על ביטול עצמי בפני מורים רוחניים

התופעה של של הערצה שמובילה לביטול עצמי של תלמידים בדרך רוחנית בפני מורים רוחניים (גורו’ס) או מנהיגים דתיים ודמויות דתיות נעלות.- היא פסולה.

למעשה, אף אדם אינו ראוי להערצה עיוורת עד לרמה של ביטול עצמי, מכיון שאדם הוא אך אדם, מה שהוא מפיק מעצמו, התורה שלו, כתביו, עבודתו – יכולים להיות ראויים להערכה ואף ללימוד, אך לא הוא עצמו.

אסור שיהיו הבדלים של סטאטוס ומעמד בין המורה רוחני ובין תלמידיו. הוא כמו השף במטבח; החונך את אחד הטבחים להגיע למדרגת סו-שף, מראה לו ומלמד אותו את המיומנות של הרמות הגבוהות של הבישול. אך עם הבדל גדול אחד; בשני העולמות (זה של הבישול וזה של הרוחניות) החניך אסיר תודה, אך במסלול הרוחני ישנו מרכיב נוסף, הקיים בהרחבה בסופיזם, ובמיוחד בשירתו של מולאנא ג’לאל א-דין מוחמד רוּמי  וזוהי האהבה, האהבה בין המורה הרוחני, הדרויש ותלמידיו (וגם בין ההולך בדרך הרוחנית ובין חבריו לדרך, רומי וחברו השייך שמס אל טאבריס).

אך בין המורה לבין תלמידיו זה צריך להיות הדדי ובלי הבדלי מעמד וסטאטוס, מאוחדים על ידי הדבקות וההקדשה לאמת, לחוכמה ולעולמות הנסתרים והגבוהים של העולם והקיום.