ראיית הגביע וראיית הכידון

 הראיה היא הדרך בה אנו תופסים ויזואלית את שקיים. אך בהיותה כלי לא מושלם – היא אינה קולטת  את כל שקיים ואף לא את שקיים כמות שהוא (כי הראיה מוסרת את שקיים דרך הפילטרים של הסובייקטיביות המנטלית והפיסכולוגית שלנו). כך שזו ראייה שהיא גם נכונה ולגם לא.  כי אנו אכן רואים את האובייקט המסויים ולכן זה נכון, אך לא את הסביבה הרחבה, את ההקשר (יש לנו ראיי מנהרה) ולא  כמות שהוא באמת, (אלא דרך העיוות והנראטיב הקיים במוחנו לגביו) וכאן זה ‘פחות נכון’.

ועתה להרחבה של הכתוב. וראשית , בקשר למגבלה הראשונה (ראיית המנהרה, החמצת ההקשר): בקשר לזה כדאי להבין כי אדם לא יכול לראות את כל שישנו, צריכה להיות סלקציה, בעיקר בגלל נפח התודעה, שהוא מוגבל. אנו מסוגלים לשים לב למספר מסויים של פריטי ראיה: שבע פחות שתיים יותר שתיים. לא יותר.

כך שהבעיה הראשונה היא שאין אנו יכולים לראות את הכל, אנו נראה חלק, ואיזה חלק נראה? את זה שנמצא יותר במרכז המיקוד הפנימי שלנו. ומה שנמצא שם הוא מה שחשוב לנו, מה שמדבר אלינו, מה שהקדשנו לו תשומת לב בעבר, מה שמצוי בתדר שלנו.  למשל כשמראים למבוגרים וצעירים דמות של אישה בפרופיל. והפרופיל שלה מורכב בעצם משני פרופילים; האחד של אישה צעירה והאחר של זקנה, אך האדם יכול לראות במצב נתון רק אחד מן השניים; המבוגרים יראו בעיקר את המבוגרת, הצעירים את הצעירה. (וזאת בשעה שכל אחד בטוח שהוא רואה את שישנו באמת).

                                                      פרופיל של אישה זקנה וצעירה – כאחד.

למה זה כך? כי כל אחד רואה את מה שחשוב לו ונמצא במרכז המיקוד שלו; קבלנים יראו בתים, וגננים יראו גינות. הבית והגינה מצויים אחד ליד השני, אך כל אחד מהם יראה משהו אחר. כי לכל אחד משהו אחר במיקוד הפנימי שלו. וכך אדם יכול לצאת לכביש לאחר חודש שהוא מחפש מכונית מסויימת ואז הוא רואה שכל הכביש עמוס בסוג המכוניות הזה בדיוק. הכיצד? תמה האיש? ובכן היות ואותו סוג מכונית נמצא במיקוד שלו, זה מה שהוא רואה.

הבעיה הבאה קשורה לבעיה הקודמת; מדוע אנו רואים רק את מה שנמצא במיקוד שלנו ולא את הכל? כי המוח עמוס במידע ויזואלי והוא צריך לעשות סלקציה. ועל כן הוא מוגבל לחמישה עד שבעה פריטים במצב נתון. המוח גם מגביל את עצמו, במהלך החיים, לנפות מתוך שדה הראיה אלמנטים ויזואליים שכבר ראינו והם שיגרה. ככל שרואים משהו יותר פעמים – כך ‘פחות רואים אותו’. כי המוח לא מעוניין. הוא מעוניין להתרכז באובייקטים ויזואליים חדשים. וכך לאחר שראינו בפעם ראשונה שטר כסף חדש יותר – ‘לא נראה אותו’. ואם ישאלו אותנו מה מצויר בו – לא נדע. אם ישאלו אותנו אודות האנשים הקרובים לנו ביותר, לגבי פרטים אודותיהם: צורת ישיבה, צורת אחיזה בכוס, תנועת יד אופיינית – לא נדע. ראינו זאת עשרות פעמים, אך ללא תשומת לב., כי המוח לא מעוניין. וכאן אנו פוגשים דבר מעניין: לראות משהו ללא תשומת לב, הוא לא לראות אותו בכלל. כי זו הנפש שרואה! ללא תשומת לב, הנפש לא שותפה, ואז האקט הפיזי של הראיה לא מפנים את הערך הפנימי של מה שאנו רואים. וללא הערך הפנימי זה לא מקוטלג בזיכרון. אם ראית מישהו בפעם הראשונה, אז קיטלגת אותו, וזהו, ‘לא תראה אותו’ יותר. תמשיך לראות אותו בפעם הראשונה. הוא יכול לעבור שינויים רבים, אך זה לא יעזור לו. נחוש אולי בשינוי, אך לא נדע מה בדיוק השתנה.

השיגרה הורגת את הממד הפנימי של מנגנון הראייה שלנו. ככל שיש יותר אינפלציה בחומרי ראיה, כך נהפוך אטומים יותר לערך הפנימי שטמון בהם ונזרוק את הערך הפנימי ככלי אין חפץ בו.

החוכמה היא כמובן לראות כל דבר מחדש, בכל פעם, כאילו לא ראינו אותו מעולם. אך התודעה של רובנו עצלה היא, ואנו מתבוננים לרוב, בעייפוות, וללא חשק או תשומת לב. וכדי שנשים לב צריך שאותו דבר יהיה מבדר אותו חריג. וחבל, כי כך אנו מגבילים את יכולתנו לראות את מה שקיים בתוך מה שאנו רואים, ולעקוב אחר שינויים פנימיים שהוא עובר.

ועתה לעיקר ברשימה זו; הבעיה הרווחת באשר לסגנון ההבטה הרווח: היא ההבטה החודרנית, או ראיית הכידון. רובנו מביטים במציאות בצורה חודרנית, פולשנית: כמו קרן לייזר, או חנית. ולא כמו גביע שבא להכיל, או כמו ספוג שבא לספוג. המציאות עבורנו היא מצבור של קליפות קשות שאנו צריכים לפצח בעזרת הראיה שלנו. הראיה שלנו נלחמת, אם כן, במה שאנו רואים, מנסה לשבור את המעטה כדי לצרוך את שקיים שם. זו ראיה גברית, שבאה לכבוש, לנצח, להשאיר מאחור קליפות ריקות, בדרך לכיבוש נוסף. המבט קר, בועל. וככזה הוא גם מבט אטום שטחי, שלא מתיחס למה שמעבר לקליפה, כמו בעל המבט שואל עצמו: ‘שווה לפרוץ פנימה? או שמא נעבור למצרך הבא’. זו ראייה של אובייקטים. לא של נשמות וישויות שיש להם חיים פנימיים משל עצמם.

לעומת זאת ראיית הגביע, (שהיא הראיה באספקט הנשי) היא ראיה רכה, מאפשרת, לא לוחצת, לא מודדת זמן. זו ראיה מכילה, לא מפצחת. הראיה הזו נותנת כבוד לדבר בו מביטים, מעניקה לו זמן ואפשרות לבטא עצמו, ולגלות את כמוסותיו. היא מתייחסת למה שהיא רואה כאל צב או שבלול שצריך לצאת מן הקליפה.

הראיה הזו היא גביע כלפי העולם ועיגול כלפי עצמנו. כשמדובר באדם שמביט בנו אנו עיגול ונקודה במרכזו. שזו הישות הפנימית שלנו.  ועם יבוא אדם עם ראיית גביע ויתן מספיק התייחסות – אולי נאפשר לנקודה לנוע לכיוון קירות המעגל.

הראיה הרכה הזו באה מתוך שלווה פנימית, היא לא לוחצת, היא שם; יבוא – טוב, לא יבוא  – גם טוב. היא לא מצפה לתוצאה. היא שלמה בתוך עצמה ועם זאת מאפשרת למה שבשדה הראיה לגלות עצמו.

בניגוד לראית הכידון, היא לא באה להכריח שום דבר, אלא דווקא לתת אפשרות לחיים הפנימיים של זה שמצוי בשדה הראיה שלה – את החלל והאפשרות לצאת החוצה ולתת לעצמו ביטוי והבעה; היא נותנת אפשרות לחיים להגיע אליה מן החוץ, מן האחר, על ידי יצירת חלל מאפשר.

בניגוד לראית הכידון, זו ראיה שיכולה להראות, במבט ראשון, כשוות נפש, לא מעוניינת: העיניים אינן פעורות או בולטות, הן פשוט שם, לא יוצאות מעצמן, לא מתנתקות ממרכז הכובד הפנימי של המתבונן. זו ראייה שאומרת הוויה, ישנות.

הראיה הגברית היא ראיה שיוצאת לציד.

עוד הבדל (בין ראיית הכידון לראיית הגביע) טמון במושג הרכושנות: ראית הכידון רכושנית מאוד; רוצה ללכוד ולרכוש בעלות על זה שהיא רואה. זו ראיה ש’נדבקת’ לאובייט כדי לשים עליו תוית של בעלתנות: “זה שלי”.

ראית הגביע  לא שמה תווית ואינה מעוניינת כלל לציין בעלות על מה שהיא רואה, אלא להיפך, לתת לזה שהיא רואה  להיות.

ואם אפשר לסכם את הסיסמא של ראיית הגביע, אז זה:

היות ואני קיים – אני מתבונן. ולא בגלל שאני מביט אני קיים!

***

מאמר זה הינו חלק מסידרת מאמרים בענייני ראייה שנקרא: במבט קוונטי.