אמנות ההתבוננות, או פוזה מול סגנון.

כולנו מביטים בחיים. אך מה אנו רואים? שני אנשים יכולים להביט באותו הדבר ולראות את אותו הדבר אמנם, אך ברמות עומק שונות. בחיים קל ללכת שולל אחר החזות החיצונית, קשה יותר לרדת לחקר האמת שמאחוריה. כשאנו רואים בני אדם, אנו רואים בעיקר את הפוזה, את הבימוי, ההעמדה והכוריאוגרפיה של כוחות התרבות והחברה – עליהם. הפוזה מולבשת עלינו מן הכיוון של מה שמצפים מאיתנו; אופנה, קונווציה חברתית, מוצא אתני, רמת השכלה, השתייכות מקצועית, שייכות מיגדרית, גיל האדם וכו'.

אנו מעמידים עצמנו כך ולא אחרת כדי לתת למתבונן את התוצר שהוא אמור לקבל בתוקף מה שהוא אמור לצפות מאיתנו. למעשה ברמה יותר עמוקה והגותית, זוהי משמעות ההתבגרות בקנה מידה חברתי ותרבותי; להתנהג בהתאם לציפיות. רופא הולך ועומד ומדבר כמו רופא, ספרית כמו ספרית, אמא כמו אמא. למשל אם בצילום משפתחתי מצפים מן האב והאם להראות קירבה לילדים והאחד לשני, הם ישבו קרוב, אפילו יטו אחד כלפי זו ויביטו האחד לשני בעיניים. אך כל אלה יהיו בחזקת פוזה; העמדה חיצונית בהתאם למה שמקובל, למה שמצפים מהם.

אז היכן האמת כאן? ובכן האמת היא בסגנון; בדרך ובאופן בו אנשים מביטים, או עומדים. כאן יש לנו פחות יכולת לספק סחורה קונוונציונלית וכל אחד יאמץ את הפוזה בהתאם לדרכו האישית. דהיינו, ברמת הפוזה יהיה דמיון רב באופן בו שני זוכי אוסקר ישאו נאום תודה, או שני מתמודדים על ראשות הממשלה המודים בתבוסתם, אך ברמת הסגנון ההבדלים יהיו רבים מאוד.

למה הדבר דומה? לכותב ספרי מתח. 'הפוזה' של רב ספרי מתח דומה; ישנו נרצח, לא יודעים מי עשה זאת, ישנם יחסים פתלתלים בין הגיבורים, מישהו מחליט להגיע לאמת למרות הסיכויים, ולבסוף לקראת הסוף, מישהו שהוא הכי פחות אמור להיות הרוצח, נמצא אשם. זו ה'פוזה' העיקרית במרבית ספרי המתח, אך כל סופר מתח טווה את ספרי המתח שהוא כותב בסיגנונו הייחודי. והמסר או האיכות של יצירתו לא יהיה בפוזה של העלילה או היחס בין טובים לרעים, אלא בדרך בה הוא ניגש לעלילה והדרך בה הוא מתאר את הדמויות.

האמת, אם כן, מצויה במדיום החצי שקוף הזה ששמו סיגנון, והיא ממש לא מצויה בפוזה. למשל ישנם סופרי ספרי מתח איכותיים מסויימים, המשתמשים בז'אנר של סיפור מתח (לא רק כדי לייצג פוזה יותר אטרקטיבית או מוזרה, אלא) כדי להעביר מסר. אך את המסר לא כל אחד מסוגל למצוא ולאתר, לשם כך צריך עין בוחנת וקריאה פרשנית. ושני אלה מתמקדים בסגנון.

הפוזה היא מה שהעין פוגשת, והפוזה יכולה להיות מה שהעין נותרת עימו. אך הפוזה חייבת להיות מוסטת הצידה כדי לחפש את הסגנון. האויב הגדול של פיענוח הסיגנון היא התחושה שהסגנון הייחודי הוא כזה, אך יכול, באותה המידה, להיות גם אחרת. ומה שחשוב זו העלילה. כלומר הקורא חש שהסגנון פחות חשוב; הרי מה זה משנה כמה משפטים למשל לוקח לתאר את כניסת החשוד לחדר, העיקר שמבינים שהוא נכנס, אך ברמה של הבנה עמוקה יותר, דווקא לתיאור הזה (שהוא בעצם מיותר להתפתחות העלילה) יש יותר משמעות מאשר לעצם העובדה שהוא נכנס לחדר.

ואם נחזור לבני אדם, הרי שבסיטואציה מסויימת, נגיד בבית קפה, ניתן לראות זוג אוהבים והגבר והאישה גוחנים זה כלפי זו. על פניו שניהם חשים אינטימיות זה כלפי זו ואכן ברמת הפוזה הם נראים כזוג אוהב או לפחות אינטימי. אך אם נתבונן שוב בגבר; אז איך הוא גוחן? מה עושות רגליו? ברמת הפוזה הן משולבות כשהרגל העליונה כלפי בת זוגו, אך אם בודקים היטב מוצאים שאולי רגלו התחתונה מרוחקת לכיוון המנוגד לרגל העליונה, מה שיוצר תחושה מאולצת מעט של שילוב הרגל. במבט ראשון האילוץ הזה נראה שולי לעצם העובדה שהוא משלב את הרגל העליונה, אך עצם המתח בין שתי הרגליים יוצר תחושה שהוא עושה זאת כי הוא אמור לעשות זאת, אך הוא לא בדיוק חש שלם עם זה.

ולסיום, הרי מספר פרגמנטים אודות פוזה וסגנון:

– הסגנון הוא האדם, והפוזה היא חלון הראווה החברתי.

– פוזה היא מעטה קפוא כמו שהסגנון הוא משהו חמקמק, גמיש ורב פנים.

– הפוזה חד ממדית, ואילו הסגנון מוביל אותך אל ממלכה רבת רבדים.

– עבור הפוזה – מבט אחד מספיק, עבור עמידה על סוג הסגנון צריך להתבונן או להקשיב שוב ושוב, עד שקולטים את הריתמוס והתבנית הפנימיים.

– כשראית פוזה אחת, ראית את כולן; כל פוזה הינה מיחזור או שיעתוק של פוסטרים אחרים. סגנון הוא תמיד משהו מקורי, אישי וחד פעמי, לכל אחד סגנון אישי משלו. סגנון שלא ניתן לשיחזור, כי כל שיחזור רק יחזק את הסגנון האישי של המעתיק עצמו.

– הפוזה היא 'המה', הסגנון הוא 'האיך'.

– הפוזה נוקשה ותובענית כמחוך, הסגנון גמיש ואלסטי ומתאים עצמו לגופו של הלובש.

– כדי להתרשם מן הפוזה על הקולט להמשיך ולישון, כדי לקלוט ולהבין את הסגנון, צריך להתעורר,