על רופאים, מרפאים והנפש

על רופאים, מרפאים והנפש*

יש בעיה עם רופאים ותרופות, זה לא חדש אבל אנחנו לא ממש מעיזים ללכת (עם הבעיה)  רחוק.

הרופאים רואים מחלות ולא בני אדם. הם רואים קילקולים במערכת המכאנית ולא אנשים שזקוקים לאנושיות.

אותו הדבר חל גם על פסיכיאטרים ופסיכולוגים, שאמורים להתייחס יותר לאדם ולנפשו, להרגשתו, מחשבותיו וכו’,  גם הם רואים את המכאניקה הסטטית במקום את הדינמיקה בינם לבין הפציינט.  הם רואים בעיות אישיות, קשיים בתפקוד, הפרעות נפשיות (ברמות שונות של חומרה) ומסביב להפרעה כרוך אדם, (שלמעשה אולי בכלל קצת מפריע לעיסוק בהפרעה הנפשית…).

אין זיקה דינמית בין הרופא או המטפל ובין האדם שבתוך הפציינט, אין מה שבובר מכנה: יחסי ‘אני אתה’, אלא ניכור, הוא קורא לזה: ‘יחסי אני לז’ (או ‘אני הוא’).

אך אם נחזור לרופאים, לפסיכולוגים ולפסיכיאטרים – ההתעלמות מן הנפש ומן האדם כיצור אנוש שאפשר וצריך לפתח כלפיו זיקה אישית – אינה אשמתם, זה מה שהם למדו. הם לא למדו על בני אדם, יחסי אנוש, אמפטיה, חום אנושי, זיקה אישית, יחסי ‘אני אתה’, לפגוש את האנושי שבאדם לפני שפוגשים את ההפרעה או החולי שבו. הם למדו כמעט אך ורק על החלק המכאני, משל בני  אדם היו מכוניות מקולקלות או מכשיר טלוויזיה לא תקין. אך האדם הינו יותר מאשר מכונה מקולקלת, הרי בכלל, חלק גדול מן המחלות נגרם בגלל בעיה פסיכוסומטית. כשיש בנפש כאב גדול של הזנחה, הוא חייב למצוא ניקוז והוא מוצא אותו באבר קרוב, או חלש במיוחד. (כמה מחלות והפרעות אישיות היה ניתן למנוע לו היה יחס  של דינמיקה ואינטימיות בסגנון של ‘אני אתה’ הבוברי לנפש?).

אולי בכלל חלק מן המחלות נגרמות בגלל שלא מתייחסים לאנושי ולנפשי שבנו. בגלל שמשהו בדינמיקה הבינאישית (אינטימיות למשל) כה חסר?

עבור הפציינט לקבל את זה מרופא, זה כאילו לקבל ביקור של מלאך. (אולי כי הם מסתובבים עם חשיבות עצמית שכזו).

השאלה היא להיכן אתה כרופא או פסיכולוג מכוון את דבריך ותשומת הלב שלך,  לעבר נקודת עומק אנושית או כלפי חיצוניות מכאנית? 

אך מדוע מלמדים כמעט אך ורק איך לתקן את החלק המכאני?  כי כל העולם הוא כזה, יש התעלמות מן הנפש, מן הילד הפנימי, שתמיד עזוב, בודד ומבולבל, והוא כה זקוק לחיבוק, להרגעה, לנחמה, במיוחד מן האחר, שלא חייב לעשות זאת כי הוא בן משפחה, אלא בגלל שהמשותף לכם רב על השונה. והמשותף הוא החלק האנושי; שניכם תזדקנו, שניכם תפתחו מחלות בגיל מאוחר יחסית. שניכם תחוו אובדן של אנשים קרובים, שניכם תתאהבו בילדים שלכם, שבעוד כמה שנים יעזבו את הבית ולכל היותר ירימו טלפון אחת לשבוע. שניכם תזדקנו ותיזרקו מחוץ לעולם שעכשיו שייך לצעירים. ישנה התעלמות מן החלק הטרגי המשותף, וכך נוצרת זרות קיומית. לא מרגישים את הסבל האישי והאנושי שפועם באחר, שכה זקוק לנחמה.

ואם יש יחס אישי, זה יותר סימפטיה מאשר אמפטיה, וזה דק מאוד, חביבות שטחית שכזו, ואם זה בעל הבית החביב, אז ברגע שיש בעיה בצנרת, כל החביבות נעלמת. הכסף עכשיו מדבר. אנושיות אמתית, דווקא מגיעה כשיש חוסר הסכמה בין דייר לבעל בית, למשל, ובמיוחד כשכרוך בזה כסף.

אנושיות נדרשת ואמורה להופיע דווקא כשיש תקלה, כשיש משהו מרגיז, כשדברים לא מסתדרים.

אם רגשות זה מה שמקיף את האגו, ומחשבות זה מה שמקיף את התודעה, ונוזל זה מה שמקיף את המוח, או הנוזל שמקיף את העובר בשליה – כך האנושיות אמורה להקיף את הנפש.להגן עליה, וליצור חיפוי מפני פגיעה ואיום. בלי אנושיות הישות הפנימית, הנפש תיסבול הרבה יותר. ובאותה מידה שהיא מגנה על הנפש מפני איום (היא תיספוג את המכה, אם היא באה בעקבות האיום), כך היא (האנושיות) גם נחלצת עבור הזולת בשעת קושי נפשי, זה אפילו לא מילים או שפת גוף, זו מן הקרנה עמוק מבפנים. זה כל הזמן שם, אבל כשצריך היא שופעת למקום הנכון. ואז זה כמו חיבוק ממלאך. רק שלא רק שאין לנו אנושיות כלפי עצמנו, גם איננו מקבלים אותה מן הזולת. ואז הנפש חשופה, גם כשאנו חשים רגשות אשם וגם כשהזולת מתקשר איתנו ללא חום אנושי).

כך שכה רבים חסרים אותה, אולי אפילו לא יזהו אותה אם תופנה אליהם?

כמה שיעורים באנושיות, חום אנושי ואמפטיה קיבלנו בבית הספר? לא קיבלנו כי זה לא מכשיר אותנו לחיים, ועל כן זה מיותר. בעיקר לומדים איך להתחרות, איך לקבל ציונים יותר גבוהים מאשר האחרים. על הפגיעות של בני אדם לא ממש לומדים.

התודעה שלנו מכוילת על קליטה והתייחסות לצד המכאני, הקר התועלתי והשימושי שניתן להפיק מתקשורת עם בני אדם. (או שסתם לא יודעים מה לעשות איתם ואז מפטפטים על כלום).

כל עניין הנפש נמצא מחוץ לתחום, קולטים רק את מה שיש לו משמעות עבורנו והנפש והאנושיות שסביבה אינה משמעותית, מה עושים איתה, איך מתייחסים? זה נעשה מאוד ברור כשמישהו בא ומספר על צרה גדולה שקרתה לו, נגיד איבד ילד, או נפרד מאישתו שהיא הבן אדם הכי יקר לו. או הוא מספר שיש לו סרטן בדרגה 4 – צריך לראות את ההתנהגות של הזולת בקטע הזה, הוא כמו דג שהוטל על היבשה. מפרפר בחוסר נוחיות, ובאופן מגושם מנסה להציע עצה פרקטית. או סתם שותק במבוכה. שואל את עצמו: ”ומה אני אמור להגיד במצב הזה, אף אחד לא לימד אותי”. (בשעה שכל מה שזועק באומלל שאיתו, ”תן לי קצת יחס חם, קצת אינטימיות, זה הכל, וזה כה הרבה בשבילי, דווקא בשעה הזאת”)

היחס המנוכר המחפצן (כאל חפץ) של בן אדם ליצור אנוש שאיתו – לא רק שהוא מאפיין במיוחד את הרופאים, (והפסיכולוגים והפסיכיאטרים) שבכלל אמורים להיות אמונים על התייחסות לסבל האנושי על כל רבדיו ולא רק לחלק המכאני – הוא גם בא לידי ביטוי ביחס המגדרי. ובעיקר ביחס של גברים לנשים. מגיל מסוים הן חפצים, בעיקר חפצים מיניים, שמשתמשים בהם וזורקים לאחר השימוש.

הגברים לא קולטים את האדם שבה את הנפשי והאנושי שבה. ולמרות שאינם עושים זאת בכוונה (זו ההתניה אליה התרגלו) זה עדיין מעליב ומשפיל.

ושוב אנו חוזרים לרופאים, גם שם היחס לאדם החולה הוא כאל חפץ. ”תינשום, תפסיק לנשום, להתהפך על הגב, תגיד אה…, להוציא לשון החוצה”…

המדובר על חוסר עצום, במיוחד אצל רופאים וכו’, חוסר בזיקה אישית ובינאישית, בשפת הגוף זה חוסר בסוג של מבט וטון דיבור שלא נעצר ברמת העור של האדם, אלא הוא יותר אינטימי, מגיע למקומות יותר עמוקים ואישיים.

והנפש בפנים צורחת בקולי קולות,  קר לה, וכשלא מתייחסים אליה וכלום מן הרופא או הזולת לא מגיע אליה היא מרגישה מאוד בודדה ואומללה , צר לה מאוד שמתעלמים ממנה. חסרה לה האנושיות הזו שיכולה להגיע רק דרך יצירת אינטימיות עם האדם שבו היא שוכנת.

וזה לא קשה, אפשר ליצור קשר עין, ליותר משניה מהירה, שם אפשר ליצור קשר ישיר עם הנפש, אבל לא מבט קר, פולשני, אלא מבט עם עניין אמיתי, מבט רך עם חיבוק, מבט עם חמימות. היא זקוקה למבט המלטף, לקול הרך שרוצה להגיע פנימה. (ככל שמדברים יותר ברכות וברגש מגיעים יותר עמוק).

וזה אולי הפיספוס הגדול והחטא הגדול שבין אדם לאדם, העדר אינטימיות, זיקת ‘אני אתה’ בוברית, והתייחסות לחלק הכואב והמוזנח שבכל אדם, הילד הפנימי, המבולבל והאבוד, שהוא/היא – הנפש.

ואולי הבעיה היותר גדולה היא בכך שאנו מרכינים ראש נוכח הניכור, מקבלים זאת בהכנעה, ”אולי כך צריך להיות, אולי כך הוא ירפא את המחלה שלי יותר טוב’)’? ואז (ולא רק אצל רופאים) מוותרים על הזעקה לאינטימיות ויחס אנושי. מתרגלים.

**

גבריאל רעם

23.6.14

**

לכתוב למעלה ישנה זיקה חזקה לסיפרי החדש: ”החיים, רשימות מן הגלות”, הוצ’ ניסן, 2014 (כפי שניתן להבין מן הרמז בשם הספר…).

/