הטרגדיה הסמויה של הזיקנה – שיר.

א. יבשה הלחלוחית, כמשה הפריחה.

(זמן כה רב עבר מאז הלבלוב).

נטושים ונבולים, מונחים הם להם

– על הקרקע הקשה של מציאות חייהם.

ב. דהה הצבע, סדקים בקירות.

מוראות הזמן התרחשו עליהם

לאט ובשקט, (כמעט בעדינות)

עד להיסדקות והתפוררות של – המבנה הקשיש.

ג. אמנם נוראה מציאות הזיקנה.

אך בעיקר טראגית;

כי בתוכם ממשיך לפכות, צעיר ועורג,

(לא פחות ואולי יותר מאי פעם);

מעיין חיי הנפש.

——————————————————————————–

גבריאל רעם

30.5.2005

בי"ח שיקומי 'הרצוג', ירושלים