| אך יש כאן בעיה, כי דווקא כאשר אדם מרגיש את הכאב הריגשי, דווקא אז הוא יוצר קשר עם הרגשות שלו וכאשר הוא יוצר קשר עם הרגשות שלו, הוא מתחיל להיות אותנטי, אמיתי. וזה מה שקרה בקטן- להרבה אנשים כשרבין נרצח, הם חשו כאב אדיר, וזה חיבר אותם לעצמם, למשך זמן מה הסתובבו בארץ אנשים אמיתיים, עם קשר אמיתי לעצמם, וזה התאפשר כי הם התחברו לכאב הריגשי שכולם כל הזמן משתדלים לברוח ממנו.על מנת שהרגשות יהיו בקשר עם התודעה של האדם ותחת שליטה, הוא חייב לאפשר להם להיות תעלת קישור בין הכאב לתודעה, האדם המודרני צריך להיות בקשר עם הרגש שלו שוב. האדם המודרני הבוגר צריך להרגיש את הכאב שלא הירשה לעצמו להרגיש ברגשות שלו. ולאחר שמתרגלים לחיות עם הכאב הריגשי באינטימיות יומיומית, (כי החיים הבוגרים זה תהליך מתמשך של אובדן, צער ופרידות) אולי אז נוכל לאט ובהדרגה להפסיק להיפגע ולהיכנס לכאב ריגשי כזה חזק על כל מילה שמישהו אומר לנו.(אך המצב הקיים, כמובן, הוא כזה שהרגשות שלנו אינם כל כך תחת שליטה, הם שטח מחוץ לתחום, אנחנו לא הבוס של הרגשות שלנו – והכי נורא הוא שכל אחד יכול לירוק לרגשות שלנו, ודרך הרגשות שלנו לחלחל ולפגוע בנו אישית).כך שבאופן בסיסי מצב הרגשות של אנשים רבים הינו בלתי נסבל מפני שהם אינם יכולים לעמוד אל מול הכאב הריגשי. צריך לנסות ולהתחסן. צריך לחיות עם הכאב הרגשי. ובכך ליצור נסיוב, חיסון מפני הכאב החיצוני, כי רק חיים תמידיים עם כאב פנימי, יחסנו אותנו מפני הידבקות בוירוס השכיח הזה של היפגעות מאנשים אחרים. להיות חי זה לחוש כאב, וככל שאדם מסוגל לחוש יותר כאב כך הוא יותר חי, אדם הופך להיות מת כשהוא מפסיק לחוש ולהרגיש כאב, ומה שרצח רבין איפשר לאנשים לעשות זה לפגוש קצת כאב שאיננו מרשים לעצמנו בדרך כלל להרגיש, הרשאה זו גורמת לנו להתעורר, לצאת מן השאננות, מן האטימות, להיות חיים יותר. אנשים מתים אמוציונלית מכיוון שהם לא בקשר עם הרגשות שלהם אולם הרגשות שלהם חיים מאוד. אנשים אינם בקשר עם הרגשות שלהם וכך הם אינם בקשר עם החיים שלהם, הרגשות שלהם שולטים בהם ומה שצריך לעשות זה לצעוד צעד אחר צעד על מנת לשחרר את הקפסולות הללו לזרם החיים שלהם. זה צריך להשתחרר אל תוך החיים שלהם ולא החוצה כי אחרת יהיו זומביס. אנשים זקוקים לכאב הזה. הכאבים האמוציונליים שלנו הם אנחנו, זו הזהות האמיתית שלנו; זו הזהות אשר גורמת לנו את הכאב האמוציונלי: מי אני? “אני הוא סך הכל של כאבי האמוציונליים”, ומה שאמיתי לגבי גורם לי כאב. אם אני נותן מכה 2/1 ס”מ ליד הרגל של מישהו, זה לא הרגל שלו. אבל אם אני זז 2/1 ס”מ ימינה אז זה הרגל שלו, וככל שהפגישה בין המכה לרגל שלך תהייה יותר חזקה כך זה יהיה כואב יותר, כך שהכאב הוא סימפטום של משהו בעל עוצמה רבה ולהיות חי זה להרגיש כאב, אנחנו כל הזמן מרגישים כאב, כשצריך להתעורר בבוקר זה כואב, כשמתאהבים – זה כואב, להיות חי ובעל תודעה ערה ופקוחה זה להיות בכאב מתמיד. להיות מת זה לא להרגיש כאב ולהפוך יותר ויותר מת זה להרגיש פחות ופחות כאב, להפוך ליותר ויותר חי זה להרגיש יותר ויותר כאב, כאב זה להיות חי.למעשה כל פעולת החיים שיש בה דינמיקה קשורה לכאב: ללכת זה יותר כואב מלשבת, לרוץ כואב יותר מללכת וללכת למכון כושר כואב יותר מאשר שניהם. אולם אם אדם רוצה שהגוף שלו יהיה במצב פיזי מצוין הוא צריך לתת לו כאב מקסימלי וכנ”ל עם הרגשות שלנו. אנשים לא רואים שום הצדקה מדוע עליהם להרגיש כאב אמוציונלי, אז הם מתעלמים מן הכאב, מדחיקים אותו מה שתוקע אותם איתו, אם מתנהגים כאילו משהו לא קיים אז אין אפשרות להוציא אותו החוצה (אחת השיטת הפסיכולוגיות שאני מעריך במיוחד היא שיטת הפסיכו דרמה של מורנו, שם מחצינים רגשות כאב וזה אמיץ מאוד וחזק – התהליך הפסיכודרמטי),ההתעלמות הזאת משאירה אותם מבחינה רגשית ברמה אינפנטילית. וההבדל בין אינפנטיל לבוגר זה היכולת לסבול כאב וידיעת הסיבה מדוע עליהם לסבול אותו. אינך יכול להתבגר אם אינך עומד אל מול כאב, אולם אנשים נשארים ברמה האינפנטילית מכיוון שהם לא רואים סיבה מדוע עליהם להתעמת עם כאב אמוציונלי והכאב בעצם יוצר את הגבולות שהם כלואים בהם. ישנו פתגם נהדר שאומר “לאהוב משהו זה לסבול אותו.”אנשים המצויים על נתיב של חיפוש רוחני – רוצים לחיות חיים בעלי משמעות, להגיע להישגים ביוגה, מדיטציה, פסיכולוגיה, רוחניות וכו’ אך רבים מהם מתקשים להגיע להשג כלשהו, כי הם תקועים. והיכן שאנשים תקועים זה בכאב הריגשי שלהם וכל אחד נתקע היכן שהוא הופך ללא מודע, בגלל כמות הכאב הם מדחיקים את הכאב למרות הלא מודע.אם אנחנו מדברים על רמה רוחנית צריך לדבר על דברים כמו כאב, אגו, קשר וכיו’ אלו דברים אמיתיים. כולנו התבגרנו שכלית וגופנית, אך לא רגשית. בעודנו ילדים – אנו מקבלים סוג של הגנה רגשית מן ההורים, אך כשאנו מתבגרים אנו פוגשים עולם שרק יכול לתקוף את הרגשות, כי העולם הוא פונקציונלי, הוא קר. ואם הרגשות אינם יציבים, עוצמתיים ובוגרים – אזי כל דבר, בין אם זה מישהו שכועס עלינו, או מזלזל, או משדר איבה, כל אלה יפגעו ברגש. האדם הוא כמו ילד קטן שמישהו בא ונותן לו סטירה, הוא יבכה, זה כואב, אולם הבוגר יהיה מסוגל לעמוד בזה. כלומר: אלא אם כן הרגשות שלך בוגרים אינך יכול לעשות זאת.האימא צריכה לתת לילד מספיק הגנה אמוציונלית עד שיתבגר עד שהרגשות שלו יתבגרו והוא יצא ויפגוש את העולם – אבל אנחנו יודעים שזה איננו מתרחש, אנו יודעים שהרגשות לעולם לא מתבגרים, אנו יודעים שהרגשות נשארים כל הזמן חסרי ביטחון ואינפנטיליים והדבר היחיד שהאדם עושה זה להגן עליהם מפני העולם, ולא לקשר חלק זה אל חייו.הבעיה הראשונה היא שהאימא אינה בטוחה אמוציונלית ובאופן בסיסי היא משתמשת ברגשות של הילד על מנת להרגיע ולפתור את הרגשות הדפוקים שלה, אז במקום שיהיו לילד רגשות מלאים ועוצמתיים אשר מגינים עליו, הוא מקבל מישהו אשר משתמש ברגשות שלו מפני שהאימא היא בדרך כלל בודדה, מפוחדת, בדרך כלל לא בטוחה ובדרך כלל סובלת מחוסר חום ויחס של אהבה מהבעל (שחיקה נורמטיביבת המתרחשת כתוצאה מחיים בחברה תחרותית, קשה, ותובענית). והילד הופך לנקודת האיזון, ואז הוא מקבל את הרגשות שלו שבורים ישר במקום לקבל הגנה. מה שיש לנו פה זה עולם נורא ואיום כאשר הרגשות לעולם לא בטוחים, לא בוגרים והדבר היחידי שהאדם יכול לעשות זה להגן ולהדחיק את הרגשות שלו מכיוון שהוא אינו יכול לשאת בכאב.אחת האפשרויות של האדם לפתור את המצב ברגשות שלו ולהתגבר על המצב הנורא – זה להתאהב. ובכן, להתאהב זה חרב פיפיות, מפני שלהתאהב ברוב המקרים, 99% מהמקרים, זה שרגשות אינפנטיליים מסוג אחד פוגשים רגשות אינפנטיליים מסוג אחר ואז המפגש הוא אסון. אולם אם מאיזו שהיא סיבה פוגש אדם מישהו אשר מסוגל להיות נדיב עם החיים שלו ולאפשר לו בועה אשר בתוכה אפשר להסיר את המגננות האמוציונליות, שם יכולים הרגשות לגדול ולצמוח ולעתים רחוקות זה אפשרי ואכן זהו נס, אז האדם יכול לגדול רגשית בתוך הבועה הזו ולרדת מטה לאורך ההיסטוריה שלו ולפתור את בעיותיו הרגשיות.ברוב המקרים זה לא קורה. |
Gabriel Raam
Gabriel