על הסוד והמיסתורין

א. הסוד
"המפתח לאריכות ימים הוא לעטוף את ימיך בסוד"

אובידיוס

***
מה הם עשו לנו? מה הם עשו לחיים?

הכל גלוי, חשוף, בוטה מיידי, ישיר: אוכל, יחסים, דת, חכמה, בריאות.

פינות האפלולית מגורשות מפני אלומות האור החזקות. ואז בקטריות ותסיסה לא יכולות להתקיים ותסיסה לא יכולה להתרחש. אילולא פינות האפלולית מאום לא היה רוחש. צמיחה של חיים מתקבצת תמיד מפינות האפלולית, שם היא מצטברת ומשם היא פורצת.

אור, רעש, חשיפה ושקיקה – טובים רק לאחר שלב הבצבוץ, לאחר האינקובציה של האפלולית.

אבל אם לא משאירים פינות של צל בין אדם לאדם, אם לא מכבדים את מה שלא נאמר, אם לא נותנים מקום לסוד – מאום לא קורה.

החשיפה הפתאומית הורסת תהליכים עדינים שיפה להם העלטה, שיפה להם החיסיון.

אדם נכנס למקום, לבית קפה, ללובי של מלון – וכל העיניים מופנות אליו, רוצות לערטל, לחשוף, דורשות לדעת מה התווית, מי הוא? לא מאפשרות לו קומץ של ממסתורין פרטי. לא מכבדות את פנימיותו באימוץ אי הידיעה אודותיו כמרווח נשימה -בתוכו יכול גלעינו הפנימי לנשום מעט חמצן.

פעם בנו בניינים, אולמות, בתים, באופן שהיו בהם קשתות, מבואות, כוכים, אכסדראות, מסדרונות שלא מובילים לשום מקום, חלונות שקועים גדולים הלוטים בוילונות כבדים.

סגנון הבנייה העכשווי פותח קירות, שובר מבואות, מפיל מחיצות, מטבח פתוח לסלון, סלון אל מרפסת, מרפסת פותחת הכל אל החוץ. כל מסדרון צריך להיות תכליתי, מוביל למקום כלשהו, הקירות דקים, הפרטיות נעלמת, הסוד בגלות.

עבורנו, בשלהי המאה העשרים, מה שלא גלוי ומה שלא נאמר – לא קיים. עד שלא חובטים בראשנו בפטיש של עשרה קילו – אנחנו מעדיפים להתעלם מן הרווח שבין המילים, ממה שלא נאמר, ממסרים לא מילוליים. מתעלמים מן העלום שכל אחד נושא עמו, מן הדברים שחיים עמוק בפנים ואולי רק אחרי הרבה הרבה זמן יצאו החוצה ואולי אף פעם לא.

מתעלמים, מתכחשים למעמקים.

חמסו לנו את המסתורין ועל כן נותרו חיינו שטוחים, חד מממדיים, נעדרי וחסרי עוצמה – כי העוצמה הפנימית יכולה לבוא רק מן העומק האפלולי, משם שואבים אנו כוחות.

לקחו מאתנו את הייחוד האישי, הקיים מתחת למעטה הקולקטיבי, הנורמטיבי, המקובל. מפחדים אנו להראות את השוני, את האינטימיות האינדווידואלית אותה אנו נושאים כקוד סודי של מרגלי חרש, מחכים לידיד של אמת לחשוף בפניו את הסוד של חיינו האמיתיים.

והפסיכולוגיה המדופלמת – זו הקלינית, לא מנסה לצלול אל נבכי המסתורין של הנפש, נהפוך הוא, הפסיכולוגיה לוקחת את הייחוד השביר והמעומעם הזה, שחי עמוק בפנים, וחושפת אותו לאור השורף של החוץ המקובע והקשה, חושפת אותו למודלים נוקשים המגובים במחקרים קפדניים, שהבעיה עימם שהם מסוגלים לחקור רק את זה שנותן עצמו לכלי בדיקה אמפיריים, כך שכל שלא יכול לתת עצמו למידור וקטלוג – נותר בחוץ. למשל אחת השאלות היותר מעצבנות מבחינתם של מדעי הנפש היא: "האם זה נחקר באופן מדעי?". התשובה היא כן, אך כך גם הרגנו שוב את הסוד.

הסוד מתקיים עדיין, קיום דחוק ודל בחמצן, במעין 'שמורות טבע', במעונות נשים מוכות' – בגלויות שונות. הוא מתנשם נשימות כבדות של מאמץ, נלחם בשתי חזיתות: חזית אחת היא החזית המופנמת, שבה המאבק הוא לגלות כמה שפחות, לסתום כמה שיותר -כאן מנסים להגן ולהציל את הסוד לשמר סביבו את הלילה. בחזית השניה דווקא מנסה הסוד למשוך תשומת לב, לצאת מן הגלות, לקבל לגיטימציה, והוא עושה זאת בעזרת קודים וצפנים, כדי שהמבין -יבין, ומי שלא – שיעבור לסדר היום.

זו שפת סתרים אנלוגית, מלאה בצפנים שרק מה שחי בתוך עצמו -מבין, ולפעמים הוא מגלה לנו קטעים.

בפרוזה יש פחות מסתורין, ובמאמר – עוד פחות.

מה שיכול לחיות בשירה – הוא עמוק יותר, מהותי יותר, אמיתי יותר – מאשר יכול לחיות בכל צורת תקשורת וורבלית אחרת.

שם, (בשירה) ישנם חללים ענקיים, שתיקות, אי בהירויות, אמירה מאוד לא ישירה, לכאורה דבר לא מוביל לדבר.

כי שם יש כבוד לסוד, הסוד הוא הליבה והרובד הפנימי – הנמצא עמוק מתחת ומחוץ להקשר הלוגי של המלים.

כך בשירה, ביחסי כותב-קורא, ולא כך הוא אצל בני אדם, ביחסי 'אני-אתה', שם הסוד והמסתורין נמצאים בגלות מתמשכת, ההתייחסות האחד אל השני, היא כאל דמויות קרטון, שטוחות, שחוץ ממה שמוצג – אין כלום.

כל מחזה טוב, וכתיבה טובה, אמורה להציב בסופו של דבר את האדם עםנוכח הבלתי ידוע, הבלתי מוסבר ששולט בדרך מסתורית על הגלוי והידוע שבחייו.

ומה עם הדת? השם קיים הסוד? לא אין שם סוד כלל, הכל מדוכא תחת הפטיש הכבד של המצוות והדוקטרינות והאילוץ להאמין. הסוד חייב להיות חלק מן החיים ולא בסמכות האלוהים או הרבנים. האמונה היא מכשיר דומיננטי מידי מכדי לאפשר לסוד להיות, הסוד צריך את המרווח, את חפש התמרון, את האפשור. הדת מנסה לזנוח את הידוע ולעגן את הכל בחיק הלא ידוע, לסמוך על כוח נעלם שהוא כל יכול כל יודע, והאמונה בו תאפשר לנו לזכות מן השפע שנמצא אצל הכל יכול, הלא ידוע. זהו מסע מן הידוע ללא ידוע, ללכת בו לאיבוד לגמרי.

והחטא שהמדע והפסיכולוגיה והרפואה חוטאים בו מבחינה זו, שהם חותרים בכיוון ההפוך, הם נוסעים מן הלא ידוע אל הידוע, כדי להגיע בסופו של דבר לתחנה בה מושגת שליטה ואפשר סוף סוף לכוון את החיים ולהיות עליהם – הבוס. סוף סוף האדם הוא הנהג.

אבל לאן ייסע?

האמת היא שהנהג האמיתי הוא הסוד השוכן מאחורי הדברים הגלויים, ואם לא נתייחס אליו ונזמן אותו, (כמו בכישוף), תישאר מכונית חיינו ללא נהג, תקועה באותו המקום.

ומסביב למכונית אנו מקימים תפאורות שלמות – סרטים ספרים פסטיבלים – שכל כולם באו להסיח את הדעת מכך שחיינו לא נוסעים בעצם לשום מקום.

וזאת, כי לא השכלנו לחיות חיינו עם אזימוט מתמיד כלפי מה שלא ידוע, כלפי הסוד.

* * *

"אנחנו מתרוצצים סביב בתהיות והשערות,

במעגל גדול, ובאמצע יושב לו הסוד –

ויודע הכל".

רוברט פרוסט

"נדמה לי שאין כלל צורך לעשות שירים.

השירים עושים את עצמם.

ואיך הם עושים זאת?

אני לא יודעת. זה סודם הם.

מרים ילן שטלקיס: "בחלומי".

The most beautiful experience we can have is the mysterious. It is the fundamental

emotion which stands at the cradle of true art and true science.

–Albert Einstein

It is the dim haze of mystery that adds enchantment to pursuit.

–Antoine Rivarol

"…משהו מן המסתורין האלוהי נמצא בכל מה שקיים. אנחנו יכולים לראות אותו מתנוצץ בחמניה או בפרג. המסתורין שאיננו יכולים לרדת אל חקרו נמצא במידה רבה יותר בפרפר המרחף על ענף או בדג הזהב השוחה בקערה. אבל בתוך נפשנו אנחנו קרובים ביותר אל האלוהים. רק בתוכה אנחנו יכולם להתאחד עם המסתורין הגדול של החיים. לאמיתו של דבר, יש רגעים – נדירים מאוד – שבהם אנחנו חווים את עצמנו כמסתורין האלוהי הזה."

יוסטיין גורדר: "עולמה של סופי". הוצ' שוקן. 1996. עמ' 122

——————————————————————————–

ב. המיסתורין

עד כאן על הסוד, אך סוד הוא לא הכל, צריך גם מיסתורין בחיים. וההבדל בין שניהם הוא שסוד הוא הסתרה בעוד שמיסתורין הוא חצי גילוי. וזה לא קל לא קל להיות מסתורי במקודם בוטה וחשוף כמו ישראל ובמאה פוסטרית וחד ממדית כמו המאה ועשרים.

וגם ביומיום קשה לשמור על המסתורין, כמו שקשה לשמר על אור הדימדומים – שניהם מעברים, בין הידוע ללא ידוע, בין החושך לאור, ואין לדעת אם מפציע או לקראת דמימות. קל יותר- להחשיך לגמרי, או להישרף באור הבוהק והחושפני.

(ועל כן רב המיסתורין בארצות אירופה -עם האור העמום- על פני האור הבוהק והחושף של המזרח התיכון, שמשאיר מעט מקום למה שאינו מובן מאליו. כאן צמחו דתות גדולות שסחפו אחריהן מיליונים בדוקטרינות של שחור לבן, כאן שרר אל קנא ונוקם. ובצפון אירופה האפלולית צמחו אגדות האחים גרים וסרטיו של אינגמר ברגמן).

מיטבה של האומנות הוא ברימוז, המדבר בשפתה של הנפש, שלא נהירה לתודעה הרציונלית. ורק היא (הנפש) מצליחה לפענח את הקוד, קוד שנהיר רק למי -ולמה – ששוכן הרחק מן ההמון הסואן של החוץ.

רק הלילה -שבתוך האור הבוהק – מבין את השפה החרישית של החושך; מסרים שקטים של אפלולית עוברים דרך הדימדומים של תוך הלילה, בשפה שרק מחוז בין הערביים יכול להבין.

האור רק נראה מולך ומגרש חושך (והכל כאילו כמהים אל האור), אך החושך אורב בכל פינה, לבלוע את האור בחזרה אל קירבו, כי החושך היה לפני ויהיה אחרי, והאור הוא רק אפיזודה זמנית -ברצף החושך.

וכפי שהעצב היה ויהיה (והשמחה מפציעה כאימפולס זמני), כך נולדים אנו בעצב ונבלעים אל העצב, ובינתיים מנסים התווים להתלכד ולמצוא יחד מנגינה.

העצב של הלילה ושל המוות – הוא עלום, חידה של היקום השקט שמאחורי המסך. בעוד שהשימחה של היום וחיי השעה – היא מוחצנת, בוטה, משולחת רסן וחד מימדית, ואין מאחוריה כלום, רק היא עצמה.

ובמפגש בין שניהם, באותו הרגע בו התודעה פוגשת את התת תודעה, העירות פוגשת את השינה (עוברים מסרים מן החוץ פנימה ומן הפנים החוצה) כאן מולך המיסתורין, שגיא ובלתי מושג.

כאן מהדהדת ההוויה בכל החללים, מציצה מכל זוית עין, שוכנת מאחורי מה שגלוי, חבויה אך לא עלומה, נסתרת אך לא אבודה. כל כך שם ועם זאת כמעט נעדרת.

כמו החיוך של המונה ליזה, כמו השקט של הספינקס; שם ולא שם, אולי כן ואולי לא , ישנו או אולי איננו -המיסתורין.

"תן למיסתורין מקום בתוכך, אל תנסה כל הזמן לבחון את עצמך, אלא הנח פינה קטנה בליבך לכל זרע שהרוח עשויה להביא והשאר צללית של זיז עבור הציפור החולפת. הותר מקום בליבך לאורח הבלתי צפוי. -מזבח, לאלהים הלא נודע".

הנרי פרדריק אמייל. פילוסוף ומשורר שוויצרי.

"המסתורין איננו טמון בשאלה כיצד העולם קיים, אלא בעובדה שהוא בכלל קיים."

לודוויג ויטגנשטיין

"אוהב אני לערוך טיולים בשעות הלילה… הטיול בלילה מסייע לי להיטיב להתבונן ולהכיר את טיבם ותכונותיהם של העוברים ושבים. אור היום הבהיר, יחד עם חפזונם של האנשים המתרוצצים, אינם יפים להסתכלות.

מבט חטוף על האנשים לאורו של פנס הרחוב, או לאור הבוקע מחלונות הראווה, מגלה לעתים הרבה יותר מראייה גלויה וברורה לאור היום…"

צ'רלס דיקנס "בית ממכר עתיקות".

——————————————————————————–

© כל הזכויות שמורת לגבריאל רעם.

(נושא המיסתורין מוזכר ומדוסקס גם בסיפרי: "מסע אל הישות הפנימית". תחת שם העט: גבריאל בן יהודה. 1999, מפיץ: בית עלים