מבט בריבוע

חלק א' – המבט הכבוי:
כשסוקרים את האובייקטים בהם אנשים מביטים במהלך היום, עולה דבר מעניין; הצורה הגיאומטרית השכיחה ביותר אותה פוגשות עינינו – היא ריבוע; מרובע או מלבן. [1]

העין עצמה – אליפטית, שדה הראיה – אף הוא, כדור הארץ והמרחב – עגלוליים. בטבע אין כמעט דבר מה שהוא רבוע, מלבני, ישר זווית או קווים – הכל מעוגל, מעוקל, ללא זוויות, פינות, קווים ישרים או פניות חדות. והנה האדם חפץ להביט דווקא בצורות רבועות. והוא לא רק מקיף עצמו בם וחי בתוכם (בתים בניינים), הוא אף מוצא עצמו מביט בהם רוב רובו של הזמן; תמונות על הקיר, הקירות הרבועים עצמם, דלת מלבנית, חלונות רבועים ואויה, אריחים הרבועים אף הם, שלעיתים מכוסים בשטיח שלרוב הוא מלבני.

והמדובר לא רק על מבט של אקראי, שבו ניבטים צורות רבועות רבות, אלא על התבוננות של תשומת לב, התבוננות משוקעת בניירות; עיתונים, ספרים ומסמכים. ובמסכים: מסך המחשב, מסך הטלוויזיה. וכאילו אין בדבר די, רוב הזמן אנו ישובים במכונית (המלבנית, יש לציין) ורואים את מלבן הכביש שלא נגמר, דרך החלונות הקידמיים הרבועים של המכונית. (באשר לזגוגיות המשקפיים, ובכן כאן ניטשת מעין מערכה, [כאילו לא ברור אם צורת המישקף צריכה להיו כמו זו של העין או כפי שהיינו רוצים לראות את המציאות], פעם ידם של 'העיגולדים' על העליונה ופעם ידם של 'המלבניים', בינתיים, מנצחים 'המלבניים').

אז מה כאן קורה?

ולפני שיעשה ניסיון לענות, (בחלק ב'), יש לרדת לפישרו של סוג המבט המכוון כלפי צורת הריבוע, זהו מבט מסויים מאוד; קודם כל זה אינו מבט אקטיבי, פולח, מעמיק, מתעניין, סקרן, מנסה לפענח, יוצר קשר עם מושאו. אלא מבט שטחי, סתמי, מרוקן, חלול. ושנית, זהו מבט מת שמחכה ל'גודו' שיקפוץ מן הקופסא (במקרה של טלוויזיה ומחשב) ויוציא את בעליו מן התרדמת התודעתית.

המבט החי, היוצא מעצמו במסע גילויו של העולם – הפך מזה כבר, למבט אוטיסטי, קפוא וחסר חיים, מחכה וממתין לקסם. קופסאות המחשב והטלויזיה, הן קופסאות קסמים מתוכם אמור לקפוץ שפן או לפחות נחש מרקד. ואם לא זה אולי לפחות יש שם מתנות ופרסים?

המבט העייף ומיובש משול לבלוטות טעם קהות תחושה, המצפות לרוטב חריף, או לפחות פיקנטי, שיקפיץ אותן (לזמן מה) בחזרה לחיים. או לאברי מין שחוו כבר הכל והם מצפים עתה לגירוי הפורנוגרפי הבוטה הבא, כדי שיסחוט מהם עוד כמה טיפות תגובה.

ואם נחזור לנמשל, הרי שלמעשה יכולת הראייה שלנו(במובן הראשוני, האמיתי והמלא של המילה) – שבקה זמן מכבר, עתה אנו תלויים בטכנאים, הנדסאים ומהנדסים, המתפעלים את הקופסאות הנ"ל, כדי שיזרימו את הוולטאז' החשמלי הנכסף, שידליק זיק חלוש בעיניים הכהות והכבויות ויציל את בעליהן ולו לזמן בה, מן השיממון הפנימי. לפחות לכמה שניות, עד לפירסומת או הגימיק הטלויזיוני הבא.

עד כאן על המבט הכבוי המופנה לעבר המירקע, מסך המחשב, העיתון, (וברמה גבווהה יותר, אך עדיין – אף אל דפי הספר). זהו מבט מפלל, שולח עיניים כלות אל שדה הגירויים המניפולטיבי, כדי שיגאל את הראיה ולו לזמן מה מן האימפוטנטיות התמידית בה היא שרויה. היא עצמה, כבר מזמן לא יכולה לגאול את המציאות מן הסתמיות שאופפת אותה, (על ידי מציאת של משמעות בה) ועל כן כל שנותר לה הוא לייחל לגאולה מכאנית וזמנית שתבוא מן האלוהים שבקופסא ('דאוס אקס מכינה').

לצאת מן הריבוע…

חלק ב' – בית הכלא הריבועי:
ועתה בחזרה לריבוע; מדוע בכלל ריבוע? מדוע החפצים שאנו מקיפים עצמנו בם הם רבועים? מדוע החפצים בהם אנו מביטים שעות על גבי שעות- (כאילו היינו מהופנטים) הם רבועים דווקא?

מדוע התננו את עינינו, במין אובססיה שכזו, להביט דווקא בצורות רבועות?

וראשית עלי להבהיר כי כדי לענות על כך עלינו לגשת לכל העניין מזווית מטאפורית, כי רק גישה זו מפענחת עבורנו את שצפון בפרד"ס המציאות -ברמת הרז והסוד.

ובכן, ריבוע מהווה תחום סגור, מתוחם, ממוסגר. מקובע, לא מתפרע, שומר עצמו לעצמו, לא עושה בעיות. אפשר להגיד כי ריבוע הינה צורה קונפורמית; משתבצת עם ריבועים אחרים ואפשר לבנות איתה ריבועים יותר גדולים, היא חסרת צורה ייחודית ומקורית ועל כן משוללת זהות משל עצמה. ובגלל המשטח השטוח והחד ממדי – היא נותנת עצמה, כיחידת בניה – למבנים גדולים, חסרי זהות ומעוף אף הם (כמו האזרח הקטן מחוק הפרצוף שעושה הכל כמו כולם ויחד עמם בונה את המארג החברתי הענק שהם חלק ממנו ובונים אותו בעת ובעונה אחת).

הבטה בעולם דרך ריבוע משדרת לנו – בתוקף היותו צורה גאומטרית סגורה, מתוחמת ומוגדרת – כי אף העולם הניבט דרך הריבוע של המחשב, העיתון או הטלוויזיה – הנו עולם מוגדר, ברור, כזה שניתן להבנה, שליטה ואף מניפולציה (כמו קוביות הלגו).

העולם מגיע ובא אלינו באופן מודולרי, בקוביות וקופסאות קטנות [2] (כל קוביה היא גם עולם נשלט וגם עולם של הנאה, [כמו בשוקולד…]). קל לבנות ולהרכיב עם קוביות וקופסאות את העולם בו אנו רוצאים לחיות וקל להשגיח עליו. כי קוביות וקופסאות הן מבנים סטאטיים, אין להן חיים משל עצמן; הן לא הולכות לשום מקום.

עולם הקופסאות והריבועים הנו עולם מכאני, בו שום דבר לא חי בפני עצמו ולעצמו, מחפש עצמו. הכל מצוי במסגרות, קבועות וממושטרות.

האמת היא שראיית העולם כשהוא מצוי בתוך קופסא או ריבוע (כמו במחשב, עיתון או טלוויזה) שם אותו במחנות הסגר, בגטאות. ולמה הדבר דומה? לשליט שלא מצליח להנהיג אנשיו – והיות ויש להם דעה משל עצמם – שם אותם בקופסאות בתי הכלא, או בקופסאות מחנות ריכוז.

הריבוע מקנה לנו את אשליית האירגון והשליטה על העולם. [3]

הסתכלות בקופסת המחשב, או הטלוויזיה – מארגנת את הראייה שלנו כך שהיא לא חורגת ומתפרעת, אינה שואפת לחופש חסר הגבולות הקיים מחוץ לתחומי הריבוע עתיר הגירויים. היא כלואה בבית הסוהר שהיטוו לה פרנסי העיתון, המחשב והמירקע. בית סוהר בו גדלים בצלים ושומים ובו שוכן סיר הבשר שופע הטעמים והניחוחות הממסטלים. ניחוחות וטעמים שלבסוף יגרמו להתמכרות לבית הכלא הראייתי.

ולאט לאט אנו שוכחים שמחוץ לכלא הראייתי הזה קיים עולם ממשי; חופשי , כאוטי, ענק, מיסתורי, פרוע וחסר פשר.

ראייתנו המצויה בשבי הריבוע – מזמן איבדה את תחושת החופש הקיים במרחבים הפתוחים של הראייה הפראית. לכודה בריבוע המהפנט, חיה בין גירוי לגירוי, דוהרת במידרון סקאלת הגירויים המתעצמת – היא הולכת ומסתגרת יותר ויותר ובעולם כפוי, קפוא וכולא של ריבועים עתירי גירויים; וכדי שלא יהיה כלל קיים הרצון לברוח מן הכלא – כל דור מקבל מרקע משוכלל יותר , אך גם צעקני ועתיר יותר בגירויים ופעלולים (אינטראקטיבי, עאלק).

לאט לאט ובשקט – שוכחים, שבחוץ קיים עולם.

העולם עבורנו הוא הריבוע, הריבוע הוא העולם, הוא האלוהים.

ולבסוף כולנו גומרים בקופסאות מלבניות שטוחות.

סוף סוף התאחדנו עם אלוהינו.

——————————————————————————–

[1] ריבוע הינה כל צורה שהבסיס הגאומטרי שלה רבוע: מלבן, מרובע, מרובע שאינו שווה צלעות וכו'.

——————————————————————————–

 "Little boxes [2]

"Little boxes on the hillside, Little boxes made of ticky tacky

Little boxes on the hillside, little boxes all the same

There's a green one and a pink one and a blue one and a yellow one

And they're all made out of ticky tacky and they all look just the same.

And the people in the houses all went to the university

Where they were put in boxes and they came out all the same,

And there's doctors and there's lawyers, and business executives

And they're all made out of ticky tacky and they all look just the same.

And they all play on the golf course and drink their martinis dry,

And they all have pretty children and the children go to school

And the children go to summer camp and then to the university

Where they are put in boxes and they come out all the same.

And the boys go into business and marry and raise a family

In boxes made of ticky tacky and they all look just the same…"'

זמר: פיט סיגר

–Malvina Reynolds, "Little Boxes" (Ticky Tacky).

מתוך: ""Little Boxes and Other Handmade Songs"

by Malvina Reynolds

)copyright 1964 Oak Publications(.

 תרגום:

קופסאות קטנות

"קופסאות קטנות, על צד הגבעה, קופסאות קטנות עשויות מטיקי טאקי,

קופסאות קטנות, קופסאות קטנות, קופסאות קטנות -כולן אותו הדבר.

ישנה אחת ירוקה ואחת ורודה ואחת כחולה וצהובה אחת

וכולן עשויות מטיקי טאקי וכולן נראות בדיוק אותו הדבר.

והאנשים בבתים כולם הולכים לאוניברסיטה,

וכולם מושמים בתוך קופסאות, קופסאות קטנות, כולן אותו הדבר.

ויש ביניהם רופאים ויש ביניהם עורכי דין ומנהלי עסקים,

וכולם עשויים מטיקי טאקי, וכולם נראים בדיוק אותו הדבר.

וכולם משחקים על מסלול הגולף ושותים את המרטיני שלהם יבש,

ולכולם ילדים חמודים, והילדים הולכים לבית הספר.

והילדים הולכים למחנה קיץ ואחר כך לאוניברסיטה,

וכולם מושמים בקופסאות, וכולם יוצאים אותו הדבר.

והילדים הולכים לעסקים ומתחתנים ומגדלים משפחה,

וכולם מושמים בתוך קופסאות, קופסאות קטנות, כולן אותו הדבר.

ישנה ירוקה אחת ורודה אחת וכחולה אחת ואחת צהובה,

וכולן עשויות מטיקי טאקי, והן כולן נראות אותו הדבר".

מלווינה ריינולדס

(תרגום: ג. ר.)

——————————————————————————–

[3] נראה כי לריבוע עוד שני מאפיינים; האחד שהוא שייך להמונים, לראיה הקולקטיבית, והשני, שמה שבא עם הריבוע הוא צורך בסיפוק מיידי. שניהם ממאפייני החומרים הבוקעים לפחות משלושה ריבועים בהם אנו בוהים חלק גדול מן הזמן: עיתון, מחשב וטלוויזיה. וזאת לעומת העיגול, השייך ליחיד ביחידותו השלם עם היקום האישי שלנו והמצויד באורך רוח עד וכדי ש- הפרי העגול של כוונותיו יבשיל. אחת הדוגמאות הנפלאות לכל התכונות הללו הוא חוני המעגל, שסגר עצמו בעיגול עד שירדו גישמי הזעף לבסוף, והוא היה אף זה שנטע עץ חרובים כדי שנכדיו עוד שבעים שנה יוכלו לאכול מהם