לתת צורה לרגש.

לכולנו רגשות ותחושות בתוכנו. ולעתים אנו מנסים לדבר עליהם, לדבר אותם, לכתוב אותם. לשון אחר: לשים אותם במלים.

וזה בדרך כלל מאבק, זה קשה. יש לעתים תחושה שלשים רגש במלים זה כמו לשים מים בסל קש, או עשוי מנצרים; בסוף נישאר עם סל רטוב ואת המים לא הצלחנו לתפוס…

ואכן הרגש חמקמק, יש לו אופי נוזלי. ולא קל לשים סביבו מלים שיתפסו אותו. מלים המסוגלות להעביר את הרגש עצמו או בכל אופן את החיבור אליו. מלים, שאם הן כתובות או מוקלטות, יכולות – בכל פעם שנקשיב להם או נקרא אותם – לחבר אותנו שוב לרגש המקורי.

אנשים רבים נרתעים מלשים רגשות במלים, חוששים שנוזל הרגש החמקמק יחמוק מאחיזה המלה המגושמת. יש כאלה שאף חוששים שמא יאנסו את הרגש על ידי המלה. אנשים אומרים דברים כמו: 'על זה אי אפשר לדבר, את זה צריך להרגיש', או: 'אין לי מלים'.

אך כאן ברצוני לכתוב דווקא על הפן החיובי של לשים רגש במלים. חלק מיצירות המופת הנאדרות ביותר של התרבות האנושית הן בדיוק זה: ניסיון לתפוס את הקיום האנושי הרגשי ולשים אותו במלים. בין אם זה במחזות: שייקספיר, צ'כוב, אדוארד אולבי. בין אם זה בשירה: דליה רביקוביץ', וולט וויטמן, דילן תומס. בין אם בפרוזה: דוסטוייבסקי, טולסטוי, תומס מאן. ועוד.

כאן אנסה לסנגר ולהסביר את הניסיון הזה לתאר רגש במלים.

ובתחילה, כמה אמיתות, או פרגמנטים, שכדאי לתת לכל אחד מהם זמן לשקוע:

– לשים משהו במלים – נותן להם צורה.

– לתת למשהו צורה זה לתת לו חיים.

– כשמפסיקים לחיות אנו מאבדים את הצורה שלנו.

מה שמעלה את המחשבה: האם הרגש נטול הצורה אינו חי? ובכן כנראה שלא. אם לנפש יכול להיות קיום ללא גוף, אז זהו קיום ערטילאי. ללא צורה אין לנפש מימוש, נוכחות ויכולת לתקשר ולקבל משוב מן הסביבה. כך שכמו הנפש נטולת הגוף, הרגש נטול המלים – אומנם חי, אך חי כרוח רפאים, מצוי בשטח הביניים של בין החיים למתים. רגשות שלא מתוחמים על ידי מחשבה – נעים ונדים, או מתערבלים – פרא. ובאנאלוגיה; הם כמו יבלית שמשחיתה את היצירתיות והאינטליגנציה שלנו' לא מאפשרת להם להגיע לשלב הפריחה.

להבין משהו זה לתת לו צורה. לחיות זה להיות מסוגל ליצור. ואת זה אפשר לעשות

רק אם יש לך צורה. דהיינו; קווי מתאר מעוצבים שבהם הישות שלך מתוחמת, מוגדרת ומאופיינת.

הצורה מאפשרת למשהו להיות אך גם מונעת ממנו מלהתפרע ולהתפרס לכל הכיוונים. היא בעת ובעונה אחת מגבילה אותו ומאפשרת אותו.

זה הפרדוקס הגדול של החיים; אנו מוגבלים על ידי הצורה שלנו אך זה בדיוק מה שמאפשר לנו להיות. ללא צורה וקווי מתאר – אין לנו קיום עצמאי, מוגדר ואוטונומי. האוטונומיה המוגדרת מאפשרת לנו מימוש. אך לא רק מימוש, גם תפקוד ובעיקר תקשורת ויצירה. רק כשמשהו מוגדר וברור וייחודי ובעל ישות מאופיינת – הוא יכול לתקשר עם ישויות מעוצבות ומוגדרות אחרות. לתקשר זה לשים משהו אמורפי מתחום החשיבה והרגש במלים (מדוברות או כתובות) או במחוות, הבעת פנים וכו'. כך בתחום התקשורת, ובתחום היצירה, ורק כששמים משהו אמורפי מתחום החשיבה והרגש בתוך מימוש עיצובי כלשהו, כמו ציור, ריקוד, פיסול או הבעה מילולית – אנו מסוגלים ליצור. ליצור זה לתת צורה.

התקשורת יוצאת לפועל ביחס לאחרים. היצירה יוצאת לפועל לא ביחס למשהו חיצוני אלא מתוך הפוטנציאל הרוחני המצוי בפנים.

כך בתחום התקשורת והאמנות. בתחום הדת והרוחניות דווקא מנסים לעדן לצמצם ואף לשאוף לביטול הצורה החיצונית, כדי להעצים את החיבור למהות הדתית והרוחנית באדם. וכאן קיימת לעתים קרובות חוסר הבנה מסוימת של הדת וגישות רוחניות רבות – את החיים. כדי להגיע לרמות הגבוהות והרוחניות של החיים, לא צריך להיפטר מן הצורה החיצונית ולנסות להתחבר לרוחניות ברמה המופשטת שלה. הגוף אינו אויב לנפש ולרוח. הוא משלים אותו, הוא ההבעה שלו, הוא דרך להגיע אליו. רוחניות שאינה מתייחסת לצורה כאל הדרך לרוחני ולנעלה באדם – מובילה למבוי סתום.

אך צורת הגוף אינה אנטיתיזה למהות ההיולית של הנפש והנשמה, היא מצד אחד ההבעה היחידה שלו ומצד שני נתיב הגישה והתקשורת היחידי עמם

כל מה שהוא אמורפי וחסר צורה מוגדרת מייצג את כוחות האופל, את האנטי-חיים. הניגוד לעיצוב מוגדר, או לארגון והבניה – בא לביטוי במלה: טירוף.

טירוף היא פריעה של הצורה הקודמת. טורפים ביצים, הנמר טורף (קורע את הצורה) לאיילה. טירוף דעת הוא סוג של התפוררות של הגבולות החיצוניים של התבונה והתפיסה.

קל לצעיר לא מגובש לראות את הצורה כאויבת התכן. אך תכן ללא צורה הולך לאיבוד וצורה ללא תוכן היא ארון מתים.

החיים הם ניצוץ או להבה השוכנת בתוך מבנה מאורגן בעל צורה מסוימת. (ככל שיצור אורגני, או חיים אורגניים הם בעלי רמה גבוהה יותר כך הארגון הפנימי שלהם מורכב וגבוה יותר).

המשמעות של להיוולד היא להלביש צורה מוגדרת סביב נשמה ורוח.

המלים מתארות את הרגשות ובכך מעניקות להם צורה ומכאן הם (הרגשות) מתחילים לחיות. כלומר: מן הרגע שהמלים מעניקות לרגש הבעה ותיאור – הרגשות מסוגלים ליצור, לעשות משהו. רגש שאנו לא מודעים לו, או שמודעים לו אך לא מבינים אותו – הנו כרוח רפאים בתוכנו שטורפת אותנו מבפנים, ומחלישה את כוחות החיים שלנו.

אך מלים גם יכולות לכלוא רגשות ולהמית אותם ('חיים ומוות ביד הלשון').

וזאת כשהן לא מתכווננות למהות הפנימית של הרגש, לדינמיקה הפנימית שלו, אלא באות אליו ממרכז כובד חיצוני, מנסות לשים עליו תווית בהתאם להלך מחשבה קיבוצי, או נורמה חברתית מסוימת. זה לא מוליד את הרגש, אלא שם אותו בארון מתים עוד לפני שהוא נולד.

וזה מה שקורה לעתים קרובות בטיפול פסיכולוגי, או בשיח רציונלי 'בוגר' מלומד, אודות התנהגות ומצב רגשי של מישהו: המלים שמות את הרגש בצינוק אינטלקטואלי במקום לנסות ולרקום סביבו את העור והמעטפת תואמות, המתאימות לדינמיקה הפנימית של אותו האדם ואותו הרגש.

מלים יכולות להחניק את רוח החיים האמורפית שחיה ברגש והן יכולות ליצור גוף המשקף בדרך בה הוא מאורגן ומעוצב את דינמיקת התוכן של הרגש. ואז (ורק אז) הרגש נולד, ואז (ורק אז) יש לו חיים. וזה פשר הזינוק הגדול של ארכימדס מן האמבטיה; זו השמחה הגדולה בכל פעם שהבנו משהו באמת. זו שמחת יצירה, שמחה של חיים חדשים. ההתעלות המושגת על ידי הידיעה כי הנה הענקנו חיים, הולדנו משהו.

וכך, בכל פעם שרגש ותובנה נפגשים – נולדים חיים באדם. תחום התודעה שלו – מתרחב, והוא עצמו גדל וצומח כאדם.

– המלים מחיות את הרגשות בכך שהן מביאות אותם אל תחום התודעה.

– לחיות זה לדעת, ולדעת מגדיל את מרחב המחיה של היחיד בתוך עצמו.

– חיים זה תודעה והתודעה היא מרחב המחיה של פוטנציאל החיים שעמו נולדנו.

– לחיות ולא לדעת שאתה חי, זה כאילו לא חיית כלל.

– עד שאנו לא נולדים שוב לתודעה – לא חיינו כלל.

– לחיות זה להיוולד שוב, אל תוך עולם התודעה.

——————————————————————————–

10.5.2004