מוות ומשמעות החיים
רוב בני האדם יסכימו כי יש לחיות את החיים באופן המשמעותי ביותר שניתן, אך לרוב זו הסכמה מן השפה ולחץ. ויקטור פרנקל, שביסס על כך גישה פילוסופית וטיפולית, טוען שהמשמעות היא המעניקה לאדם את הכוח להמשיך. אך אליית המשמעות קוץ בה, ושם הקוץ: המוות.
נראה כי עצם קיומו של המוות באופק החיים גוזל מהם כמעט כל משמעות. אכן, איזו משמעות יכולה להיות לכל מאמצינו, שאיפותינו, הישגינו, אם יום אחד נחדל מלהתקיים? ה”פתרון” הנפוץ לבעיה זו הוא להתנהג כאילו זה לא יקרה לנו. התנהגות זו מוזרה ביותר, בלשון המעטה, כי המוות מצוי סביבנו כל הזמן, בכל מקום – חוץ מאשר בהתייחסותנו אליו. נושאים חשובים רבים מטופלים תדיר, כגון: חינוך, היחס לקשיש, מזג האוויר, עונש מוות לרוצחים, תוכנית אתמול בטלוויזיה, פוליטיקה ואחרים, אך נושא המוות כמעט לעולם לא. אך אני שואל את עצמי: האין זו דווקא אי-ההתייחסות למוות הנוטלת מן החיים את משמעותם?
ערכיות ומשמעות מוקנות לדבר מתוקף הגבלה, איום על קיומו או התנגדות לו. המשמעות זקוקה לתנאים מגבילים, לקושי, ורק על רקע הקושי (וההתמודדות עימו) יש בכלל מקום לדבר על משמעות. לדוגמה, המשמעות שיש לחיי השיתוף והיחד בקיבוץ אינה נתונה מעצם קיבוצם של יחידים לדור בכפיפה ובשיתוף, אלא מעצם העובדה שהרוב אינו חי כך. (דהיינו, דווקא משום האיום הנסתר שמטיל הניגוד על חברי הקיבוץ מתרחשת התעצמות של המשמעות.) המשמעות הנקנית מחמת הניגוד חזקה בהרבה מזו שהיתה קיימת לו היה כל העולם קיבוץ אחד גדול. או למשל, המשמעות של היות יהודי. למעשה, החיים בגולה ובקרב הגויים תרמו רבות למשמעות של “להיות יהודי”, יותר מאשר לו היתה לנו מדינה משלנו במשך כל אלפיים שנותינו בגולה.
גם משמעותו של הצבא שואבת את תוקפה מעצם היותה של המדינה בסכנה. ככל שגדול יותר האיום המרחף על קיום המדינה, כן מוענקת לקיום הצבא משמעות יתרה, וככל שתפקידו של החייל מסוכן יותר, כן מרובה החשיבות שיש לביצוע התפקיד.
ועד: כל עוד אנו בריאים, ורגלינו, למשל, מתפקדות, אין להן בעינינו משמעות מיוחדת ואין אנו מקדישים להן כמעט כל מחשבה. אך אם תעמודנה רגלינו לפני כריתה, חלילה… אז תתעורר מלוא המשמעות של הליכה ושימוש ברגליים ותקום לתחייה.
כאן אנו חוזרים לעיקרו של הדיון, למוות: רק כאשר נשקפת סכנה לחיינו אנו מתחילים להעריך אותם ולמצוא חשיבות ומשמעות בכל הטריוויה של היכולת לנשום, ללכת, להריח, לגעת וכולי. והן (החשיבות והמשמעות) אכן פורחות ומשגשגות רק על רקע של אתגר או איום. ומהו איום גדול יותר ואתגר עצום יותר להמשך החיים מאשר המוות?
חיים הנמשכים לנצח נעדרים תחושת שליחות של מגויסות טוטלית להגשמה ולהשגה. המטרות מעורפלות, כי מגבלת הזמן נעדרת, ותמיד יש עוד מחר, שבו נממש כנראה את מטרותינו, אולי.
מידת המשמעות של משהו היא כמידת המגבלה, האיום או האנטיתזה שמאיימים עליו. כמים רבים הזורמים בצינור: ככל שקוטר הצינור רחב יותר, כן תיחלש עוצמת הזרימה, וככל שהמעבר יהא צר יותר, כן יזרמו המים בצינור בעוצמה גדולה יותר.
זה חוק החיים, חוק הניגודים: הלבן הינו לבן רק כאשר קיים שחור, האשה היא אשה כשקיים גבר. הילד צעיר כשקיימים זקנים. וככל שהזקן זקן יותר והגבר גברי יותר והשחור שחור יותר, כן יהיו (בהתאמה) הלבן, האשה והילד לבן, נשית וצעיר יותר. כך, לא רק המשמעות והחשיבות, אלא גם הזהות מוקנית על רקע הקוטב הנגדי.
הניגוד האדיר ביותר לכל יש הוא האין. אומנם, זיקנה מבליטה את קיומם וחיוניותם של הנעורים, אך רק היעדר הנעורים (האין שלהם) הוא המעניק להם את משמעותם האבסולוטית. המשמעות השלמה והמלאה של אוכל תתגשם לגבינו רק על רקע של רעב: היעדר אוכל. שמחה היא שמחה אמיתית רק כשהיא באה לאחר היעדרה – לאחר דיכאון.
אין משמעות לחיים רק בעצם היות האדם חי: להמשיך לחיות עוד יום ועוד, ועוד יום ועוד… סבורני שככל שנקדיש מחשבה רבה יותר להבנת הקיום של המוות, כן נאדיר את קיום החיים, והם יזכו בשל כך לתוספת חיוניות. כל רגע יהיה חשוב, כי בכל רגע נבין שכל רגע זה כל מה שיש לנו, כי בכל רגע עלול הרגע הבא להילקח מאיתנו.
בעולם מטורף זה, המשמעות היחסית של דבר טמונה בהיפוכו; והמשמעות הטוטלית שלו טמונה בהיעדרו.
היפוך החיים הוא המוות. היעדר החיים – גם הוא המוות. מכאן, שהמשמעות היחסית והשלמה של החיים תופק רק מתוך לימוד והתעמקות בניגודם המוחלט: במוות.
*
ציטוטים:
“באין ראיה צלולה של המוות, אין סדר, אין פכחון, אין יופי.”
קרלוס קסטנדה, כוח השקט.
“דרך החוויה של מוות, של מפגש עם תחתיות הוויתו, נפגש האדם עם היסודות הנצחיים שבנפשו.”
מיכה אנקורי, הלב והמעיין.
“כדי שאפשר יהיה לתפוש מה פירוש הדבר להיות, יש צורך לתפוש את העובדה שעלולים לא להיות, שפוסעים בכל רגע ורגע על הקצה החד של כיליון אפשרי, וכי אפשר לעולם להימלט מן העובדה שהמוות יגיע ברגע לא ידוע כלשהו בעתיד.”
רולו מיי, גילוי ההוויה. ע’ 91.
“המוות הוא המעניק לכל דבר את המגע העמוק והיסודי, וכל מה שהמוות נוגע בו נעשה באמת לעוצמה.”
קרלוס קסטנדה, מציאות נפרדת, ע’ 137.
“רק כאשר ניצב האדם מול מותו מקבלים הדברים את המשמעות האמיתית שלהם, את הפרופורציות הנכונות. האדם הרגיל בורח מתודעת מותו, הוא רואה בעצמו יצור אלמותי ואינו מחשיב את ערכו האמיתי של הזמן המוגבל שהוא קיבל עלי אדמות. לפיכך, מרבית בני האדם מבזבזים את חייהם בצורה משוועת. זוהי חוצפה הבאה מבורות עמוקה. המוות הוא ודאי ורק הוא יכול להקנות לאדם את אותו דחף והעזה לבקש אחר הנצחי ואחר החירות, למרות המוות.
המורה הראשון הגדול באמת, הוא המוות. שיעורו הראשון הוא תודעת הזמן הקצוב, ההכרה ללא שיהוי להעניק לחיים משמעות עמוקה מזו של קיום פיזי חולף.”
אריה יעקוב לייב, דון חואן. ע’ 81.
(מתוך הספר: “החיים המסתוריים של המציאות”).
***
שני שירים על המוות
שיר א’:
הזמן של ההיריון עובר לאט
זמן הינקות מהר יותר
זמן הנעורים עוד יותר מהר
זמן הצעירים ממהר עוד
זמן הבגרות מהיר עד למאוד
זמן הזיקנה עובר במהירות הרבה ביותר.
המת כאילו נזרק מחוץ לממד הזמן.
אדם שמת אתמול כאילו מת 1000 שנה
בעצם למוות אין זמן
הנה רק אתמול מת האדם וכבר עברו מיליון שנה
למת, דקה אחת זה מיליון שנה.
גבריאל רעם, 4.10.15
***
שיר ב’:
בוא עכשיו.
המוות לוחש לו בלאט מבין בעפאים, בחושך בלילה:
“בוא אלי,בוא אלי”.
“את שלך סיימת, אתה עייף עכשיו, אתה בתחנה האחרונה.
מה שנותר אלה הזיכרונות ועתה עזוב, תן לי להיכנס, לקחת שליטה.
בוא, בוא ואעטוף אותך לעולמים.
אין יותר מלחמה, אין ייסורים, הכל נגמר עכשיו
להיבלע באין, להתפרק לגורמים, לא להיות, עכשיו,
משאתה איתי, ושלי. לעולמים”.
גבריאל רעם. 1.2.20.
Gabriel Raam
Gabriel