מבט אל שתי הרמות לקליטת המציאות

ניתן לקלוט את החיים בשתי רמות. בני אדם חיים בשתי רמות של מודעות; רמת המודע ורמת הלא מודע. ולא תמיד יש סינכורניזציה בין שתי הרמות. רמה אחת היא חד משמעית והיא מדברת על אשר היא מדברת (ומעבר לזה אין כלום).

ברמה החד משמעית ריבה היא ריבה, חלב הוא חלב וכלב גדול הוא כלב שמידותיו גדולות ביחס לכלבים אחרים. אך ברמה אחרת כל אחת מן המלים הללו היא סימבול: ריבה מסמלת שאיפה לחיים מתוקים. חלב שאיפה לטוהר, זכות והעשרה. וכלב גדול – שאיפה לידידות (כלב) עם משהו עוצמתי (גדול). כשיש למשל ויכוח, הוא קודם כל מתחיל ומתרחש לא כל כך ברמה של מה נאמר, אלא ברמה שבה מה שנאמר – מייצג משהו, (ורק אחר כך זה פורץ לרמה הראשונה). הרמה הסימבולית מייצגת את הבלתי מודע באדם, בעוד שהרמה החד משמעית, מייצגת את ההכרה, את רמת התודעה השכיחה, שניתן לקרוא לה גם, רמת תודעה ישנונית, או לא ערנית. (מבחינה פרופורציונלית, היחסיות בין שתי הרמות הללו, הוא כמו בקרחון; הצד הגלוי, זה שמעל פני המיים, תופס כעשירית משטח הקרחון, בעוד שהחלק הסמוי תופס כתשע עשיריות מן הקרחון).

ומבין שתי אלה הרמה הלא מודעת, היא הרמה ממנה באה המוטיבציה האמיתית. ובדרך כלל קיימת סתירה מושלמת בין שתי הרמות. ברמה המודעת – הקונפורמיות חוגגת, ומעלים על המוקד את כל מי שמסכן את ההגמוניה והשלמות של המערכת הקיימת, בעוד שבמערכת הלא מודעת ממליכים אותו אחד שמסכן את המערכת, לשר ולנשיא. יש תחומים אמנם בהם הפער בין השניים נעשה דק מאוד. כמו ביחסי גברים נשים. שם הסתירה בין הפן הנאור -שמדבר על שוויוניות- ובין הלא מודע -שמדבר על דיכוי גברי- הולך ונחשף על ידי נשים, לקול מחאתם ומבוכתם של הגברים.

בתוך תוכנו יש לנו תחושה מעומעמת על העוני הרוחני והנפשי שלנו, רודנות המסכה, על ההתמכרות לצרכנות, מאבקי הכוח הפושים בין בני אדם, הניכור, האבסורד וחוסר הפשר הקיומי. אך מדחיקים זאת בכח, פנימה (לרמה הלא מודעת). מסרבים להתמודד עם הצד האפל של החיים. לא מסוגלים, למען האמת, להישיר מבט ולעכל את כובד המשקל הפסימי. יודעים בתוך תוכנו שזה שם, אך גם לא יודעים. בתוך אי הידיעה קיימת הידיעה. וזה מתאפשר מכיוון שאנו חיים במערכת של סימבולים שהמודע לא קולט את משמעותן אך יש רובד בתוכנו שמבין אותם היטב.

(עם זאת, גם המודעות לרמה הפנימית אינה זהה אצל כל בני האדם, והרוב לא יודע בכלל שיש רמה כזו. אך גם בתוכם ישנם תתי רמות שונות; מתוכם, מעטים לא יודעים שבתוכם הם יודעים, עוד פחות יודעים שבתוך תוכם יש רמה כזו ושהם מסתירים זאת מעצמם, וכמעט שאין בכלל כאלה שיודעים על הרמה הנסתרת ויודעים שהם יודעים עליה).

אך ישנם אנשים בעלי רמת תודעה עודפת, וגם כותבים ויוצרים ביקורתיים וחתרניים, היודעים על הרמה הנסתרת וחושפים את השקר שבין הרמה המודעת הנאורה (לכאורה) ובין הביבים שמתחת, ומציגים את האנושות דרך מה שקורה ברמה זו.

וכאמור, היתר, ההמון השקט, הפחות מודע, לא יודע. וישנם אנשים שהם באמצע, בין ההמון השקט, הלא מודע, ובין אותם בעלי התודעה העודפת, והם חיים בקונפליקט זוחל, בין מה שהם יודעים וחשים מתחת לפני השטח, ובין החיים ברמה החיצונית שהולכים ומשתלטים עליהם. ועל כן הם זקוקים לאנשים עם ראיה חודרנית ואמיתית. ולכן, ברגע שהם פוגשים את האמת (דרך המחזה או היצירה הספרותית החתרנית, או היחיד בעל התודעה העודפת) הם 'מגדילים' את שטח הידיעה הפנימית, וכמו מכפרים על חטאי השינה, השקר והצביעות. כי לכמה רגעים הם הופכים (בזכות היצירה שקראו, או האיש המיוחד שפגשו) לאמיתיים ואותנטיים יותר. חשים שעכשיו ומעכשיו יתפסו את המציאות נכון ועמוק יותר. לא מוכנים להודות שכל המחזות והספרים הללו הם ריטואל, טקס, שה לעולה, שבדיוק להיפך; נותן להם את הצידוק הפנימי לחזור לחיי היום יום הריקניים והשטוחים וחסרי האותנטיות.

כלומר האנושות חיה בסתירה פנימית; מצד אחד צדה, רודפת ומחרימה את אלה הגורמים להם להפנות מבט אל חוסר האותנטיות שבקיום האנושי. (ואלה הם בעיקר הממסדים החינוכיים, הכלכליים, האירגוניים והפוליטיים). ומצד שני היא זקוקה לכיוונון כלפי האמת, אמת שאנשי רוח, אלה בעלי התודעה העודפת, והמבקרים הגדולים – מספקים לה.

לסיכום:

מבחינה זו, האמנות וההגות, והמורים הרוחניים והנביאים של האנושות – הנם מדיומים שמאפשרים לאמת הקשה – מרווח קיום מבלי לסכן את המערך הקיים ומבלי לגרום לערנות או מודעות יתר חלילה.

האמנות, מכיון שהיא עוסקת במטאפורות, (והן, כידוע, לא מסכנות אף אחד, כי כל אחד יכול לפרשן כרצונו). וההגות, מכיון שהיא סבוכה, יבשה, כבדה וקשה להבנה, כה קשה עד כי רק מעטים יצליחו להפיק מתוכה משמעות קונקרטית ויישומית. כלומר היכולת של מסרים ביקרותיים וחתרניים, לא רק לזכות לפופולריות, אלא בכלל למצוא מרחב מחיה – תלוי בחוסר הנגישות (הגות), ובעירפול (אמנות), של המדיומים בתוכם האמת מתקיימת.

18.3.2003