האוקסימורון של לחיות עם הגבולות.

מאד ומתמיד ניסה האדם להבין את קיומו דרך מושגים, ערכים ומונחים הלקוחים מן החיים ומן העולם. אך קשה להבין משהו מתוך משהו, להבין דבר מתוך חלקים ופרטים שבאותו הדבר. אין דרך להבין שולחן דרך הברגים ורכיבי העץ שבו. רק כשרואים את השולחן מבחוץ, כיחידה בפני עצמה, ניתן לקבל עליה מושג. ואין דרך לתפוס את קיום השולחן אם לא רואים היכן הוא מתחיל והיכן הוא נגמר, לשון אחר: גבולות השולחן, קיום נתפס בשלמותו רק דרך הגבולות שלו; רק המגבלות של משהו מאפיינות אותו, מגדירות אותו, תופסות את קיומו.

אין יחידה אוטונומית ללא גבולות. הגבולות הן שמעניקות את המשמעות לאוטונומיה. ובלי אוטונומיה – שום דבר לא יכול להתקיים ולצמוח. הגבולות מגדירים את הישות ורק בתוכם היא קיימת. כשאין גבול בין תחום לתחום – קיים טשטוש, הכול אותו הדבר. רק בדלנות מביאה לגיבוש זהות.

הגבולות מקבילים לקווי המתאר וקווי המתאר המשרטטים את דמותו יוצרים סימבול ורק דרך הסימבול ניתן לתפוס את המהות שלו. ומדוע דרך הסימבול בלבד? כי טבעה של מהות שהיא עלומה, אין דרך למהות לתקשר את עצמה שלא בדרך מטפורית, והמטאפורה היא שפת הסימבול. וככל שהמהות עמוקה כך היא נסתרת, וככל שנסתרת כך היא זקוקה לדרך הנהרה סימבולית-אנלוגית, בעולם של תופעות ותדמיות. וזאת להבדיל מעולם של סיבות ונביעות.

הפיגורטיביות של זאב שונה מזו של ארנב, קווי המתאר הגדולים והזוויתיים של הזאב וקווי המתאר הקטנים והמעוגלים של הארנב מתארים מהות שונה בתכלית.

אז מהות ואונטולוגיה מצד אחד, ופיגורטיביות וסימבוליקה מצד שני – קשורות בקשר קומוניקטיבי סמוי. שהופך לגלוי רק אם למתבונן יש את הקוד והצופן שהופך את הפיגורטיביות לסימבול ואז המהות יכולה להיות מפוצחת.

הקוד מאפשר תפיסה של צורה בדרך של תרגומה למטאפורה ותרגום המטאפורה למשמעות. בקיצור: המהות 'מתכתבת' עם העולם החיצוני דרך תרגום של תוכן לצורה.

כל ניסיון להבין משהו ללא גישה סימבולית מוביל להבנה חסרת מהות.

למשל הבנת האדם את עצמו, כאן אנו מגיעים לתחום שפת הגוף, ניתן להבין אדם על סמך עברו ומילותיו, אך ההבנה העמוקה והאותנטית ביותר תהיה על סמך התבוננות במתאר גופו: מוצק או נפול, רפוס מוחזק, נוקשה או רך, מזדקר או מובלע, מטושטש או בולט. זקוף או שפוף. במילה אחת: יציבה. אין דבר שמוביל יותר להבנת תפיסת העצמי של האדם מאשר התבוננות פרשנית בקווי המתאר של גופו. פרטים נוספים בספר: "משמעותן של תנוחות הגוף" – http://tinyurl.com/39ow65 (הספר אזל, ואינו מצוי בחנוית הספרים).

ובמאמר: "להבין את הגוף" – http://isether.com/ips/mod/cat/?7624/

ומהבנת האדם היחיד דרך גופו, להבנת חיי אדם בכללותם; ובכן גבולות חיי אדם מצויים בלידתו ובמותו. אין אדם שחייו לא מאופיינים בשני גבולות אלו. ולאור מה שנכתב עד כה, אין דרך להבין חיי אדם, כאדם, ללא הבנה של לידתו ומותו. למעשה שני גבולות אלו קשורים זה בזה; כל שמת היה חייב להיוולד ומה שנולד חייב למות. רק מה שלא נולד לא יכול למות, כל נקודת התחלה חייבת נקודת סוף, רק דבר שאין לו התחלה אין לו סוף. רק דבר שלא מתחיל יכול לא להיגמר. אך כל ימינו אנו מנסים להבין את חיינו על ידי מה שקיים ומתרחש בהם (מרגע הלידה ועד המיתה), תוך התעלמות משני הגבולות הללו.

ועל שני הגבולות הגלויים נוסף גבול שלישי, סמוי. אם השניים הקודמים חיצוניים – הוא פנימי. והוא זה המקשר ביניהם. והכוונה לגבול הזמן. אם השניים הקודמים מאופיינים בהתרחשות חד פעמית ודרמטית, הרי הוא חרישי ואיטי מאוד. ואף פעם לא נותר באותו נפח, כל הזמן משתנה; הוא קו שמשתרע בין גבול הלידה לגבול המוות; קרוב לגבול הלידה הוא מרובה וקרוב לגבול המוות הוא מועט.

ואלה שלושת גבולות החיים: לידה, מוות והזמן. וחיים שמנסים להבינם שלא על סמך ודרך גבולות אלו – יוצרים הבנה שטחית, מוגבלת וסימפטומאטית.

וההתעלמות מהם אינה תמימה ונובעת מבערות, או מחמת חוסר חשיבותן כמו מן הדיסונאנס האמוציונאלי שההודאה במרכזיותן בחיינו – תיצור.

לרוב איננו מודעים כלל לגבולות אלו. באשר לגבול הלידה – איננו מקדישים מחשבה לכך שפעם לא היינו ומה היה איתנו לפני שהיינו ואיך זה שמכלום הפכנו למשהו חי ומודע. אנו מקבלים זאת כעובדה, שמחים עליה ומתפנים לעסוק בדבר עצמו, בחיים. ומה לגבי גבול הזמן? ובכן כשפוגשים אדם שלא ראינוהו זמן מה והזמן פעל עליו – אנו נדהמים, לא ציפינו לזה. כאילו הזמן אינו גבול פנימי ממשי שמבדיל בין האדם שהיה לאדם שיהיה. וגבול המוות זוכה לאותו יחס כמו של אדם שחי מעל צומת סואנת וכעבור כמה זמן כבר אינו שומע את הרעש. אנו פוגשים מוות ויותר ויותר ככל שעובר הזמן, אבל מרוב שזה קורה – בתודעה של האדם זה כבר לא קורה. הנעדר הכי לא קיים זה נעדר שקיומו הפך עבורנו לשקוף.

ואם לגבול הראשון איננו מקדישים מחשבה. הרי שמן השניים האחרים אפשר להגיד שאנו פשוט מתעלמים. וההתעלמות הזו מן הגבולות של חיינו הופכת אותם לאמורפיים; מצבור אמורפי של אירועים. תחושות, מעשים – ללא פרשנות, ללא משמעות, ללא ליבה.

כך חיינו ללא התייחסות לגבולות.

הידיעה והמודעות והמתמדת בדבר הזמניות והסופיות של הקיום האישי חייבת לשנות גישתנו לגבי ערכו. שהרי עבור הצמא אין ערכם של מים שכל הזמן מצויים דומה למים שעומדים להיגמר. וכך יורד ערכם של חיינו ביחס ישיר להתעלמות מהתכלותם וסופיותם. כלומר המחיר של הפחתת הדיסונאנס האמוציונאלי לגבי המוות וההזדקנות מוקנה במחיר באנליזציה וסתמיות של הקיום האישי והאנושי.

בהתחלה המודעות להתכלות ולסופיות יכולים ליצור ניהיליזם וייאוש. אך התייחסות לרעיון רק יכולה להקנות לחיים הללו סוג של ערכיות נואשת, שכל כך חסרה בקיום הזחוח והמובן מאליו שהחיים מתנקזים עליו בהעדר המודעות לגבולות הללו.

ואין די בעצם המודעות עצמה. המודעות הראשונית חייבת לעבור תהליך של מאמץ מודע להסתגל ולהתמודד, אחרת לא תגיע המודעות הבשלה והבוגרת שתקנה לחיים את הערך האמיתי שלהם.

וכך אנו מקבלים שלוש גישות לרעיון הגבולות (בעיקר אלה של הזמן והמוות):

א.הגישה הרווחת: התעלמות.

ב. הגישה הפחות רווחת: מודעות ויאויש.

ג. הגישה הרווחת עוד פחות: מודעות והתמודדות.

הגישה הראשונה פחדנית, השנייה אמיצה ואינפנטילית והשלישית אמיצה ובוגרת.

אין אפשרות לתודעה לתפוס את חוסר היותה. מדובר כאן על אוקסימורון, על שני קטבים שסותרים זה את זה, ולכאורה אינם יכולים לחיות יחד: ברמת ההתעלמות (א.) השוררת מתעלמים מקוטב אחד (ההעלמות החידלון) ומתייחסים רק לשני (ישנות החיים), ברמה שמעל (ב.) (מודעות ראשונית) – מתייחסים לשני הקטבים ביחד, אבל אין יכולת להכיל את שניהם, עומס הטעינה של שניהם גדול מיכולת התודעה להכיל אותם ואז מתחוללת קריסה. פסיכולוגית או תודעתית, או שניהם גם יחד. ורק ברמה השלישית (ג.) קיימת היכולת לאכלס את שניהם, את הישנות והאינות בכפיפה אחת. מיזוג הקטבים של היש והאין יצור טעינה חשמלית אדירה. שתטען את המערכת בכוח חיים. וזה הפרדוקס; חיים שאינם כוללים בתוכם את היפוכם מאבדים מכוחם. רק תזה שכוללת בתוכה את האנטיתזה – הופכת חזקה משניהם ביחד. התיזה (חיים) דוחה את האנטיתזה (מוות), ורק בכוח תודעה מפותחת, ניתן להכיל את שני הניגודים, ושילוב סינרגטי של ניגודים יוצר חיים. למשל הזירעון של הזכר והביצית של הנקבה. ואין שילוב יותר קוטבי, ועל כן יותר עוצמתי, מן השילוב של היש והאין. החיים והמוות. שילוב שרק יכול לשכון בתודעתו הערה של אדם.

האתגר התודעתי של חיים שעומדים להסתיים הוא, לתפוס ולקבל עובדה זו. עבור התודעה הרגילה אין זה אפשרי לתפוס את אפשרות חוסר היותה. ברמת התפיסה שלא עברה עבודה עצמית ועיבוד – זה מקביל לחתול של שרדינגר מתיאורית הקוונטים, הוא יכול להיות בחדר בו זמנית, גם במצב חי וגם במצב מת. http://tinyurl.com/8vu2e

או לתפוס שכסא בחדר יכול להיות בו וגם לא להיות בו בעת ובעונה אחת.

בפיזיקה הרגילה הוא יכול להיות בחדר רק חי או מת, בפיזיקת הקוואנטים הוא יכול להיות גם זה וגם זה באותו הזמן. אין אפשרות לחיות את החיים במלואם ללא הכלה של פרדוקסים. ביטול הקוטב שתורם לפרדוכס אמנם מפחית את הדיסונאנס האמוציונאלי אבל מביא לתפיסה דלה, מכווצת וחסרת מעוף של המציאות ולכוח חיים דל וחסר עוצמה פנימית.

אין ספק שתפיסה פרדוכסלית של החיים האישיים הינה האתגר הגדול ביותר העומד בפני אדם חי, לתפוס את הזמניות והשבריריות של היותו ואת הנצחיות והמוצקות של חוסר היותו. הפרופורציה בין פרק הזמן שאדם חי לבין פרק הזמן שבו אינו חי הוא כמו בין אפס לנצח. שני אלה קשים ביותר, ואולי הקשה מכל זה לתפוס, להבין ולהפנים שכל דקה של היותי מקרבת אותי לקראת חוסר היותי הוודאי. כנר שעצם בעירתו מכלה את החלב, וכשכלה החלב יפסיק הנר להיות.

תודעה רגילה מתפרקת מן המשפטים הללו, אך אם התודעה לא עוברת מסלול שבשלב כלשהו היא הופכת למסוגלת לעכל את המשפטים הללו, אזי החיים הללו ממילא לא עברו לשלב שבו הם יכולים באמת להיות. והופכים למעין קו חשמל ריק מחשמל. או צינור מים ריק ממים, או עורק ריק מדם. וחשמל, מים ודם, הם הרמה הבאה של קו מתח, צינור השקיה ועורק בגוף. רק משהו שעבר את שלב הדו קוטביות יכול להגיע לרמה הבאה. והרמה הבאה של החיים עוברת דרך התמודדות עם אי היותם.

אם יצליח אדם להכיל בתודעתו את 2 הקטבים בעת ובעונה אחת: קיומו וחוסר קיומו, יקרו לו שני דברים, ברמת הרגש הוא יחיה מעכשיו ואילך עם עצב קיומי תהומי וענק. אך מה שיאפשר לו לחיות עם זה היא המהפכה שתתרחש בתודעתו לגבי אי היותו הוודאי; כל רגע מחייו יהיה עוצמתי, מחשמל וחד משמעי. לא עוד שייט בערפל סתמי שבו האדם עולה ויורד בהתאם לשיאי ההנאה ותהומות הסבל של חייו.

כל ישות מורכבת משני הפכים, פלוס ומינוס, ורק כשהם מתאחדים הישות קיימת. והמקום היחיד שבו הפכים קוטביים של רמה או קיום יכולים להתאחד זו התודעה. אך לשם כך התודעה צריכה להיות פתוחה ורחבה, מסוגלת להכיל את שניהם מבלי להתפרק. ואין שני קטבים יותר הופכיים מאשר הקטבים של היותנו וחוסר היותנו. היש והאין. הישנות וההיעדרות. הנוכחות והריקות. והם כה הופכיים וקוטביים עד שההכלה של שלהם בתודעה רגילה יכולה לגרום לה להתנפץ. מעין קצר חשמלי.

ככל ששני הקטבים הופכיים יותר, כך מחשמלת יותר תהא הנוכחות של הישות ששניהם מרכיבים על ידי היותם.

אנו חיים כאילו:

א. כאילו תמיד היינו (הגבול הראשון, גבול הלידה).

ב. כאילו היותנו לא הולכת ובלה, הולכת ונשחקת, הולכת וכלה (הגבול השני, גבול הזמן).

ג. כאילו תמיד נהיה (הגבול השלישי, גבול המוות).

הכחשת שלוש הגבולות הללו לא מבטלת אותן כמובן, אלא מטשטשת את המגבלות והתיחומים, ובעיקר את האנטיתזה לקיום, חוסר היותו.

וכאן אנו מקבלים את שלושת רמות העוצמה:

א. העוצמה הרבה ביותר -נוצרת במפגש שבין האין ליש, כמו בין החלל של יקיר שהלך לעולמו לבין נוכחותו בנשמתנו.

ב. עוצמה פחותה ודלה יותר – קיימת במפגש בין שתי ישויות שרוצות להתאחד מעבר לגבול תוחם, כמו באהבה שממוחש על ידי חיבוק בין שני אוהבים, רוצים להתאחד, ונעצרים בגבולות הגוף שיותר טעינה שטוענת את עצמה עם שיאים ושפל.

ג. העוצמה הפחותה ביותר – תהיה קיימת במפגשה בין שתי נוכחויות שאין גבול ביניהן, ואז אין עוצמה, רק ההקלה של הנמסות של האחד לתוך השני.

עוצמה היא תמיד תוצר של פרדוקס שלא מוותרים לו. ומנסים להגשימו דרכו ולמרותו.

הניגוד וההנגדה יוצרים את הטעינה.

לחיות רק עם החיים ולגרש את המודעות למוות יוצר בסופו של דבר חיים שטחיים וחסרי עומק ועוצמה פנימית.

מוות הוא אמנם זה שיחסל את החיים, אך הוא גם זה שיכול לטעון אותם באינטנסיביות ועוצמה חיונית. במידה ומטמיעים אותו בתודעה.

היכולת להכיל את הקטבים בין ישנות לאינות, בין קיום לבין התכלותו, יכולה להביא לכך שהאדם יחיה בטוטליות ונואשות של אחד שאין לו מה להפסיד, מה שעושה אותו חופשי, פראי ומסוכן.

—

גבריאל רעם, 23.3.2008