דלת הסתרים

בהיותי ילד היו כמה רעיונות ומחשבות בידיוניים ומסתוריים שקסמו לי. האחת שכל מה שקורה לי קיים רק בתודעתי, ויש כאן מעין קונספירציה, שאין בעצם עולם, אלא רק כשאנו מתבונן בו פתאום זה קם לתחיה, אך כשאני הולך למקום אחר, זה נעלם. כלומר לא ממה קיים לפני ולא אחרי שאנו שם, וכך זה קורה לכל אדם. הכל ריק והעולם רק משחק עבורנו, בגלל שאנו שם, כאילו הוא ישנו.

רעיון אחר הוא לא אמונה אלא שאיפה, להיות רואה ולא נראה.

והמחשבה השלישית היה שילוב של אמונה ושאיפה. המדובר ברעיון שאותו שאבתי כנראה מסיפור מסויים אותו שמעתי בשיעור באנגלית בכיתה (כיתה ה' בערך), שבמקום מסויים, בעיר מסויימת, ברחוב מסויים, או סימטה, קיימת דלת סתרים, שמבחוץ נראית כדלת רגילה, אך כשעוברים אותה נמצאים כבר בעולם אחר, עולם קסום, בעל חוקים אחרים והוויה אחרת.

אריך קסטנר הגדול התייחס לזה בספרו: ''השלושים וחמישה במאי'' כשהגיבור ודודו נכנסו לארון בגדים רגיל ושם גילו כי בסוף הארון מצוי פתח דרכו הם נכנסים לעולם אחר שבו משוטטים גיבורי אגדות, גיבורים מן ההיסטוריה עדיין חיים ופעילים. קיימות ארצות מוזרות כמו ארץ העצלנים, שם מרוב עצלות הם מציירים על גופם בגדים ( כי אין להם כח ללבוש אותם, ובולעים כדורים בטעמים שונים במקום לאכול) באותה מדינה התרנגולות גם באות לקראת התושבים ומטילות כבר חביתות אספרגוס את תוך מחבתות שקשורות לאחורי גופן.

אך הבידיון השלישי הזה שלי אינו כה רחוק מן המציאות, כי חיי היום יום שלנו דווקא משופעים בדלתות סתרים שכאלה. למעשה בכל דירה, ובכל יום, בכל מפגש ובכל אדם – מצויה דלת שכזו. דלת את ממד אחר של קיום.

ורוב האנשים חוששים לפתוח דלת כזו בפני זרים, כי עצם ההודאה שקיימת דלת כזו באדם, גובלת בהודאה על שיגעון או לפחות במוזרות. התחושה היא שאמנם אומרים שתשע עשיריות מן האדם זה התת מודע, ומה שהוא מציג זה רק המודע, אך בחיי היום התחושה היא שהעשירית שאנו פוגשים זה מה שיש וכל היתר הוא מחסן לא חשוב.

דלתות אלו מצויות בכל יצירת אמנות, ציור, פיסול מוסיקה. וגם באגדות, בסיפורי חז''ל בתלמוד ובמשנה, בסיפורי חסידות. ובכלל בכל פרוזה משובחת ובשירה – מצויות דלתות אל ממד אחר. מימד של אמת, של אותנטיות, של דיאלוג, של מפגש של התרוממות רוח, של השראה, של היווכחות.

אך מטבעם של דברים, דלתות אלו לא בראש חוצות, גם בספרות וגם באמנות, מה שמציע עצמו בקלות זו העלילה בפרוזה והמראה החיצוני באמנות פלסטית, ואת האמת הנסתרת, צריך לחפש על ידי שימוש בקודים שידועים בעיקר ליודעי ח''ן.

אך לא רק ביצירות אמנות, בכל מקום בחיים, בכל מפגש, בכל בית ובכל אדם. בכל אדם מצויים אלפי דלתות.. דלתות אל רמה אחרת, מימד אחר. ממד ורמה שהמבט הרגיל, הסתמי והמכאני לא היה מגלה לעולם. לשם כך צריך מבט שמחפש את דלת הסתרים בתוך דבריו והתנהגותו של האיש. אך ללא המבט המחפש הזה, קשה לחלום אפילו שמאחורי החזות המלוטשת הזו מצוי יקום אחר לגמרי (אולי פחות אחר ויותר בעל ממד נוסף של חיים), וזאת כי בדרך כלל אנו עטויים בכיסויים על כיסויים, שכולם באים לכסות על הדלתות הללו. הכיסויים הללו עשויים מטפטים של שיחות חולין, להג על דברים לא חשובים, והתנהגות תוך כדי ציות לנורמות חברתיות. בשיחה הרגילה קשה למצוא את הדלתות הללו, כי תמיד אפשר לדהור אל עבר הנושא הבא. ולהמשיך במרוץ והמהירות של התנועה קדימה מטשטשת את מיקומי הדלתות.

לעומת כל אלה, ההתבוננות השקטה והממושכת באדם, או בזוג, או בחבורה בבית קפה – כמו מקפיאה את הההיסטריה של המרוץ קדימה, ומאפשרת את המבט המדיטיבי. במקום להביט באנשים כמו הם על סרט נע; אחד נעלם ובאים עוד המונים במקומו, להתמקד רק באחד ורק באחד. לחפש בו את דלתות המעבר אל הוויה הפנימית. ובהתבוננות בכמה אנשים לחפש את הוויות היחסים ביניהם והווית נפשם הכלואה בשאבלונות וקלישאות של החיים בתוכם הם מצאו עצמם כלואים.

דווקא המבט האיטי, המבט המושהה – מאפשר לנו לעשות חסד וצדק עם המימד הנפשי המוחמץ של אנשים אותם אנו פוגשים.

כלומר, למרבית הפרדוקס, המפגש האישי והחוייתי, בגלל השעיטה קדימה והנורמות החברתיות מסתיר את האמת הנפשית, ועל כן האטה של המבט יכולה לאפשר לנו מפגש עם אמת מוחמצת, כי השהות הממושכת עם אדם או כמה אנשים – מאפשרת אינטימיות, אותה אינטימיות שחסרה במפגשי היום יום, אינטימיות דרכה ועמה נחפש את דלתות הסתרים.

החיים היומיומיים הנם מהירים ושטחיים מכדי לחדור את המשטח החיצוני המכזב של המסכה החברתית, זו של הסתמיות והניכור.

כדי לחדור דרכם צריך שני דברים: האחד, קצב אחר, והשני נקודת מבט שונה ומרוחקת.

שינוי הקצב מושג על ידי התבוננות באדם אחד לעומק במשך זמן רב, ). מבט מדיטיטבי.

וזאת במקום המבט הקופץ מדבר לדבר במהירות (כמו שאנו עושים יום יום, כל הזמן) והדבר השני הוא נקודת מבט שבאה מרחוק ושואפת למרחק, מבט שהוא לא בא מן החיצוניות של המתבונן ונבלם בחיצוניות של זה שמתבוננים בו, אלא מבט שעובר דרך המתבונן וחולף דרך זה שמתבוננים בו. המבט הוא קו אינסופי שאף פעם לא מתחיל ואף פעם לא נגמר. זהו קו שמתחיל מאחורי המתבונן, עובר דרכו, חולף דרך מושא ההתבוננות, בלי לעצור בו. זה המבט החושף והמגלה. המאפשר, הפותח את הרזי והסודות של מה שחיי שהיום יום התפלים תמיד מסתירים מאיתנו