, ואינטליגנציה – זה אקסטרא, להיות אנושי זה בייסיק”.
גבריאל רעם
“אפשר לוותר לבני זוג על שאינם יודעים, או אינם משכילים, אך לא על כך שהם לא מעניקים חום אנושי”.
שם
“אף בן זוג אינו יותר מדי נעלה מכדי להעניק תמיכה לבת הזוג בתוקף היותה אדם.
שם.
“אף בן זוג לא צריך להיות יותר מדי גאה בשביל להודות שהוא צריך תמיכה רגשית.
שם
***
יחסים במבט אחר
עד כה עסקנו בתחילת היחסים, במבוא שמוביל אליהם, במסדרון. מכאן ואילך אני ניצבים ביחסים עצמם, בזוגיות בכבודה ובעצמה. כפי שנראה בהמשך היחסים עצמם, הם לא בדיוק גן של שושנים, ואם הם בכל זאת גן של שושנים, הזוגיות עצמה גדושה בלא מעט חוחים.
באנלוגיה אחרת – הירח מאיר את לילותינו, אך כפי שה”פינק פלויד” ‘הזכירו’ לנו, יש גם צד אפל לירח. כדי להגיע לצד המואר של הירח יש צורך, לא מעט פעמים, לעבור דרך הצד האפל שלו.
להלן כמה ממילותיו של שרלוק הולמס החכם או בעצם קונן דויל שהבין דבר אחד או שניים לגבי הצד האפל של הירח או במלים אחרות – על אודות המציאות האמיתית שיכולה להיות מוסתרת על ידי מה שגלוי. שרלוק הולמס אומר לידיו ווטסון:
“אתה יודע, ווטסון”, הוא אמר,” שאחד מקללותיו של מוח כשלי היא שאני בוחן כל דבר כאילו הוא נוגע לנושא המיוחד שמעסיק אותי. אתה מביט בבתים הפזורים האלה ומתרשם מיופיים. אני מביט בהם והמחשבה היחידה שעולה בי למראם היא ההכרה עד כמה הם מבודדים והקלות שבה מתבצעים בהם פשעים”. ”אלוהים אדירים”, קראתי,’ ‘מי היה מקשר פשעים עם אחוזות אהובות אלה?”. ”הן תמיד מעוררות בי אימה מסוימת”,אמרמסוימת’ ‘אמר הולמס . ”על סמך הניסיון, ווטסון, אני מאמין שהסמטאות המצחינות והמרושעות ביותר בלונדון לא זוכרות פשעים נוראים יותר שזוכרים שבילי הכפר השלווים והמרהיבים””.
טקסט מופלא זה הוא ארתור קונן דויל קלאסי. הוא מקלף את פרטי היומיום השלווים, את הכיסוי הבורגני השליו ומגלה מאחוריו דברים הרבה פחות נעימים. מסיר, אם תרצו, את מעטה התרבות הדקיק, כדי לגלות מאחוריו את הדמונים שהדחקנו לתת ההכרה או שהסתרנו מעיני החברה.
להלן טקסט נוסף של דויל:
”ווטסון היקר שלי, החיים הם מוזרים הרבה יותר מכל דבר שמוחו של אדם מסוגל להמציא. לא היינו מעיזים לחשוב על הדברים שהם אמיתות קיום פשוטות בתכלית. היה סמוך ובטוח, אין דבר בלתי טבעי כל כך כמו מה שנראה רגיל בתכלית, ואין מטעה כמו המובן מאליו“.
מי שרוצה שתהיה לו דירה נקייה או גוף נקי – צריך לעסוק בלכלוך. רק אחרי איתור מה שלא נקי ושטיפתו ניתן להגיע לגוף נקי, דירה נקייה, ובלשון הנמשל: יחסים נקיים ככל האפשר מאנטגוניזם, ריבים וויכוחים. דרך הלכלוך והצד האפל מגיעים לצד המואר והנקי.
לפעמים כדי להבין יחסים בין שני בני הזוג יותר לעומק ובצורה יותר מורכבת יש צורך במטאפורה. ׁׁ(ההבדל בין השוואה מטפורית להשוואה של תוויות הוא שהשוואה של תוויות לא מלמדת ולא חושפת מאום, רק מראה הבדלים לא משמעותיים, בעוד שהשוואה מטפורית חושפת משהו דומה בשניהם, משהו שמצביע על תבניות עומק, ממד נסתר שעד לזמן ההשוואה המטפורית היה חסוי).
המטאפורה הבאה מדברת על יחסים זוגיים, ולשם כך אני נעזר במשל הכלב.
מדוע? ובכן, כלב הוא יצור ידידותי ויחסים בין בני זוג מתחילים בידידות, ביחד. היחסים ההתחלתיים הם במידה זו או אחרת “יחסים כלביים – “עטיפה מתוקה” – משתעשעים יחד, נותנים האחד לשנייה תמיכה, חום חיבה ויש נאמנות אשר יוצרים ביטחון רגשי שהוא חיוני לחיי הרגש של בני הזוג. אם יחסי יריבות בין בני הזוג הם: “אדם לאדם – זאב”, הרי שיחסי ידידות ביניהם הם: “אדם לאדם – כלב”, ועל כן שווה לבדוק יחסים בין בני זוג דרך המטאפורה של יחסי כלבים – כלבים, וכלבים – בני אדם.
כלבים הם יצורים ידידותיים בבסיסם כמו ההתחלה של כל מערכת יחסים. אם בן זוג אחד הוא בעל תכונות של תוקפנות – הדברים בקטע ה”זאבי” הם גלויים מאוד ופשוטים, אך אם בן הזוג רק נראה ידידותי כמו בתחילת רוב מערכות היחסים, זה פחות פשוט כי הם לא יראו רצון בשליטה בדרכים תוקפניות, אלא יעשו זאת כבדרך אגב בצורה שיהיה קשה לכעוס עליהם. ייתכן שהם יציבו עובדות סמויות על אודות “מי כאן הבוס”. אם נחזור למשל הכלבים עלינו לזכור קודם כל שכלבים הם יצורי בר במקור, אך חיים עימנו כיצורים מבויתים. הם ידידותיים, אך מתחת יש בהם משהו פראי וקשה לאילוף. לכאורה חוץ מהשרת שערות ונשיכה של חפצי בית אין כמעט בעיות עימם, הם ידידותיים מאוד, ואכן הכלב הוא ידידו הטוב של האדם, למעט בעיה אחת: אם הכלב לא למד לעשות צרכיו בחוץ בינקותו, הוא ימשיך לעשותם בבית – זוהי המטאפורה הכי ברורה לאי קיום של יחסי ידידות, אלא יחסי טריטוריה. זוהי איזושהי צומת שאם לא עוברים אותה, תמיד סובלים ממנה.
“…חשיבותו של הריח מתבטאת בין היתר ברצונו של הכלב הזכר להשתין לעתים קרובות (גם כלבות עושות זאת, אך לא בצורה כה בולטת). באמצעות השתן מותיר הכלב את ריחו ומסמן את מה שהוא רואה או מנסה לתבוע לעצמו כטריטוריה שלו. בדומה לכך, מפריש הכלב הפרשה עזת ריח מבלוטות החלב בפי הטבעת שלו כדי להותיר את ריחו על צואתו. הכלב משתין לעתים כה קרובות מפני שהוא מתחרה עם כל הכלבים האחרים שבסביבה, ומנסה להסתיר את הריח שהם הותירו אחריהם”.
על פניו זוהי רק עשיית צרכים, אך כאן מתחילה תבנית העומק – כלב או אפילו כלבלב לא עושה צרכים במלונה שלו או בחדר בו הוא דר. אם קושרים אותו הוא לא יעשה צרכים היכן שהוא קשור עד גבול החבל באורך של חצי מטר ובקוטר של 360 מעלות, הוא יעשה צרכיו בדירה אם הוא לא מאולף, הוא רץ לפינה שבה לא רואים אותו ושם עושה זאת בחשאי. כל מאלף כלבים יודה שעשיית צרכים אצל כלב היא בפירוש לא רק צורך ביולוגי כי אם גם גישה נפשית. כאמור, מבחינה פסיכולוגית הכלב עושה צרכים כדי לסמן טריטוריה, כלומר עשיית צרכים של כלבלב בחדר צדדי בדירה משדרת לבעל הדירה שהבוס הוא בעצם הכלב. ולמה “בעצם”? כי לכאורה הכול נחמד ומשחקים ביחד והכלבלב תלוי בבעליו במזון וכדומה, אך על ידי עשיית הצרכים בפינה נידחת הוא בכל זאת משדר לו מי כאן בעצם הבוס.
באנאלוגיה ליחסים בין בני אדם – השאלה בקשר לבן זוג חדש היא: האם הוא יעשה את צרכיו על הרצפה הנקייה במקום לא גלוי בחדרנו? דהיינו יטיל בנו דופי, יחלוק עלינו, יגמד אותנו, יעקוץ אותנו, יוריד מערכנו, יציג אותנו כפחות ממה שאנחנו בדרך כלשהי, בזמן כלשהו במערכת היחסים? מי שעושה זאת, ראשית עושה זאת די סמוך לתחילת היחסים כמו כלבלב בבית חדש כדי לקבוע עובדה אצל בן/בת הזוג החדש/חדשה – מי כאן הבוס. הבוס יכול להיות מי שמרשה לעצמו ביחסים כביכול לעשות דברים לא נעימים לזולת. עם זאת, הדבר לא מתקבל כעשיית משהו שלילי במרחב של בן/בת הזוג, כמשהו שנעשה בכוונה תחילה או משהו בעל כוונה רעה, אלא תמיד יש כביכול נימוק – ביקורת בונה על מישהו, מחלוקת על הדרך בה מנסחים משפט מסוים, הערה מתקנת, חוסר הסכמה עם משהו שנאמר שמטיל דופי בכושר השיפוט או רמת האינטליגנציה של בן/בת הזוג וכדומה. מעל פני השטח זה תמים – הכלבלב בסך הכול לא שולט בסוגריו, זה ביולוגי. בלשון בני אדם: טעות טכנית, אך מתחת לפני השטח הכלבלב או יותר נכון הכלב, יכול גם יכול לא לעשות זאת בעיקר מגיל מסוים והלאה. ההוכחה לכך היא שהוא לא עושה זאת כל עוד הוא קשור במקום אחד, אך יעשה זאת בטריטוריה של בעל הבית. עובדה זאת חושפת תמונה שבה מעל פני השטח היחסים תקינים, אך מתחתיו-בתת ההכרה יכולים לגעוש אינטרסים מתוחכמים יותר. עד שבעל הבית – במקרה של הכלבלב או בן/בת הזוג – במקרה האנלוגי, לא ישים גבולות, דהיינו יקשור את הכלב לרגל המיטה או ישים אותו במלונה, זה לא ייפתר. הכלבלב וגם הכלב הבוגר – כל עוד הוא מנצל את החופש ומרחב התנועה שניתן לו לשם קביעת עובדות טריטוריאליות שמנצלות לרעה את החופש האישי שבעל הבית או בן/בת הזוג, במקרה האנלוגי, נותן לו, לא יהיה לו, ולא יכול להיות לו חופש. זה קשה כי בעל הבית בסך הכול רוצה לשחק עם הכלב ולקבל ממנו חיבה, דבר שהוא לא יכול לעשות כל עוד הכלב קשור או במלונה, אך אם הוא לא רוצה שהכלבלב יעשה את צרכיו אצלו בחדרים צדדיים, עליו לקשור אותו כי אם לא לא לא תהא לו מנוחה. כאן אנו מגיעים למשפט מפתח באנאלוגיה הזאת – בדרך כלל ברוב היחסים הזוגיים, האחד מעניק אהבה והשני גם מעניק אהבה, אך מפעם לפעם אנו פוגעים אחד בשני. הנקודה כאן היא שזה לא נעשה בשגגה, זה חלק מהמאבק הטריטוריאלי שמתחיל אצל בני הזוג זמן לא רב אחרי תחילת היחסים.
נשאלת השאלה לגבי בני זוג” “אז מה? האם פירושו שכמו אצל גורי כלבים -צריך לאלף או לאמן את בני הזוג שלנו?”, ובכן השימוש במילה “אילוף” מוזר כשזה נוגע לבני אדם, הכוונה במילה “אילוף” להתניה או גישה של התנהגות שאינה גוזלת טריטוריה מהפרטנר ליחסים.
על אילוף ידידים – בני זוג, כתב אנטואן דה סנט אקזופרי הגדול:
“-‘מי אתה? שאל הנסיך הקטן, אתה חמוד!’
– ‘אני שועל’, ענה השועל.
– ‘בוא לשחק עימי’, ביקש הנסיך הקטן, אני עצוב כל כך…
– ‘לא אוכל לשחק אתך’, אמר השועל ‘כי אינני מאולף’.
– ‘אה, סליחה!’ ענה הנסיך הקטן, הרהר רגע ושאל:
– ‘מה זה מאולף?’
(…)- ‘זה עניין שהזניחוהושהזניחו אותו יתר על המידה’, הסביר השועל,
‘ופירושו: לקשור קשרים…’
– ‘לקשור קשרים?…’
– -‘אמת, נכון הדבר’, ענה השועל, ‘בעיניי אתה עדיין נער קטן שאינו שונה ממאה אלף נערים קטנים אחרים – אין לי צורך בך. אף אתה אינך זקוק לי: בעיניך אתה אינני אלא שועל הדומה למאה אלף שועלים אחרים, אך אם תאלפני נהיה זקוקים איש לרעהו – אתה תהיה בשבילי אחד ויחיד בעולם, ואני אהיה בעיניך אחד ויחיד בעולם כולו… (…) אם תאלפני, יאירו חיי כאילו זרחה לי השמש, אז אכיר את קול פעמיך ואדע להבחין ביניהם ובין כל הצעדים האחרים(…) (…) אנא… אלפני נא!’ התחנן השועל לפניו. ‘בחפץ לב’, ענה הנסיך הקטן, ‘אך אין זמני פנוי ביותר. אצה לי הדרך. עליי למצוא לי ידידים ולהבין דברים הרבה’. ‘אין אתה מבין אלא מה שהנך מאלף’, המשיך השועל, ‘אין שעתם של בני האדם פנויה עוד להבנת עניינים כלשהם. הם קונים אצל הסוחרים דברים מוכנים ומזומנים, וכיוון שאין בעולם שום בית מסחר לידידות אין עוד לבני האדם שום רעים וידידים. אם חשקה נפשך בידיד – אלפני נא אלף”‘.
היחסים בין בני זוג מתחילים להיות מוכתמים במאבק טריטוריאלי זמן קצר אחרי תחילת היחסים. קשה להבין שלמרות האהבה הגדולה שאולי מתקיימת בין בני הזוג רק מחמת האינטימיות הם מנסים באופן בלתי מודע להגדיל את הטריטוריה שלהם כמובן על חשבון בן/בת הזוג.
מבחן היחסים הזוגיים לא נמדד בגודל האהבה או הקרבה הנפשית, אלא ביכולת להתגבר על מאבקי כוח טריטוריאליים ולהעביר את היחסים לפסים של מרווח נשימה, לאחר שמרווח הנשימה יתקיים, כאשר הוא יבין שאין סכנה לטריטוריה שלו ביחסים האלה. כאשר הוא יירגע יוכל גם הוא לתת ספייס. כשאתה אוהב מישהי המבחן לאהבה אינו עד כמה אתה אוהב, אלא עד כמה אתה יכול לשלוט על עצמך מבחינת המאבקים הטריטוריאליים. “אילוף” יתרחש בכל התחלה של יחסים ובכל פעם שהחוזה הבסיסי בין שני בני הזוג לכבוד הדדי מתרופף. הדיבור אודות החוזה עליו להתקיים כשהיחסים במצב של דינאמיקה חיובית ולא בזמן של פגיעה או היפגעות.
***
מדוע אנו נפגעים דווקא מהקרובים לנו?
במערכות יחסים נוטים אנשים נוטים לפגוע ולהיפגע האחד מהשני, וזה כל-כך כואב, מתסכל והופך קשר שהיה חיובי ובונה, לקשר בעל דינאמיקה שלילית. בפרק זה אגע במאפייני הדינאמיקה השלילית שהורסת קשרים ואציג את המאזן הקוטבי המנוגד לשמירה על קשר אינטימי, חם ובונה.
פגיעה בינאישית בין בני זוג מתרחשת בנוכחות שלושה גורמים:
א. קרבה נפשית ופיזית
ב. הבדל באישיות
ג. כוחנות מצד הפוגע.
א. קרבה נפשית ופיזית – ככל ששלושה גורמים אלה יותר חזקים, כן תהיה עוצמת הפגיעה יותר גדולה, אבל כדי להיפגע – שלושת אלה אינם מספיקים, כלומר היכולת שלא להיפגע באופן אישי מהזולת, ממילים ומיחס שיש בהם שליליות כלשהי – היא תוצאה של בגרות רגשית, בגרות שרואה את האדם שקרוב לנו מתוך עצמו וביחס לעצמו, ולא מתוך עצמנו וביחס לעצמנו. לעיתים נשאלת השאלה: “מדוע איתך אני כל הזמן רב, עם העובדים שלי או החברים שלי, לא היו לי כמעט ריבים?”
קשיי התקשורת והריבים הגדולים ביותר הם דווקא עם הקרובים לנו ביותר פיזית ונפשית, ואין אדם שהוא יותר אינטימי וקרוב אלינו מאשר בן/בת הזוג.
הדבר הנורא במריבה בין גבר ואישה מתרחש במערכת יחסים שבעקבותיה כיש היפגעות. בני זוג שמרבים במריבות הם גם בני זוג שפוגעים האחד בשני. אנחנו רבים, אנחנו פוגעים, אנחנו נפגעים.
פגיעות, פגיעה לפגוע: אנחנו נפגעים יותר מהאנשים שיקרים לנו, אלה שאנו נמצאים איתם ביחסים אינטימיים והכוונה כמובן לפרטנר לזוגיות. אינטימיות זוהי קרבה נפשית, וככל שגדולה הקרבה בין שני בני הזוג יש יותר סיכויים לפגיעה והיפגעות. מדוע? מדוע אינטימיות מייצרת פגיעות? את התשובה לכך אפשר לראות ברמה הפיזית: פגיעה פיזית ונפשית מתאפשרת אך ורקבעיקר מטווח קרוב. אין קרבה יותר גדולה מאשר בין בני זוג במיוחד בתחילת היחסים. אנו פוגעים בעיקר בהם. אנשים שנמצאים מחוץ למערכת היחסים של היחיד/יחידה נפגעים פחות ופוגעים פחות. ככל שיש קרבה פיזית או נפשית יותר גדולה בין בני הזוג הפגיעה תהיה תכופה ויותר קשה פיזית או נפשית.
אנחנו נפגעים גם מאנשים שמחוץ למערכת היחסים הזוגית שלנו, אך תוצאת הפגיעות האלה היא פחות אנושה מאשר מהאדם שמצוי איתנו בזוגיות. שוב, מהטעם הפשוט שהאינטימיות הגדולה ביותר היא בין בני זוג. כדי לפגוע אתה צריך להיות קרוב, וככל שאתה יותר קרוב-אינטימי לפרטנר ביחסים אתה עלול לפגוע בו יותר, מכאן שכשנוצרת אינטימיות אמיתית בין בני הזוג היא יכולה להפוך ל’כר פורה’ לפגיעות רגשיות.
ברור למה הפרטנרים פוגעים, הם פוגעים בגלל שהם קרובים נפשית ופיזית. אם אדם חי בקרבה אינטימית למישהו אחר שנמצא באותו מרחב תקשורתי כמוהו., אין לו אפשרות להיות הוא עצמו במאה אחוז בלי שחלק ממנו יפגע בפרטנר.
אסכם ואכתוב כי התנאי הראשון לפגיעה נפשית ורגשית מהפרטנר לזוגיות היא אינטימיות איתו. עומק הפגיעה ותכיפותה עומדים ביחס ישר לעומק וחוזק האינטימיות. אינטימיות היא תנאי הכרחי, אך לא מספיק להיפגעות רגשית.
ב. הבדל באישיות – נקודה נוספת שתורמת לעוצמת הפגיעה בפרטנר היא השוני ביניהם. אנחנו אמנם נמשכים לאנשים שנמצאים באותה רמת משיכה כמונו או קצת מעלינו – אם הצלחנו בצורה מרשימה במלאכת הזיווג, אבל ברמה הפסיכולוגית אנו נמשכים לשונים מאיתנו. ככל ששני בני זוג נמצאים מצד אחד באינטימיות, אבל מצד שני שונים זה מזה בכמה וכמה פרמטרים, למשל בן זוג אחד הוא מוחצן והשני מופנם, האחד נסוג והאחר תוקפן – כך גדלים הסיכויים לפגיעה.
ג. כוחנות מצד הפוגע – אלמנט נוסף שמשפיע על היפגעות ממישהו היא רמת הדומיננטיות והשתלטנות של הפרטנר הפוגע. ככל שהוא יותר שתלטן וכוחני, כך יפגע יותר, כי חשוב לו להיות צודק וחשוב שדברים יתנהלו בדרך שלו, וכדי שזה יקרה הוא בולם את הזולת ופוגע בו, כדי שלא יצמצם את המרחב השליטה שלו.
עד כאן ראינו שלושה אלמנטים שתורמים לפגיעה הרגשית אצל בני זוג: אינטימיות, הבדל באישיות וכוחנות מצד הפוגע. אין אלה הגורמים היחידים לפגיעת בן הזוג כי הימצאותם עדיין אינה הגורם לכך שבן/בת הזוג יפגעו בהכרח. לא ברור שאם אתה אינטימי, כוחני ושונה באופייך ממנו – נועדת לפגוע בו. בני זוג נפגעים בגלל שהם לוקחים את הנאמר באופן אישי בהתאם למבנה הנפשי שלהם כאילו הכוונה לפגוע.
כאשר אדם נכנס ליחסים אינטימיים עליו לקחת בחשבון את השוני באישיות ולזהות מי השתלטן מבין השניים. עליו להבין שככל שהאינטימיות בינו לבין בן/בת זוגו יותר גדולה כך יכול להיות השוני באישיות, גם הוא יותר גדול ומכאן שהשתלטנות חזקה יותר, ולכן עליו פחות לקחת באופן אישי את דבריו. קל לומר וקשה לבצע כי זה גובל בבלתי אפשרי כמעט. המיזוג של אינטימיות גדולה עם מזג כוחני מצד הפוגע יכולים לגרום לפגיעה רגשית אצל הצד היותר עדין ורך, ויש לו רק דרך אחת – לבן הזוג עדין הנפש, להתמודד עם השתלטנות של בן הזוג השני והיא להשתדל לא לקחת אותה באופן אישי. אני יודע שזה נשמע הדבר הקשה ביותר לעשותו עד כדי כך שזה נשמע מופרך, היות שכל מה שבן זוג שאוהבים עושה לנו נתפס מיד כאישי ביותר. הדרך לא לקחת את הכול באופן אישי היא לפתח בגרות נפשית או רגשית כי ללא בגרות רגשית אין כמעט דרך להינצל מהיפגעות והיעלבות.
בגרות רגשית מתקיימת כשאחד מבני הזוג מתחיל לפתח את היכולת לקחת את האחר בזוגיות כפי שהוא ולא לפי הטוב או הרע שהוא גורם לנו, כלומר כשמרכז הכובד של האישיות נע מהרודנות של האגו אל העולם ואל אנשים אחרים, וכמובן שההיפך גם הוא נכון. כדי להיות בוגר רגשית על בן הזוג להתעלות מעל הכאב שהוא סופג מהפרטנר כי “לאהוב מישהו זה לסבול אותו”.
אינטימיות רבה ללא בגרות רגשית היא מסלול מכשולים אמוציונאלי שעלול להוביל למעורבות אישית, בעיקר של הצד הנפגע שהוא בדרך כלל הצד שיותר אוהב או פחות שתלטן.
קיימים כאן שני צירים שחייבים לצמוח יחד! אינטימיות ובגרות רגשית חייבים להתפתח במקביל. אינטימיות ללא בגרות רגשית תוביל אמנם לקרבה נפשית, אך גם לפגיעה. בגרות רגשית ללא אינטימיות תוביל אמנם להבנה ולחוסר היפגעות, אך אולי גם לניכור וזרות בין בני הזוג במידה שהם הפסיקו להיות אינטימיים האחד עם השני/השנייה.
אינטימיות ובגרות רגשית הם הפכים. אנשים רבים חוזרים באינטימיות הזוגית והבינאישית חזרה לתקופת הינקות. ברמה זאת להיות קרוב למישהו פירושו להרשות לעצמך לבוא עם גישה של “מגיע לי”. אם שני אנשים חווים אינטימיות דרך “מגיע לי” הם יחוו את השני כגורם להרבה כאב רגשי. אינטימיות חייבת את הבגרות הרגשית, בלעדיה היא תצנח על קוטב האגוצנטריות ותפוצץ את היחסים .
נכון שגם לפוגע יש אחריות, עליו לנסות ולומר את דבריו באופן לא פוגעני.
פרמטר נוסף במערכת יחסים שתורם לרמת הפגיעות הרגשית היא רמת האנרגיה. יש יחסים בעלי רמת אנרגיה גבוהה בהם הכול אינטנסיבי, חזק ובעל עוצמה. ביחסים כאלה הפגיעה גם היא תהיה בעלת עוצמה כמו היחסים עצמם. לפי רמת האנרגיה של האדם הפוגע ככל שהוא אדם בעל עוצמה יותר גדולהאנרגיה עוצמתית והוא יותר אינטנסיבי, כך יפגע יותר בשני. על כן, חיים עם אנשים כאלה – בעלי עוצמה ואינטנסיביות יותר גדולים מהממוצע, דורשים בגרות רגשית יותר גדולה מהממוצע.
פגיעה רגשית מינוס בגרות רגשית מעצימים את הפגיעה הרגשית לכדי רמות של פיצוץ ביחסים, כלומר אינטימיות עם הפוגע וכוחנות ועוצמה רגשית מצידו גורמים לפגיעות קשות לצד השני.
אם הצד הפוגע יתחשב וינהג באנושיות בדרך שבה הוא אומר את דבריו מצד אחד, ולצד השני-הנפגע תהיה בגרות רגשית – תצטמצם הפגיעה הרגשית למינימום נסבל.
לסיכום, להלן מספר משפטי מפתח מתוך הפרקמסה:
* כדי לפגוע עליך להיות קרוב, וככל שאתה יותר קרוב לפרטנר כך אתה יכול יותר לפגוע בו. מכאן שאינטימיות היא כר פורה לפגיעות רגשיות.
* אינטימיות רבה ללא בגרות רגשית – היכולת לקחת את הפרטנר לזוגיות כפי שהוא, ולא לפי הטוב או הרע שהוא גורם לנו, היא מסלול תאונות אמוציונאלי.
* ככל שיש יותר אינטימיות כך על הבגרות הרגשית לגדול בהתאם.
* הדרך היחידה לא להיפגע במערכת יחסים חוץ מפיתוח בגרות רגשית, היא להקטין את האינטימיות. אם אתה רוצה לא להיפגע ולא לפגוע ואינך מוכן לפתח בגרות נפשית, אל תהיהבאינטימיות. כמובן שמשפט זה הוא שטות מוחלטת כי מי מוכן לוותר על אינטימיות ביחסים? מכאן שללא בגרות רגשית על הפרטנר לצפות לתאונות רגשיות רבות, רק בגלל מידת האינטימיות הנמוכה.
יחסים הם עציץ חרס
יחסים הם עציץ חרס.
חופנים אדמה, צוברים מי גשמים
ומגדלים פקעות לילך ויקינתון.
מלמעלה שמש, בפנים מים ובתווך צמיחה.
יחסים הם עציץ חרס
בבקר הם אדמה רכה,
בצהרים הם נווה מדבר
ובערב הם סדקים.
יחסים הם עציץ חרס,
בפנים הבטחות חמימות,
בחוץ איומים צוננים,
ובתווך מפרצי סדקים מתרחבים.
יחסים הם כחרס הנשבר,
בבא לילה, יתחכך בהם חתלתול קטנטון
והנה הם מתפוררים,
מתפרקים באחת.
גבריאל רעם
***
מלכודת ה”דינאמיקה השלילית” בזוגיות
חלק א
מה קורה כשההיפגעות הופכת לפעולת תגמול? כאשר הצד הנפגע לא מסתפק בליקוק פצעים וביבבות, אלא מחפש דרך לפעולת גומלין? אז נוצר סכסוך בין שניהם, וכשנוצר סכסוך בין בני הזוג מתפתחות מריבות. במריבה כל צד מעלה טענות כלפי הצד השני. נדמה מעל פני השטח שהטענות הן ענייניות, כלומר כאילו יש בהם ממש. טענות אלה צפות רק כשיש דינאמיקה שלילית. אם אכן יש ממש בטענות האלה, אם הבעיה היא רק עניינית אפשר לפתור אותה. אותן טענות הופכות לבעיה בגודל של פיל ברגע שיש דינאמיקה של סכסוך, דינאמיקה שאוצרת בתוכה עוינות או כעס, ואז הבעיה הקטנה ביותר הופכת לעילה למלחמת עולם שלישית. כאשר הדינאמיקה השלילית מתפוגגת, בעיקר בגלל שצד זה או אחר מוכן “לרדת מהעץ” פתאום הכול בסדר – טענות שנראו ענייניות מאד וסיבת הסכסוך הופכות חסרות כוח ולעתים מגוחכות. לאחר היציאה מהדינאמיקה השלילית הבעיה הטכנית כשלעצמה נעדרת את העוקץ או הנפץ שהיה לה כשהייתה דינאמיקה שלילית.
על כן הדרך לטפל בבעיות שמתחזות לענייניות ויש מאחוריהן דינאמיקה שלילית גם היא זהה לדרך שמטפלים באדם שקיבל מכת חשמל: ראשית יש להפריד אותו מזרם החשמל, ובנמשל להפריד את הזולת מהדינאמיקה הרגשית על ידי מתווך שאינו מוליך, דהיינו גישה ניטרלית וחסרת עוקץ אישי. אז פוסקת הדינאמיקה השלילית. ברגע שהדינאמיקה השלילית פוסקת מתרחש מיד מצב של דינאמיקה חיובית. כמוזכר בפרקים הקודמים זה מאד מעניין שלא שצריך ליצור דינאמיקה חיובית כי היא תמיד שם. כל שעלינו לעשות הוא לנטרל את הדינאמיקה השלילית ומיד תופיע הדינאמיקה החיובית.
כשנמצאים בתוך המרחב המוגן של הדינאמיקה החיובית אפשר לבחון את כל הבעיות, וראה זה פלא – מנקודת המבט של הדינאמיקה החיובית רוב הבעיות מצטמקות לגודל של ראש סיכה ומאבדות כמעט לגמרי את הרלוונטיות שלהן.
במצב של דינאמיקה שלילית, בריב או בסכסוך כל דבר שיעשה הזולת יזכה לביקורת מהשותף למערכת היחסים ולהיפך, והנה זה פלא – ברגע שהשניים משלימים מעשיהם כבר לא מעוררים את אותה תרעומת, למרות שהם ממשיכים לעשות את אותם הדברים שכה הכעיסו קודם.
הדבר הכי הרסני זה לא מה בן זוג אחד עושה או מה בן הזוג השני לא עושה. דרך העיניים של הדינאמיקה השלילית בן/בת הזוג נתפסים כביכול תמיד כשטן בהתגלמותו.
מה הפתרון? הדרך היא ביצירת אזור חיץ ניטרלי – התרחקות פיזית מבן/בת הזוג תעזור. אזור החיץ הניטרלי ייתן שהות לטורים הגבוהים להצטנן, ואז כל אחד או אחד מהשניים עשויים לפשוט יד לשלום. ברגע שבן הזוג יראה את תרועות המלחמה הופכות למוסיקת ניטרליות תודעתית, יעלה מיד רצון לתקשר הדדית מתוך שלום ופיוס אצל הזולת. אי אפשר לעבור מדינאמיקה שלילית לחיובית סתם כך. יש לעבור קודם כל לדינאמיקה ניטרלית ממנה הרבה יותר קל לעבור לדינאמיקה חיובית. עם זאת לעבור מדינאמיקה שלילשית לגישה ניטרלית אין זה קל כלל ועיקר.
המכשול שעומד בפני בן/בת הזוג שרוצה לעבור מדינאמיקה שלילית לחיובית זאת הגאווה העצמית. הוא עלול להיות בתחושה שאם יבוא אל בן/בת הזוג שנמצא עדיין בדינאמיקה שלילית בגישת פיוס הוא יהיה לוזר, פרייר, דבר שלא יקרה כאשר יעבור מדינאמיקה שלילית לניטרלית תחילה, כי במעבר הזה יקבל בן הזוג יותר כוח להתמודדות הבאה. כמובן שתגובה כזאת היא פרי דמיונו הקודח של בן הזוג שרוצה לעבור לדינאמיקה חיובית. כעבור כמה ימים בדינאמיקה חיובית, אף אחד משניהם לא יזכור מי הוא זה שהושיט יד לשלום באמצע הדינאמיקה השלילית.
מובן שבהתחלה בן הזוג המתפייס ירגיש מלאכותי ומעושה, אך אם להיות טבעי זה להישאר בדינאמיקה שלילית מוטב להיות “מזויף” ולבוא מדינאמיקה חיובית…
חלק ב
חשוב להסביר איך נוצרת דינאמיקה – כל דינאמיקה מתחילה בבדידים, מילים קטנות, כדורי רובה קטנים שפוצעות קלות, אך לא הורגות. השלב הבא הוא טיפוס לקבוצות או מכאניקה. אם השלב הקודם היה פיזי הרי השלב של המכאניקה הוא מגנטי, וכאן הוא קורה בקפיצותיותר מעצמו. השלב השלישי הוא דינאמיקה. זהו שלב אוטומטי – הדינאמיקה כאילו פועלת מתוך עצמה.
אם בשלב הראשון יש צורך בגירוי כדי לירות כדור, הרי עכשיו הדברים קורים מעצמם. אם השלב הראשון היא פיזי והשני מגנטי הרי שהשלישי הוא חשמלי. הכי קל לעצור את הדינאמיקה השלילית כמה שיותר בהתחלה, בשלב המגנטי יותר קשה ובשלב של הדינאמיקה – השלב החשמלי הוא מטעין עצמו מתוך עצמו, והכי קשה לעצור ולבוא מתוך דינאמיקה חיובית, אלא אם כן, באים בגישה ניטרלית שלא מוליכה זרם חשמל.
בחיינו אין דינאמיקה תמיד ובכל מצב. במקרים רבים אין דינאמיקה – בשיחה, בלימודמיומנות נהיגה, ביחסים, בשליטה בתחום חדש בעבודה, וגם בכל סוף לאחר שתהליך מיצה עצמו אין כבר דינאמיקה. יש מצבים שיש בהם דינאמיקה – לאחר זמן מה משהו נדלק, משהו נכנס לפעולה ויש זרימה, ואז דברים קורים כאילו מעצמם. בשיחות, בתקשורת עם מישהו, ביחסים, בעבודה חדשה, במיומנות נרכשת. דוגמה לא רעה היא נהיגה – נהג חדש נוהג באופן מכאני, אך בשלב מסוים הוא נכנס לדינאמיקה בנהיגה, ואז זה זורם כאילו קורה מעצמו.
למה הכוונה ב”הכול קורה”? ובכן, לא רק הדבר עצמו, אלא כל מה שקשור לאדם שנמצא בדינאמיקה – נדלק. אם זאת דינאמיקה חיובית – הכול נדלק באש מוצלחת ואם זאת דינאמיקה שלילית – הכול נופל, כושל, קורס. טבעה של דינאמיקה שהיא מתפשטת, כשיש דינאמיקה הכול בסביבה נדלק. באש טובה או אש רעה.
את הדינאמיקה קשה להסביר. דוגמה אחת היא משחק כדורגל – יש משחקים בעלי דינאמיקה שבהם השחקנים כאילו “עפים” על המגרש. דינאמיקה היא הגורם העלום מאחורי משחק טוב והיעדרה של דינאמיקה הוא הגורם מאחורי משחק גרוע. כשאין דינאמיקה לקבוצה במשחק שום דבר לא הולך – השחקן הטוב ביותר נראה ומשחק כבובה מרוקנת מאוויר.
אם ניקח לדוגמה אהבה, הצלחה או קשר חזק בין שני אנשים כדי שאחד משלושתם יתקיים יש צורך בדינאמיקה. רוב מה שקורה בחיינו לא מגיע לשלב הדינאמיקה. דינאמיקה היא ההתלקחות והכניסה ל”פרפטום מובילה” של תהליך שקדם לה. דינאמיקה היא שיא התהליך, כניסת התהליך לשלב הסופי והעליון. בארבעת היסודות של הקדמונים הייתי נותן לה את אלמנט האש, האש יכולה להיות גורם מלכד ומחמם בקור האנושי – דינאמיקה חיובית או שהיא יכולה לשרוף ולכלות את הכול – דינאמיקה שלילית.
כל מה שקורה לנו, כל שאנו עושים או מעורבים בו נמצא באחד משלושה השלבים: בדידים, תהליך-מכאניקה ודינאמיקה.
במקרים רבים שלב הבדידים לא עובר להיות תהליך ותהליכים רבים אינם מבשילים להיות דינאמיקה.
דוגמה בסיסית מאוד: אדם שלומד מקצוע חדש – להיות שף למשל, לוקח לו כמה שבועות או חודשים להיות בשלב הבדידים. בשלב ההתחלה הזה שום דבר לא נשזר להמשכיות, כל מעשה או אקט מגושם מקוטע ונפרד מהמקטע שבא לאחריו. בשלב התהליך כבר יש זרימה, ושף מיומן כבר נמצא בדינאמיקה, הכול זורם, הכול הרמוני, הכול קורה כאילו מעצמו – השף מופעל על ידי זרימה שכאילו עוברת דרכו. בשלב הבדידים הוא מתלמד, בשלב התהליך הוא איש מקצוע, בשלב הדינאמיקה הוא מאסטר.
נחזור לנהיגה – בשלב לימוד הנהיגה נמצא התלמיד בשלב הבדידים, כלום לא משתלב עם כלום, הכול הולך בקושי, עוברים מפעולה בודדת לפעולה בודדת. בשלב הבא של “הנהג החדש” זהו כבר תהליך – יש לזכור מה עושים, אבל הדברים משתלבים ביתר קלות. בשלב השלישי של הנהג הוותיק יש כבר דינאמיקה – הכול הולך בקלות, זורם, ללא מאמץ, ללא מודעות, קורה מעצמו, כל הבדידים מחוברים זה לזה, עובדים יחד בתהליך והתהליך מאוחה וזורם.
שלב הבדידים – מאמץ.
שלב התהליך – מכאניקה.
שלב הדינאמיקה – התרחשות.
שלב הבדידים – יחידים.
שלב התהליך – קבוצות.
שלב הדינאמיקה – יחד, אחדות. .
שלב הבדידים – פיזי.
שלב התהליך – מגנטי.
שלב הדינאמיקה – חשמלי.
עד שמתרחשת דינאמיקה בחייו של אדם הוא לא באמת חי עדיין, הכול קשה, מפוצל, ומאומץ. רק כשהוא מגיע למישור הדינאמי, החיים מתחילים להתרחש.
המעבר מהשלב הפיזי למגנטי קורה לאחר מאמצים רבים – טיפה ועוד טיפה, ואז מרכז הכובד עובר לאט לאט לשלב התהליך באופן פרוגרסיבי. המעבר מהשלב המכאני לדינאמי הוא אחר – זוהי התרחשות. מרכז הכובד מתהפך אל הרמה שמעל אשר שואבת את החומרים אל הרמה הדינאמית. זהו מהפך קוונטי.
המעבר לשלב התהליך הוא כמו מעבר משלב המים לשלב הגז – צריך להפעיל מאמץ-חימום באופן מתמיד, ואז זה קורה לאט לאט עד שכול המים הופכים לאדים. המעבר משלב האוויר לשלב האש, שמקביל למעבר מהתהליך לדינאמיקה, אינו פרוגרסיבי – הוא קורה בבת אחת. זוהי התלקחות, התרחשות.
כדי להגיע לרמת הדינאמיקה אין צורך לעשות כלום, נהפוך הוא יש להסיר את מה שמפריע, וכששום דבר לא חוסם ומפריע – הכול מתחיל לקרות.
אפשר לומר כי שלושת השלבים האלה נמצאים במערך של קרחון: שלב הבדידים גלוי מעל למים ומודע, שלב המכאניקה או התהליך חצי שקוע מתחת למים והוא חצי מודע ואילו שלב הדינאמיקה כולו שקוע מתחת למים ועל כן לא מודע. בשתי הרמות הנגלות איננו מבינים או רואים מה הקשר בין מאורע אלף למאורע בית כי אין קשרים, ברמת התהליך הם מתחילים להיווצר, ההקשרים נמצאים מתחת למימי התודעה שלנו, בתחום הדינאמי.
בדרך כלל, כשנוצר זוג, כששני בני זוג מתאחדים לזוגיות, יש דינאמיקה שהיא חיובית, ואז כעבור זמן יכולות להתרחש אחת משלוש התרחשויות:
- הדינאמיקה נחלשת, הופכת לתהליך ואז לבדידים. הדבר קורה כשאחד או שני בני הזוג מצטננים האחד כלפי השנייה, האינטימיות מתפוגגת והניכור והזרות חודרים ליחסים.
- הדינאמיקה הופכת שלילית, יש ריבים, יש אנטגוניזם, אחד מבני הזוג נפגע רגשית, האחר פוגע. הדבר נשזר למעין מערכת או תבנית של משחק שבה הם הורסים את מערכת היחסים והאחד את השני, אך לא יכולים להפסיק.
- במקרה של בגרות רגשית של שניהם, ולא רק של אחד מהם הם מתעלים מעל להצטננות היחסים ומעל לדינאמיקה השלילית ומצליחים להציל את הדינאמיקה על ידי העלאתה מהשלב הלא מודע לשלב המודע, מהשלב האינפנטילי לבוגר. הם מצליחים להתעלות מעל לרמת האגו, לתקשר ולשוחח כמבוגר למבוגר, ולא כפי שתקשרו בעבר: הורה-ילד, ילד-ילד או הורה-הורה לפי תיאוריית שיטת ברן. השאיפה לפי ברן היא להגיע לתקשורת של בוגר בוגר. כל טראנסאקציה אחרת לא צולחת ונגמרת בריב, משבר או בסופו של דבר בהתנתקות.
***
החיבוק ההרסני של הקורבן
הגישה הרווחת לגבי הגורם לחיי זוגיות טובים עד מושלמים, היא עד כמה בני הזוג אוהבים זה את זו. בניגוד למה שמקובל לחשוב, מה שקובע את איכות הזוגיות היא לא עד כמה השניים אוהבים זה את זו, אלא עד כמה שניהם עושים מהפגיעה סיפור גדול. מה שמזעזע את מערכת היחסים ומקזז באהבה היא הפגיעה הרגשית. לשון אחר: לקחת באופן אישי משפט, מילה, הבעת פנים לא נעימים מצד בן/בת הזוג. מכאן, שהיכולת לא לתת לעצמך לקחת באופן אישי את ההתייחסות של בן/בת הזוג אליך היא כנראה האלמנט המשפיע ביותר על חיי זוג ואשר תורם לסיפוק ולרגשות טובים לאורך הזוגיות.
אכן, לא משנה עד כמה אוהבים לאחר זמן מתחילות מריבות, ויש בדרך כלל בן זוג אחד שנפגע יותר ובן זוג אחר שנפגע פחות. המריבות האלה מצטברות ומצטברות עד שנוצר משבר. משבר לא קורה מעצמו, משבר הוא תוצאה של מריבות או ויכוח שבהן כל צד מעלה את הטונים ומטיח בפני הזולת את עלבונו וכעסו עד שנוצר המשבר. תמיד כשיש משבר במערכת הזוגית, יש אחד שנפגע ואחד שפוגע.
קל לצייר את בן הזוג הנפגע, הנעלב כפסיבי ואת בן הזוג השני – גורם הפגיעה, המעליב, התוקף, המשתלח כאשם, שאילולא התנהגותו הרעה והשלילית לא היה נגרם נזק לצד הנפגע, ובכן הטענה כאן היא שהפגיעה והמשבר שבעקבותיה נגרמים פחות על ידי בן הזוג הפוגע ויותר על ידי בן הזוג הנפגע.
במחול הטראגי בין הגורם הפוגע לגורם הנפגע אין לגורם הפוגע כוח על הנפגע מלבד של הנפגע עצמו.
ההיאחזות הזאת של הנפגע בפגיעה קיימת גם במחוזות שונים לגמרי, למשל בנהיגה כשהגורם הנפגע הוא נהג שעקפו אותו בפראות. הנהג העוקף והנהג שעקפו אותו בפראות נכנסים למחול הרסני שבו הנהג שעקפו אותו לא מסוגל להרפות ממרדף ומהיצמדות לרכב העוקף, רודף אחריו עד להתנגשות אפשרית.
או מה שקורה כשיתושים נמשכים אל המנורה ששורפת אותם.
נחזור לפגיעה הרגשית במערכת יחסים. להלן דוגמה קונקרטית: בחור מעוניין בבחורה מושכת, אבל היא מסרבת לו. היא אפילו לא צריכה להיות רעה או שלילית כלפיו, מספיק שהיא סירבה לו והוא נמשך בכוחות אדירים אל ה”לא” שלה שהופך ללוויןללוויין שלו והוא לא מסוגל להשתחרר. היא כבר ברומן הבא, אך הוא ממשיך בהידרדרות הפטאלית לקראת משבר נפשי, נלפת אל הסירוב שלה, מתרסק אליו שוב ושוב עד לדיכאון.
הוא יכול היה להרפות בכל שלב ולמנוע מעצמו להמשיך וליפול אל התרסקותו, אך לא, הוא נאחז במה שימיט עליו אסון כטובע הנאחז בסלע שיטביע אותו. הבחור אוחז בסלע שמטביע אותו במעמקי הים, ואינו יודע כי הוא זה שאוחז בסלע ויכול להרפות ממנו ולהינצל.
זה סוג של וורטיגו שבו הטובע רואה את מה שמטביע אותו כמשהו שיש להיאחז בו. הגורם המכאיב רגשית בעקבות הפגיעה נתפס כעוגן, והצד הנפגע או המאוים לא מסוגל להפסיק ולהתעסק בו, עד שהוא נהרס.
הוא לופת את מה שממיט עליו אסון ומתרסק איתו, כל מה שהוא צריך זה להרפות, אבל כשאדם בשוק של הפגיעה הוא מתכווץ סביב הדבר שגורם לו אסון כמו אדם שמתחשמל – הזרם החשמלי “נדבק” אליו ואפשר לנתק את הקשר רק באמצעות קרש. אם אדם נוסף ייגע בו גם הוא “ידבק”. אומרים לאישה המוכה: “תעזבי אותו, הוא יהרוס אותך”, ובכל שלב היא יכולה לעזוב אותו, אבל היא חוזרת אליו כל הזמן פעם ועוד פעם עד שהוא הורס אותה. זאת איננה החלטה מודעת, זהו מעין אינסטינקט מעוות.
במישור הפסיכולוגי-נפשי מסביר המנגנון הזה את הדרך המובילה לאפטיה ולדיכאון – ההיצמדות לפגיעה הרגשית, חוסר היכולת להיפרד ממנה עד שהפגיעה הרגשית הופכת לטראומה, משם למשבר ומשם לדיכאון.
הדרך הזאת שבה אנו ממשיכים ‘לחפור’ בפגיעה הרגשית של בן/בת הזוג ולעסוק בה שוב ושוב היא שגורמת לעיקר הנזק הנפשי שבסופו של דבר מוביל אותנו למשבר ולדיכאון. זאת לא הפגיעה הרגשית עצמה – רגע התקיפה מצד הגורם הפוגע והמעליב, אלא החפירה שלנו. לו היינו מסוגלים להינתק מיד מהתעסקות במה שגרם לנו להיפגע רגשית לא היה סיכוי כמעט שניכנס למשבר כלשהו וממנו לחרדה או לדיכאון.
היכולת להרפות מהתעסקות אובססיבית בפגיעה של בן/בת הזוג מיד לאחריה היא היסוד לבריאות ולאיזון נפשי ופסיכולוגי.
איך מרפים? האם כוח רצון מספיק? האם יש פתרון בכלל? כן בוודאי – וראשית יש להבין מה קורה במישור הפסיכולוגי ואולי גם האנרגטי. כדי להדגים אחזור לרגע לדוגמת ההתחשמלות: ה”דבק” שמחבר את המתחשמל עם מקור הזרם נקרא: “הזדהות”. הנפגע מזדהה עם הפגיעה שנגרמה לו, וההזדהות גורמת לו להידבק בזה שפגע בו. אם מי שבא לנתק אותו מזדהה איתו ועם סבלו גם הוא נכנס למשבר. הדרך לנתק את המחושמל מן המחשמל, את הנפגע מהפגיעה היא על ידי גורם מבודד – במקרה של זרם חשמל על ידי חתיכת קרש שאינו מעביר זרם, ובמקרה של סכסוך בין בני זוג הנמשל לקרש תהיה גישה ניטרלית.
הפתרון היחיד במעורבות הרגשית הדביקה של הקורבן היא לעבור לפסים של מודעות במקום ההזדהות עם הפגיעה והכאב. זאת המודעות שמאפשרת לאדם להרפות את האחיזה שלו ולנטרל את ההזדהות.
כשאתה מפעיל את הכוח הניטרלי אתה מרפה את האחיזה ההרסנית בין הווקטור החיובי – המקרבן, הפוגע ובין הווקטור השלילי – הקורבן, הנפגע. המודעות למה שבאמת קרה היא הקרש שמפריד בין הנצמד לזרם החשמל.
ככל שתהיה לך יותר מודעות יגדל הסיכוי שתמשוך את עצמך החוצה.
החטא הגדול של בני הזוג היותר חלשים הוא לא חולשתם, אלא חוסר המודעות שלהם. אין הכרח לסבול את הסבל! אתה מביא אותו על עצמך בשל חוסר המודעות למה שקורה. מספיק שאתה מערב את המודעות במה שבאמת קורה ואתה מיד משתחרר ומתחזק.
הווקטור הניטרלי פועל כנגד כוח המשיכה של הנטרף אל הטורף. הנפגע כנגד העלבון, התוקפנות או האיום.
רק הווקטור הניטרלי-מודעות יכול לנטרל את הדבק-הזדהות בין הנפגע-וקטור שלילי לבין הפוגע-וקטור חיובי. הווקטור הניטרלי עוזר לחלש ולקורבן במלחמתו עם הגורם המשתלט עליו להרסו- הווקטור הטעון חיובית.
רק מודעות בהיותה ניטרלית יכולה לנטרל את ההזדהות של הנפגע עם מה שמכניס אותו למשבר נפשי.
ההזדהות עם מה שפגע בך, העליב אותך, הוריד לך את הדימוי העצמי יכולה להיפתר רק על ידי משהו ניטרלי – צופה, משקיף מהצד, מדווח ללא אינטרס אישי.
הניטרליות שוברת את הנעילה, את המעגל האלקטרומגנטי שנוצר על ידי החיבוק שמחבק זה שנפגע את מה שפגע והעליב אותו או מאיים עליו ומחזירה אותו חזרה לדינאמיקה חיובית עם בן/בת הזוג.
***
- על ההיבט הטריטוריאלי בומאבקי כוח ושליטה בזוגיות
- עד כה ראינו כי מריבות ומשברים הם חלק בלתי נפרד מהזוגיות, עם זאת ספיגת וצבירת טענות הצד הנפגע עלולות לגרום למשבר. משברים שמצטברים תוצאתם עלולה להיות פרידה.
הצד הנפגע אחראי לא פחות, אם לא יותר, לחומרת המשברים.
עד כה הצגתי את הדברים באופן ערטילאי ומופשט, בפרק זה אהפוך את המילים המופשטות: ריב, ויכוח, מריבה, בטן מלאה, כוחנות שתלטנות ואחרות, למוחשיות. אלה הן מילים שמשחקות תפקיד מכריע בהפיכת המערכת הזוגית מפסגה של איחוד לעמק עמוק של משבר ביחסים.
תחילה יש לעשות הפרדה בין מסרים מילוליים לבין מסרים לא מילוליים. במסרים לא מילוליים אנו מתכוונים להבעות פנים, קשר עין, איכות המגע, מרחקים, זוויות, ואחרים.
מסרים בלתי מילוליים הם כל מה שאי אפשר לתמלל על הנייר. הנקודה העיקרית היא שמה שתורם יותר מכול למריבות קשות ולמשברים משמעותיים היא לא מה שאומרים, אלא איך שאומרים.
כשאנו מדברים על שפת הגוף, אזי בשפת הגוף של מריבה קיים אלמנט אחד משמעותי והוא ההשתלטות הטריטוריאלית.
קשה להפנים את העובדה שהסיבה כמעט לכל הריבים היא רצון לתפוס יותר שטח טריטוריאלי ולתת לבן/בת הזוג פחות שטח מחיה-ספייס.
בפרק הנוכחי ארחיב באופן משמעותי עד לפרטי פרטים את נושא המאבק הטריטוריאלי.
עלינו להבין שהמאבק הטריטוריאלי הוא טבעי לנו וראשוני בדיוק כמו שהוא טבעי וראשוני אצל בעלי החיים. בדרך כלל אנו לא רואים את הסיבה הראשונית לריבים שלנו עם בן/בת הזוג כצורך בסיסי להרחיב טריטוריה.
בני זוג מתקשרים, מקיימים יחסים כשמתחת לפני השטח מתקיימת מעין מלחמה, מאבק. המלחמה היא מלחמה טריטוריאלית. כמעט כל בן/בת זוג רוצה לתפוס שטח יותר גדול מכפי שהוא תופס בשיחה, בתקשורת ובבינאישי. ככל שהוא תופס מרחב שיחה ותקשורת יותר גדול, כך הוא מרגיש יותר טוב, יותר מסוגל, יותר מחובר לעצמו, יותר חי.
אנו רגילים לראות ולזהות את הצורך הטריטוריאלי בכביש, במלחמה בין נהגים או במלחמות בין אומות ומדינות. כמעט כל היסטוריון יסכים כי כל מדינה שיוצאת לקרב, מנצחת ומספחת אליה קרקעות, מצבה הכלכלי והחברתי משתפר בעקבות הכיבוש, ואילו המדינה שממנה גזלו את השטח האימפליקציות לגבי התפקוד הפנימי שלה תהיינה שליליות מאד.
אנו יודעים כי מדינות מתרחבות על ידי תפיסה של שטח אדמה, נשאלת השאלה: איך מתרחבת טריטוריה אישית של בן זוג ביחסים? ובכן, אם לתפוס שטח פיזי פירושו הרשאה להתרחב פיזית הרי שבשיחה רגילה או בשיחת טלפון ההתרחבות יכולה להתרחש לא באופן ישיר או פיזי, אלא באמצעים עקיפים, סימבוליים שמועברים כאיתותים שבדרך כלל לא נקלטים כמסרים לכל דבר, אך האפקטיביות שלהם במישורי החיים הפנימיים שלנו אינה ניתנת לערעור.
המרחב הטריטוריאלי שבו אני עוסק כאן הוא מרחב אבסטרקטי מבחינה מוחשית ופיזית, אך מרחב ממשי ביותר בתחומי הנפש, האגו, תחושת העצמי ומערך היחסים הבינאישיים. בתחומים אלה הוא לא רק מוחשי וממשי – כוחו והשפעתו זהים למכבש שמוחק גבעה או לטרקטור שיכול להקים אותה. חוסר המודעות שלנו לאותות ולסימנים המפעילים את אותו “מכבש” או “טרקטור” אינו גורע כלל מן האפקטיביות המדהימה שלהם.
בן/בת זוג שמקבל/מקבלת פחות מרחב מחיה חשים פחות טוב, יש להם פחות אנרגיה. הדבר משול לאדם שמקבל לפתע מחצית מכמות החמצן אותה היה רגיל לנשום עד כה, למנוע של מכונית שכוחות הסוס שלה עוברים לחצי ההספק למכונית שעוברת למנוע של טוסטוס, כשמהירות הגלישה במחשב נעשית יותר איטית, או אולי הדוגמה הטובה מכולם היא של טוסטוס אופניים חשמליות שממשיך רק בכוח הנעת הפדאלים-הדוושות ולא בכוח המנוע – המאמץ מתגבר והאפקטיביות פוחתת. זה מה שקורה כשהטריטוריה הנפשית והתקשורתית של בן/בת הזוג, בין אם ביחסי ידידות, בעבודה, עם חברים או עם השותף/שותפה ליחסים, קטנה או נעשית מוגבלת. אדם שמקבל פחות טריטוריה ביחסים, מצד הזולת או מאנשים אחרים חש אימפוטנט, מוגבל, ירוד, מעומעם, חסר ברק, שטחי, תפל ולא מסוגל. לא מסוגל להתחבר למחשבות שלו, להבהיר לעצמו מה הוא רוצה להגיד-להבהיר נקודה, להיות חלק מהדינאמיקה או מהזרימה התקשורתית שמסביב. הוא חש כאילו הוטל לצינוק נפשי, אין לו את החופש שהיה רוצה כדי להתבטא, כדי להגיב, כדי לממש תקשורתית את מלוא פוטנציאל העצמיות שבו. הוא חש כדג שהוטל מחוץ למים הטריטוריאליים של הדינאמיקה שלו עם עצמו ועם אחרים. הוא חש מגושם ותקוע.
ברמה הנפשית והתקשורתית הדבר משול לאדם שמנסה ללכת כשידיו ורגליו קשורות באזיקים בלתי נראים שמאפשרים לו חופש תנועה מוגבל של סנטימטר אחד בלבד לכל כיוון.
חלק גדול מהתקשורת האנושית מורכב במידה רבה מאנשים שמפעילים אמצעים שונים כדי להגדיל את הטריטוריה הנפשית והתקשורתית שלהם, דבר שתמיד נעשה על חשבון מרחב נפשי ותקשורתי של אחרים. מצב זה קורה בין כל בני האדם, במיוחד בזוגיות שבה האחד חי כמעט לגמרי באותו ספייס של הזולת. אפשר לחשוב בטעות שמאבק טריטוריאלי מתרחש כשהיחסים מצטננים, אך לא היא, הוא מתרחש דווקא כשהאינטימיות נמצאת בשיאה כי אינטימיות משמעה קרבה וקרבה גוזלת טריטוריה מעצם טבעה.
לא תמיד ברור שמרחב נפשי ותקשורתי הוא משאב מוגבל. הוא גם אינו משהו נתון, קבוע שיש לאדם אחד יותר מאחרים. מעצם טבעו או המבנה הנפשי שלו זהו משאב מושאל או כזה שניתן להשתלט עליו. כשאדם נמצא עם בן/בת הזוג היכולת שלו להשתלט על משאבי המרחב שלו/שלה “מגדילה” את שלו/שלה. אדם לא יכול להגדיל את המרחב שלו או לאבד חלק ממנו כשהוא לבד. המעבר ממצב נפשי מצומצם למורחב, מתקוע לשופע, מחזק לחלש, ממסוגל למוגבל מתרחש רק עם ועל ידי התקשורת עם אנשים אחרים – במקרה זה עם בן/בת הזוג. אפשר לומר שהמרחב הנפשי והתקשורתי של הפרטנר ביחסים הזוגיים נמצא במסחר ובמשא ומתן שוצף ועיקש כמעט כל הזמן, ובכל רגע נתון יכול הפרטנר לקחת מהזולת ביחסים הזוגיים חלקים מהטריטוריה הנפשית, הפסיכולוגית והתקשורתית שלו, ועל ידי כך להגדיל את שלו.
ביחסים זוגיים ממושכים וקבועים נתון המערך הטריטוריאלי בדרך כלל בסד של הרגלי שיחה ותקשורת, וכל שיחה נופלת מיד לאותם מרחבי טריטוריה קבועים, ואוי לבן/בת הזוג בעל הטריטוריה המצומצמת אם לפתע ינסה להגדיל ולו במעט את הנפח הטריטוריאלי שלו בשיחה. בן/בת הזוג בעל הטריטוריה הגדולה יגיב בדרך כלל בחריפות מרובה.
בעולם, בחברה ובחיי היום יום קיים מחסור עצום במרחב מחיה רוחני ורגשי. הטריטוריה ביחסי אנוש צפופה מאוד ומתקיים בה קרב פרוע על מרווח ומרחב מחיה, וכאמור אין מרחב יותר צפוף מאשר יחסים זוגיים ומי שמקבל יותר מרחב נעשה יותר חופשי, חזק ומסוגל יותר. דברים באים אליו והוא יכול להיות במרחב השיחה ולהתרחש. הרחבת השטח הרוחני, הנפשי והפסיכולוגי לא נתפסים או נראים ככאלה. הם באים בדרך כלל במסווה של טיעונים רציונליים, למשל תוך כדי שיחה יתעקש אחד מבני הזוג ולא יהיה מוכן לוותר על דעתו, השקפתו או גישתו לגבי עניין מסוים בשיחה, לכאורה בגלל סיבות מאוד הגיוניות בעוד שהסיבה האמיתית להתעקשותו היא שאם יצליח לכופף את דעתו של הזולת לטובתו המרחב האישי שלו יגדל ושל הפרטנר יקטן.
יש מעין חוקים לא כתובים בעניין הזה, למשל בשיחה – ככל שאחד מבני הזוג לא יסכים עם דעתו של הזולת בזוגיות ויהיה מוכן לוותר על דעתו המקורית ולקבל את חוסר ההסכמה, תתרחב הטריטוריה של זה שלא הסכים, ואז כאמור הוא, שלא הסכים “וניצח” הופך לחזק ומסוגל יותר, הדינאמיקה שלו שופעת יותר, הוא מרגיש יותר מאושש, מרגיש שמותר לו יותר.
יש לזכור שבן/בת הזוג היא או הוא נמצאים בדרך כלל זמן לא מועט במערכת היחסים ומה שקובע את התחושה או את הדינאמיקה ביניהם היא לא עוצמת האהבה, אלא עוצמת וחריפות המאבקים הטריטוריאליים, עד כמה הם נפוצים, מי יוצא כשתאוותו בידו ומי יספוג אבדן טריטוריה. זוהי אחת הסיבות העיקריות למחול השדים סביב עליה בדרגה. כשאדם עולה בדרגה תחום הטריטוריה שלו גדל ופחות אנשים יכולים לצמצם את הטריטוריה שלו – לומר לו דברים, לחלוק עליו או לעצור אותו. הוא יותר אוטונומי, יש לו מרחב יותר גדול בו הוא יכול לטעות. כן הוא יכול לנצל את המרחב העודף הזה לצרכיו האישיים.
חשוב להדגיש שוב, כי היתרון והתועלת שבן או בת הזוג שואבים מהגדלת השטח הטריטוריאלי הפסיכולוגי והתקשורתי שלו/שלה אינם מצויים בנקודה הטכנית והמכאנית שמאפשרים לו לעשות יותר, אלא בכך שהוא מרגיש שהקיום שלו, שהקיום שלו, שהמסוגלות שלו ושהכריזמה שלו – גדלים באופן פרופורציונלי להגדלת הטריטוריה.
איך נראים חייו של בן/בת בעלי הטריטוריה התקשורתית הרחבה? ובכן, יש להם איכות חיים פנימית ותקשורתית יותר גבוהה – הם יותר נהנים, יותר משיגים, יותר זורמים, יותר מבריקים ויותר “צודקים”. אפשר אפילו לומר שהמזל כאילו משחק להם יותר. אדם שיש לו טריטוריה פסיכולוגית ותקשורתית רחבה, הזרימה מתוכו חופשית וחזקה ויותר דברים מתאפשרים לו, דברים “קורים” לו במזל וזה סוג של דינאמיקה. אפשר להמשיל זאת לאדם בים – כשהטריטוריה מצומקת – הוא נבלע תחת הגלים, כשהטריטוריה מעט יותר רחבה הוא שוחה עימם, במצב טריטוריאלי עוד יותר רחב הוא צף עליהם וכשהטריטוריה מתרחבת עוד יותר הוא גולש על הגלים. הוא רוכב ונע עם ועל הכוח של הים, הוא מתאזן על גל גדול, נמצא עליו גבוה ומגיע עימו רחוק. כשמדובר על גבוה ורחוק הכוונה ליכולות האישיות שלו, התחושה שלו בתוך עצמו כפי שהיא מתבטאת ביחס לזולת.
בחיים אין כמעט קבלה של מרחב טריטוריאלי ללא מאבק. אנשים בדרך כלל מצמצמים את הטריטוריה שלהם ומוכנים לאפשר הרחבת הטריטוריה של האחר, רק כשאין להם ברירה. למדנו מהחיים להילחם על כל סנטימטר.
נושא הטריטוריה מעצב את חיינו עם בני הזוג שלנו וקובע אם הזוגיות תתפרק או לא, דבר שנקבע בעיקר על ידי היכולת של בני הזוג להגיע לסטאטוס קוו טריטוריאלי, כלומר להפסיק לתפוס טריטוריה על חשבון האחר בזוגיות ולהשתית את היחסים על מתן מרווח מחיה לזולת ככל שניתן. בדרך כלל זה המנוע שמניע את היחסים מדינאמיקה שלילית לחיובית.
חשוב לציין כי כל האמור לעיל מתייחס בעיקר ליחסים מנקודת מבט גברית. מאבקי כוח ושליטה הם ה”מומחיות” הגברית בזוגיות. נשים מחפשות את המכנה המשותף, את השיתוף, את האמפטיה ביחסים. עם זאת הצורך במרחב מחיה נפשי ותקשורתי הוא צורך כלל אנושי. גברים “יוצאים לקרב” ביתר קלות מסיבות טריטוריאליות מאשר נשים, והמלחמה שהם ילחמו תהא בדיעבד יותר מרה ונחרצת.
ההבדל בין גברים לנשים אינו בעצם המאבק הטריטוריאלי, אלא בנחישות, במשך, בעוצמה ובתכיפות של הרחבת הטריטוריה על חשבון הזולת בזוגיות. אפשר לומר כי לגברים הנושא הטריטוריאלי בזוגיות הוא כמעט בגדר “ייהרג ובל יעבור”, ואילו לנשים זוהי אופציה שאליה לרוב הן נגררות בעיקר על ידי גברים.
כדי להיות מודע לרובד זה ביחסי אנוש יש להבין את השפה הטריטוריאלית, את האיתותים הטריטוריאליים, להבין שהכלים להרחבה טריטוריאלית הם: גימוד הזולת, הרמת קול מעל לקול של האחר, נעיצת עין יותר ממושכת, הגבלת מספר המלים של האחר, הבעות פנים של חוסר שביעות רצון כשהאחר מדבר, הסטת קשר עין, התרחבות הידיים לצדדים יותר מן השני, הרשאה לא להסכים עם השני, כמה פעמים הוא יכול לא להסכים, מידת החריפות של אי ההסכמה, מספר המחמאות שאדם נותן ומקבל – ככל שאדם מקבל יותר מחמאות המרחב שלו הולך ומתרחב. אם נותן המחמאות אינו מקבל מספר שווה של מחמאות חזרה הטריטוריה שלו קטנה ביחס ישיר להפרש. לדברים האלה יש משמעות מעבר לעצם שליחת האיתות עצמו. המשמעות אינה בו, אלא במה שהוא מייצג – כמו כל סימבול, ולהיכן הוא מכוון בנפשו של הזולת והיכן הוא פוגע.
ישנן דרכים סמויות לא פיזית, אלא תודעתיות רבות לצמצום והרחבה טריטוריאליים, אשר המשותף לכולן הוא מדיום סימבולי שעיקר האפקט שלו הוא בתת הכרה.
המחשה נוספת לכך אנו רואים כשבוס או כשאדם חזק נכנס לחדר. הוא מקבל יותר מקום ובעיקר יותר הרשאה. מותר לו לעשות דברים שאסור לאנשים אחרים, למשל אם אנשים אחרים יעבירו ביקורת על מישהו בחדר, הדבר לא יעבור בשלום, אבל אם הבוס יעבור את הביקורת היא תעבור. מותר לו להתבלבל, מותר לו לא לדעת, מותר לו לא להסכים – מותר לו. זה לא רק שהוא חושב שמגיע לו, אחרים מאפשרים לו את החופש שבתוכו הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה יותר מאשר אלה שיש להם טריטוריה פחותה. בוס נעשה בוס דה פאקטו רק כאשר אחרים נותנים לו בסופו של דבר את המרחב בתוכו הוא יכול להרשות לעצמו יותר.
דוגמה נוספת: מרצה נותן הרצאה בכיתה בה קיים חוסר כבוד אליו – התלמידים מתווכחים, עסוקים בקשקוש במחברת ומביטים דרך החלון. בכיתה אחרת התלמידים משתתפים, מקשיבים בתנודות ראש, כותבים במרץ ושואלים שאלות מפרגנות. מבחינה טכנית בשתי הכיתות מדברים התלמידים אותה כמות של מלים ואין סיבות טכניות שמקשות על המרצה, אבל באחת הוא מקבל מרווח מצומצם ובשנייה מרווח גדול. אין ספק כי בכיתה השנייה הוא יהיה מבריק, קולח, מדויק ומעניין יותר מאשר בכיתה הראשונה.
דוגמה נוספת הוא שלומיאל, כן שלומיאל, זה שלא מסוגל לחבר דבר לדבר, לא מצליח לבצע פעולות פשוטות, יש לו שתי ידיים שמאליות או הכול נופל לו מהיד, הוא נכשל, נופל, נתקע בדלתות וכדומה. ההסבר להתנהגותו הוא שהוא מגיב כך כי הוא חי בUnder space פסיכולוגי ותקשורתי בלתי אפשרי – אין לו חופש לנוע בחופשיות ואין לו מרחב כדי להגיע למצב של קואורדינציה. איך זה קשור? ובכן המרחב הזה מאפשר שקט פנימי. ככל שלאדם מרחב יותר גדול א פחות לחוץ, יש לו יותר אפשרויות. מרחב קטן מגביל ועל כן מלחיץ ולחץ מעוות את כושר השיפוט ואת היכולת לקואורדינציה ותיאום, ומכאן השלומיאליות. הוא שלומיאל כי לא מצליח לו, כשאתה בטריטוריה קטנה אתה לא מסוגל להתחבר למסוגלות ולמוכשרות של עצמך. אתה מחובר לחלק הפחות מוצלח של עצמך. אתה לא בbest של עצמך.
דוגמה נוספת: שיסוע. אחת הדרכים הבדוקות לצמצם לאדם טריטוריה היא לשסע אותו באמצע משפט, ככל שמשסעים אותו יותר פעמים ויותר קרוב להתחלת המשפט כך הולכת הטריטוריה הנפשית שלו ומצטמצמת. בדרך כלל נראה כי מי שמפסיק את השני הוא מי שיש לו משהו חשוב להגיד ואינו יכול לחכות. אם נבחן תבניות קבועות עם בני שיח קבועים נמצא כי מי ששיסע בשיחות הקודמות משסע גם בבאות, כלומר זה לא פרי הצורך לומר משהו חשוב, אלא זה הצורך שלו לעשות זאת, בלי קשר לנושא. הסיבה היא כמובן צורך בשליטה כי השיסוע מגדיל את תחום השליטה של המשסע.
דוגמה נוספת היא משך הדיבור. ככל שאדם לוקח לעצמו יותר זמן דיבור ומוציא יותר מילים הוא מגדיל את שטח השליטה שלו. הנקודה היא שבפרק זמן נתון בשיחה יכולה להיאמר כמות מילים מסוימת. מנקודת מבט של שליטה השאלה היא מי הוא שאומר יותר ומי אומר פחות, כמה יותר וכמה פחות. ככל שפער המלים יותר גדול יגדלו פערי השליטה בין השניים.
הבה ונתמקד באיתות רווח מסוים לשלילת או לצמצום הטריטוריה של הפרטנר לזוגיות: מתיחת ביקורת על דבר זה או אחר שהזולת אמר או עשה אם היא נעשית בצורה שוללת ומגמדת, ואינה ביקורת בונה שלה אין אפקט של צמצום טריטוריאלי עלולה לבלבל את האדם, הוא עלול לאבד את חוט המחשבה ולחוש שהוא מדבר שטויות, לא בגלל שהוא רואה שמעביר הביקורת צדק והוא טעה, אלא בגלל הביקורת המגמדת שבאה לשדר מחאה לא לגבי תוכן הדברים, אלא לגבי גודל המרחב הבינאישי שתופס האדם עליו מעבירים ביקורת, כלומר הביקורת במקרים רבים אינה עניינית כלל וכלל, וכל קיומה הוא הצורך של מעביר הביקורת לצמצם את המרחב האישי והתקשורתי של זה שהוא מבקר. המחאה או העלבון של האדם עליו מעבירים ביקורת אינם יוצאים כל כך נגד חוסר הצדק שהביקורת עושה לדברים שהוא אמר או עשה או נגד זה שאולי הוא עצמו טעה בדבריו, אלא נגד צמצום המרחב הבינאישי שלו במידה שלא יצא נגדה מיד באותו כוח שבו היא נאמרה.
לא רק ביקורת מצמצמת את הטריטוריה של האחר כמובן. גם משך המבט ומי מסיט אותו קודם, הקול של מי יותר חזק, מי תופס נפח יותר רחב בכיסא או שטח יותר גדול מהשולחן, למי יש משפטים יותר ארוכים וללא רווחים בין המלים שמאפשרים לזולת להיכנס עם מונולוג משלו. גם מי מביא את הנושאים לשיחה, והנושאים של מי נדחים על ידי הזולת, מי מסמן שהשיחה הגיעה לסיומה – “או קיי, זהו אני צריך ללכת” וכדומה. לגבי האיתות האחרון – הסיבה לרצונו של המאותת לסיים השיחה יכולה להיות משהו טכני כמו לוח הזמנים הצפוף שלו או משהו דומה. אם נבדוק את אופן סיום השיחה של אותו אדם בשיחות קודמות נמצא כי כמעט תמיד הוא זה שמסיים את השיחה. ככל שסיום השיחה נעשה בצורה יותר חדה ופתאומית כך הטריטוריה של השני קטנה, ואכן ברוב המקרים למתרחבים טריטוריאלית יש נטייה קבועה וחוזרת על עצמה להיות אלה שקובעים מתי תסתיים השיחה בלי קשר ללוח הזמנים שלהם, זאת היות שעצם ההרשאה להחליט מתי תסתיים השיחה היא פריבילגיה של החזק והשליט בלבד. המשמעות והחשיבות של איתות סיום השיחה או של כל אחד מהאיתותים שהוזכרו לעיל לא נמצא בסיבה טכנית כלשהי כמו “אני חייב לזוז”, “לא נוח לי בכיסא הזה לכן אני נשען על השולחן”, “אני לא רואה כל כך טוב לכן אני נועץ בך מבט” או “אתה יושב רחוק, ולכן עליי להרים את הקול” או אחרות. ברוב המקרים הסיבה לשימוש באחד הפרמטרים האלה היא כדי לאותת לשני על כוונה מעשית לצמצם את הטריטוריה התקשורתית שלו. אם הזולת אינו מגיב בחזרה באיתות טריטוריאלי משלו יהיה זה אישור שהוא מוכן לצמצם את הטריטוריה שלו.
דוגמה נוספת: כששני אנשים מדברים ככל שצד אחד מביע חוסר סבלנות יותר גדול והשני לא משיב במורת רוח או בהתנגדות בעוצמה שווה כך הטריטוריה של השני תתכווץ פסיכולוגית ותקשורתית.
עם זאת לפעמים ההיפך הוא הנכון. למה הכוונה? הדברים הכתובים לעיל נכונים ברמות שליטה נמוכות ובינוניות. כשבן הזוג ששולח את המסר נמצא ברמת סטאטוס ושליטה נמוכות, והוא רוצה לעלות קצת יותר. לרמה זאת ניתן לקרא בשם: “רמת הרס”ר” – דרגה פיקודית נמוכה, נגד שלא עבר קורס קצינים או רמת פקיד בחברה. אדם מנהל או קצין בכיר ברמה סטאטוס גבוהה משתמש באותות ההפוכים בתכלית. במקום להרבות באותות שהוזכרו בחלק ד הוא דווקא ממעיט בהם לעומת אדם ממוצע, כלומר האישה מדברת המון ו”תמיד” מוכנה לשיחה, ואילו הבעל “מייבש” אותה גם בהקשבה לא ממוקדת-פסיבית וגם בהימנעות מדיבור. רמת זאת היא רמת האלוף או המנכ”ל הבכיר. הוא ימעיט מאוד במלים, כמעט לא יזוז, ייתן לזולת לדבר כמעט מבלי להיכנס לדבריו, לא ייצור כמעט קשר עין וידבר בקול שקט מאוד. הוא יעשה ההיפך מאדם “ברמת הרס”ר” – על ידי זה שהוא גוזל משוב מהזולת הוא מקטין את השטח שלו. הוא “מייבש” אותו בחוסר ההתייחסות, ואכן התעלמות או חוסר התייחסות הם כלים להרחבת טריטוריה ברמה היותר גבוהה. במעבר מרמה לרמה זה מתהפך – במקום לצמצם מרחב על ידי עשייה יותר גדולה מהזולת, דווקא חוסר תגובה הוא זה שמצמצם את הטריטוריה.
האם נועדנו למלחמה? את הטריטוריה שלנו, את הקרשים לרפסודה שלנו שתשוט מעל גלי הים, את תחושת המרחב שלנו, את היציבות הפנימית, הביטחון בעצמנו, גלי העוצמה המתפשטים מאיתנו הלאה נצטרך תמיד לגנוב מאחרים? האם ישנו באמת מיכל אנרגטי מוגבל המצוי רק בידי בני אדם, והמיכל שלי יגדל רק במידה ושל האחר יקטן? ואין זה משנה אם נעשה זאת בטקטיקות של רס”ר או בטקטיקות של גנרל?
איני חושב כי נועדנו למלחמה. ולמאבק טריטוריאלי, אנחנו הידרדרנו אליה.
חלל וזמן הם משאבים מוגבלים. אין מספיק זמן ואין מספיק חלל. כשאני כותב זאת אני מתכוון לא לחלל פיזי שגם עליו נשפך רוב הדם על הפלנטה, אלא לחלל רוחני או נפשי. חלל חומרי מורכב מאטומים, וחלל רוחני או נפשי מרשמים.
גם אם החלל הנפשי-תקשורתי לא מוגבל והוא מספיק לכולם, עדיין מי שאוחז בחלל תקשורתי/נפשי יותר גדול חש וחי את חייו ביתר עוצמה ומסוגלות, על כן אם לא קיימת בזוגיות, וגם במישורי תקשורת אחרים, מנטאליות ותרבות חיים של אפשור ופרגון כל אחד משני השותפים בזוגיות ירגיש שאם לא ייקח כמה שיותר חלל הזולת לא ייתן לו אותו, והוא יישאר עם איכות חיים ממשית אפסית. בארץ עושים זאת בברוטאליות, באנגליה עושים זאת בעורמה ובחלקלקות.
קיימות שתי דרכים להגיע לחלל מורחב – להרחיב את החלל שלך: האחת על ידי התחשבות בחלל של הזולת, והשנייה על ידי גזילה של כמה שיותר טריטוריה מהפרטנר.
הגישה הראשונה מתחשבת בחלל של הפרטנר לזוגיות ואם יעשה זאת יוכל לקבל התחשבות הדדית בנוסח: “אני אפרגן לך ואתה תפרגן לי”. האופציה השנייה היא גזילת טריטוריה מהפרטנר בעזרת מסרים סמויים בכוחנות סמויה. לצערי, גם כשאנו נוכחים שמגיע לזולת ספייס בעקבות האיכויות הפנימיות שלו איננו מגישים לו את החלל על מגש של כסף והיותר טוב, היותר עדין או היותר משובח יאכלס יותר טריטוריה. אנו דווקא גוזלים טריטוריה ביתר קלות מעדיני הנפש כי הם פחות כוחניים. באופציה השנייה אנו יודעים שעלינו לגזול את הטריטוריה כך או אחרת כי אם לא, לא נקבל אותה. שיקולי איכות לא מספיק רלוונטיים ברמת מאבקי השליטה הקיימים.
מדוע המצב הוא כזה? ובכן, העולם שלנו יכול להתנהל באחת משתי דרכים: בדרך השלום או בדרך המאבק. דרך השלום היא דרך של איפשור ופירגון, דרך המאבק היא דרך מקח או ממכר, משא ומתן עיקש שלא נגמר עוד. לצערי, אנו נמצאים עמוק בתוך עולם של מאבקי כוח שאינם נראים כמאבקים, וזאת הבעיה. מבחוץ הם נראים אולי אפילו מתחשבים, אך בפנים רוחשים סכינים.
ככל שהאדם ברמה יותר גבוהה ובוגר נפשית הוא ייטה לכיוון של תקשורת בדרכים של שלום. אדם חסר בגרות נפשית שלא עבד על עצמו בהיבט זה ייפול לדרכים של מאבק טריטוריאלי.
השאלה הנשאלת היא: האם העוצמה שלי נובעת מכך שגנבתי מאחרים? או היא נובעת מכך שקיבלתי השראה ואולי דווקא העצמתי אחרים? האם לא ייתכן מצב בו המרחב הטריטוריאלי נמצא לאו דווקא אצל אחרים (בני אדם), אלא דווקא במקומות אחרים אליהם נוכל להתחבר מעת לעת.
עוצמה מזויפת נקנית בתפקיד רם דרג, בעלייה בדרגה וכדומה אשר מאחוריהם לא תמיד יש משהו אמיתי, אלא רק משהו חיצוני. כאשר יש לאדם עוצמה שנובעת מעבודה פנימית גם אז הוא עדיין תלוי באחרים שיתנו לו את החלל שבו יוכל להביא את ההשראה שלו לידי מימוש. חשוב להפריד בין עוצמה פנימית ובין עוצמה שבה מתקיימת גזילה של טריטוריה מהפרטנר לזוגיות.
העוצמה-האסרטיביות היא שלנו. אפשרות הביטוי וההגשמה שלה נמצאים בידי אחרים שיכולים לפנות עבורנו ספייס ו/או לחסום אותו.
במילים אחרות: הפוטנציאל שלנו נתון בידינו – אנו יכולים לנסות לממש אותו או לשגות באשליות וללבוש עליו מסכות. גם אם אנו אותנטיים ומתחברים ל”אני” האמיתי שלנו, ומכאן לעוצמה פנימית אמיתית, עדיין גורלנו הממשי נתון בידי האחרים שיכולים לתת לנו או לא, את ה Spaceשבו נוכל לתת לחיים ולעוצמה שלנו אפשרות להתקיים באמת.
האקולוגיה האנושית במצבה הקיים היא שהביאה את האנושות למצב של מאבק טריטוריאלי סמוי, אך אפקטיבי. היה יכול להיות אחרת, כמו אותם שני ג’נטלמנים קשישים שמתעקשים שהשני יעבור בדלת קודם.
כיום ובמיוחד בארץ: אם מוגש מגש מאכלים במזנון פתוח ושני אנשים מגישים מזלג לקחת מנה, אף אחד מהם לא ימשוך ידו לאחור ויאמר לשני: “בבקשה”. זה מאפיין את המצב כולו.
קיימיםארבעה מצבים שאפשר להגיע אליהם בתום מאבק טריטוריאלי:
1. צד אחד מגדיל טריטוריה על חשבון הצד השני.
2. הצד השני מגדיל טריטוריה על חשבון הצד הראשון.
3. אין הכרעה. נוצרת מלחמה שבה כל צד מנסה לפגוע ולהכאיב לצד השני כדי להפחיד ולהחליש אותו כדי שיסכים לוותר על טריטוריה נוספת.
4. נתק. הצד המנצח לא יכול לקבל טריטוריה נוספת. הוא לקח את מה שאפשר ואינו צריך עוד או שהצד המפסיד רוצה יותר טריטוריה ממה שיש לו, אבל יודע שלא יקבל זאת מהפרטנר הנוכחי.
פרק זה מקומם למדי מבחינות רבות. הוא מראה שהמרקם הפנימי או האחורי בתוך או מאחורי מה שנראה כמערכות יחסים זוגית הרבה פחות נאה למראה ותרבותי מכפי שהוא נתפס באופן שטחי. האלמנט הטריטוריאלי הוא אכן דומיננטי במערכות יחסים. בדרך כלל לא חשים בו כי מעל פני השטח מולכת האהבה ביחסים. אהבה זאת היא מעטה שעוביו אינו עולה על מספר מילימטרים ומאחוריו בדרך כלל שוצפים אינטרסים טריטוריאליים, והם אלה שמכריעים בסופו של דבר את גורל האופי והאיכות של מערכת היחסים.
מבחינה זאת איננו שונים מבעלי חיים, אלא שאצלם האספקט הטריטוריאלי גלוי, טכני, פיזי וחד משמעי. אצלנו בני האדם האספקט הטריטוריאלי עבר כמה וכמה סובלימציות והוא נמצא בתחום ערטילאי, לא נגיש לתודעה, לא מודע, רוב רובו אם לא כולו מועבר באמצעים לא מילוליים. קל מאוד לחיות חיים שלמים ולא לדעת שזה האספקט המכריע שעיצב את הדינאמיקה שמאחרי היחסים שבני הזוג חוו.
האספקט הנדון בפרק זה הוא אמנם הצד האפל של יחסי אנוש, אך כדי להגיע לאיכות חיים סבירה עם בני אדם אל לנו להתעלם ממנו, אלא עלינו להפנות אור כלפיו, לנסות להבין אותו, לנסות להיות מודעים לקיומו ולרתום אותו למערכת היחסים, לנתב אותו – לעבוד איתו, ולא נגדו כי ההכחשה שלו רק מחזקת את כוחו. בדרך כלל אנו מפנים את רוב המאמצים שלנו לתחום האור, לתחום הרציונאלי, בשעה שמה שמכריע בסופו של דבר את גורל היחסים בינינו הוא הצד האמוציונאלי – האפל של מאבקי כוח שאליהם ברוב המקרים איננו מודעים.
לכאורה אנו אנשי שלום שבאים ליחסים עם יד מושטת, אבל בתוכנו ובינינו ניטשת מלחמה. יחסים מתחילים במילות חיבה, בשמחה על קשר חדש, על קשר שנרקם, אך כמעט תמיד לאחר זמן יוצאת החרב מנדנה וכשיחסים מסתיימים הסיבה לך היא פחות בגלל שהאהבה כמשה והלכה לאיבוד, אלא בגלל מאבקי הכוח.
אי אפשר לבוא ולומר: “בואו נעצים את כוחה של האהבה, בואו נהיה חיוביים ונאזן את כוחה השלילי של הכוחנות הטריטוריאלית”. זה הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות היות שהתעלמות מאספקט החרב מגדיל את כוחה באופן פרופורציונלי להתעלמות. הדרך להתעסק עם האספקט הטריטוריאלי היא להבין שהא חלק מהחיים שלנו, וכפי שמדינה זקוקה לטריטוריה וכל אדם זקוק למרחב טריטוריה כך גם הנפש והתודעה זקוקות למרחב זה. זאת אינה מלה גסה. מרחב מאפשר לדברים להיות. ההתעלמות מסוגיית המרחב בחיינו מובילה את השאיפה למרחב למצב של מלחמה. במקום לרתום את האנרגיה העצומה הזאת של שאיפה לטריטוריה והרחבת תחום העצמאות האישית כדי להפרות את חיי הזוגיות שלנו אנו מגלים אותה אל מחוץ למחוזות התודעה, ושם היא הופכת לאנטיתזה ועובדת נגדנו יום ולילה.
אל לנו להגלות את המפלצות שבתוכנו אל מחוץ לתחום ההכרה והתודעה. עלינו להזמין אותן אלינו – הביתה. הדרך היחידה לחיות ברמה גבוהה היא לחיות עימן בשלום כדי שהכוח שלהן לא יהיה נגדנו, אלא יחזק אותנו מבפנים. האנטיתזה תחבור לתזה ותצא מחוזקת. כל עוד אנו שומרים את מפלצות החרב מחוץ לתחום לחומות העיר של התודעה, ילך כוחן ויתחזק. הוא יילחם בנו בלי שנדע מה נלחם בנו.
*
“כל דבר מצריך חלל, הסלע שעל הגבעה והציפור העפה. כשאין חלל, יש מוות… ללא חלל כל הדברים קמלים… כל הדברים מצריכים חלל. אם סוגרים חולדות בחלל מוגבל, הן משמידות אחת את השנייה; הציפורים הקטנות שיושבות על חוטי חשמל לעת ערב, שומרות על החלל הנדרש בין אחת לשנייה, בני אדם שחיים בערים צפופות נעשים אלימים. במקום שאין בו חלל, מבחינה חיצונית או פנימית, כל צורות הנזק והתנוונות הן בלתי נמנעות.
התניית התודעה באמצעות מה שקרוי חינוך, דת, מסורת או תרבות, משאירה מעט מאוד חלל לפריחת התודעה והלב. האמונה, הניסיון לפי אמונה זו, הדעה, הרעיונות, המילה, הם ה’אני’, האגו, המרכז שיוצר את החלל המוגבל שבגבולותיו מתקיימת ההכרה. הקיום והפעילות של ה’אני’ מתרחשים בגבולות החלל הקטן שיצר לעצמו. כל בעיותיו וסבלותיו, כל תקוותיו ואכזבותיו מתקיימים בגבולותיו הוא, ושם אין בכלל חלל. הידוע תופס את כל הכרתו. ההכרה היא הידוע. בגבולות אלה אין שום פתרון לכל הבעיות שבני האדם צירפו יחדיו. ובכל זאת, הם אינם מרפים; הם נאחזים בידוע או ממציאים את הלא-ידוע, מתוך תקווה שהוא יפתור את בעיותיהם. החלל שה’אני’ בנה בשביל עצמו הוא הסבל שהוא חש וכאב העונג. האלים אינם נותנים לך חלל, כי החלל שלהם הוא שלך. החלל העצום וחסר הגבולות הזה מצוי מחוץ לקנה-המידה של המחשבה, והמחשבה היא הידוע. מדיטציה היא התרוקנות ההכרה מתוכנה, מהידוע, מה’אני”’.
***
על היפוך קוטביות במערכות יחסים זוגיות
”הוא עושה בה כבשלו, הוא מנגן עליה כמו על מנדולינה. מחליט אם הוא יעלה אליה הביתה או לא והיא כנועה. עד שזה מתהפך, ופתאום הוא צריך למצוא דרכים לשאת חן בעיניה כשהם יחד.
עד שזה מתהפך. טוב שאמרת עד שזה מתהפך. כן. עד שזה מתהפך. יש פה בהחלט משחק בין גבר ואישה, שכל אחד מהם ממלא לגבי השני, קצת ביודעין, את התפקיד שמחכים ממנו שהוא ימלא. כשהם מגיעים למיטה זה מתהפך. זה אחד הדברים שרציתי לעשות בסצנה הזאת.
ואיך זה מתהפך?
זה פשוט מתהפך בגלל העובדה שהוא לא גיבור כל כך גדול במיטה כמו שהוא גיבור מחוץ למיטה.
אתה כותב שאתה יודע שהוא יודע שהוא לא וירטואוז.
זה רגע של אמת, שבו מתגלה שכל אחד מהם גילם תפקיד, שאינו תפקיד לגמרי אותנטי. היא לא לגמרי הילדה הכנועה, הקטנה, הלא מפותחת הוא לא לגמרי הגבר האסרטיבי הכול יכול”.
*
למרות מה שכתבתי בפרקים הקודמים יש ללא מעט זוגות את התחושה שאפשר להגיע לשוויון כוחות במערכת היחסים או שמאבק הכוחות לא יהיה בעל משקל ביחסים. שאיפה זאת אינה מציאותית כי כפי שנוכחנו בפרק הקודם הצורך לשלוט הוא צורך כמעט אינסטינקטיבי, ואינו תלוי ברגש, באיכות או בעוצמת מערכת היחסים.
בכל מפגש בין שני אנשים ובמיוחד במערכת זוגית שהיא מערכת סגורה, מתחיל תהליך של קיטוב השליטה לכיוון היותר חזק או לפחות אל זה שנתפס ככזה או שמציג עצמו כחזק. אין ספק כי השאלה היא לא רק מי שולט, אלא גם, ואולי בעיקר עד כמה הוא שולט? למשל פערים שיכולים להגיע לשמונים אחוז שליטה של צד אחד לעומת עשרים אחוז של בן או בת הזוג – מזיקים לרקמה העדינה של אמון ופתיחות הדדית.
כשהפערים גדולים עד כדי כך הם בלתי נסבלים בעיקר אצל הצד החלש. נוצר כאן מצב מעניין: אם בן הזוג השולט אכן מוחק את האגו של הנשלט ומבטל אותו אין לצד המחוק אפשרות למחות, אך אם היחסים הם במצב שבו השולט לא מוחק בכוחנות את האגו של הנשלט ולנשלט יש עדיין מספיק חופש כדי לחוש עצמו ולחוש את פערי השליטה הגדולים, נותרות בפניו שתי אופציות: פירוק התא הזוגי כי לנשלט יש מספיק כוח לסיים את היחסים או להפוך בין הקטבים, כלומר הנשלט הופך לשולט ולהיפך.
מכאן שהתא הזוגי מגלה נטיות התפרקות או היפוך.
עלינו להפריד בין תובענות לכוחנות. כוחנות מוחקת את האגו של הנשלט בעוד שתובענות מערימה עומס כבד עליו. בראשון זוהי פעולה אגרסיבית, בעוד שבשני זאת פעולה אסרטיבית.
גם כאשר השליט התובעני לא מוחק את האגו של הנשלט הוא מכניס את מערכת היחסים לדינאמיקה השלילית שבה שני הצדדים לא מרוצים – הצד השולט לא מרוצה מחוסר שיתוף הפעולה של הצד הנשלט והצד הנשלט סובל וחש שהצרכים האישיים שלו לא באים לידי ביטוי.
עם זאת, בכל שלב אפשר להציל את התא מפני הידרדרות והמפתחות בידי החזק והחלש כאחד:
- המפתח בידיים של החזק, אך יש לו שאיפה להמשיך לשלוט.
- המפתח בידיים של החלש, אך אין לו כוח.
אם אף צד לא משתמש במפתחות נותר מצב של אנטגוניזם בין שני הצדדים.
אנטגוניזם מוגדר כמצב שבו שתי השפעות נותנות יחד פחות מאשר היה ניתן לצפות מההשפעה היחידה של כל אחד מהם בנפרד. זהו מצב שבו הקטבים נוגדים ומתנגדים זה לזה – מצב דסטרוקטיבי-הרסני של דינאמיקה שלילית.
מצב של אנטגוניזם אפשר לראות כשמדינה כובשת מדינה אחרת והמדינה הנכבשת נאנקת תחת עול הכיבוש או בגוף האדם באונות המוח: כאשר האונה השמאלית ב-90% מהמקרים “רודה” באונה הימנית. במערכת העצבים כשהמערכת הסימפתטית “‘רודה” במערכת הפרא סימפתטית. המשותף לכל הדוגמאות האלה הוא שבדרך כלל הקוטב הזכרי הוא שרודה בקוטב הנקבי כי מטבעו הוא עובד על כוח, פריצה ודחיפה ולא על אפשור וזרימה כמו הקוטב הנקבי.
באנטגוניזם כל קוטב מגיע לקיצוניות. כל אחד בא בטענות לקוטב השני וטוען את המערכת הזוגית באנרגיה שלילית הרסנית.
הבעיה אינה בקיום של חזק וחלש במערכת כי זה דבר טבעי. הבעיה מתחילה כשהכוח בידי החזק הופך לתובעני מדי.
אנטגוניזם הוא מונח הפוך ומנוגד לסינרגיזם או סינרגיה. סינרגיה היא מצב של איחוד בין שני קטבים שיוצרת יצירתיות שמולידה משהו שלא היה קיים בכל אחד מהקטבים באופן נפרד – אחד פלוס אחד = שלוש.
סינרגיה היא מונח שלקוח מיוונית ומשמעו לעבוד ביחד, פעולה משותפת של שני גורמים או יותר שנותנת תוצאה חזקה יותר מאשר הצירוף של פעולות כל הגורמים יחד. מדובר על התופעה של שתי השפעות, או שני סוכנים שעובדים יחד כדי ליצור אפקט יותר גדול מאשר זה שיהיה לכל אחד מהם בנפרד.
קיום של אנטגוניזם מתאפשר במצב נפשי או פסיכולוגי של אינפנטיליות או חוסר בגרות נפשית. ככל שאדם יותר ילדותי הוא יותר אגוצנטרי ונוטה לפוצץ ניגודי אינטרסים במידה שהצד שלו לא מקבל את הטריטוריה או הנתח שהוא מרגיש שמגיע לו. בעוד שאדם בעל בגרות נפשית יצליח לשים בצד את האספקט האישי ויבוא בגישה שלוקחת בחשבון את העובדה שהוא אינו מרכז העולם, וכי יש להתחשב גם בגורמים אחרים. במקום המקום המרכזי שהוא תפס הוא בונה גישה שלוקחת בחשבון את הצרכים של האחר, ולכן הוא יכול לעיתים לשים חלק מצורכי האחר במרכז.
בגרות נפשית, היא פתרון לקיצוניות שבין חלש לחזק. בגרות נפשית מוגדרת כמצב פנימי שבו מרכז הכובד לא בא מהרגשות או האגו, אלא מהתבונה שהיא עיבוד תודעתי של חוויות אישיות.
עד כאן על הבדלי שליטה במערכת זוגית.
עתה אנו מגיעים לשאלה הבאה: מדוע אם כך יש מערכות יחסים שבהן פערי שליטה גדולים בין שולט לנשלט ובמאבקי השליטה ביניהם עלולים לגרום לתא המשפחתי להתפרק לגמרי ואילו בתאים משפחתיים אחרים, שבהם קיימים כמעט בדיוק אותם פערי שליטה, התא המשפחתי לא מתפרק, אלא נוצר היפוך קוטביות – השולט הופך לנשלט והנשלט לשולט? ובכן, זה די פשוט: אצל שני הצדדים שני הכוחות השולטים והמנווטים את המערכת הזוגית הם כוח השליטה וכוח האהבה. איך הם מסתדרים ביניהם? או איך הבדלי שליטה קשורים, מתייחסים או מושפעים מאיכות ועוצמת האהבה שבין בני הזוג? ובכן, ראשית: מי שחזק בדרך כלל אוהב פחות ומי שחלש אוהב יותר או להיפך: מי שאוהב יותר מוצא עצמו בעמדת חולשה ומי שאוהב פחות מוצא עצמו בעמדת חוזק יחסית.
רגע, לפני שהקורא נוטש את הפרק בשאט נפש או בזעם, עליי להסביר כי חולשה אינה עניין אבסולוטי – היא תלויה בהקשר, לדוגמה פרופסור ייחשב חלש במוסך או באתר בניה ואילו פועל בניין יחשב חלש באקדמיה. בעולמנו החברתי, הכלכלי והחינוכי מי שנחשבים חלשים הם הטיפוסים היותר נפשיים-רגשיים-רוחניים. הדבר קשור במידת מה לאונה הימנית במוח. הם נחשבים חלשים היום שהם עדינים ועמוקים יותר מאנשים בעלי מערכת נפשית-רגשית-רוחנית פחות מודגשת. עוצמת האהבה כגודל העומק הנפשי והעוצמה הרגשית. לצערי, בתרבות הכוחנית שלנו עומק נפשי נתפס כחולשה.
הזקוקים לתמיכה רגשית הם החלשים. כולנו חלשים על פני כדור הארץ כי כולנו נתונים לכל כך הרבה חסדים: מים, אוויר, אוכל, חסדי מוראות הטבע שאחד מהם הוא מוראות הזיקנה, המחלות והמוות שכולנו נתונים או נהיה נתונים להם.
כך שכולנו זקוקים עד מאוד לאהבה.
אהבה אינה דרג עליון שמתי מעט מצליחים להגיע אליו, מעין אספקט של רוחניות. בדיוק להיפך, אהבה היא מדרגה בסיסית ביותר בחיים הלא בטוחים והקשים האלה – השלב השלישי בפירמידה של אברהם מאסלו, שבלעדיה ישקע האדם למצב שיעשה את חייו אומללים כי כל משבר קטן יזרוק אותו לתהומות של ייאוש.
תינוק זקוק לאהבה יותר מנער ואדם זקן זקוק לאהבה יותר מאדם צעיר. התינוק צריך את האהבה היות שהוא חלש, ככול שהוא גדל, מתחזק ומתבגר הוא פחות ופחות זקוק לה מצד ההורים. מגיל מסוים הוא כבר כמעט לא זקוק להורים, אך ההורים דווקא זקוקים לאהבתו יותר מאשר כשהיה תינוק כי הם הולכים ונחלשים. מאז לידת התינוק ועד מות ההורים מתרחש היפוך קוטבי מלא: כתינוק הוא זקוק לכמות בלתי נדלית של אהבה, וההורים בשלב זה, בעיקר מעניקים אהבה ופחות צורכים אהבה ממנו, אך ככל שהם מזדקנים והוא מתבגר, זה הולך ומשתנה – הם זקוקים ליותר אהבה מצידו והוא כבר פחות זקוק לאהבתם. בהתחלה הוא קיבל אהבה שהם העניקו, וכשהם זקנים הם זקוקים לאהבתו אשר הוא אמור להעניק להם. הם מקיימים את החוזה הלא כתוב הזה כשהוא תינוק וגם כשהוא מתבגר, אך הוא “ממלא” את החוזה כשהוא תינוק, אבל כשהוא מתבגר והם מזדקנים לא תמיד מתקיים החוזה מצידו, ואם כן לא תמיד עד הסוף.
נשאלת השאלה מדוע בבגרותו הוא לא מוכן לתת ולקבל מהם אהבה? ובכן, עלינו להבין שלמרות שכולנו זקוקים מאוד לאהבה הרי שלא נסכים לקבל אהבה מכל אחד! שהרי האהבה נצרכת גם על ידי חלשים שמה שיש להם להציע אינו אטרקטיבי מבחינת הנורמות החברתיות. על כן כשאנו מחפשים אהבה אנו רוצים שהאדם שיעניק לנו אותה יהיה חזק ומושך. ההורים שלנו כבר לא מושכים וגם לא חזקים. מכאן שזאת לא מציאה גדולה לקבל אהבה מאדם מבוגר – עד כמה שהדבר נשמע אכזרי.
ההורים יותר חלשים, ועל כן יותר אוהבים ויותר זקוקים לאהבה. זה המצב גם במערכת יחסים זוגית כאשר החלש-העדין, העמוק, והיותר הנפשי במערכת היחסים הוא זה שנושא את אבוקת האהבה בזמן נתון. החלש במערכת היחסים לא רק זקוק יותר לאהבה הוא גם נותן אותה יותר והחזק בין בני הזוג נותן פחות אהבה וזקוק לה פחות.
ועם זאת, החלש לא תמיד יקבל את העסקה של אהבה תמורת שליטה, בעיקר אם הוא חש שתמורת האהבה שהוא מעניק הוא מקבל יותר מדי שליטה מצד הבן/בת זוג ופחות מדי אהבה, ואז הוא יכול להתקומם ולהפוך את הקוטביות. איך הוא עושה זאת? הוא משדר שהוא מוכן לפוצץ את מערכת היחסים, מוכן להמר על השליטה כנגד סיום הקשר, אז מבין השולט שהוא עומד להפסיד את האהבה ולעיתים הוא מוכן לוותר על היותו חזק ומוביל. במצב זה אבוקת האהבה עוברת אליו – הוא מעניק ממנה יותר וזקוק לה יותר.
הדרך למנוע היפוך קוטביות היא על ידי התפתחות אישית – מעבר מאגוצנטריות לבגרות נפשית. באגוצנטריות ישנם דחפים ואימפולסים, בבגרות נפשית יש פחות דחפים וצרכים ויותר מודעות עצמית והתחשבות בזולת. זהו שלב או מדרגה ששניהם יכולים לעבור – ממצב של אינפנטיליות רגשית למצב של בגרות נפשית. על החזק להיות מספיק בוגר כדי להיות נאור, מתחשב ולראות את מגבלות הצד השני, והחלש עליו להיות מספיק בוגר כדי לא לקחת באופן אישי את העובדה שהוא גם חלש וגם לא מקבל אהבה באותה עוצמה שהוא מעניק אותה.
לכאורה נראה כי קשה מאד לחלש להיות נשלט ולא לקבל אהבה ביחס ישיר להענקתו אותה, אך במידה שהחלש באמת אוהב הוא יאהב גם כשלא יקבל חזרה אהבה במידה שהוא זקוק לה. במקום האהבה לה הוא זקוק הוא מקבל שתלטנות מצד החזק או הכוחני מבין שניהם. אם אתה באמת אוהב תהיה אסיר תודה על שאתה בכלל רואה את פניו של מושא אהבתך.
אם אתה באמת אוהב לא תהיה לך בעיה יותר מדי גדולה להיות חלש ולא לקבל מספיק אהבה, אך אם האהבה לא מספיק טוטלית אתה יכול להיעזר בבגרות הנפשית, במידה שיש לך כי היא תעזור לך לשרוד את הקשיים של חוסר שליטה וחוסר קבלת אהבה מספקת.
אם האהבה אינה טוטלית-אהבה די נדירה, מצד אחד ואין לך מידה מספקת של בגרות נפשית מצד שני, אזי הנשלט הלא מרוצה יכול לומר: “או שאני הופך לחזק, או שאני עוזב”, אז אם החזק אוהב מספיק הוא אולי ייכנע ויהיה מוכן להפוך לחלש רק כדי לא לאבד את בן/בת הזוג השני. ההיפוך רק משנה תפקידים, שום דבר מהותי לא השתנה, זאת אותה אהבה ואותה שליטה רק התפקידים של האהוב והאוהב, השולט והנשלט התחלפו.
כמה מילים על חוזק וחולשה – חוזק שלא עובר דרך חולשה אינו חוזק אמיתי, הוא חוזק חיצוני. רק אדם שיודע לקבל את החולשה שלו יכול להיות אדם חזק באמת. אדם שאינו חזק באמת ומוצא עצמו במערכת זוגית שבה הוא הופך מחזק לחלש, לא יצליח לשרוד במערכת היחסים עם הקוטביות ההפוכה, ואז במקום שהיפוך הקוטביות ייתן הזדמנות נוספת למערכת היחסים הוא שלב נוסף בשקיעתה.
אצל אדם חזק באמת החולשה לא ממוטטת אותו כי חולשה לא זרה לו, שהרי במשך כל הזמן שהוא היה שולט הוא היה בקשר עם החולשה שבו.
עד כאן על טרום ההיפוך ועל ההיפוך עצמו. נשאלת השאלה מה קורה לאחר ההיפוך? ובכן, ההיפוך הוא הזדמנות מחודשת לשני בני הזוג:
א. זהו מבחן לחלש שהפך לחזק – עליו לדעת לשלוט בלי לגלוש להתחשבנות מיותרת על הנזקים שנראה לו שנגרמו לו בתקופה שהיה נשלט כי אין זה מצב שבו הוא מתנקם בחזק.
ב. זהו מבחן לחזק שהפך לחלש – עליו להחליט אם המשך הקשר-אהבה חשוב לו יותר מהאינטרס האגואיסטי ומהמעמד שהיה לו.
עם זאת, אין ספק כי היפוך הקוטביות עצמה וכשלעצמה היא דבר מבורך בהשוואה לאנטיתזה שהיא פירוק מערכת היחסים כי פירוק מערכת יחסים, כל מערכת יחסים, ובמיוחד מערכת יחסים של נישואין – היא דבר נורא.
עוד יותר נורא זה מה שמחכה לאדם שיצא ממערכת יחסים תומכת. הוא מוצא עצמו בודד בלי אהבה בעולם קשה, זר, מנוכר וחסר אמפטיה לבודדים שבו, ובמיוחד לעדיני הנפש שביניהם.
לשון אחר: הוא מוצא עצמו בשוק החיפוש אחר בן/בת זוג בעולם קר וקשה ללא תמיכה רגשית.
כאן נסגר המעגל שנפתח בסוף חלק א בו נכתב שהפתרון לאנטגוניזם הוא בגרות נפשית, והנה פה אני מציג את התמיכה הרגשית או האהבה כתרופה למאבקי שליטה. יש כאן בעיה שהרי כדי להגיע לבגרות נפשית יש צורך בתמיכה רגשית יציבה ואיתנה, וכדי להגיע לתמיכה רגשית יש צורך בפרטנר בעל בגרות נפשית שלא יקריב את האהבה תמורת אינטרס של שליטה.
בעיה זאת מזכירה לי את סיפור הזן:
אי-שם. על ראש הר, ישנו מעיין פלאים שכל השותה ממנו זוכה בנעורי נצח ואושר. רק מי ששתה כבר ממֵי המעיין רק הוא יכול לטפס לראש ההר.
יש כאן פלונטר או מעגל קסמים, ובאנגלית Viscous circles או מצב של ביצה ותרנגולת. רק האחד יכול להוליד את השני, ורק השני יכול להוליד את הראשון. אולי המצב הבלתי אפשרי הזה יכול להסביר מעט את הקושי להגיע למצב של סינרגיה נטולת או כמעט נטולת מאבקי כוח במערכות יחסים.
***
על נטישה במערכת יחסים זוגית
עד כה כתבתי על היחסים בתחילתם ובמהלכם, הגיע הזמן לעסוק בחלק לא פחות חשוב והוא איך מסתיימים היחסים. לא כל מערכת יחסים מסתיימת או מופסקת, אך במערכת יחסים שנגדעת באיבה או לאחר זמן חשוב מאד איך מסתיימים היחסים שהרי הסיום לא פחות חשוב מההתחלה. נראה כי רובנו לא יודעים לסיים, לא יודעים איך להוביל לסיום מערכת יחסים. אחד מאופני הסיום הרווחים היא הנטישה – היא קלה לנוטש וקשה מאוד לננטש. הרבה יותר קל לנטוש. להיעלם. פאף, ואיננו. ”אחריי המבול”. להיות בת יענה – לא רואים, לא קיים.
זהו אקט של מוגות לב ופחדנות. הימלטות משדה שפעם היה פורח ועתה התגלה לנוטש כשדה בור נמוך רייטינג. במצב זה לא עומדות לו לננטש תכונותיו הנפלאות שגרמו לנוטש, אך אתמול לברך על כך שבכלל פגש בו. עתה רק דבר אחד ממלא את מוחו וליבו – להימלט.
באנגלית זה נקרא “דאמפינג” .Dumping בתרגום לעברית: להשליך, לרוקן, להיפטר – מה משליכים ומרוקנים? אשפה, פסולת. קשה לתפוס איך הפכו הזהב והאבנים הטובות של אתמול לאשפה ופסולת שיש להיפטר מהן, להשליכם באמצע הלילה באין רואה במקום רחוק.
ואין כמעט אדם שזה לא קרה לו במערכת יחסים זאת או אחרת – רק אתמול החיוך החם עטף את הכול, ולפתע – הנטישה.
זה מכה בננטש באחת, בא משום מקום, אמש הוא לא ראה סימן לכך, ולפתע זה הכול – הנטישה, וההרגשה? אוה, אין מילים לתאר את בושתו, כלימתו, עלבונו ומפח נפשו של הננטש. לפתע הוא נזרק מתוך מכונית נוסעת, בבת אחת תהום נפערה תחת רגליו – מה שהיה אך לפני שנייה קרקע תומכת, מוצקה וממשית הפך בהרף עין מהיר לתהום פעורה. רגע אחד הכול היה מלא נוכחות וברגע השני כלום. לפני רגע הפרטנר היה קיים, נוכח, מלא רצון טוב, ידידות או אהבה – תלוי באופי מערכת היחסים, ופתאום התאיידות כמו לבוא ולהושיט יד לשלום למישהו ובמקום יד מושטת פוגשים את החלל של ה”אין יד”.
נטישה אינה כמו ריב או אולי אפילו בגידה. נטישה היא נוראה הרבה יותר. היש – הוא החיים, האין – הוא מוות, ריקנות, כלום. זאת אינה ריקנות זוחלת או אין זוחל, אלא התפוצצות של כלום – נטישה.
יחד יצרנו יצירה, אמנם לקחנו בחשבון שאולי היא עלולה להסתיים מתישהו ומישהו מהשניים אמור לסיים אותה, אך במקום הנקודה, סימן הקריאה או במקום השורות ההולכות ומובילות לסופה של היצירה היא נותרת עזובה ושבורה כדירה שנגמרת באמצע הרצפה.
במקום שהקיץ יפנה עצמו באיטיות לסתיו מכובד ועצוב הוא אוזל לפתע לתוך אין ריקני ומחריד.
כמה שזה שונה מההתחלה! אז כל הביחד הזה נראה כה מוצק, כה ברור, כה ודאי, נכון ושורשי כמו עץ ששורשיו יורדים ומגיעים עד לב האדמה, עץ ששום רוח או סערה לא תנתק אותו מהמאחז האיתן הזה באדמת המציאות.
על כן כה גדול העלבון, כה עצומה התדהמה כשחצי שנייה לאחר הוודאות הנחרצת הזאת השורשים כלא היו והעץ המוצק מוטל על צידו ללא קשר לאדמה.
בכלל, באהבה כל ההתחלות מתחילות בדרך כלל נפלא – ביחד, תמיד ביחד, מלאים בתקוות ממשיות לצמיחה משותפת ובמיוחד על רקע הבדידות שקדמה לביחד החדש הזה. הפגישה הראשונה היא לעולם מאורע מרגש. זהו מפגש עם נפש תאומה שתמיד ידענו שמחכה לנו היכן שהוא, מתי שהוא בחיים הקשים האלה, והנה, הללויה במקום כלשהו בתסריט היא מופיעה. יש הכרת תודה, אנחת רווחה – “סוף סוף אני לא לבד, יש מישהו איתי שיעניק חום, תמיכה, אמפטיה, ייתן כתף במצבים הקשים שיבואו”, ואז ללא אזהרה מוקדמת כל זה נגמר באחת – קודם הייתה תמיכה ועכשיו בבת אחת התחלנו ליפול. הגב התומך, היד המחבקת, החיוך המחמם, המלים החמות ובעיקר העיניים הקורנות נעלמו ובמקומן עיניים ריקות מהבעה, ללא יחס אישי, ואין מה להוסיף על כך.
המדד לבריאות נפשית הוא ביכולת להשתקם לאחר טראומה כזאת. לראות את שקורה בלי הזדהות נוראה עם כאב הנטישה, לראות את שקרה במבט קצת יותר נייטרלי עשויים לעזור להשתקם, אבל נותר פצע או צלקת שישאירו חותמם לקראת מערכות היחסים הבאות.
ובהקשר של הנטישה, להלן שיר של פול סיימון – חמישים דרכים לעזוב את האהוב שלך:
Fifty Ways To Leave Your Lover
“The problem is all inside your head“, she said to me
The answer is easy if you take it logically
I’d like to help you in your struggle to be free
There must be fifty ways to leave your lover
She said “it’s really not my habit to intrude“
Furthermore I hope my meaning won’t be lost or misconstrued
So I repeat myself, at the risk of being crude
There must be fifty ways to leave your lover, fifty ways to leave your lover
Just slip out the back, Jack, make a new plan, Stan
Don’t need to be coy, Roy, just listen to me
Hop on the bus, Gus, don’t need to discuss much
Just drop off the key, Lee, and get yourself free
She said “it grieves me so to see you in such pain“
I wish there was something I could do to make you smile again
I said, I appreciate that, but would you please explain about the fifty ways
She said, “why don’t we both just sleep on it tonight“
And I believe, in the morning you’ll begin to see the light
And then she kissed me and I realized she probably was right
There must be fifty ways to leave your lover, fifty ways to leave your lover
Just slip out the back, Jack, make a new plan, Stan
Don’t need to be coy, Roy, just listen to me
Hop on the bus, Gus, don’t need to discuss much
Just drop off the key, Lee, and get yourself free
“Still Crazy After All These Years”, 1975
להלן כמה משפטי מפתח שלי:
במערכות יחסים – נשים הן הסלקטיביות, גברים הם הנוטשים
גברים נוטשים מערכות יחסים, נשים נוטשות את המסגרת שחנקה את מערכת היחסים.
גם יחסים מתים
כן, גם יחסים מתים.
הם גוססים, לפעמים זמן ארוך.
לפני כן הם אולי נפצעים פעמים רבות, פצעים שאינם מחלימים, רק מצטברים עד שנוצר פצע גדול, אך קשה להשלים עם רוע הגזרה, ואז מחזיקים את הנוטה למות במורטוריום, בלימבו, מונשם מלאכותית ומוחזק בחיים באופן מכאני, חיצוני.
היחסים נולדו באהבה גדולה, טופחו במסירות, כל הצמיחה של היחסים הצעירים, הילדים המשותפים, הכול היה מלווה בהמון תקווה והשקעה, אך יחד עם זאת, דאגה רבה ליוותה אותם לכול אורך הדרך כי הייתה תחושה שהיחסים עדינים, נוטים לחלות בקלות.
מרגע שצצו סימנים ראשונים של המחלה והחולה-היחסים גילה סימנים של אי החלמה – הדאגה לשלום היחסים רק גברה, אך כל הדאגה הרבה הזאת רק האריכה את סיבלו של החולה שהגיעה שעתו. האוהב הנואש סירב לראות את הסימנים ודאגתו גברה עוד בניסיון נואש להציל את היחסים.
כשיחסים נוטים לגווע אחד הוא תמיד זה שמנשים אותם מלאכותית, השנייה כבר יודעת שזה הסוף ורוצה לשחרר, אך זה שלא מוותר, שלא ראה את העומד לקרות האמין כי עם עוד דאגה וטיפוח ישתקמו היחסים למלוא יופיים הצעיר והמכמיר לב, אך כל המאמצים היו לשווא, ואחד דינם – למות, ועתה נותר האבל הגדול.
***
אודות האמנות השכוחה של הדיאלוג ביחסים
מה אפשר לעשות? למה ניתן להגיע ביחסים, ואיך אפשר לעשות זאת? ובכן, אחד הערכים היותר חשובים לזוג לאורך מערכת יחסים הוא הדיבור, השיחה, הדיאלוג, אך הם אלה הולכים ונשחקים ככל שמערכת היחסים הזוגית עולה על יותר ויותר שרטונים – אנחנו מדברים כמעט כל הזמן, מדברים ומדברים, מדברים הרבה ואומרים מעט. דיבור אינו בהכרח שיחה כפי ששמיעה רחוקה מהאזנה או הקשבה וכפי שבהסתכלות לא רואים ולא מבחינים בחלק מהדברים להם שמים לב בהתבוננות.
חלק ניכר מההנאה והסיפוק בזוגיות או במערכת יחסים נמצא ביכולת לעבור מהדיבור הריק על אודות דברים לדיאלוג האמיתי על אודות יחסים. רובנו משוכנע שאנו אכן משוחחים, למרות שבמערכות יחסים לא מעטות בהדרגה אין לנו על מה לדבר עם בן הזוג, וכשיש לנו כבר על מה לדבר עם הפרטנר לזוגיות אנו מגלים שהוא או היא “לא שם”, לא נוכחים בתשומת הלב הפנימית למה שנאמר.
עם הזמן עומק וטווח השיחה מצטמצם בעיקר לפעילויות שיגרה שמעל פני השטח, ומדברים פחות ופחות על הסיבות שדברים קורים, הרובד התת הכרתי, סאב-טקסט, תשומת לב אמיתית לאופן שבו נאמרים הדברים, ובעיקר למה שלא נאמר, אלא מרומז.
דיבור הוא אקט תקשורת חיצוני שמטרתו ליצור דימוי של מפגש בין שני אנשים באמצעות המדיום של החלפת מילים. דיבור הוא החלפה סתמית ומנוכרת של מילים כאשר להג ופטפוט היא הרמה הנמוכה שלו, והחלפת מידע היא רמתו הגבוהה יחסית. בשיחה המילים משמשות לשם הידברות, הבנה של הצד השני, זרימה וסנכרון פנימי בין שתי עמדות נפש נפרדות.
הדיבור נוטה למונולוגים מתחלפים או מקובעים. בשיחה קיימת הדדיות וסינרגיה, וכפי שיש הבדל בין דיבור לשיחה, כך קיים הבדל של רמה נוספת, זו שבין השיחה לדיאלוג.
הדיאלוג הוא התלקחות של נושא השיחה למצב בעל תודעה עודפת, כאשר בני הזוג מבינים זה את זה, אך גם חווים חוויה של מודעות יותר נרחבת ועמוקה לרובד התת קרקעי של הדיבורים. בדיאלוג השיחה מדברת עצמה דרכם בעוד שבשיחה יש “להניע” את מנוע השיחה מידי כמה זמן. דיאלוג הוא גולת הכותרת של השיח האנושי.
בשיחה יכולים להתקיים מאבקי כוחות והתרברבות, והיא כוללת לרוב גם מסרים סותרים וסמויים, במצב של דיאלוג – זה כבר לא קיים. בשיחה קיים אגו, בדיאלוג הסיסמא היא: WIN – WIN – הניצחון שלך הוא הניצחון שלי.
דיוויד בוהם פיזיקאי הקוואנטים הידוע התעניין מאד ברוחניות ובדיאלוג בערוב ימיו וניהל שיחות רבות עם קרישנמורטי. לטענתו עצם המילה דיאלוג שמקורה מיוונית עתיקה מרמזת לנו שהמדובר על מעבר דרך משהו – Dia, הדבר שעוברים דרכו הוא המשמעות. Louge בא מהמילה לוגוס שפירושה משמעות, על כן דיאלוג הוא הדרך אל המשמעות, הטאו של הלוגוס.
בדיאלוג מתקיים מסע מן הכאוס אל הלוגוס בין בני הזוג. מחוסר המשמעות והזרות אל האיחוד הפנימי שמושג דרך המשמעות המשותפת. הדיאלוג הוא תהליך אמנותי. בשיחה ובדיאלוג החומרים הרגילים של הקיום עוברים עיבוד כדי להגיע למצב של דיאלוג. דבר דומה מתרחש באמנות – לוקחים חומרים לא מעובדים. בפיסול – אבן ומתכת, , במחול – גוף האדם, בציור – בד ומכחול, במוזיקה – תוף או מיתרים ומפיקים מהם תוצרים אמנותיים מופלאים. כך גם בדיאלוג אפשר לקחת את חומרי השיחה “הלא מאולפים” – ניכור, סתמיות, חשדנות, בדידות, כמיהה, עוינות ואחרים, ובעזרת בגרות, אינטליגנציה, ערנות, רגישות, אמפתיה ובעיקר קשב לרובד הפנימי אפשר לעשות טרנספורמציה לאמנות של דיאלוג. ההבדל בין האמנות לדיאלוג הוא שבאמנות בדרך כלל האמן הוא השולט הבלעדי או לפחות נותן הטון העיקרי בעוד שבדיאלוג שני בני הזוג פעילים, שניהם שווים, שניהם תלויים האחד בשני.
מרטין בובר, הפילוסוף היהודי הנפלא, הקדיש מחשבה מרובה לנושא הדיאלוג וכתב עליו רבות. בובר שדגל ברוחניות אקזיסטנציאלית היה אחד הפילוסופים שהקדישו חלק נכבד מהפילוסופיה שלהם לשיחה. בעיקר בשני ספריו: “אני אתה” שיצא לאור בשנת 1923 ובספרו “חיי הדו שיח” שראה אור בשנת 1948 אשר בהם הוא מפריד בין שיח של “אני הוא”, לשיח של “אני אתה”.
השיח “אני הוא” הוא שיח מנוכר, זר שבו המשוחח מתייחס לבן שיחו כאל חפץ בעוד ששיח ה”אני אתה” הוא שיח אישי, אינטימי, מתייחס לזולת בחום ומזכה אותו במלוא תשומת הלב – נוטה אל הדיאלוג. בזוגיות הדיאלוג האמיתי הוא אחד מהפעולות המספקות והמקרבות ביותר את בני הזוג זה לזה, ולא סתם מקרבות, ההתקרבות נעשית דרך הסאב-טקסט.
אפשר לומר שבובר קידש את הדיאלוג לא רק בין בני זוג, אלא גם כגישה כמעט לכל דבר בחיים, למשל בפסיכולוגיה – לדעתו הפסיכולוג אינו יכול להכיר את האדם שנמצא אצלו בטיפול מבלי שיכניס באופן מודע את כל כולו לתוך הסובייקטיביות של המטופל. הוא מדבר על “כניסה מדעת לתוך מעשה הזיקה המושלם”, כלומר להיכנס מדעת לזיקת “אני אתה” שנעשית מתוך חסד ולא ממאמץ. כשבני זוג מגיעים לרמה הזאת שבובר מדבר עליה אין דבר יותר מספק או יותר מקרב מאשר דיאלוג של “אני אתה”.
בשנים האחרונות רבים מאנשי הרוח ומהגישות הפסיכולוגיות דוגלים בגישה של אינטימיות וסובייקטיביות כדרך אל האמת. בובר דיבר על כך בתחילת המאה ה-20 כשכתב על גישה של חוויה סובייקטיבית ויצא נגד הניתוק לשם התבוננות. הוא הרחיק לכת וטען כי “רק על ידי הבנת אחרים אפשרית ההכרה ואפשרית הידיעה בכלל”
גישתו זאת חשובה לחשיבות האולטימטיבית של מפגש אמת בין בני הזוג בייחוד על רקע הגישה המנוכרת שמציג המדע בכלל ופרויד אבי הפסיכואנליזה בפרט, אשר טוענת שדרך לימוד קר ואובייקטיבי ניתן להבין את האדם. בובר מדבר כאן על מהפכה שלמה, הוא טוען כי רק דרך הליכה לאיבוד באחר נוכל לגלות אותו ולהבין אותו וכי כל ניסיון להבינו באופן קר ומושכל יחמיץ את החלק האמיתי שבו, את הליבה שלו, את עצמיותו אותה אפשר להבין רק על ידי פגישה בלתי אמצעית על ידי חוויה של שניים שמתאחדים במפגש של דיאלוג.
מעניין שאצל בני זוג הדברים שהיו יקרים בתחילת היחסים יכולים לעבור תהליך של שחיקה. הדיאלוג הוא המקום העיקרי בו הם יכולים לתור אחר שדות חדשים ולצמוח יחד.
בובר ראה ביכולת לקיים דיאלוג משהו שמבדיל ומציין את האדם מכל היצורים האחרים. משהו שמדגיש את האנוש שבו. “מותר עולם האדם וסימנו המובהק הוא קודם כל בכך שבו מתרחש משהו בין יצור אחד למשנהו שאין בדומה לו בכל הטבע כולו”. בובר ראה בפגישה בין שני בני אדם נוכחות של הדדיות, שעד שלא התממשה האדם עצמו לא בא לידי מימוש. אלה דברים יפהפיים בעיקר לזוגיות.
אפשר לומר שזוגיות ללא שיחה ודיאלוג פועלת ומתבטאת רק מעל פני השטח, וכפי שנפש ומחצבים נמצאים בתוך האדמה וצריך להגיע לעומק כדי לחצוב אותם כך גם בשיחה הזוגית.
זה לא דבר קל כי ראשית על שני בני הזוג לשאוף בשיחה לפתח את המודעות ותשומת הלב למה שלא מובן מאליו ולראות בפרדוקס ובסתירה שער אל רמה יותר עמוקה. הדבר הכי נפלא בדיאלוג הוא הסינרגיה – כששני בני הזוג עובדים בהרמוניה נוצרת מעין מוסיקה נפלאה ששניהם חייבים ליצור יחדיו בתשומת לב הדדית האחד לשני. זה הרבה יותר קשה בשיחת מונולוגים ובשיחה אודות חפצים ו”איך לעשות מה”.
הרמה הגבוהה של השיחה באה לידי ביטוי כשאין מאמץ מצד שני בני הזוג למלא את החלל הריק של השיחה וכשהשיחה שופעת ונובעת מהם. ברמת הדיאלוג השיחה “משוחחת” עצמה דרך שני בני הזוג.
לסיום, אין דבר יותר מספק ויותר מקרב את שני בני הזוג האחד לשנייה מאשר דיאלוג של אמת. רצוי להתחיל את הניסיונות לקיים דיאלוג כזה בתחילת היחסים כשהחימר של ההידברות עדיין רך וניתן לעיצוב. ככל שעובר הזמן מבלי שנוצר הדיאלוג או לפחות שיחה, כן יהיה יותר קשה להגיע לרמה של דיאלוג.
***
על החשיבות של יצירת אמפטיה ביחסים
חלק א – אמפטיה
כשאחד מבני הזוג או כשהזוגיות עצמה נמצאים בקשיים או במשבר יכול אחד מבני הזוג לאמץ גישה שעשויה לתרום להחלמה של השבר בין השניים או לחלץ את הזולת מהמצוקה שהוא נתון בה בקשר הזוגי – גישת האמפטיה.
השאלה היא עד כמה המצוקה של הפרטנר ביחסים או של היחסים עצמם יוצרת אמפטיה אצל בן הזוג?
לשון אחר: עד כמה אמפטיה נוכחת בין השניים כשאחד מהם זקוק לתמיכה רגשית.
אינני מתכוון לתחילת היחסים או לשנים הראשונות שבהן מתקיימת סוג של התאהבות ובני הזוג שיכורים מנוכחות האחד של השני/שנייה, אלא לתהליך של התפכחות מהשיכרון הזה. עד כמה אמפטיה ממלאת את מקום ההתאהבות שהתפוגגה לה בדרך הטבע ועד כמה היא נוכחת כמעשה של קבע-כגילוי אוטומטי ביחס של בן זוג אחד לבת הזוג ולהיפך, כשהפרטנר סובל או שקשה לו נפשית.
לא בטוח שהשנים שבני הזוג מבלים יחד עוזרות לאמפטיה להיות יותר נוכחת. ייתכן שהתכונה התקשורתית הזאת דווקא נשחקת במידה שהייתה קיימת מלכתחילה.
למעשה אין דבר יותר טבעי ונכון מאשר גילוי אמפטיה – אצל תינוקות אפשר לראות את גילוי האמפטיה הזה”: הם בוכים כשמישהו בוכה לידם. אנו התקשחנו לאורך השנים במיוחד בשל מאבקי השליטה שאנו מנהלים, ולמדנו לא להיות אמפאטיים יתר על המידה, שהרי אם השליטה הטריטוריאלית היא מרכיב דומיננטי ביחסים, כדי לגלות אמפטיה עלינו לחשוף את עצמנו ואם נחשוף את עצמנו אנחנו עלולים להיפגע או לאבד שליטה.
על כן גילוי אמפטיה היא פריבילגיה של החזקים באמת או של התמימים והטיפשים. מי שלא בטוח שהוא חזק באמת או לא מוכן לשלם את מחיר הפגיעה שבאה לאחר ההיחשפות – שלא יראה אמפטיה.
עם זאת, ממילא בחברה שלנו המנוכרת והתחרותית, אין ערך רב לאמפטיה כי לא מעריכים אותה. גם אם נציף את בן או בת הזוג באמפטיה בחיי היום יום, הוא/היא לא ידעו לזהות אותה וגם אם יזהו לא ידעו להעריך אותה. בני זוג שסובלים או שקשה להם נפשית נוהגים להשתמש לעיתים במשפט המקומם: ”אני לא רוצה שירחמו עליי”, וחבל כי יש יותר מדי ממידת הדין ביחסים זוגיים ובכלל, וכל כך חסרה מידת החסד. רחמים הם אחד מדרכי הביטוי שלה.
כדי לקיים מערכת יחסים זוגית לכאורה אין צורך באמפטיה. אף אחד לא מתלונן אם הוא לא מקבל אותה, וכשכבר נותנים אותה לרוב אין הכרת תודה כי המקבל לא מבין מה קיבל.
מה שנורא הוא שאיננו תופסים שהחלק הארי ביחסים זוגיים היא האמפטיה. כל חיינו התרגלנו לדיאטה נטולת אמפטיה, אבל ככל שבני הזוג רבים יותר וככל שהמצוקה יותר גדולה במערכת הזוגית כן זקוקים יותר לאמפטיה שהיא משחה אנטיביוטית לפצעים מוגלתיים.
כשההתאהבות נחלשת כעבור זמן בין בני הזוג, על מצנח האמפטיה להיפתח מיד כדי למנוע מבן הזוג להתרסק על הקרקע הקשה של חיי הזוגיות.
חלק ב – על הגעגוע לאי של אמפטיה באוקיינוס הניכור
יום אחד מעד ‘ג’או-ג’ו בשלג
וקרא, “עזרו לי, עזרו לי לקום!”
נזיר אחד בא אליו ושכב לצידו.
ג’או-ג’ו קם והלך לדרכו.
קיימים לא מעט דברים בעולמנו שכדאי לצאת נגדם, אך לעתים חשוב וצריך גם לצאת נגד דברים שאינם, דברים שחסרים – נגד ההיעדר של משהו.
אנו מקבלים את מה שאנו פוגשים בחיי היום יום כמציאות כמות שהיא. איננו מכירים משהו אחר. זאת נקודת ההתייחסות היחידה שלנו. יכולה להיות גישה אחרת, גישה שמתגעגעת למה שיכול היה להיות, תחושה של זיכרון של משהו שאף פעם לא היה, ועם זאת היעדרו יוצר קווי מתאר שניתן לחוש אותם במעומם בחיישני החישה של הנפש.
ראשית על מה שיש. הזוג, כמעט כל זוג לאחר שלב ההתאהבות רגיל ליחסים הקיימים שאין בהם אמפטיה רבה. אצל זוגות רבים קיים ניכור הולך ומתעצם.
בניכור מתקיימים יחסי “אני חפץ”, “אני הוא”. בני הזוג עלולים להתייחס האחד לשני ללא אינטימיות, בקור, בריחוק. הם חיים האחד לפי הציווי של השני, שוכחים את מרכז הכובד הפנימי הסובייקטיבי, החוויתי של עצמם בגלל הדומיננטיות של האחר; קיומו או יותר נכון קיום המסכה שעל פניו, מאפיל על האינטימיות של תחושת “האני” של בן/בת הזוג, ואז האני הפנימי מקבל את נקודת המבט של האחר – יחסי “אני לז (אני הוא”, במקום שהזולת ביחסים יקבל את האור המושאל של האני הפנימי – אינטימיות, יחסי “אני אתה”.
ניכור הוא הקליפה הקשה שצומחת סביב החלל או הריקנות של אינטימיות אמיתית בין שני השותפים ליחסים הזוגיים. ככל שהאינטימיות חסרה יותר, כן יתקשה ויתרחב המעטה של הניכור.
הניכור הוא דגל שחור שאומר כי בים הזה אסור לשחות, עם בן הזוג הזה אי אפשר לתקשר, אסור לפתוח בפניו את צוהר חיינו הפנימיים כי אצלו ואיתו אפשר לטבוע, והוא לא יציל אותנו. הטיפול הזהיר והמרוחק שלו ב”טביעתו הנפשית” של בן הזוג עלולים להכאיב לנו ולהמית משהו חי ועדין בתוכנו.
מצב שכיח זה של ניכור בין בני זוג אינו מצב קיומי טבעי או נכון. מצב זה הוא התשליל של משהו, הקפאה של משהו. היציאה נגד הניכור היא פחות בגלל שהוא קיים, אלא בגלל משהו אחר שנעדר. נשאלת השאלה מה נעדר? ובכן, תלוי איך מסתכלים על זה: מצד העצמי כלפי עצמו או מצד העצמי כלפי הזולת ביחסים הזוגיים. מצד העצמי על עצמו הניכור מצביע על היעדר אותנטיות – האדם מנוכר היות שישנו נתק בינו לבין עצמיותו,. מצד העצמי כלפי בן הזוג ביחסים – הניכור מצביע על היעדר אמפטיה. מהבחינה הזאת ניכור הוא הקליפה הקשה שצומחת סביב החלל או הריקנות של שני פרמטרים אנושיים בסיסיים: אותנטיות ואמפטיה. שניהם חסרים בחיים הזוגיים של לא מעט זוגות ועצם החיים יחד בתא המשפחתי לא מספיקים כדי לגרום להם להופיע. כשההתאהבות נחלשת והאותנטיות והאמפטיה נעדרים ממערכת היחסים ככל שחסרונם משווע יותר כן יתקשה ויתרחב מעטה הניכור.
מהי האמפטיה הזאת עליה אני כותב? ובכן, אמפטיה היא הזדהות עם הזולת בלי להתבטל בפניו ובלי לאבד את הזהות העצמית שלנו – להיות עימו, כמוהו, להיות במקומו. כשהוא חש כאב גם אנו חשים כאב, כשהוא חש צער, כך גם אנו. אנחנו לא יכולים לסבול במקומו, אבל יכולים לסבול איתו וזאת יותר מחצי נחמה. מה שעובר עליו עובר עליך כי הוא אדם ואתה אדם ומה שעובר על אדם אחד עובר על השני – הם מחוברים מבפנים בתוקף המיתר המשותף של היותם בני אדם.
אנו חיים בעולם נטול אמפטיה. הכוונה לא לאמפטיה על רקע התאהבות, ברית ידידות או יחסים במשפחה קרובה, אלא אמפטיה על הרקע הרחב והאקזיסטנציאלי ביותר – אנושיות. כשאין אנושיות, אז “משהו רקוב בממלכת דנמרק”, משהו לא בסדר בממלכת האנושיות ביחסים בין בני הזוג שעברו כברת דרך. כשאמפטיה חסרה ביחסים הזוגיים פירושו שמשהו בסיסי ומהותי בזוגיות שלהם פגום, וכי במוקדם או במאוחר יגיעו המשברים. אם אין להם את האמפטיה לנוח עליה ובמקומה פוגש הזוג בניכור דווקא – זוהי חוויה קשה ומטלטלת.
כפי שתינוקות זקוקים לכמות גדולה של מגע וחיבוקים כדי לצמוח אל תוך העולם אשר בהיעדרם יגדלו עם מבנה אישיותי פגום ומוטה, כן גם בחיי הזוגיות – כשאנו פוגשים את הפרטנר ליחסים אם לא קיימת קודם כל תשתית ראשונה ומיידית של אמפטיה מערכת היחסים עלולה להיות פגומה. יחסים ללא אמפטיה משולים למכונית שנוסעת עם בנזין, אך ברדיאטור אין מים. הנמשל: במערכת היחסים הבנזין הוא הסיבה העובדתית והמעשית לקיומה והרדיאטור הוא מערכת הרגשות – חום אנושי ואמפטיה, כלומר מערכת יחסים שיש שקיימת סיבה לקיומה, אך אין בה חום אנושי ואמפטיה לא תוכל להתקיים.
הבעיה כמובן היא שהתרגלנו. התרגלנו לפגוש אנשים ללא מים ברדיאטור, אלא שבניגוד למכונית, המפגשים עימם ממשיכים כשברדיאטור של היחסים אין אמפטיה.
אנו מספרים לעצמנו, כי נחוש אמפטיה לבן/בת הזוג אם הוא יגרום לנו להיפתח כלפיו, אך זה יכול להיות הפוך – קודם כל נחוש אמפטיה כלפיו בגלל האלמנט האנושי, ואז ניפתח האחד אל השנייה.
אנו מתנים אמפטיה ביחס מיוחד שהפרטנר ביחסים יצליח להוציא מאיתנו, אך על אמפטיה עליה להיות הבסיס האנושי של היחסים הזוגיים.
החיים הפנימיים שלנו נסוגים ונסגרים כשממול, בבן/בת הזוג אין אמפטיה. אי אפשר לצאת אל הזולת ביחסים ללא אמפטיה – זה כואב ובוטה מדי.
לצאת לדרך ארוכה עם בן זוג שבחרנו לשם כך ולא לפגוש אמפטיה כשיש משבר או קושי ביחסים – היא חוויה כואבת וקשה לנפש ולחיים הפנימיים של הפרטנר ביחסים. זה לא אמור להיות כך. לא אמור להיות שאמפטיה תהא דבר כל כך נדיר ביחסים הזוגיים, אמפטיה לא הייתה אמורה להיות נווה מדבר בישימון היחסים הזוגיים. אמפטיה אמורה להיות משהו בסיסי, ראשוני ובלתי מותנה בכל מערכת יחסים אינטימית. אם אין אפטיה ביחסים בקושי הראשון לא נופלים על הכריות הרכות של האמפטיה, אלא מתרסקים ישר על קרקע המציאות הקשה ללא האמפטיה של הפרטנר שמונעת מאיתנו להתרסק.
מחקרים מראים שתינוקות בני 14 יום כבר מסוגלים לחקות הבעות פנים – זוהי יכולת אמפתית מובהקת. כשתינוק אחד רואה צער אצל תינוק אחר הוא פורץ בבכי. זהו אולי האובדן הגדול ביותר שלנו בתהליך ההתבגרות כבני האדם – לא אובדן שמחת החיים והעליצות של הילדות – אובדן שמקורו בהורמונים מהטבע, דבר שרואים גם אצל גורים ולא אצל הוריהם, אלא לאובדן האמפטיה – אובדן ההזדהות עם צער, אובדן ויגון אצל הזולת.
בכל יום שעובר שבו אין אמפטיה ביחס של הזולת כלפינו משהו בנו נאטם, היחסים הופכים לקשים, מחוספסים, נעדרי פתחי גישור וקישור. אנו הופכים ליחידות סגורות שבמקום פתחים וחללים להתקשרות ולהכלה של הזולת אנו מבשילים בתוכנו אגו ענק, מתעצם ותובעני.
ובהקשר זה להלן שיר של מרי אוליבר בשם: אווזי פרא.
GEESE WILD
You do not have to be good
You do not have to walk on your knees
For a hundred miles through the desert, repenting.
You only have to let the soft animal of your body
Love what it loves.
Tell me about your despair, yours, and I will tell you mine.
Meanwhile the world goes on.
Meanwhile the sun and the clear pebbles of the rain
Are moving across the landscapes,
Over the prairies and the deep trees,
The mountains and the rivers.
Meanwhile the wild geese, high in the clean blue air,
Are heading home again.
Whoever you are, no matter how lonely,
The world offers itself to your imagination,
Calls to you like the wild geese, harsh and exciting
Over and over announcing your place
In the family of things.
***
יופי נשי ועוצמה גברית כסימבולים
פתיח:
מה מושך אישה לגבר? מה מושך גבר לאישה? או ליתר דיוק – מה באישה מושך את הגבר? ומה בגבר מושך את האישה? מעל פני השטח היופי של האישה מושך את הגבר, והקרנת עוצמה בגבר מושכת את האישה.
הערה: ברור שזוהי הכללה וקוראים רבים יתקוממו לנוכח האמירה הפשטנית והמכלילה, אך אם יש בזה אפילו שמץ של אמת לגבי חלק מהזוגות, אז אפשר להמשיך הלאה. נשאלת השאלה: אם זה כך, מדוע זה כך? מדוע דווקא המרכיבים האלה משפיעים וכל כך על המין האחר?
הרבה שאלות. ייתכן שהתשובות לא נמצאות כלל במישור האופנה, הביולוגיה של המיניות או הנורמות החברתיות, אלא בכלל בתחום הסימבולי- מטפורי. אולי גם היופי וגם הקרנת העוצמה הם כמו שגרירים שמייצגים בעינינו משהו אחר מאשר הם עצמם, ובייצוג הזה-בנמשל, ולא בהם – מצוי סוד כוחם. אכן, גם היופי וגם העוצמה יכולים להיות נציגים סימבוליים למשהו אחר, יותר עמוק ונסתר בפסיכה של עצמם.
מכאן צצה לה שאלה נוספת: אם באמת יופי ועוצמה הם שני מרכיבים חזקים במשיכה שלנו למין האחר – כשאנו נמשכים ליופי או לעוצמה, למה בעצם אנו נמשכים?
על כך בפרק הבא…
”הגברים חותכים את העולם בסכין חדה, הלנו אתה אם לצרינו? אנו הנשים יודעות לעדן ולפשר”.
***
יופי נשי ועוצמה גברית – פרגמנטים
יופי הוא איכות של הנפש כפי שעוצמה ונוכחות מוחצנת היא איכות של התודעה.
יופי הוא של האישה כמו שעוצמה ונוכחות מוחצנת הם של הגבר.
גבר נמשך ליופי, אישה נמשכת להקרנה של נוכחות בעלת עוצמה.
יופי הוא קווי המתאר-סימבוליקה של הנפש, ועל כן הוא יפה. המשיכה ליופי היא משיכה למה שיופי מסמל – נפש.
נוכחות בעלת עוצמה אמורה להיות הייצוג החיצוני לתודעה לוחמת ועוז רוח של התודעה.
לאחר שהייצוג של עוצמה ויופי איבד את הקשר עם הנמשל כל שנותר הם יופי ועוצמה כמטרה לעצמן, כפי שאצבע מצביעה לכיוון מה שקדוש – בהתחלה מביטים לכיוון האצבע, לאחר איבוד הקשר עם הכיוון האצבע נותרת העיקר – הופעה נאה ויפה לנשים, הבלטה של שרירים וקוביות בטן אצל המתרגלים בחדרי כושר וכסף והשפעה אצל העוסקים בעסקים. רובנו נשארים עם השלט או ההכרזה ולא עם התוכן הפנימי שהן אמורות להכריז עליו. משאבד הקשר לזיקה הפנימית – הם נותרים מטרה לעצמן ללא הזיכרון של מה שהם מייצגים.
לכל אחד מהמינים איכות משלו שמאפיינת את המגדר אליו הוא שייך.
הגבר אמור להצטיין בתודעתו, האישה בנפשה.
הנפש מוקרנת באופן פסיבי-הופעה ונתונים חיצוניים, התודעה מוקרנת באופן יותר אקטיבי – דרך שפת הגוף, הבעת פנים והקרנה של נוכחות.
בכל אדם קיימות שתי נקודות קיטוב – תודעה ונפש.
התודעה מתאפיינת בתכונות של אומץ, כושר לחימה ועוז רוח, הנפש מתאפיינת ברכות, תמיכה, אפשור וביכולת הכלה וקבלה.
אישה מייצגת את הרכות ויכולת ההכלה שהגבר זקוק להן. הגבר מייצג אומץ, רוח לחימה ועוז רוח שהאישה זקוקה להן.
כל מפגש רגיל בין גבר לאישה הוא מפגש בין שני פוטנציאלים. התודעה עדיין לא מפותחת ועל כן נעדרת, ואילו הנפש נמצאת בכלא, במצב של כיווץ בגלל החסימות שקיימות בחלל שבין הנפש לתודעה.
עד שהאפיונים של כל צד יעברו שדרוג גם הגבר וגם האישה יתאכזבו תמיד בסופו של דבר. היא תישאר עם רגשות לא מסופקים והוא עם תכליתיות ביצוע שלא מומשה
הוא רוצה תוצאות והגשמת מטרה להם היא לא שותפה. היא רוצה חום ושיתוף רגשי מצידו להם הגבר לא שותף.
חלק אחד תמיד יצא מקופח – אצלו המשימתיות ואצלה השיתוף הרגשי.
תודעה היא הצד הרוחני של החשיבה, נפש היא הצד הרוחני של המיניות והרגש.
נפש היא הצד הגבוה של הרגש והמיניות. תודעה היא הצד הגבוה של החשיבה והשכל.
תודעה ונפש הן שכל ורגש שעברו שדרוג.
עד שהשכל עובר קפיצת מדרגה התודעה רדומה ועד שהרגשות והמיניות משוחררות הנפש נותרת בכלא.
גם בגבר וגם באישה קיימות תודעה ונפש, אך היכולת של הגבר להגיע אל נפשו אמורה לעבור דרך האישה שאיתו, והיכולת של האישה להגיע לתודעתה אמורה לעבור דרך הגבר שאיתה.
הוא משחרר בשבילה את תודעתה מהתרדמת-אגדת היפהפייה הנרדמת, והיא מפשירה בשבילו את נפשו הקפואה.
כשהיא משתחררת היא הופכת לנסיכה אצילת נפש, כשהוא משתחרר הוא הופך ללוחם עז רוח.
לוחמים עזי נפש מטפחים נסיכות אצילות נפש, ונסיכות אצילות נפש מטפחות לוחמים עזי רוח.
לוחמים ונסיכות הן פאראפרזה של מיתוסים עתיקים על אודות בנות מלך שבויות ואבירים משוטטים – משהגיע האביר אל בת המלך היא יוצאת לחופשי והוא מצא בית.
***
חלק 4 – נשיות
חידת הקוטביות הנשית
חלק א
האישה יותר מורכבת ורבת פנים מהגבר – מושגת ולא מושגת, פראית ומתורבתת, נאמנה וחופשית, מובנת ולא מובנת.
על פניו נראה שהתרבות שלנו לא מוכנה לאפשר לאישה קוטביות ובמקום שהקטבים יחיו בה במצב סינרגטי והרמוני, החברה משלחת קוטב אחד באחר וגורמת אמביוולנטיות וקונפליקט. מה שגורם לה לחיות בשקר עצמי, לייסורי מצפון ולתחושת זילות עצמית.
הפיצול הזה בין פני החוץ ובין הפנים עלול לגרום לה לתחושה שאולי היא לא אמינה ולא שווה, דבר שעלול להוביל לדימוי עצמי נמוך.
אם יש לה דימוי עצמי נמוך היא עלולה לצאת נגד עצמה ולשלול קוטב אחד על חשבון השני.
גבר ואישה יחד הם משולש. היא מאכלסת את שני הקודקודים התחתונים, הוא את הקודקוד השלישי. היא נותנת בסיס, הוא נותן כיוון. הבסיס מורכב מפלוס ומינוס והקודקוד העליון ניטרלי. האישה תמיד סובייקטיבית, הגבר הוא חסר פניות, לא אישי, מכוונן כלפי מטרה.
נשים דואליות, גברים סינגולאריים. נשים דו קוטביות כי כל דבר בפנים שלהן הוא דואלי. גברים הם סינגולאריים כי כל דבר שפונה כלפי חוץ הוא בעל קצה אחד. האישה היא הבסיס והפנים. הגבר מכוונן החוצה, היא פנימה.
החברה היא שיכולה לגרום לאישה לפיצול בינה לבין עצמה כי החברה מונעת על ידי מוח גברי שרואה את המציאות כחד קוטבית. חוץ מזה, הגבר רוצה לשלוט והוא יודע שאם ייצור פירוד פנימי באישה היא תיחלש.
כשהחברה מצליחה לגרום לאישה לוותר על קוטב אחד היא נחלשת ומגורשת ממרכז הכובד שלה. לכן אם היא רוצה להיות חזקה עליה להיות שלמה עם זה שיש בה ניגודים, כלומר לבוא אל הניגודיות הפנימית שהיא מגלה בעצמה, לא דרך השיפוט העצמי וההאשמה העצמית, אלא במבט ניטרלי, בלי סטיגמה.
אחד מהקיטובים היותר בולטים באישה הוא הקיטוב בין יצריות לאיפוק וקרירות. כלפי חוץ היא אמורה להציג אספקט אחד-מאופק שכלי, בעל שליטה, אך היא יודעת בתוכה כי זה דווקא האספקט השני שמעניין אותה-יצריות ומיניות פראית. הפיצול הזה בין הקטבים האלה גורם לה להציג אספקט אחד של שליטה עצמית ונאורות כלפי חוץ ואולי להדחיק אספקט אחר של מיניות ויצריות כלפי פנים. המקום בו הקוטביות הזאת בין יצריות לשליטה עצמית באה לידי ביטוי הוא ביחס לגבר, והוא מסובך ובעייתי. היא נמשכת אליו יצרית וגם נפשית. הגבר נמשך בעיקר יצרית. היא יכולה להימשך לנפשו ולאישיותו – אם הרמה האישית שלה גבוהה או לעוצמה של המעמד שלו – אם הרמה האישית שלה יותר נמוכה.
הנשים אולי מבולבלות, יכול להיות שהן מדחיקות הדחקה כפולה: מצד אחד הן מראות אולי משיכה פיזית רק לבחור בסטאטוס, השכלה, מעמד חברתי בעיני החברה, אך בתוכן הן חשות שאולי דווקא החלק היצרי יכול להיות חשוב. במצב כזה עלול להיווצר אצלן קונפליקט בין החלק שהחברה תכנתה ובין היצריות שלהן עצמן. הן יודעות שאם תבחרנה ביצר ישימו עליהן אולי סטיגמה ועל כן ככל שהדימוי העצמי שלהן יותר נמוך יכול להיות שהן תיתנה פחות ביטוי ליצר ותעדפנה פרמטרים כביכול יותר נעלים.
עד כאן הדברים ברמה הרגילה.
הפרדיגמה הזאת של הקוטביות הנשית משתרעת כאמור על שני מישורים/שתי רמות שבהן היא נמצאת: ברמה הנמוכה הקוטביות היא בין היצר לבין הנורמה החברתית, ברמה הגבוהה היא בין היצר לבין הנפש והתודעה. ברמה הנמוכה מתלבטת האישה בין היצר ובין הנורמה החברתית, ברמה הגבוהה היא מתלבטת בין היצר לבין נפשו ותודעתו של הגבר.
ברמה הנמוכה היא נמשכת יצרית, אך מתלבטת בין היצר לבין העדפת השכלה, מעמד חברתי של הגבר שאליו היא יכולה להימשך. ברמה הגבוהה ההתלבטות תהיה בין משיכה גופנית לבין העדפה של “קליבר” התודעה של הגבר. ברמה נמוכה היא נמשכת לעוצמה חברתית, ברמה היותר גבוהה לעוצמה אישית פנימית.
גם לגבר יש רמות, אך הן לא משפיעות על המשיכה שלו לאישה. משיכתו היא יצרית. מה שמשתנה אצלו הוא שברמה הנמוכה הוא רוצה שיפחה וברמה גבוהה שותפה לדרך.
בחזרה לאישה – ברמה נמוכה לאישה יש בחירה בין המסכה החברתית של הגבר לבין מקסמי גופו. ברמה הגבוהה הבחירה היא בין רוחניות ותודעה ערה, מחד לבין מקסמי גופו, מאידך. הקוטביות נותרת, היצריות נותרת, רק הפן החברתי החיצוני מתחלף בפן הפנימי אישי של הגבר.
אם האישה ברמה גבוהה מבחינת התפתחותה, בגרותה ובשלותה האישית כאישה ואדם, היא תימשך אולי לגבר בעל תודעה גבוהה, אם היא ברמה נמוכה ולא מודעת לעצמה היא תעדיף את המסכה החברתית שלו. בשני המקרים יש לה סתירה בין הקוטב היותר נעלה ובין המשיכה היצרית. בשני המקרים נראה לה שאולי עליה להעדיף את הקוטב הלא יצרי.
מכאן שלאישה יכולות להיות שתי בעיות במשיכתה לגברים: האחת בעיית רמה והשנייה בעיית דימוי עצמי.
1) בעיית רמה
האם לציית לקוד החברתי או להמשך לאישיות של הגבר? ברמה גבוהה היא נמשכת לאישיותו, למצב התודעה שלו, למה שחי בו כאדם וגבר. ברמה נמוכה היא כאמור תימשך למיצוב החברתי שלו – להשכלה, לסטאטוס שלו, למה שאומרים עליו אחרים.
במידה שתינשא לגבר בגלל קוד חברתי היא תחיה את חייה עימו בסוג של שקר עצמי או באכזבה מתמשכת, אלא אם כן הוא יכול לפצות אותה במישור היצרי, אבל בדרך כלל אם הוא הגיע להישגים במישור הסטאטוטוריהסטטוטורי חברתי, הדבר עלול לבוא על חשבון החלק היצרי שבו.
2) בעיה של דימוי עצמי
האם להעניש את עצמה בגלל שהיא כה יצרית או לנסות ולשלב את היצר עם הקוטב השני?
האדם השלם הוא כנראה זה שמקבל את הסתירות באישיותו כמכלול. האדם המפוצל שלא מקבל את עצמו יעדיף תמיד קוטב אחד באישיותו על פני הקוטב האחר. האישה עלולה ליפול בפח הזה משתי סיבות: האחת שיש לה דימוי עצמי נמוך בגלל שהחברה הגברית משדרת לה שהיא שווה פחות מהגבר. והשנייה היותר אובייקטיבית – יש לה יותר קטבים מאשר לגבר ועל כן יותר סתירות פנימיות. זאת היות שיש לה ראייה ניטרלית שמגנה עליה מפני הזדהות עם קוטב אחד והדחקת הקוטב האחר.
בבעיית הרמה עליה לבחור בין ציות לקוד החברתי או לאישיות של הגבר.
בבעיית הדימוי העצמי לשאול את עצמה האם היא מקבלת את שני הפנים באישיותה כשני חלקים משלם? האם היא מקבלת את היצריות האדירה שבה כחלק לגיטימי מחייה, כזה שלא סותר את הקוטב השני, אלא משלים אותו?
בבעיית הרמה אופן ההתמודדות שלה נובעת מהבשלות והבגרות האישית שלה כאדם – ככל שהיא בשלה, בוגרת נפשית ומפותחת יותר כאדם היא תימשך יותר לאישיותו ולתודעתו ופחות למסכה החברתית שלו.
בבעיית הדימוי העצמי: ככל שיהיה לה דימוי עצמי יותר גבוה יהיו לה פחות קונפליקטים פנימיים והיא תוכל לקבל את היצריות של עצמה כחלק שלא סותר את החלקים הגבוהים שבה-נפש ותודעה, אלא דווקא משלימה אותם.
חלן מןרוב הנשים לא ממש מקבלות עצמן. ייתכן שלחלק נכבד ממגדר הנשים יש בעיה של דימוי עצמי נמוך שמובילה לפיצול פנימי שכתוצאה ממנו והן יכולות להכחיש את הצד היצרי שבהן שעוצמתו הרבה יותר גדולה מזה של הגבר. לגבר עוצמה יצרית חיצונית וקצרת טווח, לאישה עוצמה יצרית פנימית ובעלת טווח רחב וממושך הרבה יותר.
בפיצול הפנימי הן יכולות לוותר על היצריות, אבל כשתבחרנה בעוצמה היצרית החיצונית של הגבר הן עלולות לסבול מאכזבה שבגילוי הריקנות שמתחת למסכה שלו.
על כן עלולות הנשים לסבול מתחושת החמצה גדולה בחייהן האישיים בכל הנוגע לבחירת הגבר ולחייהן עם גברים.
לגבר יש צרכים נמוכים ופשוטים ביחס לנשים בחייו: תצוגה למען החברה, סיפוק יצרי ותמיכה רגשית. כשהראשון הכי חשוב, האחרון הכי פחות חשוב.
החברה לא מקבלת את האישה על המורכבות שבה ודורשת ממנה לבחור בקוטב היותר נאור על פני הקוטב היצרי, דבר שעלול לגרום לאישה לחיות בתסכול כפול: הראשון – הגבר שאיתה הוא יותר מסכה מאשר אישיות בפני עצמה. והשני – היצריות הגדולה שבה אולי לא תגיע כמעט אף פעם לסיפוק מלא.
ישנה דרך ביניים – ראשית עליה ראשית לקבל את עצמה כייצור יצרי שהיצריות שבו לא סותרת את הקוטב הגבוה של המשיכה לנפש והתודעה. שנית עליה לעבוד על עצמה, להתפתח ולהבשיל כאדם וכאישה. אז יקרה לה הדבר הנפלא מכל: התודעה המפותחת שלו תצליח להדליק אותה גם ברמת הנפש וגם ברמת היצר וכל כולה תתלקח באש גדולה.
בתוכה, בתוך תוכה, כל אישה יודעת שזה אפשרי, מעטות יכולות להגיע לכך כי ראשית עליהן לאחות את הפיצול הפנימי, שנית עליהן להגיע לבשלות נפשית ובגרות אישית ושלישית עליהן למצוא את הגבר שבעצמו הגיע לבשלות אישית ותודעתית.
כל אחד מהם הוא כמעט בחזקת בלתי אפשרי כשלעצמו ושלושתם ביחד – לא כל שכן.
חלק ב
האישה היא פלוס ומינוס. הבעיה היא שקשה לה לתפוס את עצמה כמינוס ופלוס יחד, יותר קל לה לתפוס עצמה כמינוס או כפלוס. הגבר לא רוצה שהיא תתפוס עצמה כפלוס ומינוס כי זה אומר שהיא יותר חזקה ממנו, לכן הוא תופס אותה כמינוס, ואומר לה: ”את לא בסדר פה ואת לא בסדר שם…”. במקרה כזה היא לוקחת קוטב אחד על חשבון הקוטב השני. קוטב אחד של האישה זוהי הנפש והשני הוא היצר. לאישה יש נפש יותר מאשר לגבר, אך גם יותר יצר מאשר לו. שניהם בתוכה נמצאים בקונפליקט. ייתכן שהאישה מתביישת ביצריות שלה, והיא אומרת לעצמה שמוטב שתימשך לעיניים שלו, אבל זה לא עובד כי אם היא לא עברה אל רמת התודעה שלה, היצריות היא שחזקה יותר מהנפש וכשהיא מתביישת ביצריות של עצמה היא מפתחת דימוי עצמי נמוך.
כך חלק מהנשים עלולות לקטול את עצמן. קשה להן לקבל את העובדה שהן טיפוסים יצריים. לגבר אין כל כך בעיה עם זה שהיא תקטול את עצמה כי היצריות של האישה מפחידה אותו והוא לא מסוגל לטפל בפחד הזה.
אישה שהיצריות שלה יותר מפותחת מהנפש נתפסת כאישה ברמה נמוכה, אבל שני הדברים הולכים יחד אצל האישה – ככל שהנפש יותר מפותחת כך גם היצריות.
החברה מעוניינת כנראה שהאישה תעשה את ההפרדה בין הנפש ליצר, שהיא תדכא את היצריות של עצמה כי יותר מדי יצריות לא מאפשרת לחברה לתפקד, היא משבשת את גלגלי החברה.
לא כל אישה מסוגלת להתחבר לנפש שלה, וכשהיא לא מחוברת אליה החברה מאפשרת לה “תחליף נפש” שהיא המסכה של האישה המהוגנת אשר אמורה להימשך לאישיות של הגבר ולהשכלה שלו. החברה מספקת מעין תחליף מזויף לנפש. האישה בעלת המסכה החברתית נראית מבחוץ כאילו היא כבר הגיעה לדרגת התפתחות אישית כזאת שהיא מחוברת לנפש שלה, אך מבפנים היא יכולה להיות מרוקנת מנפש והיצריות של עצמה חסומה.
אישה יצרית שמתחתנת עם גבר משכיל מסוגלת לעיתים לעשות זאת מתוך חוסר אותנטיות כי היא מתחתנת עם מישהו שלא מתאים לה וזה לא אמיתי כי היא לובשת את המסכה החברתית.
החברה רוצה שהאישה תהיה במקום שבו לא תוכל לקבל את שני הקטבים של עצמה. יכול להיות שהתקווה היחידה לנשים היא להתפתח לרמה נפשית שבה היצר לא יהיה כה דומיננטי ומה שיהיה דומיננטי זאת הנפש שלה – שהכוח של היצר יזין את הנפש. זאת התקווה היחידה של הנשים, ואז הן תוכלנה להשתחרר מהמסכות ומהתביעות החברתיות. הן תהיינה במצב שהן כבר לא עבדים ליצר שלהן כי היצר מתעל את הנפש. כשהנפש חזקה, התודעה חזקה ובוערת והיא יכולה לצפצף על הדומיננטיות של הסטיגמה החברתית.
אישה שאין לה חיבור לנפש של עצמה נמצאת במצב שבו יש לה שתי אופציות: או שהיא ייצרית או שהיא מפחדת מה יגידו עליה אנשים – זאת כנראה המלכודת.
למעשה, בבסיסן נשים הרבה יותר חזקות מגברים, אבל זה הפוך לגמרי ממה שהחברה משדרת. היא משדרת שהאישה יותר חלשה והיא גם גורמת לה להיות כזאת. אנו רגילים לחשוב שלגבר יש יותר תשוקה מינית, אבל לאישה יש יותר תשוקה, את התשוקה אצל האישה הרבה יותר קשה לעורר, אבל כשהיא מתעוררת אי אפשר לעצור אותה. אצל הגבר התשוקה מתעוררת מהר ודי מהר הוא מסופק וזה נגמר. את האישה קשה לספק, אבל המיניות של האישה הרבה יותר עמוקה. וכשהיא מקבלת סיפוק זה כמו רעידת אדמה בשבילה.
החברה מלמדת את האישה שאם היא לא מאוהבת במישהו היא גם לא יצרית כלפיו. האמת היא שהאישה הרבה יותר מצפונית ומוסרית לגבי המיניות שלה מאשר הגבר, אבל המצפון והמוסר שלה נובעים מהחברה. בתוך תוכה לא איכפת לה, אך בגלל החברה היא פוחדת מהמיניות של עצמה כי היא יודעת שאם היא תיתן לה מקום זה יהיה יותר חזק ממנה. גם הגבר פוחד מהמיניות של האישה. המיניות של האישה היא כמו באר – אתה מסתכל למטה ולא רואה את התחתית. לאישה אין בעצם מושג מה טמון בתוכה מבחינת פוטנציאל מיני עד שהוא לא ממומש.
גבר שמעורר אישה, מרוצה מכך שהוא הצליח לעשות זאת, אבל זה לא הוא, הוא בסך הכול הדליק את הניצוץ, את הפוטנציאל המיני העצום שמצוי בה.
הקשר בין ההתקשרות הרגשית של האישה לגבר ובין המשיכה המינית שהיא חשה כלפיו, הוא בעיקר פרי התניה חברתית.
כשהאישה מקיימת יחסי מין עם גבר היא חשה שהיא נקשרת אליו מינית. הסיבה העיקרית היא דימוי עצמי נמוך, כלומר: “אני מקווה שהוא לא ינטוש אותי ולא יעזוב אותי לבד עכשיו”. היא מנסה להשיג ביטחון לגבי הקשר דרך הרגשות. הגבר כמובן רוצה להאמין שזה קורה לה בגלל שהיא חוששת שלא תמצא מישהו טוב במיטה כמוהו, כלומר, הקשר הרגשי נובע מדימוי עצמי. הסיבה לכך שנשים מתאהבות בגברים היא כדי לקבל ביטחון רגשי, אבל הגברים והחברה הם אלה שגורמים לאישה מלכתחילה לתחושת חוסר הביטחון הרגשי כי הם לא נותנים לה אישור. הם מזינים בה את הפקפוק העצמי וגורמים לנשים להתבייש ביצריות שהן חשות.
התקווה היא רק בנשיות, צמיחה היא רק נשיות, לידה היא רק נשיות, חיים חדשים הם רק נשיות. אם המין האנושי יהרוס את הגבריות, הוא לא יהרוס את עצמו, אך אם הוא יהרוס את הנשיות הוא הורס את עצמו כי גבר לא יכול לתת חיים. אישה היא נפש, אישה היא מיניות, אישה היא חיים.
גבר הוא תודעה, גבר הוא עוצמה, גבר הוא כושר ביצוע. הנשים מודדות עצמן לא בהתאם לכושרן לצמוח או לתת חיים לגבר, אלא בהתאם לפרמטרים גבריים טהורים כמו כושר ביצוע וכדומה. כשהנשים מודדות עצמן בהתאם לכושר הביצוע הן יוצאות תמיד עם דימוי עצמי חסר. הנשים שופטות עצמן דרך קריטריונים גבריים. העולם נע לפי קריטריונים גבריים, וזה עצוב.
העיוות הוא שנשים יורדות על עצמן יותר מדי וגברים לא עושים זאת לעצמם מספיק.
***
ליסה העצובה וחברותיה
חלק א – מדוע שירים עם שמות של בחורות עצובים כל כך?
בפזמונאות העברית קיימת חטיבה של שירים עם שמות של בחורות. מאז ומתמיד הקסימו אותי השירים האלה. כמעט כולם מדברים על אובדן, שבר, על משהו רך ואבוד שלא מצליח למצוא עצמו בעולם. למשל: “אנה” של להקת משינה. את השיר כמובן כתבה אישה: אורלי זילברשץ.
”למה כולם את אנה עוזבים
למה לאנה כולם נעלמים
אנה לא, לא מציאותית.
אנה גומרת ברבע שעה
יחסים שצריכים להספיק לשנה
אנה שוב, שוב בודדה.
אנה מוכשרת, המון פוטנציאל
פעם היא תצליח אם ירצה הגורל
אנה לא גומרת, אנה מאחרת
למקום שאי אפשר אחרת.
אנה אומרת קשה לי לגדול
אנה שואלת למה לסבול
אנה לא, לא מבינה.
אנה מוכשרת, המון פוטנציאל
פעם היא תצליח אם ירצה הגורל
אנה לא גומרת, אנה מאחרת
למקום שאי אפשר אחרת
אנה לא גומרת, אנה מאחרת
למקום שאי אפשר אחרת…
כמה “אנות” כאלה נופלות ונשמטות בצד הדרך? ומי שגונבת את ההצגה היא מלכת הכיתה הצעקנית או החתיכה התורנית, אבל אנה ושכמותה נעלמות בדממה דקה. חבל כי אנה יש כל כך מעט, וכל אנה יקרה יותר מכל אלה שממלאות מסכים ונראות כמו שצריך ומתלבשות ומדברות כמו שצריך. הלב יוצא לאנה הזאת ש”אותה כולם עוזבים. אנה שלא גומרת, אנה שמאחרת, אנה שקשה לה לגדול. לאנה הבודדה, שלא מבינה” – אנה.
כשגבר צעיר נופל ונשבר הוא משמיע קול כמו אילן גדול, אז מצטערים, חושבים מה היה יכול לצאת ממנו. כשנערה נופלת ונשברת- זה בגלל שהיא נשמטת מהדרך בקול דממה דקה, ובעיקר בשירים – זוכרים אותה לפעמים. לפעמים הכותבים הם גברים, אלה תמיד גברים מיוחדים, עדיני נפש שיש להם רגישות של אישה.
גבעול הוא שם של נערה שמתאהבת ואחרי כל אהבה היא ננטשת ונשברת, כל הזמן נשברת כמו גבעול.
יש כל כך הרבה בנות, בחורות, ילדות, נשים שנשברות כל כך בקלות כמו “גבעול” – כל פרפר שעובר בסביבה גונב את ליבה לבלי החזר. היא נותנת אותו באהבה, נותנת את כולה, בשלמות ובזכות וכשהלב נשדד והפרפר עף לפרח אחר, הגבעול מתכופף מעצמת הצער והפרח נותר שמוט. שמוט ולא אטרקטיבי לפרפרים אחרים.
יש גם כל כך הרבה בנות, בחורות, ילדות ונשים שלא יודעות לאן ללכת כמו “אנה”, ולא יודעים עליהן. זוהי תופעה שולית, זניחה. הן נופלות בצידי הדרך, לא שומעים עליהן. שומעים על הזוהרות, מכירים את הידועות, ומצד שני פוגשים את השגרתיות, את הרעיות והאחיות. הן ה”אנות” האבודות ו”הגבעוליות” “שנתנו ליבן לפרפר” הולכות לאיבוד תרתי משמע, הן כיפה אדומה שתועה ביער של החיים והחברה ונטרפת על ידי הזאב הנוכל והרשע. תופעה זאת של נשים צעירות שנבלעות ונשברות תוך כדי החיים כי הן עדינות מדי, רגישות מדי, מיוחדות מדי היא תופעה שאינה ידועה כמעט. יש עליה מעין קשר של שתיקה. תדמית זאת לא מסתדרת עם דמות האישה שהדעה הרווחת מטפחת – סקסית, רעיה נאמנה, “קלפטה”-מכשפה או פמיניסטית. לא ידוע על קיום זן של נשים שנשברות והולכות לאיבוד בחיים, ובעיקר לא ידוע שזה קורה בעיקר לנשים. נכון, גם גברים נשברים, אך זה קורה לאלה שהם יותר עדיני נפש ורגישים, אך בעיקר לנשים.
אין הכוונה לאנה קרנינה של טולסטוי. הטרגדיה שלה גדולה מדי, פומפוזית מדי. ה”אנות” וה”גבעוליות” שלנו הן קטנות מאוד, אפילו לרומן בסדר גודל כזה ועוד עם רוזן, הן לא מגיעות. אם נישאר בתחום הספרות הרוסית, הן יכולות לכול היותר להופיע במחזה הנפלא של צ’כוב “שלוש אחיות” בו כל אחת אבודה בצורה אחרת. כולן הולכות לאיבוד, לכל אחת קסם מחמיץ לב משל עצמה וכל אחת יוצאת מוחמצת, מחמיצה את החיים. את אלה מייצגת דמות של נערה צעירה, מלאת תום וכוונות זכות שזאבי החיים טורפים בצידי הדרך רחוק מעין רואה או שהן נופלות בצד, בשקט בשקט, לבל תפרענה לאף אחד בסופן כמו שלא הפריעו בחייהן. כך הן כמו טיפות מברז דולף, ברז שמאבד כמות אדירה של נוזלים – לאט לאט ובשקט בשקט. הן הולכות לאיבוד לאט לאט, בלי להקים כל זעקה ורעש, והן המשובחות והרוחניות ביותר שיש.
פעם הקריבו נערות צעירות על מזבח הבעל והמולך. ביוון השליכו אותן לתוך מערת המינוטאור. אחת לכמה זמן הוא נזקק לקורבן כדי להיות שקט ולא לטרוף את האנושות, אז זרקו לו איזה נערה – בתולה בדרך כלל רכה וזכה. גם כיום זה כך, אך הדרך פחות גלויה ופורמאלית. המינוטאורים מחופשים לפרפרים מרהיבים – לבחורים נאים בעלי קסם אישי ויכולת שכנוע. גם כיום נערות רכות וחלשות מוקרבות קורבן וכל חטאן שהן תמימות, רגישות ונקיות בנפשן. הן המס שמשלמת חברה שנכנעה לגסות ולאטימות ומתייחסת בעיקר למה שצועק, דוחף או מנפנף בהרבה שטרות ירוקים או בסקס. תוך כדי המולת החיים שאונם וגעשם אחת לכמה זמן מישהי כזאת מוקרבת על מזבח החברה “הנאורה”. מישהי נאכלת על ידי הלך החיים המודרני. פעם היה בשר הנערה נאכל על ידי המפלצת, כיום זוהי נפשה, חיוניותה, אמונתה במין האנושי, תקוותה ותום ליבה.
דיבר על כך פינחס שדה בדברים שאמר בפגישה עם סטודנטים של האוניברסיטה העברית בירושלים שהתקיימה בשנת 1976 באולם בית הסופר בעיר העתיקה בהנחיית פרופ’ עזרא פליישר:
“לפני ימים אחדים התקשרה אליי סטודנטית אחת מירושלים ורצתה לדבר איתי. (אולי היא יושבת ביניכם עכשיו, אולי לא, אינני יודע). היא חשבה שהיא כה מכוערת (בסוף התברר שלא, אבל כך היא חשבה) עד שהיא ביקשה לבוא בחשכה. היא לא הייתה גאה בנעוריה, בחיוניות הגוף שלה. מה יכול לבטא מצוקה יותר מהרצון להיות בחשכה, לא להיראות? זה כמו משהו מתוך מגילת איכה. והיא באה וסיפרה לי – ואני אדבר אתכם דיבורים של חיים ולא דברים של תרבות – שהיא הייתה משוטטת ברחובות, לראות בני-אדם, לנוס מהבדידות. ואדם אחד נטפל אליה (זה קרה לפני כמה שבועות), ובהיותה במצוקה כזאת היא נענתה לו, והוא הוליך אותה אל בית עזוב בקצה ירושלים, ואחרי-כן, מכיוון שסיים את עניינו בה (לשם הוא לקח אותה במונית מיוחדת), הוא השאיר אותה והסתלק. והיה אז יום גשם, אולי גם שלג. זה כמובן לא סיפור יוצא-דופן. ברגע זה בו אנו מדברים ישנם אנשים המתהפכים בייסורי -הגסיסה שלהם. וזה לא יכול להיות מנותק מהערב הזה כאן. ובכן, בדרכי לכאן חשבתי שעלי לספר את סיפורה של הנערה בהזדמנות זו. משום שיש לי אחריות, וצריכה להיות אחריות בכל מה שנכתב, ובכל אמנות, ובכל מוסיקה, למצוקתה של אותה נערה שנעזבה בבית העזוב בקצה ירושלים”.
חלק ב – העצמי הפנימי כישות נשית
“ברמה הפיזית, הגבר מפרה את האישה, ברמה הרוחנית והנפשית האישה מפרה את הגבר”.
אנה, גבעול והנערה שפינחס שדה מדבר עליה וגם חבצלת חבשוש שהתאבדה לאחר שהם היו ביחד לכול אחת יש שם וכל אחת מחוללת, נקטפת והולכת לאיבוד בדרך אחרת בחיים האלה. הסימבולים לכך הם האישה והילד. הילד על שום היותו חסר ישע ולא מפותח והאישה על שום היותה רכה ופתוחה לפנימיותה. הוא עתיד לצמוח, היא דרכה צומחת האנושות ועל שניהם דורכים ברגל גסה. שניהם מייצגים את הרכות ואת חוסר הישע של הנפש הבודדה והכלואה. על כן כששניהם נפגשים, בדמות ילד שהוא ילדה או נערה, מישהו שהוא צעיר והוא נקבה – החיים אכזריים אליו ביותר. אכזריים ואין יודע כי זהו עוול שקט עוול במסרים. אני מתכוון כאן לא רק לנערות בשר ודם שנקטפות ומחוללות על ידי זאבים נוטפי ריר או אלה שנפשן מוקרבת על מזבח התרבות והחברה, אני מדבר על יותר מזה – נערות אלה הן לא רק עצמן, הן גם סימבול חי למה שקורה בתוך חיי הנפש של כולנו. משהו שביר ועדין ביותר, עדין כמו גרגיר של חול. גרגיר דק, חסר כוח התנגדות משל עצמו ושעל כן כה קל לרמוס אותו ולדרוך עליו והוא לא ישמיע קול, אפילו לא קול חריקה כי כל פעם דורכים על גרגר בודד אחר. גרגירים בודדים לא משמיעים קול כשהם נרמסים רק ערימות ושכבות שלמות משמיעות קול.
לדבר הזה שחי בתוך האדם יש ישות, מהות, אינטליגנציה ותודעה. וגם שם יש לו – שמו או שמה הוא: ליסה, ליסה העצובה.
להלן כמה שורות משירו של קט סטיבנס “ליסה העצובה”:
”היא מטה ראשה ובוכה על חולצתי.
היא ודאי פגועה מאוד.
הגידי לי מה עושה אותך כה עצובה, לי?
פתחי דלתך, אל תתחבאי בחשכה.
בחשכה את אבודה, את יכולה לבטוח בי.
כי את יודעת שכך צריך להיות.
ליסה, ליסה, ליסה העצובה ליסה.
עיניה כחלונות, עליהן זורם הגשם
ובתוכן הכאב מעמיק והולך.
למרות שאהבתי רוצה לשחרר אותה.
היא צועדת מקיר לקיר.
אבודה בעולמה, היא אינה יכולה לשמוע אותי.
למרות שאני יודע שהייתה רוצה להיות קרובה אלי.
ליסה ליסה, ליסה העצובה ליסה…
היא ישובה בפינה ליד הדלת.
חייב להיות משהו נוסף שאוכל להגיד לה.
אם באמת היא רוצה שאעזור לה.
אעשה מה שאוכל כדי להראות לה את הדרך.
ואולי יום אחד אשחרר אותה.
למרות שאני יודע שאף אחד לא יכול לראותה”.
***
ארוטיקה נשית
ארוטיקה היא חשמל מיני באוויר וכוחה עולה ככל שהיא יותר מרומזת ופחות גלויה. היא כמו תרופה הומאופטית שככל שאתה מדלל אותה יותר כך היא בעלת עוצמה יותר גדולה. אם גבר שוכב עם אישה עירומה במיטה אין שם הרבה ארוטיקה. בתור בבנק, או באוטובוס קיימת הארוטיקה החזקה ביותר. ברגע שמגיעים לחוף הים הארוטיקה יורדת דרסטית, בתקופה הוויקטוריאנית אם אפשר היה לראות קרסול של אישה, זה היה שיא הארוטיקה.
ארוטיקה מתעצמת ככל שיש יותר רימוז ופחות דברים מוחשיים. היא עובדת על הבלתי נראה.
לגבר ממוצע קשה עם ארוטיקה. כשהוא פוגש אותה הוא נכנס לשיתוק כי זה מעביר את השליטה לאישה. בכל הקשור לארוטיקה זוהי ממלכה נשית ושם היא השולטת. גבר רגיל לשלוט, וכשהוא פוגש ארוטיקה שבה שולטת האישה הוא יוצא מאיפוס. גבר רגיל לכך שהוא יוזם ומנתב את הדברים לרמה שלו והאישה היא סבילה, אך ברגע שנשים שהן יותר ארוטיות מביעות את הארוטיקה שלהן הגבר יוצא מאיפוס כי זה לא נמצא בזירה שלו.
מכאן שבעולם שלנו אין כמעט מקום לארוטיקה נשית אמיתית. עד כמה שזה ישמע מוזר הגברים לא מאפשרים את זה. התרבות שלנו לא מסוגלת להכיל ארוטיקה נשית ועל הנשים כל הזמן לכבוש את הארוטיקה שלהן כי אם הן תבענה את הארוטיקה שבתוכן הן תחשבנה כמופקרות.
הבעיה של הגבר עם ארוטיקה נשית טמונה בכך שבארוטיקה השליטה נמצאת בידיים של האישה. וגבר מפחד מאוד לאבד שליטה. הכוחנות של הגברים לא תרשה לארוטיקה הנשית את הספייס שהן ראויות לו.
כשבודקים לעומק נראה אולי שהמיניות הנשית חזקה ובעלת עוצמה יותר מהמיניות הגברית. לרוב הגברים אין מושג מה זה מיניות נשית. בקיום יחסי מין לפי הגרסה הגברית הנשים הופכות להיות בובות שהגבר מאונן בהן.
האישה זקוקה לגבר מבחינה מינית, אך כמלכה. היא מובילה ועל הגבר לרקוד איתה ביחד. מי שיש לו יותר אינטליגנציה בתחום מסוים הוא זה שצריך להוביל. בתחום המיני לנשים יש יותר אינטליגנציה.
לגברים אין כמעט אינטליגנציה מינית. לאישה יש מרכז כובד מיני פנימי. לגבר אין – הוא זרוע ביצועית מבחינה מינית. מה שגבר רוצה בעולם המין הוא כיבוש ופורקן. אולי הוא לא חווה מיניות בצורה שלמה ומלאה וסוחפת כמו האישה. כשאישה חווה חוויה מינית זה בכל המערכת שלה.
הבעיה היא שחלק לא קטן מהנשים עברו התניה מאסיבית עוד לפני שקיימו את יחסי המין הראשונים שלהן. אישה לרוב אולי בכלל לא מודעת לתהומות הארוטיקה שנמצאות בתוכה, וזאת בגלל דיכוי גברי. נראה שהגברים אולי לא מעוניינים שהאישה תגלה את הכוח המיני שלה. הכוח המיני של האישה תמיד איים על הגבריות.
אפשר לקחת את יחסי גבר אישה ברמת הפשט, רמת הרז, רמת הדרש ורמת הסוד.
דלת הכניסה לרמת הסוד היא דרך מטאפורה. המטאפורה הכי מתאימה ליחסי גבר אישה הוא הדימוי של מלאות וריקות, כשהגבר הוא המלאות שרוצה להתרוקן והאישה היא ריקות שרוצה להתמלא.
מלים אחרות לאותו הדימוי הן – יחסי מלאות וחלל. הגבר הוא מלאות כי הוא ממלא חלל גדול יותר ממה שהוא באמת – דימוי התרנגול המתנפח, האגו או השרירים.
לגבר אין חללים הוא כולו מלאות מתפרצת אחת גדולה.
האישה במיטבה היא חלל, רחם. גבר צריך לאפשר את החלל של האישה כדי שדרכו הוא יוכל להתחבר למציאות שמעבר לרמת הפשט והרז, אבל במקום לעשות זאת הוא רואה לעצמו חובה למלא את החלל ולסתום אותו.
גברים לא מעטים רואים לעצמם חובה קדושה לסתום חללים נשיים גם ברמה הפיזית, הפסיכולוגית והרגשית.
הגברים: איך יכול גבר לנהוג כלפי חלל נשי בכל הרמות? עליו לשאוף למלא את החלל הנשי, אבל לא לגמרי כי האישה היא כמו קונכייה, כי דרך האישה ניתן לשמוע את האוקיינוס של כוחות הטבע.
גברים לא מעטים במקום להקשיב ממלאים את החלל הנשי באגו של עצמם, ובכך סותמים אותו. מפגש בין גבר ואישה ברמתו הגבוהה אמור להיות מורכב בשני שליש חלל ורק שליש אחד של ישנות או מלאות.
אך בדרך כלל מה שממתין לאישה זה גבר שמלא בעצמו, ומילוי החלל הנשי במלאות כזאת יכול להחניק את החלל הנשי שכל הזמן צריך להיות בדרך להתמלא ועם זאת להמשיך ולהיות פתוח.
הנשים: האישה נולדת ריקה ומטרתה לשמור על עצמה ריקה בשביל גבר שידע לכבד את החלל שלה במקום לראות בו איום. כדי לא לאיים על הגבר וכדי לקבל מקום בעולם שנשלט על ידי גברים חייבת האישה לסתום את החלל כמה שיותר מהר.
אישה עם חלל שלא חולל יכולה לשבת בחברה כשהיא שותקת מתבוננת ויודעת, זה חלל של ליידי. היא מחוץ לשיחה ויודעת כי הכוח שלה נמצא בחלל שלה, ביכולת להכיל וביכולת שלה לבלום את מה שרוצה לאכלס את החלל שלה.
נשים מתחלקות לשתיים: נאנסות ונפקניות.
נאנסות: כאשר היא חלשה מדי והמיניות שלה מנוצלת.
נפקניות: מוכרות את המיניות שלהן כדי לקבל יתרון בעולם הגברי.
מעט מאד נשים נמצאות במצב השלישי, של אפשור של החלל שלהן מתוך מודעות ליתרון שלו.
נשים שונות האחת מהשנייה בגודל החלל ובאיכותו. לא כל אישה נולדת עם אותו גודל חלל.
חללים קטנים יכולים להוליד יצורים קטנים וחללים גדולים יולידו יצורים גדולים. ככל שהאישה יותר גדולה בשיעור קומתה הרוחני, כך גדול יותר החלל פנימה, ולהיפך ככל שהחלל הפנימי שלה יכול להכיל יותר כך הפוטנציאל הרוחני שלה יותר גדול.
מה מותר האישה מהגבר? החלל.
איך מזהים אישה עם חלל שלא חולל? לפי איכות השתיקה שלה. השתיקה היא חלל בשיחה. אפשר לשתוק כי אין מה לומר, וניתן לשתוק כי לשותקת יש כה הרבה להגיד…
ועוד, אישה בעלת יכולת הכלה נמוכה לא יכולה להכיל סתירות ופרדוקסים, דברים שלא מסתדרים לה מסיבות כאלה ואחרות.
אישה בעלת יכולת הכלה נמוכה יכולה להיות בעלת נטייה לקחת את מה שאומרים לה באופן אישי – להיפגע ולהיעלב בקלות, דהיינו: דברים ניטרליים עלולים לפגוע בה אישית.
אישה בעלת יכולת הכלה טובה חיה עם פרדוקסים ואינה לוקחת דברים שנאמרו כדי לפגוע בלי שהיא לוקחת אותם באופן אישי.
החוכמה אינה להכיל את הצד היפה שבאדם, אלא את החריג.
אנו כולנו צמאים לפגוש אדם שיקבל אותנו ללא תנאי, זה חלל אמיתי.
אהבה ללא תנאים היא במיטבה – זאת קבלה וזה החלל האמיתי.
עניין החלל הנשי מקבל גם חיזוק מטפורי מעולם האופנה שבו נשים צרות מותניים ואגן נחשבות לנשים נאות ויפות ואילו אישה בעלת אגן רחב לא נחשבת נאה כלל. האישה הצרה היא משאת הנפש של נשים רבות, אך אם נמשיך במטאפורה אזי אישה צרה מבחינה גופנית יכולה פיזית להכיל פחות. התרבות שלנו סוגדת לאישה הצרה, לאישה שמצטמצמת ונסוגה לכדי פס צר וארוך, וזאת בניגוד לדמות האישה הרחבה שמשדרת חלל גדול יותר.
הגבר הוא כוחני, הגבר שונא את החלל כי אינו רואה בו תועלת ופוחד שיבלע אותו, ולכן הוא יוצר את האישה הצרה.
בעבר לאישה הייתה ממלכה – הבית. חלל חיצוני גדול עליו היא אחראית. היום היא במקום העבודה בו היא צריכה להתחלק בחלל המשרדי עם עובדים נוספים.
חלל הוא משאב מתכלה. זמן הוא משאב מתכלה. זמן וחלל הם כל מה שיש לאדם בחייו, והשאלה היא איך הוא ממלא את הזמן והחלל של חייו?
חלל וזמן הם משאבים מתכלים ומה שחי צריך למצוא את החלל והזמן העכשוויים כדי להיוולד מחדש דרכם. זה אכזרי ללא חמלה, אבל זאת המציאות.
ככל שגבר יותר פוטנציאלי הוא זקוק לאישה עם יותר פוטנציאל של חלל.
ככל שאת מעריכה את החלל שלך ויודעת מי את ומה חי בך כן תרצי גבר בעל רמה. תהיי סלקטיבית לגבי רמת הגבר שאת מרשה לו לבוא בחללך.
***
ידידות בין נשים
חלק א
ידידות בין נשים היא עולם אחר לגמרי מידידות בין גברים. ידידות בין נשים היא כמו יד צוננת על מצח קודח מלחץ ותחרות. יד מחממת כשקופאים בצינת הבדידות והנטישה.
אם גבר מתחיל את הידידות שלו בקרב ובהתמודדות שבאה למדוד עוצמה, הרי שנשים מתחילות ידידות בהפגנת חולשה. כשהן מפגינות חולשה, אובדן או צער – אלה הן אבני הבוחן לאישה האחרת, למידת החסד והרחמים שהיא יכולה לספק. כפי שידידות בין גברים היא פלדה מחושלת של שתי חוליות שמשתלבות האחת בשנייה כדי ליצור שלשלת איתנה שלא ניתן לנתקה, הידידות בין נשים היא שער הרחמים, היא מיטה רכה של קבלה וחסד לתוכה שוקעים כשכלו כל הקיצין ואין כוח עוד.
אצל הגברים זוהי ידידות של לוחמים – גו אל גו, שכם אל שכם. בתחילת החיים זאת עמידה משותפת כנגד הנחשולים המאיימים ולקראת החצי השני של החיים אלה התהומות והמדרונות של גיל העמידה והזקנה. גברים נלחמים יחד כי זה נורא להילחם לבד. דרך הגבר היא דרך הלוחם ולוחם בודד תמיד מובס, ואם אינו מובס אולי מוטב היה לו היה מובס כי מה הטעם להילחם אם אין מישהו לצידך שעליו אתה יכול לסמוך בעיניים עצומות. מישהו שמתחלף איתך ואתה איתו כשהאחר אוגר ואוצר כוח בין משבר לאיום ולסכנה.
ידידות הנשים היא חסד מופלא, Amazing Grace. משהו שחופן את הנפש הפצועה, העייפה, המדולדלת, המוכה, המאוכזבת. מערסל אותה ונותן לה את החום האנושי שמאפשר לה להשתקם מבפנים.
אצל הגברים הכוח של האחד מעניק כוח לזה שנחלש. אצל הנשים הרוך מאפשר לשקם את האיכות הפנימית שאבדה מחמת קשיותם של החיים.
חלק ב
במישור המגדר קיימים 3 סוגי ידידות:
1) גבר אישה
2) גבר גבר
3) אישה אישה
בחלק זה אתייחס בעיקר לקטגוריה השלישית: אישה –אישה.
ידידות בין נשים הושמצה רבות ונאמר עליה: קצ’קס – סתם צווחות בלי הפסקה ולאורך זמן, מפטפטות עצמן לדעת, ידידות שבה מרכלים על דמות שלישית או מעשי אהבה מעבר לגדר והן שותפות לסוד הרכילות – ידידות של נשים שמבוססת על רכילות.
בנוסף לשתי השמצות אלה קיים בידידות נשים רובד עמוק ומהותי – קשר שיש בו אכפתיות ואמפטיה לסבל של ידידתה כאישה שבויה בעולם פטריארכלי שסובלת כמוה מהעריצות הגברית. יש בידידות הזאת הבנה עמוקה של הסבל הזה כי מה שהאחת עוברת כאישה בעולם חסר רחמים, גם השנייה כמוה. רק אישה יכולה להבין אישה, בעולם כזה.
זה לא כמו ידידות של אישה עם גבר שבה היא חושדת שהוא מתיידד כי הוא רוצה להשיג ממנה דבר מה מיני, ידידות נשים יכולה להיות טהורה ומבוססת על הענקה חסרת אינטרסים.
בניגוד לידידות גבר שיש בה אלמנט של תחרות והשוואה: מי השיג יותר, למי מגיע יותר. בידידות נשים אין השוואה ותחרות כמעט. כי לא השוני והקוטביות – ידידות גבר אישה הם שמחברים אותם ולא מי יותר – ידידות גבר גבר) בידידות נשים זה: ”אני כמוך ואת כמוני, דרכך אבין את עצמי ודרך עצמי תביני את עצמך”.
ידידות אמיתית וברמה גבוהה בין נשים יכולה להיות ברית חתרנית בין שתי מנודות ומושמצות על ידי השלטון הגברי בגין היותן נשים. בתוקף הסטאטוס הנמוך אליו צנחו בגלל הגמוניה גברית עליהן ליצור ברית של מרדנות בהגמוניה הגברית הטריטוריאלית והערמומית.
סוג ידידות כזה אינו רווח בקרב נשים, אבל הוא קיים, ויותר מזה הוא אפשרי אצל שתי נשים בשלות שהתפתחו נפשית כתוצאה ממסלול המכשולים שהיה עליהן לעבור תוך כדי התבגרותן.
בשלות ובגרות כזאת אינה נחלת כלל הנשים, וכדי להגיע אליה על האישה להתפכח מהאשליה של שלטון פטריארכאלי הוגן ומתחשב ולהבין שרק על ידי ברית בין נשים בוגרות נפשית אפשר לחרוג מהשבי בעולם תחרותי ולא הוגן כלפי נשים. ברית שאמורה בצד הפנימי שלה לתת מקום לנפש.
ידידות בין נשים היא אחווה: ”את לי ואני לך אחות”. אצל גברים אם קיימת אחווה, אין זו אחווה של שני אחים שהם יותר יחד מאשר לחוד, אלא אחווה של לוחמים באויב משותף בה ”כל אחד לחוד הוא יותר מאשר שנינו יחד”.
במקדש שלמה היו שני עמודים: בועז ויהויכין. בועז הוא עמוד הדין, ויהויכין הוא עמוד החסד. ידידות נשים היא לחסות בצל עמוד החסד בעולם נטול רחמים.
בעולמנו יש פחות מדי אמפטיה ויותר מדי תחרות והישגיות לרוב על חשבון מישהו.
עולם זה משווע לאמפטיה ורחמים. שתי תכונות נאצלות שמאכלסות את ידידות הנשים ברמתן הגבוהה והמפותחת.
בעיקר משם תבוא הגאולה.
לסיום, להלן שני שירים של יהודה עמיחי, על צד הרחמים שמביעים את צורך והעדפת הנשים להעניק:
אל מלא רחמים
אל מלא רחמים,
אלמלא האל מלא רחמים
היו הרחמים בעולם ולא רק בו.
אני, שקטפתי פרחים בהר
והסתכלתי אל כל העמקים,
אני, שהבאתי גוויות מן הגבעות,
יודע לספר שהעולם ריק מרחמים.
אני שהייתי מלך המלח ליד הים,
שעמדתי בלי החלטה מול חלוני,
שספרתי צעדי מלאכים,
שלבי הרים משקלות כאב
בתחרויות הנוראות.
אני שמשתמש רק בחלק קטן
מן המילים במלון.
אני, שמוכרח לפתור חידות בעל כורחי,
יודע כי אלמלא האל מלא רחמים
היו הרחמים בעולם
ולא רק בו.
אלוהים מרחם על ילדי הגן
אלוהים מרחם על ילדי הגן
פחות מזה על ילדי בית הספר.
ועל הגדולים לא ירחם עוד
ישאירם לבדם
ולפעמים יצטרכו לזחול על ארבע
בחול הלוהט כדי להגיע
אל תחנת האיסוף
והם שותתי דם.
אולי על האוהבים באמת
ייתן רחמים ויחוס ויצל
כאילן על הישן בספסל
שבשדרה הציבורית.
אולי להם גם אנחנו נוציא
את מטבעות החסד האחרונות
שהורישה לנו אמא,
כדי שאשרם יגן עלינו
עכשיו ובימים האחרים.
***
סוף דבר
הספר נפתח בחטיבת הסקס ובפרק “חוק המשיכה” ומסתיים ב”אלוהים מרחם על ילדי הגן’. ‘זהו מסע מחלון ראווה מלא תכשיטים אל החוסר הגדול שבחיינו – הרחמים.
זאת תפילה של מחבר הספר שביחסים בין גבר לאישה תהיה פחות כניעה לחוק המשיכה ולפיתויי הסקס ויותר משיכה לקוטב הרחמים והחסד שכל כך מוחמץ אצל רובנו.
אני מאמין כי כל אחד מצפה ומחכה לחסד, רחמים ואנושיות מהזולת.
גבריאל רעם
הוד השרון 2015
רשימת ספרות
Love
Abelard, Peter. The Letters of Abelard and Heloise. Trans. Betty Radice. Harmondsworth: Penguin, 1974.
Ackerman, Diane. A Natural History of Love. New York: Random House, 1994.
Akehurst, F. R. P, and Judith M. Davis, ed. A Handbook of the Troubadours. Berkeley: U of California P, 1995.
Allen, Peter L. The Art of Love: Amatory Fiction from Ovid to the Romance of the Rose. Philadelphia: U of Pennsylvania P, 1992.
Anderson, William. Dante the Maker. Boston: Routledge & Kegan Paul, 1980.
Andreas Capellanus. The Art of Courtly Love. Trans. John J. Parry. New York: Columbia UP, 1990.
Arden, Heather M. The Romance of the Rose. Boston: Twayne Publishers, 1987.
Augustine, Saint. The Confessions. Trans. Maria Boulding. Hyde Park, NY: New City Press, 1997.
Augustine, Saint. The Confessions. Trans. Henry Chadwick. New York: Oxford UP, 1991.
Bernard of Clairvaux. The Works of Bernard of Clairvaux. Vol. 1. On the Song of Songs. Trans. Kilian Walsh. Kalamazoo, MI: Cistercian Publications, 1981.
Biale, David. Eros and the Jews: From Biblical Israel to Contemporary America. New York: Harper Collins, 1992.
Bloch, Ariel, and Chana Bloch. The Song of Songs: A New Translation with an Introduction and Commentary. New York: Random House, 1995.
Bloch, R. Howard. Medieval Misogyny and the Invention of Western Romantic Love. Chicago: U of Chicago P, 1991.
Boadt, Lawrence, ed. The Song of Solomon: Love Poetry of the Spirit. Foreword by John Updike. New York: St. Martin’s Press, 1999.
Boase, Roger. The Origin and Meaning of Courtly Love: a Critical Study of European Scholarship. Manchester: Manchester UP, 1977.
Bogin, Meg. The Woman Troubadours. New York: Norton, 1980.
Brown, Peter. Augustine of Hippo. Berkeley: U of California P, 1967.
—. The Body and Society: Men, Women, and Sexual Renunciation in Early Christianity. New York: Columbia UP, 1988.
Bullough, Vern L., and James A. Brundage, eds. Handbook of Medieval Sexuality. New York: Garland Publishing, 1996.
Bynum, Caroline Walker. “. . . `And Woman His Humanity’: Female Imagery in the Religous Writing of the Latter Middle Ages” and “Women Mystics and Eucharistic Devotion in the Thirteenth Century.” Fragmentation and Redemption: Essays on Gender and the Human Body in Medieval Religion. New York: Zone Books; Cambridge, MA: MIT Press, 1991.
Cahill, Lisa Sowle. Between the Sexes: Foundations for a Christian Ethics of Sexuality. Philadelphia: Fortress Press; New York: Paulist Press, 1985.
Cammille, Michael. The Medieval Art of Love: Objects and Subjects of Desire. New York: Harry M. Abrams, 1998.
Chrétien de Troyes. The Complete Romances of Chrétien de Troyes. Trans. David Staines. Bloomington: Indiana UP, 1990, 1993.
Clark, Mary T. Augustine. Washington, D.C.: Georgetown UP, 1994.
Curtis, Renée L., trans. The Romance of Tristan: The Thirteenth-century Old French “Prose Tristan.” New York: Oxford UP, 1994.
Dante Alighieri. La Vita Nuova. Trans. Barbara Reynolds. Harmondsworth: Penguin, 1969.
La Vita Nuova. Trans. Musa, Mark, trans. New York: Oxford UP, 1992.
Denomy, Alexander. The Heresy of Courtly Love. New York: D. X. McMullen Co., 1947.
De Rougement, Denis. Love in the Western World. Princeton: Princeton UP, 1995.
Dronke, Peter. “The Song of Songs and Medieval Love-Lyric.” The Medieval Poet and His World. Storia e Letteratura, No. 164. Roma: Edizioni di Storia e Letteratura, 1984. 209-236.
Economou, George, ed. Proensa: An Anthology of Troubadour Poetry. Trans. Paul Blackburn. Berkeley: U of California P, 1978.
Epstein, Daniel Mark. Love’s Compass: A Natural History of the Heart. Reading, MA: Addison-Wesley, 1990.
Ferrante, Joan M., George D. Economou, and Frederick Goldin. In Pursuit of Perfection: Courtly Love in Medieval Literature. Port Washington, NY: Kennikat Press, 1975.
—. “Cortes’ Amor in Medieval Texts.” Speculum 55 (1980): 686-695.
Fox, Michael V. The Song of Songs and the Ancient Egyptian Love Songs. Madison, WI: U of Wisconsin P, 1985.
Gilson, Etienne. The Mystical Theology of St. Bernard. Trans. A. H. C. Downes. London: Sheed and Ward, 1940.
Goldin, Frederick, trans. Lyrics of the Troubadours and Trouvères. Garden City, NY: Anchor Books, 1973.
Gregroy, of Nyssa, Saint. From Glory to Glory: Texts from Gregory of Nyssa’s Mystical Writings. Trans. Herbert Musurillo. New York: Scribner, 1961.
Guillaume, de Lorris, and Jean de Meun. The Romance of the Rose [Roman de la Rose]. Trans. Charles Dahlberg. Princeton, NJ: Princeton UP, 1971.
The Romance of the Rose. Trans. Frances Horgan. Oxford UP, 1994.
Hadewijch. “Letters” and “Visions.” The Complete Works. Trans. Columba Hart. New York: Paulist Press, 1980.
Halperin David M., John J. Winkler, and Froma I. Zeitlin, ed. Before Sexuality: The Construction of Erotic Experience in the Ancient Greek World. Princeton, NJ: Princeton UP, 1990.
Hanning, Robert W. The Individual in Twelfth Century Romance. New Haven: Yale UP, 1977.
and Joan Ferrante, trans. The Lais of Marie de France. Grand Rapids, MI: Baker Book House, 1995.
Hatfield, E., and R. L. Rapson. Love, Sex, and Intimacy: Their Psychology, Biology, and History. New York: Harper Collins, 1993.
Haule, John R. Pilgrimage of the Heart: The Path of Romantic Love. Boston: Shambhala, 1992.
Hendrick, Clyde, and Susan S. Hendrick. Liking, Loving & Relating. Monterey, Calif.: Brooks/Cole Pub. Co., 1983.
Hendrick, Susan S., and Clyde Hendrick. Romantic Love. Newbury Park, CA: Sage Publications, 1992.
Hunt, Morton. The Natural History of Love. New York: Anchor Books, 1994.
Huot, Sylvia Jean. The Romance of the Rose and its Medieval Readers: Interpretation, Reception, Manuscript Transmission. New York: Cambridge UP, 1993.
Jacoff, Rachel, ed. The Cambridge Companion to Dante. Cambridge: Cambridge UP, 1993.
Jaeger, C. Stephen. The Origins of Courtliness: Civilizing Trends and the Formation of Courtly Ideals, 923-1210. Philadelphia: U of Pennsylvania P, 1985.
Jeffrey, David Lyle, ed. A Dictionary of Biblical Tradition in English Literature. Grand Rapids, MI: W. B. Eerdmans, 1992.
John of the Cross, Saint. Selected Writings of St. John of the Cross. Trans. Kevin Kavanaugh. New York: Paulist Press, 1987.
—. The Poems of St. John of the Cross. Trans. Willis Barnstone. Bilingual ed. Bloomington: Indiana UP, 1968.
Johnson, Robert. She: Understanding Feminine Psychology. New York: Harper & Row, 1989.
We: Understanding the Psychology of Romantic Love. New York: Harper & Row, 1983.
Keel, Othmar. The Song of Songs: A Continental Commentary. Minneapolis: Fortress Press, 1994.
Keen, Maurice Hugh. Chivalry. New Haven: Yale UP, 1984.
Kendrick, Laura. The Game of Love: Troubadour Wordplay. Berkeley: U of California P, 1988.
Kristeva, Julia. “Manic Eros, Sublime Eros.” Tales of Love. New York: Columbia UP, 1987. 59-82.
Leclercq, Jean. Monks and Love in Twelfth-Century France: Psycho-historical Essays. New York: Oxford UP, 1979.
Lee, John Alan. “Love-Styles.” The Psychology of Love. Eds. Robert J. Sternberg and Michael L. Barnes. New Haven: Yale UP, 1988. [Chap. 3. Kinds of love.]
Lewis, C. S. The Allegory of Love: Studies in a Medieval Tradition. New York: Oxford UP, 1936.
Matter, E. Ann. The Voice of My Beloved: The Song of Songs in Western Medieval Christianity. Philadelphia: U of Pennsylvania P, 1990.
Monson, Don A. “Andreas Capellanus and the Problem of Irony.” Speculum 63 (1988): 539-572.
Moshe, Idel. “Sexual Metaphors and Praxis in the Kabbalah.” The Jewish Family: Metaphor and Memory. Ed. David Kraemer. New York: Oxford UP, 1989. 197-224.
Neumann, Eric. Amor and Psyche: The Psychic Development of the Feminine. Princeton, NJ: Princeton UP, 1991.
Newman, F. X., ed. The Meaning of Courtly Love. Albany, NY: State U of New York P, 1968.
Nygren, Anders. Agape and Eros. Trans. Philip S. Watson. New York: Harper & Row, 1969.
O’Donoghue, Bernard. The Courtly Love Tradition. Manchester: Manchester UP, 1982.
Osborne, Catherine. “`Arrows, Eros, and Agape.” In Eros Unveiled: Plato and the God of Love. New York: Oxford UP, 1990. 52-85.
Owen, Douglas David Roy. Noble Lovers. New York: New York UP, 1975.
Paden, William, ed. The Voice of The Trobairitz: Perspectives on The Women Troubadours. Philadelphia: U of Pennsylvania P, 1989.
Perella, Perella, Nicolas J. The Kiss Sacred and Profane: An Interpretative History of Kiss Symbolism and Related Religio-Erotic Themes. Berkeley: U of California P, 1969.
Pope, Marvin. Song of Songs: A New Translation with Introduction and Commentary. The Anchor Bible, 7C. Garden City, NY: Doubleday, 1977.
Press, Alan R., ed. and trans.Anthology of Troubadour Lyric Poetry. Repr. Edinburgh: Edinburgh UP, 1985.
Puhl, Louis J., SJ, trans. The Spiritual Excercises of St. Ignatius. Chicago: Loyola UP, 1951.
Renart, Jean. The Romance of the Rose or of Guillaume de Dole [videorecording]. South Hadley, Mass.: Mount Holyoke College, 1992.
Saintsbury, George. The Flourishing of Romance and the Rise of Allegory. New York, C. Scribner’s Sons, 1897.
Seward, D. Eleanor of Aquitaine. Toronto: Times Books Co., 1935.
Singleton, Charles S. An Essay on The Vita Nuova. Baltimore: Johns Hopkins UP, 1949; 1983.
Soble, Alan, ed. Eros, Agape, and Philia: Readings in the Philosophy of Love. New York: Paragon House, 1989.
Solomon, Robert C., and Kathleen M. Higgins. The Philosophy of (Erotic) Love. Lawrence: UP of Kansas, 1991.
Southern, Richard William. The Making of the Middle Ages. New Haven: Yale UP, 1961.
Stendhal. On Love. Trans. H. B. V. New York: Da Capo Press, 1983.
Sternberg, Robert J. “Triangulating Love.” The Psychology of Love. Ed. Robert J. Sternberg and Michael L. Barnes. New Haven: Yale UP, 1988. [Chap. 6. Kinds of love].
Sternberg, Robert J., and Michael L. Barnes. The Psychology of Love. New Haven: Yale UP, 1988.
Strayer, Joseph R., ed. Dictionary of the Middle Ages. Vols. 1-10. New York: Scribner, 1982.
Valency, Maurice Jacques. In Praise of Love: An Introduction to the Love-Poetry of the Renaissance. New York: Schocken Books, 1982.
Walsh, Carey Ellen. Exquisite Desire: Religion, the Erotic, and the Song of Songs. Fortress Press, 2000.
Wiesner-Hanks, Merry. Christianity and Sexuality in the Early Modern World: Regulating Desire, Reforming Practice. New York: Routledge, 1999.
Wilhelm, James. The Cruelest Month: Spring, Nature, and Love in Classical and Medieval Lyrics. New Haven: Yale UP, 1965.
Wills, Gary. Saint Augustine. New York: Lipper/Viking, 1999.
Yerushalmi, Shmuel, Rabbi. The Book of Shir HaShirim: Me’am Lo’ez. Translated and adapted by Zvi Faier. New York: Moznaim Pub. Corp, 1988. [Classic Jewish commentaries on the Song of Songs.]
רשימת ספרות בעברית על פי נושאים
מבוא
ברן, אריק. (1968). משחקיהם של בני-אדם: הפסיכולוגיה של יחסי-אנוש. תל אביב: רשפים.
וייל, סימון. הכובד והחסד. ירושלים: כרמל.
ניטשה, פרידריך. (1967). מעבר לטוב ולרוע: לגניאלוגיה של המוסר. תל אביב: שוקן.
מיניות האדם
אוספנסקי, פ.ד. (1977). חיפוש אחר המופלא. תל אביב: שוקן.
אנדראה, ס. (1998). אנטומיה של התשוקה: מין, אהבה ונישואים בראי הפסיכולוגיה והמדע. תל אביב: מודן.
ביאל, ד. (1992). ארוס והיהודים. תל אביב: עם עובד.
בר-גיא, א, כרמי, מ. (תשנ”ד). ביבליוגרפיה מוערת, מקורות לחינוך לחיי משפחה ולחינוך מיני. ירושלים: משרד החינוך והתרבות, שפ”י.
ג’ואנידס, פ. (2000). סקס עכשיו: המדריך לתרבות המין למבוגרים מכל המינים. תל אביב: בבל.
דיוויס, פ, ק. (1994). כוחו של מגע. תל אביב: אור עם.
הראל, י, קני, ד, רהב, ג. (1997). התנהגויות מין בקרב תלמידי כתות י,- י’א במערכת החינוך, בתוך: נוער בישראל, רווחה חברתית, בריאות והתנהגויות סיכון במבט בינלאומי. רמת גן: אוניברסיטת בר אילן וג’וינט – מכון ברוקדייל.
ווסטהיימר, רות. (1995). חיי המין: אנציקלופדיה לכל המשפחה. אור יהודה: ספרית מעריב.
כהן, א. (2002). ספר הארוטיקה הגדול, אהבה, מין וארוטיקה בספרויות העולם. נתניה: שמעוני.
למפרט, ע. (1995). האבולוציה של האהבה. תל אביב: משרד הביטחון.
מסטרס, ו, ג’ונסון, ו, קולודני, ר. (1987) . מין ואהבה. תל אביב: זמורה ביתן.
נורת’רופ, כ. (2000). גופה של אישה תבונתה של אישה: הדרך לבריאות גופנית ורגשית. תל אביב: אור עם.
קאררה, מ. (1985). מין ורגש. תל אביב: מודן.
קונרד, ש, מילבורן, מ. (2002). אינטליגנציה מינית. נתניה: שמעוני.
רעם, גבריאל. (2001). גברים ונשים מעבר למילים: חיזור, משיכה, אהבה ומיניות על פי שפת הגוף. תל אביב: ידיעות אחרונות.
מין ומיגדר (ג’נדר) / שיוויון בין המינים
אבו בקר, ח. (1988). בדרך לא סלולה: נשים ערביות כמנהיגות פוליטיות בישראל. ………..: המרכז הבינלאומי לחקר החברה הערבית בישראל.
אברבנאל, נ. (1994). חוה ולילית. רמת גן: אוניברסיטת בר אילן.
אברהמי-עינת, י. (1989). היא והוא בכיתה. תל אביב: מודן.
אלאור, ת. (1992). משכילות ובורות, מעולמן של נשים חרדיות. תל אביב: עם עובד.
אל סעדאווי, נ. (1990). מחקרים על האשה והגבר בחברה הערבית. ביירות: הוצאה לאור (נמצא בספריות)..
אסטס, ק.פ. (1997). רצות עם זאבים: ארכיטיפ “האשה הפראית” מיתוסים וסיפורים. תל אביב: מודן.
אס-סעדאוי, נ. (1988). מאחורי הרעלה. תל אביב: מסדה.
אשר. ג’.מ. הפסיכולוגיה של גוף האישה. קריית ביאליק: אח.
בן צבי מאייר, ש. (תשמ”ה). לכודים בוורוד ובתכלת: קריית טבעון: אורנים.
בר חיים, ר, קפלן, ל. (1991). מלכלוכית לאגדה חדשה: חינוך הומניסטי באמצעות ספרות ילדים. ירושלים: מדרשת אדם.
ברבך, ל. (1986). לעצמך: מיניות האישה. תל אביב: ספרי ארז.
גולדן, א. (1998). זכרונותיה של גיישה. תל אביב: חמד-ידיעות אחרונות.
גולן, א. (1988). על עצמן. תל אביב: עם עובד.
גיליגן, ק. (1995). בקול שונה: התאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האישה. תל אביב: ספריית הפועלים.
גליקסברג, א. (1983). האישה ביהדות שווה יותר. תל אביב: אל”ף.
גראנט, ט. (1988). להיות אישה. תל אביב: הדר – דניאלה די נור.
ג’רבי, א. (1996). המחיר הכפול: מעמד האישה בחברה הישראלית ושירות הנשים בצה”ל. תל אביב:, רמות – אוניברסיטת תל אביב.
גריי, ג’. (1994). גברים ממאדים ונשים מנגה. תל אביב: אור עם.
גריר, ז. (1992). מין וגורל: הפוליטיקה של פוריות המין האנושי. תל אביב: זמורה ביתן.
דה בובואר, ס. (2001). המין השני: כרך ראשון העובדות והמיתוסים. תל אביב: בבל.
דורון, ג, שנקר-שרק, ד. (1998). מחכ”ות לייצוג. תל אביב: הקבוץ המאוחד.
הייט, ש. (1991). נשים ואהבה: מהפכה בהתהוותה דו”ח הייט החדש. ירושלים: כתר.
היימן, פ. (1997). האשה היהודיה בסבך הקדמה. ירושלים: מרכז זלמן שזר.
הראבן, ג. (1994). אגדה חדשה. תל אביב: עם עובד.
הרצוג, ח. (1994). נשים ריאליות: נשים בפוליטיקה המקומית בישראל. ירושלים: מכון לחקר ישראל
וולף, נ. (1998). אש באש: הכוח הנשי החדש ואיך להשתמש בו. תל אביב: אור-עם.
וקסמן, ס’. (1977). מה זה בן? מה זה בת? ירושלים: ספרי אורית.
זרחי, נ. (1982). הילדה רובין הוד. תל אביב: ספרית הפועלים.
טאנן, ד. (1990). קצר: למה אין הבנה בין נשים וגברים. תל אביב: מטר.
טפר, י. (1999). הנסיכה: יכולה הכל בעצמי. תל אביב: מסדה.
שריפט, ר. (1982). נשים במילכוד: על מצב האישה בישראל. תל אביב: קו אדום- הקבוץ המאוחד.
יזרעאלי,ד, פרידמן, א, ואחרות. (1999). מין מגדר פוליטיקה. תל אביב: קו אדום-הקבוץ המאוחד.
ילון, מ. (1999). ההיסטוריה של השד. תל אביב: זמורה ביתן.
לוי, ש. (1997). להיות אישה בסיני. ירושלים: אריאל, קיבוץ להב: מרכז ג’ו אלון.
לינדפילד, ג. (1996). האישה הפוזיטיבית. תל אביב: אור עם.
מאור, ע, (עורכת). (1997). נשים הכוח העולה, קידום נשים בעבודה: ניפוץ תקרת הזכוכית. תל אביב:, ספריית הפועלים.
מונש, ר. (1990). הנסיכה שלבשה שקית נייר. חיפה: ברירות.
מירון, י. (1997). גרגר הרימון: האישה בסיפורי העם הערביים. גבעת חביבה: מערכת קבוץ דליה.
מלאך-פינס, א. (1997). הלהטוטנית. תל אביב: עם עובד.
נומרוף, ל. (1999). מה שאמא/אבא/יודע/ת לעשות הכי טוב. אור יהודה: שבא.
ניב, ק. (1991). פמיניסט. תל אביב: כנרת.
נרדי, ח. (1992). גברים בשינוי: בדרך לגבריות אחרת. תל אביב: מודן.
נרדי, ח. (1996). מים גנובים: על גברים ובגידות. תל אביב: מודן.
נרדי, ר. (1991). בין העונות: על נשים באמצע החיים. רמת גן: קשת.
נרדי, ר. (1993). אישה בזכות עצמה: על נשים אסרטיביות. רמת גן: קשת.
נרדי, ר. (1996). איתך בגובה העיניים. רמת גן: קשת.
סבירסקי, ב. (1984). בנות חוה ובנות לילית. גבעתיים: המין השני.
סגן, נ, (עורכת). (תשנ”ה). מצא מין את שוויונו: מקראה לעובדי הוראה. ירושלים: משרד החינוך, התרבות והספורט.
פלפס, ס, אוסטין, נ. (1995). האישה האסרטיבית. תל אביב: אור עם.
פלשטיין, מ. (1984). גבריות ונשיות. ירושלים: משרד החינוך והתרבות מחלקת הפרסומים.
פרדס, א. (1996). הבריאה לפי חוה. תל אביב: הקבוץ המאוחד.
פרידמן, א. (1996). באה מאהבה: אינטימיות וכוח בזהות הנשית. תל אביב: קו אדום הקבוץ המאוחד.
קבוצת נשות בוסטון. (1982). גופנו עצמיותנו: ספר מאת נשים למען נשים. גבעתיים: המין השני.
קריס, דיוויד. (1988). אבא אופה עוגה סודית. תל אביב: עם עובד.
רגן, נ. (1995). ואל אישך תשוקתך. ירושלים: כתר.
רובין, ג, לאונרד, מ. (1983). מלחמת מין במין. תל אביב: ספרי ארז.
רותם, י. (1992). אחות רחוקה. תל אביב: סטימצקי.
רזניק, ר. (1999). המקלט שהיה לבית. תל אביב: עם עובד.
ריל, ט. (1999). אני לא רוצה לדבר על זה: על המורשת הסמויה של דיכאון גברי ואיך אפשר להשתחרר ממנה. תל אביב: עם עובד.
רפפורט, ג. (1999). חוצות הקווים. תל אביב: ידיעות אחרונות – חמד.
אברהמי עינת, י. (1993). שיוויון הזדמנויות לבנות ולבנים במערכת החינוך. תל אביב: שדולת הנשים בישראל בשיתוף הפורום ללימודי נשים אוניברסיטת תל אביב.
שירס, ל. (1997). אישה פצועה. תל אביב: מודן.
שלו, מ. (1998). אבא עושה בושות. ירושלים: כתר.
שמר, ש. (1992). דוח אינטימי על נשים בישראל. תל אביב: ספרית מעריב.
נטיה חד מינית – הומוסקסואליות
ברנע, ח, לורנץ, ד. (תשנ”ו), נטייה חד-מינית: הומוסקסואליות ולסביות. ירושלים: משרד החינוך והתרבות.
באום, ד, מרן, ע. (עורכות). (1999). לסביות והומוסקסואליות: אסופת מאמרים. תל אביב: קל”ף -קהילה לסבית פמיניסטית.
לוז, ד, אבני, ש. (2000). אמא, יש לי משהו לספר לך. תל אביב: שופרא לספרות יפה.
מרכוס, א. (1994). האם זו בחירה: כל מה שרצית לדעת על הומוסקסואליות. תל אביב: מודן.
קלרק, ד. (1989). לאהוב הומוסקסואל. תל אביב: מור.
זוגיות, נישואין, משפחה, גירושין
בוסקאליה, ל. (1985). האהבה. תל אביב: זמורה ביתן.
בוסקאליה, ל. (1989). לחיות ולאהוב. תל אביב: זמורה-ביתן.
רונן, מ, עו”ד. (1992). אבות בעל כורחם. תל אביב: ידיעות אחרונות.
גריי, ג. (1994). גברים ממאדים ונשים מנוגה (סידרה). תל אביב: אור עם.
דה בוטון, א. (1995). חיבורים של אהבה. תל אביב: ידיעות אחרונות ספרית חמד.
דרייקורס, ר’. (1971). נישואין: האתגר. תל אביב: צ’צ’יק.
ולרסטין, ג, ס, ברלין קלי, ג. (1984). אחרי הגירושין. תל אביב: זמורה ביתן.
חלף, ד. (1993). לאמא יש חבר חדש. תל אביב: ביתן.
צמח, מ. (1991). זוג או פרט. תל אביב: עם עובד.
מלאך-פיינס, א. (1988). שחיקה באהבה ובחיי הנישואין: גורמים ודרכי התמודדות. תל אביב: צ’ריקובר.
נרדי, ר. (1994). נישואים שניים. רמת גן: קשת.
סאטיר, ו. (1995). המשפחה המודרנית: לחיות יחד. תל אביב: ספרית הפועלים.
סגל, ז. (1983). המשפחה. תל אביב: ספרית מעריב, תל אביב
ספילקה, פ. (1995). מה יהיה אתי? משפחה בגירושים: מדריך לצעירים. תל אביב: זמורה ביתן.
רבין, ק. (1991). טובים השניים: נישואין כדיאלוג. תל אביב: קשת מודן.
רבין, ק. (1998). שותפים שווים – חברים טובים: העצמה של זוגות דרך טיפול. תל אביב: רמות – אוניברסיטת תל אביב.
רוטנברג, נ. (2000). בעקבות האהבה: על אהבה וזוגיות במקורות היהודיים. ירושלים: כרמל.
מגדר, פמיניזם ומיניות
מקור
אברמוביץ, דורית. (2004). המלך עירום: גילוי עריות במבט פמיניסטי. תל אביב: בבל.
אבו רביעה, קווידר, ווינר, לוי, נעמי. (עורכות). (2010). נשים פלסטיניות בישראל: זהות, יחסי כוח והתמודדות. ירושלים: מכון ון ליר.
אבו רביעה, קווידר, סראב. (2008). מודרות ואהובות: סיפורי חייהן של נשים בדוויות משכילות. ירושלים: מאגנס.
אבו בקר, חאולה. (1998). בדרך לא סלולה: נשים ערביות כמנהיגות פוליטיות בישראל. קו התפר: המרכז לחקר החברה ערבית בישראל.
אברבנאל, ניצה. (1994). חוה ולילית. רמת גן: בר אילן.
אהרוני, שרי, דייב, רולה. (2008). איפה הנשים כולן. חיפה: פרדס.
אלאור, תמר. (2006). מקומות שמורים: מגדר ואתניות במחוזות הדת והתשובה. תל אביב: עם עובד ספריית אופקים.
אלאור, תמר. (1992). משכילות ובורות: מעולמן של נשים חרדיות. תל אביב: עם עובד.
אלאור, תמר. (1998). בפסח הבא: נשים ואורינות בצינות הדתית. תל אביב: עם עובד.
אליאב-פלדון, מירי, חן, יצחק. (עורכים). (2001). נשים זקנים וטף: קובץ מאמרים לכבודה של שולמית שחר. ירושלים: מרכז זלמן שזר.
אלשך, יהונתן, וגנר, רועי. (2007). מעשה סדום פוליטי: הרלוונטיות של ז’אן ז’נה. תל אביב: רסלינג.
אלוני, שולמית. (1976). נשים כבני אדם. ירושלים: מבט.
אלון, מנחם. (2005). מעמד האישה. תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספריית הילל בן חיים.
אנה (שם בדוי). (2009). הצד המואר של הירח: מעולמה של אישה צעירה במעגל הזנות בישראל. תל אביב: רסלינג.
אס-סעדאוי, נַואל. (1988). (במקור הופיע ב 1980). מאחורי הרעלה: נשים בעולם הערבי. תל אביב: מסדה.
אריאל, יואל, ליבוביץ, מאיה, מזור, יורם. (1999). ברוך שעשאני אשה: האשה ביהדות – מהתנ”ך ועד ימינו. תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד התנועה ליהדות מתקדמת.
בנג’ו, עפרה. (2004). נשים במזרח התיכון: בין מסורת לשינוי. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, מרכז משה דיין.
באום, ד, אמיר, ד, ברייר-גארב, ר, ברלוביץ, י, גריינמן, ד, הלוי, ש, חרובי, ד, פוגל ביז’אוויס. (עורכות). (2006). ללמוד פמיניזם, מקראה, מאמרים ומסמכי יסוד במחשבה הפמיניסטית. תל אביב: הקיבוץ המאוחד סדרת מגדרים.
באומגרטן, אלשבע. (2005). אימהות וילדים: חיי משפחה באשכנז בימי הביניים. ירושלים: מרכז שזר.
ברטל, ישראל, גפני, ישעיהו. (עורכים). (תשנ”ח). ארוס, אירוסין ואיסורים. ירושלים: מרכז זלמן שזר.
ברסלר, שלומית. (2008). עדיף להיות צרודה מאשר אילמת: על תיאטרון קהילתי של נשים בישראל. חיפה: פרדס.
ברנשטיין, דבורה. (2008). נשים בשוליים: מגדר ולאומיות בארץ ישראל המנדטורית. ירושלים: הוצאת יד בן צבי.
ברלוביץ, יפה. (עורכת). (2003). שאני אדמה ואדם: סיפורי נשים עד קום המדינה. תל אביב: הקיבוץ המאוחד הוצאת הספרייה החדשה, סדרת מגדרים.
בר-און, יערה. (2005). זריחה בים התיכון: אמריקאית בגדוד העבודה. תל אביב: הקיבוץ המאוחד ויד טבנקין, סדרת מגדרים.
ברנשטיין, דבורה. (1987). אשה בארץ-ישראל: השאיפה לשויון בתקופת הישוב. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
בת אורן, תחייה. (1975). שחרור האשה לאן? תל אביב: בוסתן..
בשן, אליעזר. (2004). נשות חיל יהודיות במרוקו. אשקלון: הוצאת המכללה האקדמית.
גבע, שרון. (2010). אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, סדרת מגדרים.
גור זיו, חגית. (עורכת). (2005). מיליטריזם בחינוך. תל אביב: בבל.
גור, ענת. (2008). מופקרות: נשים בזנות. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
גלוזמן, מיכאל. (2007). הגוף הציוני: לאומיות, מגדר ומיניות בספרות העברית החדשה. תל אביב: הקיבוץ המאוחד סדרת מגדרים.
גולן, יונה, מנחם, רוזנר, שמעון, שופטי. (1966). האשה בחברה המודרנית. תל אביב: המחלקה לחברה של הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר וספריית הפועלים.
ג’רבי, איריס. (1996). המחיר הכפול: מעמד האשה בחברה הישראלית ושירות נשים בצה”ל. תל אביב: רמות אוניברסיטת תל אביב.
גרוסמן, יעקב. (2001). חסידות ומורדות – נשים יהודיות באירופה בימי הביניים. ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות מדינת ישראל..
דה מלאך, נעמי. (2008). לא על היופי לבדו. תל אביב: הקיבוץ המאוחד סדרת מגדרים.
דהאן-כלב, הנרייטה, ינאי, ניצה, ברקוביץ, ניצה. (עורכות). (2005). נשים בדרום: מרחב, פריפריה, מגדר. באר שבע: אוניברסיטת בן גוריון בנגב, מכון בן גוריון.
דקל, טל. (2011). (מ)מוגדרות, אמנות והגות פמיניסטית. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
העליון, הילה. (2007). גן נעול: חוויות הגוף, הזהות והרגש של נשים מטופלות בישראל. חיפה: פרדס.
המרמן, אילנה. (2004). במחוזות זרים, סחר נשים בישראל. תל אביב: עם עובד.
הרצוג, חנה. (1994). נשים ריאליות: נשים בפוליטיקה המקומית בישראל. ירושלים: המכון לחקר ישראל.
הקר, דפנה. (2008). הורות במשפט. תל אביב: הקיבוץ המאוחד סדרת מגדרים.
וולר, שולמית. (1993). נשים ונשיות בסיפורי התלמוד. תל אביב: הקיבוץ המאוחד ספריית הילל בן חיים.
זיו, עמליה, קדר, יאיר, קנר, אורן. (עורכים). (2003). מעבר למיניות: מבחר מאמרים בלימודים הומו לסביים ותיאוריה קווירית. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
זמיר, אביבה.(1999). מבעד לתקרת הזכוכית: נשים בתפקידי ניהול בכירים בקיבוץ. רמת אפעל: יד טבנקין.
חכים, כרמל, אסתר, מיזל, חנה. (2008). שלהבת ירוקה – מפעל חיים. רמת אפעל: יד טבנקין.
טל, אביבה, כהן, טובה. (עורכות). (2008). נשים בתרבות יידיש, ביקורת ופרשנות. רמת גן: בר אילן.
יזרעאלי, דפנה, פרידמן, אריאלה, דהאן-כלב, הנרייט, הרצוג, חנה, חסן מנאר, נוה חנה, פוגל-ביז’אוי, סילביה. (עורכות). (1999). מין מגדר פוליטיקה. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום.
יזרעאלי, דפנה, פריזמן, אריאלה, שריפט, רות. (עורכות). (1982). נשים במלכוד. תל אביב: הקיבוץ המאוחד קו אדום.
ינאי, ניצה, אלאור, תמר, לובין, אורלי, נוה, חנה. (עורכות). (2008). דרכים לחשיבה פמיניסטית. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
ינאי, הגר. (עורכת). (2003). שם יש שושנים: סופרות ישראליות כותבות ארוטיקה. תל אביב: אלפא.
יסעור, בורוכוביץ דלית. (2003). אלימות אינטימית, עולמם הרגשי של גברים מכים. תל אביב: רסלינג.
ישכר, חדוה. (2003). אחיות לשלום: קולות בשמאל הפמיניסטי. תל אביב: רסלינג.
ישכר, חדוה. (2010). לעוּמתיות: רישומים מתרבות הנגד של השמאל הפמיניסטי בישראל. תל אביב: רסלינג.
כהן, טובה. (עורכת). (2007).להיות אישה יהודיה. ירושלים: קולך, ד’.
כתבן, אייל, שילה, מרגלית, הלפרין-קדרי רות. (עורכים). (2010). חוקה אחת ומשפט אחד: נשים, זכויות ומשפט בתקופת המנדט. רמת גן: בר אילן.
לדרמן, דניאלי. (2008). דבורה, דת אישה. חיפה: פרדס.
לובין, אורלי. (2003). אישה קוראת אישה. חיפה תל אביב: הוצאת אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן.
למדן, אראלה. (2004). משתיקה לזעקה לדיבור: שלושה דורות של אימהות בקיבוץ. רמת אפעל: יד טבנקין.
למדן, רות. (1996). עם בפני עצמן – נשים יהודיות בארץ ישראל סוריה ומצרים במאה ה-16. תל אביב: הוצאת ביתן ואוניברסיטת תל-אביב.
למדן, רות. (2009). ספר תיקון סופרים לר’ יצחק צבאח. תל אביב: אוניברסיטת תל-אביב.
ליברמנש- ורדי, רונית. (2005). פגומות. חיפה: פרדס.
ליר, שלומית. (עורכת). לאחותי פוליטיקה פמיניסטית מזרחית. תל אביב: בבל.
ליברמנש, רונית, סילביה, פלאת. (2004). מוזה אפלה: סדרת דמות., תל אביב: מפה.
ליבליך, עמיה. (2003). סדר נשים, סיפורי נשים במשפחה החדשה בישראל. תל אביב: שוקן.
מלאך-פיינס, איילה. (1997). הלהטוטנית: האישה העובדת: בעיות ופתרונות. תל אביב: עם עובד, סדרת “אנשים ועבודה.”
מלאך-פיינס, איילה. (1998). פסיכולוגיה של המינים. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
מלר, צופיה. (2003). האישה בישראל ובחברה היהודית לזרמיה ולדורותיה. תל אביב: מינהל החינוך בעירית תל-אביב.
מירה, דנה, לורנס, מרילין. (1999). נשים אוכלות את עצמן: על אנורקסיה, בולימיה ואכילה כפייתית. תל אביב: מודן.
מאור, ענת. (1997). נשים – הכוח העולה: קידום נשים בעבודה ניפוץ תקרת הזכוכית. תל אביב: ספריית הפועלים.
נגבי, עירית. (2009). סיפורי אונס בבית המשפט: ניתוח נרטיבי של פסקי דין. תל אביב: רסלינג.
נוה, חנה.(2003). נוסעים ונוסעות, סיפורי מסע בספרות העברית החדשה. תל אביב: האוניברסיטה המשודרת, הוצאת משרד הביטחון.
נרדי, רבקה. (2008). נשים חסרות מנוח: שיח נשים על שיוויון. חיפה: פרדס.
ספראי, חנה, קמבל-הוכשטיין, אביטל. (2008). נשים בחוץ – נשים בפנים: מקומן של נשים במדרש. תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות.
ספרן, חנה. (2006). לא רוצות להיות נחמדות: המאבק על זכות הבחירה לנשים וראשיתו של הפמיניזם החדש בישראל. חיפה: פרדס.
סגן, נאוה. (עורכת). (1995). מצא מין את שוויונו – מקראה לעובדי הוראה. (מקום הוצאה?): משרד החינוך והתרבות.
סיני, סמדר, מרים, ברץ. (2003). דיוקנה של חלוצה. רמת אפעל: יד טבנקין.
סבירסקי, ברברה. (1984). בנות חוה, בנות לילית: על חיי נשים בישראל. גבעתיים: המין השני.
עילם, אסתר. (1994). נאנסות, אונס, והרשויות בישראל. ירושלים: המכון לחקר ישראל.
עצמון, יעל. (עורכת). (1995). אשנב לחייהן של נשים בחברות יהודיות. ירושלים: ברקאי ובן-ארצי.
עצמון, יעל. (עורכת). (2001). התשמע קולי? ייצוגים של נשים בתרבות הישראלית. תל אביב: הקיבוץ המאוחד ומכון ון-ליר.
פלדמן, יעל. (2002). ללא חדר משלהן: מיגדר ולאומיות ביצירתן של סופרות ישראליות. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
פיינר, שמואל, כהן, טובה. (עורכים). (2006). קול עלמה עבריה, כתבי נשים משכילות במאה התשע-עשרה. תל אביב: הקיבוץ המאוחד סדרת מגדרים.
פרידמן, אריאלה. (1996). באה מאהבה: אינטימיות וכוח בזהות הנשית. תל אביב: קו אדום, הקיבוץ המאוחד.
פרידמן, אריאלה. (1982) , נשים במלכוד. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
פרוש, איריס. (2001). נשים קוראות: יתרונה של שוליות. תל אביב: עם עובד, ספריית אופקים.
פליסקין, גילי. (2007). דברים שרציתי לגעת. תל אביב: הוצאת ידיעות ספרים.
צמיר, חמוטל. (2005). בשם הנוף, לאומיות, מגדר וסובייקטיביות בשירה הישראלית בשנות החמישים והשישים. ירושלים: כתר.
קרון, תמר. (2004). אנחנו אדם וחוה, זוגיות, מיתוסים, פסיכולוגיה, שדרה איש אישה. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
קליינברג, אביעד. (עורך). (2004). על אהבת אם ועל מורא אב, מבט אחר על המשפחה. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב והוצאת כתר.
קרומר-נבו, מיכל. (2008). נשים בעוני: סיפורי חיים. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, סדרת מגדרים.
קוזמא, ליאת. (2003). נשים כותבות היסטוריה: פמיניזם ושינוי חברתי במרוקו. תל אביב: מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה, אוניברסיטת תל אביב.
קורן, עירית. (2003). ארון בתוך ארון, סיפוריהם של הומוסקסואלים ולסביות דתיים. תל אביב: ידיעות אחרונות ספרי חמד.
קרן-יער, דנה. (2007). סופרות כותבות לילדים: קריאה פוסט קולוניאליסטית ופמיניסטית בספרות ילדים עברית. תל אביב: רסלינג.
קמיר, אורית. (2007). כבוד אדם וחוה, פמיניזם ישראלי משפטי וחברתי. ירושלים: כרמל.
קמיר, אורית. (2002). פמיניזם, זכויות ומשפט. תל אביב: משרד הביטחון סדרת האוניברסיטה המשודרת.
רביצקי, רותי.(1999). קוראות מבראשית: נשים ישראליות כותבות על נשות ספר בראשית. תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד.
רדאי, פרנסיס, שלו, כרמל, ליבן-קובי, מיכל. (עורכות). (1995). מעמד האשה בחברה ובמשפט. תל אביב: שוקן.
רוזנברג-פרידמן, לילך. (2005). מהפכניות בעל כורחן, נשים ומגדר בציונות הדתית בתקופת היישוב. ירושלים: יד בן צבי.
רגב, שאול, כהן, טובה. (עורכים). אישה במזרח, אישה ממזרח – סיפורה של היהודייה בת המזרח. רמת גן: אוניברסיטת בר אילן.
רודד, רות, אפרתי, נוגה. (עורכות). (2009). נשים ומגדר במזרח התיכון במאה העשרים. תל אביב: מגנס.
רונברג-פרידמן, לילך. (עורכת). (2006). מאמונה למעשה, שבעים שנה לתנועת אמונה. ירושלים: אמונה.
רוטלינגר-ריינר, רינה. (2007). עזות שבקדושה: תיאטרון נשים דתיות בישראל. ירושלים: כרמל.
רוס, תמר. (2007). ארמון התורה ממעל לה: על אורתודוקסיה ופמיניזם. תל אביב: עם עובד.
רוזנברג-פרידמן, לילך. כהן, ט. (עורכת). (2002). האולפנות הראשונות בתקופת היישוב: ניצני החינוך התרוני-הציוני לבנות, האישה ביהדות. סדרת דיונים, מס’ 10. רמת גן: הוצאת המרכז לחקר האישה ביהדות ע”ש פ’ גוטספלד הלר, אוניברסיטת בר אילן.
רוזין, טלי. (2000). מה זה בכלל פמיניזם? תל אביב: זמורה ביתן.
רימלט, נויה. ד”ר. (2010). הפמיניזם המשפט מתאוריה למעשה: המאבק לשוויון בין המינים בישראל ובארצות הברית. חיפה: אוניברסיטת חיפה והוצאת פרדס.
שילה, מרגלית. (2007). אתגר המגדר, נשים בעליות הראשונות. תל אביב: הקיבוץ המאוחד ספריית הילל בן חיים.
שילה, גיא. (2008). החיים בוורוד, בני נוער וצעירים הומואים. תל אביב: רסלינג
שרפמן, דפנה. (1988). נשים ופוליטיקה. חיפה: הוצאת תמר.
ששון-לוי, אורנה. (2006). זהויות במדים: גבריות ונשיות בצבא הישראלי. תל אביב: מאגנס והקיבוץ המאוחד.
שלו, שרה. (2003). השיח האלטרואיסטי: מוסר, נשים, פוליטיקה. חיפה: פרדס.
שחר, שולמית. (1990). האישה בחברת ימי הביניים: המעמד הרביעי. תל אביב: דביר.
שחר, שולמית. (תשס”א). נשים בתנועות מינות של ימי הביניים. ירושלים: מוסד ביאליק.
שדמי, אראלה. (2008). לחשוב אישה, נשים ופמיניזם בחברה הגברית. ירושלים: צבעונים.
שלסקי, שמחה. (2000). מיניות ומגדר בחינוך. תל אביב: רמות – אוניברסיטת תל אביב.
תורן, נינה. (2008). אתניות, מגדר ומעמד באקדמיה. ירושלים: כרמל.
תרגום
אלעד-בוסקילה, עמי. (עורך). (2004). נעלים ללא עקבים: סיפורים מודרניים של יוצרות ערביות. תל אביב: ספרית מעריב.
אנג’ייד, נטלי. חשביה, אריה. (תרגום). (2004). האישה, גיאוגרפיה אינטימית. תל אביב: כנרת.
ארנרייך, ברברה, פואנטס, אנט. (1987). נשים בקו היצור העולמי. חיפה: ברירות.
באטלר ג’ודית. דפנה, רז. (תרגום). (2001). קוויר באופן ביקורתי. תל אביב:.רסלינג.
בורדייה, פייר. להב, אבנר (תרגום). (1998). השליטה הגברית. תל אביב: רסלינג.
בראונמילר, סוזן. (1980). בניגוד לרצוננו: גברים, נשים ואונס. גבעתיים: המין השני.
גולדמן, אמה. (2005). חמישה מאמרים פמיניסטיים. חיפה: פרדס.
גיליגן, קרול. (1995). בקול שונה. תל אביב: ספרית הפועלים.
דבורקין, אנדריאה. פרידמן, דניאל. (תרגום). (2005). משגל. תל אביב: בבל.
דה-בובואר, סימון. (2001). המין השני, כרך ראשון – העובדות והמיתוסים. תל אביב: בבל.
דה-בובואר, סימון. פרמינגר, שרון. (תרגום). (2007). המין השני, חלק ב. תל אביב: בבל.
הולט, סילביה אן. (190). חיים ששווים פחות. תל אביב: עם עובד, ספריית זהות.
הוקס, בל. באום, דלית. (תרגום). (2002). פמיניזם זה לכולם. פתח תקוה: ספרות עכשיו.
הייזלטון, לסלי. (1978). צלע אדם: האישה בחברה הישראלית. ירושלים: עידנים.
וולף נעמי. (2004). מיתוס היופי: על השימוש בייצוגים של יופי נגד נשים. תל אביב: מגדרים, הקבוץ המאוחד.
וולף, וירג’יניה (1981), חדר משלך. תל אביב: שוקן.
ילום, מרי. (1999). ההיסטוריה של השד. תל אביב: זמורה ביתן.
לוונטל-פלסטינר, מרי. סטן, תמר. (תרגום). (2003). מציירת את חייה: שרלוטה סלומון בצל הנאציזם. תל אביב: מבע.
לוס, איריגראי. ליבר, דניאלה. (תרגום). (2003). מין זה שאינו אחד: מבחר.. (הערת העורכת: לא חסר כאן חלק מהמשפט?) תל אביב: רסלינג.
לוס, איריגראי. קרס, הילה. (תרגום). (2004). אני, את, אנחנו: לקראת תרבות ההבדל. תל אביב: רסלינג.
לואיס, הרמן ג’ודית. (2003). טראומה והחלמה. תל אביב: עם עובד.
מיל, ג’ון, סטיוארט. ליפשיץ, שונמית. (תרגום). (2009). שעבוד האישה. תל אביב: רסלינג.
מקינון, קתרין. שורר, עידית. (תרגום). (2005). פמיניזם משפטי בתיאוריה ובפרקטיקה. תל אביב: רסלינג.
סיקסו, הלן, קלמנט, קתרין. קרס, הילה. (תרגום). (2006). זה עתה נולדה. תל אביב: רסלינג.
קריסטבה, ג’וליה. סקברר, עמוס. (תרגום). (2004). בראשית היתה האהבה: פסיכואנליזה ואמונה. תל אביב: רסלינג.
ריץ’, אדריאן. (1989). ילוד אישה. תל אביב: עם עובד ספריית אופקים וספריית זהות.
שלף, רנה, סיקס, שרה, קאופמן, שלומית, הוני מאיר, לוי, וינברגר, מרגנית (עורכים). (1975). אשה, נשים, נשיות: קובץ תרגומים. ירושלים: מסדרת ירושלים.
ספרים של המחבר – גבריאל רעם
שפת הגוף ותקשורת לא מילולית
גברים ונשים מעבר למלים
אמנות השיחה
לא הכל דיבורים
משמעותן של תנוחות הגוף
שיחות תודעה
איך אתה נוהג
אאוטסיידרים ומורדים
החיים, רשימות מן הגלות (2014)
החיים, המציאות ומה שנסתר – תחת שם העט גבריאל בן-יהודה
מסע אל הישות הפנימית – תחת שם העט גבריאל בן-יהודה*
בקצרה ולעומק –הגיגים, פרגמנטים ואמרות כנף
*הספר: ”מסע אל הישות הפנימית” עומד לצאת במהדורה חדשה, מורחבת ומעודכנת.
(על הכריכה האחורית)
על הספר
כמעט כולנו נמצאים במערכת יחסים כלשהי או לאחר קריסה של מערכת יחסים זוגית, או בין מערכת יחסים שנגמרה לזאת שעדיין לא החלה. הדברים אינם פשוטים, לא בתוך מערכת היחסים וודאי שלא מחוצה לה.
כך או כך, מערכת יחסים אינטימית- זוגית, תופסת מקום של כבוד בתחושת העצמי שלנו. זהו תחום סבוך שיכול להוביל לרמת סיפוק גבוהה ביותר או למשברים נפשיים קשים. תחום היחסים האינטימיים, הכולל אהבה ומיניות הוא תחום שנחקר רבות בשנים האחרונות ורבות התיאוריות הנוגעות לו. המחבר שאב מידע ממקורות וממחקרים רבים, בין היתר מספריהם של אריך פרום “אמנות האהבה”, של ג’ייקוב נידלמן ”ספר קטן על אהבה – מדריך לאהבת נצח”, של מישל פוקו ”תולדות המיניות בעידן החדש” ועוד ועוד. כמו כן, מציג המחבר את הגותו המקורית.
אודות המחבר
גבריאל רעם M.A מומחה לתקשורת אל מילולית, במקצועו, עובד בהוראה והדרכה של מיומנויות אל מילוליות – בארגונים, חברות ומיכללות.
פרסם עד כה מספר ספרי הגות: “אמנות השיחה”, ו”אאוטסיידרים ומורדים” בהוצאת ידיעות אחרונות. “שיחות תודעה”, ”בקצרה ולעומק” ו”החיים, רשימות מהגלות” בהוצאת ניסן. כן כתב ארבעה ספרים בנושאי תקשורת אל מילולית ושפת גוף.
עובד בהוראה והדרכה של מיומנויות אל מילוליות – בארגונים, חברות ומוכללות. בעברו מורה לספרות וחבר באגודת הפילוסופים בישראל.
גבריאל רעם עוסק שנים רבות בחקר, השתתפות ולימוד של קבוצות עבודה פנימית ובלימוד שיטות להרחבת ופיתוח תחום התודעה. כמו ”הדרך הרביעית”, ”זן בודהיזם” ואחרות.
למחבר, אתרים באינטרנט על נושאי ספרי ההגות שלו: www.hagut.net
Gabriel Raam
Gabriel