לרסן את הדמונים של הרגש.

הבעיה המרכזית ביחס לרגשות היא שהמשרת הפך לאדון. במקום להוות כלי דרכו אנו חווים את העולם, הרגשות רוצים סיפוק והנאה, סיפוק מיידי והנאה טוטלית, ואנו הפכנו לכלי בדרך למימוש סיפוקים אלו. הרגשות לא מקשיבים לנו, כמו שילד אינו מקשיב להורה וכל שהוא יודע זה רק לצרוך סיפוק, הנאה וגבולות. הוא רוצה את ה’מילקי’ שלו עכשיו ואתה אומר לו: “לא, בשעה חמש. ואם תעשה בעיות זה יהיה בשעה שש ואם תשתולל זה בכלל לא יהיה היום”.
הרגשות הם  פשוט אימפולסים עם עוצמה ואם לא עוצרים אותם בנקודה מסוימת הם יתפשטו כל עוד הם יכולים להתפשט, כמו אמבה שיש לה כוח התפשטות גדול.
את הרגשות יש לבלום בשלב ההתחלתי. והמדובר כאן בכל סוג של רגש, גם אם זה רגש גבוה של התפעמות משקיעה או ספר טוב וגם אם זה רגשות שליליים ביחס למשהו שקורה לנו אנו חייבים לעצור את זה ב-25%. בשניהם צריך לעצור את זה על מנת שלא יתפשטו לגוף הפיזי.
הנקודה היא ריסון של האמוציות, בין אם הן שליליות ובין אם חיוביות. הריסון מתרחש כאשר האמוציות עדיין קטנות, לפני ההתפשטות, על מנת שכל מה שיהיה בהם יהיה ממוקד, על מנת שהוא יגרום לאימפולס פנימה ולא אימפולס החוצה. הרגשות נחלשים ברגע שהם מקבלים פורקן. ככל שהם גדלים כך הם נחלשים. הרגשות חזקים ביותר ככל שהם קטנים יותר. קטן הוא חזק. וגם הפנים חזק יותר מן החוץ.  וברגע שאתה עוצר את הגל הרגשי הגואה, הגל פונה פנימה ואז הרגשות שלך מתחזקים ומתגבשים.
שוב, זה כמו גיזום של צמח. הצמח רוצה להתפרץ ולהתפרש ואתה שם לו גבולות וזה מה שמחזק את הצמח. מפני שכל עוד אתה עוצר אותו ב-25% שלו אז 75% מתרגמים לכוח פנימי, וברגע שאתה נותן לרגשות שלך להתפרץ לכל 100% שלהם הם נחלשים ב-75%.
בבונזאי לדוגמה אתה לא גוזם את הצמח אלא בולם את כוח הצמיחה הטבעי שלו. אתה אמור לתת לכוח הצמיחה לצאת, אולם עד גבול מסוים. משטרים רודניים מדכאים את האוכלוסיה כולה. לא גוזמים אותה, נותנים לה להיות ואומרים לה, עד כאן, אלא אתם בכלל אין לכם שום חופש – אתם לא קיימים – תעשו מה שאתם רוצים אולם מתחת לשטיח, תהיו בובות. וזה ההבדל בין הדחקת הרגשות לבין גיזום, חינוך והצבת גבולות לרגשות. בעצם גיזום הרגשות זה לתת למישהו להיות באופן שלם וחופשי ביותר אבל עד גבול מסוים וברגע שזה מתפשט מעבר לגבול של העצמי, ברגע שזה הופך לאימפריאליסטי וסרטני  – עוצרים את זה.
הדחקה היא שליטה לכאורה ברגשות. אך בפנים הם ממשיכים להתפרע בפול ווליום. עצם ההדחקה הוא המשך ההרשאה לרגשות להתפרע בתת-מודע וכל דבר בתת-מודע צובר כוח.
הפתרון הוא לא להדחיק מצד אחד (לדכא)  ולא לתת הרשאה חיצונית גורפת – מצד שני. אלא לשים גבולות עד רמה מסויימת. כלומר, לתת לרגשות לצאת החוצה אבל רק עד גבול מסוים. הבעיה הגדולה ביותר היא שאנחנו רק יודעים קטבים וזה הכי קל. בדרך כלל או שלוקחים את כל הרגשות ומדחיקים אותם לגמרי לתת-מודע (דיכוי),  או שאנו נותנים להם להתפרץ ולהתפרע לגמרי  ומה שחסר זה מישור ביניים אסרטיבי וזה האתגר של חינוך, לתת לזה את החופש אבל עד גבול מסוים. הדרך הנייטרלית קשה לרוב בני האדם. זה בדיוק כמו דיאטה. אנשים יודעים בולמיה מצד אחד או אנורקסיה מצד שני. הם מרעיבים את עצמם או זוללים את הכל. הדרך הקשה ביותר זה לאכול עד גבול 25% .
האמת היא שמתחת לפני השטח הרגשות שלנו כל הזמן נמצאים בתסיסה מאד גדולה כך שכל דבר הכי קטן גורם להם להגיע מיד ל100%, ובעצם יש פה גידול פרא של כל האמוציות.
כאן יש להזהיר אנשים שנמצאים בנתיב כלשהו של עבודה פנימית, עבודה רוחנית. אם אין לאדם בטחון שהוא יכול להשלים את התהליך של עבודה על רגשותיו, כדאי שלא יתחיל כלל, כי אם התחיל ואז הפסיק הנזק יהיה יותר גדול מאשר לא התחיל כלל. הכיצד? ובכן ברגע שאדם התחיל לעבוד על הרגשות שלו והזניח את זה, ההתפרעות הבאה של הרגשות תהיה הרבה יותר קשה, מפני שאם אתה גוזם פעם או פעמיים את הצמח ולא גוזם יותר אף פעם, הצמיחה תהיה הרבה יותר גדולה מאשר לולא גזמת בכלל. (כמו זקן או שערות; מי שנותן להם לגדול פרא, לא מגיע לאורך כזה כמו של זה שמספר אותם ומפסיק. (לכן אדם שהחל לעבוד על עצמו והפסיק, סובל ממעורבות רגשית הרבה יותר קשה מאשר אדם שאף פעם לא עבד על עצמו. כלומר, אם אין לאדם יכולת להמשיך ולעבוד על עצמו לא כדאי להתחיל! גיזום האמוציות הוא חיובי, בתנאי שעושים זאת  לפני שהם משתלטים לך על החיים. ברגע שאמוציה השתלטה לך על החיים שב שם בשקט וקבל את עצמך באהבה והשתמש בזה כתרגיל לאהוב את עצמך על כל המגבלות השליליות שלך. כי ברגע שהרגשות יצאו מכלל שליטה, (זה עובר את  ה-75%) וזה כבר בתוך כולך, אז  חייך בסלחנות ו’תאכל אותה’ באהבה. אם לא גזמת בערב שבת אז תאכל את הסרטן האמוציונלי בשבת. ומה שנשאר לך זה לאהוב את עצמך תוך כדי המעורבות האישית, וזה הדבר הטוב ביותר שניתן לעשות במצב הנתון.
עבודה רגשית קודמת לעבודות כמו מדיטציה. זה כמו עקירת יבלית לפני שתילה של צמחים. למעשה המדיטציה נועדה לאפשר למה שבמערכת שלנו באופן תת-מודע לצוף ולהגיע למעלה ואם לא הכנסנו סדר ולא עקרנו יבלית אז מה שיצוף זה דברים לא נחמדים. מה שיש לנו לעשות עד למעורבות הרגשית הבאה, זה לעקור את היבלית הרגשית, או לגזום את השיחים שלה.
אין לעשות מדיטציה לפני שמנקים את האורוות. קודם תהליך הניקוי והסבל ורק אחר כך מדיטציה שמיימית. רק אחרי שמקשיבים לתת-מודע האמוציונלי ונותנים למפלצות חופש ולגיטימציה אפשר לגדל דברים נכונים בפנים.