מעורבות רגשית ואותנטיות.

לאורך כל החיבורים עד כה, הודגשה החשיבות של מעורבות רגשית. זהו נושא שאי אפשר להפריז בחשיבותו והפעם ברצוני לגשת אליו מן הכיוון של אותנטיות. דהיינו, מה הקשר בין היכולת של האדם להיות אמיתי לעצמו ובין מעורבות רגשית?
ובכן, הקשר בין שניהם הוא בכך שמעורבות רגשית כמובן, מגבילה את יכולתו של האדם להיות הוא עצמו. וזאת מכיוון שהמהות שבנו, הילד שבנו הם בכלא ונשלטים על ידי כאב רגשי ומעורבות רגשית.
אדם יכול לדבר על נושא נעלה וכל כולו בוער באש הנושא עליו הוא מדבר, אך מספיק שהשני פולט שם של אישה שהכאיבה לו רגשית לפני זמן מה, והאש הזו נכבית בן רגע, כי הכאב הרגשי מולך.
כל עוד האדם קורבן וסובייקט לכאב רגשי שנגרם בגלל מעורבות רגשית – אין מה לדבר על חיים אותנטיים או רוחניים, אחד מהם או שניהם ביחד.
כל עוד אדם מותנה על ידי מעורבות רגשית דבר אינו יכול לעזור לו. מעורבות רגשית היא אויב אכזר, חסר רחמים, וכשאדם חי בשכנות עם מעורבות רגשית, עליו לקחת על עצמו את כל הסיכונים שעשויים להיגרם מכך. אם אדם לא יצא מהתחום הזה ומהרמה הזו – הוא ימשיך להיות בן ערובה של האגו שלו.
אין פה עניין לטפל בדברים טיפול נקודתי. הנקודה היא שככל שהבן אדם מבוסס שם, זהו המחיר שעליו לשלם על היותו שם והפתרון היחיד הוא לא לתת לעצמך ללכת לאיבוד במערבולת הרגשית הבאה. למשל אם הולכים יחפים והרגל נתקלת בפינת השולחן וזה מאד מאד כואב – אז לא לתת לעצמך להתמכר לכאב ולחוש רחמים עצמיים. אלא פשוט לעצור ולומר לעצמך, 'פה, מגיע לי ואני שמוק כי אני הולך ללא נעליים' ולעמוד ולחוש את הכאב, אולם לשמוח עליו. לשמוח על העובדה שאפשר להתעלות מעל העובדה של לרצות להרגיש טוב, אלא לאהוב יותר את הרעיון של האמת הלא אישית. זה איזשהו מחנה אימונים שעל היצור הרגשי להעביר את עצמו, אחרת אין מה לדבר על כלום, הוא במחנה מעצר כשהסוהרים הם הרגשות שלו.
עד שהאדם לא מגיע לרמה הזאת – כל מה שהוא רוצה זה שהכאב של המעורבות הרגשית יעבור ובזה הוא לא שונה מילד קטן, שכל מה שהוא רוצה זה שוקולד והוא לא אוהב שצועקים עליו. בכל אופן, אפשר לצפות מאדם בוגר להתעלות מעל רצונו לא להרגיש רע וכל הזמן להרגיש טוב, ובעצם להתעלות מעל שניהם ולומר: "נהדר, הצלחתי להרגיש רע ולא ליפול תחת זה" – קבלה שבאה מן התודעה ולא מן הרגש האינפנטילי.
כשזה מתחיל לקרות – הוא יכול להתחיל לטפח בעצמו ישות שרואה את הדברים מנקודות מבט בלתי תלויות. אולם כשבאים רק או בעיקר מחוסר רצון להרגיש חרא  – מה שקורה ששוקעים עמוק יותר בתוכו. ואדם שקוע בביצת המעורבות הרגשית כדרך חיים – תמיד יחסום  את האחרים אם הוא יחוש שהם עומדים לחבר אותו לכאב הרגשי שלו. וככל שאותו הפרטנר יהיה ישיר ואמיתי יותר, כך – הוא יחשוף יותר ויותר חסימות ומעצורים פנימיים אצל המתקשר.
בדרך כלל לכל אחד מאיתנו יש יותר אגו ממה שאנחנו מוכנים להודות בו. אנו תמיד נבוא, כביכול, ממניעים נאצלים, אך מה ששולט מאחור ומלמטה – הם אותם אינטרסים רגשיים ילדותיים.
במקום לחשוב שעכשיו למדנו ועכשיו לא ניכנס למעורבות רגשית איומה בגלל שמישהו אמר משהו עלינו, עלינו לנסות ולהכין את עצמנו באופן מודע ככל שאפשר, לפני כל שיחה עם ידיד, חבר ואחר – שזה עומד ועלול לקרות (המעורבות הרגשית).
חשוב להודות בזמן המעורבות הרגשית – שזה קורה. וזה הדבר הקשה מכל. בדרך כלל יש הדחקה, הכחשה,  מה שמעצים את האפקט שלה. אבל אם יש יכולת להודות שהנה זה קרה שוב, יש בזה מעין סוג של דרכון חלקי למצב תודעה שאינו קורבן אוטומטי למעורבות הרגשית הבאה.
כל עניין העבודה העצמית בעניין, מאוד דומה לאדם שעושה מסלול מכשולים בטירונות, או עובד על מכשירים בחדר כושר – בהתחלה הוא חש כאבים בכל הגוף, הוא חש חלש, ולא מסוגל והוא שונא את עצמו. אך זו הדרך להגיע למצב שבו שריריו וכושרו הגופני יגיעו לרמה אליה הוא שואף להגיע. אם לא יתמודד עם הכאב והחולשה, לעולם לא יגיע לרמה גבוהה יותר.                  
————————————————-
הערה:
ההבדל בין מעורבות רגשית להזדהות רגשית הוא שהראשון הוא חלקי בעוד שהשני הרמטי וטוטלי.
במעורבות רגשית האדם מחובר לרגש אובססיבי, בהזדהות הוא אחד איתו.
זה כמו ההבדל בין תערובת (מעורבות רגשית) ותרכובת (הזדהות רגשית) – בכימיה.
בהזדהות המזדהה הופך לחלק מן הדבר עמו הוא מזדהה, במעורבות יש עוד תקווה.