הגות מהבטן

מעיון בדוכני הספרים וברשימת רבי המכר, עולה כי הפרוזה היא הנקראת ביותר והרבה מאחור מדדים ספרי העיון והשירה. עם זאת, בתחום הכתיבה -גם כותבי הפרוזה וגם כותבי השירה – הנם רבים יותר מאשר כותבי ההגות.

מי כותב כיום הגות? לא רבים, מעט מאוד, מעט מידי

הכוונה להגות במובן האונטולוגי, קיומי, כתיבה על החיים, על בני אדם ועל מה שממלא אותם, לתהות לאן כל זה מוביל, מה המשמעות, מה סמוי ולמה אפשר להיעשות מודע?

אמנם, כאמור, לא חסרים אנו כותבי שירה, סיפורת, רומנים. אך חסרים אנו אנשים שכותבים כתיבה הגותית, דהיינו כתיבה שלא מייצרת סיפורים מצד אחד, או פואטיקה מצד שני. הגות פשוטה ישירה, מקורית, מפתיעה, יצירתית ומלאת השראה. הגות שפוגשת את הקורא ב'כאן ובעכשיו' הקיומי שלו. כזו שבאה מן הבטן של הכותב לבטן של הקורא.

ההגות המקורית של תהייה על פשר החיים והקיום – אינה בנמצא כמעט, כאילו שהיא מיותרת והביטוי "מתפלסף" הוא בגדר חוות דעת שלילית,כשמתכוונים לזיוני שכל, לבילבולי מוח, לאדם המשחת מילותיו לריק על דברים שאין לו מושג בהם, או שיש לו מושג אך לנו אין עניין בהם, או שהם משעממים עד מוות.

יש בהגות הזו פלצנות, מלים גבוהות שלא מובילות לשום מקום.

אם להקשיב לקול ההמון – אז לדבר על החיים ולנסות להבין אותם זה בזבוז זמן. אנו דור תכליתי; רוצים לחיות את החיים, להגיע לעיקר. 'מה יצא לי אם אבין יותר טוב את החיים שלי, ולמה אני חי'? 'האם כך החיים שלי יהיו טובים יותר'? כלומר החלפנו את התהייה לפשר בחיפוש אחר מתכון לאושר.

זוהי תקופה פוסטמודרנית, צינית ומעשית שאינה מאמינה בערכיות הצרופה והאובייקטיבית של שום דבר. אם שירה ופרוזה פופלריים במידה זו או אחרת הרי זה משום הסובייקטיביות שבהם, משום שכל אחד כותב מה שבא לו וכל אחד יכול להבין את זה איך שבא לו. סבבה. ואם קיים כבר איזשהו ניסיון כן ורציני להבין מה הולך פה ואיזה מין חיים האנשים חיים, הרי שהוא לוקה בנטייה לכיוון הפוליטי, לאומי,תרבותי, חברתי, אקדמי וכו'. זו כבר הגות תלויית תרבות המוגבלת למקום ולזמן ונושאת עמה בדרך כלל גוון דידקטי, או פובליציסטי, פלמסני וכו'. אך יהא אשר יהא הגוון, דבר אחד חסר בה וחסר בה מאוד, חסר בה הפן היצירתי.

השילוב הזה בין יצירתיות ובין הגות – כמעט שלא קיים כלל. היצירתיות שפוגשים כיום, קיימת בתחום הפרוזה והשירה, אך בכל מה שקשור לחיים אותם אנו חיים באמת, ולא בדימיון הספרותי או השירי – אין כמעט יצירתיות, אין גישה של אינטואיציה עמוקה שבאה ישירות מתודעה גבוהה ומעומקי תת התודעה של היוצר.

ההגות של היום כרתה ברית עם האינטלקטואליה מצד אחד ועם האקטואליה מצד שני תוך שהיא נוטשת את העיסוק בחיים האישיים של כל אחד מאיתנו ומותירה אותם לכותבי הפרוזה והשירה.

מה נותר, אם כן, בשדה ההגות? כתבים כבדים ומסובכים, פילוסופיה בלתי קריאה, קשה, יבשה ולא מעניינת. אז הוא אמר, וזה אמר, וההוא כתב. אז מה? איך זה שייך אלי, כאן עכשיו? ומה זה חשוב בכלל?

יש הרבה תאריכים ושמות, אבל מה המסר, מה המשמעות? מה השורה התחתונה? היכן הפילוסופיה שעוסקת בחיים כאן ועכשיו ולא בהערות שוליים להיסטוריה של הפילוסופיה?

בניגוד לאופן הצגת הדברים באקדמיה – ההוגים הגדולים היו מאוד יצירתיים והיה להם הרבה מה להגיד (ובאופן מאוד חד משמעי וברור) לגבי החיים המאוד אישיים של כל אחד מאיתנו. ניטשה והיידגר וסארטר למשל, אמרו דברים בוטים וברורים ביותר לגבי מה הם חיינו, מה שוויים, מה ערכם ומה המשמעות שלהם. המסרים האלה לא תומסרו אלינו בצורה תמציתית ברורה ואונטולוגית, להפך. יש רושם כאילו מישהו התאמץ להבליע את המסרים האלה בים של הערות שוליים.

כך, להגיד היום: הגות, זו בדיחה עצובה. עם זאת אין ספק שיש אנשים שצמאים לזה, אוהבים את זה. מחפשים יצירות הגות שבעזרתן יהא ניתן איכשהו להבין קצת את החיים המסובכים הללו.