מה מחפשים גברים בנשים ולהיפך

גם נשים וגם גברים משחקים משחק עם המין השני, כשהם עוברים מפאזה של חיזור לפאזה של יחסים ברי קיימא (בין אם הם בני יום או כמה חודשים או שנים); לכל אחד יש את הפנטסיה שלו, איך הוא היה רוצה שבן או בת המין השני יתנהגו בזמן 'היחסים'; הגבר היה רוצה להפוך אותה לחתולה מיוחמת, נמרה יצרית ותאוותנית, אשת מערות בעלת תאבון מיני שאינו יודע שבעה. פרובוקטיבית, שתלטנית וחסרת מעצורים.
האישה הייתה רוצה להפוך אותו לחתלתול רך ושקט, רצוי חסר ישע, מייחל לליטוף אימהי. מתכרבל בחיקה, מחפש מפלט מאימי החיים.
היא רוצה שהוא יהפוך אותה לאמא (ריגשית) הגדולה, הוא רוצה שהיא תהפוך אותו לאובייקט מיני.
האישה מאמינה שבכל גבר כוחני ושלתטן ישנו חתלתול אובד וחסר ישע. והגבר מאמין שבתוך כל אישה קרירה ומרוחקת מצוי הר געש ייצרי. 
ואכן יש בזה למעשה לא רק פנטסיה, כל צד חש את האמת הפנימית של האחר ורוצה לגאול אותה משם. כי לכל גבר בתוכו יש 'אנימה', הצד הנשי שלו, ולכל אישה בתוכה יש 'אנימוס' הצד הגברי. הצד הגבוה של כל מיגדר הוא ההיפוך המיגדרי שלו; כל גבר חזק –  בתוכו הוא אבוד וחלש, כל אישה קרירה ומרוחקת או רומנטית ונאיבית – בתוך תוכה היא עוצמתית וייצרית. כשכל מיגדר מתחבר לצד הגבוה של עצמו הם מוצאים בתוכם את ההיפוך המיגדרי.
כל צד יודע בתוך תוכו עמוק פנימה,  שמפגש אמיתי בין המינים  חייב לגאול מכל צד את הצד הגבוה שלו, ואם מפגש התרחש והצד הגבוה לא חולץ החוצה, לא קרה כלום.
ואכן ההיפוך הקוטבי המבורך קורה כשיש התאהבות חזקה, אך כשוך ההתאהבות חוזרים למשחק התפקידים של המיגדריות החברתית והגנטית. ושוכחים את הפונטציאל התודעתי והרוחני של השייכות המגדרית שלהם.
הם הגיעו לשם, רק בכוח החילוץ של ההתאהבות, שהיא תמיד זמנית. השאלה היא האם יצליחו למצוא מעבר לחזות החיצונית של האהבה את  הגבוה בזולת? וזאת לא בגלל הכוח המשתחרר של ההתאהבות, אלא בכוח התודעה.
למצוא את הקוטביות המיגדרית של בן או בת המין השני – בכוח האהבה הזמנית, זה לחיות על גלים; זה עולה  זה יורד. ואילו כוח התודעה יציב ותמידי, אך מי ימצאנו?
כוח האהבה בא והולך, כמו הנעורים, כוח התודעה תמיד שם, (כמו האש) אך מי יעירנו?
וכך, אפשר לעשות פאראפרזה על שיר השירים: "אל תעירו  ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ" ובמקום זה:
"העירו ועוררו את התודעה,
כי והיה ולא תתעורר, היא לא תחפץ לעולם".