על הצורך הנואש במציאת בן/ת זוג.

אחד מן הדברים שמדירים שינה מעיניהם של נשים וגברים פנויים, רווקים – הוא מציאת בן/ת זוג. דבר זה הנו כמובן קשה ככל שהגיל מתקדם וככל שההופעה החיצונית נעשית פחות אטרקטיבית.

אך גם בגילאים יותר צעירים, כשההופעה החיצונית נושאת עמה אטרקטיביות סבירה, גם אז, הקשיים עצומים.

ולא רק הקשיים במציאת פרטנר, אלא גם ובעיקר הייסורים שהם חווים בתוכם כתוצאה מן ההעדר הזה: החוסר בבן/ת זוג יושב בתוך ליבם ונפשם של הפנויים או הבודדים – כיציקת בטון ענקית וקשה. רובצת, מעיקה, מכבידה.

(וגם התלאות, העליות והמורדות של המפגשים עם בני המין השני [ב90% מן המקרים, בכל אופן] מביאים עמם, תסכולים, אכזבות, מפח נפש, חרדה ואף דיכאון).

ואם וכאשר אדם מצליח למצוא בן/ת זוג – הוא בדרך כלל שוכח את התלאובות שספג כשהיה בגפו, אך מי שנותר במרוץ ממשיך להתייסר בייסורים קשים.

עד כאן הדברים ידועים, אך דווקא כאן כה קל ליפול למלכודת ה'מובן מאליו': 'ברור שהם סובלים, הם לבד לא'? או: 'זה לא נעים להיות לבד', או: 'כל אדם רוצה להקים משפחה'. אך הייסורים הגדולים שחווים אלה שנותרים בגפם, לא מקבלים הסבר מספק מן הקלישאות הללו.

מדוע? מדוע זה כל כך קשה, עד כדי משברים נפשיים קשים וקיצוניים?

ובכן, כמו כל סיבה אמיתית, היא מצויה בדרך כלל הרחק מן התוצאה. לא בשדה המיידי ולא במובן מאליו. סיבות אמיתיות בדרך כלל חורגות מן החשיבה הצרה, המקובעת והשבלונית שלנו.

וכאן לא מדובר על הסיבה לקושי במציאות בן/ת זוג, אלא על הסיבה לגודל המצוקה כתוצאה מן החוסר הזה בבן/ת הזוג.
והסיבה לקושי העצום שהוא חווה כתוצאה מאי מציאת בן/ת זוג אינה מצויה במה שנגלה לעין אלא במקום אחר לגמרי.

אך לפני זה הנה מסע ארוך המתחיל בתהייה על מהות ההזדקקות הזו לפרטנר זוגי.

ובכן ישר מההתחלה ניתן לחלק את כל ההזדקקות לבני זוג לשניים: אמיתית ומדומה.

וכפי שישנו רעב אמיתי ורעב מדומה, כך ישנה הזדקקות לקשר זוגי שהיא אמיתית, או מדומה.

המעניין הוא שגם דוגמת הרעב וגם ההזדקקות לזוגיות – חזקים ועוצמתיים יותר בחלק המדומה מאשר באמיתי…

ההזדקקות המדומה אלימה יותר וכמעט שאינה קשורה לצורך אמיתי. היא קשורה בעיקר לפסיכולוגיה של האדם, לדימוי העצמי שלו, כשהמרכז והליבה של שניהם הוא האגו.

ואילו ההזדקקות האמיתית שקטה יותר ונובעת ממקום עמוק הרבה יותר.

במצב של הזדקקות של אמת לזוגיות, אין מקום להעדפות רבות לגבי הפרטנר. אין כאן כמעט עניין של טעם והעדפה. אלא בעיקר צורך מתמשך, עמוק ושקט. צורך שאפשר (למרות שמאוד קשה) לחיות איתו כמו עם רעב אמיתי. ופחות משנה מיהו בדיוק הפרטנר. כל עוד הוא לא חורג מגבולות סבירים של משיכה, הופעה, גיל וכו'.

ובחזרה לרעב, רעב אמיתי נובע מחוסר במזון בקיבה, בעוד שברעב מדומה, מי שצמא לגירוי זה המוח המדמה, ובלוטות הטעם בפה.

ברעב מדומה לא כל מזון מתקבל בברכה, רק מזון שרמת הגירוי שלו גבוהה מהמקובל. ואילו ברעב אמיתי, כל מזון סביר יתקבל ברצון, כל עוד הוא משביע את הרעב.

ברעב אמיתי מרכז הכובד היא הקיבה (הנפש, ברמה של הנמשל), וברעב מדומה מרכז הכובד זה הפה ובלוטות הטעם (הרגשות, ברמה של הנמשל).

ההזדקקות האמיתית צומחת מחלל שקורא למלאות, בעוד שהזדקקות המדומה עובדת על צורך בגירוי חזק ומטלטל.

ואכן, ברעב מדומה (ברמת המשל) ובהזדקקות לא אמיתית (ברמת הנמשל), לא מחפשים את הדבר עצמו (מזון או פרטנר), אלא מחפשים גירוי. וכשהגירוי מגיע ואינו חזק מספיק, או אינו הולם את הגוון המסוים של הפנטסיות – נוצרת תחושה של אכזבה והחמצה: שוב לא מצאנו את בן/ת הזוג לו/ה השתוקקנו.

ומה קורה אם אנו פוגשים דווקא מישהו שעונה על הציפיות שלנו, אך מעשה שטן, אנו לא עונים על הציפיות שלו? ובכן כאן מתרחשת דרמה גדולה ברמת הרגשות שלנו. וברמה זו (של הזדקקות לא אמיתית), תמיד יש דרמה ומלודרמה (שלא לומר: טלנובלה). בהזדקקות שכזו (מדומה), כל המערכת נכנסת ללחץ בכל פעם שהזולת נמשך אלינו פחות מכפי שאנו נמשכים אליו. זה סוף העולם.

יש כאן קצוות שהם מאוד מרוחקים זה מזה. קצה אחד הוא משיכה למישהו שאינו נמשך אלינו (דרמה). ובקצה השני נמשכים אלינו בעוד אנו לא נמשכים אליו או אליה (אכזבה).

יש כאן (בהזדקקות המדומה) תמהיל הרסני של:

א. פנטסיות ממריאות ומשחררות כל רסן.

ב. דימוי עצמי שצורח שהוא עומד להתרסק עם הסירוב או הנטישה הראשונים על ידי בן/ת הזוג.

וג. אגו, שנכנס לפגיעה ומעורבות רגשית קשה כשמשהו משתבש במערכת היחסים שבה רמת המשיכה שלנו לזולת גבוהה משלו כלפינו.

וקשה להאמין שכל הדרמות הללו מתרחשות סביב צורך לא אמיתי…

קל להאמין דווקא, שמידת הקיצוניות של הקשיים הרגשיים וההיסטריה – עומדים ביחס ישיר למידת האמיתיות שלהם. ולא היא: הם עומדים ביחס הפוך; ככל שההזדקקות והמשיכה אמיתיים יותר, כך הדרמה וההיסטריה פחותים יותר. כי ההתרחשות האמיתית אמורה להתרחש במקום פנימי ועמוק יותר. אך הרגשות המתלהמים גונבים את ההתרחשות ויוצרים הצגה מוקצנת ווולגרית.

וכפי שבלוטות הטעם גונבות את ההצגה מן הקיבה, כך הרגשות גונבות את הצגה מן הצורך הפנימי והעמוק לבן זוג, צורך שמגיע מן הנפש ממש.

וזה לא שהצורך ברמת הנפש מתנדף ונעלם כשהרגשות צורחים וקופצים. הוא שם, אך קולו הולך לאיבוד תחת הקרנבל ההיסטרי שמתרחש סביב. הדבר דומה לילדים צורחים וקופצניים שקופצים לבמה באמצע קונצרט של באך. התזמורת ממשיכה לנגן, אך קולה לא נשמע.

יש כאן איבוד פרופורציות מוחלט. כשאין בן זוג, שום דבר אחר לא חשוב. זה כמו אצבע שמסתירה את כל הנוף, כי היא כל כך קרובה לעיניים של המתבונן.

עבור 'הילדים' הצורחים הללו מציאת בן הזוג האופטימאלי היא ההתרחשות החשובה ביותר בעולם וכשהם פוגשים מישהו/י נחשק/ת, הם מיד נכנסים לחרדה לפני המפגש, ולהיסטריה, בזמן המפגש. וכשפוגשים מישהו לא נחשק, עוברים לקצה השני: אפטיה. והסיבה לאפטיה, נעוצה בכך שהם פגשו משהו שדרגת המשיכה שלו נמוכה ממה שהפנטסיה חושקת בה. למה הדבר דומה? לאדם רעב שאוכל חסה. ובגלל שהרעב שלו אינו רעב שבא מן הקיבה אלא מן החלקים הפנטסיונרים במוח – החסה לא עושה כלום לרעב. ואפילו יש תחושת תסכול כתוצאת מאכילת החסה. זה לא האוכל שהקיבה הפנטסיונרית מחפשת, היא מחפשת אוכל בעל מקדם גירוי גבוה.

כך בהזדקקות המדומה, כאמור, שם מתקיימת תנועה בין שני קטבים: בין האופוריה ושכרון חושים, מצד אחד – לבין אפטיה מצד שני. ולעומת זאת, בצורך האמיתי אין קטבים, שם כל הזמן מצויים בקו האמצע השקט : יש כאב, אך הוא נטוע בתוך אגם של שקט סבלני.

הרעב האמיתי לעולם אינו אלים, ניתן לחכות. מה שאי אפשר לעשות ברעב שבא מן המוח, שם אי אפשר לדחות סיפוק, שם חייבים לאכול עכשיו, ואם לא עכשיו – זה סוף העולם.

הצורך המדומה בא מענני הפנטסיה המקיפים את הרגשות הלא מרוסנים. ואילו הצורך האמיתי בא מן הנפש.

החוסר בפרטנר ברמת הנפש יוצר עצב שקט ונסבל. ואילו החוסר בפרטנר ברובד הקצף הפנטסיוני של הרגש – יוצר חרדה קשה, כה קשה עד כי שום דבר לא יכול להתרחש בחייו של אותו אדם. זו חרדה משתקת המשתלטת על הכול, כמו יבלית על מרבד של פרחים עדינים.

כאן הרגשות משולים לילד שלא קיבל את הדיסק שכל כך רצה בו, זה סוף העולם

מרכז הכובד למציאת בן זוג בהזדקקות המדומה הוא הרגשות האינפנטילים., זהו מרכז כובד לא יציב, סוער, שקופץ מגירוי לגירוי. וחוסר השקט הפנימי הזה גורם לאדם לחפש בקדחתנות גירוי גבוה שישכיח ויאפיל על הבלאגן שפנים.

וזה לא הפרטנר הנחשק שגורם לבלגן הפנימי בעולם הרגשות, מקור הבלגן ברגשות לא בשלים, לא בוגרים, והם אלה שגורמים לאדם להתביית על הגירוי של הפרטנר הנחשק הנוכחי, כאילו שבזה תלוי כל העולם.

ואילו במצב של רגשות בוגרים, הכול יציב, הרגשות עצמם שקטים יותר. וכבר לא גונבים את ההצגה על ידי תזזיתיות יתר. וזאת כי מרכז הכובד בא מרמה עמוקה יותר של הוויה.

ושם אמנם הצורך אמיתי וכאוב יותר, אך לאדם יש כבר את עצמו (מרכז כובד פנימי ויציב). ועל כן אינו תלוי בעוצמות של גירוי כדי שישכיחו ממנו את הריקנות הפנימית מחד, ואת ההשתוללות הרגש מאידך. הריקנות אצלו היא עתה חלל פנימי שקט. וההשתוללות הרגש הפכה לאגם שקט וצלול.

אגם הממתין בסבלנות אין קץ להדהוד עם נפש אחרת.

——————————————————————————–

גבריאל רעם

ירושלים, 9/10.7.2005

נערך סופית ועלה לאויר: הוד השרון. 24.9.2005