אנטישמיות ושנאה – יחסי גומלין

1. האקטואליות של השנאה

אנאל ליבוביץ'-קנהן

–

האקטואליות של השנאה נכתב לאחר בחירות 2017 בצרפת אשר בהן מרין לה פן הגיעה לסבב הבחירות השני. על רקע זה התגייסה "האסכולה של הסיבה הפרוידיאנית", ECF, שראתה בימין הקיצוני סכנה לדמוקרטיה, ולפיכך גם לשיח האנליטי. ניתוח השנאה מהזווית הפוליטית ומהזווית האינטימית יותר שלה, מנקודת המבט של הפסיכואנליזה הלאקאניינית, אין פירושו שמושיבים את התקופה על ספסל הנאשמים. התכלית היא להתחקות אחר מה שייחודי בשיבתה הנצחית של השנאה, כפי שהיא מתבטאת בצורותיה בנות-זמננו, כאן ועכשיו.

אנו מצויים בתקופה שבה אין עוד צורך בכך שהמילים יושתתו על מציאות כלשהי כדי שיעוררו אמון; הפצת השנאה לאחר משתמשת במיתולוגיה, אותה שנאת הידע והמחשבה שתמיד היו לה חסידים משלה. חזית המפלגות שהתאחדו נגד הימין הקיצוני מציעה הצבעה נגד, אך למעשה זו הצבעה שמראש היא בעד – בעד שמירת עקרון ריבוי הדעות והעימות ביניהן, אשר רק משטר דמוקרטי מאפשר. ההצבעה נגד, או ההימנעות, הן למעשה התגלמות של שנאה רכה כלפי הדמוקרטיה, שנאה הגולשת כמעט בלי משים לשנאה קשה המתגלה ככזו רק בהשלכותיה המחזקות את הימין הקיצוני בכל מערכת בחירות.

האקטואליות של השנאה פותח בניתוח השפעות השיח המדעי והקפיטליסטי על תקופתנו, ממשיך באינטימי ובייחודיות של שני מושאי שנאה נבחרים – היהודים והנשים, ולבסוף משרטט פן אחד של לאקאן, הייחודיות, שמסגירה כמה מהמרכיבים של נוגדן השנאה, מכיוון שהיא זו שמגנה עלינו מפניה.

אפשר לומר שישראל היא מאותם נושאים בלתי אפשריים. דרך הדחייה של ישראל, לעיתים קרובות מה שמכוונים אליו הוא הדחייה של אותו בלתי אפשרי עצמו שישראל היא שמו. דבר אחר הוא להניח לבלתי אפשרי הזה לגעת בסובייקט, אותו בלתי אפשרי אשר ככזה וכתמיד הופך אותך זר לעצמך, ולנסות למצוא את עצמך בזרות האינטימית הזאת, כפי שמוצע בספר זה. במהלך המשורטט כאן מתגבשת בחירה, מתנסח ידע, נאמרת הַכְוונה, שכן השנאה חוזרת, אבל לא ללא העמדה האחראית שהיא מגייסת עם חזרתה.

אנאל ליבוביץ-קנהן היא פסיכואנליטיקאית בפריז, חברה באסכולה של "הסיבה הפרוידיאנית", ECF, ובארגון העולמי של הפסיכואנליזה

***

2.עליית האנטישמיות והשנאה לציונות

בימים אלו  אנו מוקפים בשנאה שנדמה שכמעט טרם ידענו כמוה בעוצמה ובתפוצה וזאת במיוחד לאחר השביעי באוקטובר. הנה סקירה קצרה של נושא זה.

אריסטו, ראה שנאה נבדלת מכעס וזעם, תיאר שנאה כרצון להשמיד חפץ ואינה ניתנת לריפוי בזמן.

אתה כועס מסיבה כלשהי, אבל שנאה יכולה להיות ללא סיבה נראית לעין. זה יכול לרדת על אדם בזוגיות או במשפחה, או שזה יכול אפילו לרדת על עמים שלמים, כמו במקרה של צורות האנטישמיות הבלתי נגמרות.

השנאה לא נפסקת עד שהיא מגיעה לאחת משתי סטטיסטיקות; או ניתוק ממושא השנאה, או רצון להרוס את האובייקט הזה. (אם אתה לא יכול להתנתק – אתה רוצה להרוס).

בכך אנו יכולים לראות שהשנאה, לא כמו רגשות שליליים אחרים – היא טוטאלית, ולא תפחת עד שתגיע לאחד משני המצבים הללו.

אם נשווה אותם לנשק, אז רגשות שליליים הם כמו חץ וקשת, בעוד שנאה היא יותר כמו פצצת מימן.

אם נחזור לאנטישמיות, נוכל להבחין שהשנאה המסיבית של מעט קהילות שלום של מפזרות יהודים בגלות – התבשלה והתגברה עם הזמן, עד שהגיעה ליעדה הסופי, הסחת הדעת המוחלטת של כל היהודים, בכל המקומות, בזו אחר זו, הוצאה להורג זו נעשתה על ידי כמה אומות במלחמת העולם השנייה, ובראשם הגרמנים, שהיו ה’יד’ המבצעת שממשלה את השנאה (האנטישמיות) להרג המוני (6,000,000) של יהודים. (וזה קרה רק לפני 80 שנה, חלק מהשורדים עדיין בחיים).

עכשיו אלה הערבים וחלק גדול מן העולם ששונאים את הישראלים והיהודים.

היהודים היו צריכים קרוב ל-2000 שנה כדי להתעורר לשנאה האדירה הזו. הציונות פרצה לפני השואה, היא התגלתה בסוף המאה ה-19 במרכז ומזרח אירופה כתנועת תחייה לאומית, (חוזרת למדינת ישראל). בתגובה לגלים חדשים יותר של אנטישמיות.

אבל בימינו האנטישמיות שוב עולה:

אנשים מדברים על אנטישמיות, אבל אנטישמיות היא רק סימפטום וביטוי לכוח החי שמאחוריה: שנאה.

שנאה היא לא רגש נורמלי. זה לא חלק בלתי נפרד מהמערכת הרגשית הטבעית. זו יותר השפעה רעילה, או מחלה שמדביקה את השונא. זה קורה לו, בזמן שהוא פסיבי.

ואם לא יהיה ניתוק (ממושא השונא) או הרס שלו, בצורה כזו או אחרת – השנאה עלולה להיות בלתי נשלטת.

אחד הגורמים העיקריים בכל שנאה הוא דה-הומניזציה של מושא השנאה (או התייחסות אליו כאל אויב).

כשבדינמיקה של שנאה אי אפשר להרגיש כלפיו חמלה או אמפתיה.

השנאה לא בוקעת ולא פורצת מתוכנו, אנחנו ‘פולשים’ על ידה. זוהי השפעה המחפשת אדם או אומה, לקנן עליה.

אפשר לומר שאדם שונא, או אומה, מחזיקים בו.

השנאה שכותבים כאן היא לא רק להיות נגד מישהו, לא סלחנית, לא אנטגוניסטית, ולא מפלה וכן הלאה. השנאה היא ברמה אחרת לגמרי.

ולבסוף: בזוגיות או במשפחה, אם האווירה היא של אהבה ללא תנאי – שום שנאה לא יכולה להתקיים.

*