לקחת דברים באופן אישי .

יש קשר ישיר בין העוצמה שבה האדם לוקח משהו באופן אישי ובין עוצמת ההרס שהיא גורמת כשאדם נמצא תחת השפעתה. האדם היקר ביותר עבורו הופך לאויב מר.

הנקודה היא שמה שגורם לאדם לקחת משהו באופן אישי, הוא לא בהכרח עוצמת הגירוי או ההעלבה, זה יכול להיות משהו שולי ביותר. כל אחד בכל זמן יכול להישאב לזה.

כשאתה לוקח את מה שעשית או אמרת באופן אישי – הדימוי העצמי שלך נמצא בסכנה. אתה תמיד רואה את עצמך הכי גרוע שאפשר. וכשאתה לוקח מישהו אחר באופן אישי הוא הופך לשטן. היא מצב נפשי, או מצב ישותי (state of being), כי ברגע שאתה יוצא ממנה זה כאילו ששום דבר לא קרה, אין משקעים לאחריה.

כשאתה בפנים – כל העולם קרס, אתה אפס, הזולת מפלצת – כשאתה כבר בחוץ, כאילו זה לא קרה.

ישנן שני כיוונים ללקיחת משהו באופן אישי; פנימה והחוצה. אפשר להפנות אותו כלפי גורם חיצוני ואז להתפוצץ עליו, או אפשר ‘לבלוע’, להדחיק, לחיות עם זה בפנים. בשני המקרים זה מבלי דעת, ללא שליטה. אך הנזק הוא עצום.

לקיחת דברים באופן אישי זה אחד הדברים ההכי פחות אמיתיים שקיימים בעולם, זה לא קשור למי אתה , למה קורה לך באמת. זו איזו שהיא זגוגית אפלה שמושמת עליך אבל זה לא אמיתי.

 אתה אותו בן אדם עם אותם כישורים אותם יכולות הסיטואציה שלך בדיוק אותו הדבר אבל אתה במעין התקף מעין מאניה. .

עם זאת לא כל הרגשה גרועה ביותר היא מעורבות רגשית. העלבות או פגיעה רגשית היא בסך הכל ‘מכה קלה בכנף’… בעוד לקיחת משהו באופן אישי מעין שיגעון זמני שהשתלט על האדם, לא פחות.

כשאתה רק מרגיש נעלב או פגוע, , אתה יכול להרגיש רע אך יחד עם זה יש עולם. כשאתה לוקח משהו באופן אישי אין עולם. אתה כל כולך קבור תחת לקיחת משהו באופן אישי . זה כל העולם עבורך.

הכל מצטמצם לאותה נק. זעירה שבה אתה משתולל עם הטורנדו הרדיואקטיבי של לקיחת דברים באופן אישי. .

רוב האנשים ילחמו איתך עד טיפת הדם האחרונה על כך שהם ממש לא לקחו שום דבר באופן אישי, אנשים לא מודעים לזה כלל. 

(כשאדם בתוך זה הוא לא רוצה להודות בזה שהוא נמצא במעורבות רגשית (אם בכלל הוא יידע מה זה בכלל) כי אם יודה בה הוא יכנס למעורבות רגשית עוד יותר גדולה.

אנשים לוקחים באופן אישי כמעט הכל רוב הזמן. ואין ספק, זו הקללה הגדולה ביותר.

מספיק להביט בהרכבת הקואליציה כולם לוקחים את כולם באופן הכי אישי, אחרת זה היה יותר קל ופשוט.

דוגמה אחת:

מלצרית במסעדה שלחה הזמנת משלוח, האדם שקיבל את המנה לא היה מרוצה, הוא התקשר למלצרית והתלונן, (הוא לא רוצה את המנה), במקום להתנצל ולהציע תחליף או פיצוי, היא לקחה את זה באופן אישי, כאילו היא אשמה, והיא האשימה את הלקוח שהניח את המנה בחוץ יותר מדי זמן, ועל כן היא מקולקלת… (וזו הייתה האשמה שגויה, כי המנה נאכלה בסמוך לקבלתה אבל זה לא שינה למלצרית) תגובתה הייתה: סירוב להחזיר, ויכוח, היא תקפה ושמה את זה  על הלקוח, (כל זה בניגוד מוחלט לאיך שהבוס שלה היה רוצה שהצוות שלו ייתן שירות) וכל זה בגלל שהיא לקחה את הלקוח הלא מרוצה באופן אישי (כאשר למעשה למנה לא היה שום קשר איתה, [היא לא בישלה אותה …]).

דוגמה נוספת:

בתחילת המאה ועשרים התקבצו קבוצות של צעירים יהודים במרכז ומזרח אירופה והחליטו להקים קומונות שיתופיות לחלוטין בישראל שכל אחת נקראה בשם: קיבוץ. והם עשו זאת והקימו מקומות משגשגים שיש בהם הכל, אף אחד אינו במעמד יותר גבוה או מכובד מהשני. אין לאף אחד מה שאין לשני , אין כסף לאחד יותר מלשני, שוויון מוחלט, הכל הוחלט באספות קיבוץ, היה נפלא. הילדים היו שייכים לכולם. והם האמינו שכך ייעלמו הבעיות שבין אדם לאדם, והם יקימו גן עדן שוויוני של עזרה הדדית ואחווה.

כך היה במשך עשרות שנים. פאר הגאוה לעם היהודי כולו, עד שבשנות השמונים הכל קרס. והיום לכל חבר יש בית פרטי, מכונית פרטית, מקום עבודה פרטי משלו, אין חדר אוכל משותף, חדר תרבות משותף, הכל פרטי , הכל מופרט. איש איש לעצמו ולחייו. רעיון השיתופיות והכל בשביל כולם וכולם בשביל הכלל – פינה מקומו לאגוצנטריות הרגילה שבעיר.

מה קרה?

ובכן, לקחו 200 צעירים נלהבים המאמינים באחווה הבסיסית שבין בני האדם וביכולתם לחיות ביחד בהרמוניה, ושמו אותם במקום סגור, זה הכל

רק לא לקחו בחשבון וירוס זעיר אחד בשם: לקיחת דברים באופן אישי, והוא חדר, והוא שגשג, וגרם מגפה איומה ביחסי האנוש שהרסה את כל מרקם היחסים עד היסוד, עד שלא נותר כל אמון, כל רצון מינימלי לשיתוף פעולה. הכול הורעל עד היסוד! וירוס אחד קטן.